ג׳האד וד'ימה: ניסוחים חדשים-הגיהאד נגד ישראל-בני חסות – בת – יאור

פרק ה

ג׳האד וד'ימה: ניסוחים חדשיםהדימים

ההיסטוריה האנושים כולה רצופה זרמים רחבים של מחשבה ומגמות מדיניות הדרים בכפיפה אחת, והתנהגותו של היחיד ושל הקיבוץ מיטלטלת בין קנאות קיצונית להבנה ועזרה הדדית. כך גם כיום מושגי הג׳האד והד׳ימה מבטאים רק אחת מהרבה מגמות במחשבה המדינית הערבית. אף־על־פי־כן יצטמצם ניתוחנו כאן רק בקיומם הנמשך של מושגים אלה בעולם הערבי של זמננו.

עם ביטולה של הד׳ימה — בין על־ידי מעשהו של שליט מוסלמי בממלכה העות׳מאנית או בפרס, בין על־ידי גירושם או יציאתם של הד׳ימים ובין כתוצאה מן הקולוניזציה האירופית — מתבקשת השאלה אם המונח ״ד׳ימי״, שהגדיר מצב היסטורי מסוים, עודו הולם את המציאות בת־זמננו. והנה נראה שמחשבה ודפוסי־התנהגות שעוצבו על־ידי העבר, על־ידי החינוך והמסורת, מעידים אמנם על קיומה של תסמונת ד׳ימית. בן־המיעוט, הכבול והמנוכר תכופות כתוצאה ממצב היסטורי נתון, נוטה להנציח את מעמדו השולי של הד׳ימי. כך אפוא התנאים שמאז־ומתמיד קבעו את קיום־הצוות המסורתי בין המיעוט לאומה, המיוסד על כניעתו וניכורו של האחד ועלסובלנותושל משנהו/ עודם פועלים את פעולתם. אבל האדון עומד בסובלנותו רק כל עוד הד׳ימי עומד בכניעותו.כוחן והתמדתן של עמדות מסורתיות אלו במהלך ההיסטוריה אפשר לתרצם בהתחדשותן המתמדת במסגרות פסיכו־חברתיות, בכך שאותם ערכים שהצדיקו והגדירו לכתחילה את המסגרות האלו עצמן קמים לתחייה בכמה אידיאולוגיות מדיניות חדשות. הנה על כן נוסיף ונשתמש במונח ״ד׳ימי״ שעודנו בר־תוקף לגבי עמדות ומשטרים מדיניים. הואיל ומעמדו של הד׳ימי נקבע על־ידי הג׳האד והד׳ימה, הרי עלינו לבדוק באיזו מידה נשתמרו מושגים אלה בעולם המוסלמי של זמננו, התפתחו או ניטשו, אף שברור כי עוד גורמים מדיניים דרים בכפיפה אחת עמהם.

בארצות דוברות־הערבית אנו עדים להעברתם של ערכי־דת מוסלמיים אל הערכאות המדינית. מי־שהיה נשיא אלג׳יריה, אחמד בן־בלה, לימים נשיא הליגה־לזכויות־המוסלמים, כך הצהיר בראיון שנתן ב־1982:

  1. יש לי הרושם שמתפתחת מין יניקה הדדית בין הערכאות לאסלאם. אני אופטימי מאד ועמוקה אמונתי בגישומן של תכניות נאות וגדולות, בגניוס הערבי ובנצחון.
  2. בזה אתה מתכוון לומר, ״בהיעלמותה של מדינת־ישראל״?
  3. בדיוק כך.

הגיהאד נגד ישראל

כמה וכמה פעמים הכריזו מנהיגים ערבים, בין בנפרד ובין ביחד, על ג׳האד נגד ישראל, ובכך אישרו את דבקותם במשטר תיאוקרטי המקיף את האנושות כולה(ראה תעודות 1 ו־5).

הואיל והוכרז על הג׳האד בשם הלאומנות הערבית, והואיל והארגון־לשיחרור־פלשתינה תמיד הגדיר עצמו כחלוץ הלאומיות הערבית, ראוי לנו שנבדוק את טיבו של הג׳האד האש״פי.

בוועידת־הפסגה המוסלמית השלישית לשאלות ארץ־ישראל וירושלים, שנערכה במכה בינואר 1981, הכריזו שלושים־ושמונה ראשי־מדינה ערביים (להוציא את מצרים) יחד עם יאסר ערפאת על ג׳האד נגד ישראל. ב־1970 הכריז יאסר ערפאת:

שיחרורה של פלשתינה והפסקת החדירה המדינית, הכלכלית, הצבאית והתעמולתית של הציונים למדינות המוסלמיות הם מחובותיו של העולם המוסלמי. חובה עלינו לאסור מלחמת־מצוה (ג׳האד) על האויב הציוני, החומד לא רק את פלשתינה אלא את האיזור הערבי כולו, לרבות מקומותיו הקדושים.

הקריאה לג׳האד לשם הקמתה של מדינה חילונית דמוקראטית שבה יהיו היהודים, הנוצרים והמוסלמים שווי־זכויות היא בבחינת דבר־והיפוכו, שהרי מטרתו של ג׳דאד המרת־דת של הכופרים או כפיפתם לד׳ימה(ראה תעודות 1 ו־3). אכן, לעתים קרובות מדגישים מנהיגים ערבים את הצורך לכבד את כללי הג׳האד. ב־1971 הזכירה אפילו סוריה, שהפליגה בדרך החילון, כמה מכלליו הטאקטיים:

לפי דיני הג׳האד המוסלמי מותר להילחם באויב תוך כדי שימת מצור על מחנותיו ומשכנות אזרחיו. כמו כן מותר להחריב את בתי האויב ולהעלותם באש, לגדוע את עציו ולהשם את שדותיו [על־מנת] להכריחו להיכנע. מותר גם לנתק את אספקת המים של האויב, אפילו מצויים במחנהו נשים וילדים.

ועידת־הפסגה המוסלמית השלישית בטאיף, ב־1981, סמכה ידיה במפורש על הג׳האד בחמישית מתוך שש החלטותיה:

ארצות האסלאם הבהירו בהחלטתן כי המלה ג׳האד משמשת בהוראתו המוסלמית, שאינה מניחה מקום לפרשנות או לאי־הבנה, וכי הצעדים המעשיים לגישומו יינקטו בהתאם לזה ותוך התייעצות מתמדת בין ארצות האסלאם.

לא כל מאבק הוא בהכרח ג׳האד, אבל אם מכריזים עליו שכך הוא הרי חובה על הלוחמים להקפיד על הטאקטיקה והאסטרטגיה שלו, הנקבעות על־פי חוקי־נצח בלתי־משתנים, ובפרט על־פי החוק האוסר ״שיתוף־פעולה בין מאמין לכופר״ — אם זה האחרון מתעלם מציווייו או מערער עליהם (ראה תעודה 3). הסעיף הראשון באמנת אש׳׳ף מטעים את אפיו הערבי של ״העם הערבי הפלשתינאי״, ומכאן את זכויותיו על ארץ המרוחקת אלף מיל כמעט מן המולדת הערבית. לשון אחר: זכותם של הערבים הפלשתינאים על ארץ שאינה ערבית (ישראל) מיוסדת על סיפוחה לשעבר על־ידי הג׳האד ועל סיערובה באמצעות הד׳ימה:

פלשתינה היא מולדת העם הערבי הפלשתינאי; היא חלק בלתי־נפרד מן המולדת הערבית, והעם הפלשתינאי הוא חלק בלתי־נפרד מן האומה הערבית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר