ארכיון חודשי: פברואר 2016


47 – מוחמד – محمد

47 – מוחמד – محمد

 בשם אלוהים הרחמן והרחוםהקוראן

الَّذِينَ كَفَرُوا وَصَدُّوا عَن سَبِيلِ اللَّهِ أَضَلَّ أَعْمَالَهُمْ 1

הכופרים והמרחיקים אנשים מעל נתיב אלוהים – הוא יוריד לטמיון את מעשיהם.

יוריד לטמיון – לא יגמול להם על שום מעשה טוב שיעשו, כגון דאגה לנזקקים וכדומה

הערה חשובה : התרגום לעברית מובא מתוך ספרו של אורי רובין " הקוראן "

وَالَّذِينَ آمَنُوا وَعَمِلُوا الصَّالِحَاتِ وَآمَنُوا بِمَا نُزِّلَ عَلَى مُحَمَّدٍ وَهُوَ الْحَقُّ مِن رَّبِّهِمْ كَفَّرَ عَنْهُمْ سَيِّئَاتِهِمْ وَأَصْلَحَ بَالَهُمْ 2

המאמינים ועושי הטוב והמאמינים באשר הורד ממרומים אל מוחמד – והוא האמת אשר באה מעִם ריבונם – הוא יכפר להם על עוונותיהם וישובב את נפשם

ذَلِكَ بِأَنَّ الَّذِينَ كَفَرُوا اتَّبَعُوا الْبَاطِلَ وَأَنَّ الَّذِينَ آمَنُوا اتَّبَعُوا الْحَقَّ مِن رَّبِّهِمْ كَذَلِكَ يَضْرِبُ اللَّهُ لِلنَّاسِ أَمْثَالَهُمْ 3

זאת כי הכופרים נוהים אחר דברי הבל והמאמינים הולכים אחר האמת אשר באה מאת ריבונם. כך ימשול אלוהים לאנשים את משליהם. 

את משליהם : על מאמינים וכופרים

 

  فَإِذا لَقِيتُمُ الَّذِينَ كَفَرُوا فَضَرْبَ الرِّقَابِ حَتَّى إِذَا أَثْخَنتُمُوهُمْ فَشُدُّوا الْوَثَاقَ فَإِمَّا مَنًّا بَعْدُ وَإِمَّا فِدَاء حَتَّى تَضَعَ الْحَرْبُ أَوْزَارَهَا ذَلِكَ وَلَوْ يَشَاء اللَّهُ لَانتَصَرَ مِنْهُمْ وَلَكِن لِّيَبْلُوَ بَعْضَكُم بِبَعْضٍ وَالَّذِينَ قُتِلُوا فِي سَبِيلِ اللَّهِ فَلَن يُضِلَّ أَعْمَالَهُمْ 4

כאשר תתקלו בכופרים, הכּו בהם לפי חרב, ולאחר שתעשו בהם שפטים,כִּבלו בכבלים, ומעתה הבררה בידכם לחון או לחייב בדמי כופר, עד שוך המלחמה, אילו רצה אלוהים, היה גובר הוא עליהם, אך הוא חפץ להעמידכם במבחן זה מול זה, הנהרגים במלחמה למען אלוהים – הוא לעולם לא יוריד את מעשיהם לטמיון…….

כבלו : את השבויים

לחון : יש הסבורים כהיתר החנינה וכופר הנפש בוטל בתוקף הצו שניתן בסורה 9 פסוק 5 המצווה להרוג את המשתפים באשר הם. ואולם  מרבית המלומדים גורסים כי ההיתר קריר וקיים

להעמידכם במבחן : המאמינים שיחרפו את נפשם במלחמה יקנו לעצמם את הזכות לגן העדן.

עד שוך המלחמה : מפרשים : עד הכרתת הכופרים כולם

הנהרגים : נוסח אחר : הלוחמים ( בערבית קָאתַלוּ במקום קֻתִלוּ )

  سَيَهْدِيهِمْ وَيُصْلِحُ بَالَهُمْ 5

הוא ינחה אותם וישובב את נפשם,

ינחה אותם: מפרשים שההנחיה תחול עליהם עוד בטרם ימותו, ושהיא תקיף את כל מי שנוטל חלק במלחמה, גם אם אינו נהרג.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-שלום בר-אשר

אבירזל ר׳ יצחק, כפר ליצחקשלמה אקוקה

מראכש [תרצ״ב – 1932].

פירוש על פסוקים אחדים מפרשיות התורה, דרושים.

 

אבירמאט ר׳ משה, ויאמר משה, ירושלים תשל״ט.

חידושים על התורה, על מקצת מן הנביאים, על ספר תהילים ומשלי ופרק כ׳׳ג באיוב, על מגילות קהלת ושיר השירים. נדפס עמו הספר שפת אמת, חידושים על פרקי אבות; דרושים; חידושים שונים. .

 

אבן דנאן ר׳ משה, ראה שיסו שמעון.

 

אבן דנאן ר׳ יצחק ב״ר שמואל, ליצחק ריח חלק ראשון וחלק שני

ליוורנו, שנת ונפצו׳׳ת יהוד״ה [תרס״ב – 1902], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג ובניו.

חלק אי: שו״ת ופס״ד על ד׳ חלקי השו״ע. 3 דפים הקדמות, ביניהן הקדמות בני המחבר + צ׳׳ח דפים כולל מפתחות בשם ״מבוא פתחים״ ערוכות ע״י ר׳ שמואל בנו של המחבר לפי השו״ע ולפי סדר א׳׳ב.

חלק בי: ליקוטי דינים על ד׳ חלקי השו״ע לפי סדר א״ב בסופם חידושים על קצת פסוקים מן התורה ומן תהלים ומשלי + מליצה לתפילין ושיר על י״ג עיקרים. שער + ק״ל דפים.

שני החלקים כרוכים באחד.

 

 אבן דנאן ר׳ שאול ב״ר שלמה, הגם שאול

פאס [תשי״ט – 1959], בדפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן.

82 פסקי דין בענייני אישות וממונות. אחריהם קונטרס שנה שאול ליקוטי פסקים ודינים לפי סדר א״ב (דפים ע״ח2 – צ).

בסופו מפתחות מפורטים ופטורי ציצים, קיצור הפסקים לפי סדר א״ב ולפי סדר הסימנים.

תמונת המחבר, 2 דפים הקדמת המחבר + צ דפים + י״ב דפים (פטורי ציצים).

 

אבן דנאן ר׳ שלמה ב״ר משה, אשר לשלמה

ירושלים, שנת חטר מגזע יש״י ונצ״ו [תרס״א – 1701], בדפוס ר׳ שמואל הלוי צוקערמאן.

שו״ת ופס״ד, רובם בענייני אישות וממונות. אחריהם ליקוטי דינים ופסקים לפי סדר א״ב (דפים קל״א – קמ״ה) ובסופם תקנות של רבני מרוקו שלא נדפסו בספר התקנות ותקנות חדשות שנוסדו בימי המחבר (דפים קמ״ה – קמ״ו) ובקשה לשחרית מהמחבר.

4 דפים הסכמות והקדמת המחבר (כוללת סדר יוחסין של המשפחה) + קנ״ז דפים כולל 10 דפים מפתחות בשם ״פתחי תשובה״ בעריכת ר׳ שאול אבן תאן (בנו של המחבר), קיצור הפסקים ותוכן העניינים לפי סדר הסימנים ולפי סדר א״ב.

 

אבן דנאן ר׳ שלמה ב״ר משה, בקש שלמה

כאזאבלאנכא [תרצ״א – 1931], בדפוס שלום ומרדכי אלבאז.

שו״ת ופס׳׳ד על ד׳ חלקי השו״ע רובם על אה״ע וחוה״מ.

תמונת המחבר, 3 דפים הקדמת ר׳ שאול ור׳ משה בני המחבר + צ״ח דפים + 8 דפים מפתחות תוכן העניינים וקיצור הפסקים בעריכת ר׳ משה אבן תאן, לפי סדר הסימנים ולפי סדר א״ב. 2°.

אבן דנאן ר׳ שמואל ור׳ סעדיה בנו, אוצר נחמד

ליקוטי דינים ומנהגים ופס״ד, נדפסו בתוך גליון כללי הרא׳׳ש בקונטרס פרפראות לחכמה (מר׳ דוד עובדיה) בסוף ספר מנחת העומר. ראה: אביטבול, ר׳ שלמה ור׳ עמור.

 

אבן דנאן ר׳ שמואל, דשנת בשמן

פאס [תשכ״ג ־ 1963], דפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן.

ששים דרושים שכתב הרב שמואל אבן דאנאן, רובם לזכר נפטרים שונים. בסוף הספר כמה דרשות לראש השנה ויום הכיפורים. עיקרם דברי מוסר.

 

אב ןוואליד ר׳ יוסף, שמו יוסף ירושלים [תרס״ז – 1907], בספר ש״ט סעיפים:

סעיפים א׳-קל״ב – חידושים על הש״ס (ממסכתות התלמוד, פירוש רש״יא

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

והלאה מזה בניין העירייה, שבימי הצרפתים נקרא ״שירותים עירוניים״ כדי לעקר ממנו כל סממן או רמז שלטוני, מקום שאבי ז״ל בילה בו שעות רבות להסדיר את מסיו, לשחד את אלה ולפייס את אלה, אך תמיד הפחד תלוי מעל ראשו פן הפקיד המשוחד לא שבע דיו, או שבע ורעב מחדש, והמשימה להביאו על סיפוקו תמיד תובענית ולעולם אינה נגמרת.

ומול העירייה בית הקפה והמסעדה (״הזיתים״), שבאווירה חצי־כפרית השתרעו על שיפולו של הר ירוק־עד ונבנו לתלפיות כאחד ממוקדי הבידור של העיר, שבאו אליו בעיקר יהודים, היות והיה בבעלותם ובניהולם של יהודים, ואבי ז״ל ביניהם. זה היה חלק מילדותנו, כי לא רק שסרנו לשם מדי פעם בדרכנו לבית הספר או בחזרה ממנו, אלא זה היה גם מקומן של חגיגות משפחתיות רבות ומפגשי חברים של המשפחה, ובימי המימונה שימשו גניו ומטעיו אתר לפיקניקים משפחתיים של בעלי העסק הפורח ההוא, שגם בערבי שבתות (אבי הדיר רגליו משם במועדים הללו) הלכו לשם צעירים לרקוד, להגיח משקה אל פיהם ולפגוש את בני גילם משני המינים.

הגן הפך למין סמל ומכשיר ליציאת היהודים מן המלח, לעירוב שני המינים בגיל שבו הם מבקשים זה את קרבתה של זו, להבדיל מימי הבידול והשידוכים שסימנו את יהדות מרוקו המסורתית מימים ימימה. גיל העשרה הוא ראשית פעולת ההורמונים של ההתבגרות, בימים שהתאהבנו במורותינו, שלא העזנו להיישיר מבט בפני נערות בנות גילנו, שהרבינו בדברי הבאי על יחסי מין שהורגלנו להגות בהם כחטאים כבדים מנשוא, ולא היה מי שינחה אותנו בנפתולי ההתלבטויות ההן, לא ההורים מפאת המבוכה ולא החינוך מפאת האיסור של הס מלהזכיר. לפיכך, כשראינו זוגות נאהבים מטיילים או מתגפפים, רבתה קנאתנו ורבתה עוד יותר פעולת דמיוננו. אך תמיד ידענו כי אנו קטנים וחסרי הבנה, כי אין יצרינו מעידים לא על בריאותנו ולא על תום נעורינו, וכי מוטב לדחוק דברים שייסרו אותנו עד שירווח.

ועוד הלאה משם הגענו לכיכר המסחר, שבימי ילדותנו הייתה מרכז היקום, היות וכל פעילות שמחוץ לבית המשפחה ולבית הכנסת רחשה שם. הכיכר עודנה גדולת־ממדים. הרחבה המפולשת הזאת גבלה בצדה האחד עם ארמון המלך, אחד מני רבים, ועם שערו הראשי של המלח מצד שני. שם עברנו ושבנו כל יום בדרך לבית הספר ״אליאנס״ שהתחלק לבנים ולבנות ברמת היסודי, שהיה בית ספר מקצועי לבנים ומוסד משותף לבנים ולבנות ברמת התיכון.

יכולנו לשוב ולצעוד בנתיב המדויק לבית הספר ובחזרה אלמלא שינויי העתים והמקום שחלו בעשרות השנים שנעדרנו משם. שהרי בתי הספר היהודיים נהרסו באין להם דורש לאחר לכתם של היהודים, ועל מקומם נתרווחו גינות הארמון, אותן גינות שקנו להן תהילת עולם כאשר באפריל 1912 פרצו פרעות ביהודי העיר ונטבחו 60 ונפצעו עשרות, והמלך פתח את שערי הגינות בפני הפליטים והקים ועדת סיוע לסעוד אותם.

 האירוע ההוא, אחד מרבים מספור שנחקק בזיכרון הקהילתי בכינוי התריטל (מהומות, התפרעויות) – כי בשנת 1907 התחולל שכמותו וחמור ממנו בקזבלנקה ואז נשחטו כ־100 יהודים – המשיך לזעזע את היהודים ולהטיל עליהם אימת המוות. זכור לי כי בילדותי, בכל פעם שמאן דהוא אץ במדרגות ביתינו, רצה אימא לנעול את הדלתות ולקרוא לילדים פנימה. פניה נתכרכמו וידיה רעדו, ולא יכולתי להבין על מה הבהלה.

היא רק הפטירה ״הם״ בלא לפרש. הייתה זו סבתי זיכרון צדיקה לברכה, שעוד ידובר בה להלן, שסיפרה לנו, הילדים הנדבקים בבהלה ההיא בלי שידעו על מה ולמה, כי בשנת התריטל, שאותה זכרה מנעוריה, סבלו היהודים והלכו אל מותם ללא סיבה או מסובב. ומאז, אזכור המילה המצמררת ההיא העביר בנו חלחלה מורשת שלא יכולנו לשער את מובנה, ממדיה ועומקה, ואילו זקני הדור העטו עצב על פניהם על מה שהיה, ופחד על מה שעוד עלול להתארע לבניהם ולבני־בניהם. מכאן הרגישות הקיצונית והעמידה המתמדת על המשמר, כי תוך דקות שהן כהרף עין עלולה להתרחש פורענות, כי איש איננו יודע מנין תיפתח הרעה, באלו משערי המלח היא תכה, מי יהיו קרבנותיה, ומה יעשו השלטונות, אם יעשו כל עיקר, לסכלה באבה או למצער להגן על היהודים חסרי המגן.

זכרנו את השומרים השחורים שהופקדו על שערי המלה בימי חג ומועד, כי אלה היו הימים המועדים לפורענות, שהיהודים טרודים בתפילותיהם ואינם דרוכים להדוף אותה. משהסכנת לנוכחותם המשרה ביטחון למראית עין, בחינת ״על חומותיך הפקדתי שומרים״, גם קיבלת כגזרה משמים שהסכנה מרחפת תמיד סביבותיך. רוח של לחימה והגנה עצמית לא שרתה שם, היות וליהודי אסור להתגונן, סממן מסממני מעמד הד׳ימי שעוד נחזור לדוש בו. על כן יכולת רק להשליך את יהבך על בורא עולם אם השלטון הערבי או הצרפתי יתרשל בחובתו, ומשנפתחה הרעה רק הגבירים המקושרים לשלטון המלכותי או לשליחיו המקומיים יכלו לפעול בממונם ובדרכי השפעתם להדוף את הרעה. אך משום מה, שסיבתו המשוערת היא עיוות מוסרי או הדחקה פחדנית, יהודי מרוקו ממעטים להזכיר את הזוועות ההן ומרוממים את המלכים שכביכול עזרו עמם בשעת הדחק. כך אפוא מעמד הדי׳מה איננו רק תיאור מצב משפטי, כלכלי, חברתי ופוליטי שפל שהיה נחלתם של היהודים, אלא הפך להלך רוח לאמור: גם אם מוציאים יהודי מן הד׳ימי, קשה להוציא אה הד׳ימי, מן היהודי.

שנים של השפלה ודיכוי, במקום שיעוררו למרד ולתרעומת של משועבד כנגד משעבדו, הולידו גם דיכוי חופש המחשבה אצל היהודים, שגם לאחר שחרורם ובריחתם לישראל, לצרפת, לקנדה ולשאר מקומות, מתמידים בהודיה למשעבדיהם, בהתנצלות על שהם שרדו והתקיימו, בליחוך פנכה מעורר שאט נפש; והרי בריחתם מורה על שעבודם, שאין דרכו של אדם להימלט ממקורות אושרו ומחמדת חייו. גם אם נתעלם מדורות אחרונים, הרצופים צרות שבאו על ישראל בכל רחבי מרוקו בתואנה של עליית הציונות, קום מדינת ישראל וסכסוכה עם שאר ערבים – גם אז מי יוכל להדחיק כלא הייתה את כרוניקת הדמים של ימי הביניים החשוכים של שושלות המוראביטון והמווחידון הקנאיות, ואלה גם ימיו של הרמב״ם בעיר פאס, שאז נאלץ להימלט על נפשו מאימתן?

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן-נטישת סמלים דתיים בקהילה של יוצאי תוניסיה

נטישת סמלים דתיים בקהילה של יוצאי תוניסיהדור התמורה

שלמה דשן

בפרק זה מתרכז העיון באחד מסוגי השינוי הדתי, הוא ה׳חיסול׳, כפי שהכרנוהו בפרק הרביעי. נמצא שלא תמיד מהווה החיסול של סמל דתי שקיעה של המערכת הדתית בכללה. אנו נכיר כאן שני סוגי חיסול, שדווקא באחד מהם המכונה ׳נטישה׳ יש כדי לחזק את היסודות העקרוניים של הדת המסורתית. התיאורים לקוחים מן החיים הדתיים של קהילת בית־כנסת של יוצאי דרום תוניסיה. הפרק מסתיים בהשוואה למקבילות מן האתנוגראפיה של דתות אפריקה.

אחד הנושאים המרכזיים, המעסיקים את חוקרי הדת בחברות מודרניות, הוא החילון ותכונותיו האיכותיות והכמותיות. החוקרים עמלים למצוא מאפיינים מתאימים, שיהיה בהם כדי להעיד על חילון או על העדרו, וההתלבטות רבה. בפרק זה אתעכב על מרכיב אחד המשמש במחקרים אלה ואשר אינו גורם להתלבטות של חוקרים, הלוא הוא ה׳חיסול׳. קיימת הסכמה שבשתיקה שהמאפיין הזה, כאשר הוא מתגלה במציאות, מעיד הוא יפה על מציאות של חילון. חיסול סמלים נחשב אצל חוקרים אלה כחילון בה״א הידיעה. כך, לדוגמה, מצוי חוקר המפרט ביותר מאפיינים רבים, המעידים לדעתו על חילון ועל טיפוסי חילון, אבל כאשר הוא מגיע לדיון בחיסול הוא סותם דבריו. ה׳חיסול׳ כמרכיב של חילון הוא, לדבריו, ׳מובן מאליו׳ (רוברטסון, 1970: 236).

האומנם מעיד החיסול של ביטוי דתי על חילון, והאם עשוי הוא להועיל באיתור החילון במחקר משווה? בתנאים חברתיים ודתיים מסוימים, כגון ביהדות של ימי הביניים, אנו מוצאים דוגמאות לחיסול מוסכמה דתית, כמו הביטול למעשה של איסור התורה על הלוואה בריבית(היתר עסקא), שאינו מתפרש כמקרה של חילון. יהדות ימי הביניים אופיינה במנגנונים הפרשניים של מסורת ההלצה, והללו הכשירו למעשה את הביטול של הצו המקראי. על מנת להבין שינויים דתיים כגון זה שהוזכר, יש להביא בחשבון את סוג הלגיטימאציה הפנימית המכשירה את השינוי, או פוסלת אותו בהעדרה. בתנאים דתיים ותרבותיים שבהם אין פועלים מנגנונים פרשניים המאפשרים שינוי, עשוי החיסול להיות תופעה שונה בתכלית: הוא עשוי אז להיות חילון. העובדה שקיימים הבדלים דתיים ותרבותיים כאלה מגבילה את אפשרות השימוש בתופעת החיסול כמרכיב בחקר החילון. מעשי השינוי הדתי של אנשי בית כנסת ׳צידקת חיים׳ בצפונית מוליכים לתפיסה, שחיסולם של מעשים סמליים אינו בהכרח מעשה חילון. יתרה מזו: מעשי שינוי אלה מוליכים לתפיסה, שהחיסול עשוי לשמש ביטוי לדתיות מתמדת, ואולי גם נמרצת וערה יותר. מכאן, לאחר הצגת הנתונים, אקבע שיש להבחין בין סוגים שונים של חיסול סמלים דתיים.

מוצאם של רוב אנשי בית כנסת ׳צידקת חיים׳ הוא מדרום תוניסיה. גרעינה של הקהילה הם יוצאי האי ג׳רבה. חברות בקהילת בית הכנסת כרוכה בהוצאות כספיות, והאנשים תורמים בשיעור ניכר, על אף מעמדם הכלכלי הצנוע. נדיבות המתפללים איפשרה להרחיב את בניין בית הכנסת, לשפר את ציודו ולקיים פעולות רבות. בבית הכנסת מתקיימים כל יום שיעורי תורה לילדים מפי מורה, המקבל משכורת חודשית מקופת הציבור. כיתת הלימוד מורכבת מילדי בית־הכנסת בגילים שש-שתים־עשרה הלומדים בעיקר טעמי המקרא ומנהגים לפי מסורת תוניסיה. בית־הכנסת מעסיק גם דרשן בעל מוניטין, הבא למקום ממרחק ניכר פעמיים בשבוע לערך כדי לשאת דרשה במקום. האווירה בבית־הכנסת ביתית ונעימה, והיא משפיעה גם מעבר לתחומיו. פגישות חגיגיות רבות נערכות בבתי האנשים לרגל סעודות־אזכרה לנפטרים, או מאורעות־שמחה משפחתיים. הרבה מן הנשים מיודדות זו עם זו ונפגשות ביניהן, אם כי הן משתתפות בתפילה רק לעתים רחוקות. מנהגן של הנשים הג׳רבאיות במקום להתכנס בקביעות בבוקרי שבתות בביתה של אחת מהן ולפטפט בשעה שהגברים נמצאים בתפילה. גם לקשישים חוג משלהם, ובימות השבוע הם נשארים לעתים תכופות אחרי התפילה ישובים בפתח בית־ הכנסת, כשהם לוגמים בירה מהולה ביין. ולבסוף, הילדים המשתתפים בשיעורי התורה שבבית־הכנסת מרכיבים תכופות קבוצות־משחק מחוץ לשעות הלימוד. כל אלה הן פעולות חברתיות, אשר אמנם אינן נוגעות לענייני בית־הכנסת ממש, אך יסודן בעובדת ההשתתפות בבית הכנסת.

תושבי צפונית שמוצאם מדרום תוניסיה דבקים בדרך כלל במסורת. מבחינה זו הם בולטים בקבוצות העולים שממקומות מוצא אחרים, כגון צפון תוניסיה וערי מרוקו, ואין צריך לומר יוצאי ארצות אירופה המזרחית, המתועשות יחסית. רובם המכריע של יוצאי דרום תוניסיה שומרים בקפידה על עיקרי מצוות כשבת, כשרות, תפילות יום יום וטהרת המשפחה. עם זאת חלו שינויים רבים בהתנהגות הדתית. מנהגים רבים בוטלו כליל, או שמקיימים אותם כלאחר יד, לצאת ידי חובה. רק יחידים מתעניינים בחוגי הלימוד המסורתי של בית הכנסת(׳ארבע אמות הלכה׳), בעוד אשר בעבר נועדה לחוגים אלה חשיבות דתית מרכזית. אף המנהגים בחיי הנישואים נשתנו. מנהגי טהרת המשפחה המחמירים מדרום תוניסיה, שהקפידו עליהם קודם־לכן, מתבטלים והולכים, ואת מקומם תופסים המנהגים המקלים יותר של המסורת היהודית האשכנזית. כמו־כן ננקטים אמצעים לתיכנון המשפחה. התפילה בציבור בבקרים בימות החול בוטלה, ורבים המתרשלים גם לגבי אותן תפילות בציבור שעודן מתקיימות. האנשים נעדרים תכופות מבית־הכנסת, וכשהם באים הם מאחרים ומשוחחים בשעת התפילה. בנוסף לשינויים אלה נתונים האנשים בסביבה, שבה מרובות הן החריגות הקשות מן המסורת, כגון בענייני שמירת שבת. הללו מצויות לפעמים גם במשפחותיהם. אנשי ׳צידקת חיים׳ ערים מאוד לשינויים והם דואבים על כך.

מדיניות העלייה מצפון אפריקה בימי העלייה ההמונית- עולים במשורה- אבי פיקאר

מדיניות העלייה מצפון אפריקה בימי העלייה ההמוניתעולים במשורה

ארצות צפון אפריקה הצרפתית, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו, לא נחשבו לארצות שהיהודים בהן זקוקים להצלה וכך, למרות החזון והמדיניות הרשמית של עלייה חופשית, לא הוחלה על יהודי צפון אפריקה מדיניות של העלאה המונית. לא ננקטה יזמה ולא החלה התארגנות להעברת עשרות אלפי יהודים ממרוקו ומתוניסיה לישראל. אך לא זו בלבד, נציגי ישראל גם בלמו במידה רבה את תנועת העלייה הספונטנית של אלפי יהודים ממרוקו שהחלה ב־1948/9. היו שראו בה ׳קדחת מיסטית׳ שאחזה ביהודי המגרב עם ההכרזה על הקמת מדינת היהודים והתגברה בעקבות אירועים אלימים נגד יהודים שהתרחשו באוג׳דה ובג׳רדה ביוני .1948/

בשנים 1949-1948 עלו 24,174 יהודים מצפון אפריקה, חלקם מתוניסיה ורובם ממרוקו. מספר העולים היה נמוך במיוחד בהתחשב בנטייתם של רבים מיהודי המגרב לעלות באותם ימים. הנהירה הייתה משמעותית כל כך שהנציב הצרפתי במרוקו, אלפונס ז׳ואן (Juin), אמר ש׳אילו לא נעשה ניסיון לעצור היו יוצאים לפלסטינה 200,000 מתוך 250,000 יהודי מרוקו׳. נתיב העלייה של היהודים הותווה עוד בתקופת טרום המדינה. יהודים מתוניסיה וממרוקו הגיעו למחנה מעבר ליד העיר אלג׳יר, בירת אלג׳יריה, הפליגו למרסיי שבצרפת ורוכזו במחנה מעבר גדול של הסוכנות. משם התנהלו ההפלגות לארץ.

זרימת המוני העולים לאלג׳יריה הייתה למורת רוחם של מארגני העלייה. השלטונות הצרפתיים אמנם השתדלו במידת מה לעצור את גל העלייה בנסותם, לא בהצלחה מרובה, למנוע את מעבר היהודים לאלג׳יריה, אך רוב הפעולות לבלימת העלייה נעשו ביזמת נציגי הסוכנות והמוסד לעלייה. חלק מהעולים עוכבו באמצעים מנהליים. הסוכנות לא הקצתה די אניות לפינוי עולים ממרסיי וביקשה מהשליחים שפעלו במרכז העלייה באלג׳יריה להימנע משליחת העולים למרסיי. השליחים ערכו מסעות הסברה בבתי כנסת בתוניסיה ובמרוקו וניסו לשכנע את היהודים שלא להגיע למחנה המעבר באלג׳יריה. לאלה שכבר הגיעו למחנה ונאלצו להמתין זמן רב לעלייתם הסבירו השליחים את העיכובים בעול הכבד שנופל על המדינה הצעירה. שליחי העלייה גם מימנו כרטיסי רכבת לחסרי אמצעים על מנת שיחזרו למרוקו.

לא רק לחץ העולים ממקומות אחרים עיכב את העלייה מצפון אפריקה. הרכב העלייה לא התאים לדגם החברתי שרצו לבנות בארץ על בסים תפיסת שלילת הגלות. כמו רבים מגלי העלייה באותן שנים זו הייתה נהירה של משפחות מטופלות בילדים ועמן גם קשישים רבים. יחסם של שליחי העלייה ליהודי צפון אפריקה המתדפקים על דלתה של המדינה התאפיין באותה שניות שאפיינה את היחס ליהודי אסיה ואפריקה בכלל. חלק מהשליחים היו בעלי גישה מסתייגת שהביעה אכזבה מהעולים. אחרים, חסידי הגישה השילובית, הדגישו את הסולידריות ואת המשותף בינם לבין המועמדים לעלייה ומתחו ביקורת על היחס המסתייג כלפיהם מהממונים עליהם בארץ.

במקביל לאמצעים המנהליים שהפעילו השליחים כדי להאט את קצב העלייה ולניסיונות השכנוע בקהילות המוצא להימנע מלהגיע בכוחות עצמם למחנות המעבר באלג׳יריה, קיימו נציגים של הסוכנות מגעים עם השלטונות הצרפתיים של מרוקו. מגעים אלו נועדו להסדיר את יציאת היהודים ממרוקו ולתת לה בסים חוקי. אך באותה מידה היה בהם משום ניסיון לצמצם את בריחת היהודים ממרוקו ולשלוט על קצב הגעתם למדינת ישראל. ההסכם הרשמי שנחתם בין בא כוח הסוכנות לנציב הצרפתי במרוקו ביוני 1949 (הסכם גרשוני־ז׳ואן) קבע מכסת יוצאים של 600 איש בחודש והקטין במידה ניכרת את מספר העולים שברחו ממרוקו כאשר היציאה משם הייתה בלתי לגלית. לממשלת ישראל ולסוכנות. היה עניין לצמצם ולהסדיר את העלייה ממרוקו. ההגבלה לא הייתה רק על מספר העולים אלא גם על סוג העולים. בהסכם עם הצרפתים הותר לנציגים הישראלים לבחור את העולים ונקבע ש׳נציגי מחלקת העליה של הסוכנות יתחילו בבחירת המועמדים לפי הדרישות של גיל, בריאות, מצב משפחתי וכושר מקצועי׳.

על העלייה מצפון אפריקה חלו הגבלות רפואיות וסוציאליות עוד לפני ההכרעה על מדיניות רשמית של הגבלת עלייה." המועמדים לעלייה נדרשו להגיע לבדיקות רפואיות כאשר מעל ראשם תלוי איום שאי־הגעה לבדיקה או התנהגות שלילית במהלכה תפסול את העולה. בדיווח על הליך הבקרה הרפואית על העלייה עולה נימה נוקשה כלפי העולים. אחד הרופאים כתב שהוא פוסל במבט ראשון עולים שנראים לו ׳שמנים מדי או רזים מדי, בעלי עיוותים בעצמות, ליקוים שכלים, כתמי לובן בקרנית העין, דלקת מוגלתית בלחמית ודלקות עור מידבקות׳.

יצחק רפאל, שעמד בשנים 1952/3 בחזית המאבק נגד הגבלת העלייה מצפון אפריקה, התנגד באותם ימים להעלאת חולים מצפון אפריקה גם אם יקטן בשל כך מספר העולים. הוא תבע מנציגי מחלקת העלייה ומפעילי עלייה מקרב הציונים המקומיים להפסיק להעלות חולים והזהיר שאם לא תהיה בחירה קפדנית של עולים ייאלצו להפסיק את העלייה ממרוקו. הבחירה נעשתה לא רק על פ־ מצב בריאותם של המועמדים לעלייה אלא גם על פי גילם. מדברי שליחי עלייה בתוניסיה עולה שכבר מ־1949 חלה שם הגבלה על העלאתם של יהודים מעל גיל35. מנתונים סטטיסטיים בדבר הרכב העולים בשנים 1952-1948 נראה שההקפדה על כללים אלו נשאה פרי. שיעורם של בני 29-15 בכלל יהודי מרוקו היה 25.8 אחוזים, אולם בקרב העולים הוא עמד על 43.5 אחוזים. לעומת זאת מדיניות הגבלת העלייה בצפון אפריקה לא פורסמה. כמו עניינים רבים אחרים שנגעו להגבלת עלייה גם היא הייתה מנוגדת לאידאולוגיה הרשמית. עם זאת קשה היה לשמור בסוד מדיניות שהשפיעה על יהודים כה רבים. טענות וביטויי כעס ומרירות עלו מפעם לפעם בדיונים על העלייה שהתקיימו בכנסת ובפניות לאישי ציבור. אהרון ציזלינג (מפ׳׳ם) הציג את הגבלת העלייה מצפון אפריקה כביטול חובתה של המדינה לעם. אליהו אלישר(מפלגת הספרדים) טען שיש מכסות עלייה ושרבים מהמבקשים לעלות נדחים ואולי בעתיד לא יהיה אפשר להעלותם. גם יהודי צפון אפריקה עצמם התלוננו על ההגבלות המוטלות עליהם.

תוצאותיה של מדיניות הגבלת העלייה מצפון אפריקה ניכרו היטב בשיעורם הנמוך של יהודי המגרב בקרב עולי העלייה ההמונית. יהדות צפון אפריקה הצרפתית מנתה כמעט חצי מיליון נפש, כמחצית מכלל יהודי ארצות האסלאם. אף על פי כן הסתכם חלקה בעלייה ההמונית, שבמסגרתה עלו כ־700,000 איש, ב־45,000 איש, שישה אחוזים בלבד מכלל העולים. עם זאת יש לציין שהשיעור הנמוך של עולים מצפון אפריקה לא היה תוצאה של הגבלת העלייה בלבד אלא גם של המצב הפוליטי ושל השלטון הצרפתי היציב. אולם בהתבסס על הערכת ז׳ואן, הנציב הצרפתי במרוקו, בדבר רצונם של כ־200,000 מיהודי מרוקו לעלות, אין ספק שלמדיניות הגבלת העלייה הייתה השפעה לא־מבוטלת על ממדיה המצומצמים של העלייה מצפון אפריקה באותן שנים.

כאשר הסתיימה העלייה מארצות ערב והגיע תורה של יהדות צפון אפריקה לעלות התקבלו תקנות ששינו את מדיניות העלייה ההמונית – תקנות הסלקציה.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

הוצאת דיבה על פרנס הקהילהעין רואה

פני הסיפור הזה יש להקדים ולומר, שבמרוקו, מלבד המסים הנהוגים בכל מקום, היה עוד מס מיוחד. אדם שנכנס לעיר והביא איתו סחורה מסוימת, היה חייב לשלם מס מיוחד שנקרא ״דרווא די פורט״ (מס השער). מלבד זאת, מכירת סיגריות ומשקאות חריפים כגון ״מאחייא״ (כעין עראק), היו כמונופול בידי השלטונות, ומכירתם ניתנה ברשיון מיוחד, רק לנכי מלחמה. מכירת ה״מאחייא״ ללא רשיון היתה כרוכה בקנס חמור, ואפילו במאסר. היהודים שאהבו מאד את ה״מאחייא״ היו עושים אותה בסתר בבתיהם, תוך כדי סיכון.

אחד מקרוביו של ר׳ אברהם מויאל, שהיה גזבר הקהילה, נתפס בשערי העיר כשבמזוודה שלו היו מוסתרים כמה בקבוקי ״מאחייא״. הוא היה מחשובי בני הקהילה, ושמו יוסף סיריזו, בעלה של אחותו של ר׳ אברהם הנ״ל.

האיש נתפס והוטל עליו קנס כספי די גדול שאם לא ישלם אותו, ייכנס לבית סוהר.

הרב רפאל אנקווה קרא לר׳ אברהם הנ״ל ואמר לו ״אתה גזבר הקהילה, שלם את הקנס מקופת הציבור ושחרר את האיש״.

ר׳ אברהם לא קיבל את עצת הרב ובצדק. ״מה יאמרו עלי, שלקחתי מכספי הציבור ושילמתי הקנס בעבור שחרור קרוב משפחתי״. ר׳ אברהם השיג הכסף הדרוש בדרכים אחרות, שילם הקנס ושיחרר את קרוב משפחתו.

למחרת היום, ציון חיות, שחתר תמיד להיבחר כראש ועד הקהילה, בא לרב ואומר לו: ״איך ר׳ אברהם מויאל, פרנס העיר, מרשה לעצמו לשלם קנס בעבור קרוב משפחתו מקופת הציבור?״. הרב פנה אליו ״אתה אדם רע, מוציא דיבה על פרנס העיר, שהוא נקי מכל פשע. הקנס לא שולם מקופת הקהילה, אתה אדם מוביל סתם רכילות על אדם ישר והגון ואני מודיע לך כל זמן שאהיה בחיים, לא אתן את ידי שפעם תעמוד בראש הקהילה״.

בהישמע הדבר, בא ר׳ אברהם בפני הרב ואמר לו ״האם לא צדקתי מחשש לשון הרע״. אמנם לאחר פטירתו של הרב אנקווה, ציון חיות זה, בתחבולות שונות, נתמנה ליו״ר ועד הקהילה, אלא שבעניין מסויים הוחלט מטעם השלטונות להדיחו ולא למנותו לראש ועד הקהילה, בגלל מעלליו הבלתי הגונים. ואני אישית הייתי מעורב בהדחה זו.

ויכוח בין חאג' ובין רב על מלחמת העצמאות

אחד הסיפורים סיפרתי על הידידות שהיתה בין ר׳ אברהם מויאל ובין חאג׳ אל-בהלול, ממשפחת המלוכה, שהיה מדי יום יושב בחנותו של ר׳ אברהם ומשוחחים יחד על כל מיני נושאים. החאג׳ הזה היה איש משכיל ובעל משוא פנים בקרב הערבים. בפרוץ

מלחמת העצמאות בא״י, החאג׳ הדיר את רגלו מביקור בחנותו של ר׳ אברהם. ר׳ אברהם חשב שהחאג׳ חולה והלך לביתו לביקור חולים. בדופקו על הדלת, יצאה לקראתו השפחה המשרתת, ואמרה לו ״החאג׳ מבקש שלא תבוא אליו עוד״. ר׳ אברהם הרגיש שיש כאן עניין שלא כשורה, כי הרי הוא היה בין באי ביתו של החאג׳. יום אחד, ר׳ אברהם נסע כדרכו ברכבת לכזבלנכה, ופתאום באחד הקרונות של הרכבת, הוא רואה את החאג׳ ומקום פנוי לידו. ר׳ אברהם בא לשבת על ידו, והחאג׳ אומר לו ״לך ממני, אל תשב על ידי״. ר׳ אברהם אומר לו ״תרצה או לא תרצה, אני אשב על ידך, הרי כמו שני אחים אנחנו ותאמר לי מה עשיתי לך״. החאג׳ עונה לו ״אתה אישית לא עשית לי מאומה, אבל האחים שלך בפלסטינה הורגים את האחים שלי ללא רחמנות״.

ר׳ אברהם עונה לו ״טוב שדיברת ויש לי כמה תשובות על כך:

א.        הדבר מתרחש רחוק מאד מאתנו. אתם הערבים, ואנחנו היהודים, חיים בשלווה ובשקט זה מאות בשנים, ומה שמתרחש שם, אינו שייך לנו.

ב.         בפלסטינה יושבים יהודים ולא יהודים שהגיעו לשם, ואפשר, שאיזו מדינה כלשהי מסכסכת בין יהודים לערבים, למען האינטרסים שלה שם, כמו אנגליה למשל.

ג.         על אף שהסכסוך הוא בעיקר בין יהודים וערבים, הרי שנינו מאמינים ובני מאמינים. אצלנו כתוב שאין אדם מרים את ידו לפיו, אלא בגזירת שמים, וכל מה שנעשה בעולם אינו אלא גזירה מבורא שמים וארץ. והיה, אם הדבר הזה הוא מעשה ידי אדם, סופו להיבטל ויימחק מעל פני האדמה, ואם הדבר הוא גזירה משמים, איש משנינו לא יוכל לשנות אותו. בוא נחזור לידידות ששררה בינינו וניתן לזמן לעשות את שלו״.

החאג׳ אומר לו ״הרגת אותי. לי יש תחושה שהיהודים ינצחו, וכל ארצות ערב בסביבה יעמדו בפני מצב קשה מול חכמתם וכוחם של היהודים. הרי עמים רבים שעמדו נגד היהודים נכחדו ונעלמו מן העולם, והעם היהודי נשאר על אף הכול״. ר׳ אברהם ענה לו: ״במעשי שמים, לא אתה ולא אני נוכל להתערב.״ ״מה אומר לך, אתה צודק. נחכה ונראה איך יפול דבר״.

החאג׳ והרבי חיכו למה שיתרחש והתוצאה ידועה, והקשרים ביניהם חזרו לקדמותם במעט קרירות ואדישות לאחר שהיהודים ניצחו במערכה זו, ומדינת ישראל קמה על אף הכל.

מנהגי פורים אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

מחזות פורים

במרוצת הדורות התפתחו בקהילות שונות בגולה משחקי פורים אחרים ויותר מאוחר, רווחו גם הצגות מיוחדות לפורים.

זיכרון אחד מן הילדות מזכיר לי את ההצגות במכנאס, כמו הצגת המחזה ״מכירת יוסף״ , מחזה שהיה מוצג שנה שנה בעיר ע״י מיטב הנוער של הימים ההם. האוירה הקלילה והמבודחת של משחקי פורים הולידה במשך הזמן, שפע של מחזות, מהתלות והומור, אולם המחזה ההיתולי ביותר שהיה אז, הוא ״אסתר המלכפורים במרוקוה״ , מחזה שהיה מתחיל חודש ימים לפני פורים וכל דיירי ה־מללאח היו באים בהמוניהם ונהנים.

את בעיית ״אולם ההצגה״ היו פותרים בנקל, בזה שהיו שוכרים מחסן סחורות או חנות גדולה לחודש ימים, והשחקנים היו כולם בחורים שמילאו את כל התפקידים. גם הדמויות של אסתר, ושתי וזרש מולאו ע״י הבחורים עצמם, כי בזמנו לא היה בכלל מותר לבחורה להופיע מול הקהל ולשחק. (מה יאמרו הבריות?)

התחפושות

מנהג התחפושות בפורים הוא ישן נושך בעולם היהודי, אך במרוקו נהגו להתחפש רק בליל המימונה, אולם ביום פורים רוב הילדים הלכו עם מסכות על הפנים הנקראות " אל- מסכארא די פורים " (המסכה של פורים). בתוניסיה, נהגו הילדים להתחפש לליצנים.

חובה מיוחדת הייתה מוטלת על רוב ההורים במרוקו לקנות לילדיהם רעשנים, או " שרקרק " בעגה המקומית.

תיאור פורים במרוקו החל מדקה 21.00…..

תענית אסתר

תענית אסתר נשמר בקפידה רבה בקרב יהודי המגרב והוא נקרא בפיהם " אסייאם די פורים "  לאמור: צום פורים ולא צום אסתר. בתענית אסתר נהגו ההורים להרגיל את הקטנים לצום וכל ילד שעמד במשימה וצם, זכה בראש קונוס סוכר , ראס קאלב דסככאר  וההורים הרימו אותו ונישק את המזוזה.

אותה תמונה חוזרת ונשנית אם הצום הראשון של הילד היה בכיפור.

ביום תענית אסתר נהגו הנשים להשכים קום ולזרז גם את ילדותיהן לקום מהר כדי לחפוף את ראשן. קבלה היא בידי נשות מרוקו, שזריזות לקום השכם ביום זה, זוכות לחפוף ראשן עם " סיתנא איסתיר "  כלומר לחפוף עם ״אסתר המלכה״ והמאחרות חופפות את ראשן עם זרש אשת המן בן המדתא.

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב מאיר אלעזר עטיה

 

אישה שנתרפאה ממחלה פרטנית בראשהרבי עמרם - ציון קבר

לפני כמה שנים חלתה סוליקה במחלה נוירולוגית, ונלקחה לאישפוז בבית חולים ע״ש הלל־יפה, הרופאים קבעו בצורה החלטית שיש לה גידול סרטני במוח, לפני אישפוזה היא סבלה כשנתיים משיכחה ומסחרחורות תמידיות, עברה הרבה טיפולים ולאחר כמה חודשים מצבה הלך והחמיר, רופאי המחלקה הנוירולוגית קיימו התייעצות ביניהם, האם לנתח אותה בראשה דבר שהוא מאד מסוכן, וקיים חשש להצלחת הניתוח, הרופאים אמרו למשפחה הסיכויים להתרפאות כתוצאה מהניתוח יהיה בגדר נם רפואי, משפחתה והוריה היו מאמינים מאד ובעלי מעמד מכובד, והגיעו להחלטה דרמתית שיש לעבור ניתוח הראש, בנתיים חלפו כמה שבועות על הכנות וטיפולים להכנתה לניתוח. האשה הזאת בלילה אחד חלמה חלום על איש בשם עמרם בן חיון(כעת הוא תושב מרוקו וגר בכזה־בלנכה).

האיש הזה היו מכירים אותו כל השכנים של האישה החולה. בחוץ לארץ הוא עד היום משרת בקודש בציון הקדוש של רבי עמרם ומשמח את הבאים בשירים לכבוד הצדיק.

בין היתר מברך גם האנשים שביקשו ברכתו על קברו של הצדיק. האישה בחלומה ראתה שהוא בא לבקר אותה בבית חולים, ואמר לה סולקה! אני באתי במיוחד לקחת אותך מפה, קומי כבר! וצאי מכאן! מתוך בהלה היא התעוררה ולא יכלה שוב להירדם וכשבא בעלה לבקר אותה סיפרה לו על חלומה.

ומאותו יום מצבה התחיל להשתפר לטובה מיום ליום, בעלה שמאד היה מודאג, היה מטפל גם בילדיו בבית, וכל הזמן חשב רק על הניתוח של אשתו.

כאשר אחר כך ביקר אותה, נוכח לדעת שחל שינוי לטובה במצבה, יותר הופתע לשמוע מאשתו שאולי לוותר לעת עתה על הניתוח, אבל הוא לא העז להציע לרופאים שאשתו מוכנה לעת עתה לוותר על הניתוח, ולדחות אותו יותר מאוחר לאור ההטבה שחלה אצלה, לא העיז לבקש זאת מהם.

לאחר ביקור הרופאים אצל אשתו הבחינו גם הם בשנוי לטובה, וסיכמו ביניהם בלי שבעלה של סוליקה ביקש זאת לדחות את הניתוח עד להודעה חדשה, אבל לא לבטלו לגמרי ולהמשיך ולעקוב אחרי התפתחות מצב החולה.

אשתו שפחדה והיתה מודאגת למחשבה שבכל זאת הרופאים יותר מאוחר יחליטו שוב על ניתוח, הפצירה מאד בבעלה שיוציא אותה מבית חולים ללא דיחוי נוסף וראו הפלא אותם רופאים שהיו בדיעה רק לפני כמה ימים שהיא תעבור הניתוח, באו בפתאומיות והחליטו שהיא צריכה לעזוב את בית החולים.

הסוף טוב, הכול טוב, סוליקה הבריאה והודתה לרבי עמרם הצדיק, שהופיע בחלומה בדמותו של עמרם בן חיון, שזכותו גם הוא גדולה, שהוא משרת בקודש על קברו של הצדיק בכל ההילולות ובא מכזה־בלנכה לשמור ולשרת את הבאים המשתטחים על קבר הצדיק רבי עמרם בן דיוואן המלומד בנסים.

הערת המחבר : אם למסרת 

סיפור זה שמע אותו מר משה דהאן נ״י מפי החולה עצמה, הגברת סוליקה בתו של תלמיד חכם חשוב, ונשואה לבעל ירא שמים אשר יחד גרים בחדרה ואין ספק שאין לפקפק במה שהם סיפרו. וב״ה הם חיים בימינו וקיימים.

הצדיק הודיע בחלום על גניבת קופת חיסכון

אישה מן הערים הגדולות במרוקו האמינה בכל ליבה ומאודה בצדיק ובנסים שלו, ומפאת המצב הכלכלי של המשפחה לא יכלה להרשות לעצמה לנסוע לעלות ולהשתתף בחגיגות ההילולה בל״ג בעומר, ומה עשתה?

כל יום כשהיא היתה עושה קניות, קיבלה מבעלה את הסכום היומי לקניית המצרכים של המשפחה, האישה היתה מפרישה מטבע אחד והיתה שמה אותו בתוך קופסה ששימשה לה כקופת חסכון.

היא הלכה והסתירה הקופה מעין כל מתחת למזרון מיטתה, קראה לקופה זו: קופת החסכון ע״ש רבי עמרם בן דיוואן, והיא הסתירה אותה גם מבעלה שלא היה מעודד אותה לעלות להילולתו של רבי עמרם.

כשיום ל״ג בעומר התקרב הלכה והזמינה כרטיס במשרד לנסיעות לכבוד ההילולא של רבי עמרם שהיו מתארגנות בכל ערי מרוקו והיא התחילה להתכונן כשעדיין לא מסרה מאומה לבעלה.

בלילה כאשר ישנה, והנה בחלומה ראתה שבא איש מאוד מכובד ואמר לה: קומי! קומי! קופסת החיסכון שלך ריקה, מישהו קרוב שדד אותה, רוקן את הקופסה ולקח ממנה כל הסך שהיה בתוכה.

לאישה זו היה בן אחד צעיר, יום אחד הבן הצעיר הלך עם חבירו, ושניהם שיחקו משחקי מזל, הבן עם חבירו ראו קופסת החסכון והחליטו לרוקן את הקופסה, ועם הכסף הלכו לשחק במועדון המשחקים, כמובן שהקופסה הריקה נשארה במקומה, והנערים הפסידו כל הכסף שלקחו שניהם מהקופסה שנשארה במקומה תחת המזרון.

וכשהתעוררה האישה משנתה הלכה והוציאה את הקופסה ומצאה כמו שנאמר לה ריקה לגמרי, האם מיד קראה לבן שלה, ושאלה אותו: כמה כסף לקחת מהקופה? הבן כשכולו רועד מפחד ומבושה ענה לה: לא אני גנבתי הכסף מהקופה, החבר שלי הוא אשר רוקן את הקופסה ושיחק בכסף במשחקי מזל והפסיד את הכל.

האם פנתה באדיבות לאימו של חבירו של בנה, וסיפרה לה שהכסף שנגנב היה מיועד לנסיעה להילולה של רבי עמרם הצדיק מוואזן, וכדאי לך שתחזירי לי את הכסף שנגנב אימו של הגנב שאלה את בנה שיגיד לה על מה שקרה כשהיא כולה מליאה חרדה, מי היה עולה על דעתו שילך ויגנוב הכסף ששייך לנסיעה לרבי עמרם, הבן מיד השיב לאימו שהוא לקח מהקופה רק סך של 1500 פרנק, ואת השאר בנה של האישה המתלוננת שיחק בו, מיד הלכה האישה לבעלה וסיפרה לו על המעשה.

כיהודי ישר ואמתי, חשב שכך או כך האישה הפסידה כל הכסף בסך של 3000 פרנק, הוא החזיר לה את הסכום של 3000 פרנק, הוא ורעייתו התנצלו על ׳מעשהו של בנם, כאמור וכפי שהאישה רצתה, היא נסעה והשתתפה כפי שאיחלה לעצמה מראש והאמינה שללא הצדיק שהתפלל עליה בשמים והודיע לה בחלום על הגניבה לא היתה זוכה לעלות לקברו.

גדולים מעשי הצדיקים

המקובלים במרוקו – משה חלמיש

מסכת אבות.ממזרח וממערב - כרך שני

כבר עמדנו לעיל על כך שיותר משפרסם רבנו את תורתו בהלכה עשה זאת בחלק האגדה שבתורה, לפיכך פירושו לאבות קובע ברכה לעצמו. בצד הפירושים והחידושים בהלכה מביא רבנו את פניניו בתורת הנסתר. חלקם בלשון פשוטה השווה לכל נפש, וחלקם שמור ליודעי ח"ן.

ואכן, פירוש מסכת אבות כבר נדפס בפ"ע, על ידי רי"ש שיין, חתן רבי חי"ד אזולאי, נכדו של החיד"א, במהדורה הנוכחית הועתק מחדש גם פירוש מסכת זו על פי כתבי יד, נקי משיבושים וטעויות.

לפני כמה שנים פרסם דב זלוטניק מסכת עדויות מכתב יד זה, עם מבוא חשוב על המחבר ושיטת פירושו והשוואה מפורטת של גירסאות המשנה ופירושי הראשונים המובאים בפירוש מספר עדויות למקורותיהם.

אברהם אלנקאר. יליד פאס. ברעב שהיה בשנת תצ"ח עבר לליוורנו, ידוע ב " מחזור קטן לימים נוראים כמנהג קהלת קדש ספרדים ", שיצא בעריכתו, ונדפס לראשונה בליוורנו, תקס"ג. המחזור הנקרא " זכור לאברהם ", בנוי על פי כתבי האר"י וספר " חמדת ימים ".

תפוצתו הייתה רבה מאוד, ועל כך תעיד הדפסתו החוזרת ונשנית. למשל פעם נדפס המחזור כמנהג " אלגיר ובנותיה ", אך בעיקר כמנה קהלת קדש ספרדים שבקוסאטנטינא ומדינות מזרח ומערב ואיטליא, ליוורנו.

אברהם אנקאווא. בן מרדכי. המאה ה-19, יליד סאלי. רב ומקובל, נצר למשפחת מגורשים, שחלקם נתיישבו במרוקו. חיבוריו עוסקים בענפים שונים. זמן מסוים היה בליוורנו לשם הוצאת ספריו. חיבוריו הקבליים הם : " חמר חדת ועתיק ", ליוורנו תר"ט, והוא קיצור ספר " שפע טל " בתוספת הערות משלו בדף יז.

הוא מספר על מה שאירע לו בעיר גיברלטאר אור כ"ב אלול שנת תג"ר. בשנת תרכ"ב הוא נושא תפילה שיזכה להדפיס את " ספר אוצר החכמה ", והוא קיצור ספר אוצר החכמה לרבנו מוהרח"ו זיע"א, כללים תתר"פ כנגד נשימות השעה ( הקדמה לכרם חמר ).

תפילות וכוונות לתקיעת שופר, נדפסו בסוף ספרו " זכור לאברהם ", דיני טריפות וכו…מהדורות שונות של סידורית תפילוה עם דינים וכוונות והם : " חסד לאברהם ", סידור לכל ימות השנה, " לימודי ה' " מתחלק לשניים, חלק התפילות נקרא " תפילה לכל פה ", וחלק הדינם הנקרא " כלבו ", והוא בעצם ליקוט של דינים, הבנוי בעיקרו על החיד"א.

ספר קול תחנה…כולל מחמש עיוניים לסדר השנה, ראשון ראשון מעביר, גם לרבות כוונות בתוך התפילה…ואלה מוסיף דינים השייכים לתענית דט"ב לקוחים מספרי הרב החיד"א זצ"ל ומסודרים מיד הדר הוא החכם השלם והכולל כמוה"ר אברהם אנקאווא נר"ו.

חיבור זה נפוץ יותר בשם " חמש תעניות ", ובסופו באו קינות מפרי עטו, אך בלא משמעות קבלית. ספר " חקת הפסח " תיקונים לחודש ניסן, ונוסף פירוש בלשון ערבי לכל סדרי החג שסידר החכם השלם והותיק כהה"ר אברהם אנקאווא הי"ו. אף פה יצוין כי הפיוטים שחיבר אינם קבליים, אך בהלכות שולבו דברי קבלה.

תיקון זה כלל גם את סדר ההגדה של פסח. בשנים תרי"ב ותרט"ו ועוד נדפס בליוורנו ספר " שכיות החמדה ", והוא פסח מעובין, אף הוא בעריכת אנקאווא, וכפי שמתאשר משער " תפילה לכל פה ". אם כי לפי א' יערי הכוונה בקיצור " אב"א " היא לאליהו בן אמוזג, שהיה אז בן שלושים שנה בלבד.

עוד ייזכר ספר הדרושים " מלל לאברהם ", דרושים על התורה, חלק שני, דרושים בתחומים שונים, חלק שלישי לא ראיתי, מכיל ציטוטים לא מעטים מן הזוהר, מכתבי האר"י ז"ל ומספר " חמדת ימים. נדפס בליוורנו תרל"ה.

אברהם הלוי ברוכים. בערך 1515 – 1593. עלה לארץ ישראל. ידוע ממקורות וממחקרים שונים, וברצוני לציין בקצרה רק שני מקורות בהם הוא נקרא של שום מקורו. בספר " חזיונות " לרבי חיים ויטאל, כתוב " זקן אחד בדמות הרב אברהם הלוי מוגרבי " וכו….ובפר הגלגולים, נאמר עליו " רבי אברהם הלוי המוגרבי הוא משורש יעקב אבינו. רבי חיים ויטאל מצטט מפיו דברים בשם האר"י ז"ל.

אברהם מאנסאנו. נפטר ט' באלול תקמ"א – 1781. מרבני פאס. תלמידו של רבי שמואל בן אלבאז. כתב דרושים " מאה שערים " היה חכם ומקובל ומליץ. אף בקינת חתנו הוא מכונה " חכם הרזים " . קונטרס " לתולדות היהודים בפאס " נדפס על ידי הרב ש' אסף.

אברהם סבע בן יעקב. דרשן ופרשן, חוקר ומקובל, מזכיר בספרו " צרור המור " פרשת ואתחנן, את דרשותיו " בכל בתי כנסיות של קהל פאס. הרב משה טולידאנו מצטט את הערתו של א' מארכס, כי רבי אברהם סבע " העתיק בז' סליו תרס"ח את ספר " לבנת הספיר. כן חיבר " פי התפלות על דרך הסוד " שלא הגיע לידינו. חיבורו הקבלי האחרון שנזכיר הוא " פירוש עשר הספירות " שכתב להרב שלאל בן אלחאיך ז"ל מארץ תלמסאן. בכתב ידי עדיין.

להשקפת עולמו ומשנתו של רב וידאל-חיים בנטוב

הגלותדמויות יהודים ממרוקו בירושלים

הגלות שאף היא מין של ייסורים, יש בה תועלת לישראל. יצוין, שבדור המגורשים ואחריו נתחדדה תחושת הגלות. כל זמן שהיו בספרד, שבה היכו שורשים אבותי­הם ואבות אבותיהם וראו ׳בה את מולדתם הטבעית, עוקצה של הגלות נתקהה בעיניהם. עתה משהורקו מכלי אל כלי, משהוצרכו להיטלטל לארץ זרה ולעבור חבלי קליטה קשים, חזר וניעור עוקצה של גלות והעלה אצלם הרהורים ושאלות. האם יש לזה סוף או שמא נגזר על עם ישראל להיות נע ונד? ולשם מה גלות זו ? ׳לשאלות אלו ,נתן דעתו ר׳ וידאל וענה עליהן. הוא שם בפי בעל התהילים: ״במדגיש קושיא: אתה קורא אותו גדול ונורא, ואיה !וראיתיו והרי בניו בגלות ? אמר, דע שעוזו הוא אע״פ שמשפט אהב והכניסם בגלות עם כל זה צדק, שקיימום (שקיומם) בגלות אלו הן נוראותיו. גדול הרועה שמציל כבשה בין שבעים זאבים״ . תשובה זו מיישבת היא רק את הפגם בגדולתו של האל, העשוי לנבוע מהיות בניו בגלות, והיא מנוצלת על־ידיו כדי להבליט אצל הקורא את השגחתו המיוחדת של האל על עמו, הבאה לידי ביטוי ברור יותר דווקא בתנאי הגלות הקשה. הלקח הוא, שלא רק שאין להתייאש, אלא ,אף יש לראות בקיום בגלות מעשה נסים.

אד על תכליתה ומשמעותה של הגלות מן הבחינה האישית של הפרט, עונה בפי­רושו לפסוק ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה״. אם כי פסוק זה אינו דן לכאורה אלא בייסורים סתם ולא בגלות, אומר הוא: ״וכן ג״כ לישראל הגלות לטוב להם ולא יטשם עד ישוב המשפט והגלות להם לצדק וטוב, כי מי יקום לי עם מרעים (הרעים שבישראל) ולזה הגלות הוא טוב שימרקו חלאתם וטנופתם בו״ ״. ובמקום אחר משלים הוא רעיונו זה כדי לסלק טענה שהיתה בפיהם של נוצרים ושל מתנצרים שטענו, שהגלות היא מנת חלקם של היהודים ודבוקה היא בהם: ״רמזו כי גלות ישראל אינו אלא כדי להתם פשע וחטאת ישראל לבד לא בעצם.

שאלה אחרת שעלתה בגלות היא: המידה הרבה של השפע הכלכלי וההצלחה של הגויים מול הצמצום והדוחק של העם היהודי בגלות. הוא עונה עליה באמצעות המדרש והמשל שמביא (אסתר ז, א):

בגלוה

משל לאדם שהיתה לו סייחה וחמורה וחזירה והיה נותן לחזירה בלא מדה לחמורה ולסייחה במדד. אמרה סייחה לחמורה מה שוטה זה עושה אנו שאנו עושין מלאכתו של בעל הבית נותן לנו במדה ולחזירה שהיא בטלה שלא במדה אמרה לה תבוא השעה ואת רואה במפלתה שאין מאכילין אותה יותר לכבודה אלא לרעתה כיון שבא קלנדס נטלו לחזירה ושחטוד. התחילו נותנין שעורין לפני בתה של המורה היתה מנשבת בהן ולא אכלה אמרה לה א,מה, בתי לא והמאכל גורם אלא הבטלה גורמת.

ובפירוש המשל הוא אומר:

חזירה שהיא אדום… וחמורה שהם ישראל אשר יטו שכמם לסבול כחמור גרם נושא סבל… ואמר סייחה וחמורה סייחה על המון העם אשר לא ידעו ולא יבינו כ״א יטילו עצמם על מנהיגיהם כגמול עלי אמו, וחמורד, הוא המנהיג אב ואם בישראל והמשילם בנקבה… כי כולם כא׳ הם שואבים       

ומקבלים שפע ממעל… והיה נותן הא״י [האל יתברך] לעשו… בלא מדה די מחסורם והותר על אחד מאלף אלפי אלפים, ולכנסת ישראל וראשיה במדה, דבר קצוב די מחסורו אשר יחסר לו לבד…. ויאמרו החכמים לעם הארץ, אין… משפיעין טוב עליהם [על הגויים] אלא לרעתם… העושר והשפע יסבב הלכדו בפח יקוש.

תולדות הרב הגאון רבי דוד סויסה זלה"ה-הרב אברהם אסולין

 

 

הרב דוד סויסא

חסידא קדישא ופרישא המלוב"ן האדמו"ר רבי דוד סויסה זצוק"ל נולד בשנת תרס"א – 1901 – בעיירה אולאד מנסור באיזור מראכש, ויצק מים מחו"ר מראקש וביניהם רבי אלעזר הלוי בע"ס " עבודת הלוי ". 

רבי דוד המית עצמו באהלה של תורה, לימים עלה והתיישב בחצור הגלילית והיה אוהב את הבריות, והיה נוהג בפשטות ובצניעות שעוררה קדושה וכבוד. עסק בחכמת הקבלה

 ונועצו בו רבות בעצות ודעת תורה. דרשן מופלא היה, דרש דרשות רבות וקירב בנים לאביהם שבשמים. כמו כן היהמומחה בכתיבת קמיעות בקדושה ובטהרה. הרבצת תורה היתה משאת חייו, כל עיתותיו היה קודש לתורה וגרוב באורייתא תדירא, עיונו היה זך ונקיוהיה נושא ונותן במלחמתה של תורה, וחזר על תלמודו פעמים רבות והיה בקי נפלא עד מאוד. ברכותיו עשו פירות רבים נושעו מברכתו. ופעל ישועות צעל הטבע בתפילותיו. חיבר ספר : מתוק מדבש, חידושים ודרושים, עמוקים על התורה ונ"ך, נדפס תשנ"ט. וגם חיבר ספר חידושים נפלאים על מסכתות הש"ס. נפטר בכ"ח בשבט התשנ"ג – 1993 ונטמן בחצור הגלילית….

אנציקולופדיה " ארזי הלבנון " 

 

הרב רפאל אהרן בן שמעון-שלמה דיין

חכמי המערב בירושלים

אין ספק שפרט זה, של הנכונות מצדם לתקן ולשפר את המצב, והכל לפי תקנותיו והנהגותיו של הרב צוף דב׳׳ש, השפיע לא במעט בשיקול דעתו של רבי רפאל אהרן לשוב לפעילות בתוך העדה, מתוך תקוה ואמונה שכל ענייני הועד יונהגו בסדר נכון.

במשך מספר חודשים, החזיקו מעמד כל שבעת הנבחרים. אולם, במשך הזמן מרביתם התפטרו מסיבות שונות, כך שכל הנטל נפל על שכמם של העומדים בראש הועד, ה״ה הגבירים הדגולים שהחזיקו בהונם ובממונם את העדה ר׳ חיים מימון עמיאל, וכמה׳׳ר ר׳ רחמים שלמה אבושדיד ז״ל. מתוך חשש שאף הם יתפטרו מכובד המשא וזה יגרום להתמוטטות סופית של ועד העדה, נמנו וגמרו הרבנים רבי רפאל אהרן ורבי משה מלכא ז׳יל להענות להפצרותיו של רחשי׳א הנז׳ לעמוד לימינו בכל ענייני הקהילה.

"… נדרשנו לבקשתו ועשינו סדרים חדשים כדי להקל מעליו, מבואר יוצא סדר ההנהגה הלזו בפנקס כוללינו אשר משם דבר הלמד מענינו כיצד יהיה האופן ומשם בארה… וכל הנכתב והנעשה הוא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לאהבת האמת והצדק בלתי מרמה ותחבולה. יה׳׳ר שזכות התורה יעמוד לנו שנהיה באהבה רבה ובאחדות גמורה ואל ישלוט שטן במעשה ידינו ויסיר מלבנו קנאה ושנאה אכי״ר. חתמנו שמותינו פה עיר הקדש ירושלים תובב״א בש׳׳א לחדש סיון שנת התרמ״ה ליצירה והכל שריר ובריר וקיים״.

הצ' רפאל אהרן בן שמעון ס״ט. הצ' משה מלכא ס״ט.

כהמשך לחיזוק ההסכם המי כותבים הרבנים הני׳ל:

״מודים אנחנו הח״מ בהודאה גמורה שרירה וקיימת היות אמת וצדק שאנחנו מסכימים בהסכמה גמורה, להיותינו לאגודה אחת בעסקי ועד כולילנו יצ״ו, להתנהג ביננו באהבה ואחוה לחיותינו בעצה אחת לטובת כולילנו ולתיקון עדתינו והרמת דגל כוללנו בע״ה כדת מה לעשות, ואנחנו מסכימים שידידנו מעלת הגביר החכם השלם דמר פקידא לסב כמה״ר רחמים שלמה אבושדיד יצ״ו דעתו כשניים למספר אנשי הועד, באופן שבהיותינו שלושתינו בעצה אחת יהיה הצירוף ארבע דעות נגד דעות הנשארים. וכל חפצנו ורצוננו שיהיה ידידנו הנז׳ יצ״ו, דעתו שקולה כשניים כי כן ראוי והגון הוא לאותה איצטלא בכל כבוד ועז והדר. יה׳׳ר חפץ ה׳ בידינו יצלח לטובת כוללנו ולעשות רצונו כרצונו אמן״.

וע״ז חתמנו בש״א לח׳ אייר ש׳ תרמ״ה,

הצעיר משה מלכא ס׳׳ט, הצעיר שלמה אבו שדיד ס״ט, הצי רפאל אהרן בן

שמעון ס״ט,

ואחריהם הסכים לכל האמור, ע״ה חיים מימון עמיאל ס׳׳ט.

ביום כ״ב לחודש אדר תרמ״ו (1886), נתבקש לישיבה של מעלה רב העדה והראב״ד הגאון רבי אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל. אחריו מלא את מקומו הגאון רבי יששכר אצראף זצ״ל, ואפשר לציין כי במשך שש שנות כהונתו, השלום והשלוה שררו בתוך העדה. כמובן, שיש גם לזקוף אחדות זו בזכות פעילותם הנמרצת של הידידים מנוער רבי משה מלכא ורבי רפאל אהרן, אשר האצילו ממידותיהם ומהודם על העדה כולה והשפעתם בה היתה רבה.

הספר עוסק בתולדותיהם ופועלם של הרבנים הןחכמים של העדה המערבית בירושלים… וזו הרשימה

הרב דוד בן שמעון ( צוף דב"ש )

הרב רפאל אהרן בן שמעון

הרב שלום בוחבוט

הרב רפאל אלעזא הלוי בן טובו

הרב משה בן מלכא

הרב נחמן בטיטו

הרב יוסף חיים הכהן

הרב מסעוד הכהן אלחדאד

הרב שמעון אשריקי

הרב יוסף ארוואץ

הרב אברהם אביכזר

הרש שמואל עזראן

הרב שלום מרדכי אזולאי

הרב יוסף יצחק שלוש

הרב עמרם אבורביע

הרב שמואל אלעלוף

מפעלי הבנייה של צו״ף דב״ש ושל המערביים-רות קרק

מפעלי הבנייה של צו״ ף דב״ש ושל המערביים

מחנה_ישראל - מפה

מחנה_ישראל – מפה

הרדב״ש הנו דמות מפתח להבנת מפעלי הבנייה של העדה המערבית בירושלים, בתוך ומחוץ לחומה. עם זאת יש להדגיש שנעזר בהגשמת יוזמותיו בתרומות שהגיעו מרחבי העולם היהודי בצפון־אפריקה, אירופה ואמריקה. בעשירי בני עדתו בירושלים ובוועד המבצע שפעל לצדו מאמצע שנות השישים. אחד מעוזריו המרכזיים בתחום זה היה כפי שמרמזים מקורות רבים, גזבר הוועד רחמים שלמה אבו־שדיד. בהמשך אתאר בנפרד את הבנייה בתוך העיר העתיקה ומחוצה לה בשכונת מחנה ישראל.

הבנייה בעיר העתיקה

כדי שאנשי הקהילה המערבית שישבו בתוך הרובע היהודי בעיר העתיקה לא ייאלצו לתפקד בבתים שכורים, תיכנן הרדב״ש בניית מוסדות קבע לכולל. בכספים שנאספו במרוקו נקנתה חלקת קרקע גדולה בצפון הרובע היהודי, בסמוך לרחוב היהודים, ולאחר ההתגברות על מכשולי הקנייה והרישום נבנו עליה בשנת תר״כ (1860) שני בתי־כנסת (בית־הכנסת הגדול, ובית־הכנסת ר׳ אלעזר), ובתים אחדים.

על־פי מקורות מאוחרים יותר אנו למדים כי המקום התפתח כמוקד מרכזי ראשון לעדה המערבית; המוסדות שהוקמו בו כללו: ״בית תפלה ובית לתורה ולתעודה לחכמי העדה, כן בית לתלמוד תורה ובתי מעון לאלמנות ויתומים, עניים הקנים וזקנות״.

מבית־הכנסת הגדול, שלאחר מותו של הרדב״ש נקרא לזכרו ״בית־הכנסת צוף דב״ש״ הביא פנחס גראייבסקי כתובות המציינות רשימה מפורטת של נדיבים ש״עזרו עזר שיש בו ממש בבניינו״. בין השמות המוזכרים מופיעים: אברהם תאבית, יוסף מלכה, יאודה אסולין, אברהם ושלמה אבו־שדיד, דוד וורבידה הכהן, אברהם בונאן, מרדכי בן־עטר, מיימון עמיאל ואחרים. בלוח נפרד מצוינת האשה הכבודה חנינה די שרביט, שעזרה לבניין החצר הנדונה. על־פי הדין וחשבון, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, מנו מוסדות העדה המערבית בעיר העתיקה: שני בתי־כנסת, שלושה מקוואות, שלושה בתי־מדרש ושלושה בתי־ספר.

מאמצע שנות השישים ואילך החל להתפתח ברחוב חברון (כיום רחוב מעלה ח׳אלדיה), מוקד נוסף של מגורי ומוסדות הקהילה בעיר העתיקה. זה תפס במשך הזמן את מקום המרכז הראשון. בריכוז זה הוקדשה (כנראה בשנת תרכ״ז – 1867) חצר למערביים, כפי שנראה מלוח אבן שנקבע בה המודיע:

שהחצר הזאת היא קדש כמו שהיא בתי מחסה לעניים ות״ח [תלמידי חכמים] לאורחים ומדרש להת״פ (להלכות תפילה, או להתפלל) בו לא ימכר ולא יתמשכן בשום זמן אפי׳ לחלק השכירות לעניים״.

כן קבועה בחצר כתובת המכילה רשימה ארוכה של שמות אנשים שנידבו כספים לבניינה, אולם ללא ציון תאריך. בלוחות נוספים המצויים בה מוזכרים בין התורמים להקדש זה גליבי רפאל הלוי, מיימון עמיאל ונדיבי העיר צ׳אר לביצ׳ה (קאזא־ בלאנקה) וכן יצחק לבאו. על״פי הלוחות השונים נראה כי בחצר זו נוסד בשנת תרכ״ז(1867) ״בית־הכנסת תלמוד תורה״. בשנת תרל״ו(1876) יסדו בה חיים מיימון עמיאל וזוגתו שמחה ישיבה בשם ״תורת חיים״.

בשנת תר״ס או תרס״א (1901-1900) יצא קול קורא ליהודי התפוצות לתרום למען חידוש בית הת״ת הישן של העדה. יתכן שבעקבות קריאה זו בנה בה (כפי שמצוי תכתובת שהיתה בחצר), יוסף קרקוס, בשנת 1904 בית ת״ת לנערי ק״ק בני מערבה, ללמוד בו תורה.

בשנת 1907 מסר לנו נחום סלושץ כי המערביים בעיר העתיקה מרוכזים ברובע מיוחד (ראה איור 1). רובע זה היה ממוקם ״במבואות המפולשות המשתרעים בין חומת הבית ובין ה׳שוק אל כיתנין. במקום ההוא נמצא את הת״ת ובהכנ״ס שלהם וכמובן כל מוסדות הצדקה והדת המיוחדים להם…״

בסוף התקופה העות׳מאנית מנו מוסדות העדה המערבית בתוך ומחוץ לחומה לפי סריימן-בית־דין אחד, כולל, ת״ת, שתי ישיבות קטנות וחמישה בתי־כנסת. הריכוז העיקרי שלה נותר גם בשנת 1916 ברחוב חברון. על כך מורים נתוני האוכ­לוסייה החלקיים המופיעים בספירת יהודי ירושלים שנערכה בשנת 1916. מתוך סך־כל של 1,029 נפשות שנמנו בעדה המערבית ישבו כמחצית (470 נפשות) ברחוב חברון. ריכוז נוסף (195 נפשות) היה ברחוב מיידאן, שבדרום הרובע היהודי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר