ארכיון יומי: 25 במרץ 2016


חג המימונה בבג'א – Beja – Tunisie

חג המימונה בביג׳א(תוניס).

מפי רחל צרפתי.

פתגם ידוע : אידא יחבוק מן באב דאר יקבלוך

אם יאהבוך על סך הבית ויקבלו את פניך

beja-tunisie

אתה צריך להרגיש את הנקיון הזה, את הברק של פסח, כחודש ימים נמשכו ההכנות. עבדנו קשה להכין את הבית, ואת בית הכנסת (בית הכנסת היה באחריות המשפחה, משפחת צרפתי חמיסא). לנו היתה סיבה כפולה לבקר בבית הכנסת, לראות את הדודה הדרה בסמוך לבית הכנסת, ובעיקר את בית הכנסת הנאה בכל הדרו. עם התיבה היפה, ספרי התורה הרבים, הכוסות מכסף ונחושת המבריקים(כוסות לזכר המתים).

כל החגים התחילו בבית הכנסת, כאן נאספו כל יהודי ביג׳א. – השמחה היתה רבה, וכולנו היינו שותפים לה. כשעייפנו נחנו בביתה של הדודה מעט וחזרנו לשמחה. בחג הזה כמו בכל חג לבשנו את בגדי החג היפים. חג המימונה כיוון שחל ביום חג, אסור היה להקדים ולחגוג אותו לפני שהסתיימה תפילת הערב בבית הכנסת. רק לאחר שאחסנו את כלי החג, חגגנו את הפסח שעבר עלינו בשלום ועל בני ישראל. אימנו שלחה את אחת הבנות לשוק לקנות סולת וחומץ ומיני ירקות, ובת אחרת הכינה את ה״קוסקוס", והשאר הכינו וערכו את השולחן תוך כדי שירה.

הקפדנו לערוך את השולחן יפה. על המפה הלבנה שכיסתה את השולחן הצבנו נרות(הצבע הלבן, לנו מסמל את החג), פירות יבשים, חלב ודבש (בדומה לראש השנה, כדי שתהיה לנו שנה מתוקה) ודברי מתיקה. בו בזמן, קרובת משפחה, או בת משפחה אפתה עוגה. כל אותו ערב שרנו בני המשפחה עד שעה מאוחרת. בערב זה הערבי ישב בחנותו וחיכה ליהודי, ידע שבערב המימונה מובטחת לו פרנסה מהיהודי.

כמו כן נהגנו לשלוח לערבי מה״קוסקוס״, מעין רצון לשתף אותו בשמחתנו. למחרת החג זהו סיפור אחר, כל המשפחה יצאה לשדה למשטחים הירוקים, קטפנו פרחים ובילינו בחיק הטבע.

Beja (Tunisian Arabic: باجة Bāja, French: Béja) is a city in Tunisia, Africa. It is the capital of the Béja Governorate. It is located 105 kilometers (65 mi) from Tunis, between the Medjerdah River and the Mediterranean, against the foothills of the Khroumire, the town of Beja is situated on the sides of Djebel Acheb, facing the greening meadows, its white terraces and red roofs dominated by the imposing ruins of the old Roman fortress.

Joseph Dadia A l'ombre du Bani L'ecole de l'Alliance a Akka-Revue Brit 30


akkaLors de mon dernier passage à Marrakech, j'ai fait part à Monsieur Goldenberg et à Monsieur Camhy de mon souhait de m'approcher de mes parents. Ils m'ont conseillé de faire une demande de mutation qu'ils appuieront en haut lieu. C'est dans ces conditions que j'ai obtenu un poste à l'école de Monsieur Camhy.

A Akka, la fin de l'année scolaire tire à sa fin. Je prends congé de mes élèves et de mes amis, juifs et musulmans.

C'est avec beaucoup de regrets que je quitte Akka, laissant à mon successeur Simon Hazan des locaux aérés, remis à neuf, des livres bien rangés et des registres bien tenus. Et des élèves avec un bon niveau.

Alfred Goldenberg et René Camhy sont arrivés à Marrakech en 1927/1928. Ils ont guidé nos pas vers le succès et la réussite. Ils nous ont aimés, nous les avons aimés. Paraphrasant Victor Hugo, je dirai qu'ils ont été prédestinés à la mansuétude. La foi, la charité, l'espérance, ces trois vertus qui chauffent doucement l'âme, avaient élevé peu à peu cette mansuétude jusqu'à la sainteté.

Historique de la communauté juive d'Akka

Akka (Aqa) signifie dans le parler berbère kheneg. Son véritable nom est Aqa u-Sa'ib. Les plus anciens qsor d'Akka étaient habités au début du 13 e siècle. Mais l'oasis ne prend son importance qu'au 14 e siècle.

Annotation : Akka est appelé aussi Aït ou Mribet ou Imi N'Ugni, ou tout simplement Tagadirt. D'après la tradition arabe, le roi David, en tuant Goliath, a épargné la vie de ses enfants, les Ouled Jalout : Harbil, Ouaqfa, Mribet, Blal, Brahim. Chacun de ces derniers est l'ancêtre qui a donné son nom à une tribu du Sud-ouest marocain. « Saïdna Daoud, écrit le Colonel Justinard, tient une place importante dans la tradition des Berbères. Ils disent que David a inventé l'art d'utiliser les métaux ».

Akka est un groupe de palmeraies, 70 000 palmiers au total, dont 20 000 à Taourirt et 10 000 à Agadir-Ouzrou. Un groupe de 9 villages {qsor) dont les plus anciens sont : Leqsebt, Irrehalen, Taourirt et Tagadirt. Ce dernier village, autrefois le premier en importance, se trouve au milieu de la palmeraie, alors que les autres villages sont à la lisière de l'oasis pour la plupart. Jadis lieu d'arrivée des caravanes du Sud, Akka était célèbre pour ses bijoux d'or. Dans cette belle oasis, point de fruits qu'on n'y trouve : à côté des dattes « bousekri », de grosseur moyenne et sucrées, elle produit en abondance figues, raisins, grenades, abricots, pêches, noisettes, pommes et coings. D'innombrables canaux arrosent ces beaux vergers. L'eau coule en toute saison dans l'oued Akka et l'oued Kebbaba.

Tata (Tintazart) : 70 juifs en 1883/1884, 20 en 1936 et trois en 1945.Ce mellah est reconnu mort en 1950. Akka compte 12 foyers en 1883 ; en 1920, 60 juifs, 131 en 1936, 163 en janvier 1949, en 1951, 118. A la fin des années 1950, Akka : 27 familles à Tagadirt et trois à Taourirt. Le plus ancien mellah était au village Irrehalen, puis au village de Taourirt d'où ils auraient enfin émigré au village de Tagadirt. Le mellah, dans la bouche de ses juifs, s'appelle lehsérim, les maisons. Les Berbères appellent les Juifs udaïn (sing. udaï), et les Arabes, lihoud.

Sept familles sont à l'origine des Juifs installés à Tata, Akka et Tamanart ; 34 foyers en 1945 contre 46 en 1883. Ces familles – dont les deux premières représentent les plus anciens juifs d'Akka – sont : – Aït Didi (Aït veut dire fils de) ou Aït-Touati, descendants d'un aïeul venu de la Palestine touatienne ; – Aït Ya'is ou Aït Abisror ; Mardochée Abisror (Akka 1826-Alger 1886) a été à la fois rabbin, commerçant, voyageur, explorateur, ethnologue ; célèbre pour avoir été le guide de l'explorateur Charles de Foucauld ; il est l'auteur d'un texte sur les Daggatoun. – Aït Sebbat venus de Tamanart à une époque reculée ; Mas'ud ben Shabbat, surnommé Mas'ud 1- 'arz, « le boiteux », est né à Akka à la fin du 19è s. Il a composé une assez riche poétique bilingue, en hébreu et en judéo-arabe. Il est mort à Casablanca dans les années 1950. – Ait Debda, venus de Debdou ; ils sont fort anciens à Akka ; – Aït Yahya ou Aït Serraf, venus de Taroudant à la fin du 16 e s ; – Aït Elliwi, venus en 1915 de Tillin et de Tahala; – Aït Ibghi, de provenance inconnue.

Tout ce dont les anciens du mellah sont sûrs – témoignage en 1945 du cheikh Yossef Serraf, le père du cheikh Yitzhak -, c'est que les juifs occupent le village de Tagadirt depuis « six tisutiwin » ou six générations, du berbère tasut, durée de vie humaine, soit, disent-ils, 350 à 450 ans », c'est-à-dire depuis la fin du 16 e s.

Entre eux, les juifs parlent arabe et utilisent le tashelhit pour leurs relations avec les musulmans. Ils savent lire et écrire l'hébreu biblique. Pour n'être pas compris par les non-Juifs, ils emploient une sorte d'argot hébraïque, un mélange d'hébreu et de particules arabes, appelé tallasunt, de l'hébreu lashon.

אל עולם שאבד – לקט מאגדות מרוקו

אל עולם שאבד

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

החמור של המכשפה

למכשפה רעת לב היה חמור קטן.

בשכונה היה ילד שובב שאהב לרכב עליו. ומשיצאה המכשפה מביתה התיר את החמור, רכב על גבו והריץ אותו. כשהחמוד התעייף והותש, כל גופו מעלה קצף ונוטף זיעה, השיבו למקומו. כך עשה כל יום.

והמכשפה השתוממה, כשראתה שחמורה עייף ומיוזע, ורצתה לדעת את שורש הדבר. מרחה על גבו דבק והלכה. וכמנהג יום יום , בא השובב, רכב על החמור עד שהלאה אך משבא לרדת, לא יכל, כי נדבק לחמור מבלי אפשרות לזוז. וכששבה המכשפה, שחררה אותו מגב החמור, והטילה אותו למרתף באמרה: ״אזין אותו עד שישמין ואוכל אותו. ויום יום הביאה לו שקדים ומיני אגוזים, ויום יום אמרה ״הושיטה לי ידך״ ומששה את היד, כדי להיוכח אם הוא משמין. ראה הילד שהוא משמין, ופחד שמא המכשפה תאכל אותו. לפיכך במקום להושיט למכשפה את ידו הושיט כפית. כך עשה עד שנמאסו עליו החיים האלו. אז הושיט הילד למכשפה את ידו. מששה המכשפה את היד, פלטה אנחת רווחה ואמרה: ״היום תהיה לנו למאכל״.

הוציאה אותו מן המרתף, עקדה אותו, וצוותה על בתה שתומת העין: ״בתי, חטבי את העצים, הבעירי אותם ובשלי את הנער הזה. בינתיים אלך ואזמין את כל קרובי לסעודה״ והלכה. הבת התקשתה לחטוב את העצים. אמר לה הנער: ״תביאי את הגרזן ואחטוב לך את העצים״.

הססה הבת באמרה: ״אם אפתח קשריך, תמלט״ ״אם כך, התירי לי רק יד ורגל״. התירה לו יד ורגל ונתנה בידו את הגרזן. תחת להנחית המכה על העץ, הנחית אותה על ראשה של הנערה והבקיע אותו לשניים. התיר את עצמו, חטב את העצים. אחר נתח את הקערה לנתחים ושם אותם בקערה. את הראש שם בתחתית קערה ואת הקערה שם על האש. התלבש בבגדיה של הנערה וצפה לבוא המכשפה וקרוביה.

הגיש להם את המזון והסתלק מן הבית. אכלו ואכלו, עד אשר הגיע תורו של הראש. מה נדהמו לראות שהראש היה ראש בתה של המכשפה…

חיפשו אחר הנער ולא מצאוהו. ומרוב צער הטיחה המכשפה את ראשה בקיר ומתה.

׳החרות׳ – עיתון לאומי בבעלות ספרדים-יצחק בצלאל

הגיליון הראשון 11-05-1909

הגיליון הראשון 11-05-1909

חילופי אישים היו גם ב׳החרות' בתחילת הופעתו היו העורך הראשי א׳ אלמאליח, המנהלים והמו״ל מ״ח בן־נאים ומ' עזריאל. בסיוון תר״ע נסע אלמאליח לקושטא עם החכם באשי שלה ר״ח נחום ונעדר מהארץ כשנתיים. בח׳ אלול תר״ע הודיעה המערכת: ׳אברהם אלמאליח מי שהיה עורך ״החרות״ אין לו עכשיו שום שייכות לעתוננו ואין לו הרשות לבוא בשום מקום בשם ״החרות״ […] מפריעים רבים אשר היו על דרכנו, על דרך ההתפתחות הרצויה של עתוננו הוסרו זה כשני חודשים׳. זו הודעת פרידה לא ידידותית במיוחד מהעורך, מה גם ש׳כשני חודשים׳ כמעט חופפים את הזמן שמאז עזיבתו. לחילופי העורכים ב׳איל ליביראל׳ וב׳החרות׳ לא ניתן הסבר. לדברי מ״ד גאון, אלמאליח היה מתנגד חריף למחנה הרב פאניז׳יל וכניסתו לעריכת ׳איל ליביראל׳ נבעה מריב הרבנות, ואילו לסיום עבודתו כעורך ׳החרות׳ ׳יש שייכות כל שהיא עם ביקורו של הרב חיים נחום […] ואולי היו עוד גורמים׳.

מראשית שנת תרע״א צויין ב׳החרות׳ – בעל הפרמאן: מ׳ עזריאל, מוציא לאור: ח׳ בן־עטר, בן־נאים אינו מוזכר. בן־עטר צויין כעורך ראשי רק מי״א סיוון תרע״א, למרות שערך את העיתון לפחות מראשית אותה שנה. אשר לקשרים בתוך חבורה זו, עזריאל רחש ידידות לבן־עטר ואילו אלמאליח לא־אחת גימד וביקר את פועלו.

כללו של דבר, כמו כל מו״ל קיוו מייסדי ׳החרות׳ להרוויח אך לא הרווח אלא מניעים ערכיים היו העיקר בפועלם. הם היו מוכנים להפסיד והפסידו בהתחלה, לא ביקשו תקציבים ממוסדות ולא נזקקו להכנסות מהעיתון, שכן עזריאל היה מו״ל ובעל בית־דפוס מצליח, אלמאליח היה מורה ושימש כעורך ללא תשלום, בךעטר שסבל ממחסור ויתר על מישרת מורה והכנסתו צומצמה בחצי. שלושתם כבר עסקו בעיתונאות ועיצבו לעצמם דעה על בעיות פוליטיות, חברתיות ויישוביות.

׳החרות׳ נוסד אפוא בידי שניים, עזריאל ואלמאליח, שטוו את תוכניותיהם בנפרד ומאוחר יותר שיתפו פעולה. ענתבי כנראה לא היה במייסדי ׳החרות׳ ולא עסק בפעילות השוטפת של העיתון, אך כעסקן שידו בכל היה מעורב בענייני עיתונים ואפשר שהקשר עמו יסודו בעמדה משותפת כלפי ריב הרבנות. ב׳החרות׳ התייחסו אליו בכבוד מופלג.

נסיונות לשותפות עם היישוב החדש

ראשי ׳החרות׳ בכל משך קיומו שאפו שעיתונם יהיה של היישוב הציוני. עסקני היישוב החדש ניסו באותן שנים להוציא ׳עיתון הגון׳, כלשונם, ונקטו יוזמות לכך, לרבות שותפות עם ׳החרות׳, שכולן לא הוגשמו. פרשת ׳העיתון ההגון׳ ממחישה את הקשיים שבהוצאת עיתון עברי בארץ באותו זמן, ואכן היה מי שטען שהארץ עדיין אינה בשלה להוצאת עיתון לאקטואליה ראוי לשמו. פרשה זו מתקשרת לדיוננו.

בסתיו תרס״ז הגיע לארץ אברהם לודויפול (1921-1865) כשליח ציוני רוסיה, שהסכימו לממן עיתון של היישוב החדש וכינס אספות של סופרים ועסקנים מיפו וסביבתה. בתום דיוניהם הוצעו הצעות לייסוד העיתון שנועד לבטא את היישוב כולו, לפעול לתחייה לאומית, ולהשפיע על הגולה, לרבות יהדות המזרח, ולהיקרא ׳הקדם׳. ניסיון זה לא התממש. באוקטובר 1908 החליטו עסקני הציונות ברוסיה לפעול לייסוד עיתון ליהודי תורכיה ועיתון ליהודי ארץ־ישראל ולגייס כספים לכך.

בקושטא אכן הוקמה רשת של עיתונים שתמכו בציונות, ואילו בארץ התדיינו על כך במשך יותר משש שנים ובמהלכן הוצעו שלוש חלופות.

הראשונה בהן – לייסד ׳עיתון הגון׳ עצמאי, היו לה גירסות שונות: עיתון לחדשות, תקופון לפובליציסטיקה ולספרות, ועוד. בשנת תרע״ג נעשה ניסיון נוסף על זה שבתרס״ז, שתואר לעיל. היפואים בחרו ועדות, פירסמו פרוספקט ואספו כספים לכיסוי 40 אחוז מהגירעון הצפוי, אולם מרכזי הציונות ברוסיה ובברלין, שהיו אמורים לכסות את יתרת הגירעון, העמידו תנאי שהעיתון ייצא לאור בירושלים. כתוצאה מכך התארגנו גם סופרי ירושלים בניסיון לממש את הרעיון והציעו ליפואים להוציא יחדיו את ׳העיתון ההגון׳, אך לשווא. החלופה השנייה היתה שותפות עם עיתון פעיל בארץ. דיונים מרובים על כך התקיימו עם משפחת בן-יהודה בשנות 1913-1908, שראשיתם לפני המהפכה התורכית, עד שבשנת תרע״ג הגיעו הצדדים להסכם מפורט בעניינים כספיים, אישיים ומערכתיים. אולם רוב עסקני יפו התנגדו לשותפות עם בן־יהודה וניסו שוב לייסד עיתון נפרד. יוזמות השותפות עם ׳החרות׳ יידונו בהמשך. גם עם העיתון ׳מוריה׳ נבדקה אפשרות של שותפות, שכנראה לא הגיעה לדיון מעשי. החלופה השלישית היתה להעביר כתב־עת מהגולה לארץ ודובר בעיקר על ׳השלוח׳, ׳העולם׳ ו׳המבשר׳, אשר שלושתם נתמכו על־ידי המוסדות הציוניים והיו נתונים בקשיים תקציביים ומערכתיים־תוכניים. רעיונות מרובים בנידון הועלו בין השנים תרס״ט-תרע״ב ולא מצאתי עקבות לדיון מעשי בהם.

אשר ל׳החרות׳, רצון בעליו לעשותו עיתון של היישוב החדש הוביל לייסוד תחליפו בשם ׳חיינו׳, שבא זמנית במקום ׳החרות׳. בכ' סיוון תר״ע כתב ק״ל סילמן, מסופרי היישוב החדש שעבר מיפו לירושלים, כי מו״ל ׳החרות׳ מ׳ עזריאל הציע לו את תפקיד העורך, שיהיה עליו: ׳לדאוג למאמר ראשי בכל גליון, להביא סדר במערכת עצמה, לתקן את הסגנון ובו״. סילמן התנה תנאים, מהם טכניים, בעיקר ׳שלא תדפס בעיתון אף שורה אחת בלי הסכמתי׳. תנאיו התקבלו, הוצע לו להתחיל מיד בעבודה, ועד שיוסדרו ענייני הנייר והפורמט, תוך פחות מארבעה חודשים, ׳שלא יקרא שמי על העיתון׳.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר