ארכיון יומי: 13 במרץ 2016


תולדות חייהם של כל רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

רבי אברהם ב״ר מימון יאפילארזי הלבנון

דיין הקהל, ברא כרעא דאבוה, אב״ד אלג׳יר [לאחר יציאת הראב׳יד רבי יהודה עייאש ז״ל] כדברי הר׳ ש. הלוי בקונטרס השו״ת שלו [מצורף לחידושי הריטב״א, שאלוניקי, תק״א, סימן א׳] וזה לשונו: ״ואחר לכת הרב המובהק מוהר״י עייאש ז״ל לעיה״ק ירושלים ת״ו קבלו הקהל להרב הנ״ז נ״ע להיות הוא לבדו דיין והוא לבדו ידין לכל ריב ולכל נגע״, ועוד כתב הר׳ ש. הלוי, ״העידו על הרב מהר״א יאפיל נ״ע שהיה בקי במשנה ובתלמוד ובד׳ טורים ובשיקול דעת ומעיין בדינים כמה שנים והוא יושב על כסא ההוראה והביאו ראיה לדבריהם מהר׳ המובהק רבי יהודה עייאש ז״ל היה נוהג בו כבוד הרבה וראיה שהיה חותם בראש והאמת שכן ראיתי בכל השטרות.״״; חתימת הר׳ אברהם ז״ל מתנוססת על ספרי רבני אלג׳יר שנדפסו בין השנים ת״צ-תקט״ו, יש מהרב פסק דין, המובא בקונטרס שו״ת, סימן א׳, מאת הגאון רבי ש. הלוי ז״ל [הקונטרס מצורף לחידושי הריטב״א, שאלוניקי, תקס״ו], וכן תשובה בהלכה בשו״ת ארח לצדיק [ליוורנו, תק״מ], חלק אור חיים, סימן י״ג כמו כן חתום על פסק דין בספר בית יהודה, חלק ב/ סימן י״ט. [אודות שם משפחת רבי אברהם ראה ספר היחסים שבין יהודי יוון ליהודי איטליה תל אביב, תש״מ, עמוד 273]. חי בשנים ת״ס-תק״ל לערך [1770-1700].

מלכי ישורון, עמוד 133

רבי אברהם ב״ר מנוח סיד

היה מורה צדק בק״ק פיליבי. מתואר: ״החכם השלם הדיין המצויין״. אחיו הוא הגאון רבי יהודה סיד בעל ספר ״אות אמת״ שלוניקי תקנ״ט. כיהן רב בעיר דובניצא, שבפילופלי, והיה גדול בתורה ובמצוות. אחיו רבי יהודה סיד זלה״ה מתארו: ״רב אחאי משבחא אברהם רחימא, זקן ויושב בישיבה ותורת חסד על לשונו, זה בני עוקר הרים לאפיקים ולגאיות״.

רבי אברהם ב״ר מנחם מונסונייגו

חי במרוקו במחצית השניה של המאה הי״ח ובמחצית הראשונה של המאה הי״ט. לא ידוע עליו פרטים, לבד מהעובדה שהוא אחיו של הרה״ג רבי ידידיה משה.

רבי אברהם חיבר ספר שיורי מצוה פירוש על הגדה של פסח.

רבי אברהם ב״ר מנשה אבן דנאן

נולד במרוקו י״ג כסלו תקנ״ו [1796], ונלב״ע עול ימים בהיותו בן שלושים ושמונה שנה, ביום י״ב אדר שנת תקצ״ג [1833]. למרות גילו צעיר נודע בחכמתו המופלגת, ומסופר שפעם אחת הגיעה שאלה מסובכת לפני מוהר״ר יהונתן סירירו, ועקב חוליו לא התאפשר לו לענות ושלח את השאלה אל רבי אברהם הנ״ל בתחילת הלילה, ובעלות השחר הביא לפניו פסק דין ארוך ומפורט. הספד עליו נדפס בספר ״תהלה לדוד״.

דשנת כשמן, דרושים, עמוד יט

רבי אברהם ב״ר מרדכי אזולאי

 נולד בפאס שבמרוקו כשני דורות אחר גירוש ספרד. לאחר מכן עלה לארץ הקודש, היה לריעם של גדולי חברון ירושלים ועזה. ושתה מתורתם של חכמי צפת. רבינו נתפרסם הודות לתפוצתם הרחבה של ספריו ״חסד לאברהם״ ״אור החמה״ ״זהרי חמה״ ו״בעלי ברית אברם״ אמנם, כיון שספרים אלו עוסקים בתורת הסוד נודע רבינו בעיר כמקובל. מהחיבור אהבה בתענוגים נשקפת דמותו הגדולה גם בהלכה, וכפי שנבאר להלן.

קורותיו

משפחת אזולאי היתה משפחה ענפה. מסועפת ומכובדת. על בניה נימנו מחשובי הרבנים. הפוסקים והמקובלים, מתקופת גירוש ספרד ועד דורו של החיד״א.

את ייחוסו מזכיר רבינו בהקדמה לספרו ״קרית ארבע״י": ״ואני זעירא דמן חבריא אברהם נר״ו. בן לא״א מאד נעלה כה״ר מרדכי זלה״ה. בן לאדוני החסיד והעניו נעים זמירות החכם כהה״ר אברהם אזולאי זלה״ה המכונה בודוך״.

אבי המשפחה, רבי אברהם אזולאי זה. היה ממשפחות חכמי קשטיליא שבספרד, אשר באו אחר ״גירוש לפאס. בנו, אבי רבינו. היה ״איש חי עומד לפני ה׳ זך וישר פעלו הנבון והנעלה כה״ר מרדכי״. אמו של רבינו היתה בתו של רבי יצחק ב״ר אברהם, חסיד ומקובל.

תקופת פאס

העיר פאס נוסדה בראשית המאה התשיעית על ידי אידריס השני, משליטי מרוקו, ושנים מספר אחר הוסדה אנו מוצאים בה יהודים. שחויבו במס גולגולת שנתי. קשר עמוק היה קיים בין הקבוץ היהודי בפאס למרכזי התורה בבבל וא״י. כך נראה מתשובות הגאונים: ״שאלות ששאלו קהל פאס המועתקים מלפני אדונינו שרירא ראש מתיבתא״. וכן רבינו שרירא גאון בתשובתו: ״לכל רבנא ותלמידיהון ובתאי וצבורי דמותיבהון בפאס אשיר…״.

קהילת פאס ידעה גם תקופות של צרות, פורעניות ורדיפות. היהודים סבלו במיוחד כאשר בשנת ד״א תשצח 1=1038] נפלה פאס בידי אחד השבטים הברבריים, שהחריב את העיר וערך טבח ברחוב היהודי.

אולם. בין רדיפה לרדיפה ובין פורענות אחת לחבירתה היו שנים שבהם התנהלו החיים כרגיל. כך למשל בזמנו של הרי״ף. רבי יצחק אל-פאסי, שהרביץ תורה בפאס עשרות בשנים, עד הגיעו לגיל 75. עת עבר לספרד. על פאס בזמנו מוסר גם מקור לא יהודי ״והיא העיר הגדולה ביותר בנוגע למספר היהודים בכל המאגרב״.

כך גם בזמנו של מוחמד אלשיך – שלט בפאס בשנים רל"ב- רס"ה – 1472-1505 – . מחסידי אומות העולם, חיו תושבי פאס בשלוה ובשלום, ולכן התפתחו שם הישיבות ומרכזי לימוד התורה. על התושבים הוותיקים נוספו מגורשי ספרד, אשר החלו להגיע לפאס בסוף שנת רנ״ב, וביניהם כאמור גם משפחת אזולאי.

מקובל שרבינו נולד בשנת ש״ל [1570] בערך, וכך הוא מתאר את ימי ילדותו: ״כל ימי גדלתי בין החכמים על ברכי התורה, ומנעורי הדריכוני יום ליום. מדי שבת בשבתו אביע אומר ולילה ללילה אחוה דעת….

ואכן באותם ימים עדיין היתה פאס ״עיר גדולה במעלה ותהילה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים״.

וכך כותב רבינו בהגיעו לעזה ״זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חורפי בחלד עיר מולדתי פאס …ואני בקרב חכמים ושלמים, (וכן ובי׳) [ואני] יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה. בהוויות דאביי ורבא״.

אולם גם תקופת הזוהר של יהדות פאס הגיעה לקיצה. וכעדות רבי שאול סיריה, מרבני פאס באותם ימים: ״אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עלינו תצלנה כל אזנים ויתבהל כל שומעם. זה לנו שלוש שנים ומחצה בצורת, רעב, וצרות רבות …אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב. ר״ח אד״ב מת איש חסיד וקדוש, כה״ר יעקב בן עטר זלה״ה״. התאריך המדויק בו עזב רבינו את פאס. אינו ברור יש לשער שעזב בעקבות המאורעות הנ״ל, שהתרחשו בשנים שס״ד-שס״ו, ע״פ הסיבות ליציאתו מפאס: ויהי כי הקיפו עלי הימים…ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע״ה עיר פאס המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה …יצאתי ממחיצתי ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדתי ונדרתי לבא להתגורר בא״י – בשינוי מקום, המבדיל בין קודש לחול. רבינו יצא לארץ ישראל דרך הים. וכמו שכתב החיד״א: ודרך אניה בא לקפוטקיה, ויצאו ליבשה והניחו כל אשר להם בספינה ותיכף קם רוח סערה, ונשברה הספינה ונטבע הכל והיתה נפשם לשלל. ולזכור נס זה שניצולו עשה חתימתו דמות ספינה וראיתי חתימתו ז״ל.

בארץ הקודש

אז הגיע רבינו ״אל המנוחה ואל הנחלה עה״ק קרית ארבע היא חברון…ותחי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה …השלם העניו החסיד כמוה״ר אליעזר ארחא. ובעזרו עם העזר האלהי זכיתי וחיברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע״….

אך גם כאן לא ארכה הטובה: ״ויהי היום בשנת שעט נהפך לאבל מחולנו… ואמלטה אני וביתי לעיר הקדש ירושלים״. בירושלים התגוררו אז היהודים שעזבו את פאס ועלו לארץ אחר הצרות שעברו בפאס. אולם המגיפה הכתה קשות קהילה זו ורובם ככולם קפחו חייהם בה. ע״כ חזר רבינו לחברון לתקופה קצרה. אז נדר נדר, אם יעשה ה׳ עמו חסד ויחזירהו לחברון, יכתוב ספר מכל החידושים שאסף במשך השנים ״בשקידות העיון ובטירחא יתירה״.

אז הגיעה הישועה ממקום אחר: ״שמע ה׳ בקולי ותעצר המגיפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב״ב ואמלטה שמה בי״ט לאב ומצאנו שם מעט רווחה״. ושם בעזה, כתב ספריו ״חסד לאברהם״ ו״בעלי ברית אברם״.

לאור כל זאת מובנת היטב הסיבה שקרא רבינו לספרו ״חסד לאברהם״, – ״לזכור חסדי ה׳ אשר גמלני ומחרב מלטני.

בתקופה זו היתה בעיר עזה קהילה גדולה. בהיותה שוכנת על דרך המלך, המקשרת את סוריה וארץ ישראל עם מצרים, התיישבו בעיר סוחרים יהודים שניהלו בה עסקים פוריים. הגיעו גם פליטים מירושלים וחברון בזמן רדיפות או מגיפות וחלקם נשארו לגור בה. ביניהם חכמים שנטעו בעזה את ידיעת התורה, יסדו ישיבה, וחזקו את רוחו של הישוב הקיים.

נשאל הרדב״ז אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, מפני שיש בה יהודים שיש להם קרקעות, והשיב שחייבים. ועיין שם שהאריך וסיים ״שוב מצאתי לבעל כפתור ופרח, תלמידו של הרב ז״ל שכתב ״שעזה בכלל ארץ ישראל היא״. אם כן חלק מקהילת עזה עסק גם בחקלאות, והיו להם קרקעות. רבינו עובדיה מברטנורא, שביקר בעיר בשנת רמ״ח כבר מצא שם ״עיר יפה וגדולה כירושלים ואין לה חומה סביב… ובעזה היום כשבעים בעלי בתים״.

באותה תקופה הרביץ תורה בעזה וכיהן כרב העיר. המשורר הידוע רבי ישראל נג׳ארה, צפת1555 – עזה1628 עליו אמר רבי יהודה אריה ממודינה ״לא קם בישראל כישראל״, ובשם האר״י הקדוש אמרו ששירותיו חשובות בשמים. כשראה את ספרו של רבינו ״אור החמה״ כתב שיר קצר לכבודו, והביאו רבינו בראש הספר. עם תום המגיפה חזר רבינו לחברון. שם, כנראה, נולדו ילדיו, ושם כתב את ״אהבה בתענוגים״ – פירוש על המשניות. לפי המקורות שבידינו לא עסק רבינו בעסקי ציבור. הוא אף לא חתום על מכתב שנשלח מחברון בשנת שע״ו, ועליו חתומים כל רבני חברון. לעומת זאת מופיעה חתימתו על קבלת מעות מיהודי איטליה, יחד עם מהר״א ארחא ורבי יוסף אבוהב, בשנת ת״ג.

מעשה נורא, שנתרחש ערב פטירתו מובא בספר ״זכרון ירושלים״: פעם אחד בא פחה לעה״ק חברון ת״ו, ומנהג הישמעאלים ביום שישי הולכים להתפלל במערת המכפלה. ובתוכם בא הפחה מסטנבול ורצה לראות מה שיש בתוך המערה. ובין כך נפל החרב שלו מן התיק… והיתה מצופה בזהב ואבנים טובות והיה שוה כל הון וגזר על ישמעאלים שיוציאו מן המערה והורידו אותם בחבלים ולא הספיקו עד שהוציאו אותם מתים. וכיון שראה הפחה כן, מה יעשה וכי ימותו כולם, וגזר על ישראל ונתן להם זמן ג׳ ימים. עשו ישראל תעניות ותפילות, ואחר כך כשהגיע הזמן נתפחדו ישראל להכנס ועשו גורל. ונפל הגורל על הצדיק חסד לאברהם זיע׳׳א. ותכף ומיד כשראה שהגורל נפל עליו, טבל ולבש תכריכים כל הלילה היו יושבים אצלו ודורש להם דברי קבלה מאברהם אבינו ע״ה. אחר כך אמר להם שיתפללו בעדו שישמר מכל דבר צער, והלך למערת המכפלה, והכניסו אותו בחבל וירד בתוכה, וכיון שירד חזר להם החרב בחבל, ואמר עתה הגיע העת שאראה בתוכה.

והלך בתוך המערה וראה אדם אחד עומד ונתפחד ואמר ושמע ישראל. ואחר כך שאל לו מי אתה, והשיב אני אליעזר עבד אברהם ואמר לו כיצד באת לכאן וסיפר לו המעשה ואמר לו המתן בכאן עד שאשאל רשות מאברהם יצחק ויעקב זיע״א אם תכנס. וכך היה ונתנו רשות להיכנס. ונכנס, ומרוב הפחד לא אמר להם שלום עליכם שנתעלף, ונתנו לו ריחות וקם וסיפר להם המעשה.

וכיון שראה שזה הג״ע לא רצה לצאת ואמרו לו שזה לא אפשר. אתה מוכרח לצאת ולמחר תהיה נשמתך כאן. וכל ישראל היו מתאוים לראותו כי חשבו ח״ו וד״ל. ומאת ה׳ העלו אותו בחבלים ובא לביתו שמח והיו כל ישראל שמחים ע״ז. ואמר להם כך וכך נגזר עליו וכך רצונו בזה שלמחר יהיה פטירתו ונצטערו כל ישראל כי אבד חסיד.

כל הלילה היו יושבים אצלו והוא היה דורש להם ענין קבלה עד קודם אור הבקר. וירד בטבילה שלו בביתו וטבל ולבש תכריכים. למד עם הקהל קבלה וקודם אור הבוקר אחר שמע ישראל יצאה

נשמתו. והיתה בכיה גדולה והספרות ועל אלה אני בוכיה.

על זמן פטירתו מביא החיד״א את מסורת המשפחה: ״ומז״ה עלה לשמים יום השישי פרשת חיי שרה, שנת ה׳ ת״ד, בעה״ק חברון תוב״ב.

המשך……

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

הדחקתם של זיכרונות הדמים הללו מן התודעה ומן הכתובים אינה מצביעה על דרגת חומרתם. הנה פרעות ת״ח ות״ט ״זכו״ למשמורת־עד בזיכרוננו הלאומי, וראש הפורעים חמלניצקי ימ״ש נותר כה חקוק בתודעתנו שגם היטלר ימ״ש לא יכול להפיג את עצמת מעשיו. אפילו טבח קישינב, שמספר הרוגיו 45, לאמור פחות מפאס ומחצית הנספים בקזבלנקה, לא רק הונצח בכתובינו והוא מוזכר כנקודת מפנה גם בפנייה לציונות וגם בהגירת ההמונים לאמריקה, אלא גם הגיע למעלת פואמה מרטיטה ומזוויעה מעטו של משוררנו הלאומי. כל ילדי ישראל שמעו את שמעו היות והוא קרוב לעתותינו המודרניות והשפעתו המידית על משפחותינו ועל תולדות עמנו חרגה מגבולות מולדבה שבה אירע. יתרה מזו; בקישינב נקשרו הפרעות, לפחות למראית עין, בעלילת דם שפלה שנתנה להן צידוק בעוד השלטון עומד מנגד, ואילו בפאס הצידוק היחיד היה אורגיית המוות והשוד שמוסלמים המיטו על היהודים רק בשל יהדותם.

בהיבטיהם הטרגיים והבהמיים האחרים, לא היו הבדלים בין שתי הפרעות כי בשתיהן נרצחו, נחנקו, נאנסו, עונו והושפלו עוללים וזקנים, נשים וגברים. אולם אצלנו – שָׁאנֵי. הס מלהזכיר מעשי פרעות אם מפאת החשיבה, או שמא חוסר החשיבה, הטמונה בהלך הרוח הד׳ימי שמשביח את הזוועות, מדלג עליהן ומוחל לעושיהן: שמא מפאת התקינות הפוליטית צרת דורנו, שמתירה לפורע להרוג ולהשמיד, אך קוראת לקרבן ״להבין״ ולהראות אורך רוח. היא גם מדחיקה את הנוראות שמעוללים עמים מן העולם השלישי ומן העולם המוסלמי לבני עמם, שדנים אותם לרעב, למגפות ולקטל מלחמתי, ואת נטל ההצלה היא מגוללת על העולם המערבי השבע, שאמור לתרום, להזין, לרפא, להעניק כספים, להציל חיים. אמור הוא אף להתנצל רק כדי להידחות בידי ניצוליו ולספוג האשמות בדבר אנוכיותו, אדישותו, עושרו ששדד מהם, התנכלותו להם ואחריותו לעוניים, לפיגורם ולשחיתותם.

בין כה וכה אנו עומדים נפעמים, מהתפעלות עילאית ומעצבות תהומית, בפני השערים החדשים של הארמון שבלעו אל תוכם את מה שהיה חצר בית כפרי והמבנים שסביבו. הריגוש בא מעצמתה של חוויית המפגש עם שתי דלתות הברונזה המרצדות בשמש, אומרות כבוד והדר. הקישוטים שעליהן מעשה ידי אומן, חרוטים ורקועים בתבליטים ובשקעים, בקווים זוויתיים עדינים וחדים, והכול כמשטח שעליו משחקים הצבעים ומתחלפים – מאדמדם בוהק ועד לצהוב מהבהב כאור נגוהות שנשפך מהן ועליהן. העצב מן המחשבה על חיים שנקטעו, על זכרם של עשרות אלפי תלמידים יהודים שבאו לשם ונגאלו תודות לתורות חיצוניות שהוציאום מניוון החדר. עשרות שנים בגרו משם רבבות תלמידים לאחר חוק לימודיהם היסודי, ואחר כך המקצועי והתיכון, ויצאו אל החיים.

עצב על שכל זה היה ונשתכח, בלא להותיר אות וסימן כי חיים יהודיים צמחו פה, ילדים יהודים הגיעו לפרקם, ולרבים מהם הייתה זו מקפצה ללימודים גבוהים במקום או בארץ־האם צרפת. במושגינו דאז הייתה צרפת המטרופולין זירת התרבות שאין זולתה, שכל השאר לא היה אלא נספח מדולדל שלה. ספרות צרפת, שרק אותה למדנו ושנינו, השירה הצרפתית, מקצועות הדקדוק וההכתבה שבלעדיהם אין ידיעת הלשון שלנו מלאה – כל אלה ביטלו בשישים את מערכות התרבות האחרות בשיירים בזויים. ההיסטוריה בה״א הידיעה הייתה של צרפת, מן הפרנקים ״אבותינו״, כך הורו לנו, עד לרפובליקה השלישית ועד בכלל. לימודי גאוגרפיה לא באו לעולם אלא כדי לתאר את נהרות צרפת ועמקיה, עריה ומחוזותיה, מסילות הברזל והתעלות, הכול על בוריו. על מרוקו, ארץ גידולנו וצמיהתנו, לא ידענו מאומה: לא שפה, לא ארץ, לא יושביה שממילא אין להם היסטוריה: למדנו שעמים ברברים כבושים רק נהנים מזיווה של תרבות הכובש הקולוניאלי, שרק היא נלמדה בבתי הספר היהודיים של ״אליאנס״ שהיו צרפתיים במהותם ובשליחותם. היינו כלואים בעולם מושגים קרתני ולא העלנו על הדעת שקיים דבר מלבדו. גם ידוע ידענו כי כל השואפים לגדולות חייבים להצטיין בלימודיהם, וחעילויים שבהם אפשר שיזכו להגיע למטרופולין כדי להתבשם מתורתה ולשוב עטורי תהילה ולהרביץ תורה בדורות הבאים. לא הייתה שאיפה למעלה מזה, כי מה נעלה יותר ממורה ב״אליאנס״ באווירת הבערות והצמא לדעת שהיינו נתונים בה?

בתי הספר היסודיים לבנים ולבנות שהקנו בסופם את ״תעודת הלימודים״ היוקרתית, שאיפת חייהם של כל בחור וטוב ושל כל בתולה חסודה לפני צאתם לתלאות החיים, לנישואין וגידול הבנים – היו חוט שדרתו של המוסד. מנהלו פיקח ביד רמה על בית הספר לבנים ורעייתו, שמבט עיניה המצמית העביר רעד בנפשותינו הרכות, אחזה בציפורניה את המדור לבנות. מאחר שלא היו מסגרות לימודים סדורות ומחייבות וכל הורה עשה בילדיו כחפצו, רוב הבנים שהו מגיל רך בין כותלי בית ״אם הבנים״(שעליו עוד יסופר), שם שנו תורה ותפילות עד שהגיעו למצוות. בר־מצווה לא נחוג בגיל קבוע, אלא כאשר החתן למד את פרקו והיה מוכן להציגו בציבור. על בנות מן השורה לא כילו זמן כי הן נועדו לשרת את המשפחה ובבוא העת להינשא לאיש. על החידוש בן זמננו של בת־מצווה לא שמעו אז ולא שיערו שיהיה. לפיכך היה טפטוף מתמיד של בנים מן ה״חדר״

לבית הספר בכל הגילים ובכל העונות, כשסברו ההורים כי הגיעה העת ללימודים חיצוניים, ולאחר שנחה דעתם כי הקנו לצאצאם מושגי יסוד בתורה וביהדות ובמנהגים יהודיים שינחו את דרכו. טרחה כזו נחסכה מעם הבנות כי רק יחידות סגולה שהוריהן חפצו בכך דילגו ישירות אל חוג מבטה של המנהלת, והן היו אנוסות להתחיל מבראשית היות ולא צלחו את חוויית ה״חדר״. עשר המחלקות של הבנים היו פתוחות ל״קפיצת כיתה״ מעת לעת לפי קצב הלימודים של כל תלמיד, וכך יצא כי לאחר בר־המצווה בגיל תשע באתי מן ה״חדר״ ישירות לכיתה השלישית, ומשם לשישית, לשמינית ולעשירית, ומקץ ארבע שנים כבר היה בית הספר היסודי מאחורי. ושם, בכיתה האחרונה, חלקתי את הספסל עם אחי הבוגר ממני בשנתיים, שמסלולו היה ארוך ונפתל משלי והוא סיים אותו בגיל 15 לפני שהועבר לבית הספר המקצועי, היות ולבו לא נטה לנוסחאות תאורטיות ולסלסולי הלשון, לקסמי הספרות ולמכמני ההיסטוריה.

רבי רפאל אהרן בן שמעון -שלמה דיין

לא ימוש מתוך האהלחכמי המערב 1

למרות הטרדות הרבות שנתוספו על שכמו של רבי רפאל אהרן בעניני העדה, לא מש מאהלה של תורה ומד׳ אמות של הלכה. את רוב זמנו בילה בין כותלי ישיבת מור אביו זצ׳׳ל שנקראה בשם ״מגן דוד״. לישיבה זו יצאו מוניטין רבים בשל אוצר הספרים הגדול, שהכיל אלפי ספרים יקרי ערך ומציאות. רבים מהם היו נדירים, ואף כתבי יד נמצאו בה.

לילות כימים שם רבי רפאל אהרן בלימוד העיוני האהוב עליו עוד מימי נעוריו. כוח התמדתו היה להפליא בנוסף לשכלו השנון והחריף. קומתו התמירה ויופי פניו שהבזיקו קרני הוד מאור פני השכינה, הוסיפו נופך לכל המעלות הטובות ששכנו בקרבו.

שד״ר למערב הפנימי

בשנת תרמ״ח (1888), עקב המצב הכלכלי הקשה של העדה המערבית בירושלים, נתבקש רבי רפאל אהרן לצאת למערב הפנימי כשדייר, כדי לעורר את אחיו המערביים לטובת הכוללות של בני עדתם באה״ק.

לאחר סבל רב מטלטולי דרך קשים, הגיע רבי רפאל אהרן לעיר הגדולה פאס שבמארוקו. שם נתוודע לרבני העיר אשר שמחו לקראתו, כי שמעו הגיע אליהם, ובעיקר בשל שם אביו החסיד הידוע ומפורסם לרבים. קשרי אהדה ואהבה מיוחדת היו לרבי רפאל אהרן עם המרא דאתרא הגאון רבי רפאל אבן צור זצ״ל. היתה זו אהבה כנה ואמיתית בצורה הדדית, כמים הפנים לפנים. הם הרבו להרעיף זה על זה דברי חיבה וידידות. להלן מספר קטעים שכותב רבי רפאל אבן צור על רבי רפאל אהרן.

״אהובינו חביב עד לאחת, מעטה תהלה, יקר וגדולה… הוא הרב הכולל, בישראל להלל, זכר למקדש כהלל, ספרא רבא ויקירא, תוכו כברו, דובר צדק ותבר מאני דפחרא, רב טוב חברתו הנעימה והטהורה, לדדיה ירוו חלב ודבש, לאהבתו אני קשור, ובתוך מורשי לבבי יהמו גליה בגבורה, אחי נו׳עם, כמוהר״ר רפאל אהרן בן שמעון הי״ו מר בריה דרבינא, זוית ופנה, אור נערב נר המערב, הוא הקדוש ומפורסם בחסידותו, אשרי יולדתו, אדמו״ר כמוהר״ר צוף דב״ש זיע״א זללה״ה״. ״…ידיד נפשי וחמדת לבבי, איזי וחביבי, אוהב ורע הנאמן…״. ״אהובינו בלב תמים, אהבה בלי מצרים, אהבה שאינה תלויה בדבר, הרב המובהק, מאיר כברק, המליץ היפה, משמח אלהים ואנשים… אור עינינו… ציץ נזר הקדש לי הנפש והבשר…״.

גם רבי רפאל אהרן, השיב לו דברי אהבה וכה הוא כותב:

״ידיד נפשי… אשר נפשי קשורה בנפשו ובעבותות אהבתו קשור…״ …חמדת לבבי אשר בעבותות אהבתו אני אסור וקשור…״

רבי רפאל אהרן חונן בלשון ציורית ומליצית ובכושר הבעה בכתב בצורה מעוררת התפעלות. הוא העלה על הכתב את רישומיו מביקוריו במארוקו. ועל כן מן הראוי להביא את הדברים כלשונו הזהב בכל נושא הנוגע לעניננו.

כך הוא כותב בביקורו הראשון, על התרשמותו מצביון החיים היהודיים במארוקו:

״אנכי בדרך נחני ה׳, בהיותי נושא על שכמי משרת שליח מצוה דרבים של כוללות עדתינו ק״ק בני מערבא יצ״ו אשר אור להם בציון תובב״א לערי מערב הפנימי יכוננה עליון אמן, ובאתי לקריה עליזה פאס יכוננה עליון אמן, קרית מלך מארוקו יר׳׳ה. שם החלפתי כח ואמצא מנוח, מעינוי הדרכים אשר סבלתי עד בואי אליה. בנוה מהולל הזה שבעה לה נפשי עונג ונחת מזיו הדרת חכמיה ורבניה, ומידידות חברתם, ומיופי מדות גביריה ואציליה ונועם שלימותם. החן והכבוד חולק להם ביד נדיבה ויעטרם רצון. שרי החסד והחמלה. להם נאוה תהלה. יהי שמם ברוך ומבורך לעד באורך ימים ושנות עולמים. הם וכל קהלות המערב העי״א. כל משפטי הדת והנהגת הישוב בנוגע לאחב׳׳י נתונים המה ביד רבני העיר יצ׳׳ו, ובראשם ידי׳׳ן רב נהוראי הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא הדו״מ שלשלת יוחסין אשר נפשי קשורה בנפשו ובעבותות אהבתו קשור, כמוהר׳׳ר רפאל אבן צור יצ״ו. וככה גם בשאר מדינות המערב אשר שמה עוד דגל הדת עומד על תלו. כי צרעת החפשיות לא פשה בקירותם. הודות והלל לה׳. העיר העתיקה הזאת נודעה לשם תהלה מדורות קדומים. היא הרתה שלומי אמוני ישראל. על ברכיה גודלו מרנן ורבנן גאוני עולם ומוסדות תבל זיע׳׳א אשר היו לנו ולתורתינו למגדל עופל ומבצר מעוז, ולאור תורתם ילכו כל זרע ישראל כלו. ולספר קורות העיר ויחס דורותיה מלפנים תלאה עטי. ובהיותי בעיר הנז׳ ראיתי ס׳ יקר ונחמד הכי קרא שמו יחס פאס, פעולת איש צדיק ורב פעלים, הרב הגדול מעוז ומגדול המפו׳ בשמו ומעשיו, תפארת חכמים ושלשלת יוחסין, שהיה אב״ד ור״מ בעוב״י הנז' כמהור״ר אבנר ישראל הצרפתי זצוק״ל. ראיתיו בתוך ספרי כתיבותיו הנחמדים אשר השאיר אחריו ברכה ביד מר בריה רחימא דנפשאי, פריו קדש הלולים, שמו כשם הגדולים, הרב הכולל, בישראל להלל, מזר׳׳ק טהור כמוהר׳׳ר וידאל הצרפתי יצ״ו. הרב המחבר, ברוח מבינתו הכביר, העביר תחת עטו כל דברי ימי עולם של העיר הזאת, וכל פרטי וסעיפי ההודעה הנדרשת לכל חוקר המתחקה על שורש דבר הכל העלה על ספר בשפה ברורה וצחה דפח״ח. ואם כן אך למותר לדבר עוד בזה.״.

מימונה 1982-חוברת שקיבלתי מידידי שאול טנג'י הי"ו

 

תוכן העניינים:

פתח דבר:

תרבות שבטי ישראל, – נחום פסהארז ביטון-מלח,

 יו״ר המרכז לתרבות ולחינוך הקדמה:

שמחה במלח – ארז ביטון.

חג המימונה במרכאש – מפי מסעודה חזן.

משוררת עבריה במארוקו במאה הי״ח,

בקשה – פריחא בת יוסף.

חג המימונה בטנג׳ר – מפי פרלה כהן.

חג המימונה בביג׳א (תוניס) – רחל צרפתי.

 חג המימונה בטריפולי(לוב) – טוני גאוי.

משירי משוררי צפון אפריקה:

פראג׳י שוואט;

ר׳ דוד חסין׳,

ר׳ דוד אלקיים-,

יצחק מנדיל אבן זמרה;

 ר׳ יעקב ברדוגו-,

ר׳ יעקב אביחצירא.

חידוש מסורת חגיגות המימונה בישראל – שאול בן שמחון.

כך חגגנו את חג המימונה, בתארודאנית שבעמק הסוס – ד״ר יוסף שטרית.

חג המימונה של יהודי מרוקו – ד״ר יששכר בן־עמי.

פסח וחגיגות מימונה בפאס – פרופ׳ ח.ז. הירשברג.

 הקשר בין האדם העמל לחג המימונה – אלי מויאל.

 הקדמה:

חג המימונה הוא משבצת בפסיפס התרבותי־חברתי־דתי וכלכלי של קהילות יהודים בתפוצות (כמו קהילות יהודי לוב, צפון אפריקה, כורדיסתאן).

הירשברג מרחיב את היריעה ומוסיף את קהילות היהודים באירופה המרכזית (ראה ״זכור לאברהם״). יותר מכך, השוואת מנהגים מסויימים אצל יהודי פאס בחג המימונה, למנהגים אצל חסידי חב״ד, בחגיגה הנערכת באחרון של פסח, מגלה דימיון הגובל בפליאה.

אנו בקשנו להתמקד בדרך בה חגגו קהילות היהודים בתפוצות את חג המימונה, אלא שמהר מאד גילינו, שהמסה העיקרית, מרכזה בצפון אפריקה. כיון שמטרתנו המוצהרת ללקט תיאורים אותנטיים, ולו גם תיאורים חלקיים, ממנהגי יהודי צפון אפריקה, בחג המימונה, פנינו לארבע נשים, וכל אחת בדרכה מספרת על מנהגי קהילתה בחג המימונה.

הבאנו רשמי ביקור בעיר פאס, של פרופ׳ הירשברג, בחגיגות המימונה.

שני מאמרים נוספים דנים בחג המימונה, וכל אחד בדרך משלו. האחד, זהו מאמרו של ד״ר יששכר בן־עמי, ובו תיאור מקיף על אופיו של חג המימונה ומקורותיו בקהילות היהודים בתפוצות. מאמרו של ד״ר יוסף שטרית, חוזר מבעד לזמן לחג המימונה כפי שחגגו בחיק משפחתו בעמק הסוס. הדגשיו שונים מהמקובל. הטעמים שלו לקיום החג מתייחסים לריאלית היומיום, מתוך רגישות לצרכיו של האדם. ודי שנציין את העיקריים שבהם:

א) זהו חג של שיתוף ואחוה, חידוש הקשר בין יהודי לבין שכנו המוסלמי-,

 ב) חג התחדשות הטבע, ודאגת האדם לפרנסת בני ביתו.

מתוך ארבעת הטעמים המובאים בשם אומרם, ר׳ יוסף בן־נאיים,שני הטעמים הראשונים משכנעים יותר, קרי מימונה — מלשון אמונה, רוצה לומר, כשם שבני ישראל נגאלו בניסן כן עתידים הם להיגאל בניסן, והטעם השני ביום המימונה מברכים על התבואה ומייחלים לשנת אושר וברכה.

הפירושים הפסבדו־בלשניים של הרב יש״י חסידה (מימו־נה, משמע המיאום שלנו,במובן בדרך־לץ), וזה של יצחק איינהורן (מימונה, מלשון מימון — מלך גדול ממלכי השדים), בהחלט אינם משכנעים.

השאלה החוזרת ונשאלת היא: מתי באמת החלו לחגוג חג זה? לדעת ד״ר יששכר בן־עמי, את החג חגגו קודם למאה הי״ח, לדעת ד״ר יוסף שטרית את החג חגגו במאתיים השנים האחרונות.

אם אמנם חגגו את חג המימונה קודם למאה הי״ח, מדוע חג זה לא התמסד בשירה? על השאלה משיב ד"ר יששכר בן־עמי, המשוררים והפייטנים חברו בו במקום לצרכי השעה מלים ללחנים ידועים, כיון שכך שירים אלה לא נשתמרו.

הבאנו מעט משיריהם של משוררי צפון אפריקה, מתוך ביטחון, שתרומתם האיכותית לפסיפס התרבותי־חברתי־דתי, נכבדה ביותר.

כדי שהקריאה תהיה קולחת, לא הדפסנו את ההערות המצורפות של כותבי המאמרים, ואלה שימצאו ענין מעמיק יותר בנושא, מוזמנים לעיין במקור המסומן.

תודתנו הרבה נתונה לכל אלה שעזרו בעצה ובליקוט החומר, תודתנו למוזיאון ישראל, ירושלים, לד״ר יששכר בן־עמי ולגב׳ עלייה בן־עמי.

תודתנו המיוחדת לד״ר יוסף שטרית, שעשה עמנו בעצה בכל שלבי הכנת החוברת, וכן על עזרתו בבחירה ובאיסוף החומר, ולסיום תודתנו הרבה למר משה דהן מנהל היחידה לתרבות שבטי ישראל, על תרומתו הרבה בעצות נבונות ומועילות, ובליקוט החומר.

שִׂמְחָה בַּמְּלַח – השיר של ארז ביטון, מופיע בתמונה משמאל, מנוקד וקריא

חג המימונה במרכאש.

מפי מסעודה חזן.

השמלה, השולחן וליל המימונה.

מי שיש לה שמלה יפה לבשה אותה, ומי שיש לה חלוק יפה לבשה. ומי שלא היו לה שמלה או חלוק יפה השאילה מנשים. בחול המועד פסח, קנינו דבש, חמאה, חלב, ופירות. בליל המימונה שוב קנינו אצל הערבים חלב, שמרים, חמאה ודגים. בליל המימונה על השולחן שמנו תמרים וצימוקים, צלחת של קמח ובתוכה חמש ביצים, חמישה פולים ירוקים וטובים. אותם שמרנו עוד מליל הסדר. על הצלחת עם הקמח שמנו את כוס השמן, וכן משהו מזהב, טבעת או שטר של דולר, ואת ה״חמירא״ שקנינו מהערבים עם החלב והדגים הוספנו אותם על השולחן, וליד כל אלה את הכוס עם הדבש.

בליל המימונה משפחה אחת הכינה ״מופלטה״, ואחרת מכינה ״קוסקוס״. אנחנו בישלנו ״קוסקוס״. ובלילה הזה רבו המבקרים, וכל אחד מבקר את השני, וכל הנכנס מברך ״אללה מימונה, אללא מסעודה״. וכולם שרים ומברכים את האורחים. השמחה נמשכה עד כמעט לבוקר, והערבים באו למלאח למכור מצרכים. ואנחנו יוצאים ובאים לשכונתם. הערבים המכרים, או אלה אתם עבדנו באו אלינו, והביאו לבן וחמאה, וכשהיו מגישים לנו היו אומרים ״תיקח את העאדא״(מתנה).

למחרת המימונה, בבוקר, יצאנו לשדה למקום שיש מעיין או בריכת מים, ופרחים ועצים. רוחצים את רגלינו במים לשנה ברוכה. בערב חזרנו לבתינו ובישלנו את הדגים של ערב המימונה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר