ארכיון יומי: 25 במרץ 2016


בס"ד מוסר בלערבי פרשת צו – בערבית יהודית – תוניסאית

בס"ד      מוסר בלערבי פרשת צו תוניסיה-רבניה

פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת צו. פיהה 9 מצוות עשה ו9 מצוות לא תעשה. מצוות עשה המאן 1] באש אלכהנים יקימו הרמאץ' מן עלה אלמזבח 2] באש אלכהנים ישעלו הנאר דימה עלא אלמזבח. חתה ואלו תמה נאר מן השמים 3] באש יאכלו כהנים הרזאל. אלי יפצ'ל מן קרבן מנחה 4] באש אלכהן גדול יקרב כל יום עשירית האיפה סלת. נפצהה פצבאח ונפצהה פלעשייה 5] באש נקרבו קרבן חטאת 6] באש נקרבו קרבן אשם 7] באש נקרבו קרבן שלמים 8] באש יחרקו אלי פצ'ל מן לקרבנות. ואלי תפסלו 9] באש נחרקו אלקדשים אלי טמאו. ומצוות לא תעשה המאן 1] באש מה נטפיוושי הנאר מן עלא אלמזבח 2] אלי פצ'ל מן למנחה וחיאכלו אלכהנים. מה יעמלוהושי חמץ 3] מנחת כהן מה יאכלוהאשי 4] באש מה נאכלושי מן לחטאות לפנימיות. והמאן 1] פר ושעיר מתאע כפור 2] פר כהן משוח 3] פר העלם דבר של צבור 4] שעירי עבודה זרה .. 5] באש מה יפצ'לושי אלכהנים מלקדשים באעד אלוקת מתאעהום 6] באש מה יאכלושי פגול. אלפגול הווא. אלי חיעמל עבודה. מה יכממשי וקת השחיטה האו למליקה פלעוף או הזריקה או קבלת הדם או רפיע הדם ללמזבח. להקטיר לגדוה. או באש יאכל מן לחמהה באעד וקתהה. ולמנחות יווליו פגול. וקתלי יכמם וקת לקמיצה או וקתלי יחט לקומץ פי כלי שרת או וקת רפיע לקומץ ללמזבח. באש יקטיר. או יאכל מן שיירי מנחה לגדוה 7] באש מה יאכלושי אלכהנים בשר קדש טמא 8] באש מה נאכלושי הרדה 9] באש מה נאכלושי הדם. 
פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי. הרש"י ז"ל פסר עלא כלמת צו את אהרן וכו'. כל כלמת צו הייא לשון זרוז. מאענאהה יווציהום אכתר באש מה יבכלושי פלמצוה האדי. לי הווא ולזיאל לוכרין. מאענאהה דימה חתה באעד אהרן וזגארו. וכמל. רבי שמעון קאל. ילזם לפסוק באש יווצי אכתר ויזרז אכתר פי חאזאת אלי פיהם חסרון כיס. מאענאהה נקץ פלוס. הוני הנשדה מערופה. השנווה לחסרון כיס אלי תממה ללכהנים הוני. כאן נקולו אלי לעולה מה יאכדו מנהה שיי. אלי מה קבלשי מה יסתמאשי חסרון כיס. אלי מה כאסר חתה שיי מן זיבו. חאזה אוכרה. האש מאענאהה לדורות. אלי באעד מה תכלאת בית המקדש מה עאדשי תממה קרבנות.
נשדה אוכרה עלאש הרש"י ז"ל מה כתב עלא כלמת צו אלי הייא זרוז כאן הוני. עלאש מה כתבאשי מתלן פי פרשת תצוה אלי הייא אקבל מן פרשת צו.

מערוף אלי קאלו לחז"ל. אלי אחנאן ישראל פוק למזל. מאענאהה. לאומות העולם כל חד וענדו למזל מתאעהו אלי יתחכם פיה. ובהאדה מראת תלקאהם טאלעין ומראת טאייחין. כל פתרה תזי דולה תתחכם פלעולם ומן באעד טיח ותזי ואחדה אוכרה פי בקעתהה. עלאש טאחת הדולה האדיך. כאן הייא מוש קוייה כיפאש חכמת קבל. וכאן הייא קוייה כיפאש טאחת. אלי הדולה לקוייה תנזם תתחכם ומה תכלישי חתתה דולה אוכרה תקווה. כיפאש טאחת. לחז"ל קאלו. אלי הדוול תחת למזל. וכל מררה יתקווה למזל מתאע דולה. ובהאדה הדולה האדיך תקווה. מוש מרהון השנווה לקווה מתאע הדולה האדיך פי עולם הזה. למוהם הווא קוות למזל מתאעהה. ולאכן אחנאן עם ישראל מה יתחכמשי פינה למזל. יתחכם פינה פעאיילנה. אידה כאן אחנאן נטבקו התורה ולמצוות. למזל מתאענה יקווה ונווליו נתחכמו פלעולם לכל. וכאן לא. לא. וכיף מה קאלו פלגמרה ישראל עז בעמים וכאן מוש מן התורה מה יגלבנה חד.

ומערוף אלי קוות עם ישראל פי פמהם. אלי קבל כאנו לקרבנות. ותווה באעד מה תכלאת בית המקדש. הצלה. כיפאש. קבל ואחד עמל דנוב יזיב קרבן וירזע בתשובה ורבבי יסאמחנה. ותווה אלי עמל דנוב.

 יצללי לרבבי באש יסאמחו. ורבבי יסאמחנה. ולחז"ל קאלו. באש רבבי יפייקנה אלי עמלנה דנוב. מוש טול יעאקבנה פי חאזה קוייה. יבדא ברזק מתאע לעבד. באש יפיק ומה ינצ'רשי.

והאדה האש יקצד לפסוק הוני. צו. אין צו אלי לשון זרוז. מאענאהה ילזמנה נרדו באלנה מליח פלחאזה האדי. אלי הייא לקרבנות. באש נרזעו בתשובה ונזיבו לקרבן הלאזם באש רבבי יסאמחנה. כמל עליהה הרש"י. ולדורות. חתתה באעד מה תתכלה בית המקדש. אלי ילזמנה נעמלו תשובה. וקבאלת לקרבנות מערוף הצלה. וכמל קאל. אלי רבי שמעון קאל אלי אכתר וקת ואחד יזרז רוחו פתשובה. וקתלי תממה חסרון כיס. וקתלי ילקא רוחו ענדו כסאייר מתאע פלוס. אלי האדאך סימן מן השמים אלי עמלנה עבירות וילזמנה נרזעו עליהם בתשובה.

אכוואני לעזאז. התשובה הייא אכתר חאזה מליחה ואכתר חאזה תביין למעזה מתאע רבבי לינה. אלי ואחד יגלט. ילזמו יתעאקב. ובלאכץ אידה כאן לעמלה מתאעהו צ'רת עבאד אוכרין. ואחנאן ישראל ערבים זה לזה. וכל עבירה אלי נעמלוהה נצ'רו מעאנה כלל ישראל. לאכן רבבי ורא מעזה כבירה יאסר לינה. אלי עטאנה התשובה. אלי נסתערפו בלגלאט מתאענה ונקולו מן זמיע קלבנה מה עאדשי נעמלו לחאזה האדיך. רבבי יסאמחנה ויתנחחה הדנוב האדאך זמלה. כיף מה כתבנה. וקתלי נלקאוו חסרון כיס. נערפו אלי אחנאן ילזמנה נרזעו בתשובה. הנאס לכל תערף אלי תווה תממה חסרון כיס כביר. הדנייה גלאת יאסר ולכדמה נקצת יאסר. וקד מה הנאס תעארך. למשוואר אקל ביאסר מן קבל. ולמצרוף אכתר ביאסר מן קבל. ומוש כאן פצייאגה ברך. כאנשי פי כל לקיטאע. לכדמה פדולה לכל טאייחה. ולאקתיצאד טאייח. והאדה ינעכס עלא למוואטנין לכל. מה נקולושי אחנאן ארבעה מנאס יאכי הדולה לכל וואקפה עלינה. הי. אלי אחנאן עם ישראל לקיום מתאע לעולם. מאענאהה אידה כאן אחנאן נתבתו התורה ולמצוות. וקתהה רבבי יעטיה לכיר לדולה אלי אחנאן סאכנין פיהה. תממה נאס תקול והאדה פי אמריקה כתרת ליהוד מוש כאייפין רבבי ונישואי תערובת והדולה לאבאש עליהה. לאכן ילזמנה נערפו. אלי רבבי מוש דימה יעאקב. רבבי ארך אפיים. ויעטינה פרצה באש נצאוובו רוחנה. ותנזם לפרצה תקעד מייאת סנה. ותנזם תקעד נהאר. רבבי יערף קדאש תקעד לפרצה האדי. חאזה מתאעהו והווא יערף כיר מננה. ורבבי יסתננה פינה באש נרזעו בתשובה. ובהאדה אחנאן אלי בדינה נחסו בלאמאייר אלי רבבי עטאהומלנה באש נרזעו בתשובה. ילזמנה נפיקו פיסע. עלא כאטר וקתלי תתגזר לגזרה יקולולנה זיבו זכות באש נבטלוהה. לאכן אקבל מה תתגזר נווזמו נווקפוהה בתשובה. ואחד יקול אחנאן נסתמאוו כאייפין רבבי. נעמלו השבת. נצליו. טהרת המשפחה. וברשה חאזאת. לאכן ילזמנה נערפו. אלי רבבי לבא בעי. מאענאהה יערף השנווה פי קלובנה. ועלאש קאעדין נמשיו לצלה ועלאש קאעדין נחפצ'ו השבת. ופעאיילנה יביינו. אידה כאן כל עבירה יעמלו תלאתה ארבעה מנאס הנאס לכל תבע. מאענאהה חתתה לחאזאת לוכרין כננה נתבעו. גיר נסתנאו האשכון יבדה. ומוש מן כוף רבבי. מה נחבשי נדכל פתאפאציל מתאע לעבירות אלי מוזודין פי בלאדנה. ואלי נעשו כהתיר אלי חתתה חד מה עאד יחס ביהם אלי הומאן חראם. כתבנה עלא באעץ' מנהם קדאש מן מררה. ויזיו פי חומרא בעלמא יעמלו ערעור. ולאכן ילזמנה נתבתו רוחנה באש מה נזלקושי. והזלקא בפלקה. ונזיבו הוני מעשה יצחק ומרדכי כאנו יכדמו פי מעמל מתאע נזארה. כממו וחלו וחדהם. סלפו פלוס מן לבאנכה וחללו מעמל. לבדאייה מה כאנתשי שאהלה. ולאכן בשוייה בדאוו יכדמו ונזחו. ערסו. יצחק זאב ולד סמאהו נפתלי. ובאעד ארבעה שנין מרדכי זאב בנת סמאהה שרה. והזוז מה זאדושי זאבו זגאר. ובהאדה

 כל ואחד כאן זגירו עזיז עליה יאסר. ויצחק ומרדכי לקאוו למזל מתאעהם באהי מעה בעצ'הם. ובהאדה חתתה ואלו באעד מה טאחת לכדמה פנזארה ועמלו משאריע אוכרה תשארכו. ודארו מן כדמה לכדמה חתתה אלי דכלו פלבניי וחלו שאריכאת מוקאוולאת. וחתתה הוני נזחו. מרדכי כאן כאייף רבבי יאסר ויצחק כאן כפייף שוייה. מרדכי רבבה בנתו עלא כוף רבבי. וכאן ירבבי פיהה באש תרד באלהה עלא כל מצוה מהמה כאנת באש תעמלהה. ותהרב מן לעבירות יאסר. ויצחק רבבה ולדו כפייף. ובהאדה צחאב הדוניין לקאו פרצה באש ידכלולו. ומן שנין למוראהקה ביינו. שרה רזינה וכאייפה רבבי יאסר. ונפתלי כאן כפייף פדין אכתר מן בו. ומה כאנשי רזין בלכל. יצחק בדה ישוף ולדו בדה יצ'יע וולא פליל ירווח מוכר וברשה מראת יזי שכראן בדה יכמם כיפאש יצאוובו. תשאוור מעה מרתו קאלתלו ילזמנה נערסולו. כמם בהאשכון. קאל למרתו מה תצלח ביה כאן שרה בנת מרדכי. רזינה ומזייאנה ומה נתצוורשי הווא ירפצ'הה. וקתלי רוואח קאלולו עלא למוצ'וע. מן לאוול רפץ' ווקתלי קתרחו עליה שרה ואפק. יצחק פצבאח משה פרחאן וכמם אלי מרדכי מה יווכרשי באש יעטיה בנתו לולדו. ולאכן וקתלי פאתח מרדכי פלמוצ'וע קאלו האנה מוש מוואפק מה נעטישי בנתי לואחד עאייק כיף ולדך. קאלו ילזמך תמנע ולדי. קאלו עלא חשאב בנתי. הוני יצחק תגשש יאסר. קאלו פי ידך זמעה. אידה כאן מה תוואפקשי עלא הזואז האדה נקסמו וכל ואחד ימשי עלא רוחו. מרדכי תגשש קאלו תהדד פייה מן גדווה נכלם למוחאמי ונקסמו. ופעלן קצמו יצחק כדה השאריכה ומרדכי משה חל שאריכה אוכרה. שרה ערסת מעה אברך ישיבה וזאבת זוז זגאר. וכאנת מתהנייה. נהאר זאווהה הזיראן יתזאראוו אלי לכאר מתאע ולדהה הזגיר אלי מרוואח מן לגן עמל אכצידון מעה כרהבה והזו לספיטאר. משאת תזרי לקאת אלי לואחיד אלי תזרח ולדהה כסר יד ורזל ולאכן ברוך ד' מה תמאשי כטר. תהנאת שוייה. באעד שעה תקריב זאת השורטה וטלבו מנהה באש תמשי מעאהם ללמרכז תקוללהם כיפאש נצאר לחאדת. קאלתלום האנה מה כנתשי חאצ'רה קולו לסופיר מתאע לכאר. קאלולהה בחתנה הסופיר ומול לכרהבה מווקף ענדנה אלי כאן ישוק שכראן והווא טאלב מנך באש תסאמחיה. קאלתלו יזי ראזלי והווא יקרר. הזוהה מעאהם וזא ראזלהה ווקתלי שאפת מול לכרהבה עקלתו. נפתלי ולד יצחק. חכאת מעה ראזלהה האש יכון. הוני ראזלהה קאל האנה מוסתעד נסאמחו עלא שרט. עאם כאמל כל יום יזי ללישיבה יצללי מעאייה מנחה וערבית ויעמל מעאייה שיעור בשעה. וכאן לא ישד לחבס. הווא כמם יקבל כיר וואפק. וקאלולו הנהאר אלי תבטלו נזיוו נהזוך ללחבס. הומאן איכה וכלט יצחק. ווקתלי שאף שרה וראזלהה כארזיןץ קאל לולד משה. ולאכן פשורטה קאלולו עלא השרט רתאח ותעאהד באש הווא אלי יהזו כל יום. ופעלן מן נהארתהה כל יום תוקף כרהבה קדאם לכולל מתאע לאברך האדה ויהבטו מנהה יצחק ונפתלי יצליו ויקראו מעה ראזל שרהץ באעד מה כמלו לעאם קאלו תווה אנתין חר. קאלו מהבול אנתין באעד מה וריתלי הצ'וו חתכליני פצ'לאם. ויצחק בדה יבכי קאלו ולדי מה תצאווב כאן לעאם האדה כללי מעאךץ קאלו מן טרפי האנה פי כל וקת יזי וקתלי יחב. נהאר זאוו יצחק ונפתלי סתאדנהם באש יזיו לערס כו. והוני תקאבלו מעה מרדכי. זא סלם עליהם וקאלום עלא קד אלי פי עלמי מה ענדכום חתתה קאראבה מן דאר לכלה. קאלולו מן דאר לחתן. קאלום עזב נסיבי מה נתצוורשי ענדו קאראבה מעאכם. קאלו נפתלי הרבי מתאעיץ קאלו כיפאש. חכאלו. קאלו המאלה האנה כנת גאלט חקני חאוולת באש נצאוובך. קאלו האש למענה אנתין האו נסיבך. יהי רצון אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה. 

חג המימונה בבג'א – Beja – Tunisie

חג המימונה בביג׳א(תוניס).

מפי רחל צרפתי.

פתגם ידוע : אידא יחבוק מן באב דאר יקבלוך

אם יאהבוך על סך הבית ויקבלו את פניך

beja-tunisie

אתה צריך להרגיש את הנקיון הזה, את הברק של פסח, כחודש ימים נמשכו ההכנות. עבדנו קשה להכין את הבית, ואת בית הכנסת (בית הכנסת היה באחריות המשפחה, משפחת צרפתי חמיסא). לנו היתה סיבה כפולה לבקר בבית הכנסת, לראות את הדודה הדרה בסמוך לבית הכנסת, ובעיקר את בית הכנסת הנאה בכל הדרו. עם התיבה היפה, ספרי התורה הרבים, הכוסות מכסף ונחושת המבריקים(כוסות לזכר המתים).

כל החגים התחילו בבית הכנסת, כאן נאספו כל יהודי ביג׳א. – השמחה היתה רבה, וכולנו היינו שותפים לה. כשעייפנו נחנו בביתה של הדודה מעט וחזרנו לשמחה. בחג הזה כמו בכל חג לבשנו את בגדי החג היפים. חג המימונה כיוון שחל ביום חג, אסור היה להקדים ולחגוג אותו לפני שהסתיימה תפילת הערב בבית הכנסת. רק לאחר שאחסנו את כלי החג, חגגנו את הפסח שעבר עלינו בשלום ועל בני ישראל. אימנו שלחה את אחת הבנות לשוק לקנות סולת וחומץ ומיני ירקות, ובת אחרת הכינה את ה״קוסקוס", והשאר הכינו וערכו את השולחן תוך כדי שירה.

הקפדנו לערוך את השולחן יפה. על המפה הלבנה שכיסתה את השולחן הצבנו נרות(הצבע הלבן, לנו מסמל את החג), פירות יבשים, חלב ודבש (בדומה לראש השנה, כדי שתהיה לנו שנה מתוקה) ודברי מתיקה. בו בזמן, קרובת משפחה, או בת משפחה אפתה עוגה. כל אותו ערב שרנו בני המשפחה עד שעה מאוחרת. בערב זה הערבי ישב בחנותו וחיכה ליהודי, ידע שבערב המימונה מובטחת לו פרנסה מהיהודי.

כמו כן נהגנו לשלוח לערבי מה״קוסקוס״, מעין רצון לשתף אותו בשמחתנו. למחרת החג זהו סיפור אחר, כל המשפחה יצאה לשדה למשטחים הירוקים, קטפנו פרחים ובילינו בחיק הטבע.

Beja (Tunisian Arabic: باجة Bāja, French: Béja) is a city in Tunisia, Africa. It is the capital of the Béja Governorate. It is located 105 kilometers (65 mi) from Tunis, between the Medjerdah River and the Mediterranean, against the foothills of the Khroumire, the town of Beja is situated on the sides of Djebel Acheb, facing the greening meadows, its white terraces and red roofs dominated by the imposing ruins of the old Roman fortress.

Joseph Dadia A l'ombre du Bani L'ecole de l'Alliance a Akka-Revue Brit 30


akkaLors de mon dernier passage à Marrakech, j'ai fait part à Monsieur Goldenberg et à Monsieur Camhy de mon souhait de m'approcher de mes parents. Ils m'ont conseillé de faire une demande de mutation qu'ils appuieront en haut lieu. C'est dans ces conditions que j'ai obtenu un poste à l'école de Monsieur Camhy.

A Akka, la fin de l'année scolaire tire à sa fin. Je prends congé de mes élèves et de mes amis, juifs et musulmans.

C'est avec beaucoup de regrets que je quitte Akka, laissant à mon successeur Simon Hazan des locaux aérés, remis à neuf, des livres bien rangés et des registres bien tenus. Et des élèves avec un bon niveau.

Alfred Goldenberg et René Camhy sont arrivés à Marrakech en 1927/1928. Ils ont guidé nos pas vers le succès et la réussite. Ils nous ont aimés, nous les avons aimés. Paraphrasant Victor Hugo, je dirai qu'ils ont été prédestinés à la mansuétude. La foi, la charité, l'espérance, ces trois vertus qui chauffent doucement l'âme, avaient élevé peu à peu cette mansuétude jusqu'à la sainteté.

Historique de la communauté juive d'Akka

Akka (Aqa) signifie dans le parler berbère kheneg. Son véritable nom est Aqa u-Sa'ib. Les plus anciens qsor d'Akka étaient habités au début du 13 e siècle. Mais l'oasis ne prend son importance qu'au 14 e siècle.

Annotation : Akka est appelé aussi Aït ou Mribet ou Imi N'Ugni, ou tout simplement Tagadirt. D'après la tradition arabe, le roi David, en tuant Goliath, a épargné la vie de ses enfants, les Ouled Jalout : Harbil, Ouaqfa, Mribet, Blal, Brahim. Chacun de ces derniers est l'ancêtre qui a donné son nom à une tribu du Sud-ouest marocain. « Saïdna Daoud, écrit le Colonel Justinard, tient une place importante dans la tradition des Berbères. Ils disent que David a inventé l'art d'utiliser les métaux ».

Akka est un groupe de palmeraies, 70 000 palmiers au total, dont 20 000 à Taourirt et 10 000 à Agadir-Ouzrou. Un groupe de 9 villages {qsor) dont les plus anciens sont : Leqsebt, Irrehalen, Taourirt et Tagadirt. Ce dernier village, autrefois le premier en importance, se trouve au milieu de la palmeraie, alors que les autres villages sont à la lisière de l'oasis pour la plupart. Jadis lieu d'arrivée des caravanes du Sud, Akka était célèbre pour ses bijoux d'or. Dans cette belle oasis, point de fruits qu'on n'y trouve : à côté des dattes « bousekri », de grosseur moyenne et sucrées, elle produit en abondance figues, raisins, grenades, abricots, pêches, noisettes, pommes et coings. D'innombrables canaux arrosent ces beaux vergers. L'eau coule en toute saison dans l'oued Akka et l'oued Kebbaba.

Tata (Tintazart) : 70 juifs en 1883/1884, 20 en 1936 et trois en 1945.Ce mellah est reconnu mort en 1950. Akka compte 12 foyers en 1883 ; en 1920, 60 juifs, 131 en 1936, 163 en janvier 1949, en 1951, 118. A la fin des années 1950, Akka : 27 familles à Tagadirt et trois à Taourirt. Le plus ancien mellah était au village Irrehalen, puis au village de Taourirt d'où ils auraient enfin émigré au village de Tagadirt. Le mellah, dans la bouche de ses juifs, s'appelle lehsérim, les maisons. Les Berbères appellent les Juifs udaïn (sing. udaï), et les Arabes, lihoud.

Sept familles sont à l'origine des Juifs installés à Tata, Akka et Tamanart ; 34 foyers en 1945 contre 46 en 1883. Ces familles – dont les deux premières représentent les plus anciens juifs d'Akka – sont : – Aït Didi (Aït veut dire fils de) ou Aït-Touati, descendants d'un aïeul venu de la Palestine touatienne ; – Aït Ya'is ou Aït Abisror ; Mardochée Abisror (Akka 1826-Alger 1886) a été à la fois rabbin, commerçant, voyageur, explorateur, ethnologue ; célèbre pour avoir été le guide de l'explorateur Charles de Foucauld ; il est l'auteur d'un texte sur les Daggatoun. – Aït Sebbat venus de Tamanart à une époque reculée ; Mas'ud ben Shabbat, surnommé Mas'ud 1- 'arz, « le boiteux », est né à Akka à la fin du 19è s. Il a composé une assez riche poétique bilingue, en hébreu et en judéo-arabe. Il est mort à Casablanca dans les années 1950. – Ait Debda, venus de Debdou ; ils sont fort anciens à Akka ; – Aït Yahya ou Aït Serraf, venus de Taroudant à la fin du 16 e s ; – Aït Elliwi, venus en 1915 de Tillin et de Tahala; – Aït Ibghi, de provenance inconnue.

Tout ce dont les anciens du mellah sont sûrs – témoignage en 1945 du cheikh Yossef Serraf, le père du cheikh Yitzhak -, c'est que les juifs occupent le village de Tagadirt depuis « six tisutiwin » ou six générations, du berbère tasut, durée de vie humaine, soit, disent-ils, 350 à 450 ans », c'est-à-dire depuis la fin du 16 e s.

Entre eux, les juifs parlent arabe et utilisent le tashelhit pour leurs relations avec les musulmans. Ils savent lire et écrire l'hébreu biblique. Pour n'être pas compris par les non-Juifs, ils emploient une sorte d'argot hébraïque, un mélange d'hébreu et de particules arabes, appelé tallasunt, de l'hébreu lashon.

אל עולם שאבד – לקט מאגדות מרוקו

אל עולם שאבד

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

החמור של המכשפה

למכשפה רעת לב היה חמור קטן.

בשכונה היה ילד שובב שאהב לרכב עליו. ומשיצאה המכשפה מביתה התיר את החמור, רכב על גבו והריץ אותו. כשהחמוד התעייף והותש, כל גופו מעלה קצף ונוטף זיעה, השיבו למקומו. כך עשה כל יום.

והמכשפה השתוממה, כשראתה שחמורה עייף ומיוזע, ורצתה לדעת את שורש הדבר. מרחה על גבו דבק והלכה. וכמנהג יום יום , בא השובב, רכב על החמור עד שהלאה אך משבא לרדת, לא יכל, כי נדבק לחמור מבלי אפשרות לזוז. וכששבה המכשפה, שחררה אותו מגב החמור, והטילה אותו למרתף באמרה: ״אזין אותו עד שישמין ואוכל אותו. ויום יום הביאה לו שקדים ומיני אגוזים, ויום יום אמרה ״הושיטה לי ידך״ ומששה את היד, כדי להיוכח אם הוא משמין. ראה הילד שהוא משמין, ופחד שמא המכשפה תאכל אותו. לפיכך במקום להושיט למכשפה את ידו הושיט כפית. כך עשה עד שנמאסו עליו החיים האלו. אז הושיט הילד למכשפה את ידו. מששה המכשפה את היד, פלטה אנחת רווחה ואמרה: ״היום תהיה לנו למאכל״.

הוציאה אותו מן המרתף, עקדה אותו, וצוותה על בתה שתומת העין: ״בתי, חטבי את העצים, הבעירי אותם ובשלי את הנער הזה. בינתיים אלך ואזמין את כל קרובי לסעודה״ והלכה. הבת התקשתה לחטוב את העצים. אמר לה הנער: ״תביאי את הגרזן ואחטוב לך את העצים״.

הססה הבת באמרה: ״אם אפתח קשריך, תמלט״ ״אם כך, התירי לי רק יד ורגל״. התירה לו יד ורגל ונתנה בידו את הגרזן. תחת להנחית המכה על העץ, הנחית אותה על ראשה של הנערה והבקיע אותו לשניים. התיר את עצמו, חטב את העצים. אחר נתח את הקערה לנתחים ושם אותם בקערה. את הראש שם בתחתית קערה ואת הקערה שם על האש. התלבש בבגדיה של הנערה וצפה לבוא המכשפה וקרוביה.

הגיש להם את המזון והסתלק מן הבית. אכלו ואכלו, עד אשר הגיע תורו של הראש. מה נדהמו לראות שהראש היה ראש בתה של המכשפה…

חיפשו אחר הנער ולא מצאוהו. ומרוב צער הטיחה המכשפה את ראשה בקיר ומתה.

׳החרות׳ – עיתון לאומי בבעלות ספרדים-יצחק בצלאל

הגיליון הראשון 11-05-1909

הגיליון הראשון 11-05-1909

חילופי אישים היו גם ב׳החרות' בתחילת הופעתו היו העורך הראשי א׳ אלמאליח, המנהלים והמו״ל מ״ח בן־נאים ומ' עזריאל. בסיוון תר״ע נסע אלמאליח לקושטא עם החכם באשי שלה ר״ח נחום ונעדר מהארץ כשנתיים. בח׳ אלול תר״ע הודיעה המערכת: ׳אברהם אלמאליח מי שהיה עורך ״החרות״ אין לו עכשיו שום שייכות לעתוננו ואין לו הרשות לבוא בשום מקום בשם ״החרות״ […] מפריעים רבים אשר היו על דרכנו, על דרך ההתפתחות הרצויה של עתוננו הוסרו זה כשני חודשים׳. זו הודעת פרידה לא ידידותית במיוחד מהעורך, מה גם ש׳כשני חודשים׳ כמעט חופפים את הזמן שמאז עזיבתו. לחילופי העורכים ב׳איל ליביראל׳ וב׳החרות׳ לא ניתן הסבר. לדברי מ״ד גאון, אלמאליח היה מתנגד חריף למחנה הרב פאניז׳יל וכניסתו לעריכת ׳איל ליביראל׳ נבעה מריב הרבנות, ואילו לסיום עבודתו כעורך ׳החרות׳ ׳יש שייכות כל שהיא עם ביקורו של הרב חיים נחום […] ואולי היו עוד גורמים׳.

מראשית שנת תרע״א צויין ב׳החרות׳ – בעל הפרמאן: מ׳ עזריאל, מוציא לאור: ח׳ בן־עטר, בן־נאים אינו מוזכר. בן־עטר צויין כעורך ראשי רק מי״א סיוון תרע״א, למרות שערך את העיתון לפחות מראשית אותה שנה. אשר לקשרים בתוך חבורה זו, עזריאל רחש ידידות לבן־עטר ואילו אלמאליח לא־אחת גימד וביקר את פועלו.

כללו של דבר, כמו כל מו״ל קיוו מייסדי ׳החרות׳ להרוויח אך לא הרווח אלא מניעים ערכיים היו העיקר בפועלם. הם היו מוכנים להפסיד והפסידו בהתחלה, לא ביקשו תקציבים ממוסדות ולא נזקקו להכנסות מהעיתון, שכן עזריאל היה מו״ל ובעל בית־דפוס מצליח, אלמאליח היה מורה ושימש כעורך ללא תשלום, בךעטר שסבל ממחסור ויתר על מישרת מורה והכנסתו צומצמה בחצי. שלושתם כבר עסקו בעיתונאות ועיצבו לעצמם דעה על בעיות פוליטיות, חברתיות ויישוביות.

׳החרות׳ נוסד אפוא בידי שניים, עזריאל ואלמאליח, שטוו את תוכניותיהם בנפרד ומאוחר יותר שיתפו פעולה. ענתבי כנראה לא היה במייסדי ׳החרות׳ ולא עסק בפעילות השוטפת של העיתון, אך כעסקן שידו בכל היה מעורב בענייני עיתונים ואפשר שהקשר עמו יסודו בעמדה משותפת כלפי ריב הרבנות. ב׳החרות׳ התייחסו אליו בכבוד מופלג.

נסיונות לשותפות עם היישוב החדש

ראשי ׳החרות׳ בכל משך קיומו שאפו שעיתונם יהיה של היישוב הציוני. עסקני היישוב החדש ניסו באותן שנים להוציא ׳עיתון הגון׳, כלשונם, ונקטו יוזמות לכך, לרבות שותפות עם ׳החרות׳, שכולן לא הוגשמו. פרשת ׳העיתון ההגון׳ ממחישה את הקשיים שבהוצאת עיתון עברי בארץ באותו זמן, ואכן היה מי שטען שהארץ עדיין אינה בשלה להוצאת עיתון לאקטואליה ראוי לשמו. פרשה זו מתקשרת לדיוננו.

בסתיו תרס״ז הגיע לארץ אברהם לודויפול (1921-1865) כשליח ציוני רוסיה, שהסכימו לממן עיתון של היישוב החדש וכינס אספות של סופרים ועסקנים מיפו וסביבתה. בתום דיוניהם הוצעו הצעות לייסוד העיתון שנועד לבטא את היישוב כולו, לפעול לתחייה לאומית, ולהשפיע על הגולה, לרבות יהדות המזרח, ולהיקרא ׳הקדם׳. ניסיון זה לא התממש. באוקטובר 1908 החליטו עסקני הציונות ברוסיה לפעול לייסוד עיתון ליהודי תורכיה ועיתון ליהודי ארץ־ישראל ולגייס כספים לכך.

בקושטא אכן הוקמה רשת של עיתונים שתמכו בציונות, ואילו בארץ התדיינו על כך במשך יותר משש שנים ובמהלכן הוצעו שלוש חלופות.

הראשונה בהן – לייסד ׳עיתון הגון׳ עצמאי, היו לה גירסות שונות: עיתון לחדשות, תקופון לפובליציסטיקה ולספרות, ועוד. בשנת תרע״ג נעשה ניסיון נוסף על זה שבתרס״ז, שתואר לעיל. היפואים בחרו ועדות, פירסמו פרוספקט ואספו כספים לכיסוי 40 אחוז מהגירעון הצפוי, אולם מרכזי הציונות ברוסיה ובברלין, שהיו אמורים לכסות את יתרת הגירעון, העמידו תנאי שהעיתון ייצא לאור בירושלים. כתוצאה מכך התארגנו גם סופרי ירושלים בניסיון לממש את הרעיון והציעו ליפואים להוציא יחדיו את ׳העיתון ההגון׳, אך לשווא. החלופה השנייה היתה שותפות עם עיתון פעיל בארץ. דיונים מרובים על כך התקיימו עם משפחת בן-יהודה בשנות 1913-1908, שראשיתם לפני המהפכה התורכית, עד שבשנת תרע״ג הגיעו הצדדים להסכם מפורט בעניינים כספיים, אישיים ומערכתיים. אולם רוב עסקני יפו התנגדו לשותפות עם בן־יהודה וניסו שוב לייסד עיתון נפרד. יוזמות השותפות עם ׳החרות׳ יידונו בהמשך. גם עם העיתון ׳מוריה׳ נבדקה אפשרות של שותפות, שכנראה לא הגיעה לדיון מעשי. החלופה השלישית היתה להעביר כתב־עת מהגולה לארץ ודובר בעיקר על ׳השלוח׳, ׳העולם׳ ו׳המבשר׳, אשר שלושתם נתמכו על־ידי המוסדות הציוניים והיו נתונים בקשיים תקציביים ומערכתיים־תוכניים. רעיונות מרובים בנידון הועלו בין השנים תרס״ט-תרע״ב ולא מצאתי עקבות לדיון מעשי בהם.

אשר ל׳החרות׳, רצון בעליו לעשותו עיתון של היישוב החדש הוביל לייסוד תחליפו בשם ׳חיינו׳, שבא זמנית במקום ׳החרות׳. בכ' סיוון תר״ע כתב ק״ל סילמן, מסופרי היישוב החדש שעבר מיפו לירושלים, כי מו״ל ׳החרות׳ מ׳ עזריאל הציע לו את תפקיד העורך, שיהיה עליו: ׳לדאוג למאמר ראשי בכל גליון, להביא סדר במערכת עצמה, לתקן את הסגנון ובו״. סילמן התנה תנאים, מהם טכניים, בעיקר ׳שלא תדפס בעיתון אף שורה אחת בלי הסכמתי׳. תנאיו התקבלו, הוצע לו להתחיל מיד בעבודה, ועד שיוסדרו ענייני הנייר והפורמט, תוך פחות מארבעה חודשים, ׳שלא יקרא שמי על העיתון׳.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר