ארכיון יומי: 11 במרץ 2016


עליית הנוער ממרוקו ותנועת שרל נטר

הנוער בעלייה

 הרבה קבוצות ממוגדור, סאליי, מראכש, פורט ליוטיי, הגיעו לתחרויות. קבוצות מטנג'יר, פאס, רבאט ומכנאס לא יכלו להגיע….לאחר המשחקים המרתקים, שחקנים וצופים התכנסו בסניף של " שרל נטר " לסעודת רעים.

הנשיא מר אלפונסו צבע בירך את כל באי התחרויות, על רוח הספורטיבית שאיפיינה את כל התחרויות. הוא בירך את המנצחים והמנוצחים על התנהגותם המופתית. הוא ביקש להדגיש כי לא הייתה זו התכנסות רגילה כי אם מפגן של נוער יהודי השואף תמיד להוסיף נדבך של אחדות והגשמה……..

הגיוון הספורטיבי ב " שרל נטר " היה עצום : כדורגל, כדורעף, כדורסל, פינג פונג, אגרוף, שחייה, שח מט, אתלטיקה ועוד ; יתר על כן " שרל נטר " ביקשה לצרף את בני הנוער בכל המגרות אוז"ה, " מגן דוד ", " אם הבנים " – לכלל מסגרת ספורטיבית אחת.

כמו כן הוקמה קבוצה בשם " קדימה ", של בעלי מקצוע ומלאכה שמצאו בתום עבודתם מרגוע ומפגש חברתי בפעילויות הספורטיביות והחברתיות של " שרל נטר ", במסגרת הסניף עצמו ובמסגרת מחנות הקיץ.

העיתון " נוער " העניק מקום נרחב מאוד לסיקור התחרויות וכמובן לניצחונות של " שרל נטר ", שהיו מקור גאוותה, וזאת באשר למקום הבכורה שהוענק לספורט במשנה החינוכית של " שרל נטר ". " שרל נטר " נטלה חלק בתחרויות ספורט מקומיות, ארציות ואף ב " מכביות " בארץ.

לימוד יהדות ועברית.

לימוד יהדות ועברית המעצבים את הזהות היהודית היו יסוד מוסד של ההתמודדות החינוכית של " שרל נטר " : הרצאות ביהדות, דיונים ושיעורי עברית. זאת במיוחד על רקע הדאגה להתגברות תהליך החילון ואימוץ התרבות הצרפתית הפוקד את יהדות מרוקו מזה, והיחלשות הזהות היהודית מזה.

מרצים שונים העשירו את עולמה התרבותי של " שרל נטר ", ביניהם מרצים מבית ספר הקאדרים של הצופים בפאתי פאריס, " אורסאי " – מיכאל אנסקי, מרכז " המחלקה לתיעוד יהדות בני זמננו, ושמעון המל – " שאמו ", הרצו על הנוער היהודי בעת החדשה וייעודו. " שאמו " הרצה בשנת 1946 על הצופים מבאמצעות הסרט " חזק " שהפיק יחד עם ז'אק לאזארוס.

בשנת 1946 ארגנו ב " שרל נטר " שיעורי צרפתית ועברית בשעות הערב בארבע עשרה כיתות, במסגרת " מגן דוד ", " אם הבנים " וכלצ ישראל חברים ; בצפרו מנו בשנת 1956 270 תלמידים לעברית במסגרת " חובבי השפה ".

תוכניתה החינוכית של תנועת הצופים במרוקו כפי שנתגבשה בשנת 1949, " לאבירי ישראל ", מורכבת מסעיפים רבי חשיבות בעברית וביהדות : תנ"ך, תולדות עם ישראל, ארץ ישראל והציונות, חגי ישראל ומחזור השנה יהודית ואחרונה אחרונה חביבה – השפה העברית

ראוי להזכיר שהמדריכים של " תנועת הצופים  היוו את הקאדרים של " שרל נטר " והיחידות העממיות ".

בית המדרש לעברית ראה את עצמו גוף חינוכי המכין עתודה של מורים לעברית וליהדות שילמדו בבתי הספר של כל ישראל חברים במרוקו. ההכשרה של עתודה זו הייתה אמורה להתבצע במשך ארבע שנים, בכיתות ו-ט.

תוכנית הלימודים כללה עברית ויהדות ותכנים של תרבות כללית. מגמת בית המדרש הייתה להגשים לתעודות גמר שלב א'

Brevet d'Etudes du Premier Cycle.

בתום שלב זה המשיכו הבוגרים שנת לימודים נוספת לצורך התמחות פדגוגית מעשית ללימודי חינוך ופסיכולוגיה.

על הזיקה ההדוקה בין Ecole Normale Hebraique ל " שרל נטר " מצד אחד ועל מרכזיות הוראת העברית ולימודי היהדות ב " שרל נטר " – באמצעות " מגן דוד " ו " חובבי השפה " – מצד שני, אפשר ללמוד מן המאמר ב " נוער " המתעד ביקור של קברניטי יהדות צרפת ומרוקו בבית המדרש לעברית.

בבוקרו של יום ג' ה-23 במרס 1948, האדונים ליאון מייס, נשיא הקונסטיטוציה המרכזית של צרפת, גרימברג, נציג אורט צרפת, מאגי, נציג " הליגה היהודית הימית " במרסיי הוזמנו על ידי האדונים ג'ול ברונשוויג, סגן נשיא כל ישראל חברים ש"ד לוי, נשיא אגודת " מגן דוד " וטאג'ורי נציג בתי הספר של כל ישראל חברים במרוקו.

הללו הוזמנו לבקר ב  E.N.H. אליהם הצטרפו האדונים ג'ול סנוף SENOUF, נשיא אורט מרוקו ומר אלפונסו צבע, נשיא אגודת " שרל נטר ".

הם התקבלו על ידי הרב רוש, מנהל בית המדרש. לאחר סקירה כללית על מטרות המוסד השתתפו האורחים בשיעורים פרונטאליים עם ילדים בכיתות ו' – ז'.

תוכנית יום הלימודים הייתה מגוונת : דקדוק עברי, ספרות עברית מודרנית, היסטוריה יהודית ותלמוד. ההוראה הייתה בשתי השפות – צרפתית ועברית – ועוררה תשומת לב עצומה. הכול ציפו לביקור פורמאלי, אלא שהביקור הפך לספונטאני ונעים מאוד, והודות לברק שעיניהם הנבונות של התלמידים. מצופים שקטים הפכו האורחים למשתתפים פעילים ושאלו שאלות את התלמידים.

ברונשייג המוכר בבקיאותו במחשבת ישראל, התעניין דווקא בדקדוק עברי ; גרימברג, תלמודיסט מובהק, ביקש מילד לפרש טקסט מהגמרא, ולבקשת ש"ד לוי, מחובבי תחיית שפת הקודש, אף תרגם אותו לעברית.

טאנוג'י, שוחר השירה העברית המודרנית, ביקש כי ייקראו את השיר " אני מאמין " של המשורר בן האלמוות שאול טשרניחובסקי. מייס שאל אם מכירים את פרשן התורה רש"י, והפתע מבקיאות התלמידים על רש"י, המכונה " פרשנדתא ", כשדקלמו את תולדות חייו בעברית ובצרפתית.

לאחר טבלו בים ההלכה והאינטלקט פנו האורחים לים האגדה, אחותה של האומנות, בהאזנה למקהלה בית המדרש, ששוררה מהשירה המקומית והארץ ישראלית.

האורחים ביטאו את הערכתם הרבה למפעל חינוכי כביר זה, על שמבטיח הנהגה רוחנית בעלת שיעור קומה.

מאמר נוסף על ה – E.N.H שופך אור על תרומתו של בית מדרש זה על האקלים התרבותי יהודי שהיה ללא ספק מקור רב השראה ל " שרל נטר " בלימודי היהדות שהנחיל :

בכל שבת בטרם תפילת מנחה, ראש בית המדרש מכנס את הבוגרים שבתלמידים ומציג בפניהם את הזרמים הראשיים שבמחשבת ישראל בימי הביניים. כעת הם עסוקים בחיבור התיאולוגי " חובות הלבבות " של רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי.

חיבור זה תורגם לעברית, לטינית, ספרדית, גרמנית, אנגלית וערבית יהודית. נפקד עד כה מקומו של התרגום הצרפתי וזאת עשה חברנו, אנדרה שוראקי, דוקטור למשפטים וסגן המזכיר הכללי של כל ישראל חברים בפאריס.

הוראת העברית גופא הייתה בבחינת מרכיב פדגוגי מרכזי ב , שרל נטר ". בתנועה ראו בהוראת השפות בכלל ושפת הקודש בפרט גורם חברתי מלכד ומעצב. שיטות ההוראה המודרניות אומצו על ידיהם ובמידת מה קראו תיגר על ההוראה המסורתית.

" יש ללמד את השפה העברית כדרך שמלמדים צרפתית ויש לנקוט מחויבות ושיטתיות כלפי שפת הקודש המתחדשת " סברו ב " שרל נטר ".

" החברה להפצת השפה העברית במרוקו – חובבי השפה ", היוותה זרוע חשובה של " שרל נטר " במסגרת השפה העברית ולימודי היהדות – משנה, תנ"ך, דינים, עברית, צופיות ושירה דתית -, במיוחד בשעות הפנאי, כמו בימי בחופש הגדול.

בחודשי הקיץ נפתחו בין שמונה לשלוש עשרה כיתות, שמנו בין מאתיים לשלוש מאות תלמידים. בעיר פאס נתקבל הרב זאב גולד על ידי חברת " חובבי השפה " באפריל 1954. ההכנסות הכספיות של החברה מחגיגות הפורים שארגנה, נועדו לשיעורי ערב לעברית בקהילה.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד-ד"ר מאיר נזרי….שיתוף הבת בהחלטה על הנישואין.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.ארפוד מפה

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

שיתוף הבת בהחלטה על הנישואין.

בדורות קודמים לא שאלו את פי הנערה ביום שידובר בה. לא יופיה של הבת וממונה היו סיבה לקשר החיתון, אלא טיב המשפחה וההורים. גם בדור השני ובדור השלישי הייתה ההחלטה על נישואי הבת בידי ההורים. רק במקרים מועטים נמצאו הורים שלא נתנו תשובה לאלתר לפנייה אליהם בבקשת יד בתם וביקשו פסק זמן להתייעצות ולהסכמה של הבת בבחינת " נקרא לנערה ונשאלה את פיה ". לפעמים היה צורך בפנייה נוספת של הורי הבן או אף במשלחת קטנה כדי לוודא את הסכמת הורי הכלה או להשפיע על החלטתם, ורק לאחר קבלת תשובה חיובית סופית מצד הבת על ההסכמה לנישואין נקבע מועד האירוסין.

ביטול טקס " טרוח זרע ".

טקס ענידת תכשיט הנחש נעלם בתקופה החדשה. טקס " טרוח אזרע ", שהיה מלווה גם הוא באירוע של כיבוד והמשיך להתקיים עד שנת 1955, נעלם בהדרגה. הנישאים מסוף שנות השישים ואילך לא ידעו על " נחש ביעקב " ולא על מנהג הזרעונים.

עריכת החופה בבצאר בבית הכנסת.

בעידן החדש בבצאר הועתק טקס החופה לבית הכנסת. רש"א מסביר את התופעה בעובדה, שהסעודה נערכה בבית החתן, ויש צורך בארגון המקום ועריכת שולחנות וכסאות. כך אין מקום פנוי להמון העם הבאים לשמוע את שבע הברכות ועומדים במשך כל טקס החופה. לפיכך הועתקה החופה מן הבית לבית הכנסת. ייתן, שפעלה כאן השפעה צרפתית, גם בימינו במרוקו נוהגים לערוך את טקס החופה בבית הכנסת ולשוות לו מעמד דתי, ואחריו בא ערב הסעודה החגיגי האזרחי.

גילוי פני הכלה וכיסוים בהינומה.

עוד שינוי ברוח התקופה הוא הנוהג לכסות ראש הכלה ופניה לא בצעיף העבה המסורתי אלא בצעיף דק ושקוף, או בלשון רש"א " צעיף דק מאוד ומנוקב הרבה נקבים חלולים הקרוי וואול – voile -, עד שכל פניה נראים גלויים ", היא ההינומה. גם נוהג זה זוכה לאסמכתא של רש"א ונסמך על מנהג טוליטולה ואחרים ואחרים הנוהגים לגלות פני הכלה קודם הקידושין כדי שהחתן יזהה את הכלה, אם כן לעניין מנהג שלנו, שחזרו לגלות פני הכלה בשעת נישואין אמרנין יישר כוחם וסמוכים הם לעד.

המפגש של החתן והכלה בשלבים מוקדמים.

בדורות הראשונים, כאמור, לא היו החתן והכלה מתראים אלא סמוך לחופה בכמה ימים, גם אם התארסו חודשים או שנים לפני כן. בעידן החדש, שבו כל בני הנוער בנות ובנים, לומדים בבית הספר ובתלמוד תורה גם אם במבנים נפרדים, נוצרות הזדמנויות לפגישות אקראיות בין בני המינים להיכרות פסיבית.

 באירוע האירוסין יש שהחתן היה מופיע ופוגש את ארוסתו גם אם לראייה בלבד בלי אומר דברים. בבצאר חלה התקדמות נוספת, ויש ששני בני הזוג טיילו ברחובות או בגנים ופרדסים, למורת רוחם של המוכיחים.

הווי השמחה בחינה.

גם בסגנון השמחה חלו תמורות. לפנים לא נהגו לשלב כלי זמר, ובוודאי לא נגנים שאינם בני ברית. שירת הנשים המשוררות מילאה את חלל הבית ואת הלבבות. רוב השירים היו ספונטיים ומאולתרים, והותאמו לחתן וכלה שבכל חופפה. ואולם בדור החדש שולבו נגנים, רובם ערבים, לפעמים עם להקות קטנות בחגיגות החינה. הנגנים שרו שירים ערביים מוגרביים או אף מצריים. ככה החליפו הנגנים את הנשים המשוררות, והשירה המוגרבית והתקליטים באו במקום הזמרה העממית שבעל פה.

ביטול חגיגת החינה בגלל ההזדהות עם מדינת ישראל.

לאחר קום מדינת ישראל החלו המשתתפים בחינה לשוות לה גם אופי של חגיגה ציונית. המתנות – לג'ראמאת -, שלפנים היו מונפות לעבר הכלה, נתרמו מעתה למען ציון. הדבר נעשה לפעמים סמוך לבואם של שליחים ציונים לרישום יהודים לעלייה.

אולם הזמרים הערבים בחינה, שהיו עדים להזדהות של המשתתפים עם ציון, מחו על כך בפני השלטונות המקומיים והחלו לסבך את הקהילה היהודית עם האוכלוסייה הערבית. בעקבות כך החליט ועד הקהילה בארפוד לבטל את אירוע החינה מפקידה לפקידה כדי להרגיע את הרוחות.

האווירה הציונית מצאה ביטוייה גם בעיטור כתובה משנת 1950 בדגלי הלאום לש המדינה ובסמלי מדן דוד.

COMMENT FUT DECOUVERTE LA TOMBE D'UN GRAND JUIF

COMMENT FUT DECOUVERTE LA TOMBE D'UN GRAND JUIF

Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux forcés hitlériens

Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordon­nier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était mar­chand de fruits

Quand Avraham avait cinq ans, sa famille se fixa à Casablanca et c'est là qu'il passa sa jeunesse avec ses trois soeurs (dont deux se trouvent maintenant à Paris) et ses cinq frères (dont deux sont établis aujourd'hui à Acre et à Beerchéva). Avraham a épousé, à l'âge de 26 ans, Sultana, fille d'un inspecteur du domaine de Léon Corcos, qui est l'un des Juifs les plus riches du Maroc. Avraham a cinq fils, dont l'aîné qui a été élevé au Kibouts Afikim, accomplit aujourd'hui son service militaire. La famille est pratiquante et, au­jourd'hui encore, la langue parlée à la maison est l'arabe marocain. Avant sa venue en Israël, en 1955, Avraham était mécanicien, mais aujourd'hui il possède un camion et exerce le métier de chauffeur à Kiryath Malahi

Il y a longtemps de cela, les Arabes de « Teluat, situé tout près de Marrakech, érigèrent une clôture autour de leur cime­tière. Il se trouva qu'un laineux rabbin était enterré dans ce cimetière, sans que les Arabes le sachent, parce que ce village était habité uniquement par des Arabes et il n'y avait parmi eux aucun Juif.

Une femme de ce village fit un rêve: elle vit un homme vêtu d'une longue robe blanche et dont le visage était orné d'une belle barbe blanche, s'approcher d'elle. Il lui dit: "Demain matin, dis aux membres de la société juive des pompes funèbres de la ville la plus proche, que le rabbin qui est enterré au cimetière musulman de ton village, ne trouve pas de repos".

"Ce n'est qu'un rêve", se dit la femme lorsqu'elle se réveilla. Le même rêve revint la nuit suivante et la femme se dit encore: "Ce n'est qu'un rêve!" Mais lorsqu'elle fit le même rêve pour la troisième fois, elle savait qu'il avait un sens et le lendemain elle se rendit à la ville voisine pour raconter ce qu'elle avait rêvé.

Les membres de la société juive des pompes funèbres se ren­dirent chez le cheikh du village et lui dirent: "Un de nos rab­bins est enterré dans votre cimetière. Nous te prions de nous accorder la permission d'identifier l'endroit. Nous sommes prêts à te payer une grande somme d'argent pour la permission de construire sur la tombe une maison de prières".

— D'accord, dit le cheikh.

Les membres de la société des pompes funèbres se mirent à chercher et à chercher, mais ils ne purent découvrir l'endroit où était enterré le rabbin. Le fils du cheikh s'énerva et se mit à crier: "Qu'est-ce que vous cherchez ici? Un rabbin qui est mort il y .1 100 ans?" Et il s'approcha de la clôture avec l'intention d'y faire ses besoins. Mais subitement il resta immobile: tout son corps était paralysé.

Lorsque les Juifs, qui s'apprêtaient déjà à rentrer chez eux, virent le fils du cheikh transformé en statue, ils savaient que celui-ci désignait l'endroit où était enterré le rabbin.

Les Arabes demandèrent aux Juifs: "Que devons-nous faire avec, le fils du cheikh? Le cheikh nous tuera, s'il apprend que son fils est paralysé".

"Enlevez la clôture!" ordonnèrent les Juifs. Et les Arabes exé­cutèrent immédiatement cet ordre. Puis, ils tracèrent un cercle autour de l'endroit où se trouvait le fils du cheikh, placèrent, à l'intérieur du cercle, plusieurs pierres et y fixèrent un écriteau: "Tombe juive sacrée". Lorsque ce travail fut accompli, le fils du cheikh sortit de son immobilité et se mit à marcher. Il de­manda: "Où suis-je? Que m'est-il arrivé?"

On lui raconta tout ce qui s'était passé et il dit: "S'il en est vraiment ainsi, alors votre rabbin fut sans doute un grand homme".

Les habitants du village arabe érigèrent un tombeau à l'en­droit sacré et chaque année de nombreux Juifs s'y rendirent pour honorer le mort.

מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע )-אבישי בר אשר

מגילת היתליר

 רעיון שיבת היהודים לציון נזכר בהגדה בשני מקומות: בפתחה נכתב ׳לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין׳(שורה 11) במקום ׳לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין׳; ולקראת סופה מוצבת הצעתו של רוזוולט(!) ׳לקחתנו לפלשתינה׳ בשיא המאורעות בקטע ׳דיינו׳(שורה 344), במקום הציון שבמקור הכניסנו לארץ ישראל׳. מעניינת העובדה שבשני המקומות בחר ־ד: בדב ׳פאליסתין׳ תחת שמה המסורתי של הארץ.

הערת המחבר : למותר לציין שאין זו לשון השרח כאן, שארץ ישראל מכונה בו תמיד " ארץ ישראל " ולא פאליסתין.

ד. כלים ספרותיים

הכלים הספרותיים הבסיסיים ב׳הגדה די היטליר׳ הם המבעים האלגורים אשר באמצעותם הלביש המחבר את ההגדה של פסח בקוויהם העלילתיים של מאורעות מלחמת העולם השנייה והפך את הקריאה בחיבור לחוויה בין־ טקסטואלית. יש לציין כי הוא ביטל לחלוטין את ההבחנה בין סוגי המבעים השונים בטקסט המקורי. ההגדה של פסח היא כידוע טקסט רב מבעים, מזמנים וממקורות ספרותיים שונים. היא כוללת פסוקי מקרא, קטעי מדרש, דברי חכמים, תיאורים ריטואליים וכמובן גם נרטיב טהור (׳סיפור יציאת מצרים׳). כל אלה הומרו ב׳הגדה די היטליר׳ בנרטיב, והמחבר לא שמר על עושר הצורות הספרותיות שבמקור. בולטת במיוחד הפיכתן של חטיבות לא סיפוריות בהגדה של פסח לחטיבות סיפוריות. למשל קטע הפתיחה ׳הא לחמא עניא׳, שהוא במקור הזמנת הדלים והאביונים להשתתף בסדר הפסח, והקטע המרכזי ׳מה נשתנה׳, שכולל במקור ארבע קושיות המתארות ארבעה ריטואלים חשובים בליל הסדר, הוסבו לסיפור הסבל והייסורים במלחמה. תופעה זו מגיעה לשיאה בקטע ׳פסח, מצה ומרור׳, שבמקור יש בו קישור של שלושה ריטואלים של אכילה לשלושה מאורעות במצרים, וב׳הגדה די היטליר׳ הוצא ממנו לחלוטין המרכיב הריטואלי. הוא הדין ברכיב המדרשי, המרכזי מאוד בהגדה של פסח, שאין לו כל ביטוי מקביל בחיבור. למשל במקום דרשת ההגדה ׳וירא את ענינו – זו פרישות דרך ארץ׳, מסופר: ׳״ויראו את ענינו״, כל העמים שיודעים דרך ארץ׳ (שורה 200). כאן ובמקומות אחרים לא החליף המחבר את הדרשה במדרש חדש, אלא המשיך בסיפור ההיסטורי.

ניתוח ראשוני של האמצעים הספרותיים בחיבור מעלה כמה ממצאים. לעתים מוצגת אנלוגיה שלמה, הן של התוכן והן של הרעיון. לדוגמה גזרת פרעה על הזכרים ובקשת לבן ׳לעקור את הכול׳ הומרו בגזרות הנאצים(היטלר, גרינג וגבלס) על השמדת היהודים (שורות 132-130); תיאורי העינוי של בני ישראל במצרים הוחלפו בתיאורי עינוי היהודים על ידי הנאצים; הקטע ׳דיינו׳, המגולל את מאורעות יציאת מצרים ברשימה הייררכית, מספר ב׳הגדה די היטליר׳ את אירועי ההצלה על פי אותה המתכונת(שורות 344-323); תמורת רשימת מכות מצרים, המפורטת בהרחבה בהגדה, הובאה רשימה ארוכה של מכות – בעיקר צבאיות – שניחתו על הגרמנים ועל בעלי בריתם.

לעתים יש בהגדה שימוש עדין יותר באמצעים פיגורטיוויים, כגון מטפורות, ארמזים ועוד: במקום ירידת יעקב למצרים יאנוס על פי הדיבור׳ מסופר על ירידת הגנרל רומל ממצרים, ׳אנוס ונסוג וראשו מורכן׳(שורה 138); במקום המעשה בחכמים שישבו וסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד השחר מסופר על שליטי מדינות הציר החורשים את הגזרה האיומה עד להשלכתם לתנור השחר(שורות 44-36); ו׳ברית בין הבתרים׳, שהובטחה בה הארץ, הפכה ל׳ברית בין הדרכים׳(ועידת קזבלנקה), שבה הובטח הניצחון(שורה 118).

דוגמה נאה לשימוש תכוף באמצעים פיגורטיוויים יש בקטע ׳פסח, מצה ומרור׳, השזור כולו דימויים היוצרים הזרה מכוונת ביחס לטקסט המקורי (שורות 392-361). למשל הקטע כולל חילוף מפתיע וסטירי של המצה והמרור בספגטי, מקרוני ואורז, והתוצר המתקבל הוא פרודי במובהק. נימה פרודיה עולה לפעמים גם בלא שימוש באלגוריה, והיסוד הבין־טקסטואלי נותר צורני בלבד. דוגמה בולטת לכך היא הבחירה הצורמת ביוסף סטלין כדובר בקטע המקביל לדברי ר׳ יוסי הגלילי בהגדה (שורה 275). במקרה זה נראה שהסיבה לבחירת הדמות היא בראש ובראשונה המצלול(׳רבי יוסף׳ במקום ׳רבי יוסי׳), אך גם כאן התוצאה פרודית.

 

פרשת תִינֶגִ'יר, 1944-1943-אלית שמלה

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלהtinghir

1944-1943

אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו וול ידי האמריקנים

ב – 22 ביוני 1940 חתמה צרפת, בראשותו של המרשל פילים פטן(Petain), על הסכם שביתת נשק עם גרמניה הנאצית. פטן ראה בתבוסה של צרפת הזדמנות היסטורית שנפלה לידיו ׳לטהר׳ את צרפת מכל הגורמים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים השליליים, אשר לדעתו היו האחראים לתבוסה (המשטר הפרלמנטרי, האיגודים המקצועיים, ׳הבונים החופשיים׳, הזרים, היהודים). הציבור הצרפתי ברובו המכריע בירך על הסכם שביתת הנשק וגם אימץ את הטענה שקשרה את המפלה הצבאית להתנוונות המשטר הרפובליקני. לפיכך לא היה צריך פטן לערוך טיהור עמוק במנהל או לאייש את מוסדות השלטון הצרפתי באנשים חדשים. הוא יכול היה להישען על אנשי ׳המשטר הישן׳ ובכלל זה על אנשי שמאל, אשר קיבלו ללא קושי מיוחד את תפיסותיו האידאולוגיות והפוליטיות. המשכיות פוליטית זו בלטה במיוחד בצפון אפריקה, שבה הושארו בתפקידיהם כל המושלים, המפקחים ומפקדי הצבא המקומיים.

הערת המחבר : אף שאחדים מהם, כמו הגנרל פול נוגס (Nogués), הנציב הכללי במרוקו, והאדמירל ז׳אן פייר אסטווה (Esteva), הנציב הכללי בתוניסיה, התנגדו במשך זמן מה לשביתת הנשק עם גרמניה. דבר זה לא מנע בעדם בהמשך לשמש עושי דבריו הנאמנים של משטר וישי בארצות המגרב. ראו: אביטבול, תולדות היהודים, עמי 431-430.

בשנים 1942-1940 יזמה ממשלת וישי שורה ארוכה של צעדים אנטי־יהודיים ובראשם ׳חוקי מעמד היהודים׳ (1941,1940), וחוקים אלה יושמו גם בצפון אפריקה, כלשונם או בניסוח שהותאם למציאות הפוליטית המקומית. במרוקו התווספו על החוקים יזמות מקומיות שהכבידו על היהודים, למשל האיסור שחל על היהודים בערים שונות במרוקו להתגורר ברבעים אירופיים או הקצבת מזון לפי קריטריונים גזעניים. ממאי 1940 נכלאו פליטים יהודים בעלי נתינות זרה בעשרות מחנות בדרום אלג׳יריה ובמרוקו. על צעדים אלה יש להוסיף את אווירת האיבה כלפי היהודים, שלובתה על ידי ארגונים אנטישמיים צרפתיים שפעלו במרוקו. היהודים הואשמו בין השאר בהתעשרות על חשבון המלחמה ׳שגרמו אחיהם בני עמם באירופה׳.

הערות המחבר : 'חוק מעמד היהודים' בצרפת הלא כבושה ובאלגייריה הגדיר כיהודי כל מי ששלושה מהורי הוריו היו יהודים, או כל מי שרק שניים מהורי הוריו יהודים, אם הוא עצמו ושוי ליהודייה. במרוקו הוגדר כיהודי על פי ׳חוק מעמד היהודים' כל מי שדתו היא היהדות, ושלא כבצרפת ובאלג׳יריה, יהודי שהתאסלם או התנצר לא נחשב עוד יהודי.

על פי מקורות צרפתיים בנובמבר 1942 היו כלואים במחנות במרוקו 3,357 יהודים זרים, ובאלג׳יריה 2185.

ב־8 בנובמבר 1942, במסגרת מבצע ׳לפיד׳, נחתו כוחות בעלות הברית באלג׳יר. במשא ומתן שניהלו האמריקנים עם האדמירל ז׳אן פרנסואה דרלאן (,(Darlan הסכים דרלאן להיענות לבקשתם להפסקת אש בתנאי שבעלות הברית ישאירו על כנו את ממשל וישי באלג׳יריה ובמרוקו ולא יתערבו בענייניו הפנימיים בצפון אפריקה. דרלאן, שלא חזר בו מנאמנותו לפטן, מונה על ידי האמריקנים לנציב עליון ולמפקד כוחות צרפת בצפון אפריקה. הוא סירב לבטל את חוקי הגזע האנטי־יהודיים, בתואנה שהחזרת שוויון הזכויות ליהודים עלולה לעורר תסיסה בקרב האוכלוסייה המוסלמית.

ב – 24 בדצמבר 1942 נרצח דרלאן ואת מקומו תפס הגנרל אנרי ז׳ירו Giraud . ז'ירו, שלהערכת אנדרה כספי היה בעל השקפות אנטישמיות,  מינה אח מרסל פיירוטון(Peyrouton), שר הפנים לשעבר בממשלת וישי, למושל הכללי של אלג׳יריה. פיירוטון המשיך לקיים את חוקי וישי הגזעניים נגד היהודים, ללא התנגדות מצד האמריקנים והבריטים, מפני שהיהודים, כך טען, ׳אשמים בתבוסה׳, ומחשש שביטול חוקים אלה ׳ישלהב את הרוחות בקרב האוכלוסייה המוסלמית, שאף ממנה נשללו זכויות אזרח מלאות׳.

ב־11 בנובמבר 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בקזבלנקה. ליהודים היו סיבות רבות לשמוח, במיוחד על רקע השמועות שהסניף המקומי של ה׳מפלגה העממית הצרפתית׳(Parti Populaire Francais, PPF) מתכנן פוגרום נגד תושבי המלאח, אשר ביצועו נקבע ל־15 בנובמבר.1942 גם לאחר השחרור על ידי בעלות הברית המשיך לשלוט במרוקו הנציב הכללי הצרפתי מימי וישי, פול נוגס (Noguès), והוא שמר על קשרים הדוקים עם ראש ממשלת וישי, פייר לאוואל (Laval), באמצעות שירותי הביון של ספרד. דבר לא השתנה אפוא. היחס העוין של שלטונות הפרוטקטורט חסידי וישי ל׳חזית הלאומית׳ (Front Populaire) בראשותו של הגנרל שרל דה־גול  (de Gaulle) נותר בעינו," והוא הופנה לא פעם גם אל היהודים, אשר לא הסתירו את שמחתם על הפלישה האמריקנית.

מעודדים מיחס השלטונות פגעו אנשי ׳משמרות מסדר הלגיונרים׳ Service d'Ordre Légionnaire, SOL ביהודי המלאח בקזבלנקה, חיללו בית כנסת במקום והטרידו ושדדו יהודים. בערים מרכזיות ברחבי מרוקו – קזבלנקה, רבאט, מכנס ופאס – קיבלו פעולות עונשין נגד יהודים מעין גושפנקה רשמית, שכן בין הפורעים היו גם שוטרים וחיילים צרפתים ומרוקנים־מוסלמים (׳גוּם׳, חיילים מרוקנים בשירות הצבא הצרפתי). ב־12 בנובמבר 1942 כיתרה המשטרה את הרובע היהודי ברבאט ועצרה ברחובות עשרות אנשים, והם נדונו במקום לעונשי מאסר עם עבודת פרך. פעולת עונשין קולקטיבית דומה, שהוצגה על ידי השלטונות הצרפתיים כאמצעי בטיחות למניעת פורענויות, ננקטה נגד יהודי מכנס ופאס. היציאה מהמלאח הותרה רק לבעלי תעודת מסע מיוחדת. מי שנתפסו ללא רישיונות מעבר, נכלאו ללא משפט והוטלו עליהם

קנסות. לעתים נעצר יהודי על ידי המשטרה רק מפני שאירח בביתו חייל אמריקני או אפילו שוחח עמו ברחוב.

גם קהילות קטנות בפנים הארץ סבלו מגזרות אנטישמיות. בבני־מלאל הודיעו המושל המוסלמי והמפקח האזרחי הצרפתי שכל אירופי שיבקש להתיישב בעיר יוכל לבחור לו את אחד הבתים שדרים בהם יהודים; הדייר היהודי יידרש לעזוב את ביתו בתוך שלוש עד ארבעים ושמונה שעות, ואם לא יעשה כן יושלכו רהיטיו לרחוב והוא ייענש בעבודות כפייה: טאטוא כבישים, ניקוי מקומות ציבוריים והעברת משאות כבדים על הגב. ׳זכות׳ זו הוענקה מאוחר יותר גם למוסלמים, שיכלו לבחור להם חנות מבין החנויות של הסוחרים היהודים, ולבעלים ניתנה שהות של עשרים וארבע שעות לפנות את החנות. מספר משפחות יהודיות נאלצו למצוא בחורף 1943-1942 מקלט זמני בבית הכנסת ובמרכזים קהילתיים. יהודי בני־מלאל, שמנו כ־3,000 איש, הוכו ללא כל סיבה ונשדדו באופן שיטתי, והיו נתונים לחסדיהם של פקידים. באַרְפוּד, באזור תאפילאלת, נושלו היהודים מחורשות הדקלים שרכשו בשנת 1918, ובאזילאל הוטלו על יהודי הקהילה עבודות כפייה.

לדברי מיכאל לסקר היו שהאשימו את היהודים עצמם בהתפרעויות האנטי־יהודיות שהתרחשו לאחר נחיתת בעלות הברית במרוקו, מפני שהם קידמו את האמריקנים בהפגנות אהדה פומביות, וכתוצאה מכך נתפסו על ידי שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי הנאמן לווישי כפרו־אמריקנים וכתומכים ב׳חזית הלאומית׳ של דה־גול. על פי דוח של מנהל הפנים של הפרוטקטורט מיוני 1943, התנהגותם של היהודים היא שהובילה להתנגשויות חמורות בין מוסלמים לבינם.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר