יהודי מרוקו בתום מלחמת־העולם השנייה תקריות בלתי צפויות

קהלה קרועה

תקופת מלחמת־העולם השנייה נטבעה בזיכרון היהודים בגוראמה כתקופה קשה במיוחד. מושל צעיר ונוקשה, מולה, הגיע לעיירה וכנראה בשל מיקומה האסטרטגי הורה להכשיר במקום שדה תעופה. שטרית מתארו כמי שנגע במקומיים, רובם יהודים ומיעוטם ערבים, באכזריות רבה. הוא מציירו כלובש מדים נאציים הנוהג במקומיים כאילו היו שבויים במחנה ריכוז גרמני. בספרו של שטרית אין הבחנה בין תקופת וישי במרוקו, שהסתיימה בסוף 1942, לבין קצה של מלחמת־ העולם, בשנת 1945. התמורה רק נרמזת אולי דרך העובדה, כי בזיכרונם של יהודי המקום התחלף מולה הווישיסטי במפקד חדש אחרי הפלישה האמריקנית או מאוחר יותר.

במקום לא פרצו תקריות אנטי־יהודיות, אך האכזבה היתה רבה משהתברר כי המושל החדש, דובארי, הוא נוקשה וקיצוני מכל קודמיו. גם בגוראמה לא עורר אפוא קצו של שלטון וישי תחושה של רווחה וביטחון ליהודים.

בימי שלטון וישי ומיד לאחריו התחולל מעין תהליך של התפכחות בקרב יהודי מרוקו. כרגיל בשעות משבר עלו אל פני השטח תופעות שאולי היו נותרות מוסוות בימי שגרה, והציבו מול עיניהם של היהודים אמיתות על מצב יחסיהם עם הצרפתים והמוסלמים. לא ניתן היה להתעלם מן הקרע המוכח בין השלטון הצרפתי הרשמי, שנעשה בעל־בריתם של הנאצים, לבין היהודים בעולם כולו, כולל יהודי מרוקו שתחת שלטון וישי. השפעת הקרע אולי לא ניכרה בנקודות היישוב הנידחות ביותר במרוקו, אך במרכזים קטנים ואף רחוקים יחסית, כמו גוראמה, הוא היה ברור. גם היחסים עם המוסלמים – התברר באותה שעה – נתונים היו בתהליכי תמורה ושינוי שחייבו עירנות והערכה מחדש. מקץ שלושים שנות כיבוש צרפתי לא נשמר מעמדם ההדדי של הרוב והמיעוט כבתקופה הטרום־קולוניאלית. מעבר לכך, מלחמת־העולם החדירה לתוך מרוקו את עולמה המסוכסך של אירופה וחשפה את האוכלוסייה המקומית להשפעות שלא הכירה או שהטביעו עליה לפני כן רק חותם קלוש.

המלחמה גם פתחה מחדש את שאלת מעמדה הפוליטי של הארץ. בין שדובר על כך במפורש ובין שלא, ניתן היה לחוש שמדוקו חדלה להיות נחלתה הקולוניאלית הבטוחה והבלעדית של צרפת. גם מעצמות אחרות לטשו אליה עיניים, ואף שלא התכוונו לכבוש אותה לעצמן נעשתה עינן צרה בשלטונה של המעצמה שכשלה במבחן המלחמה. בראש ובראשונה הבחינו בכך העילית המרוקנית ותנועת השחרור המקומית, שהחלו לתסוס באותה עת. צרפת נכנסה למגננה במרוקו, כמו במקומות אחרים באימפריה הקולוניאלית שלה, ויחסם הנוקשה של הצרפתים כלפי יהודי מרוקו אחרי הפלישה האמריקנית לא היה אלא פרק זעיר ולא מפואר בתולדות ראשיתה של תקופת מגננה זו.

תפוצה אחרי המלחמה

משנודעה שואת יהודי אירופה ליהודי מרוקו השתנתה תפישתם את עצמם ואת סביבתם. גם יהודים במקומות אחרים החלו להתבונן ביהודי מרוקו באופן שונה ולקשור עמם קשרים חדשים. יכולתנו לצטט עדויות על התקריות האנטי־יהודיות בקזבלנקה אחרי הפלישה האמריקנית היא עצמה פרי השינויים האלה שחלו בתקופת המלחמה. חלק מן העדויות נשמר בארכיונים בירושלים, עיר שאליה שוגרו כדי לעורר את התנועה הציונית למצב היהודים במרוקו. היקפן הוא חסר תקדים במסורת השתדלנות של היהודים המקומיים, וגם מענן אינו שגרתי. קריאות לעזרה שכתבו יהודים מקומיים לפני כן לא היו ארוכות והן שוגרו לאישים ולארגונים יהודיים בבירות המעצמות הקולוניאליות, בעיקר צרפת ואנגליה. אך מה יכלו לעשות מנהיגים יהודים מקומיים בעיצומה של מלחמת־העולם, שעה שיהודי צרפת היו נתונים לרדיפות קשות ובריטניה היתה שרויה בעיצומה של מלחמה על חייה? בתקופה זו החלו לבלוט לדידם שני מרכזים יהודיים חדשים כמקור פוטנציאלי לסיוע: המרכז האחד היה היישוב היהודי בארץ־ישראל, והאחר – יהדות ארצות־הברית.

היישוב היהודי בארץ־ישראל היה שרוי מחוץ לטווח פעולות האיבה ונראה משגשג בתקופה קשה זו. הוא נבדל משאר התפוצות בכך שייצג את הציונות, תנועתם הלאומית של היהודים. ליהודי מרוקו היו כבר קשרים מורכבים עם התנועה הציונית. בעקבות הקשיים בתקופת המלחמה ביקשו הפרו־ציונים המקומיים להדק את קשריהם עם היישוב בארץ־ישראל ולקבל סיוע מן המוסדות הלאומיים. ערב פרוץ מלחמת־העולם ניכרה תסיסה ציונית מסוימת בכמה קהילות ואף התעורר בהן דחף לעלייה. עתה, משאפשר היה לחדש את הקשר, חזרו הציונים המקומיים לבקש סרטיפיקטים.17 אבל הציפייה מן היישוב בארץ־ ישראל לא הצטמצמה להגירה למרכז הלאומי. הציונות, כמו התנועה הלאומית המרוקנית, הציבה בפני אוהדיה חזון של שחרור ועצמאות ורבים מן היהודים במרוקו, שהיו נתונים תחת רושמה של תקופת דיכוי, גילו אז לראשונה את הציונות כתנועה המציעה דרך חיים חלופית למציאות קיומם. כתוצאה מכך חדלה הציונות להיות זרם שולי בחיים היהודיים הציבוריים במרוקו והחלה להתקדם למרכזם.

המעניין הוא שבאותה תקופה החלו מוסדותיה המרכזיים של התנועה הציונית לגלות גם הם לראשונה עניין של ממש ביהודי מרוקו. הידיעות על השמדת יהודי אירופה עוררו ביישוב היהודי חרדה לגורלו. מאילו מאגרים אנושיים יתפרנס לאחר אובדן מרכזי היהדות ההמוניים? העיניים הופנו לתפוצות בארצות האסלאם, ומרוקו בלטה כתפוצה היהודית הגדולה שבהן.18 לראשונה בתולדות הציונות תפסה מרוקו מקום בתוכניות העלייה של קברניטי היישוב, ומכאן ואילך לא איבדו הם את העניין ביהודיה, שרובם היגרו בסופו של דבר לישראל בשלושה גלים גדולים – 1949-1948 (כ־20,000 נפש), 1956-1954 (כ־60,000 נפש) ו־1964-1961 (כ־100,000 נפש). באופן זה עברה הגדולה שבתפוצות היהודיות בארצות האסלאם ברובה למדינה היהודית. התנועה הדמוגרפית המרשימה הזו החלה במגעים האינטנסיביים הראשונים שנקשרו בשנות המלחמה ומיד לאחריה בין שליחים ארץ־ישראלים לתנועה הציונית המקומית.

במקביל לגילוי ההדדי בין יהודי מרוקו למרכז הלאומי־היהודי בארץ־ישראל התרחש תהליך גילוי הדדי גם בין יהודי מרוקו ליהודי אמריקה. פשר העניין של יהודי מרוקו באחיהם לדת באמריקה ברור: בעוד צרפת כשלה במבחן המלחמה, ארצות־הברית קנתה בה לעצמה באופן סופי את מעמדה הבכיר בעולם. היה לכך ביטוי מוחשי בנחיתה האמריקנית בחופי מרוקו ובמקום שהחלו האמריקנים לתפוס בפוליטיקה המקומית. המוסלמים והצרפתים סברו כי היהודים השתכרו מן המחשבה שדווקא להם, אנשי המיעוט, הילידים ובני החסות, יש אחים לדת בעלי עוצמה במעצמה המערבית העולה. לא לחינם צוטט לעיל המוח׳זיני אומר ליהודים, ״אתם חושבים שאמריקה, שעתה הגיעה, היא האל הטוב שלכם?״

אם המניעים לעניין שגילו עתה יהודי מרוקו ביהודי ארצות־הברית היו ברורים, הסיבות לגילוי יהודי מרוקו על־ידי היהודים האמריקנים היו מורכבות יותר ופחות ברורות מאליהן. תחילת העניין נעוצה במעמדה הגיאוגרפי של מרוקו. כשם שבתקופת גירוש ספרד מצאו בה יהודים רבים מקלט ראשון בשל קרבתה לאירופה, כך היה גם בתקופת מלחמת־העולם השנייה. פליטים יהודים חצו את מצרי גיברלטר וניסו למצוא להם מפלט ביבשת האחרת. בסמוך למצרים הם מצאו את העיר הבין־לאומית טנג׳יר, ובה נקלטו כמה מאות מהם. כמה אלפים התפזרו בערי מרוקו, אך לא הצליחו למצוא מקלט בטוח תחת שלטון וישי, ורבים מהם נכלאו במחנות עבודה במדבר בתנאים קשים. אחרי המלחמה עיבדו בעלות־הברית תוכנית להקים בפדאלה שבמרוקו מחנה מרכזי לפליטים שמצאו עד אז מקלט בספרד." בעיית הפליטים היהודים במרוקו תפסה לכן מקום בפעולות העזרה ליהודי אירופה שניהלו ארגונים יהודיים אמריקניים בתקופת המלחמה. אגב כך נוצרו קשרים ראשונים בין אנשי הממסד היהודי־ האמריקני, במיוחד זה של הג׳וינט, הארגון הפילנתרופי המרכזי של יהודי ארצות־ הברית, לבין כמה מאנשי העילית היהודית־המרוקנית שטיפלו גם הם בפליטים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר