ארכיון יומי: 26 בספטמבר 2015


Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton

tritel

Les succès de la France au Maroc furent accueillis avec réserve par les puissances européennes qui lui livraient une concurrence acharnée. Les rivalités entre la France, l'Allemagne, l'Angleterre et l'Espagne qui se disputaient alors l'influence prépondérante au Maroc furent résolues par des concessions territoriales décidées lors de la conférence d'Algésiras, réunie à partir du 16 janvier 1906, et à laquelle participèrent les treize puissances signataires de la convention de Madrid de 1880. Pour la première fois dans leur histoire, les Etats-Unis rentrèrent aussi dans le concert européen. Le délégué américain y évoqua notamment «la question de la liberté religieuse et des restrictions imposées aux Juifs du Maroc». La France se vit confier un «mandat» sur le Maroc qu'elle accepta de partager avec l'Espagne

Les tractations d'Algésiras dont la délégation chérifienne fut tenue à l'écart, soulevèrent l'indignation de la population marocaine. Les réformes qui lui furent imposées par la conférence, l'occupation des territoires sahariens, et l'intervention française en Chaouïa firent passer Mawlây 'Abd al-'Azîz, accusé de mollesse, comme un suppôt des intrigues coloniales; il fut alors désavoué par les oulémas de Fès. Le climat insurrectionnel qui s'intensifia dans le pays fut le prélude de l'occupation française du pays. Le meurtre à Marrakech en mars 1907 d'Emile Mauchamp, médecin humanitaire qui avait exercé jadis en Palestine, fournit le prétexte de l'occupation militaire d'Oujda par une force expéditionnaire française menée par Lyautey et venue d'Algérie

Les événements de Casablanca et leurs suites (août 1907)

 Depuis peu la communauté juive de Casablanca commençait à se développer et comprenait environ six mille âmes. Les Français y entreprirent de grands travaux d'aménagement du port et surtout la construction du chemin de fer. Répondant à l'incitation à la guerre sainte lancée par le marabout Mâ' al- 'Aynin, des centaines de Kabyles armés, venus de la campagne, envahirent les chantiers le 30 juillet 1907 qu'ils saccagèrent, massacrant les ouvriers européens. Le 5 août, en représailles, la ville fut bombardée par le croiseur «Galilée», déclenchant une émeute de la populace casablancaise. Rejointe par des tribus kabyles, elle se rua sur la médina et surtout, sur le mellâh, et pendant trois jours, pilla, saccagea, tua et viola. Trente Juifs furent assassinés, une centaine furent sauvagement blessés, tandis que les femmes et les filles juives subirent les pires outrages. Sans défense, quatre mille Juifs abandonnèrent le mellâh pour se réfugier autour du consulat de France. Certains purent gagner le port où, poursuivis et frappés jusque dans l'eau, ils s’embarquèrent à bord des navires mouillés au large où ils restèrent sans vivres pendant plusieurs jours. La masse des habitants les plus démunis se barricada dans le mellâh; ce dernier fut entièrement détruit, provoquant la fuite de centaines de réfugiés juifs qui trouvèrent abri à Settat et à Mazagan. Beaucoup n'y parvinrent pas et furent capturés par les Kabyles. Plusieurs lettres adressées à l'Alliance à cette époque font état des détachements de secours qui, dans des provinces éloignées et dans des conditions périlleuses, se mirent à la recherche des captives juives dont certaines avaient été converties de force à l'islam ou vendues sur les marchés de l'intérieur

Suite aux événements de Casablanca les troupes françaises occupèrent la ville, puis toute la plaine voisine de la Chaouïa (1907-1908), soulevant l'hostilité de la population musulmane. Cette hostilité, qui se propagea dans toute la province, menaça aussi les Juifs dont la situation même dans les grandes villes devint précaire

L'anarchie marocaine se doubla bientôt d'une guerre civile. Le frère aîné d'Abd al-'Azîz, Mawlây al-Hâfid (1876-1937), réputé pour sa piété exemplaire, se posa en champion de la résistance aux Français. Il intriguait depuis longtemps contre son frère pour parvenir au trône. L'occupation de Casablanca lui fit franchir le dernier pas et le 16 août 1907, il fut proclamé sultan à Marrakech, la capitale du Sud, avec l'approbation des ulémas de la ville. Mawlây ' Abd al-'Azîz accusé par une fatwâ de «collusion avec l'ennemi d'Allah et de la religion» sera déchu et se réfugiera chez les Français à Rabat, ce qui le condamnera définitivement dans l'esprit de ses sujets

L'arrivée au pouvoir de Mawlây al-Hâfid (rég. 1908-1912) n'arrangea pas la situation politique. Le chaos général s'installa, dont les répercussions pour les Juifs, plus que pour d'autres sections de la population, furent particulièrement douloureuses. Des rapports publiés périodiquement dans le Jewish Chronicle indiquent chez les Juifs un sentiment constant d'insécurité. S'ils eurent à souffrir jusque-là de l'insécurité générale du pays et de la crise économique, désormais ils eurent à déplorer les instincts de pillage de certaines tribus arabes et les attaques à main armée

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

פוגרום בפאס

פוגרום בפאס

הסכם החסות (הפרוטקטורט)

בהפרה בוטה של ההסכם שהתקבל בוועידת אלג׳זירס לא הסתפק הגנרל מואניה בהצלת האוכלוסייה האירופית מטבח בפאס, אלא יצא עד מהרה לשחרר את מכנאס – שבה לכד, בשם הסולטן, את מולאי אלזין לפני שהתקדם לכבוש את כל צפון מרוקו. הממשלה בברלין מחתה על כך בתוקף ושלחה את אניית המלחמה פנתר כדי להגן באופן רשמי על האינטרסים של גרמניה באזור סוס. כדי למנוע את העימות הצבאי בין צרפת לגרמניה ולפתור את הסכסוך הקולוניאלי נדרשה תמיכה דיפלומטית של אנגליה, ובנובמבר 1911 נחתם הסכם צרפתי־גרמני: צרפת העניקה לגרמניה פיצויים טריטוריאליים במרכז אפריקה, ובתמורה גרמניה ראתה במרוקו מדינת חסות של צרפת. כך הוסר המכשול האחרון בדרך של צרפת להפוך את מרוקו למדינת חסות שלה. ואולם, היעדר הסכם רשמי עם הסולטן מנע מצרפת לחזק את שליטתה בה.

סוף ׳הסיוט המרוקני׳ התקבל בשמחה עצומה ועורר תקווה גדולה בעיתונות היהודית דוברת הצרפתית: ׳כשההפקר שלט, המרוקנים בוודאי לא היו מחמיצים את ההזדמנות להתעלל ביהודים במעשי ביזה וטבח. ואילו היום, תחת החסות של צרפת, היהודים המסכנים הללו, שמתייחסים אליהם באיבה קשה, יוכלו להזדקף בחיק האומה הזאת, שבה איימו האינטרסים, חוסר הסובלנות והשנאה לסלק אותם׳.

עמדת ליאוטי הייתה שצרפת צריכה להשיב את הסדר על כנו ולמצוא דרך ליישב את הסכסוך עם השבטים מחרחרי הריב, שחיפשו דרך להיפטר מנטל השלטון הרודני. הוא היה משוכנע שכיבוש פאס, הבירה המלכותית, תביא לסופה של ׳האנרכייה המרוקנית׳, ועודד את הממשלה הצרפתית להיות מעורבת אפילו יותר, אם כי בכוחות קטנים ככל האפשר, כדי להשליט את החסות של צרפת במרוקו.

מלווה בגנרל מואניה, אוז׳ן רייניו  ציר צרפת בטנג׳יר ודיפלומט מוערך, הגיע לפאס ב־24 במרץ 1912 במטרה לכפות על הסולטן את הסכם החסות, שבו הועברה הסמכות הפוליטית לשלטונות צרפת. על זמן הגעתה של המשלחת הצרפתית הוא כתב: ׳הריעה לכבודנו האוכלוסייה היהודית בהתלהבות והתזמורות שלהם קיבלו את פנינו במנגינת השיר  La mere Michel [שיר ילדים צרפתי ידוע] שנחשבה אז במלאח להמנון הלאומי שלנו!׳

 בתום שבוע של מסע שכנועים מפרך, ב־30 במרץ 1912, השיג הציר הצרפתי רייניו את מטרתו וההסכם נחתם. בלחץ שהופעל בעזרת 5,000 חיילים צרפתים שחנו לרגלי חומות ארמונו של השייח׳ חתם מולאי אלחאפיד על ההסכם שהעניק באופן רשמי לממלכה העלווית חסות צרפתית, וכל הסמכויות     של צרפת בה הוענקו למפקד העליון הכללי Resident general commissaire

על פי ההסכם הלה ייצג את הממשלה הצרפתית מול השריף, יממש את במרוקו וישגיח על יישום ההסכם. עוד הוסכם כי צרפת תכבד את הדת המוסלמית ואת המעמד של שליטה השריף, ואילו הסולטן מצדו יכיר בזכותה של צרפת להחנות את צבאה בכל שטחי מרוקו. נוסף לכך, צרפת תהיה אחראית לביטחון האזרחים ולענייני המשטרה במרוקו – ביבשה ובים. הוסכם גם כי הסולטן, או כל אדם שתינתן לו הסמכות לכך, יפקוד על האזרחים פקודות הקשורות לניהול צורכי הציבור. הסולטן, שהיה מודע לאווירה הסוערת, דרש בתמורה לחתימתו שההסכם יישאר חשאי עד אחרי שיעזוב את פאס, למקלט ברבאט. ואולם, בעקבות הדלפות התפשטה הידיעה כמעט מיד, ואף הופיעה בעיתונות הצרפתית. על תגובת האוכלוסייה לידיעה על חתימת ההסכם נכתב:

הייתה זו תדהמה כללית. ההסכם למדינת חסות נתפס כשטר מכירה, וכל העיר, מהשורפא (המשפחות המיוחסות) וחכמי הדת ועד אחרון הבקאלים (מוכרי הירקות), גינתה את העסקה, שבה האימאם, מנהיג המאמינים, אשר רומם ארבע שנים קודם לכן לתפקיד סולטן הג׳יהאד, ׳מכר׳ לנוצרים חלק מדאר אלאסלאם. שקט כבד עטוי איומים עטף את העיר, אבל הסימנים המבשרים את הסערה טרם נחשפו לאירופים, פרט ליחידים שהכירו היטב את החיים הפנימיים בבירה.

מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

הושענות

תפילת החג

כמו בכל החגים, גם בחג הסוכות המו בתי־הכנסת במתפללים, זקנים כצעירים, איש לא נעדר מבית־הכנטת בחג. הזקנים והחכמים ראו בכך עבודת השם והדור הצעיר בא לבית־הכנסת מתוך הכרה או מתוך כיבוד ההורים. גם אלה שהתרחקו מהמסורת, ראו חובה לבוא בחג, במיוחד בחג הסוכות בגלל מצוות נטילת לולב, ההושענות ושמחת תורה.

נהגו לשיר ולפייס באמצע התפילה ודווקא לפני ״נשמת״ והרבנים לא מיחו בידם.

הערת המחבר : ״נוהג בחכמה״, עמי רלא/יט כותב: ״בענין הפיוטים ששרים הפייטנים בשבת בבתי־כנסת אס זה חתונה, או אבי הבן, או ברית מילה, יש שנוהגים לשיר ארבעה פעמים : א. קודם נשמת, ב. קודם ואלו פינו, ג. קודם שועת עניים, ד. קודם קדיש אחר ישתבח״. ראה עוד נוהג בחכמה, עמ' רכו המביא את החיד״א, ספר עין טוב, סי׳לה; מועד לכל חי, סי׳ יג, אות יט שהאריך בזה, דכל אחד אין לזוז ממנהגו ואין בזה משום לא תתגודדו וכוי; נהגו העם, ח. ד. עמי כ. סי׳יח.

ההושענות וההקפות

הוד מיוחד נודע לתפילת חג הסוכות בשעת ההושענות. אחרי קריאת ההלל, החזן והמתפללים מקיפים את הבמה עליה הונח ספר התורה. פעם היו עושים את ההושענות, אחרי תפילת מוסף: בכל יום מקיפים את התיבה פעם אחת והקפה זו באה במקומה של הקפת המזבח. נוהג זה קיבל את השם הושע־נא ביחיד או הושענות בריבוי. מנהג ההקפות בבתי־כנסת היום הוא מנהג עתיק יומין ואפשר שנתייסד בימי הגאונים, זכר למקדש שהיו מקיפין את המזבח בכל יום פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים.

נוסח ההושענות של קהילת מכנאס שונה במקצת מיתר ערי מרוקו. יש קבלה קדומה בידם של יהודי הקהילה, להוסיף להושענות כמה פסוקים נוספים לפסוקים שלפנינו :

״למענך אלהינו, למענך בוראנו, למענך גואלנו, למענך דורשנו״

ואילו קהילת מכנאס הוסיפה את הפסוקים הבאים, כלומר מהאות ה״א עד האות יו״ד ואלו הם:

״למענך הורנו, למענך ועדנו, למענך זכינו, למענך חיינו, למענך טהרינו, למענך ישר אורחותינו״.

יש עוד החלק השני של ״למענך״ שמתחיל מאלף ומסתיים באות למד.

למענך אדיר אדירים,

למענך בורא רוח ויוצר הרים,

 למענך גדול העצה משפיל ומרים,

 למענך דובר צדק ומגיד מישרים,

למענך היודע ועד אם יסתר איש במסתרים,

למענך והוא באחד ומי ישיבנו אמרים,

למענך זך ונקי, ומתברר עם ברים,

למענך חופש מצפון וחוקר כל חדרים,

למענך טפחה ימינו שמים, ועשה מאורים,

למענך יסד ארץ בצורות בקע יאורים,

למענך כביר כח מכובד באורים,

למענך לא יתמו שנותיו לדור דורים

(יהודי מכנאס מוסיפים עוד פסוק כהשלמה והוא: למענך צופה עתידות ומה יהיה בסוף דורים! (דורות)

אך הרב בגדי ישע ז״ל השלים את החסר שבהושענא הראשונה, מהאות כא״ף, עד האות ת״ו וכך יוצאת ההושענא מושלמת:

למענך כבדנו,

למענך מלטנו,

למענך נוצרנו,

למענך סעדינו,

למענך עוזרינו,

למענך פדינו,

למענך צהלינו,

 למענך קדשנו,

למענךרפאנו,

למענך שמחנו,

למענך תומכנו

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה 2

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

ועל חברי ההנהלה, הטוענים שדרוש זמן לחינוך ציוני בארצות צפון אפריקה על מנת להיכנס לעלייה – ובו בזמן מדברים שלעשות מאמצים גדולים להעלות יהודים מארצות המערב – אמר רפאל :

" כאילו זה יכול לבוא זה במקום זה. מה זאת אומרת ? במערב בכל זאת היה חינוך ציוני כל הזמן, חינוך שנמשך שלושים שנה, והנה הוא בכל זאת לא עמד במבחן, הציונים נשארו במדינום ההם, וגם מנהיגי הציונות.

עוד האשים רפאל את התנועה הציונית, המפירה את חוקי מדינת ישראל :

האמת היא שהתנועה הציונית הפכה לגורם המפר את חוקיה של מדינת ישראל. גאוותה של מדינת ישראל הוא על חוק השבות שבו נאמר : " אשרת כניסה תינתן לכל יהודי אשר ברצונו להעלות, אלא אם כן הוכח שפעל נגד העם היהודי או שהוא עלול לסכן את בריאות הציבור או את ביטחון המדינה. שום סייגים אחרים לא נקבעו.

אך קולו של רפאל היה כקול קורא במדבר, והצעתו להכריז על דרום תוניסיה ודרום מרוקו כארצות חיסול ולהעלות את היהודים משם ללא סלקציה סוציאלית – אלא רפואית בלבד – לא התקבלה. לבסוף החליטה מליאת הסוכנות היהודית להעביר את הנושא לוועדת בדיקה.

מדיונים אלה ברור, שרוב חברי ההנהלה הציונית החליטו לא להקל בסלקציה לא מנימוקים כלכליים או קשיי הקליטה בארץ – אלא מחשש שמה תיהפך מדינת ישראל למדינה לבנטינית נחשלת. כה חזק היה חשש זה, עד כי גבר על שיקולים אחרים, כגון הצלת יהודים בגולת צפון אפריקה ובניין הארץ.

דעות שליליות אלה על יהודי ארצות האסלאם בכלל, ועל יהודי מרוקו בפרט, אף נתמכו בדעת הקהל ובעיתונות.

דעת הקהל והעיתונות.

במאמריהם בסוגיית הסלקציה ייצגו העיתונים, כמובן, את עמדת המפלגות המזוהות עמם ואת קהל קוראיהם.

בראש התומכים בסלקציה היו העיתונים " הבוקר ", ובעיקר " הארץ " ושלושת כתביו – אריה גלבלום, שבתאי טבת ועמוס איילון.

בסדרת כתבות על האבטלה האשים שבתאי טבת את יוצאי ארצות האסלאם בארץ בקשירת הסכם חשאי עם מדינות ערב, שמהן באו, כנגד האשכנזים בארץ :

90% מהמובטלים הם עולים חדשים ו-90% מהם הם יוצאי עדות המזרח …יוצאי ארצות המזרח הם שומרים טינה ליוצאי אירופה –יש בכך הרמז הבולט הראשון לטינה שהם שומרים לאשכנזים האשמים, לדעתם, במצבם. זה ההסכם החשאי הראשון בין עולי ארצות האסלאם ומדינות ערב, לגבי יוצאי אירופה היהודיים. " הארץ 27 במארס.

עמוס איילון תקף את שליחי העלייה בצפון אפריקה, וביניהם את זאב חקלאי – מנהל מחלקת העלייה במרוקו – " על שהם מסיתים את היהודים לעלייה ".

כשהחליט משרד הבריאות, שבמסגרת עליית הנוער ייבדקו לא רק הנערים המועמדים לעייה – אלא אף משפחותיהם, שאולי יצטרפו אליהם בעתיד, הגי על כך " הארץ ".

החלטה זו מצעידה אותנו לקראת המטרה של הגשמת העיקרון של עלייה סלקטיבית במלוא מובנו…בריאות הציבור חשובה היא יותר מסטטיסטיקה.

תחת הכותרת " משבר העלייה " קורא " הארץ " ביוני 1953 לא לתקוף את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות העלייה הסלקטיבית, ומסכם את מאמרו : " כל החלטה שפירושה הקלה בסלקציה – מסוכנת היא ".

" הבוקר " עיתון " הציונים הכלליים ", תמך בעלייה הסלקטיבית, ובמאמרו במארס 1953 נכתב :

" הניסיון הוכיח כי השלטת הפקרות בשטח זה מסכנת לא רק את בריאות התושבים, אלא לעיתים את חיי האזרחים וילדיהם. אמצעי ביטחון נגד הפקרות זו, חשובים גם מבחינה חינוכית, ההווי המוסרי והחברתי בישראל אינו כיום משהו שצריך להיות. ריבוי השפעים והנטיות להפרת החוק והמוסר, יוצרים כאן אקלים מסוכן לחינוך הנוער "

עיתונים אחרים הביעו דעה הפוכה : העיתון " חרות ", שייצג את הרוויזיוניסטים האופוזיציונרים לממשלה, תקף את מדיניות העלייה הסלקטיבית של מפא"י ואמר : " חמורה היא ממדיניות המנדט  הבריטי ".

כך גם " על המשמר " עיתונה של מפ"ם. שעתו של העיתון " הצופה ", עיתונם של הדתיים, הייתה כדעת מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל מ " הפועל המזרחי " – שאין להגביל את העלייה – ותקף את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות העלייה הסלקטיבית.

העיתון " דבר ", עיתונה של מפא"י, הביע דעות בעד הסלקציה ונגדה : אך במשבר העלייה בשנים 1952 – 1953 תמך בעלייה המונית מצפון אפריקה. במאמר המערכת במאי 1953 נכתב :

 "ליהדות צפון אפריקה סכנת השמדה, מצבם החומרי והחברתי קשה מאוד, הם נתונים לסבל והשפלות, אך הם חדורי אמונה במדינת ישראל הגואלת, רבים מהם כבר שלחו את ילדיהם לפניהם, ורבים מהם מוכנים לשלוח את ילדיהם  ובתנאי שתובטח עלייתם בעתיד, וזאת למרות שהפרידה מילדיהם קשה.

רבבות מיהודי צפון אפריקה כבר עלו ונקלטו בתוכנו – מהם 7.000 בני נוער ורובם המכריע נקלטו בחיים פרודוקטיביים. קיימים כבר עשרים כפרים של עולי צפון אפריקה, אך התרברבות ושחצנות וחוסר אחריות יכלו לגרום לריבוי דברי רכילות ושימצה כלפי אחינו אלה, ובעקבותיהם – להעמקת הזרות ביניהם, לבין חלקי היישוב האחרים, ואף לזרימה של חלק מהם חזרה לגולה "

למרות כל הקשיים, שבהם המדינה מצויה, קורא אפוא העיתון לממשלה, לסוכנות ולתנועה הציונית לעשות הכל להעלותם ארצה.

החשש מלבנטיניות של הארץ אף חצה אוקיינוסים. משה קול, ראש מחלקת הנוער והחלוץ, נשאל על ידי תורמים בכנס מגבית  " הדסה " באמריקה : " הלא אין כבר כיום " עקורים ", ואין מחנות ריכוז ; כיצד נקלטים הילדים של צפון אפריקה ? היש סיכוי שארץ ישראל לא תיהפך לארץ לבנטינית ?

למרות כל המאמרים בעד הסלקציה ונגדה, לא היה לעיתונות ולדעת הקהל משקל ממשי, העשוי להשפיע על מדיניות הסלקציה. דעותיהם המגובשות של חברי ההנהגה בממשלה ובסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות האסלאם בכלל,ויהודי מרוקו בפרט – הן שהובילו להמשך המדיניות הסלקטיבית כלפיהם.

גורמי התלות של בני המחוז במראכש

ברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

גורמי התלות של בני המחוז במראכש

הקבלה המוחלטת שקיבלו בני המחוז את המרות הרוחנית של המרכז במראכש , גם בהעדר תוקף פורמלי או מוסדי-שלטוני מצביעה על התלות המוחלטת שהייתה להם במרכז. מה היו הגורמים שיצרו את התלות המוחלטת הזו?

ראשית גודלו של המרכז במראכש. הקהילה היהודית של מראכש הייתה במחצית השנייה של המאה ה י״ט , מבחינה דמוגרפית, הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרוקו. במרכז הרוחני שלה פעלו בעת ובעונה אחת ישיבות רבות, שבזכותן היא הייתה ידועה כעיר של למדנים ומקובלים עוד בסוף ימי הביניים. עד לכיבוש הצרפתי למדו בישיבות מראכש מאות תלמידים. וכדברי הרב בן מוחא הייתה מראכש "עיר גדולה לאלוהים, עיר של חכמים ושל סופרים וקהל גיבורים". חיזוק לדברים אלה אנו מוצאים בתיאורו של משה מונטיפיורי ובתיאוריהם של נוסעים אירופאים אחרים, שבאו לעיר בתקופה הנידונה.

שנית: בניגוד לצפון הממלכה – שם קמו במרוצת הדורות כמה מרכזים רוחניים (בפאס, במקנאס ובמידה מסוימת בצפרו) – לא קם בדרום מרכז רוחני נוסף. למעשה, בכל דרום מרוקו לא צמח מרכז רוחני מתחרה למראכש וזאת על אף שמספר היהודים שחיו באזור זה לא היה נמוך. גורם אחר קשור בריחוקם ובבידודם של יישובי הפריפריה: ריחוקם הגדול של היהודים שהיו מפוזרים במרחבי מחוז הדרום מהמרכזים הרוחניים של הצפון וקשיי הגישה אליהם (חוסר ביטחון בדרכים) מנעו התפתחות קשרים רצופים או משמעותיים ביניהם ולמעשה, הם יכולים היו לפנות אך ורק למרכז במראכש.

כמו כן, יהודי המחוז חיו ביישובים קטנים, לעתים קטנים מאוד (משפחות ספורות) בעלי אופי כפרי. ברובם לא היו מקומות לימוד ראויים או ספרים. מצב זה יצר פער אינטלקטואלי גדול מאוד בינם ובין המרכז במראכש.

עוד גורם שקבע במידה רבה את יחסם של בני המחוז כלפי המרכז במראכש קשור ביוקרה שהייתה למרכז ובאנשים החשובים שיצאו ממנו במרוצת הדורות. שמם של חכמים ומקובלים שפעלו במראכש היו ידועים בכל מרוקו. הרב מרדכי בן עטאר, לדוגמא, המכונה "הנשר הגדול" (חי במחצית השנייה של המאה ה ט״ו), הרב חנניה הכהן (אין יודעים באיזו מאה חי) המתואר במלכי רבנן כ "ידוע בכל המערב כצדיק גדול. מלומד בנסים ובאים ומשתטחים על קברו. והקבר ישן נושן ובנוי על גביו כיפה ישנה… נשבעים בו,, ר׳ אברהם אזולאי(נפטר בשנת 1741) ועוד רבים אחרים. הוא הדין בדיינים שנמנו על משפחות החכמים שהייתה להם שררה על הדיינות במשך דורות רבים במראכש. ביניהם ניתן לציין את משפחות סאבאג, פינטו, צרפתי, חרוש, אבטאן ועוד.

במחצית השנייה של המאה ה י״ט יצא שמם של החכמים : ר' דוד צבאח (נפטר בשנת 1858 ) , ר׳ מסעוד בן מוחא (נפטר בשנת 1873) , ר' מדרכי צרפתי(נפטר בשנת 1884), ר׳ יעקב אבטאן (נפטר בשנת 1873) ואחרים.

על ר' יעקב אבטאן נמצא כתוב : "כשעבר השד״ר ר' ברוך פינטו במערב (=במגראב) שהוא היה מפורסם בחכמתו, אמר שראה שני מעיינים גדולים במערב. אחד מו״ה יעקב אבטאן במראקס ואחד מו״ה שאול אבן דנאן בפאם". בשנת 1914 כותבים דייני מוגדור על חכמי מראכש מהדור ההוא- בין השאר- את הדברים הבאים: "אלוקים ראינו עולים מן הארץ רבנן תקיפי דעי״ת מראכש …אב״ד מקודש הרב המופלא שבסנהדרין ראש הרבנים נזר החכמים עטרת החסידים ארי שבחבורה…רבנו יעקב אבטאן זיע״א ….הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו בהגלות כתב ידים קדשי״ם טהרו״ת …ואחריו יאיר נתיבות משפט הרבנים …צרפתי…ובעקבותיהם חכמי לב אשר המה חיים עדנה חכמי ורבני מראקיש… ונפלאות בעינינו באתר די זיקוקין דנורא מאן… במקום ארזי לבנון מה לאזובי קיר…". מבין הגורמים השונים, נדמה שהפרסטיזיה שהייתה למרכז הרוחני של מראכש- פרסטיזיה שנשענה על יסודות איתנים וחרגה מגבולות מחוז הדרום- הייתה גורם מכריע בקביעת מערכת היחסים בין המרכז ואגפיו בתחום הרוחני והיא מסבירה את הקבלה המוחלטת שקיבלה הפריפריה על עצמה את מרותו של המרכז.

מצד אחד יצרו הגורמים, שציינו לעיל, תלות מוחלטת של הפריפריה במרכז הרוחני של מראכש ומצד אחר, בתלות המוחלטת הזו העניקה הפריפריה למרכז במראכש את התחושה שהיא נמצאת בטבורו של העולם. הדבר בא לידי גילוי, בין היתר, בקיומה של הנהגה רוחנית תקיפה, נחושה בדעתה, בטוחה בעצמה ויותר מכל גאה במידה רבה בידענותה.

כך למשל כתב אחד מרבני רבאט על דייני מראכש שפסקו בעניין מסוים בניגוד לדעתו: "וגם החזיקו(=דייני מראכש) עצמם כמופלגים בחכמה ,ואין זה מן השורה ,שראוי לכל אדם להכיר ערכו ואף אם באמת היו מופלגים בחכמה, מכל מקום ממידת המוסר לא היה ראוי להם לעשות מה שעשו, אלא היו צריכים להתנהג בענווה…".

גם מתוך דברי חכמי מראכש עולה תחושה זו: "ואני אומר" כותב הדיין המראכשי על קביעתו של דיין מהעיר אזמור "שהמתנה בטילה…ונתן כתף סוררת (=התנגד) בהשיאו דיין אחד עצה נבערת ולבסוף הודה בעל כורחו". ובתשובה לחכמי פאס נמצא כתוב: "על עניין המתנה של שלמה גבאי כבר השבנו ע״ע (=על עניין )הנ״ל תשובות נצחות עמ״ש (=על פי מה שכתבו)

חכמי עירינו ואמת אגיד כבר ידוע".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר