ארכיון יומי: 24 במרץ 2016


השירה האישית והחברתית בערבית-יהודית של יהודי מרוקו יוסף שיטרית

השירה האישית והחברתית בערבית-יהודית של יהודי מרוקומקדם ומים חלק א

יוסף שיטרית

שירה אישית ושירה חברתית בקרב יהודי מרוקו

א. מסורת השירה בקרב יהודי מרוקו בפרט וצפון אפריקה בכלל עתיקת־יומין היא. עוד במאה העשירית ־ ויש הגורסין עוד במאה התשיעית — חיבר ר׳ יהודה בן קורייש מתאהרת פיוטים למועדים — פיוטים שנתגלו בגניזה של קהיר. כמו־כן, בין אנשי הדקדוק והתלמוד, שעברו להשתקע בספרד ותרמו במאות העשירית והאחת־עשרה לביסוסו ולפיתוחו של המרכז הרוחני־ תרבותי בארץ זו, אתה מוצא משוררים לא מעטים שגדלו והתחנכו במרוקו. המצער הוא, שמעט מאוד מן היצירה הזאת, שנכתבה עד למאה ה־15 ואשר על־פי עדויות — עקיפות בעיקר — היתה די־עניפה, נשתמר בכתובין. כף שלמעשה, כמעט כל היצירה הפיוטית של יהודי מרוקו, שנשתמרה עד היום, חוברה לאחר בואם של המגורשים מספרד ומפורטוגל החל בסוף המאה ה־.15 לגבי תקופה אחרונה זו, עשרות הספרים שהודפסו, המאות הרבות של כתבי־ יד, שניתן לעיין בהם במקור או במיקרופילם, מאות ואולי אלפי הקינות, השירים והפיוטים, הקוראים לחוקרים שיבואו ויגאלום, מהווים קורפוס נכבד ומגוון ביותר של יצירה, שעיקרה בעברית אך חלקה גם בערבית־יהודית ואף בספרדית־יהודית. ברם, ענייננו במאמר זה לא יהיה בשירה של יהודי מרוקו בכללה אלא בתחום מצומצם ממנה — השירה האישית והשירה החברתית — תחום, אשר מעטים חקרוהו עד בה.

ב. השירה האישית, שבה ידובר כאן, היא אותה שירה, המתמקדת ביחיד, ברגשותיו, בתסכוליו או בדרכי הפנמתו הסובייקטיבית תהליכים, מאורעות, אירועים או תופעות, הנוגעים לו בעקיפין או במישרין. זוהי שירה המתבטאת בעיקר בגוף ראשון ׳אני׳, המופיע בנפרד מכל גוף שיח אחר, — ׳אתה׳, ׳את׳, ׳אתם׳, ׳אתן׳ — או להיפך במשולב עם גוף שני, כשזה האחרון משלים את טווח מעורבותו של ה׳אני׳ בעולם הסובב אותו. במלים אחרות: הכוונה כאן לאותה שירה לירית בעיקרה, אשר הינה רומאנטית, שעה שהיא מטפלת בעניינים שבינו לבינה, ורגשית ביותר, שעה שהיא מתארת את הסבל והפחד האנושי או את החדווה וחוויותיה. זוהי גם־כן שירה פסיכולוגית, המבטאת את האמפאטיה של הפרט כלפי האנשים והעצמים הסובבים אותו, היינו את מעורבותו ואת יחסי־הגומלין שלו עם הסביבה -האנושית ועם הטבע, או את דרכי התמודדותו עם בעיות ההוויה האנושית בכלל.

בין הסוגים השונים של השירה, הרווחים בקרב יהודי מרוקו, ה׳ערובי׳ וה׳מוואל׳ הם הקרובים ביותר לשירה האישית על קוויה, כפי שפורטו לעיל. שניהם מורכבים מטקסטים אנונימיים, הנמסרים מזה דורות ואולי מזה מאות בשנים מאם לבת, והם מושרים גם על־ידי זמרים מקצועיים או חצי־מקצועיים בנסיבות חברתיות שונות. ב׳ערובי׳ ובתכונותיו נדון בהרחבה להלן. מלבד שני סוגים אלו תמצא גם אצל יהודי מרוקו שירה נסיבתית כגון שירי הכלה והחתונה, שירי היולדת והמיילדת, שירי לידת הבן (אך לא הבת!) או, להבדיל שירת ה׳נוואח׳, המקוננת על מות יקירים וקרובים וכן שירה רומאנטית־לירית מקצועית, המחוברת על־ידי משוררים וזמרים המושפעים במישרין מהיצירה המוסלמית של מרוקו או של אלג׳יריה. שירים אלה נקראים ׳מסלמני׳, היינו מוסלמי או לא־יהודי, ו׳דזירי׳, היינו אלג׳יראי.״

לעומת שירה לירית־פסיכולוגית זאת, הרי השירה החברתית, שגם לה מוקדש המאמר שלפנינו, מטפלת בנושאים חברתיים־תרבותיים הנוגעים לכלל הקהילה, או לפרט זה או אחר, המופיע בשירה כמייצג הקהילה, וממנו ניתן ללמוד עליה. שירה חברתית זו מורכבת מכל אותה שירת תגובה על אירועים היסטוריים, על תופעות חברתיות או כלכליות, על תהליכים חברתיים או תרבותיים, הנוגעים לכלל הקהילה היהודית ב׳מללאח/ היינו הגיטו היהודי במרוקו, או בכל שטחה של מרוקו, או אף לכלל בית־ישראל באשר הם שם.

הערת המחבר : [1] בשנים האחרונות החל פורח בארץ שוק קסטות משל זמרים מקצועיים, כמו מוויזו (משה עאטייה) או סלימאן אלמגריבי, השרים לרוב שירים ישנים שחוברו על־ידי מוסלמים במרוקו או — ובעיקר — באלג׳יריה

הדגש בשירה זו הוא על הבלתי־ אישי — על הגוף השלישי. אמנם תמצא כאן גם שירים חברתיים־תרבותיים הכתובים בגוף ראשון, אך משמעותו של ׳אני׳ זה שונה מזו של ה׳אני׳ הקודם. כאן היא מייצגת חלק מן הכלל הקהילתי ואינה מתייחסת לסובייקט הקיים בפני עצמו. בשירה חברתית זו מובלעים למעשה האידיאולוגיות והמיתוסים המנחים או הצריכים להנחות את דרכי חייהם של בני־ הקהילה ואת התנהגותם היומיומית

שני סוגים ספרותיים, שהם למעשה כמעט זהים לחלוטין בצורה שהם מופיעים אצל יהודי מרוקו, המבטאים בצורה ישירה ביותר את מערכת הערכים ואת דפוסי המחשבה של יהודי מרוקו, הם ה ׳ קצה ׳ וה ׳ קצידה ׳. אלו הם שירים סיפוריים או תיאוריים בעיקרם בעלי מספר בתים בלתי־מוגדר, המציגים פעולותיה או מעלליה של אישיות או קבוצת אנשים, של דמות ידועה או בלתי־ידועה, או המתייחסים לתופעות חברתיות־תרבותיות, שהן מעניינה של כלל הקהילה. הגוף השלישי רווח בשירים אלה, אך מוצאים גם ׳קצידות׳ בצורת דו־שיח, כגון ׳אלקצידה דלעזרי ולמזווז׳ (׳קצידת הרווק והנשוי׳), שבה מתנהל דו־שיח על היתרונות והחסרונות של חיי הרווקות וחיי הנישואין, או בצורות הציווי, כגון ׳לקצידה דסכינא׳ (׳קצידת החמין׳) המתארת בצבעים מרהיבים ובריחות מגרים את מלאכת הכנת התבשיל האהוב כל־כך על יהודי מרוקו ביום השבת.

הערת המחבר :  אין להבין מכאן, שה׳קצה׳ וה׳קצידה׳ מיוחדים לגיאנר חברתי־תרבותי זה שבשירה. למעשה, הם הותאמו במרוקו לכל מיגוון היצירה הספרותית־פיוטית. אצל יהודי מרוקו אתה מוצא, אם־כך גם ״קצידות׳ (או קצאייד׳) בעלות תוכן לירי מובהק, שהן בעיקרן עיבודים של יצירות לא־יהודיות, שהועברו והופצו במסורת שבעל־פה. עם התפתחות תעשיית התקליטים והקטטות, ועם התרחבות השידורים ברדיו, החל משנות ה־30, מקבלת תפוצתן תנופה חדשה. כמו־כן אתה מוצא עשרות רבות של ׳קצידות/ המספרות בשבחם של הצדיקים והקדושים המרובים, המקובלים על יהדות מרוקו והכוללים גם קדושים מקומיים וגם קדושים מארץ־ישראל, כגון ר׳ שמעון בר־יוחאי, ור' מאיר בעל הנס. ׳קצידות׳ אחרות מתארות דמויות מהתנ״ך, כמו משה רבנו, יוסף ואחיו, איוב ורעיו, אליהו הנביא, מרדכי ואסתר. יצירות נוספות, גם בקרב קהילות אחרות דוברות ערבית־יהודית, במזרח־התיכון או בצפון אפריקה, מקוננות על חורבן בית־המקדש ועל הגלות, על חנה ושבעת בניה ועל אירועים היסטוריים טראגיים אחרים בהיסטוריה היהודית. בגלל תוכנם האלגי – קינה, שיר אבל, שיר עצוב – , נקראות יצירות כאלה לרוב ׳קינות׳ ולא רק ׳קצות׳ או ׳קצידות', במתכונת כזאת חוברה בשנות ה־30 במרוקו קינה־קצידה על מאורעות ופרעות תרפ״ט (1929) בחברון, בירושלים ובכלל היישוב היהודי בארץ־ישראל דאז. ראה אוסף מכון בן-צבי, סי' 183צ. על ה׳קצה׳ וה׳קצידה׳ של יהודי מרוקו, ראה: י׳ בן עמי, יהדות מרוקו — פרקים בחקר תרבותם, ירושלים תשל״ו, עמי 105—123.

חילוקי מנהגים בנוגע לחלוקת הירושה

ג. חילוקי מנהגים בנוגע לחלוקת הירושהמקדם ומים כרך ב

גם בענייני חלוקת הירושה של אשה נשואה, שנפטרה ללא בנים, היו חילוקי מנהגים. לפי המנהג שנתפשט בקהילות רומאניאה, צריכים להחזיר הכול – נכסי מלוג ומתנות – ליורשי משפחתה. אולם לפי מנהג ספרד, חולקין בין הבעל ויורשי האשה. מאידך, הסכמה מוידין משנת 1377, שהיא כנראה הסכמה רומאניוטית, אומרת: ש׳׳אם ח״ו תמות האשה בחיי עולם בעלה ולא נשאר ממנה ולד של קיימא, ירש הבעל שליש של הנכסים שהכניסה לו ושני שלישים ליורשיה״. ואילו לפי ״ספר משנת ר׳ אליעזר״, דף קפ״ה, ע״ב:

בני רומניאה כשיש להם זרע של קיימא, חולקין הבעל עם הזרע שווה בשווה והמתנות שמקבלין מאבי החתן והכלה ושאר העם. וכן בנכסי מלוג נוטל הבעל ג׳ חלקים וזרע של קיימא חלק אחד. וכשאין להם זרע של קיימא, חולקין עם יורשי האשה שווה בשווה.

רומניוטים Romaniots או Romagnotes הוא הכינוי שניתן לעדה יהודית שאינה לא אשכנזית ולאספרדית שבניה חיו בחבל הבלקן ובאסיה הקטנה. נכון לתחילת המאה ה-21 מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, במדינת ישראל ובעיר ניו יורק.

על פי המסורת הרומניוטית, מקור הקהילה מיהודים שיצאו מארץ ישראל לאחר חורבן הבית השניוהתיישבו באזורי אסיה הקטנה והבלקן. הרומניוטים דיברו ניב יווני קדום שנקרא יווניטיקה, ותפוצתם כללה את יוון, איי יוון, אסיה הקטנה, אלבניה ובולגריה. קהילות גדולות חיו בסלוניקי, בקורפו וביאנינה. קהילה קדומה הייתה קיימת ברומניה כשהגיעו יהודים רומניוטים לרומניהלחבל הדנובה לאחר הכיבוש הרומאי והתיישבו שם. הקהילה נטמעה ונשתכחה לאחר השתלטות הספרדים והאשכנזים על יהדות רומניה.

באיסטנבול ובאיזמיר נקברו הרומניוטים בנפרד משאר הקהלים ממגורשי ספרד (שכללו את הספרדיםוהפורטוגלים), יחד עם המוסתערבים והאשכנזים.

כל המנהגים הללו היו נוהגים כשהיו יודעים לאיזה קהל שייך האיש, אבל כשלא היה ידוע מאיזה קהל בא, מפאת הטמיעה שהחלה בין הקהלים, היו אז דנים אותו כבני ספרד.

ר׳ שמואל חיים- החכם באשי השני בימי שלטון מחמוד השני, במחצית הראשונה של המאה הי״ט – מעיד על כך:

״וכן ראיתי להרב דוד אגוזי שהיה אב בי״ד פה קושטא שכתב… דבדורינו זה דחולקין אפילו לבני רומניאה חולקין אפילו במתנות… והנה משראיתי להרבנים הגדולים ז״ל מזה חמישים שנה שהיו דנים בין לבני רומניאה ובין לבני ספרד לחלק בנדוניאה, אם הניח זרע, ואילו אצל הספרדים כשהניח זרע של קיימא אינו חולק הבעל עם האישה, אלא הכל לבעל״.

מכאן אנו מסיקים שעוד בדורו (במאה הי״ט) היו יהודים רומאניוטים בקושטא. הוא ממשיך לדון במקרים של נישואים בין עדות, אם האיש הוא מ״בני רומניאה״ והיא מבני ספרד ״המנהג הוא דעולה עמו ואינה יורדת. כן היו דנים בכל בתי־הדין של מתא באלטא ושל כפר האסקייואי״ (סביבת קושטא). כך הוא קיבל המנהג מפי הרבנים מהר׳׳א ענבי ומהר״ם אשכנזי ז״ל. חילוקי המנהגים היו גם בעניין פירוט הנדוניה. ״בני רומניאה״ היו כותבים בכתובה כל פריט וכל בלי וערכם הכספי, ואילו הספרדים היו כוללים את סך הכול של הרכוש ולא היה זכר למנהג.

ראינו, אפוא, קשת רחבה של מנהגים בתוך ״בני רומניאה״, וההבדל ביניהם ובין מגורשי ספרד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר