ארכיון יומי: 24 במרץ 2016


מפטיר והפטרה פרשת צו בנוסח יהודי מרוקו

ספר ויקרא -פרשת "צו". מאת: הרב אשה אסולין שאיר. סוד הגלות והגאולה בתורת רבנו "אור החיים" הקדוש.

 

פרשת צו

החיד״א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד גם אצל הרש״ש – ראש ישיבת בית אל, וכן אצל רבנו "אור החיים" הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב: "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').

בספריו, החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבנו. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו 'אור החיים' הק' שנהג לצום בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר, וכך דברי קדשו: "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו). רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו "אור החיים" הק' – שיהיה לו כח קדושה כשל כהן.

כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר, ואילו האשה טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בדיקת הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.

החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו "אור החיים" הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.

בתום הקריאה, האשה פנתה ללכת, ואז החלה לזעוק מתוך כאבים כמו שכתוב בפרשת סוטה. מאז כולם ידעו על קדושתו, והפכו את המקום למקום מקודש אליו הגיעו לתפילות ובקשות.

״אעשה נפלאות״

לרה"ג יהודה צדקה – ראש ישיבת "פורת יוסף" והגה"צ חכם ששון מזרחי זצ"ל.

יסורי הגלות והציפייה לגאולה.

הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל, ציטט את דודו ראש ישיבת "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד}, הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל מחבר הספר "קול יהודה", שדימה את ייסורי הגלות לנסיעה באוטובוס צפוף ולא נעים. הנוסע יודע שלאחר מספר תחנות הוא ירד, לכן הוא לא כל כך מודאג. כך גאולתנו – לא נעים, אבל תגיע ובקרוב.

גם את הציפייה לגאולה הרב דימה לאדם המצפה בתחנה לאוטובוס. כל אוטובוס שנראה מרחוק, מקפיץ את המצפה החושב שזהו האוטובוס שייקח אותו אל מחוז חפצו. עד כאן דברי קודשו.

כך אצל עם ישראל: לאורך ההיסטוריה, מצפים אנו לבואו של המשיח, וכל אירוע חריג, מתורגם ע"י מחשבי הקיצין כסימן לביאת המשיח כמו גזירות ת"ח ות"ט בהן נעשו פוגרומים ביהודי אוקראינה שהובילו לתנועה המשיחית של שבתאי צבי, השואה והקמת המדינה, מלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים שחוברה לה יחדיו כאשר הר הבית בכתרה, ונגאלו ערי אלוקינו ביהודה ושומרון מידי זרים, וכו'

בספר "הארי במסתרים" על המקובל האלוקי חכם ששון מזרחי זצ"ל מסופר, שרה", הרב יהודה צדקה נתקף באחד הלילות במחלה קשה שהרעילה את דמו, וגרמה לכאבים עזים. הרב אושפז בבית חולים, אולם לרופאים לא היה מרפא. בלילה הראשון בו פרצה מחלת הרב, נגלה ה"בן איש חי" לתלמידו החכם המקובל הרב יהושע שראבני זצ"ל ואמר לו: "קום וחוש מהר אל בית האלוקים, פתח את ההיכל ושא תפילה ותחינה בעד הצורב יהודה צדקה שירפאהו הקב"ה, כי חולה הוא". הרב התעורר מיד, ועשה את דרכו בחשכת הליל לעבר ביכנ"ס "שושנים לדוד". הוא פתח את ההיכל ונשא תחינה ותפילה לרפואתו של הרב צדקה. בבוקר, לאחר התפילה, חכם יהושע סר לעבר ביתה של אמו של הרב צדקה, הרבנית שמחה שהייתה בת אחותו של ה"בן איש חי". הרב שאל אותה לשלום בנה הרב יהודה, והיא סיפרה שאכן לפנות בוקר חלה הטבה משמעותית במצבו {בזמן שהרב שראבני התפלל עליו}.

הרבנית שמחה שאלה את הרב יהושע, איך הוא ידע על מחלת בנה, הלא רק באמצע הלילה הרב נתקף בכאבים. חכם שראבני, בענוותנותו כי רבה, לא רצה לספר לה אודות ההתגלות של ה"בן איש חי".

חכם ששון מזרחי זצ"ל שהיה בקי בנגלה ובנסתר וחיבר את הספר "באתי לגני" חמשה חלקים בקבלה, שימש במשך שנים רבות כחברותא של הרב צדקה, ויחדיו אף זכו לסיים את הש"ס. הם גם למדו קבלה בערבים לאחר שתלמידי הישיבה הלכו לביתם. לפניהם תמיד היו מונחות גמרות, כך שכאשר הגיע מאן דהו לשאול או להתברך, היו מכסים את ספר הקבלה עם הגמרא, וכל זאת מתוך "כבוד ה' הסתר דבר".

הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל כתב עליו: "הרה"ג המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא ח"ר זצוק"ל, היה מעיין ומדקדק בלימוד הפשט, ולא לחינם היה מו"ר ועט"ר הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל לומד אתו "חברותא" כל ערב, והיה ממש "שמן זית זך".

ראינו פה איך חכמי וגאוני ישיבת "פורת יוסף" המעטירה, עמלו בלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר מתוך יגיעה, ועוד יותר מתוך ענווה, דבר שזיכה אותם להיות בקדמת במת גדולי תורת אלוקים חיים.
שבת שלום ופורם שמח – משה א. שמר. לע״נ ללא חניני בת מרים ע״ה שעלתה לגנזי מרומים ביום יב

 

 

השירה האישית והחברתית בערבית-יהודית של יהודי מרוקו יוסף שיטרית

השירה האישית והחברתית בערבית-יהודית של יהודי מרוקומקדם ומים חלק א

יוסף שיטרית

שירה אישית ושירה חברתית בקרב יהודי מרוקו

א. מסורת השירה בקרב יהודי מרוקו בפרט וצפון אפריקה בכלל עתיקת־יומין היא. עוד במאה העשירית ־ ויש הגורסין עוד במאה התשיעית — חיבר ר׳ יהודה בן קורייש מתאהרת פיוטים למועדים — פיוטים שנתגלו בגניזה של קהיר. כמו־כן, בין אנשי הדקדוק והתלמוד, שעברו להשתקע בספרד ותרמו במאות העשירית והאחת־עשרה לביסוסו ולפיתוחו של המרכז הרוחני־ תרבותי בארץ זו, אתה מוצא משוררים לא מעטים שגדלו והתחנכו במרוקו. המצער הוא, שמעט מאוד מן היצירה הזאת, שנכתבה עד למאה ה־15 ואשר על־פי עדויות — עקיפות בעיקר — היתה די־עניפה, נשתמר בכתובין. כף שלמעשה, כמעט כל היצירה הפיוטית של יהודי מרוקו, שנשתמרה עד היום, חוברה לאחר בואם של המגורשים מספרד ומפורטוגל החל בסוף המאה ה־.15 לגבי תקופה אחרונה זו, עשרות הספרים שהודפסו, המאות הרבות של כתבי־ יד, שניתן לעיין בהם במקור או במיקרופילם, מאות ואולי אלפי הקינות, השירים והפיוטים, הקוראים לחוקרים שיבואו ויגאלום, מהווים קורפוס נכבד ומגוון ביותר של יצירה, שעיקרה בעברית אך חלקה גם בערבית־יהודית ואף בספרדית־יהודית. ברם, ענייננו במאמר זה לא יהיה בשירה של יהודי מרוקו בכללה אלא בתחום מצומצם ממנה — השירה האישית והשירה החברתית — תחום, אשר מעטים חקרוהו עד בה.

ב. השירה האישית, שבה ידובר כאן, היא אותה שירה, המתמקדת ביחיד, ברגשותיו, בתסכוליו או בדרכי הפנמתו הסובייקטיבית תהליכים, מאורעות, אירועים או תופעות, הנוגעים לו בעקיפין או במישרין. זוהי שירה המתבטאת בעיקר בגוף ראשון ׳אני׳, המופיע בנפרד מכל גוף שיח אחר, — ׳אתה׳, ׳את׳, ׳אתם׳, ׳אתן׳ — או להיפך במשולב עם גוף שני, כשזה האחרון משלים את טווח מעורבותו של ה׳אני׳ בעולם הסובב אותו. במלים אחרות: הכוונה כאן לאותה שירה לירית בעיקרה, אשר הינה רומאנטית, שעה שהיא מטפלת בעניינים שבינו לבינה, ורגשית ביותר, שעה שהיא מתארת את הסבל והפחד האנושי או את החדווה וחוויותיה. זוהי גם־כן שירה פסיכולוגית, המבטאת את האמפאטיה של הפרט כלפי האנשים והעצמים הסובבים אותו, היינו את מעורבותו ואת יחסי־הגומלין שלו עם הסביבה -האנושית ועם הטבע, או את דרכי התמודדותו עם בעיות ההוויה האנושית בכלל.

בין הסוגים השונים של השירה, הרווחים בקרב יהודי מרוקו, ה׳ערובי׳ וה׳מוואל׳ הם הקרובים ביותר לשירה האישית על קוויה, כפי שפורטו לעיל. שניהם מורכבים מטקסטים אנונימיים, הנמסרים מזה דורות ואולי מזה מאות בשנים מאם לבת, והם מושרים גם על־ידי זמרים מקצועיים או חצי־מקצועיים בנסיבות חברתיות שונות. ב׳ערובי׳ ובתכונותיו נדון בהרחבה להלן. מלבד שני סוגים אלו תמצא גם אצל יהודי מרוקו שירה נסיבתית כגון שירי הכלה והחתונה, שירי היולדת והמיילדת, שירי לידת הבן (אך לא הבת!) או, להבדיל שירת ה׳נוואח׳, המקוננת על מות יקירים וקרובים וכן שירה רומאנטית־לירית מקצועית, המחוברת על־ידי משוררים וזמרים המושפעים במישרין מהיצירה המוסלמית של מרוקו או של אלג׳יריה. שירים אלה נקראים ׳מסלמני׳, היינו מוסלמי או לא־יהודי, ו׳דזירי׳, היינו אלג׳יראי.״

לעומת שירה לירית־פסיכולוגית זאת, הרי השירה החברתית, שגם לה מוקדש המאמר שלפנינו, מטפלת בנושאים חברתיים־תרבותיים הנוגעים לכלל הקהילה, או לפרט זה או אחר, המופיע בשירה כמייצג הקהילה, וממנו ניתן ללמוד עליה. שירה חברתית זו מורכבת מכל אותה שירת תגובה על אירועים היסטוריים, על תופעות חברתיות או כלכליות, על תהליכים חברתיים או תרבותיים, הנוגעים לכלל הקהילה היהודית ב׳מללאח/ היינו הגיטו היהודי במרוקו, או בכל שטחה של מרוקו, או אף לכלל בית־ישראל באשר הם שם.

הערת המחבר : [1] בשנים האחרונות החל פורח בארץ שוק קסטות משל זמרים מקצועיים, כמו מוויזו (משה עאטייה) או סלימאן אלמגריבי, השרים לרוב שירים ישנים שחוברו על־ידי מוסלמים במרוקו או — ובעיקר — באלג׳יריה

הדגש בשירה זו הוא על הבלתי־ אישי — על הגוף השלישי. אמנם תמצא כאן גם שירים חברתיים־תרבותיים הכתובים בגוף ראשון, אך משמעותו של ׳אני׳ זה שונה מזו של ה׳אני׳ הקודם. כאן היא מייצגת חלק מן הכלל הקהילתי ואינה מתייחסת לסובייקט הקיים בפני עצמו. בשירה חברתית זו מובלעים למעשה האידיאולוגיות והמיתוסים המנחים או הצריכים להנחות את דרכי חייהם של בני־ הקהילה ואת התנהגותם היומיומית

שני סוגים ספרותיים, שהם למעשה כמעט זהים לחלוטין בצורה שהם מופיעים אצל יהודי מרוקו, המבטאים בצורה ישירה ביותר את מערכת הערכים ואת דפוסי המחשבה של יהודי מרוקו, הם ה ׳ קצה ׳ וה ׳ קצידה ׳. אלו הם שירים סיפוריים או תיאוריים בעיקרם בעלי מספר בתים בלתי־מוגדר, המציגים פעולותיה או מעלליה של אישיות או קבוצת אנשים, של דמות ידועה או בלתי־ידועה, או המתייחסים לתופעות חברתיות־תרבותיות, שהן מעניינה של כלל הקהילה. הגוף השלישי רווח בשירים אלה, אך מוצאים גם ׳קצידות׳ בצורת דו־שיח, כגון ׳אלקצידה דלעזרי ולמזווז׳ (׳קצידת הרווק והנשוי׳), שבה מתנהל דו־שיח על היתרונות והחסרונות של חיי הרווקות וחיי הנישואין, או בצורות הציווי, כגון ׳לקצידה דסכינא׳ (׳קצידת החמין׳) המתארת בצבעים מרהיבים ובריחות מגרים את מלאכת הכנת התבשיל האהוב כל־כך על יהודי מרוקו ביום השבת.

הערת המחבר :  אין להבין מכאן, שה׳קצה׳ וה׳קצידה׳ מיוחדים לגיאנר חברתי־תרבותי זה שבשירה. למעשה, הם הותאמו במרוקו לכל מיגוון היצירה הספרותית־פיוטית. אצל יהודי מרוקו אתה מוצא, אם־כך גם ״קצידות׳ (או קצאייד׳) בעלות תוכן לירי מובהק, שהן בעיקרן עיבודים של יצירות לא־יהודיות, שהועברו והופצו במסורת שבעל־פה. עם התפתחות תעשיית התקליטים והקטטות, ועם התרחבות השידורים ברדיו, החל משנות ה־30, מקבלת תפוצתן תנופה חדשה. כמו־כן אתה מוצא עשרות רבות של ׳קצידות/ המספרות בשבחם של הצדיקים והקדושים המרובים, המקובלים על יהדות מרוקו והכוללים גם קדושים מקומיים וגם קדושים מארץ־ישראל, כגון ר׳ שמעון בר־יוחאי, ור' מאיר בעל הנס. ׳קצידות׳ אחרות מתארות דמויות מהתנ״ך, כמו משה רבנו, יוסף ואחיו, איוב ורעיו, אליהו הנביא, מרדכי ואסתר. יצירות נוספות, גם בקרב קהילות אחרות דוברות ערבית־יהודית, במזרח־התיכון או בצפון אפריקה, מקוננות על חורבן בית־המקדש ועל הגלות, על חנה ושבעת בניה ועל אירועים היסטוריים טראגיים אחרים בהיסטוריה היהודית. בגלל תוכנם האלגי – קינה, שיר אבל, שיר עצוב – , נקראות יצירות כאלה לרוב ׳קינות׳ ולא רק ׳קצות׳ או ׳קצידות', במתכונת כזאת חוברה בשנות ה־30 במרוקו קינה־קצידה על מאורעות ופרעות תרפ״ט (1929) בחברון, בירושלים ובכלל היישוב היהודי בארץ־ישראל דאז. ראה אוסף מכון בן-צבי, סי' 183צ. על ה׳קצה׳ וה׳קצידה׳ של יהודי מרוקו, ראה: י׳ בן עמי, יהדות מרוקו — פרקים בחקר תרבותם, ירושלים תשל״ו, עמי 105—123.

חילוקי מנהגים בנוגע לחלוקת הירושה

ג. חילוקי מנהגים בנוגע לחלוקת הירושהמקדם ומים כרך ב

גם בענייני חלוקת הירושה של אשה נשואה, שנפטרה ללא בנים, היו חילוקי מנהגים. לפי המנהג שנתפשט בקהילות רומאניאה, צריכים להחזיר הכול – נכסי מלוג ומתנות – ליורשי משפחתה. אולם לפי מנהג ספרד, חולקין בין הבעל ויורשי האשה. מאידך, הסכמה מוידין משנת 1377, שהיא כנראה הסכמה רומאניוטית, אומרת: ש׳׳אם ח״ו תמות האשה בחיי עולם בעלה ולא נשאר ממנה ולד של קיימא, ירש הבעל שליש של הנכסים שהכניסה לו ושני שלישים ליורשיה״. ואילו לפי ״ספר משנת ר׳ אליעזר״, דף קפ״ה, ע״ב:

בני רומניאה כשיש להם זרע של קיימא, חולקין הבעל עם הזרע שווה בשווה והמתנות שמקבלין מאבי החתן והכלה ושאר העם. וכן בנכסי מלוג נוטל הבעל ג׳ חלקים וזרע של קיימא חלק אחד. וכשאין להם זרע של קיימא, חולקין עם יורשי האשה שווה בשווה.

רומניוטים Romaniots או Romagnotes הוא הכינוי שניתן לעדה יהודית שאינה לא אשכנזית ולאספרדית שבניה חיו בחבל הבלקן ובאסיה הקטנה. נכון לתחילת המאה ה-21 מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, במדינת ישראל ובעיר ניו יורק.

על פי המסורת הרומניוטית, מקור הקהילה מיהודים שיצאו מארץ ישראל לאחר חורבן הבית השניוהתיישבו באזורי אסיה הקטנה והבלקן. הרומניוטים דיברו ניב יווני קדום שנקרא יווניטיקה, ותפוצתם כללה את יוון, איי יוון, אסיה הקטנה, אלבניה ובולגריה. קהילות גדולות חיו בסלוניקי, בקורפו וביאנינה. קהילה קדומה הייתה קיימת ברומניה כשהגיעו יהודים רומניוטים לרומניהלחבל הדנובה לאחר הכיבוש הרומאי והתיישבו שם. הקהילה נטמעה ונשתכחה לאחר השתלטות הספרדים והאשכנזים על יהדות רומניה.

באיסטנבול ובאיזמיר נקברו הרומניוטים בנפרד משאר הקהלים ממגורשי ספרד (שכללו את הספרדיםוהפורטוגלים), יחד עם המוסתערבים והאשכנזים.

כל המנהגים הללו היו נוהגים כשהיו יודעים לאיזה קהל שייך האיש, אבל כשלא היה ידוע מאיזה קהל בא, מפאת הטמיעה שהחלה בין הקהלים, היו אז דנים אותו כבני ספרד.

ר׳ שמואל חיים- החכם באשי השני בימי שלטון מחמוד השני, במחצית הראשונה של המאה הי״ט – מעיד על כך:

״וכן ראיתי להרב דוד אגוזי שהיה אב בי״ד פה קושטא שכתב… דבדורינו זה דחולקין אפילו לבני רומניאה חולקין אפילו במתנות… והנה משראיתי להרבנים הגדולים ז״ל מזה חמישים שנה שהיו דנים בין לבני רומניאה ובין לבני ספרד לחלק בנדוניאה, אם הניח זרע, ואילו אצל הספרדים כשהניח זרע של קיימא אינו חולק הבעל עם האישה, אלא הכל לבעל״.

מכאן אנו מסיקים שעוד בדורו (במאה הי״ט) היו יהודים רומאניוטים בקושטא. הוא ממשיך לדון במקרים של נישואים בין עדות, אם האיש הוא מ״בני רומניאה״ והיא מבני ספרד ״המנהג הוא דעולה עמו ואינה יורדת. כן היו דנים בכל בתי־הדין של מתא באלטא ושל כפר האסקייואי״ (סביבת קושטא). כך הוא קיבל המנהג מפי הרבנים מהר׳׳א ענבי ומהר״ם אשכנזי ז״ל. חילוקי המנהגים היו גם בעניין פירוט הנדוניה. ״בני רומניאה״ היו כותבים בכתובה כל פריט וכל בלי וערכם הכספי, ואילו הספרדים היו כוללים את סך הכול של הרכוש ולא היה זכר למנהג.

ראינו, אפוא, קשת רחבה של מנהגים בתוך ״בני רומניאה״, וההבדל ביניהם ובין מגורשי ספרד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר