סיפורי נשים צדקניות במרוקו
בבל הדורות ובכל קהילות ישראל נמצאו נשים צדקניות אשר בהליבותן הן שמרו על רוח ישראל בבית;. על אף שהן פטורות מכמה מעוות, הן הקפידו על עצמן יותר מהגברים על קיום מעוות בהקפדה ובהרבה. הן הרבו במעשי צדקה, דאגו לחינוך בניהם למסורת ישראל. גם כשלא ידעו להתפלל, והן פטורות מזה, מצאו לעצמן דרך לתפילה ולהתייחדות עם בוראן.
יכולתי להביא בפרק זה עוד עשרות של סיפורים על נשים צדקניות, ויש הרבה כאלה שלא ידעתי עלי הסתפקתי רק במה שידוע לי, מתוך זכרוני וממה שראיתי במו עיני.
צום שבעת ימים
מלבד המצוות המיוחדות וההכרחיות, נשים צדיקות החמירו על עצמן וקיימו מצוות מיוחדות שלא כתובות. אחת מהן היא צום שבעת ימים. הגברים נהגו לצום שני וחמישי. הצום מתחיל ממוצאי שבת ועד ליל שבת. אין אוכל ולא שתיה. האשה הצמה ממשיכה בעבודות בית, כביסה, בישול וכו' באופן רגיל, לתדהמת כולם. הכוחות הנפשיים היו אצלה יותר חזקים מהכוחות הפיסיים. בליל שבת, זמן הפסקת הצום, רבים באים להתפלל ערבית אצלה, עושים קידוש, נותנים לה לטעום ומגישים לה דברי תקרובת להפסקת הצום. על צום זה היא חוזרת פעמיים בכל שנה. רבנים רבים התנגדו לצום זה, והדוד שלי ר׳ דוד אדהאן אמר לי ״מי שימות באמצע צום זה כאילו איבד את עצמו לדעת, ואין לו חלק בעולם הבא״. על אף דעת הרבנים, הנשים הצדיקות לא ויתרו על מצוה מיוחדת זו, שאין למצוא אותה בקהילות יהודיות אחרות.
הערתי אני : הצום הזה נקרא בפי יהודי מרוקו " אסתייא "
סוליכה הצדיקה מתה על קידוש השם
סיפור זה התרחש בעיר טאנג׳יר. בשנת צדק״ת (1834). הוא מופיע במלוא פרטיו בסוף ספר ״מלכי רבנן״ מאת ר׳ יוסף בן נאיים ז״ל. הסיפור ידוע אצל רוב יהודי מרוקו. בכוונה אני חוזר עליו, בקצרה, למען אלה שלא שמעו עליו, ובפרט הצעירים יוצאי מרוקו או אחינו האשכנזים. בעיר טנגייר שבה התרחש הסיפור, לא היו רובעים נפרדים ליהודים ולמוסלמים, הם גרו זה ליד זה בשכנות טובה. משפחה אחת שכינויה חשואל, חתואל או חג׳יויל, גרה בשכנות ליד בית של ערבי אחד ושמו, וולד לאדינא. למשפחה זו היתה ילדה, בגיל 15-14, יפת תואר וטובת מראה, ושמה סוליכה (או בקיצור, סול). הערבי השכן, שם עיניו עליה, ולא ידע איך להשיגה. יום אחד, מסיבות בלתי ידועות, הנערה רבה עם האמא שלה, ושמה פאדינה, וקיבלה ממנה מכות.
הנערה ברחה מאמה, והסתתרה בביתו של הערבי השכן, שהיה עוד בחור צעיר. חשב בלבו, אם לא השגתי אותה בדרכים שונות, הנה כעת היא באה לידי, כלחמניה טריה.
בהיותה סגורה בביתו, והאמא שלה לא ידעה היכן היא נמצאת, הערבי התחיל לשדל אותה להתאסלם, ותהיה לו לאשה. והוא יפנק אותה מכל טוב.
סוליכה ענתה לו ״אני מודה לך על החסד שעשית עימי, להסתיר אותי בביתך, אבל ענין הנישואין לא בא בחשבון. נולדתי יהודיה, וכל ימי אישאר יהודיה״.
נוכח עקשנותה, הערבי מצא תחבולה. לקח שני עדים ערבים, אותם הוא שיחד בכסף, וביקש מהם לכתוב על נייר, שבנוכחותם סוליכה התאסלמה. הערבי הביא לשופט את כתב העדות המזוייף, הקאדי (השופט הערבי) קבע שלפי תורת האיסלם אדם שהתאסלם, וחזר בו, דינו דין מוות, ודין מוות הוא נתון רק בידי המלך בלבד.
הריצו מכתב דחוף למלך מולאי עבד רחמאן, שמקום מושבו היה בפאס. המלך, בתשובתו, ביקש להביא בפניו את הנערה.
שני משרתי השופט לקחו את הנערה כשידיה ורגליה קשורות. הם רוכבים על סוסים והיא הולכת אחריהם ברגל.
בהגיעם לעירנו סאלי, היא עברה ליד באר מים, וביקשה מהשומרים עליה, לתת לה לשתות קצת מים. הבאר הזאת נמצאת עד היום ואני(ח.ד) אישית מכיר אותה, כבאר יבשה ממים, ומליאה אבנים וקוראים לה ״אל-ביר די סוליכה הצדיקה״(הבאר של מוליכה הצדיקה), שנשים רבות באות אליה ומדליקים נרות לזכרה.
בסוף הובאה בפני המלך, שגם הוא שם עין עליה. כי התפעל מאד מיופיה.
ראשי הקהילה ובראשם הרב רפאל הצרפתי, ניסו בפני המלך להצילה מדין מוות, באומרם למלך כי זו רק נערה, ואין בכוחה להבין מה שהיא עושה או מה שהיא עשתה.
בכל זאת המלך קבע שסופה דין מוות, לאחר שלא נענתה גם לו. הוציאו אותה לרחבת העיר, ושם ערפו את ראשה במכת גרזן.
המון המתפרעים הערבים, רצו לשרוף את גופתה, אבל הרב רפאל צרפתי השתמש בתחבולה מסויימת, והיהודים הצליחו לקחת הגופה ולקבור אותה קבורה יהודית.
קברה הפך למקום ״זיארא״(ביקור בקבורות צדיקים) ונשים רבות נהגו להדליק נרות לזכרה.
אולי עליה וכשמותה אמר שלמה המלך (בסוף ספר משלי) ״רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה.״ היא מסרה את נפשה על קדושת השם, בגבורה בלתי רגילה, ובאומץ לב.
כדאי לציין כאן, ש״מגן דוד״ – בית-ספר להכנת מורים עבריים, הכריז בכל מרוקו על תחרות חיבור עברי על נושא יהודי-מרוקאי. רבים השתתפו בתחרות זו, וכל אחד כתב על נושא מסויים. הרב חיים שושנה ממראכש, איש ספרות עברית מובהק חיבר חיבור ארוך על מות מוליכה הצדיקה. כל החיבורים נשלחו לא״י לבדיקה ולבחינה. בין השופטים היה גם נשיא המדינה יצחק בן-צבי, אשר קבע שהפרס הראשון מגיע לרב חיים שושנה, וכן היה.
האשה שפסלה את טבילתה
כאמור לעיל, באחד הסיפורים, על אף שקהילות מרוקו סיפקו שרותים דתיים שונים, לגבי מקוואות טהרה לנשים, וגם לגברים, היה רק מקווה אחד בבית הרחצה הצבורי ״אל-חממאם״. את מימיו לא היו מחליפים כל יום ונשים רבות התרחקו ממים מזוהמים אלה. לשם כך, כל יהודי שבנה בית, בנה גם בביתו מקווה טהרה אותו העמיד לרשות כל אשה הרוצה להיטהר. בדרך כלל הנשים היו הולכות למקווה רק בשעות הלילה, מבלי שאיש ידע לאן הן הולכות ואפילו לבית פרטי, רק בעלת הבית ידעה על כך. לכל אחת היתה מתלווה אליה האמא או החמות לעזרה ולהדרכה. בצאתן החוצה אחרי הטבילה, היו חוזרות הביתה כשפניהן היו רעולות במטפחת משי, כדי שאיש לא יכיר אותן.
אשה אחת, לאחר שעשתה טבילה כהלכה, יצאה לחזור הביתה בחשכת לילה, בעוברה בפינת הרחוב נטפל אליה ערבי אחד, ניסה להתעסק איתה ואף מישש בידו את חלקי גופה. במקרה עבר אדם אחד, הערבי נבהל וברח מהמקום.
בדרך כלל כל אשה שטבלה, בבואה הביתה, היתה מורידה הצעיף מעל פניה ונותנת אותו לבעלה, בזה היא רומזת לו שעשתה טבילה.
האשה בבואה הביתה לא עשתה כן כנהוג. בעלה בא להתקרב אליה והיא התרחקה ממנו וסיפרה לו את סיפור הערבי.
״בעלי היקר, אמנם עשיתי טבילה כהלכה, אבל לפי דעתי הערבי שנגע בגופי במחשבות זדוניות ובלתי מוסריות אני חושבת שטבילתי נפסלה. וגופי אינו עוד טהור, אבקש ממך לדחות זה עד למחזור הבא״. הבעל ניסה להסביר לה, שאין בזה דבר שיפסול הטבילה, אבל היא עמדה על דעתה, וכן היה – כאלה היו הנשים הצדקניות שמקפידות על עצמן.
בתקופת הנידה, הנשים נזהרו מאד, אפילו לא לחיצת יד לבעל, כל שכן לגבר זר. כל דבר שהבעל רצה, הגישה לו על-ידו, והיא לא נתנה לו דבר מיד ליד.
יש בידי הוכחה בדוקה על כלה שנתנה שוחד לאשה המטפלת בנושא, ולא עברה טבילה לפני חופתה. מקרה זה קרה כאן בארץ, אבל כבוד אלוהים הסתר דבר.
קריאת שמע בחשכה לאשה גוססת
אשה זקנה אחת היתה גרה ב״בית העניים״ של הקהילה, בו גרו עניים מחוסרי קורת גג. פתאום אשה זו נפלה למשכב, ושכניה הזעיקו את אנשי חברה קדישא לקרוא לה קריאת שמע. יש לדעת שבמרוקו(ואולי רק בקהילה שלנו) אין אדם (גבר או אשה) מת ללא קריאת שמע. ומי שלא זכה לקריאת שמע, אומרים עליו שאינו ראוי לכך ונענש מהשמים. וכאילו נפטר בלי אמונה יהודית. בקרב אנשי חברה קדישא היו אנשים ״מומחים״ לסימני הגסיסה, שאפילו רופאים התפלאו לשמוע מהם איך הם מכירים את סימני הגסיסה, והרגע של יציאת הנשמה.
המעשה של אשה זו אירע בליל שבת, והחדר בו שכבה היה מואר רק בנר אחד, ולא ניתן היה לראות את פניה כי רק דרך הפנים ניתן לראות את מצבה, מלבד סימנים אחרים.
הנר נגמר וכבה. כך שכל אלה שבאו לקרוא לה קריאת שמע נשארו בחשכה ואיש אינו רואה פני חברו. שלום, אחי ז״ל, ביקש מהיושבים לשבת בשקט מוחלט, כי הוא רוצה לעקוב אחרי קצב נשימתה של הגוססת. וכך היה. ברגע מסויים לפי אבחנתו אמר ליושבים, ״תתחילו בקריאת שמע, כי הגוססת היא לקראת הסוף״. וכך היה.
על זה אומרים אנשי הקהילה שלנו, אם שלום דהאן ושלום משעאלי יושבים יומיים-שלושה ליד מיטתו של הגוסס, סימן שמותו קרוב ובטוח.
״מומחים״ אלה למדו את תהליכי הפטירה, מתוך נסיון של שנים רבות, בשבתם ליד מיטתם של חולים גוססים, ואף פעם לא טעו באבחנתם.
הסיבה לקריאת שמע היא בעיקר שהנפטר ימות בחברה יהודית.
ואישה צדיקה זו זכתה לקריאת שמע אפילו בחשכה. רבים התפלאו על זה ששלום אחי, אפילו בחשכה ידע להבחין סימני גסיסה.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-שירת הנביאים
שירת הנביאים -שירת הקודש של נשים מהאי ג'רבה תוניסיה
מרים גז-אביגל
הוצאת אורות יהדות המגרב
תשס"ט
׳שירת הנביאים׳ היא שירת קודש של נשים, מהאי גירבא שבתוניסיה.
סוגה ספרותית נדירה, המכונה ערבית – יהודית ־ג׳נא נב״ן.
שירה זו נחשבת בעיני נשות הקהילה כבעלת ערך רב, ומושרת באירועים דתיים של נשים. ׳שירת הנביאים׳ היא חלק בלתי נפרד מן ההווי ומאורח החיים היום יומי וחלק מזהותם של נשות האי. הספר מציג בהרחבה את שירת הקודש של נשות ג־רבא על מסורותיה וחידושיה, סוגיה ותכניה. מקצביה ותבניותיה, לחניה ותוויה, והוא ללא ספק אחד המפתחות להבנת שירת הנשים בכללותה.
הספר שלפנינו, הוא ראשון וחשוב ביותר בספרות היהודית, בהיותו עוסק בשירת קודש של נשים שעד למחקרים האחרונים שנעשו על-ידי, המחברת, לא נחקרו כלל. המקרא והמדרש. המיתוס, הסיפור העממי ואירועים מכוננים של עם ישראל, הם ה" מעבדה" – דרכם בוחנת המחברת את השירים.
אלמנתו של סאנג׳רו, ששירת את סגן־ הקונסול של בריטניה ברבאט,
אלמנתו של סאנג׳רו, ששירת את סגן־ הקונסול של בריטניה ברבאט,
דורשת פריעת חוב
השגרירויות והקונסוליות שמושבן היה בטנג׳יר העסיקו יהודים כתורגמנים, כסוכנים קונסולריים וכסגני־קונסולים בערים שונות במרוקו, ובמאה ה־19 עלה מספרם של היהודים ששימשו בתפקידים אלה. התעודות להלן נוגעות ליהודי ששירת את קונסול בריטניה ברבאט. לפי מקור מהעשור השני של המאה ה־19, סגן־הקונסול של בריטניה ברבאט היה יהודי ושמו אבודרהם. רופא אנגלי שביקר במרוקו בשנות העשרים כותב שהתורגמן ברבאט הוא יהודי שהגיע מתיטואן. בתעודה מ־18 בנובמבר 1837 נאמר שהסוכן הקונסולרי של בריטניה ברבאט הוא י׳ בן דהאן. ב־3 באוגוסט 1891 נכתב שיצחק דרמון הוא תורגמן של הקונסול הבריטי בעיר. משנות העשרים של המאה ה־19 עד סוף המאה היו יהודים גם בנציגויות של מדינות אחרות ברבאט, כגון של צרפת, של ארצות־הברית, של ספרד ושל אוסטריה. התעודה להלן היא מתקופת הסולטאן חסן הראשון, ששלט מ־12 בספטמבר 1873 עד מותו ב־9 ביוני 1894
תביעות כספיות של אלמנות
תעודה מספר 3
משר ההוץ של בריטניה לג׳והן דרומונד האי בטנג׳יר
November 9, 1885
Draft
Sir J. D. Hay
Tangier
Sir,
I transmit to you herewith a letter and its inclosures. which have been rec[eived] from Mrs Sangero, widow of a late servant of the British V[ice] Consul at Rabat with regard to the settlement of certain claims of her late husband, and I have to request that you will furnish a report on the matter.
תרגום
9 בנובמבר 1885
אני מעביר אליך מכתב שהגיע מהגב׳ סאנג׳רו, אלמנתו של משרת סגן־הקונסול הבריטי ברבאט, בקשר ליישוב תביעות שהיו לבעלה, ואבקשך לדווח על העניין.
[ללא חתימה]
הערת המחבר : 1893-1816- John Drummond Hay, בן למשפחת דיפלומטים. שירת בשירות הדיפלומטי תחת אביו, שהיה הקונסול הכללי של בריטניה בקושטא בשנים 1844-1840 . ג׳והן כיהן מ־1845 ועד 1860 כקונסול בריטניה במרוקו ומ־1860 ועד 1886 — כשגריר. ייצג גם את אוסטריה־ הונגריה, דנמרק והולנד במרוקו. היה בעל מעמד חשוב בחצרות הסולטאנים, והגן על היהודים בעתות של רדיפות והתנכלויות. ראו עליו בחיבורים של: 1896 ,Trotter, 1881; Brooks
קטע ממכתב סגן־הקונסול של בריטניה ברבאט לג׳והן דרומונד האי נמצאו מסמכים המעידים על החוב, אבל החייבים כבר נפטרו
Extract of a letter from the British Vice Consul at Rabat to Sir John
Drummond Hay, dated December 13, 1885 I have received your letter of the 23rd ultimo, relative to the petition which has been forwarded to the Foreign Office by the widow of the late Samuel Sangero, who was formerly employed in this Vice Consulate.
On searching the Archives of this Vice Consulate, I have found the enclosed 16 documents which appear to relate to debts owing to Sanjero. The debtors I believe are long since dead and I should think the recovery of any part of these debts hopeless. Mulay Hamed, the Sultan's uncle, for whose alleged debt I can find only the enclosed memorandum, is, I hear now in Egypt.
I am & (signed) John Frost
תרגום
13 בדצמבר 1885
מאשר קבלת מכתבך מ־23 בחודש הקודם בקשר לבקשה שהגישה למשרד־החוץ אלמנתו של שמואל סאנג׳רו, שהועסק בלשכת סגן־הקונסול. בחיפוש בארכיון של לשכת סגךהקונסול מצאתי 16 מסמכים המאזכרים חובות שחבים לסאנג׳רו. לדעתי, החייבים נפטרו זה מכבר, ותשלום החובות או חלקם נראה לי חסר סיכוי. מולאי חאמד, דודו של הסולטאן, שעל חובו כביכול מצאתי רק את התזכיר הרצוף, נמצא עתה, כך נודע לי, במצרים.
חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים בארצות האסלאם והנצרות – יהודית ר׳ בסקין
חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים בארצות האסלאם והנצרות
יהודית ר׳ בסקין
בימי הביניים הוענקה ההשכלה בחברות יהודיות על פי קנה מדה מיגדרי, וקנה מידה זה שיקף את האמונה הבסיסית של היהדות הרבנית באשר להבדלים העיקריים בין כישוריהם של גברים ונשים, וכן בין התפקידים שלהם הם ראויים. כמעט כל נער יהודי למד לקרוא ולכתוב עברית כדי שיוכל להשתתף בתפילה בציבור וללמוד את כתבי הקודש, ולו ברמה הראשונית ביותר, ומכיוון שהשפות המקומיות שהיהודים השתמשו בהן נכתבו אף באותיות עבריות, יכלו הגברים להשיג רמת שליטה גם בלשונות אלה. לעומת זאת, ניתן לומר שבדרך כלל לא ציפו מהנשים שהן תשתתפנה בתפילה או שתלמדנה בכתבי הקודש, ברם, על פי רוב הן למדו תפילות בסיסיות וכן הלכות בסיסיות, שאותן חייבת אשה לדעת כדי לנהל את משק ביתה. הבדל אחר בין גברים לנשים היה שנערים הלכו לבית הספר, אך הנערות התחנכו כמעט תמיד בבית, תוך שימת דגש על מיומנויות הקשורות במשק הבית; כאשר נשים למדו קרוא וכתוב, היה זה בדרך כלל בשפת המקום, כדי להקל עליהן בפעילותן הכלכלית.
לבד מן המיגדר, הגורם החשוב ביותר בקביעת רמת השכלתה של אשה יהודייה בימי הביניים היתה השיכבה החברתית שאליה היא השתייכה. כאשר הרווחה החברתית והכלכלית השפיעה את השפעתה החיובית גם על חינוך הבנים, ניסו החברות היהודיות להעניק הזדמנויות ללמידה לנערים מחוננים בעלי מוטיבציה גבוהה בלי להתייחם כלל להכנסה – בהתאם לכך, משפחות משכילות מאוד ובעלות אמצעים העניקו לעתים לבנותיהן חינוך ברמה גבוהה.
גורם שלישי שהטביע אף הוא את חותמו על חינוך הבנות היה יחסה של חברת הרוב שבתוכה חיו היהודים לנשים: באירופה הנוצרית הורשו נשים להופיע בפרהסיא יותר מאשר במזרח התיכון המוסלמי, ומציאות חברתית זו הטביעה את חותמה גם על מעמדן, השכלתן ופעילותן של נשים יהודיות. בהתאם לכך, נבחן במאמר זה את החינוך ואת ההשכלה שהיו פתוחים לפני בנות ישראל בארצות האסלאם והנצרות בימי הביניים, תוך שימת לב לצדדים המשותפים ולהבדלים, בתחומי החברה והתרבות, בין שתי תרבויות אלו.
א. בארצות האסלאם
מקורות המידע העיקריים על חיי החברה היהודיים בעולם המוסלמי הימי ביניימי, בפרט במאות הט׳-הי״ב, הן התעודות מן הגניזה. רבים מן היהודים תושבי אגן הים התיכון, שהתגוררו בעיקר בערים, ואשר יצירותיהם הדתיות והספרותיות וכן תעודותיהם המסחריות והאישיות נשתמרו, עסקו במסחר, שהיה כרוך לא אחת במסעות אל מעבר לים. בעוד שמספר מועט של סוחרים הצליחו להתעשר, היו רוב בני הקהילות אנשי המעמד הבינוני, אף כי היו גם יהודים בתחתית הסולם החברתי. כפי שכתב ש״ד גויטיין, גדול חוקרי הגניזה, אין מצבור כזה של תעודות על החברה המוסלמית בת הזמן והמקום, כך שקשה לדעת באיזו מידה משקפות הנורמות של החברה היהודית את נוהגי אוכלוסיית הרוב. עם זאת, דומה כי היחס לאשה בחברה היהודית הושפע מאוד מן הנורמות בחברה המוסלמית, וכן דומה כי מעמדה לא היה גבוה במיוחד. לדוגמה, ריבוי נשים היה חזון נפרץ, ובעוד שנשים יהודיות ממשפחות אמידות לא היו מבודדות ברבעים המיוחדים להן, כפי שהיו הנשים המוסלמיות בנות אותו מעמד חברתי, הערכים החברתיים קבעו כי מקומה של האשה בביתה. ר׳ פתחיה מרגנסבורג, הנוסע היהודי בן המאה הי״ב, כתב על קהילת בגדד: ״ואין אדם רואה שום אישה שם ואין שום אדם הולך לבית חבירו, שמא יראה אשת חבירו: מיד היה אומר לו: פָרוץ, למה באתה?! אלא מכה בבדיל והוא יוצא ומדבר עמו״.
הערתו של הרמב״ם, שחי רוב שנותיו בקהיר, ״שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה״, – משנה תורה הלכות אישות יג, יא, ברם גוגויטיין הצביע על כך שבכמה מרכזים עירוניים, דוגמת קהיר, הורשו נשים להופיע בציבור – משקפת הן את המשכן של התפיסות התלמודיות והן את מידת הידמותה של התרבות היהודית למנהג המוסלמי. גויטיין העיר כי חינוכן של נשים יהודיות בחברה זו הוזנח במידה שלא נודע כדוגמתה בתולדות ישראל, אף שהצביע על כך שנשים יהודיות בנות המעמד הבינוני העירוני בקהיר, כולל נשים נשואות, נהנו מ״זכויות רחבות מאוד בשטח הכלכלה – גדולות לאין ערוך משההלכה הנוקשה מניחה״.
הגישות היהודיות המסורתיות לא תמכו בלימוד של ממש לנשים, ופירושו של דבר היה כי אך לעתים רחוקות הושקעו מאמצים להעניק לנערות חינוך דתי בעל משמעות. גויטיין כותב כי ״מאחר שמטרת החינוך היסודי הייתה ההכשרה להשתתפות פעילה בתפילה בציבור, והשתתפות זו נמנעה מנשים, טבעי הוא שבדרך כלל רק נערים ביקרו באופן קבוע בבתי הספר״. הרמב״ם, במשנה תורה, לא ראה בעין יפה לימוד תורה לנשים, כיוון שלא נצטוו לעסוק בתורה, וכן משום שלדעתו חסרים להן הכישורים האינטלקטואליים הנדרשים ללימוד תורה מעמיק:
" אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטוית. וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו. ואע״פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם לימדה אינו כמלמדה תפלות.