ארכיון יומי: 27 במרץ 2016


קורות היהודים בספרד המוסלמית – א.אשתור

קורות היהודים בספרד המוסלמית

בין המקורות הערביים החשובים המכילים גם ידיעות על עניני היהודים יש למנות, זולת הסופרים שכתבו בספרד או במגרב, גם אחדים מגדולי ההיסטוריונים הערביים בארצות המזרח שהקיפו בחיבוריהם את תולדות העולם המוסלמי. ביניהם תופס את המקום הראשון עז אד־דין עלי אבן אל־את׳יר (מת 1234) שחיבר בין השאר את ההיסטוריה הכללית אל־כאמל פי־ת־תאריך״. אבן אל־את׳יר מראה את עצמו כהיסטוריון מעולה גם באותם הפרקים המרובים בספרו הגדול המוקדשים לתולדות ספרד בימי השלטון המוסלמי. הוא נזקק כמקור לתולדות ספרד בעיקר לספרו של אחמד אר־ראזי ובמקום שסיים אר־ראזי את סיפורו הנ״ל פוסק אבן אל־את׳יר לדבר על ספרד ומכאן שעל תקופת הזוהר בתולדות השלטון המוסלמי, היינו ימי הכיליפות האומיית, כמעט שלא תמצא אצלו דבר.

אך בפרקים על ההיסטוריה של ספרד במאה השמינית והתשיעית ניכרת ראייתו המקיפה של ההיסטוריון הגדול. אבן אל־את׳יר מתענין במיוחד במאבק בין המוסלמים ובין הנוצרים ומספר על המלכים הנוצריים בצפון ספרד, אך הוא מביא גם ידיעות על מרידות נגד אמירים לבית אומיה שאינן נזכרות בהיסטוריה של אבן עד'ארי. מאידך הוא מזניח מעשים שיש בהם ענין מקומי בלבד כגון הקמת בנינים וכיו׳׳ב. סיפורו על תקופת הנציבים ועל הקמת השלטון האומיי הנו דל, ואילו תיאורו של שלטון האמירים האומיים הנו בשבילנו מקור חשוב ביותר ומשלים יפה את ספרו של אבן עד׳ארי (היינו לגבי אותו זמן אשר תיאורו על־ידי אבן חיאן לא הגיע אלינו).

על פי רוב הסיפורים של שני הקומפלאטורים המאוחרים האלה שונים זה מזה, ואף

בתאריכים יש הבדלים רבים, אך לעתים נשקף מבעד דבריהם המקור המשותף, הלא הוא אחמד אר־ראזי. מספרי ההיסטוריה הכלליים שנתחברו בלשון הערבית יש להזכיר עוד קומפילאציה אחת שיש לה ערך רב אף שהיא נתחברה בתקופה מאוחרת מאד. אבו־ל־עבאס מחמד בן מחמר אל־מקרי היה בן למשפחה של מלומדים, שימש משך זמן מה מופתי בעיר פאס והלך אחר כך למצרים, לימד תורה שבעל־פה שלהם בדמשק, במדינה ובמכה ומת בקהיר בשנת 1632. ספרו רב הכמות ״נפח אטטיב״(נדיפת הריח הטוב) הנו ילקוט של ידיעות על הגיאוגראפיה וההיסטוריה של ספרד וגם על ספרותה שאותן אסף המחבר מחיבורים רבים, בחלקם הגדול אבודים. זהו איפוא קובץ רב־ערך.

ידיעות חשובות על תולדות היהודים בספרד המוסלמית בתקופת השלטון של בני אומיה נמצאות גם בחיבורי הגיאוגראפים הערביים בגי הזמן ההוא, מבין הגיאוגראפים הערביים היה אחד האישים המענינים ביותר אבו־ל־קאסם מחמד אבן סוקל הוא עצמו מספר שיצא בשנת 943 מבגדאד כדי להכיר ארצות אחרות ועמים זרים וגם כדי לנסות את מזלו במסחר, אולם ישנה סברה- והיא מתקבלת על הדעת, שלא היה אלא מרגל שנשלח על־ידי הפאטמים לתור ארצות שונות. מכל מקום עבר כמעט בכל ארצות האסלאם ובשנת 948  הגיע לספרד״. כאשר נפגש בגיאוגרף אל־אצְטַכ׳רי ביקש ממנו הלה לתקן את המפות שלו וגם ספרו הגיאוגראפי. בראשונה הסתפק אבן הוקל בכך, אבל אחר כך כתב את החיבור כלו מחדש לפי טעמו וספרו זה הקרוי בשם שהיה מקובל על הגיאוגראפים הערביים בתקופה ההיא ״כתאב אל־מַסאלְך ואל־מַמאלִך״ (ספר הדרכים והממלכות) הנו מקור חשוב לתולדות העולם המוסלמי במאה העשירית.

בהתאם למשימה שהיתה לפניו התענין אבן חוקל במצב החברתי והכלכלי של הארצות שבהן ביקר׳ בביצורי הערים ובכושר המלחמה של תושביהן. אנו מוצאים בספרו ידיעות על גודל ההכנסות של הכ׳ליף האומיי ועל מספר חיליו וכן מדבר אבן חוקל על תכונות האנדלוסים. כמעט מן המיותר לומר שבספרו יש גם ידיעות מענינות על היהודים. אחרי שהשלים את ספרו, תיקן אותו אבן חוקל והוסיף בו הוספות משך שנים רבות. בפיסקה אחת הוא מזכיר ש״כעת ממונה אבו עאמר על בית המטבעות בקורדובה״ אבו עאמר זהו אל־מנצור המפורסם שנתמנה למשרה זו בשנת 967. נמצאנו למדים שאבן חוקל כתב את ספרו או הוסיף עליו הוספות בסמוך לשנת 970. חמש עשרה שנה לאחר מכן חיבר הגיאוגראף הערבי שמס אד־דין אל-מקןדסי את ספרו הגדול ״אחסן את־תקאסים פי מערִפת אל־אקאלים״ (המערכת המעולה בחכמת הגיאוגראפיה), כפי שאומר שמו היה סופר זה איש ירושלים, אך כדרך הגיאוגראפים הערביים סייר הרבה בארצות שאותן בא לתאר.

ספרו הנו תיאור של העולם המוסלמי כלו ונחשב לחיבור הטוב ביותר שהוציא מתחת ידיו גיאוגראף ערבי בדורות ההם. אף בספר זה ישנן ידיעות הנוגעות לעניני היהודים ולפי כל הסימנים לא היה תלוי באבן חוקל. זולת המקורות הערביים־מוסלמיים צריך לעמוד גם על המקורות הנוצריים. במקורות לאטיניים, כרוניקות וחיבורים אחרים, תמצא ידיעות על נגישות המוסלמים בנוצרים, שהן בחלקן הגדול מוגזמות מאד או לפחות מגמתיות. לעתים מזכירים הכרוניסטים הלאטיניים גם את היהודים לצד הנוצרים ולעתים עלינו ללמוד מדבריהם גזירה שוה לגבי מצב היהודים. מכל מקום, על אף המגרעות שיש בחיבורים אלה לגבי הנושא שלנו, אין לפסוח עליהם. ידיעות מענינות יש למצוא בכרוניקה של מוסתערבי בלתי־ידוע שנתחברה עוד במחצית השנייה של המאה השמינית והמכילה פרטים רבים על גורל הלא־מוסלמים בתקופה הראשונה של השלטון הערבי בחצי האי. כמו כן מוסר לנו ידיעות חשובות כרוניסט, שהיה ספרדי לפי מוצאו, אך חי בגאליה. שמו היה פרודֶנציוס והוא היה קפלן של חצר המלכות הקרולינגית ואחייב בישוף בעיר טרוֵּא (Troyes). אולם אף־על־פי שחי הרחק ממולדתו המשיך להתענין בנעשה בה. ברם׳ המרחק וקשיי התחבורה עשו את שלהם והכרוניקה שלו, שהיא המשך ה  Annales Bertiniani משנת 835 עד שנת 861, אינה נקייה משיבושים ומטעויות במה שנוגע למאורעות בספרד.

אמנים יהודים במרוקו במאות ה-י"ח-י"ט-אליעזר בשן

 

תחרת־ זהב : אחת המלאכות שיהודים ויהודיות התמחו והצטיינו בה, היא הכנת חוטים מזהב, מכסף וממשי המשמשים תחרה לקישוט בגדים ונעליים וכן לרתמות של סוסים ומרכבות מלכותיות (כפי שר׳ אבנר צרפתי בעל יחס פאס מספר בשאלה טו). נוסף ליהודי פאס ששלטו במקצוע זה, יש ידיעות על יהודים במקומות אחרים. פאייטוןPAYTON שביקר במרוקו בשנות השבעים של המאה הי״ט, מזכיר יהודים במוגאדור העובדים ברקמה ססגונית. בתיטואן התפתחה התמחות מיוחדת — תחרת־זהב לנעלי־בית, מלאכה שרובה היתה בידי יהודים ועסקו בזה בעיקר נשים.תולדות היהודים בארצות האסלאם- א

 וולטר האריס שביקר במרוקו בשנים 1889-1887, מזכיר מלאכה זו של היהודים יחד עם טביעת מטבעות. הוא מציין, כי העדינות של מלאכת המחשבת המבוצעת בידי יהודים אינה מגיעה לרמה המצויה בפאס, הודו, מצרים ודמשק. מטבעות : טביעת מטבעות היה עיסוק נפוץ בין יהודים בארצות האיסלאם בתקופה הערבית, הממלוכית והעותמאנית. אשר ליהודי מרוקו, כבר ליאו אפריקאנוס מציין שהם טובעי מטבעות. יהודים בטנג׳יר עסקו בזה בתקופת הכיבוש הבריטי (1684-1661). במאה הי״ח כותבים על כך ברֵיתווֵית, צ׳ניאר ולאמפריאר בסוף המאה. מן המאה הי״ט יש שורה של מקורות בנדון. למשל, הגרמני רוהלפס כותב כי בפאס בית־הטביעה נקרא סֶקָה, בניין שהוא חלק מארמון הסולטאן, סמוך למלאח, ונתון בידי יהודים הטובעים מטבעות נחושת הנקראים ׳פלוס׳. הוא מספר גם על מטבעה בעיר תיטואן. בספרות הרבנית מוזכרים הצורפים והאומנים העוסקים בייצור חוטי־זהב (האסקלי) וטובעי־המטבעות, בהקשר לשאלות שהתעוררו על רקע סיכסוכים בין שותפים, משא־ומתן עם יהודים או גויים על קנייה או מכירת כסף, זהב, אבנים יקרות, מציאת סיגים במתכות עדינות, נסיונות להסגת־גבול של בעל־חזקה שקנה זכיון על טביעת מטבעות מהשר או הסולטאן, זיוף מטבעות וכיוצא באלה. אומנים בערים שונות במרוקו שיתפו פעולה בעניינים בעלי אינטרס משותף. כך למשל מספר ר׳ רפאל אנקוואה (יליד 1848) כי הצורפים של ראבאט וסאלי התאספו ומחו נגד יהודי המקפח פרנסתם.

ניתן ללמוד ממקורות אלה פרטים היםטוריים־חברתיים, ונזכיר אחדים. הצורפים והעושים בחוטי־זהב התאגדו לאגודות לשמור על האינטרסים המקצועיים והכלכליים שלהם. בפאס היה נסיין של פועלים העובדים אצל האומנים לעשות שותפות, אולם הדבר נתקל בהתנגדותם של האומנים המעסיקים.

גם נשים היו לעתים עושות תכשיטים. ר׳ פתחיה בירדוגו(1820-1764) כותב על אשה שבעלה הרחיק נדוד והיא רעבה ללחם: ׳ועשתה קצת תכשיטין ממעשה ידיה׳.

אשר לטביעת מטבעות, היה זה מונופול של הסולטאנות שהיתה מחכירה זכות זו תמורת תשלום, על־פי מקור אחד, לפי תשלום חודשי. במקורותינו עדויות על גופים שונים שהיו עשויים לקנות מונופול זה. אומן, קבוצת שותפים, או כל חברת האומנים, יחיד קרוב אצל השלטונות כגון נגיד או הקהל, שהיה מקנה זכות זו לאומן או אומנים מבני־הקהל." יש עדויות על נוצרים שקנו מונופול מהמלך, ואומנים יהודים השכירו עצמם לעבוד אצלם בהתכה ובצירוף המטבעות.

אם נמצאו סיגים במטבעות, הוטל על־ידי השלטון מס על החברה כולה, ואלה חילקו ביניהם את התשלום. על מקרה כזה מספר ר׳ משה בן דניאל טולידאנו ממכנאס (1773-1724). חלק מבני־החברה הסכימו לחלק את הקנס באופן שווה בין ׳בעלי־החנויות׳, כלומר בתי־המלאכה. החכם מתנגד לחלוקה זו כי יש בתי־מלאכה בהם יושבים כמה אומנים ומרוויחים יותר, ויש בתי־מלאכה קטנים המרוויחים פחות. מידת הצדק מחייבת אפוא שהקנס יוטל ׳לפי הממון׳, כלומר לפי הכנסתו של כל אחד כפי שמעריכים אדם לצורך תשלום מיסים.

Norman Stillman L'experience Judeo-Marocaine. Un point de vue révisionniste

L'impuissance des Wattâsides à déloger les Portugais du littoral, et de fait, leurs rapports relativement étroits avec eux grâce à des intermédiaires juifs, ne fit que rehausser le prestige des shorfa (ar. cl. shurafâ'), les descendants du Prophète, et des Murabtîn (ar. cl. murâbitûn), saints hommes soufis que les Européens appelèrent marabouts. La prolifération de ces personnages populaires et charismatiques a peut-être été la cause de la segmentation politique du Maroc jusqu'à l'avènement de la dynastie alaouite; néanmoins ils façonnèrent le climat spirituel de l'époque, un climat belliqueux, attisé par le zèle du jihâd (guerre sainte) contre les incursions chrétiennes. Tant les Saadiens que les Alaouites acceptèrent les idéaux religieux et les valeurs de cet âge héroïque et anarchique de 'crise maraboutique' suivant Henri Terrasse Leur légitimité était basée sur le fait qu'ils étaient tout à la fois shorfa et mjahdîn (ar. cl. mujâhidûn), l'équivalent islamique des croisés. Une telle atmosphère n'était pas très propice à l'interprétation indulgente des lois restrictives concernant les incroyants.

La vie urbaine juive, qui est la seule vraiment tangible dans les sources écrites, changea très peu durant la période chérifienne. Les descriptions de Germain Mouette au XVIIème siècle, de Georg Hôst et Louis de Chénier au XVIIIème siècle et de Charles de Foucauld au XIXème siècle concordent toutes fondamentalement et témoignent amplement du mépris dans lequel les juifs des villes étaient généralement tenus. Mouette, qui passa onze ans au Maroc, offre une appréciation édifiante, quoique réservée de la condition sociale des juifs marocains:

Les Juifs sont en grand nombre dans la Barbarie, et n'y sont pas plus estimez qu'ailleurs; au contraire, s'il y a quelques immondices a jetter dehors, ils y sont les premiers employez. Ils sont obligez de travailler de leur metiers pour le Roy, lorsqu'ils y sont appeliez, pour leur nourriture seulement, et sujets a souffrir les coups et les injures de tout le monde, sans oser dire une parole a un enfant de six ans qui leur jettera quelques pierres. S'ils passent devant une mosquee, en quelque temps et saison que ce soit, il leur faut oster leurs souliers, n'osans mesmes dans les villes royales, comme dans Fez et dans Maroc, en porter, sur peine de cinq cents coups de baston et d'estre mis en prison, d'où ils ne sortent qu'en payant une grosse amande.

On doit garder présent à l'esprit qu'une grande partie de cette dégradation décrite par Mouette et les autres, était largement ritualisée. La lapidation par les enfants musulmans était une coutume respectée dans de nombreuses régions du monde arabe, et bien qu'agaçante, était rarement dangereuse étant donné qu'il n'y avait pas généralement d'intention malveillante. (Je peux ajouter que j'ai moi- même vu des enfants jeter des pierres sur des juifs à Sefrou même). Le harcèlement des procesions funéraires juives était aussi une coutume ancienne et répandue à laquelle les juifs s'adaptèrent. En général, les juifs acceptaient leur humilité forcée avec philosophie. C'était, après tout, naturel pour un peuple en exil. Ceci explique les forts courants de mysticisme cabbaliste, de messianisme et de sionisme religieux au Maroc.

                                                                                            La procession funéraire était considérée par les Musulmans comme une infraction à la restriction dhimmi concernant les cérémonies publiques. Pour des incidents pareils dans la période médiévale, voir Goitein, Mediterranean Society, II, p. 285. Selon Mouette, Histoire, p. 177: 'S'ils enterrent quelques- uns des leurs, les enfants les accablent de coups, leur crachent au visage et leur disent mille malédictions'. Voir aussi Ovadia, Sefrou, III, p. 14

Le statut de pariah des juifs n'était pas sans quelques compensations économiques. Exclus de nombreux métiers par les guildes, ils furent forcés ou trouvèrent le moyen d'exercer certaines occupations répréhensibles (makrûh) défendues aux musulmans. Ainsi, les juifs avaient le monopole virtuel de la joaillerie, étant donné que d'après le rite malékite, la fabrication d'objets d'or et d'argent destinés à la vente au-dessus de la valeur intrinsèque du métal touchait à l'usure. Le prêt d'argent était aussi un monopole juif, mais à la différence du premier, il était particulièrement méprisé. Durant la dernière partie du XIXème siècle, les prêteurs juifs étaient l'objet d'un amer ressentiment de la part des Musulmans. Comme dans l'Europe médiévale, cette animosité populaire était fréquemment dirigée contre tout le groupe, bien que la grande majorité des juifs fût trop pauvre pour s'occuper d'activités aussi lucratives.

צפון אפריקה בימי וישי – מיכאל אביטבול

משטר וישי - הנקודה השחורה במלחמה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

שיעור זה בסובלנות עורר את רוגזם של שלטונות צרפת, שחששו מפני הגברת ההשפעה הספרדית במארוקו באמצעות היהודים המרוקנים, שרוו נחת מן העניין שהפגינה ספרד ביהודים ה׳ספרדיים׳ וב׳ספרדיות׳. מכאן הדין־וחשבון הבא שכתב קונסול צרפת באל־עראיש שבמארוקו הספרדית:

ראוי לציין את המסע לטובת היהודים הספרדים הפזורים ברחבי העולם, שמוצאם בספרד. בדומה ליהודים המרוקנים, שואפים להפריד בינם לבין היהדות הבינלאומית, בטענה כי מעולם לא נטמעו בתוכה. מגמה פילו־שמית זו שהיא מיוחדת באופיה אין להסבירה, בשעה זו, אלא ברצונה של הפלנגה למשוך את אהדתם של ריכוזי יהודים דוברי ספרדית בצפון־אפריקה, בלוואנט, ואפילו בצפון־אמריקה, ולהפיק מכך תועלת, בבוא העת, למטרות אימפריאליסטיות.

אין ידיעות על מידת ההשפעה שהיו לאזהרות כאלה על התנהגותם של שלטונות הפרוטקטורט; אולם לקונסול של צרפת באל־עראיש היו ללא ספק סיבות טובות להמליץ לפני הנציבות כי תנהג בזהירות יתר, פן יוטלו היהודים ׳לזרועותיהם של הדגים במים עכורים׳; ועוד הציע לשלטונות לנהוג ׳בטקט רב יותר׳ במילוי תפקידם בענייני גזע, ולהפגין ׳פחות אגרסיביות כלפי היסוד היהודי׳. על התגובות שעוררו עצות אלה אין אמנם ידיעות, אולם ברי הוא כי לא היה לגורם הספרדי במארוקו אותו משקל כמו לגורם האיטלקי בתוניסיה. נוסף על ההבדלים שהודגשו כבר בין נושאי האחריות הבכירים בשני הפרוטקטורטים, לא יכלה היעדרות זו של בלם חיצוני אלא להזיק ליהודי מארוקו, שזכו למעשה ליישום מחמיר יותר של חוקי הגזע מאשר בני־ דתם בתוניסיה.

באלג׳יריה, שם לא היה מקום לבלמים ולמכשולים שבהם נתקלו בתוניסיה ובמארוקו, מצאו חוקי הגזע קרקע מתאים ביותר, לאחר שהכשירוהו במשך שנים רבות גלים של אנטישמיות, בזה אחר זה. להוציא את המינוח הגזעני, לא היתה למעשה גזירה אנטי־יהודית — בין אם מדובר בביטול ׳צו כרמיה׳, באריאניזציה של החינוך או בהפקעת הנכסים — אשר לא הביאו בחשבון ולא המליצו עליה אבות האנטישמיות באלג׳יריה, ממאקס רז׳ים ועד הד׳׳ר מולֹ והאב לאמבר. לא ייפלא אפוא כי במסיבות אלה הפכה ׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳ כתובת לחלק מן האוכלוסייה באלג׳יריה, שחשבה כי מחובתה להציף את שירותיו של קסוויאה ואלה ודארקיאה דה פלפואה            Darquier de Pellepoix במכתבים טעוני הערות ועצות על דרכי הפתרון של הבעיה היהודית בצפון אפריקה.

היו מי שסברו כי קסוויאה ואלה היה ׳מתון מדי, או האשימו אותו כי ערבב שיקולי־צדק בשאלה היהודית, ׳כאילו חרתו הכירורגים מלים יפות כגון צדק ואחווה על סכיניהם׳; ל׳צמאי דם׳ כאלה, לא היו שתי קטיגוריות של יהודים: טובים ורעים, ׳שכן כולם — כולם ללא יוצא מן הכלל, מן העשיר ביותר ועד העני ביותר — מצייתים לסינגוגה הבינלאומית, ולה בלבד׳. ועוד היו, כגון, ׳צרפתי למופת׳, ׳חייל ותיק שנאבק מזה חמישים שנה ביהודים׳, שהתקוממו למראה ׳יהודים כה רבים׳ שפונקו ׳בחיקה של המולדת הצרפתית׳. וכך כתב אל ואלה:

הווה ידוע לך כי ליהודים ריבוי טבעי גבוה, ואם אכן יתרחש מה שאני חושש מפניו אפשר יהיה לראות גזע זה מתפשט ככתם של שמן, מציף מחדש את ארצנו ותוקע בה את ציפורני הארס שלו.

ל׳ בונזון, לשעבר ציר ליד הנציבות הכללית בתוניס, הציע לקבוע מקומות־מגורים שונים לגברים ולנשים מתחת לגיל חמישים, כדי לבלום ׳התרבות׳ זו.

מינויו של דארקיאה דה פלפואה לראשות ׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳ עורר קריאות שמחה אמיתיות בקרב האנטישמים בצפון אפריקה: ׳אתה האדם הנכון׳, כתב לו ידיד מאוראן, מרסל בליאה, אשר השיא לו ברוב למדנותו את העצה הבאה:

שאלה יהודית זו, עדינה ומורכבת כפי שהיא, דורשת, כדי למצוא פתרונה, לא רק ידיעות רחבות, היסטוריות או תיאורטיות על היהדות, אלא גם… הכשרה רוחנית שאין לרכוש אותה מיום אחד למישנהו. יש להתקרב אליהם. רק מי שהתקרב אליהם, ובעיקר מי שנלחם בהם זמן רב, ידע להכיר את היהודים, את הסכנות הצפונות מהם, את מידת התחכום בנזק שהם גורמים ואת אי־יכולתם לצפות מראש את העתיד, אפילו את שלהם: הם מתקדמים כתולעת הזוחלת בגינה, כעיוור באפלה… מודרכים מתוך אינסטינקט אכזרי של התענגות והשתלטות, בהרקיבם ובהשמידם כל מה שמזדמן בדרכם… בלי לצפות לעולם לבואו של מנקה הזחלים הקטלני.

בין מי שבירכו את דארקיאה דה פלפואה לאחר מינויו היה גם האב לאמבר: ׳הרי הגעת למקום המגיע לך, בשל האומץ האזרחי והצבאי שלך. ראוי להזכיר כי דארקיאה דה פלפואה, בדומה לאב לאמבר בספרו ׳גרמניה 38׳ (38' Allemagne.), הביע התנגדות למלחמה.

פניני המידות – הרב אברהם אסולין הי"ו

פניני המידות – הרב אברהם אסולין

אקדמות מילין

ברון ה׳ אשר זכינו לדור דור ודורשיו, ועדין נמצאים בתוכנו ת״ח אשר המשיכו בארץ ישראל, את דרך הפסיקה ועבודת ה' של יהדות צפון אפריקה המעטירה. מקטנות, הרבתי לחקור אחר מעשיהם של החכמים, רבות ישבתי בין הזקנים לשמוע מעשיות הצדיקים, גם בעוברי בין ספרי רבני צפון אפריקה, מצאתי מעשיות שיש בהם לימוד גדול, ובשיעורי במספר בתי המדרשיות, ספרתי מעשיות אלו אשר מלהיבים בשלהבת אש, לעבודת הי.

זכינו בשנים אלו לייסד ארגון בני תורה יוצאי מרוקו וצפון אפריקה, אשר מטרתו להמשיך דרך אבותינו ורבותינו ביתר שאת ויתר עוז, אשר אנו מקימים בס״ד כנסים עם ראשי הישיבות, ראשי כוללים, דיינים ורבני ערים, ובכך מקיימים "אז נדברו איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויזכר בספר הזכרון" (מלאכי ג' טז) כדאיתא בברכות (ו.), על הפסוק הנ״ל שמשם למדים שאילו שניים שעוסקין יחד בתורה שכינה עמהם ע״ש, וע״ע בשערי תשובה לרבנו יונה(שער גי, אות קסח), שכתב שבהתאסף קהילות הקודש לעבוד ה' יחד ככל שמתרבים בני החבורה כך מקדישם שמו יתברך ביותר ע״ש. וכדברי המשנה באבות (פ״ו מ״ו), כ״ש בחבורה שלנו בדרכי אבותינו ורבותינו נ״ע. ברוב הכינוסים דרכנו לקיימם בימי בין הזמנים, במטרה להגדיל תורה, ובכל כינוס בתוך דברנו אנו מתבלים בהנהגות בית אבא, ורבים מבקשים שנעלה על הכתב. במשך השנים רואים אנו שישנם הרבה ספרים אין קץ, מחכמי אשכנז ומרבותינו מעט מעט, לכן אזרתי אומץ, ואספתי מעט מן היקב והגורן מעשיות רבותינו זיע״א, וסדרתי המידות על פי סדר א׳ ב', וקראתי לקונטרס בשם "פניני המידות״, כשמם כן הם, מול עיני עומד דברי המשנה האבות, (ב׳ טז')"לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בין חורין להפטר ממנה". ובעתיד בס״ד נקבץ עוד מעשיות, ונוציא מהדורה נוספת.

וידע הקורא נאמנה שהשתדלתי לא לכתוב נבואות ומופתים אלא דברים שניתן ללמוד מהם הן מעט והן הרבה, הלכה למעשה. ויהי רצון שזכות הצדיקים הקדושים והטהורים המובאים בחוברת תגן בעדינו ובעד עמו ישראל.

כאן המקום להודות להורי היקרים, שמגיל קטן סיפרו לי מעשיות של רבני וצדיקי מרוקו. יתן ה׳ שנזכה ללכת בדרכי אבותינו ורבותינו ומכוח זה נזכה לקדש שם שמים ברבים, ונזכה שאנחנו וזרע זרענו הולכים בדרכי התורה והיראה.

ובכלל הברכה יבורך ידידנו ומכובדנו הדיין המצו״ן, בר אבהן ובר אוריין הגאון ר׳ יגאל אלון שליט״א, אשר טרח ויגע בהגהת הספר, ועומד לימיננו תמיד בסיוע מבורך, שכמ״ה.

בברכת התורה, הרב אברהם אסולין

אמונה

מסופר על הגאון רבי אלעזר הלוי זלה״ה – ראש הישיבה במרכאש ומחבר הספרים עבודת הלוי על הש״ם – שבאחד מימי השישי שמשו רבי יצחק נחמיאם ז״ל נתלווה אליו לקניות לכבוד שבת, הרב ראה שאין לו פרוטה לצורכי השבת, הרב ביקש ממנו שילמדו יחד דיני משכון בש״ע חושן משפט, והנה בתוך לימודם הגיע האשה ונתנה בידי הרב משכון שישמור עליו והרב יכול להשתמש בו עד לתאריך מסוים, ובמשכון זה הרב הניח בידי אחד הגבירים בעיר ובכך קנה צורכי השבת (הרה״ג רבי משה מבאג זצ״ל רב ישוב ישרש).

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים – שלום בר-אשר

  1. השלטון והיהודיםתולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

אם מבחינת ההלכה המוסלמית ראינו שלא היו קיימים הבדלים רבים בין יהודי ארצות המגרב השונות, הרי מבחינת מצבם המדיני, הבטחוני והחברתי־כלכלי, ניתן להצביע על הבדלים מסויימים. הבדלים אלה ניכרים לא רק בין הארצות השונות, אלא גם בין מחוזות, חבלים ואפילו בין עיר לעיר.

מארוקו

יכולתו של השלטון המרכזי במארוקו להטיל את מרותו על כל חלקי הממלכה היתה, כאמור, מצומצמת(ראה פרק א), ובשל כך קשה לדון, באופן כללי, בתקופה הנדונה, על מארוקו כעל יחידה גיאוגראפית ופוליטית אחידה. המצב הפוליטי הבלתי יציב והנטיות הצנטריפוגליות והפריטקולריות של האזורים והשבטים השונים גרמו לכך שלא היתה קיימת מדיניות אחת, מכוונת מלמעלה, שכולם קיבלו את מרותה. בהיעדר יד שלטונית מרכזית מכוונת ובעלת תוקף התפתחו על־פי רוב היחסים שבין יהודים לבין השלטון לפי התנאים המיוחדים של כל מקום ומקום, ולפי המציאות החברתית והפוליטית שנוצרה בו. יחס טוב ליהודים במקום אחד אינו מעיד על יחס זהה במקום אחר. כמעט הכל הוא פרי של סיטואציה מקומית באיזור או עיר מסויימים. למשל, בראשית המאה ה־18 היו נתונים יהודי פאס בלחץ קשה מצד השליט המקומי, בעוד שבקהילות אחרות המצב היה נוח יותר. אולם גם ההגדרות הללו — כגון ״נוח״,״טוב״, ״רע״ וכיוצא בהן — חוטאות בהגדרה פשטנית של העובדות והן באות רק לסבר את האוזן. ראוי יותר לציין שהמצב המדיני והבטחוני היה בלתי יציב ונתון לתנודות מתמידות.

לאחר תקופת אנרכיה, שהחלה בראשית המאה ה־17, הלכה וגברה האנדרלמוסיה לקראת אמצע המאה, והיהודים סבלו לא מעט מן הכוחות היריבים. סמוך לאמצע המאה הצליחו העלווים, או הפילאלים (הם התייחסו לצאצאי עלי, חתנו של מוחמד, שהגיעו מחצי־האי ערב לאיזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מארוקו עוד במאה ה־13, ומכאן כנוייהם), לגבור על יריביהם ולכונן שושלת חדשה.

בידי מולאי אלרשיד, הנחשב לראשון המלכים של שושלת זו(השולטת עד עצם היום הזה במארוקו), עלה לייצב את השלטון. שנות מלכותו (1666 —1672) הביאו אומנם לשיפור במצבם של יהודי מארוקו, אך מאידך גיסא נקשר שמו בהריגת יהודי עשיר מכפר דאר אבן משעל שבהר בני סנאסן שבצפון־מזרח מארוקו (מעשה שנרקמה סביבו אגדה על שלטונו של יהודי זה במוסלמים והתעמרותו בבנותיהם). אלרשיד גם רדף את יהודי זאווייה, תאדלה ומראכש, אך שמא קשורות רדיפות אלה במלחמתו של אלרשיד במרבוטים (קדושים מוסלמים שנודעו במיוחד בקנאותם וחלקם היו ראשי מסדרים דתיים) של דילא.

היחס ליהודים היה פעמים רבות גם פרי אופיו, מזגו והאינטרסים המשתנים של שליט זה או אחר שעלה לשלטון. דוגמה אופיינית לכך היא תקופת שלטונו של מולאי אסמאעיל. בפרקי זמנים מסויימים של שלטונו נהנו יהודי מארוקו מתקופת רגיעה ואף זכו ליטול חלק בפעילות הכלכלית שבה פתח מולאי איסמאעיל. לעומת זאת, בפרקי זמן אחרים, למרות שיהודים המשיכו ליטול חלק נכבד בסחר עם אירופה, לא מנע הדבר מאסמאעיל להתעמר בחצרן זה או אחר או אפילו במנהיגים של קהילה שלמה. אם כי יש לציין, שגם מוסלמים סבלו מתהפוכותיו של שליט זה באותן שנים.

היו גם תקופות — כגון השנים 1727 —1757, שבמרוצתן התחלפו שליטים במארוקו פעמים מיספר — שבהן התחוללו תנודות קיצוניות במצבם של היהודים בקהילות מסויימות. כאשר אירע לפרקים שלהכבדת עול השלטון ופגיעה מידי גייסות ושבטים, התלוו גם מכות טבע, שהיו תדירות באותם זמנים — בצורת, מגיפות, רעב — יכולה היתה התוצאה להיות קטלנית. לדוגמה, כך מסכם ר׳ יעקב בן צור, שחי בתקופה זו, את עשור השנים 1734 —1744 : ״והשנים הללו שעברו כולם שנים של טירוף (בלבול וחוסר יציבות), בתחילה מפני הרעב ואחר־כך מפני הגייסות — ובני העיר צפרו, (שסבלו במיוחד), לא נתיישבו כלל, אלא נעים ונדים, פעם בחוץ, פעם ברחובות ובכפרים הסמוכים להם.״ נפגעו במיוחד הקהילות צפונה לאטלס התיכון (פאס, מכנאס, צפרו, תאזה ועוד) שהיו נתונות לפשיטותיהם של השבטים הברברים, אך גם גורלן של קהילות אחרות בצפון־מערב מארוקו לא שפר עליהן באותה תקופה,

וגם באיזור אחר, באגדיר שבחוף הדרומי של מאח־קו, אנו למדים שאחד המרבוטים השתלט על העיר בשנת 1737 והעלה באש את אחד מבתי־הכנסת שבה.

במחצית השניה של המאה ה־18 עלה בידי מוחמד בן עבדאללה להחזיר את היציבות לארץ, דבר שהטביע את חותמו לטובה על חיי היהודים בפרק זמן זה. קהילות רבות, ובמיוחד הקהילות לחוף הים־התיכון והאוקינוס האטלנטי, זכו לפריחה כלכלית. הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790), שביקש לפתח את כלכלת ממלכתו ואת המיסחר עם מעצמות אירופה, מצא ביהודים גורם מרכזי לסייע לו במגמה הזו. במיוחד עלתה חשיבותם של הסוחרים היהודיים הגדולים. הסולטאן העניק להם זכויות מיוחדות, וגם סוחרים יהודיים מאירופה, שהתיישבו בערי החוף, זכו ליחס מיוחד (וראה לעיל פרק ג עמי 135).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר