ארכיון יומי: 20 במרץ 2016


Les huit dynasties de l’histoire du Maroc

Les huit dynasties de l’histoire du Maroc

  Depuis la fondation du royaume du Maroc que l’on peut dater de l’avènement d’Idriss 1er en 789 ap JC à Volubilis, huit dynasties se sont succédées presque sans interruption jusqu’à l’heure actuelle. Celle qui a perduré le plus longtemps est la dynastie des Alaouites qui règne depuis 1664, date à laquelle Moulay Rachid, chérif du Tafilalet, a commencé à réunifier le pays après un interrègne de 5 cinq ans suite à l’effondrement de la dynastie Saadienne en 1659.

Moulay Idriss 1er est un descendant du prophète, arrière petit-fils d’Hassan, fils du 4ème calife Ali et de la fille du prophète Fatima. Fuyant une vague de persécutions au proche-orient, il finit par arriver au Maroc après de longues pérégrinations et se met sous la protection de tribus berbères qui le reconnaissent premier imam.

LIdrissidesa dynastie idrisside règnera jusqu’en 985 après une décadence de près de 80 ans et s’effondrera sous la pression conjuguée des Omeyyades, des zirides vassaux des fatimides et de la tribu dissidente des zenatas. On lui doit la première tentative d’unification du Maroc avec son Etat central organisé, le Makhzen, ainsi que la fondation de la ville de Fès en 807, cette date étant encore discutée entre les historiens.

La seconde dynastie, celle des Almoravides ( XIème -XIIème siècle) connaîtra un destin encore plus prestigieux. Elle est issue d’une tribu berbère saharienne, les Sanhaja et d’un mouvement religieux rigoriste malékite impulsé par le prédicateur religieux Abdellah Ibn Yassin et un chef local. Son influence s’étendra de l’Andalousie au nord et jusqu’en Afrique noire au sud et de l’océan atlantique à l’ouest à l’Algérie de l’ouest. Le terme almoravide vient du Ribat, couvent fortifié.

Empire_almoravideCette dynastie connaîtra de nombreux succès militaires, notamment en Andalousie où le troisième émir et premier sultan almoravide Youssef Ibn Tachfin, remportera la fameuse victoire de Zallaca ou Sagracas contre les forces coaliguées de la Reconquista et reprendra le royaume de Valence à la veuve du Cid. Appelé par l’émir de Séville Al Motamid ibn Abbad, également grand poète, inquiet de l’avance désastreuse de la reconquête, notamment après un raid de la reconquista jusqu’en méditerranée (« Mieux vaut devenir chamelier en Afrique que porcher en Castille »), Youssef Ibn Tachfin mettra fin aux premiers Reyes des Taifas, ensemble de petits états musulmans rivaux issus de l’effondrement subit du califat Omeyyade et rassemblera sous la suzeraineté almoravide l’ensemble de l’Espagne musulmane. Son fils Ali ben Youssef infligera également une terrible défaite à la Reconquista lors de la bataille d’Uclès en 1108, dite également bataille des sept comtes, où l’unique fils du roi de Castille trouva la mort. Par leurs nombreuses victoires, certaines décisives, et leur combativité, on peut considérer que les dynasties marocaines almoravides et almohades ont repoussé la reconquête espagnole de deux siècles.

A cette dynastie on devra la fondation de Marrakech sous l’impulsion de Youssef Ibn Tachfine. Sous son empire aura cours une monnaie prestigieuse, le marabétin, ancêtre du maravédi, monnaie de si bon aloi qu’elle servira de monnaie d’échange en Europe jusqu’en Scandinavie, les européens s’en servant car ayant peu de confiance dans leurs propres monnaies, et jouera un rôle déterminant dans le développement économique et civilisationnel européen du XIIème siècle. Il faudrait revenir sur cet aspect méconnu de l’histoire de l’Europe. La reconquête de Marrakech en 1147 par les almohades après de rudes combats et une très vive résistance où des mercenaires chrétiens seront employés, notamment le célèbre mercenaire catalan Reverter sonnera le glas de son pouvoir même si des résidus des almoravides subsisteront encore presque un siècle notamment aux Baléares.

Pour ceux qui s’intéressent à cette période passionnante de l’histoire de l’Afrique du nord et de l’europe, se référer au formidable ouvrage de la fondacion el legado andalousi en français « Itinéraire culture des almoravides et des almohades ».

Les almohades (al mouhawwiddun, « qui proclament l’unité divine ») sont issus d’un mouvement religieux rigoriste impulsé par le prédicateurs religieux Mohammed Ibn Toumert) soutenu par son premier lieutenant Abdelmoumen en 1130 à Tinmel. Ce mouvement, composé d’une confédération de tribus berbères dont le noyau est la tribu des Masmoudas, va entamer la difficile reconquête du Maroc qui va se terminer avec la sanglante prise de Marrakech et va fonder l’empire du Maroc le plus prestigieux et celui qui va laisser l’empreinte la plus importante à travers un nombre impressionnant de monuments, de murailles encore visibles au Maroc et en Espagne, notamment la fameuse Giralda de Séville et son équivalent à Rabat au Maroc, la tour Hassan. Sous son empire fleuriront les arts et les lettres. S’y épanouiront entre autres des philosophes comptant parmi les plus importants de la pensée humaine, notamment les fameux Averroes (Ibn Rushd), Avicennes (Ibn Sina) ainsi que Maïmonide…

Extensions_AlmohadesCet empire guerrier et conquérant s’illustrera en Andalousie et posera de rudes soucis à la Reconquista et ses ordres guerriers comme ceux d’Alcantara et de Calatrava. Sa plus grande victoire est la victoire décisives d’Alarcos en 1194 remportée par le calife Yacoub Al Mansour sur les forces coalisées de la reconquista menées par le roi de Castille Alphonse VIII de Castille . Son déclin commencera après la défaite décisive de Las Navas de Tolossa (1212) contre le même roi de Castille même si la reconquête de l’Andalousie par les espagnols, excepté le royaume de Grenade qui perdurera jusqu’en 1492, mettra encore une soixantaine d’années pour se faire.

Il est important de souligner que le mouvement almohade s’érigera en califat et non en sultanat à l’instar de toutes les autres dynasties marocaines à l’exception récente des alaouites quand le sultan Mohammed V s’érigera en roi en 1956 à la fin du protectorat français (1912-1956). Cela signifie que les califes almohades ne reconnaîtront aucune autorité religieuse supérieure même nominale, par exemple celle du calife de Bagdad.

Les mérinides sont issus d’une tribu berbère d’origine zenata qui se met d’abord au service des almohades puis se soulèvent à leur désagrégation. Ils réussissent à se tailler une principauté dans le nord du Maroc et leur influence est basée entre Taza et Fès qu’ils enlèvent en 1248. En 1269 ils renversent définitivement les almohades en prenant Marrakech en 1265. Ce sera la dernière dynastie marocaine à intervenir épisodiquement en Andalousie où ils remportent quelques victoires notables entre 1275 et 1340 mais leur défaite à Tarifa marque la fin de leurs interventions dans la péninsule ibérique.

Au pouvoir entre 1269 et 1465 ils occupent épisodiquement une grande partie du Maghreb et le sud de la côteMedersa_bou_inania_meknes espagnole, ils ont laissé une empreinte importante sur le Maroc où l’on peut encore admirer nombre de leur monuments comme la médersa Bou Inanya à Fès ou la Médersa de Salé ou encore le minaret de la mosquée de Mansourah à Tlemcen. A l’origine composante du pouvoir almohade dont ils sont un résidu comme les Hafsides de Tunis issus du cheikh Abou Hafs, cheikh almohade devenu gouverneur de Tunis et dont les descendants se proclamèrent indépendants à l’effondrement du pouvoir almohade, ils en respectent les symboles et font longtemps dire la prière au nom d’Ibn Toumert dans leurs mosquées. Les sultans mérinides sont presque tous enterrés dans la nécropole du Chellah à Rabat.

La dynastie wattasside est une petite dynastie intermédiaire qui fut créé dans un Maroc en déclin dans un contexte de crise politique, sociale, culturelle et financière. Apparentés aux mérinides à qui ils ont longtemps servis de vizirs, ils sont aussi d’origine berbère zenata et ils finissent par se proclamer sultans en 1472. Ils vont régner dans un petit royaume de Fès dans un pays divisé et ne respecteront pas leur promesse de contenir l’avancée des espagnols et des portugais. Ils seront définitivement chassés du pouvoir par les Saadiens en 1554.

Les Saadiens sont une dynastie arabe chérifienne ayant régné sur le Maroc de 1549 à 1660. Saadiens-1591Ayant fait reconnaître leur autorité sur le sud du Maroc par les Wattassides, ils finissent par renverser définitivement ces derniers en 1554. Ils jouissent d’une certaine popularité en menant la guerre contre les portugais qu’ils finissent par chasser définitivement du pays. Leur principal fait d’armes est leur victoire d’Alazarquivir en 1578 dite également bataille d’Oued el Makhazine ou bataille des trois rois car au cours de celle-ci, trois rois décédèrent dont le roi du Portugal Don Sébastien. A la suite de ce désastre le royaume du Portugal sera annexé par l’Espagne de Philippe II pendant près de 80 ans. Leur empire s’étendra jusqu’à Tombouctou et Gao, le Soudan mais en arabe Soudan signifiait « pays des noirs » et non le Soudan actuel. Les rançons des prisonniers faits à Alazarquivir et l’or qui afflue du Soudan feront la fortune du sultan Al Mansour « le doré » ou « le victorieux ». Leurs querelles intestines et les interminables guerres civiles qui s’ensuivront faciliteront l’accès au pouvoir des Alaouites, dynastie qui règne jusqu’à l’heure actuelle au Maroc.

La dynastie Alaouite est la dynastie qui règne sur le Maroc depuis la seconde moitié du XVIIème siècle. Venus du Hedjaz, ils s’installent au Tafilalet, dans le sud du pays et deviennent sultans du Maroc à la suite d’une période d’instabilité ayant suivi le décès du dernier sultan de la dynastie des saadiens en 1659 et durant laquelle le pays est morcelé en plusieurs États indépendants, l’autorité centrale échouant aux mains des dilaïtes. Moulay Rachid, troisième prince alaouite du Tafilalet, réunifie le pays entre 1664 et 1669 et réinstaure un pouvoir central, marquant ainsi le début de la dynastie alaouite du Maroc, qui est toujours à la tête du royaume de nos jours.

Les Alaouites ont eu pour plus célèbre représentant Moulay Ismael, qui gouverna le pays pendant 55 ans (1672-1727). Il réorganisa le Maroc et en assura la pacification, après avoir mené une série d’expéditions militaires contre des tribus insoumises, les turcs ottomans et les chrétiens. Il affermit ainsi la domination du pouvoir central, le makhzen (mot arabe signifiant « magasin », « grenier », c’est-à-dire le trésor royal et les approvisionnements, une métonymie pour désigner le territoire soumis à l’impôt perçu et donc contrôlé par l’État) par opposition au bled es Siba (« pays du désordre », les pouvoirs locaux des tribus, jalouses de leur indépendance). Roi bâtisseur, il fonda Meknes et y installa sa capitale. Sa mort marque l’entrée dans une période troublée avec les révoltes montagnardes, l’opposition religieuse des confréries, les années de sécheresse et de famine, les épidémies (notamment la peste en 1797-1800), qui provoquèrent un effondrement démographique, la montée des caïds et le repli du Maroc sur lui-même jusqu’au protectorat.

– See more at: http://histoire.online/index.php/2016/03/15/les-huit-dynasties-de-lhistoire-du-maroc/#sthash.xBwrXnis.dpuf

Marriage in Mogador – Poem

mariage juif 0001Marriage in Mogador – Poem

Good folk, listen to me

Incline your ears and you will see

How, oh you who are wise,

We, in Mogador, A marriage solemnized.

A marriage in Mogador, yes,

It was something marvelous!

What am I saying? It was a work of great art…

In which, through these words, I will let you take part.

So, my friends follow me

These things not occurring naturally,

Know that,

Complicated though it may have been It was truly of great simplicity.

How did the bonds come to be tied?

How came the two to stand

Before the Rabbi?

Through a matchmaker? No!

What then could it be?

A meeting? A letter? A reverie?

But not at all!

It happened this way :

On Yom Kippur Day

Walking slowly, between two prayers,

Our young men would step out for air

In the Mellah or Medina1. And who met them there

 With graceful little steps?

Our young girls, of course

All slender of waist,

Barely painted of face,

And all in white their dress.

Then,

The boys dared a glance.

 And the girls?

They batted their lashes

And looked in turn.

Their eyes met

Blush rosied her face

 The bashful young man

 Stood petrified in place.

And at Sukkot, my friends,

The parents of the young girl

Received a visit

From an emissary

Who declared quite openly :

"I have been sent by Mr. ׳X'

Give to him your daughter so lovely!"

Then,

If before they made reply

They served him a drink

And some food besides,

He understood them by this, to voice :

"Go find another

This boy is not our choice."

But,

If before serving him,

 They spoke, and discussed

On and on, without end, Then, my friends,

 This indicated

That they found the boy worthy

Of being accepted,

And that they were ready, from the very next day,

To grant him their daughter's hand.

This, you see,

We learn

From the sages,

Who must be followed in all cases.

  Took at the biblical precedent

 When to Rivka's kin Eliezer went!

The proposal accepted

The days are counted.

One meeting, then another ensues :

"Here are our terms,

What are yours?

Where and when?

Who will for the wedding provide?

And the house, on what floor

Will they reside?

And, tell me, what will be brought

 As a Sora by the bride?"

האירועים המדיניים העיקריים מבית ומחוץ

היהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

ב־1792 עלה לשלטון סולימאן השני, המכונה ״החסיד״ ו ״המשקם״, ושלט עד נובמבר 1822. האוריינטציה המדינית שלו הייתה פרו־בריטית, והיא שהנחתה אותו בניסיונו לכבוש את העיר סבתה שבידי ספרד. באוקטובר 1808 הוא הוציא הוראה שחייבה את היהודים לגור במלאח בערים תיטואן, סלא ורבאט.

יהודים בעלי רכוש מרבאט שסירבו לעבור למלאח התאסלמו. ב־1799 וב־1818 פרצו מגפות שהביאו לתמותה רבה בקרב האוכלוסייה. סולימאן השני סבל ממרירות של שבטים ברברים. שמועה על מותו ב־1820, גרמה לפרעות ביהודי פאס.

למדינות אירופה ובייחוד לבריטניה, צרפת וספרד היו אינטרסים כלכליים במרוקו. קשרי מסחר התנהלו עם מרוקו דורות לפני המאה ה־19. האירופים רכשו בה חומרי גלם, ושיווקו לה מוצרי תעשייה ונשק. פעילותם של הפיראטים המרוקנים הפריעה לתנועת הסחר וגרמה לעימותים בין הצדדים.

בימי עבד ארחמאן השני ( שלט בשנים  1859-1822) התגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. ב־1828 הטילה בריטניה מצור על טנג׳יר, ושנה לאחר מכן הופצצו הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט על ידי אוסטריה כתגובה להתקפות של פיראטים מרוקנים על אניותיה.

לאחר שצרפת כבשה את אלג׳יר ב־1830 , גברה המתיחות בין צרפת לבין מרוקו. האחרונה תמכה בעבד אלקאדר (  1883-1808) שמרד בצרפתים, ונתנה לו מקלט. ב־1844 פרצה מלחמה ביניהן, צי צרפת הפציץ את הערים טנג׳יר ומוגדור.

ההרס במוגדור היה גדול במיוחד, ויהודיה סבלו גם מהתנפלויות של שבטי הסביבה. ידה של צרפת הייתה על העליונה. ב־14 באוגוסט ניגף צבא הסולטאן ב־10 בספטמבר אותה שנה ערך הסכם שלום ביניהן שאושר על ידי הסולטאן ב־5 באוקטובר, ומרוקו פסקה להעניק מקלט לעבד אלקאדר. יהודי מרוקו נחשדו בתמיכה באויב, ומעמדם הורע.

לראשונה התערב אז גורם יהודי אירופי למען יהודי מרוקו, דבר שנמשך בדורות הבאים. משה מונטיפיורי ( 1885-1784 ), שהיה נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה מ־1835 עד 1874, פנה לסולטאן וביקשו שיוציא ״ט׳היר שריפי״ ( צו מלכותי ) להגנת היהודים. בלונדון הקים מונטיפיורי ועד פעולה שיסד קרן בשם  Morocco Relief Fund לעזרת היהודים שסבלו, ופעל לגיוס תרומות לנזקקים.

זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון של מוחמד הרביעי( שלט בשנים  1873-1859) פתחה ספרד במלחמה נגד מרוקו, כתגובה להתקפות שבטי הריף על העיר סבתה. רבים מיהודי תיטואן וטנג׳יר חששו לגורלם וכ־5,000 מהם מצאו מקלט בגיברלטר ובאלחזיראס שבספרד.

ספרד כבשה את תיטואן ב־5 בפברואר 1860. הפיכת מסגד לכנסייה גרמה להתגברות העוינות נגד הנוצרים. העיר הוחזרה למרוקו במאי 1862, תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס ( כ־5 מיליון ליש״ט ), שניתנו כהלוואה על ידי בריטניה לסולטאן.

חלק מהיהודים העוזבים חזרו לתיטואן ולטנג׳יר. היהודים שנשארו בתיטואן הואשמו על ידי המוסלמים בסיוע לאויב. כישלונה של מרוקו במלחמה הגביר את התסיסה והקנאות המוסלמית, וחציהן הופנו נגד היהודים.

גם בעקבות מלחמה זו נעזרו יהודי תיטואן וקהילות מרוקו האחרות בקרן הנ״ל. ב־1860 נשלח מ״ח פיצ׳יוטו  (Picciotto ) למרוקו בשליחות המועצה הממונה על הקרן כדי לדווח על מצבם של פליטי המלחמה עם ספרד, וכדי להציע דרכים לעזור גם לשאר היהודים בארץ זו. מסקנתו הייתה שהפתרון טמון במערכת חינוך מודרנית, בעיקר לשכבות העניות.

החשש להרעת מצב יהודי מרוקו דרבן את יהודי אנגליה וצרפת להתארגן לעזרתם. ב־1860 נוסדה בפריס Alliance Israelite Universelle ( להלן כי״ח ). וב־1871 האגודה המקבילה Anglo-Jewish Association  (להלן ״אגודת אחים״ ) בלונדון, שפעלה יחד עם כי׳׳ח ועם ועד שליחי הקהילות באנגליה.

הן שמו להן למטרה לפעול למען שוויון זכויות ליהודים המקופחים בארצות שונות, בדומה לזה שזכו בו יהודי צרפת ובריטניה, וכן ביקשו להביא לקדמה תרבותית, לסייע לנרדפים ולעודד פרסומים התורמים למטרות אלה.

אגודות אלה ובעקבותיהן אגודות יהודיות בגרמניה ובארצות הברית, פעלו לשיפור מצב אחיהן במרוקו וכן במדינות אחרות. כשהגיעו תלונות על פגיעות ביהודי מרוקו, פנו האגודות לממשלותיהן, ואלה הורו לשגריריהן שישבו בטנג׳יר לפנות לסולטאן כדי למנוע הישנות מקרים כאלה ולהעניש את המושל או את העבריינים.

כי״ח יסדה בתי ספר, בחלקם תמכה גם ״אגודת אחים״, תחילה בערי החוף ל'בנים, ולאחר מכן לבנות, דבר שתרם להעלאת רמת ההשכלה והחיים של ״הודים. בית הספר הראשון לבנים נפתח בתיטואן ב־1862, בטנג׳יר שנתיים לאחר מכן, במוגדור ב־1867 .

בשנים הבאות הוקמו בתי ספר גם בערים אחרות. ב־1912 היו בתי ספר לבנים ב־15 ערים במרוקו. בכך החלה ההתמערבות של יהודי מרוקו, הפער התרבותי והחברתי בינם לבין המוסלמים העמיק, והוגברה העוינות. החינוך החילוני נתקל לעתים בהתנגדות ההורים והרבנים, ועל מנת לפייסם ניתנו גם שיעורי תורה.

עד אז למדו הבנים ב ״כותאב״ בתנאים עלובים, הישגיהם היו דלים, ומטרת הלימודים הייתה הכנת הנערים להשתתפות בתפילה ובקריאת התורה. רבים מהנערים נאלצו לעבוד, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מיעוט בעל יכולת כספית או בעל כשרון ומסירות מבין הבנים שהגיעו למצוות, המשיך לימודיו בישיבה.

מהם צמחו תלמידי החכמים, הדיינים וכלי הקודש, משרות שעברו בדרך כלל בירושה. אבל היו חכמים שלא זכו לתפקידים, והתפרנסו מיגיע כפיהם. אחדים מהם היו נערצים בחייהם ובמותם בזכות צדיקותם, וקבריהם הפכו מוקדים ־'ביקורי המונים.

הבנות לא קיבלו כל חינוך ממוסד, כי הן לא היו פעילות בחיי בית הכנסת. בחברה רווחה דעתו של ר׳ אליעזר: ״כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות״ ( סוטה, פרק ג, משנה ד ). האימהות והסבתות נהגו להדריך את הבנות לקראת התפקיד של אם בישראל, והיו מלמדות אותן את המלאכות האופייניות לנשים ואת הדינים הנוגעים לנשים ולמשק הבית.

ב־1865 פתחה כי״ח בית ספר לבנות בטנג׳יר, ובשנים הבאות גם בערים אחרות. ב־1912 היו ב־12 ערים במרוקו בתי ספר לבנות, מספר התלמידות ־כולל היה נמוך מזה של הבנים. ההורים והחכמים השלימו עם חינוך ממוסד זה לבנות הודות לעובדה שהבנות הוכשרו למלאכות, ומחשש שתלמדנה אצל המיסיונרים וכך תצאנה לתרבות רעה.

היבטים חברתיים־כלכליים בחתוגה היהודית המסורתית

5 היבטים חברתיים־כלכליים בחתוגה היהודית המסורתיתהחתונה היהודית במרוקו

5.1 ההון והכבוד ומשקלם בהסדרי החתונה

עד לתחילת המאה העשרים נחתכו ענייני החתונה בקהילות היהודיות השונות במרוקו בעיקרו של דבר בין הורי החתן והורי הכלה, ובכלל זה בחירת חתן לבת ובחירת בלה לבן. על פי העדויות מן המאה ה־19 ועל פי העדויות של מסרניות ומסרנים רבים מן המאה ה־20 שחוו עצמם את תהליכי החתונה לא האהבה היא שהכריעה את הכף בעת קבלת ההחלטה החשובה. גילה הצעיר של הבת שהיתה מועמדת לנישואין ולרוב גם גילו הצעיר של הבן המועמד סייעו להוריהם לקבל את ההחלטה החשובה הנוגעת לעתידם בלא שיוכלו להתנגד לה. ברם האם שיקולי הלב ונפתוליו נעדרו לחלוטין מן הקשר הממוסד בין הצעירים שהתחתנו? לא תמיד. אמנם תנאי ההביטוס התרבותי לא אפשרו מפגשים מוקדמים והיכרות מוקדמת בין צעירי שני המינים בקהילה ולא עודדו התפתחות יחסי רומנטיקה ביניהם לפני נישואיהם, אן הסכמי נישואים רבים נקשרו בין קרובי משפחה בני אותה הקהילה, שהכירו עוד מילדותם ויכלו לפתח יחם רגשי הדדי. במקרים רבים כאלה הזיווג בין הקרובים חתם למעשה תהליך של היכרות קרובה מלאת רגשות בין בני הזוג.

כללי המשחק החברתי והכלכלי שניהלו בקהילה היהודית את יחסי ההגמוניה ותנאי הסולידריות היסודיים ובן אסטרטגיות הנישואין שנבעו מהם השפיעו על שיקולי הורי הצעירים וכיוונו את החלטתם. בין כללי משחק אלה ניתן לקבוע את רמת הכבוד והיוקרה של שתי המשפחות ומקומן היחסי בסולם היוקרה הקהילתי, ובן שמירה על ״ההון הסימבולי״ של המשפחה, המבטא מקום זה. לרוב הניע כלל שמירה זה את הוריהם של מועמדים לנישואין לחפש בן זוג או בת זוג במשפחות בעלות מעמד דומה או קרוב לו בקהילה. בך, בעיקרו של דבר, עשירים התחתנו עם עשירים, בינוניים עם בינוניים ועניים עם עניים.

בקהילה היהודית המסורתית באשר היא עמדו שני סולמות ביסוד המעמד היחסי של המשפחות וקבעו את הריבוד החברתי־הכלכלי והריבוד החברתי־התרבותי שלהן, וכתוצאה מכך גם את האוליגרכיה שניהלה להלכה ולמעשה את ענייני הקהילה. שני הסולמות קבעו גם את סולם ״ההון הסימבולי״ של המשפחות בקהילה. סולם אחד היה קשור להון הכספי ולרכוש שעמד לרשות המשפחה וקבע את אוליגרכיית המסחר בקהילה, שכן, כידוע, רוב בני הקהילה עסקו בעורה זו או זו במסחר. הסולם השני היה תלוי ביוקרת הידע התורני ובייחוס המשפחתי שגבע מכך, ועמד ביסוד האוליגרכיה הרבנית, שכללה את הדיינים ותלמידי החכמים וכיוונה את גורלה וייעודה היהודי של הקהילה. בקהילות רבות התקיימה חפיפה בין שתי האוליגרכיות, משום שעד לתחילת המאה ה־20 לא קיבלו דייני הקהילה לרוב משבורת מן הקהילה, ורובם התפרנסו גם הם ממסחר.

עד למלחמת העולם הראשונה היו רוב יהודי מרוקו (עד 60%) בכל הקהילות, עירוניות וכפריות כאחת, בתנאים כלכליים ירודים עם דאגה ואף חרדה מתמדת למזון של יום המחרת. הם עסקו בעיקר ברוכלות ובמלאכות מזדמנות; חלקם אף קיבצו נדבות, וקופת הצדקה הקהילתית הדלה לא יבלה לסייע בידם אלא לעתים רחוקות. כשליש מבני הקהילה נחשבו בינוניים; הכוונה לאלה שעמדו לרשותם אמצעי מחיה סדירים מעיסוק במלאכה מכניסה או במסחר. רק 5% עד 10% מבני הקהילות היו שייכים לשכבה הכלכלית הגבוהה ונחשבו עשירים יחסית עם הון ורכוש שאפשרו להם לתכנן את חייהם מעבר לטווח הקצר. במאה ה־19 הם שימשו בחלקם הגדול ״סוחרי המלך״ והשתמשו בהון שהמלך העמיד לרשותם לשם עיסוק במסחר בין-לאומי(בערי הנמל מוגאדור או טנג׳יר, למשל) או בהפצת סחורות היבוא בערים ובכפרים ובארגון מוצרי היצוא מסוכנים מקומיים והעברתם לנמלי היצוא. כלל ההתאמה לא נגע לענייני שמירת הכבוד והיוקרה של המשפחה בלבד, אלא קבע גם את חילופי הרכוש בין המשפחות דרך הסדרי הנדוניה והכתובה וכללי הירושה שניהלו את חלוקת הרכוש המשפחתי. בהחלתו של הכלל היו חריגות בעניין ההתאמה המעמדית, כמו במקרים של בנות עשירים שחותנו עם בני רבנים או עם תלמידי חכמים שלא היו בעלי רכוש; גם גילה הגבוה מדי של הבת ולפעמים חוסר יופייה או ביעורה של הבת עשויים היו לאלץ את הוריה להסתפק בחתן ממעמד כלכלי נמוך יותר, או באלמן או בגרוש. במקרה שהבת סירבה לקבל נישואים אלה היא נותרה לעתים רווקה לכל ימי חייה. בסופו של דבר, הסדרים אלה והרצון להגדיל את הרכוש המשפחתי דרך חתונה עם בני עשירים או בינוניים, ולא להפחיתו, לא תרמו לניידות חברתית בתוך הקהילה היהודית, אלא להפך, גרמו לשימור המבנה החברתי־הכלכלי והאוליגרכי המסורתי שלה.

הסדרת ההיבטים החברתיים־הכלכליים בין שתי המשפחות לא זכתה לטקסים מיוחדים במערכת טקסי החתונה, שכן לרוב הם טופלו במשפחות ובמיוחד בידי האבות של החתן והכלה לפני קביעת מועד החתונה. מסגרת החילופים הכלכליים בין שתי המשפחות נקבעה גם על פי כללי ההלכה היהודית וההביטוס הקהילתי הרבני. כללים אלו הטילו על הכלה להביא לבעלה נדוניה שכללה את חפציה האישיים בצורת בגדים, תמרוקים ותכשיטים, חפצי בית ובכללם שמיכות, כריות ומזרנים, וכן בגדים שניתנו במתנה לחתן. החתן מצדו התחייב על פרנסתה ומזונה של אשתו וילדיהם ועל תשלום כתובתה אם יגרש אותה. לבד מן הנדוניה הביאה אתה הכלה רכוש נוסף שיעמוד לרשות בעלה או לרשותה הבלעדית, וכללי השימוש בו הוסדרו מבחינה הלכתית, ובכלל זה הסדרי הירושה של הבעל ושל האישה על פי מנהג התושבים או מנהג המגורשים.

הקבלה במארוקו – משה חלמיש

הקבלה במארוקוהקבלה בצפון אפריקה

ג׳ שלום כותב כי הקבלה שימשה במארוקו ״גורם רוחני עצום ולימודי קבלה רגילים אצל רוב חכמיה״. אכן, בכ״י אוקספורד 1565, דפים 6ב-7א, מופיעה ״שאלת אדירי פאס״ אל גאוני בבל להסביר עניין הקשור במסכת חגיגה פרק שני, העוסק במעשה מרכבה ובמעשה בראשית. גם אם נסבור כי אין זו אלא מסורת פסבדואפיגרפית, הרי עצם העובדה שפאס נמצאת באופק ראייתם של המקובלים עשויה להצביע על מסורת קבלית הקיימת שם. אכן, הנטייה כיום היא לראות בר׳ יהודה בן נסים ן׳ מלכה שחי במאה הי״ג, את המקובל שפתח בצפון אפריקה את שערי הקבלה. חכם זה כתב פירוש לספר יצירה, וגרשם שלום מאפיין אותו כ״מקובל על דעת עצמו״, היינו, בעל כיוון אישי מיוחד. ככל הנראה, גם המקובל רבי יצחק דמן עכו, שפעל בספרד בסוף המאה הי״ג וראשית המאה הי״ד, חי בסוף ימיו בצפון אפריקה. כמו כן, אפשר שגם רבי יוסף בן שלום אשכנזי, הארוך, חי בסוף ימיו בתארודאנת שבמארוקו. אכן, פירושו לפרשת בראשית שבמדרש בראשית רבה, המצוי בכ״י פריס 842, הועתק, לפי הקולופון, בוהראן בשנת רכ״ד (1464) לכבוד רבי משה אבן לשקר [אלשקר]. מכאן קרובה היתה הדרך להימצאותו גם במצרים, כפי שניכר באופן ברור מכתבי הרדב״ז, שהשתמש לא אחת בספר זה. קרוב לוודאי שאף תלמידו־חברו של ר׳ יוסף אשכנזי, רבי דוד בן יהודה החסיד, היגר מספרד לצפון אפריקה, כפי שמעידה גם תפוצת כתביו באזור גאוגרפי זה. שרדו בידינו כתבי־יד של חיבורים קבליים קדומים שהועתקו במארוקו, ולמזלנו אף מקצת מהקולופונים שרדו, ואלה מעידים על תאריכי ההעתקה. למשל, נמצאת בידינו העתקה של ספר משכן העדות לר׳ משה די־ליאון (בכ״י קיימברידג׳ 24 .11 .Add), לפי הקולופון הועתק ״על ידי אני הצעיר יצחק כהן בן … יעקב הכהן, והיתה השלמתו ביום ראשון ארבעה ועשרים לחדש אדר שני שנת חמשת אלפים ומאתים ושמונים ושמונה [=1528] …

וכתבתי אותו במדינת פאס״. מן הדור שלאחריו יש בידינו קובץ של דברי קבלה, והעיקרי שבהם הוא ספר הגבול לר׳ דוד בן יהודה החסיד, שנכתב אף הוא בפאס בשנת שי״ט (1559). כאמור, גם חיבוריו האחרים של ר׳ דוד נעתקו שם חזור והעתק. העתקות של כתבי ר׳ יוסף ג׳יקטילה, מקובל בן המאה הי״ג, מצויות בדרעא. כמו כן, בכ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1674, דפים 1א־ 65ב, שעניינו פירוש רחב על הספירות, נמצא בקולופון שלו את הודעת הקונה: ״אלעזר בר יעקב בר אברהם בר חמאני המכונה בן ותכטאנת. וקניתיו מעם ר׳ שלמה ביבי שנת הרצ״ו ליצירה [1535] בחדש מרחשון בכפר לגיל דעל נהר ג.״ות״. ההעתקות מעידות על הימצאותם של כתבי־ יד ועל החשיבות שראו בהפצתם, וממילא ניתן לראות את השפעתם על המקובלים ולבחון אותה. ולצד העתקת חיבורים שלמים יש לשים לב להפניות המרובות לחיבורי מקובלים קדומים (כמו, למשל, בכי״י ששון 919, 921). העולה מן הדברים הוא, שהיתה במארוקו מסורת ארוכת שנים של עיסוק בדברי קבלה.

עדות חשובה אחרת היא הספר אבני זכרון, מאת רבי אברהם ב׳׳ר שלמה אדרוטיאל, שנתחבר ברבע הראשון של המאה הט״ז. ספר זה, העוסק בשאלות עיקריות בקבלה, אוצר בתוכו מובאות מספרים קבליים רבים, ובוודאי הם כאלה שהיו מצויים בהישג ידו במקומו, בפאס. המחבר השתמש בחיבורים רבים שהיו מצויים בסביבתו, וביניהם ספרים שאבדו, והוא מזכיר אותם בשמותיהם. הוא רואה את עצמו במפורש כחוליה בשרשרת ולא כמי שפותח תקופה חדשה. מצד שני, הוא כותב על זמנו: ״שאלו נא וראו בכל גלילותינו הנמצא איש כזה … שיהיה השם הקדוש מסור בידו בקבלה״(כ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1659, דף 127 ב), או שהוא מתאונן כי ״החכמה הזאת הולכת ומתמעטת בדורות אלו״ (דף 67א), והוא רואה עצמו ״שועל בין אריות״(דף 68ב). אך דומה שאין כאן יותר מאשר ביקורת מקובלת על התמעטות הדורות, שכמותה תמצא בכל חדרי הספרות ובכל העתים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר