ארכיון יומי: 3 במרץ 2016


רבי אברהם אביטבול זלה"ה- מתוך הספר תורת אמך – חכמי מרכאש שיצא לאור בקרוב בס"ד

רבי אברהם אביטבול זלה"ה

 מתוך הספר תורת אמך – חכמי מרכאש שיצא לאור בקרוב בס"ד

נולד לאביו החסיד רבי שלמה אביטבול ב"ר יוסף זלה"ה שחיבר מספר פיוטים ונמצאים בספר אעירה השחר.

 סיום מסכת בעיר

????

מנהג העיר מרכאש, ביום סיום מסכת, שראשית המסיים מסיבר את סוף המסכת, ולפני אמירת הדרן עלך ואמירת קדיש, מתחיל המסיים מסכת חדשה, ויש אף נותנים קטעם בין שני המסכתות ואז אומרים הדרן עלך ובעיר מרכאש בסעודה שרו את הפיוט הקדוש שחיבר הגה"צ רבי שלמה אביטבול אביו של ראש הישיבה רבי אברהם אביטבול זלה"ה. הבית הראשון "יפה ותמה תורה תמימה, הנעימה, מי יכול להעמיק בסודך, סוד אלקים חיים אנא אדו

ני י-ה ידידי" אחד הבתים "יורו משפטיך האיתנים, תנאי ואמוראי, גאוני וסבוראי, ורבנן בתראי, לחיי, מדבש יאה, גזירות שוות והלכות פסוקות כולם מפי גבורה זקוקין דנורא בקולות וברקים מארקים וקול משמים" וכן במשמחת תורה, ערב פסח שרו פיוט זה (סנסן ליאיר עמ' 9).

מרביץ תורה

ראש הישיבה בבית המדרש לעזמא בקומה השניה, רוב תלמידו היו מתושבי העיר מרכאש, ודרכו היה בלימוד הבנה ישרה ללא פלפולים כמו עם לימוד עם הספק, וכן היה מוסר את שיעור המרכזי בשבת, כל העיר היו ממהרים לתפוס בבית המדרש, עד מהרה כל הבית מדרש היה מתמלא עד אפס מקום, גם עשירי העיר היו משתתפים בשיעורים, שנמשך בין שלוש לארבע שעות, וכל השיעור היה נמסר בלי שום ספר אגב הרב היה מכונה בשם ארון הספרים לגול בקיאות בספרים רבים.

גדלות האדם

בזמן עלות השחר כבר ראש הישיבה, נמצא בבית המדרש, ואז היה מגיע התלמיד לוי נחמני עם חברו מאיר לוי, וכאשר נכנס התלמיד נחמני נעמד מלא קומות ראש השיבה, וכאשר נשאל על ידי אחד התלמידים מה ראה ראש הישיבה לקום מלא קומתו לכבוד התלמיד. השיב: האמנם צעיר הוא לימים אך דעו לכם שחכמת התורה השוכנת בקרבו, היא חכמת זקנים, ואם כן מדוע תתפלאו כי אעמוד לפני זקן… כאשר נודע ללוי נחמני שמורו ורבו קם לכבודו, הדבר הסב לו צער רב, ומאז החל להשכים שעה קודם לכן ובכך ימנע מראש השיבה לקום בפני תלמידו (בספר פעלת צדיק נחמני עמ' 98). {גם בעיר פאס נהג ראש השיבה הגאון רבי מאיר ישראל לנהוג בתלמידיו המובחרים}

התכתבות עם רבה של מרוקו

בשנת התרצ"ד לחודש אייר נשלח מכתב נדיר מראש הישיבה רבי אברהם, אשר בעת לימודם מסכת חולין (עמ' מז), התקשו קושיא אותה העלה על הכתב, להגאון רבי שאול אבן דנאל זלה"ה לימים רבה הראשי למרוקו כמובא בשו"ת הגם שאול (סי' עח).

 וזאת לתעודה

רבנו בחן את תלמידו על הלכות שחיטה, אחד מן תלמידו רבי חיים ביטון זלה"ה רב בעיר מילילא במרוקו הספרדית מחבר הספר לב חיים, בגיל טו קיבל תעודה סמיכה לשחיטה והנה לשון התעודה (הקדמה לספר לב חיים).

בתאריך י"א לחודש ניסן המלומד בניסים שנת "קול מבשר" (תרע"ח). זאת התעודה, תהיה לאות ולעדה, בתוך קהל ועדה, וכו' ש"חכם השלם כהר"ר חיים ביטון הי"ו נבחן על ידי הח"מ בדיני שחיטה וטריפות ומנהגין ונמצא בקי בהן בשמותיהן, ושאלנו אותו והשיב על האיסור שהוא אסור, ועל המותר שהוא מותר, גם השחיז הסכין ובדקה למינו פעמים שלוש ונמצא בקי בטיב ההשחזה והבדיקה, גם שחט למינו שחיטה הגונה וראויה לאכול, לכן מעתה ומעכשיו הרשות נתונה בידו לשחוט ולבדוק מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן ואם מן העוף בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו ולית מאן דימחי בידיה וכו'

ועל החתום באו כה"ר אברהם אבוטבול, כה"ר יעקב ביטון זלה"ה וחברי הבית דין במרכאש

מנהיג הקהילה

גאון בלימודו וכאשר התפנה מקום לדיין בבית הדין, התבקש רבנו להיות חבר בית הדין, סירב להצעה והמשיך בלימודו לפרנסתו היה בזמן מועט לסוכן חברה בריטית של יצא (תולדות יהודי המגרב עמ' 132).

הרב היה מעורה בכל עניני הקהילה, לא אחת נעצו עמו לעצה ועד הקהילה, והיה לו גאונות לפתור את הדבר הקשה ביותר בנוסחה פשוטה וברורה. ולא אחת הפחה של העיר מרכאש הזמנו לפסוק בדברים מורכבים, היה מפורסם באהבת ישראל וביותר לבניו שאהבם כבניו, באחד השנים אחר תפלת מוצאי יום הכיפורים רבי אברהם חפוטא הולך באחד הרחובות במרכאש, וממולם הגיע הגאון רבי אברהם אביטבול, לחכם אמר לבנו היניק וחכים שהיה כבן עשר, הנה ראש הישיבה, שקרבו לרב, שאלו את לחכם זה בנך, וברכות שעוד יגדל לתפארת עם ישראל (סנסן ליאיר). הספיד את ידידו רבי יוסף לגראבלי נלב"ע בתאריך יד אב תש"ב שהיה ת"ח וסוחר (הרב יוסף אלגרבלי). השתתף בברית מילה לבנו של ידידו רבי דוד אזולאי זלה"ה, בסעודת מצוה חילק למסובין ארבע בבקבוקי יין, שאל רבי אברהם כעת זמן מלחמת העולם איך השגתה יין, השיבו הכל לכבוד אליהו הנביא ומרנן ורבנן (ר' עמרם אזולאי).

ובלכתך בדרך

כאשר הרב היה עובר בשוק, ידעו בלי חנויות בכל שאלה הן בגמרא והן ברש"י או תוספות הרב יודע כמונח בכיסי, ומיד הרב משיב לשואל [1]

כאשר הרב היה מדבר על צורכי עמך, עזרה לאלמנות ויתומים, היה מדבר בתביעות על העשירים.

דור של מעיינים

הקים דור של מעיינים בעיר מרכאש, היינו מכינים שעות לקראת שיעור ראש הישבה, שיעוריו היו כה בהירים, שכל מה שהתקשו בסוגיות היו מבוארים אחד לאחד, יכולנו לכתוב ספרים משיעורי הרב, בעיון על סוגיות הש"ס חבל דלא משתכחין מדברי תלמידו רבי לוי נחמני (הוא היה אומר עמ' 149).

פוסק מהגמרא

כאשר היה נשאל רבי אברהם בכל שאלה הלכתית, היה מעיין בקצרה בתלמוד ומשיב את דבר ה' היא הלכה, ותמיד מצאו בפסוקי ההלכה כדבריו וכך נהגו חכמי העיר מרכאש (הרב דוד רוזיליו).

בעיר ראבט

לימים ביקר רבי אברהם בעיר רבאט ונכנס לבית המדרש של הגאון רבי רפאל אנקואה, וראה את תלמידי חכמים מתקשים בסוגיא, במקום פתר להם את השאלה, והסבירו במספר פנים, והנה הגיע הרב אנקואה קיבל את פניו בסבר פנים יפות, ומשמע מהתלמידים את הקושיא והברי ידידיו הרב אביטבול ונהנה עד מאד ושיבחו לעיני תלמידו (הרב מאיר עטיה).

מרעיש ממלכות

בעיר רבאט עם הסתלקותו של רב רפאל אנקואה זלה"ה רבה של מרוקו, הקימו תושבי העיר קופת צדקה על שמו, הדיין רבי יששכר אנקואה אמר כבן ודין בעיר אני ינהל את קופת הצדקה, מנגד טענו אנשי הועד אין ליחיד לנהל צורכי הרבים אלא בידי וועד הקהילה, שני הצדדים פנו לדין תורה[2] ויצא הפסק עם ר' יששכר, אנשי הוועד החליטו ללכת לערכות לבית משפט, השופטים צדו לטובת הוועד, אך בטרם אמרו את הכרעתם, החליטו להזמין את כל ראשי בתי דין של היהודים, בעיר מרכאש קבל את הזמנה רבי משה זריהן, שלמחרת המכתב, אחר התפלה פנה לחברו רבי אברהם, וספר לו את הזמנה וביקש שיצטרף אתו, וכאשר יתכבד רבי משה לנאום יתן את רשות הדיבור לר' אברהם, בדרך הרבנים התפלפלו ורבי אברהם סיכם את פסקו, כאשר הוזמן הרב זריהן כיבד את רבי אברהם אשר צידד לטובת ועד הקהילה, מה שהצליח לטעון את טענותיו רבי יששכר מול רבי אברהם לא צלח (הרב דוד רוזיליו).

עיון מרכאש לערים נוספות

הרב העמיד דורת של מעיינים לא רק במרכאש, אלא במשך שש שנים הרב הרביץ תורה לעירם נוספות, לעיר ואזן למשך שנה תמימה ייסד שם ישיבה,

וכאשר הגיע התלמיד ר' אוחיון בשנת תרע"ח מהעיר צואירא, לקח אותו בעצמו לאחד הבעלי בתים ללון. רבי אברהם אביטבול בשנת תרפ"ד הקימו ישיבה בעיר אספי עץ חיים וביקשו מיסד הישיבה במוגאדור החכם רבי ניסים סבאג זלה"ה, שילח ראש ישיבה, ושלח את רבי ברוך שמעון אוחיון ובשנת תרפ"ה ביקר בישיבה כמוהר"ר אברהם אביטבול מראשי הישיבה בעיר מרכאש, הרב אוחיון כל כך נהנה מתורתו וששמע שהולך  לעיר ואזדן, עזב את משרתו והלך אחריו ליסוד הישיבה, והלך כדי להידבק ברב והנה הרב מתאר קרבתו לרב, וז"ל  ושם מצאתי את שאהבה נפי וממנו שאבתי  מים חיים. למדנו ביום תלמוד בכל שעות הפנויות שהיו עומדים לרשותו. ובכל לילה בחצות קמנו להשתעשע בסוגיות היום שעבר. פותחים הטור, הרמב"ם, והש"ע, עם כל נושאי כליהם. ופלא פלאים, איך שהיה משבר הרים וטוחנן זה בזה ממש על כל סוגיא היה כדאי לברך ברוך שחלק מחכמתו ליראיו (הליכות שבא לר' ברוך אוחיון, הקדמה עמ' 25).

ענים בני ביתו

סיפרה ביתו ומשם עבר לעיר הסמוכה לריש, למשך כמה שנים, שם היו מדברים אספלנית, ושם התמנה לרב העיר, והרביץ תורה, וזכה בעיר זו לשני שולחנות, הבעלי בתים אהבו עד מאד את רבם, ואזל בעוברו כסף וזהב, וכן היו בביתו משרתות, ביתו היה פתוח לכל, עניים מכפרי דרום מרוקו היו מגיעים לביתו לקבל צדקה, והיה נותן להם ביד רחבה.

געגועים לעיר התורה

 אחר שש שנים, החליט הרב שחסרה לו האווירה של עיר התורה, שחזר לעיר מרכאש היה יום שמחה בעיר שהרב שב לעיר, ביום אחד הרב הלך עם אשתו, ברחוב בו היו גרים היה שם תלמיד חכם שמכר פחם, ותמיד הספר לא מש מידו, גם שנשאל על מחיר הסחורה, ואז אמר הרב לרעיתו לזה התגעגעתי שש שנים (רבי יצחק טנזי'). וכן בעיר קזבלנקה כמובא בספר צוהר (עמ' קכו).

הסכמה

לספר הרה"צ רבי ראובן טימסית.

נוסח המצבה בבית העלמין במרכאש.

הביטו אל אברהם אביכם. אבי היתומים בלב ובנפש .
אך בא אל רגבי עפר. והוא מונח על הארץ .
טהור במידות / רב המעלות.
אוהב שלום ורודפו סמל הענווה שכולו רע וחבר. לכל גבר.
אברהם מפורסם בפלפוליו / בשרתו בקודש ראש אמיר לבני ישיבתו .
וימת אברהם בשנת 1941

נבל"ע

חודש י'  אדר שנת התש"ה ומנוחתו כבוד בעיר מרכאש.

 מבין תלמידיו:

הרב יעקב פרץ זלה"ה רב הכפר אית חכים ספר זכרון אלה תולדות יעקב. הרב יאיר חפוטא זלה"ה ראש השוחטים במרכאש ובארץ רב העיר באר יעקב, הרב דוד לעסרי, הרב יהודה שושנה(גיליון בנתיבות אבותינו  מס' 4), הרב חנניה דרעי זלה"ה הרב הראשי ליפו ומחבר ספרים חדר מלכות, חדר בריו"ח חדר מכמונים – דרשות ועוד ליקוטים חשובים. הרב גד נבון (פחימא), רב ראשי לצה"ל(חדר מכמונים עמ' 6).הרב דוד טנז'י מחבר, הצדיק רבי לוי נחמני זלה"ה(הוא היה אומר עמ' 149). הפייטן הרה"ג רבי דוד בוזגאלו זלה"ה (מזמור לדוד עמ' טו).רבי שלום אלבאז תלמיד ר"א אביטבול לימד תלמידים בעיר במרכאש ובא"י כרב הספרדי לעיר חדרה חיבר הספר שלום על התורה.

שליחי קהילת דמנאת חששו לחזור לעירם-אליעזר בשן

שליחי קהילת דמנאת חששו לחזור לעירםדמנאת 0002

היהודים שהגיעו לטנגייר פחדו לחזור לבתיהם בדמנאת, מחשש פן יפגע בהם המושל וייקח מהם נקמתו, על שהעיזו להתלונן, ושמו פניהם לאירופה להתחנן בפני אחינו בפריס ובלונדון. כך פורסם ב־ " המליץ' א' בטבטתרמ"ה ה19 בדצמבר 1884.

שגריר בריטניה בטנגייר קיבל הוראה לחקור את הנושא

שמכתב  של משרד החוץ הבריטי לברון דה וורמס, נשיא 'אגודת אחים', ב-31 בדצמבר 1884 מאשר  קבלת מכתבו מה- 19 בחודש בקשר לפגיעות ביהודי דמנאת במרוקו הסובלים מידו של המושל. ומודיעו כי העתק מכתבו הגיע לשגריר בריטניה בטנגייר, שקיבל הוראה לחקור את הנושא ללא דיחוי.

ואם הנתונים הם כפי שהוצגו נכונים, ממשלת מרוקו תידרש להפסיק את הפגיעות ביהודים. מכתבו של הברון דה וורמס נשיא 'אגודת אחים' בדבר סבלם של יהודי דמנאת מידי המושל, הועבר על ידי משרד החוץ לגיוהן דרומונד האי ב- 31 בדצמבר 1884, והוא התבקש לחקור מיד האם המידע נכון. ועליו לנקוט בצעדים כדי להביא לענישתו של המושל, והפסקת הפגיעות ביהודים המסכנים, שעליהן הם מתלוננים.

פרק ג: שנת 1885

תגובתו של שגריר בריטניה למכתבו של הווזיר

השגרי גיוהן דרומונד האי ענה ב-3 בינואר 1885 למכתבו של הווזיר שכתב ב־20 בדצמבר 1884 בקשר להפסקת הפגיעות ביהודי דמנאת על ידי המושל, ולהעביר למנהיגי היהודים את ההצהרה של הסולטאן. בניגוד למשלחת של יהודי פאם, מנהיגי היהודים בדמנאת לא התלוננו.

 יהודים השתמשו בלשון בוטה נגד הממשלה והואשמו ברגימת מוסלמים באבנים, וכמה מהם נפצעו. יהיו לדבר תוצאות שליליות. לכן הנטייה של הממשל לאסור ולהעניש יהודים אלה, יחד עם המשלחת שנשלחה על יד יהודי דמנאת לסולטאן. הסולטאן והוזירים מודעים לעובדה ששאיפת הכותב הייתה תמיד שסמכותו של הסולטאן לא תיפגע.

דחיית ההאשמה שיהודים רגמו מוסלמים

השגריר דחה את עמדתו של המושל שלדבריו היא בלתי אמינה, בדבר מוסלמים שנרגמו על יהודים בעת שהצהרת הסולטאן נקראה בפניהם. כל אדם בר דעת המכיר את מצבם הנחות של היהודים, בעיקר .. באזורים הפנימיים של הארץ, לא יקבל את, ההאשמה האווילית הזו.

 הנכתב מתבקש להעביר זאת לסולטאן, והביע בפניו את אמונו בחכמתו של הסולטאן, לבל יורה לאסור או להעניש יהודים בדמנאת, או את חברי המשלחת מפאס. אלא שהסולטאן יורה על חקירה יסודית של התנהגות המושל בדמנאת, והנזק שנגרם על ידי החיילים והקרובים למושל, לסוכן בריטי בדמנאת.

מציע לשלוח לדמגאת ווזיר לחקירת העובדות

המומלץ הוא סיד בובקיר עם הוראה לאסוף מידע בקשר להתנהגותו של המושל, ולדווח לכותב על  התוצאות. קשה יהיה לו אם יחשוש מנקמה של המושל. אבל הוא יאיר באור אמיתי את האירועים. כך יוכח שוב רצונו של הסולטאן בעשיית צדק. אם יהיה לו קשה להגיע לנבכי האמת, יציע לאחר התייעצות עם הממשל, לשלוח פקיד בריטי לדמנאת לחקירת הנושא.

מסקנת הכותב, כי מושל דמנאת הוא אדם אכזרי, שהתייחס בנבזות כלפי יהודים חסרי אונים, והעדות שנעזר בה היא בלתי אמינה.

10 בינואר 1885 המבט של האירופאים על המצב בדמנאת

דרומונד האי כתב לשר החוץ הרוזן מגרנויל  Granvilleאת הדברים הבאים:

כבר בתחילת אוגוסט אשתקד הובאה לידיעתו ההתנהגות האלימה של מושל דמנאת כלפי היהודים. כתב לווזיר בנידון ומצורף בזה תרגומו. הכותב עזב את טנגייר לפני שקיבל תשובה. בהיעדרו פנה מר וייט [White] ב-18 בספטמבר לפי הוראתו, לווזיר בניזון.

תרגום המכתב ותגובת הווזיר רצופים. שגריר איטליה והקונסול של ארה״ב כתבו גם כן לחצר הסולטאן בנידון. בעיירה הקטנה דמנאת התרחש מאורע המאפיין את היחסים המסובכים בין המוסלמים ליהודים . הותקפו יהודים, ביניהם בעלי תעודות חסות של מדינות זרות.

 לאחר שנודע הדבר לקונסולים של בריטניה וצרפת, הם ביקשו את פיטוריו של הקאיד, שהיה לו חלק בהתקפות. הסולטאן שעמד לצד המושל שתחת פיקודו, גילה דו פרצופיות, וטען שהיהודים גרמו למצב, על ידי שהשתמשו בלשון מעליבה וברגימת אבנים על מוסלמים.

נציג הסולטאן נשלח לדמנאת

הסולטאן שלח נציגו לדמנאת כדי לחקור את ההאשמות של המשלחת היהודית שהגיעה לטנגייר ולחצר המלכות, נגד המושל. הנציג קיבל הוראה לקרוא בפני היהודים הצהרה של הסולטאן בה נאמר, שניתנו הוראות על ידי הסולטאן שאסור למושל להטיל על היהודים חובות חריגות ועבודות כפויות.

אלימות של אנשי מושל דמנאת כלפי סוכן של נתין בריטי

ב – 10 בחודש נתקבל דו״ח מסגן הקונסול הבריטי בקזבלנקה בדבר התקפה על הסוכן של סגן הקונסול הבריטי בקזבלנקה מר לאפין, על ידי אנשי המושל של דמנאת. הרצתי מכתב לוזיר בפועל של ענייני החוץ ( מצורף העתק ) כי יש לפצות את הסוחר הבריטי, ולפטר את המושל של דמנאת.

עלילה כי יהודים נהגו באלימות כלפי מוסלמים

משלחת של יהודי דמנאת שנשלחה לטנגייר ולפאס נקטה באמצעים אלימים לאחר השמעת ההצהרה של הסולטאן בפאס ורגמה מוסלמים באבנים. כתגובה הורה הסולטאן לאסור יהודים אלה יחד עם חברי המשלחת.

שגריר איטליה מר סקובסו SCOVASSO אמר לכותב שקיבל מידע דומה מהוזיר. שגרירי בריטניה ואיטליה משוכנעים כי המידע שקיבל הסולטאן והשגרירים הוא מוטעה. יהודי דמנאת חסרי המגן לא נקטו באלימות נוכח הצהרת הסולטאן.

 החלטנו שנינו לשגר יחדיו מכתב לוזיר, בו כתבנו כי העלילה שיהודים נהגו באלימות ורגמו מוסלמים אינה נכונה, וכי תמוה שהוזיר היה מוכן לקבל עדות כזו כאילו היא נכונה. פנינו שוב לסולטאן באמצעות וזיר בבקשה כי הצדק ייעשה לנתינים היהודים המסכנים, וכי יש להעניש את המושל על מעשיו האכזריים ואי הציות להוראות הסולטאן.

שליחו של השגריר יחקור את הנושא בדמנאת  129

בכותב פנה לאדם בשם בובקיר הגר במראכש מרחק של יום מדמנאת, שהועסק על ידו בעבר כשיהודים נפגעו במראכש. הוא אדם אמיד וזוכה להערכה על ידי- הסולטאן והוזירים שלו. הכותב מקוה שיוכל  למסור דו״ח אמיתי על מה שאירע. דאג לציידו במכתבי המלצה מיהודים בעלי מעמד בטנגייר למנהיגי היהודים בדמנאת, כדי שימסרו לו מידע מהימן.

הכותב יעביר לשר החוץ תרגום תשובתו של הוזיר. נודע לכותב שהמושל של דמנאת הוזמן לחצר המלכות בעת חגיגת ה'מולוד,, למרות שהכותב בדעה שהיחס של המושל ליהודי דמנאת היה אכזרי.

רצון לנקמה ביהודים בגלל יהודים בעלי תעודות חסות רמאים

היהודים בעלי תעודות החסות הציגו תביעות מזויפות על חובות של מוסלמים עשירים בפאס. יש רצון אצל המוסלמים לנקום ביהודים אלה, ונשקפת סכנה כי בהיעדרו של הסולטאן תהיה שחיטה של יהודים ושוד  רכושם. השגריר הבריטי הזהיר את זקני היהודים בטנג'יר מפני אירוע כזה.. מתן תעודות חסות הוא שורש הרע. אולי אין זה רצוי לדווח לברון דה וורמס או לחברים אחרים של 'אגודת אחים' היהודית בקשר לעמדתי בנושא החסות. אבל יש תועלת בכך שהם יזהירו את אחיהם במרוקו על השלילה שבחסות

ביקורת על התנהגותם של יהודים בעלי תעודות חסות מלוים בריבית

בו בזמן מתח דרומונד האי ביקורת על התנהגותם של כמה יהודים מלוים בריבית. ביחוד בעלי תעודות החסות  מצרפת וממדינות אחרות שגרים בפאס ובמכנאס. אלה גרמו לשנאה של המוסלמים כלפי היהודים.

משלחת יהודי דמנאת שבאה לפאס- נאסרה לשם הגנה על חייהם

במכתבו של הוזיר הראשי לקונסול ארה"ב מתיוס ב-7 בינואר 1885 נאמר, כי שליחו של הסולטאןשקיבל שוחד טען, שהיהודים שהותקפו ונפצעו, מהם שלושה שנפטרו, הם התוקפנים. הסולטאן בדעה כי הנציגים של יהודי דמנאת שבאו לפאס מסיתים את אחיהם בדמנאת להתנהגות תוקפנית, והממשל נפגע מכך. הדבר ישפיע על המונים בערים הפנימיות, והממשל לא יוכל להגן על היהודים. לכן החליט הסולטאן לאסור את חברי המשלחת שהגיעה לפאם, נוסף לאלה שנאסרו בדמנאת על ידי המושל, במטרה עליהם מפני חמת ההמונים. ויש חשש שיהודים ייענשו בתור מרדנים.

רבי דוד אלקיים-משורר ומשכיל-מקורות שונים

רבי דוד אלקיים

אולם עוד לפני שנודע רד״א כמשורר יצא שמו במוגאדור כסופר־עיתונאי ששלח כתבות על החיים היהודיים בקהילתו לעיתונים העבריים הצפירה והיהודי (שיצא בלונדון). את כתבותיו המעטות להצפירה הוא כתב בשנים תרנ״ב-תרנ״ג, ובהן הוא העלה סוגיות חברתיות ותרבותיות עיקריות בחיי הקהילה המקומית. דרך כתבות אלה ביטא את עמדותיו כלפי הנושאים שעליהם כתב, ולא הצטמצם בתיאור המציאות שהיה עד לה. כך הוא יצא חוצץ נגד מנהגי השמחה שהיו נהוגים במוגאדור בתשעה באב לצד מנהגי האבלות שעליהם מצווה הקהילה. במנהגים יוצאי דופן אלה הוא ראה שרידים של תורת השבתאות. כך הוא כתב מאמר נמרץ ונרגש עם מגמות דידקטיות־חינוכיות על חשיבותה הרבה של הכשרה מקצועית לילדי ישראל לצד תלמוד תורה, ועל היתרונות הכלכליים והמוסריים שמעניקה המלאכה לבעליה. אגב כך תקף בחריפות את התנהגותם הגסה והאלימה לפעמים של שליחים שבאו מארצות אשכנז למרוקו לאיסוף נדבות ועשו את תורתם קרדום לחפור בו. כמו כן תיאר בקווים קודרים את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו, את השיפור הניכר שחל בו לאחר שניתן הצ׳היר (=הצו המלכותי) בשנת 1864 למשה מונטיפיורי, צו שקבע את זכויותיהם האזרחיות, ואת ההידרדרות שחלה במצבם של היהודים במראכש ובכפרי הדרום בעטיו של שלטונו העריץ של מושל מראכש.

הערות המחבר : ראה הצפירה, תחת הכותרת ״מכתב ממארוקו״, שנה יח (תרנ״ב), גיליון 208, עמי 840 וגיליון 209, עמי 845; גיליון 237, עמי 959-958 וגיליון 241, עמי 975; גיליון 259, עמי 1047 ; גיליון 268, עמי 1084-1083 ; שנה יט (תרנ״ג), גיליון 245, עמי 1045-1044 וגיליון 246, עמי 1049. השווה: ״וכשישבנו והיינו חוקרים מאין יצאו המנהגים הרעים האלה ושרשם הרע ממי יצא, ובלי ספק איזה רע מעללים, ומכת של שבתי צבי השליך טפת סם המוות בערינו ערי המערב וקדמונינו שהיו בזמן ההוא טחו מהשביל לבותם ולא ידעו ולא ראו סבת העניין. כי ידוע ששבתי צבי שנה המנהג וביטל צום תשעה באב וקראו יום חג הנחמות וגו״׳ (הצפירה, שנת תרנ״ב, גיליון 208, עמי 840).

הערת המחבר : השווה ״קולי אל אחי בני עמי יושבי הארץ הזאת אקרא ולא אחשך: חוסו נא אחינו וחמולו על בניכם ובנותיכם, ילדים קטנים שאין להם ידיעה ממקרי הזמן והקולר תלוי בצואריכם למענם, אל תהיו מן קצת חסידים צבועים וקצת אנשים גאותנים שמעכבין את בניהם מלמוד מלאכה, ואומרים: אנחנו רוצים שיהיו בנינו חכמים, דיינים או שוחטים וג״ב [=וגם כן] עשירים בעלי קרקעות ובעלי אחוזות, אוי ואבוי להם כי טח לבם מהשכול, כי גלגל הוא החוזר בעולם ואוי למי שדבקתו הרעה ונמצא קרח מכאן ומכאן.

כבר בכתבות אלה הפגין רד״א את כושר הבחנתו החד ואת מודעותו למקומם של חפצים ועצמים על פרטיהם, והראה את כוחו באמנות התיאור של טקסים והתרחשויות, כגון אווירת היריד ששררה בקרב נשות מוגאדור וילדיהן בתשעה באב, וכן, להבדיל, הפאר וההדר שבטקסי חגיגות הבר־מצווה של בנו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, אשר שימש גם כסגן הקונסול האוסטרי במוגאדור. בכתבותיו אלה נשבה גם בין השיטין רוחה של תנועת ההשכלה האירופית, אשר לה התוודעו רד״א ואנשי חוגו דרך העיתונות העברית וספרות ההשכלה שהגיעה למוגאדור ממזרח אירופה וממערבה. משמעותי הוא, שאת כתבותיו להצפירה שיגר בזמן שלעיתון זה היה במוגאדור סופר רשמי, יצחק בן יעיש הלוי, ששלח לעיתון כתבות באופן די סדיר בין השנים תרנ״א-תרנ״ד. את כתבותיו להיהודי שלח רד״א משנת תרנ״ח עד לשנת תרס״ז, ובהן תיאר את קורות הקהילה.

באותה תקופה לערך (1895-1885), בעשור הרביעי לחייו, כתב כנראה רד״א גם את שירי החכמה וההשכלה שלו, שבהם הוא נתן דרור לחוויותיו המשכיליות המסעירות. בכתובת שבראש אחד משיריו הוא רשם: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים; ובעת יטיף המשכיל דברים אמיתיים – החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורס או כופר״. בשיר זה, כמו בשירים אחרים, אין המדובר בחכמה סתם – כפי שהיא מוזכרת לעתים בשירת יהודי מרוקו ובשירה הרבנית בכלל – ולא בהשכלה סתם, אלא באותה דרך חיים שקנתה לה מקום מרכזי בקרב העלית התרבותית של הקהילות היהודיות באירופה במאות ה־18 וה־19, ואשר ערכיה וספרותה הטרידו את מנוחתו של המשורר.

עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָֹפָה בְרוּרָה,
ר' דוד אלקיים

שָׁפָה בֵין הַשָֹּפוֹת, מַה לָּך נִרְדֶּמֶת?

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה,
הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תִּהִי נִכְלֶמֶת
.
תּחַתַ הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה
,
תִּתְנַשִֹּאִי בְתוֹךְ עַמֵּךְ, נֱעֶצֶמֶת

וּבְנוֹת הַשִּׁיִר תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׁוּרָה,
כִּבְתוֹךְ מַעֲשֵֹה רִקְמָה נִקְסֶמֶת

יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה;
בָּך נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת
.
קוֹמִי אוּרִי, פִּנַּת יִקְרַת כּמְּנוֹרָה
;
בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת
.

יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה,
כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת

המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962 מאת יגאל בן־נון

יגאל...הרצאה

באותו גיליון הציע המשפטן קרלוס דה נזרי לעודד את ההורים להתלונן על ניצול קטינות אם מדיניות האסלום תתחדש. לשם כך יש להסתמך על סעיף 290 בחוק הפלילי המרוקני ולפנות לבית המשפט העליון: "שופטי בית המשפט יוכיחו את עצמאותם אם יענישו כהלכה את הניצול הבלתי חוקי". מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר וחבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לב דרשו מן השר אלפאסי שיכחיש את דבריו על היהודים שהם ד'ימי. הם פנו לעזרת דעת הקהל במדינה וביקשו גם לכנס את מועצת הרבנים בראשות הרב שאול אבן-דנאן, שלא התכנסה זה זמן רב. ביטאונה של מפלגת השמאל אתחריר (השחרור) פרסם גרסה משלו על ההתאסלמויות בעידוד יריבו הפוליטי. לדבריו, הצעירות היהודיות מתאסלמות כדי לזכות בדרכון מטעם משרד "סי עלל" (האדון עלאל) כדי לעלות לרגל לכאורה למכה ותחת זאת נוסעות לישראל.

המשפטן קרלוס דה נזרי נדרש אף הוא לבעיה מטרידה זו. לדבריו, ילדות יהודיות נחטפות באורח מסתורי ומובלות לאזור מגורים מוסלמי, שם כופים עליהן להינשא ולהתאסלם. בגלל פרסומים אלה הציף גל פחדים את הקהילה שהרגישה חסרת אונים. דה נזרי טען שלקהילה אין אמצעי הגנה יעילים שכן אין מענה בחוק המרוקני לבעיה זו והשופטים פוסקים כראות עיניהם. לכן אין ברירה אלא לקוות שהבעיה תיפתר לפי אמנת האו"ם לזכויות האדם שמרוקו חתומה עליה. לדבריו הרצון להגר בקרב היהודים מעולם לא היה כה חזק. הוא הזכיר את סיפורה של הצעירה סול (סוליכה) חתשואל שנחטפה וגוירה בראשית המאה בפאס אך המשיכה לשמור על דתה בסתר. עקב התעקשותה לשמור על יהדותה ערפו את ראשה בכיכר העיר. "סוּליכּה הצדיקה" נעשתה לסמל ולאגדה בקרב יהודי מרוקו.

פקיד מרוקני בכיר טען בפני נציגי הקהילה שהיהודים אינם מוחים כאשר יהודיות מתחתנות עם נוצרים אך נזעקים בעת חתונה עם מוסלמי. עיתון הקהילה השיב שהם מוחים מפני שמדובר בקטינות שגילן מתחת לגיל עשרים. נציגי משרד הדתות השיבו שהאסלום נעשה בהסכמה, ללא לחץ ותוך מודעות מלאה של הנוגעים בדבר. כיוון שאלפאסי לא מצא לנכון להכחיש את דבריו, פרסם עורך ביטאון הקהילה ויקטור מלכא מכתב גלוי לשר. הוא הכחיש את הידיעה כאילו ראשי הקהילה מתכוונים לתבוע את העמדתו לדין ושאל אם בא הקץ לתור הזהב מתקופת אלוִיפאק (ההבנה היהודית-מוסלמית) אחרי העצמאות. אמנם בפועל זוכים היהודים לשוויון זכויות מלא, אך דברי השר עלולים להסית להידרדרות המצב. העורך הזכיר את הצהרתו של המלך חסן השני בהיותו יורש העצר: "אין אני רוצה לשמוע על מוסלמים ויהודים אלא על מרוקנים בלבד".

עלאל אלפאסי לא מצא לנכון להכחיש את דבריו, אך בהמלצת מנהיג מפלגת השמאל, עבד ארחים בועביד הזמין את ויקטור מלכא לשיחה. מלכא חשש מאוד מפגישה זו עם מנהיגה ההיסטורי של האסתקלאל שהיה סמל האיום על היהודים. הוא חשש ממעצר, אך אזר אומץ ונפגש עם השר. בפגישתם, שנמשכה חמישים דקות, טען אלפאסי שמשרדו אינו עוסק בתעמולה אלא בפרסום המידע שמוסרים לו בתי הדין של הממלכה. אין הוא מתנגד להמרות דת מרצון של שני הצדדים כמו במקרה של ז'אן בן עבד אלג'ליל שהמיר את דתו והפך לכומר. היה גם צעיר מוסלמי בן 18 מפס בשם בן זכיר שהתגייר ואיש לא מחה על כך. השר חזר על עמדתו לשוויון זכויות מלא לכול. אין שני סוגי אזרחים יש רק סוג אחד, המרוקני, ואין אפליה גזעית במרוקו כיוון שהיא מנוגדת לטבעו של העם המרוקני ולמנטליות שלו. כראיה הוא הזכיר את מספר הפקידים הבכירים היהודים במנהל המדינה. יתר על כן, על בסיס עקרונות החופש והדמוקרטיה המנחים את דרכו אין הוא מתנגד לזכותם של יהודים לעזוב את מרוקו אם רצונם בכך.

בסוגיית הד'ימי אלפאסי לא הכחיש את דבריו אך ציין שאין להבין לא נכונה את המושג ואין לראות בו פגיעה, שכן בחוק האסלאמי יש לד'ימי זכויות יתר שלא מוענקות לשאר האזרחים. הלא מוסלמי המבקש לחיות בקהילה המוסלמית מוגן על ידי הד'ימה שמשמעותה התחייבות המדינה המוסלמית, בשם האלוהים, להגן על זכויותיו החברתיות והדתיות של המיעוט. בשל כך אין מחייבים את אנשי המיעוט להילחם לצד המוסלמי במלחמת מצווה אם הם לא רוצים בכך. הד'ימי משלם מס למדינה המוסלמית ומקבל את אותן זכויות וחובות כמו המוסלמי. אף שהחוק האסלאמי התפרש לרעה על ידי נציגי הקולוניאליזם, העולם המוסלמי תומך מרצונו בתאוריות המודרניות של מושג האזרחות הכולל מיזוג כל יסודות האוכלוסייה בקהילה לאומית אחת

מליחת ראשים ערופים של מורדים בשבת-רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה

עריפת ראשים ברבאטרבאט העיר

 דיברנו על עריפת ראשים בפתח המלאח, ומליחת ראשי מורדים בחוקי המלך ובמלחמותיו. בשנת 1872 קרה מקרה מדאיב ״לחכמי ולשוחטי העיר רבאט״. באותה שנה הצליח הסולטן מוחמד ה־4 לדכא שבט בני מוסא אשר מרדו בו, ארבעים ושמונה מהם נתפשו ונידונו למוות, לפי פקודתו נשלחו ממראכש לרבאט כדי לערוף ראשיהם שיוקעו במשך שלשה ימים בשערי העיר, ולאחר מכן אמורים להשלח לפאס, שוחטים יהודים נדרשו למלוח את ראשיהם ולתלותם, וזה השפלה גדולה ועונש מחפיר לגויים המורדים שיהודים המושפלים בעיניהם (ח״ו) הם שיערפו את ראשיהם, אך מכיון שזה היה ביום שבת קודש החכמים סירבו בכל תוקף לבצע צו המלך מפני קדושת השבת, למרות איומיו של המושל, זה פקד על חייליו להיכנס לבתי הסרבנים החוצה, הוכו במגלבים עד שנכנעו וביצעו את המלאכה, וראשי המורדים הוקעו לעיני העם. הנושא הגיע לאגודת אחים בלונדון ותגובתם פורסמה בדיווחים השנתיים וזה עשה רעש בכל עולם היהודי [ראה דיווחים ותזכירים בספר מזרח שמש עד מבואו עמי 268 והלאה].

מתוך הספר " ממזרח שמש עד מבואו "- אליעזר בשן

מליחת ראשים ערופים של מורדים בשבת

בשנות ה-70 הראשונות של המאה ה-19 הוכרחו יהודים למלוח ראשיהם הערופים של מורדים ביום השבת. מה הרקע למעשה? הסולטאן מוחמד ה-18 סבל ממרידות של שבטי ברברים, וכדי לאלצם לקבל מרותו היה עורך מסעות עונשין עם צבאו. בין השבטים האלה היו בני שבט מוסא ששכנו דרומית למראכש. ב-1872 הצליח לדכאם, וארבעים ושמונה מהם שנתפשו נידונו למוות. לפי פקודת הסולטאן נשלחו באוקטובר אותה שנה לרבאט כדי לערוף ראשיהם שיוקעו במשך שלשה ימים בשערי העיר, ולאחר מכן אמורים היו להישלח לפאס. שוחטים יהודים נדרשו למלוח את ראשיהם ולתלותם בשבת. הם סירבו, למרות איומיו של מושל רבאט. זה פקד על חייליו להיכנס לבתי היהודים ולגרור את הסרבנים החוצה. הוכו במגלבים עד שנכנעו וביצעו את המלאכה, וראשי המורדים הוקעו לעיני העם.

הדבר הגיע לידיעתה של כי״ח, ונשיאה א. כרמיה פנה ב-27 בפברואר 1873 לשגרירי צרפת, בריטניה ואיטליה במארוקו בבקשה שיפנו לסולטאן בנדון. טיסו  Tissotשגריר צרפת, ג׳והן דרומונד האי John Drummond Hay שגריר בריטניה, ענו ב- 13 במרס והאיטלקי סקובאסו Scovasso ב-21 באפריל, והבטיחו שיטפלו בנדון בהגיעם לפגישה אצל הסולטאן, ויבקשו שיוציא הוראות לנהוג בצדק כלפי היהודים. הראשון כותב רק על התנכלות ביהודי רבאט ומכנאס, ואילו השני התייחס לעובדה שיהודים ברבאט נאלצו באוקטובר האחרון למלוח ראשיהם הערופים של מורדים ביום השבת. הם משוכנעים שהסולטאן אינו מודע למקרה, ואין ידו במעל רק במאי 1873 הגיע הנושא לידיעת ״אגודת אחים״ בלונדון, כלומר כשבעה חודשים לאחר המעשה. תגובתה פורסמה בדיווח השנתי שלה, ובה נאמר כי בישיבת המועצה הוחלט שבהתחשב בנוכחותו של ג׳והן דרומונד האי בלונדון, יפנו אליו כדי שיביא את הנושא בפני הסולטאן ויבקשו שהאשמים יתנו את הדין, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.

ב-19 במאי כתב א. בניש סגן נשיא ״אגודת אחים״ לדרומונד האי שהשוחטים היהודים ברבאט, שהם אנשים לויאלים, הוכרחו ע״י הממשל המקומי למלוח את ראשי המורדים בשבת. הדבר מנוגד לפקודה המלכותית שנתן הסולטאן למונטיפיורי ב-5 בפברואר 1864. הכותב משוכנע שהדבר נעשה ללא ידיעתו של הסולטאן. הוא מבקש אפוא שבתור נציגה של בריטניה במארוקו יפעיל השפעתו על הסולטאן כדי שמעשה כזה לא יישנה.

בינתיים חזר דרומונד האי לטנג׳יר, ותשובתו נכתבה משם ב-30 במאי. הוא ציין שכבר במרס (צ״ל בפברואר) קיבל מכתב דומה מכרמיה נשיא כי״ח, ובביקורו אצל הסולטאן יחד עם מר טיסו, הביאו את הנושא לתשומת לבו של הסולטאן. התערבותם נשאה פרי, והוראות חמורות ניתנו ע״י הסולטאן למניעת מעשים כאלה21. וכאן אנו באים להשלים את המידע והטיפול של הגורמים השונים בפרשה, שטרם פורסם. המידע מרבאט הגיע לפריס לפני הגעתו ללונדון. כאמור, כבר ב-27 בפברואר 1873 פנה כרמיה לדרומונד האי וביקשו להתערב אצל הסולטאן בקשר לשני נושאים:

א.         באוגוסט 1872 אולצו יהודים במכנאס ע״י המושל לעבוד בשבתות ובחגים. (על אירוע זה אין דיווח בפירסום של ״אגודת אחים״).

ב.         כפייתם של שוחטים יהודים ברבאט למלוח ראשי המורדים בשבת. וכל זאת למרות הוראת הסולטאן האוסרת להטיל על יהודים מלאכות בזויות, וזו הפרת הפקודה. בנושא האחרון היתה התכתבות בין דרומונד האי לשר החוץ הבריטי והסולטאן עד ה- 24 באפריל 1873, בזמן ש״אגודת אחים״ בלונדון עוד לא היתה מודעת לנושא, או שעדיין לא טיפלה בו. מכתבו הנ״ל של כרמיה הועבר ע״י דרומונד האי לשר החוץ הבריטי הלורד גרנויל ב 13 במרס 1873, יחד עם העתק תשובתו של דרומונד האי לכרמיה. על מה שאירע במכנאס אין לדרומונד האי כל מידע, ועל האירוע ברבאט קרא לאחר שובו לטנג׳יר ב״גיברלטר כרוניקל״. בעקבות זאת כתב לסגן הקונסול שלו ברבאט וביקשו לאמת את הידיעה, ולהודיעו תוצאות הבדיקה. זה אמנם אישר את נכונות המידע, אבל היות והוזיר לעניני חוץ נעדר, חשב דרומונד האי לנכון להמתין עד שיגיע לחצר הסולטאן, ובריאיון פרטי עמו יזכיר את ההתנהגות השלילית של הממשל המקומי. כמו כן יזכיר לו כי אמנם מליחת ראשי המורדים ע״י יהודים הוא נוהג קדום, אבל זו הפעם הראשונה ששמע כי על יהודים לבצע מלאכה מגעילה זו בשבת שלהם. (תעודה מס׳ 1) עד כאן מספרו של אליעזר בשן, ממזרח שמש עד מבואו.  

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר