ארכיון יומי: 21 בספטמבר 2015


? Dans ce contexte, la situation des Juifs était-elle vivable

Il etait une fois le Maroc

david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

 Dans ce contexte, la situation des Juifs était-elle vivable ?

Albert Memmi a écrit dans son ouvrage Juifs et Arabes : « La fameuse vie idyllique des Juifs dans les pays arabes, c'est un mythe !… Les communautés juives vivaient dans les ténèbres de l'histoire, l'arbitraire et la peur, sous des monarques tout-puissants, dont les décisions ne couvaient ni être abolies, ni être discutées… Jamais, je dis bien jamais – à rart deux ou trois époques circonstancielles, comme la période andalouse et encore – les Juifs n'ont vécu en pays arabe autrement qu'en diminués, exposés et périodiquement assommés, massacrés, pour qu'ils îe souviennent bien de leur condition

Faisons appel à deux citations que Joseph Tolédano a placées côte à cote dans son ouvrage L'Esprit du Mellah : celle d'André Chouraqui qui affirme que « Les Juifs furent en définitive plus heureux en terre d'Islam qu'en Europe » et celle du rabbin Habib Tolédano (XVIIIe siècle) pour lequel « L'exil est partout pénible, mais au Maroc, sept fois plus.» La complexité des relations judéo-musulmanes au Maroc est décrite dans le chapitre intitulé Eux et nous de L'Esprit du Mellah. Revenons à André Zhouraqui : Dans La saga des Juifs d'Afrique du Nord, il clarifie sa pensée : « Le plus souvent, le Juif était considéré non pas comme un étranger ennemi, mais comme un protégé méprisé et qui devait racheter son mépris par des fonctions indispensables qu'il remplissait dans la Cité musulmane. Si bien que les humiliations de la condition de dhimmi, la gifle annuelle qui accompagne la remise au caïd de la jiziya, les injures habituelles, les coups récoltés au passage, les bousculades, toute honte bue sont admis comme des réalités courantes dont on souffre à peine.» Tout est là : l'humiliation de la part de l'autre et l'humiliation institutionnalisée furent peut-être des réalités courantes auxquelles on feignit de s'habituer… tant qu'il n'y eut pas d'autre choix 

  Y a-t-il eu une botte secrète à la survivance juive ?

Encore une fois, les historiens ne peuvent expliquer la survivance du peuple juif au travers des âges et des continents. La condition de bouc émissaire de service n'a pas réussi à éteindre la flamme qui l'anime et il a su trouver des réponses à l'essentialité, réponses qui l'ont aidé à transcender une réalité douloureuse. Des réponses ont été trouvées dans l'exégèse qui, avec la création artistique, ont su faire vibrer les fibres de l'âme et faire résonner l'être dans la plénitude et la sérénité. À ce titre, les soirées nocturnes liturgiques des baqashot ont constitué une des facettes diamantées de l'élévation spirituelle. Le Juif a maintenu une aura qui a fait maintenir le respect auprès des autres. En dépit de tout. Qu'importent les ténèbres de la nuit? Le Juif invoque les lendemains qui chantent en joignant le psalmiste (57-9) : « Réveille-toi, ô mon âme, Réveillez-vous, ô luth et harpe, Je veux réveiller l'aurore

Après la description des massacres qui se tinrent en 1790 du temps de Moulay Yazid, le poète David Hassine dont l'œuvre Tehila LeDavid a été étudiée et traduite par Ephraïm Hazan et André Elbaz, concluait ainsi son poème : « Nous avons vu les tourments qui précèdent l'ère messianique, mais le Messie ne s'est pas empressé de venir à nous. Nous l'avons entendu tous les jours, avec amour, avec passion. Souviens-toi Dieu ! N'oublie pas ton alliance ! Sauve, sauve Ton peuple !… Que le Saint d'Israël, notre soutien, nous envoie Son Messie sans délai ! Les justes verront et se réjouiront, et les pervers auront la bouche close.»

LES MELLAHS

De quand datent les Mellahs ?

En 1276, le sultan mérinide Yakoub Ben Youssouf intervint personnellement pour faire cesser le massacre des Juifs de Fès qui fut déclenché par la rumeur selon laquelle un Juif aurait agi de façon incorrecte envers une Musulmane. Ce fut en 1438 que les Juifs furent transférés dans un quartier spécial près du palais royal, suite à des émeutes imputables à la rumeur selon laquelle les Juifs auraient versé du vin dans les lampes d'une mosquée. D'autres Mellahs furent construits à Marrakech en 1557 et à Meknès en 1682. Aux premiers symptômes de troubles ou d'instabilité politique, les Juifs se hâtaient de regagner le mellah et de s'y barricader.

Les Mellahs protégeaient donc la population juive en cas de debordements de la populace…

Ce fut le cas au tout début. Par la suite, les Mellahs furent créés pour assurer la ségrégation des Juifs plutôt que leur protection. Ainsi, Moulay romane obligea les Juifs des ports à vivre dans un quartier spécial. Les Juifs avaient des contacts commerciaux avec les Européens. Or, le souverain redoutait que de tels contacts avec des Infidèles ne finissent par influencer des Musulmans et par les éloigner de leur religion. Entre 1805 et 1808, des Mellahs furent créés à Mogador, à Tétouan, à Rabat et à Salé. Lorsque le Mellah de Mogador fut construit une quinzaine d'années plus tard, l'accès à partir du quartier musulman de la Médina se faisant par le biais d'une rue en Vé de façon à ce qu'en cas de razzia, les . ooquants ne puissent y pénétrer qu'un ou deux à la fois

מנהגי יום הכפורים אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

תפילת שהרית

עוד מהבוקר השכם אפשר לראות אבות ובנים פוסעים במהירות לבית הכנסת. אחרי האבות פוסעים הבנים כשהם נושאים תחת בית־השחי, סידורים ומחזורים, רובם בכריכות עור. אחרים טעונים על כתפיהם שרפרפים או כריות כדי לעמוד עליהם, כי העמידה כל היום קשה ובפרט כאשר אין נועלים נעליים רגילות. הכריות שימשו לישיבה וגם עמדו עליהן לאחר ששלו את נעלי הגומי מעל רגליהם. השרפרפים שימשו ככלי מושב בבית־הכנסת משום שבימים אלו, המוני בית ישראל ממלאים עד אפס מקום את בתי התפילה ואין אף מקום פנוי לישיבה.

המדקדקים ואנשי מעשה אשר עשו כל הלילה בלימודי זוהר וקבלה בבית הכנסת, באשמורת הבוקר קראו את ״כתר מלכות״, כי הרי יודעים הם שיום כיפור הוא יום הקדוש בשנה, יום מחילה וסליחה, יום חסד ורחמים.

ביום הזה, יודע כל יהודי שכל אחיו בארצות פזוריהם כמוהו עומדים ועיניהם כעיניו צופיות למרום ומבקשים גם הם רחמי שמים, בתפילות ותחנונים, על־כן נהגו בתפילת שחרית, להרבות באמירת הרבה פזמונים ופיוטים של ר׳ שלמה אבן־גבירול, ר׳ יהודה הלוי, ר׳ אברהם ור׳ משה אבן עזרא ועוד.

בכמה קהילות נהגו לבוא לבית־כנסת ביום כיפור עם פרי ה״חבוש״ ביד, כשהוא מקושט ונעוצים בו עצי ציפורן, אשר שימש להם להרחה.

סדר העבודה

הפיוטים של סדר העבודה שבתפילת המוסף של יום הכיפורים, נאמרו מתוך התרגשות רבה ובלחנים מסורתיים מלאי געגועים. אחד מקטעי השיא של ״סדר העבודה״ הוא המתאר את כניסתו של הכוהן הגדול לקודש הקודשים כשהוא מתוודה, תוך הזכרת השם המפורש. החזן והקהל קוראים בנעימה המסורתית:

והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את השם המפורש היוצא מפי כהן גדול, בקדושה ובטהרה, היו כורעים ונופלים על פניהם ואומרים: ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. ותוך כך כורעים המתפללים ומשתחוים ונופלים על פניהם מול ארון הקודש. בגמר תפילת שחרית, אחדים מן הקהל נהגו להישאר בבית־הכנסת לקרוא תהלים.

תפילת מנחה

לפני תפילת מנחה, נהגו לפזם כמה תוכחות והידועה שבהן היא התוכחה של ר׳ אברהם אבן עזרא:

״בן אדמה״ אשר יהודי מרוקו רגילים לאומרה לפני מנחה עם התרגום לערבית־יהודית. אנו מביאים אותה במלואה עם התרגום:

בן אדמה

ע. בן אדמה יזכור במולדתו, כי לעת קץ ישוב ליולדתו:

ת. וולד אל־אראד, יתפ׳ככר די וולדאתו, וואקת איזי חדדו, ירגיע אל־די רבבאתו:

ע. קום והצלח, אמרו לבן חמש, מעלותיו עולים עלות שמש, בין שדי אם ישכב ואל

ימש, צוארי אב יקח למרכבתו:

ת. קום וסגא, קולו לוולד כ׳מס סנין, דרוג׳ו טאלעין כאמאן טלוע א־שמש חליבו עסל ירדע בין אסננין, אוממו תפיראח, באבאה יטלב לרב לחנין כ׳ללילי וולדי יא רבבי נתי די כלקת׳ו.

 ע. מה תאיצון מוסר לבן עשר, עוד מעט קט יגדל ויוסר, דברו לו חן חן ויתבשר שעשועיו יולדיו ומשפחתו:

ת. וולד עטר סנין לאדאב לא תדכרוהולו, שוואיי בשוואיי וויתרתבלו עקלו, תכללמו

מעאה, בלחן ובססרולו, מפ׳סט יאטר, ענד אהלו וקבילתו:

ע. מה נעימים ימים לבן עשרים, קל כעופר דולג על ההרים, בז למוסר לועג לקול מורים:

ת. אמא לדאד אייאמו והווא מול עשרין, פירך לג׳זלאן מא יטבהלו פ׳לחין, ידחק על שיוך

ווידזהזא פ׳למעללמין, ת׳אייה ברוחו א־טריק למעווזא ג׳ררתו:

ע. בן שלושים נפל ביד אשת, קם והביט הנו בתוך רשת, ילחצוהו סביב בני קשת,

משאלות לב בניו ולב אשתו:

ת. וולד תלאתין להמום יבדאוו עליה, דאר ברוחו פ׳סבכא סאב רזליה, מכ׳טורו כתיר

ועממרו מא יזאזיה, מהווסינו אולאדו מעא מראתו:

ע. נע ונכנע משיג לארבעים, שש בחלקו אם רע ואם נעים, רץ לדרכו ויעזוב רעים, על

עמלו יעמוד במשמרתו:

 ת. וולד לארבעין יבדא ינקסר קלבו, יפ׳רח בגרעתו אללי עטאלו רבבו, יתבע טריקת׳ו

ווית׳רק סחאבו, עלא עדאבו או־עלא סקא זרית׳ו:

 ע. בן חמישים יזכור ימי הבל, יאבל כי קרבו ימי אבל, בז בעיניו את כל יקר תבל, כי יפחד פן קרבה עתו:

ת. וולד לכ׳מסין קלבו יבדא ינהזם, ידדו עלא כ׳דדו גייר כא יבאת יכימיס, מא פ׳טן

בראסו כיף חסל פ׳האד להסס, קלבו כ׳אייף לאמא יקררב אוקת׳ו:

ע. שאלו מה היה לבן שישים, אין מעשיו בדים ושורשים, כי שרידיו דלים ונחלשים,

לא יקומון אתו במלחמתו:

ת. מול א־סתתין פ׳עאלו מאהוסי דאהר, ארראי וסוואב ענדו ית׳וסאב דאהר, א־ סלא

ודדין פ׳כל יום הווא יכתתר:

ע. אם שנותיו נגעו אלי שבעים, אין דבריו נראים ונשמעים, רק למשא יהיה עלי רעים,

יעמס על נפשו ומשענתו:

 ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב סבעין, כלאמו מא ידהר־סי קדדאם א־סאמעין יקלאל עליה

חתא א־נדר דלעין, עלא עככאייזו מחני פ׳י תמסיתו:

 ע. בן שמונים טורח עלי־בניו, אין לבבו אתו ולא עיניו, בוז ליודעיו ולעג לשכניו, רוש

בכוסו גם לענה פיתו:

ת. מול תמאנין אולאדו מקללקין מננו, מחקור ענדהום חבאבו וזיראנו, לכ׳בז ולמא מררין מן קבאלת עינו, קארי חסאבו אמא נהאר תיקום עיטת׳ו:

ע. אם שנותיו יגיעו למנין תשעים, אברי גופו, אצלו כולם רעועים, עצמותיו ועורקיו נראים שדופים ובלואים.

ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב תסעין, מפאצלו כמלין דימא ענדו מזעזעין, חתא עדאמו או ערוקו איבאנו מצעצעין, זלדו תכממס או קררב אוקת׳ו, וולד אל־ארד יתפככר די וולדת׳ו, אוקת לחדד ירזע ללי רבבאת׳ו.

 ע. בן מאה שנים במהרה הולך וחרב, לא נותרה לו זקיפות קומה ולא זריזות הגו, הבט

בנכדיו, שבע בטוב עולם, מוטל על יצועו, מכלל חשבון הוא נעלם.

ת. וולד מייאת עאם, פ׳אני הווא דג׳ייא, מא בקאתלו אוקפ׳א וואלא מסייא, סאלי

חפ׳אדו וסבע מן כייר דנייא, ראקד פ׳י פ׳ראסו מא טאללעין לחסבת׳ו.

ע. בן מאה ועשר שנים, חשוב כמת, אשר בן־אנוש, שהגיע לגיל זה כעת. במותו

יקברוהו בניו וקרוביו, ישמחו צאצאיו, יחד עם אוהביו.

ת. בן מייא ועסרא כיף למיית ינחסאב, אבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב, נהאר

מות׳י ידפ׳נוה לולאד ולקראב, ופרחו זמיע לולאד מעא לחבאב

. ע. אשרי בן אדם, עדי חשבון זה הגיע בתלמודו, מפעליו טובים, בשלמות לקחם בידו, מצוות מעשיו, בעולם הבא יקבילו פניו, והקהל כולו, יאמר עליו, אשריו! ממשיכים בדרכו, שהותיר לבניו אחריו.

ת. אבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב, מסא פ׳י תלמודו, עמאיילו מלאח עבבאהום כמלין פ׳ידדו, למצוות ללו עמל, פ׳עולם הבא, ליה ותעררדו, נאט כמלין יקולו עליה אבייאדו, מתבבעין פ׳י טריקוני כללהא אולאדו.

ע. אחרי זאת כמת יהי נחשב, אשרי איש נחשב לגר תושב, אין בלבו רעיון ולא מחשב,

רק לאחרית נפשו ומשכורתו:

 ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב תסעין, מפ׳אסלו כאמלין תסיבהום דימא מוזזעין עדאמו

וערוקו חתא הומא מדעדעין, זלדו מכממס וכא יקררב אוקת׳ו: מול מייאת עאם פ׳נא הווא דג׳ייא, מא בקאטלו לא אוקפ׳א וואלא מסייא, סאף חפ׳אדו

וסבע מן כייר א־דונייא, מנכ׳לין אהלו ומא טאלעין לחסאבו: מנור האד־סי כיף למיית ינחסאב, אבייאד לינסאן די אוסל להאד לחסאב, נהאר מותו ידפ׳נוה בלעוד ורבאב, יפ׳רחו זמיע לולאד מעא לחבאב, כיף אננאדיר חין יטלע פ׳י אוקת׳ו: אבייאד אל־אינסאן די מסא בתלמודו, עמאיילו מלאח עבבאהום פ׳דדו, פ׳עולם הבא מא כאיין מן יטררדו, א־נאס כאמלין יקולו אבייאדו, כיללא אולאדו מתבעין פ׳י טריקת׳ו, והווא מסא יסיב ראחת׳ו:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר