מורשת יהדות מרוקו

מס מלחמה ושירות

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

נוסף על הצרות שגרמו המורדים, הטילו השלטונות מסי מלחמה מיוחדים וחובת שירות, שניתן היה להמירה בכסף. בשאלוניקי הטיל המושל מס כזה על היהודים ב־26 ביולי 1821. באותה שנה נדרשו יהודים לשרת בחיל הים העות׳מאני, ופורסם פירמאן המחייב שלושים יהודים מרובע באלאט שבקושטא, וכן מספר דומה מרובע חאסקוי בשירות זה (כנראה המירו היהודים את השירות בתשלום). בשלב מסוים דרשו יהודים אלו כי גם אחיהם מרבעים אחרים ישאו בעול, אך  אלה סירבו, בטענה כי הפירמאן מחייב רק תושבי אזורים מוגדרים. העניין הועבר להחלטה של חכמי העיר, שנחלקו בדעתם ולא הגיעו להכרעה; לפיכך לא חייבו יהודים אחרים להשתתף בעול.

גם מיעוטים אחרים חויבו בשירות דומה, וגם אלה יכלו להמיר את השירות בתשלום. כך ניתן להסיק מביטול התשלום המיוחד כעבור כשנה. במכתב של השגריר הבריטי בקושטא, מן ה־25 ביולי 1822, נאמר כי חמישה ימים לפני כן פורסמה פקודה בקושטא, המשחררת יוונים, ארמנים, ויהודים בבירה מהתשלום היומי של 400 פיאסטר שהוטל על כל עדה במקום שירותם של מאתיים ימאים (נספח ד׳).

המצוקה הכלכלית

הדים למרד היוונים, המחסור שנבע ממנו בחפצים שיהודים נזקקו להם, והמצוקה הכלכלית, מופיעים במקורות רבים. ר׳ אברהם בן בינבינישטי גאטינייו (תקנ״ט-תר״מ/1880-1799), שפעל בשאלוניקי, כותב:

שנת תקפ״א ליצירה שנת בצורת היתה צוק״ה על גבי צוק״ה מחמת מרדין שמרדו הערלים היוונים לאדוניהם הוא אדונינו המלך יר״ה ומחמת זו בחג הסוכות שנת תקפ״ב עברו עלינו מי המרים להמציא לולבים… ובאלף צרות בחמלת ה׳ נזדמן לנו מעט מזער כמו ט״ו לולבים אך הדסים לא נמצאו אפילו עלה א׳ דממקום שהיה רגיל לבא בכל שנה ושנה המקום ההוא היה יער והיו שם נחבאים הערלים במקומות שרואים ואינם נראים, ונדרנו לתת ממון הרבה פן ואולי המצא ימצא מי שילכו שמה גוים ערלים או תוגרמים ולא בא.

בשנת תקפ״ב כתב חכם בשאלוניקי כי ״מפני חמת המציק צרת המלחמות והגייסות ובלבול הזמן בין בים בין ביבשה״, לא יכלו סוחרים בקושטא לשלם לפאטור בליוורנו.

לאחר דיכוי המרד, אמר ר׳ רפאל אשר קובו, אף הוא מחכמי שאלוניקי (תקנ״ז-תרל״ה/1875-1797) : דכיון שבדור הזה שאנחנו עומדין בו קא חזינן כי קרוב יום אידם דמתכנעין והולכין וצרות רבות ותקופות זו לזו באות, ואין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, וחסרון כיס קשה מכולם, ודאי דימהר ויחישה (המשיח לבוא) עלינו.

הציפייה המשיחית המתמדת קיבלה יתר תנופה בעתות של מלחמות ומשברים. דיכוי הנוצרים על ידי המוסלמים העות׳מאנים נחשבה גם בדורות עברו מאותות הגאולה.

הקשיים הכלכליים שעליהם דיברו החכמים הנ״ל בדור המרד נמשכו עוד שנים אחדות לאחר מכן. בהקדמה לספר ״באר המים״, שנדפס בשאלוניקי תקצ״ו (1836), כותב בנו של המחבר:

רב שבענו בוז בגלות החל הזה, דלונו מאד… כשל כח הסבל משא מצריים (־נוצרים) וידל ישראל… כי עלה השער למעלה עקרבים, רבים מכאובים זה רודה וזה מרדה… צא נא לישע עמך.

הוא רומז למצוקה הכלכלית שגרמו היוונים והתורכים; כרגיל, הוא מסיים בתקוה המשיחית.

חכם אחר, ר׳ שמואל רפאל בן חביב (תקע״ג-תרמ״ה/1885-1813), כותב כי בשל ״מרד הערלים נתבלבל העולם״, ויהודים שהלוו כסף באותה העת לא יכלו לקבל את הלוואתם, משום שהלווים ירדו מנכסיהם.

יהודים פעילים בדיכוי המרד

בניגוד לתיאורים על היהודים כקרבנות סבילים של המרד, אחדים מההיסטוריונים מגנים את היהודים על חלקם הפעיל בדיכוי המרד בשירות התורכים. לדבריהם היו היהודים פעילים כמוסרי מידע על מרגלים יווניים, כלוחמים מתנדבים, כמחסלי נוצרים לאחר כניעתם וכאוספי ביזה שהרוויחו על חשבון רכושם המוחרם של היוונים. הדברים התבססו על תעודות תורכיות, המדווחות על הרכוש שנאסף מערים במקדוניה שנכנעו לאחר הקרבות בשנת 1822. נמסרו תיאורים על קבוצות של 500 או 600 יהודים לובשי מדים ״צמאי דם״, שהתנדבו להילחם לצד העות׳מאנים תחת פיקודם של יהודים ששמותיהם צוינו. אלה, כאחרים שחיסלו יוונים נכנעים, טבחו בשבויים היווניים תוך שמחה לאיד. המניע, לדברי המחברים הללו, היה הרצון לרשת עמדות כלכליות שהיו בידי היוונים ולנקום בהם על שהתחרו ביהודים — כל זאת נוסף על האיבה ממניעים דתיים. התיאורים רוויים שנאה. היסטוריונים אלו טוענים כי היהודים נענשו על עוול זה בכך שהוטלו עליהם מסי מלחמה על ידי העות׳מאנים.

היבט זה של המרד אינו בא לידי ביטוי במקורות יהודיים; אף לא מצאתי על כך מידע במקורות אירופיים מודפסים או בתעודות בארכיון הממלכתי הבריטי. סביר יותר כי יהודים אולצו בלחץ העות׳מאנים, להתגייס ולעסוק בחיסולם של המורדים. עובדה זו הפכה להאשמה כאילו היהודים נהנים לפגוע ביריביהם היוונים.

תיארנו כאן כמה פרטים על גורלם המר של יהודים בזמן מרד היוונים, משום שנחשבו על ידי המורדים לאוהדי התורכים ועוזריהם. השנאה על רקע דתי וכלכלי שימשה קרקע נוחה לעלילות בדבר חלקם הפעיל של היהודים בהתנכלויות נגד היוונים. אילוצם של כמה בודדים לגרור את גופתו של גרגוריוס יצרה את העלילה על יזמתם בהריגתו! דיווחו של השגריר הבריטי, שתיאר את התלייה ולא הזכיר כלל את חלקם של היהודים, מעיד שתפקידם היה שולי. התעודה על הפרעות ביהודי אודיסה בעקבות התלייה מאשרת את המקור היהודי בנידון. טבח הארמנים באניה שהפליגה מארץ ישראל הוא פרט נוסף בשורת מעשי אכזריות של היוונים. לבסוף, התשלום המיוחד שהוטל על יהודים, כמו על מיעוטים אחרים, במקום שירות צבאי וביטולו ביולי 1822, מאירים פן נוסף במצב על רקע מרד היוונים.

הגיליון הראשון 11-05-1909

אולם סילמן חתר ליעד אחר: ׳שואף אנכי שיהא העתון בירושלים אורגנם של סופרי יפו ועסקניה – של הישוב החדש׳ ולשם כך התייעץ עם עסקני יפו. לדעתו, ׳ליצור עתון חדש […] דורש הוצאות מרובות מאוד [.״ אולם] על ״חרות״ זו לא נוציא שום הוצאות׳ והוסיף ׳אשמע לכל עצה טובה שתבוא אלי׳ מסופרי יפו ו׳בלעדי תמיכתכם המוסרית לא אגש לעניין הזה׳. הוא ביקש מהסופרים להודיע לו החלטתם ובינתיים לשמור על כך בסוד. פנייתו של סילמן, שלא על דעת בעלי ׳החרות׳, חתרה בחשאי להכפיף את עיתונם לסמכות מבחוץ כ׳אורגאן של סופרי יפו׳. מכל מקום הפרסומים ב׳החרות׳ בכל הנוגע ל׳חיינו׳ היו מאולצים ומתמיהים. כך, הפרסום המוקדם על ׳חיינו׳ בא ב׳החרות׳ רק בגליונו האחרון(כ״ט אלול תר״ע) שלפני הופעת העיתון החדש, ואילו ׳האור׳ הודיע על כך כבר בי״ב אלול. מחדל פרסומי־מסחרי כזה אינו אופייני ל׳החרות׳, שנהג להקדים בפרסום שכלולים עתידיים בו. בהודעה זו גם לא צויין ש׳חיינו׳ יופיע במקום ׳החרות׳, ואילו משחדל ׳חיינו׳ באה מייד הודעה ב׳החרות׳(י״ד תשרי תרע״א) – ׳לק וראינו: בגלל עכוב רשיון הממשלה הננו מוציאים לעת עתה את עתוננו שוב בשם ״החרות׳״. ומיד אחרי כן: ׳לקוראי ״חיינו׳״: ׳בעריכת ״החרות״ אין אני לוקח שום חלק. ברגשי כבוד ק״ל סילמן׳. כעבור חודשיים האשים סילמן את ׳החרות׳ בשחיתות ובנטילת כספים כדי לפרסם או לא לפרסם ידיעות. על כך השיב ׳החרות׳: סילמן ׳מתנקם בנו על קצור ימי ״חיינו״ שבעוונותיו לא נתארכו׳. הויכוח נמשך ו׳החרות׳ שב והאשים את סילמן: ׳יש לו חשבונות פרטיים עם עורכי ״החרות״ יען שדחוהו ממחיצתם ועשו קצור ימים לסמרטוטו ״חיינו״, אשר בו רצה למלא מקום ״החרות׳״ – כאילו כפה סילמן את ׳חיינו׳ על אנשי ׳החרות׳ ומדובר בעיתונים עדינים זה לזה. המתח בין ׳החרות׳ לסילמן ניכר גם כן במכתב פרטי שלו, סמוך לסגירת ׳חיינו׳: ׳לערוך את ״החרות״ אין ברצוני, ובתור נסיון הצעתי אמנם למו״ל שאערכו בלי שמי אולם המו״ל לא נתרצה [״.] ומצטער אני ביחוד על שנכזבה תקות אחי הסופרים לעשות בירושלים דבר מה׳.

נראה שסילמן קיבל את עריכת ׳חיינו׳ לאחר שסופרי יפו ניאותו לפנייתו לעשות עיתון זה ל׳אורגן׳ שלהם. ׳חיינו׳ נסגר בגלל שלילת רשיונו, לדברי סילמן עקב הלשנה, עם זאת אפשר שהמו״ל שלו נכזב מהציפיות מסילמן ומסופרי היישוב החדש, שהרי ׳חיינו׳ היה אמור להיות, בלשון המודעה על הופעתו: ׳עתון הגון […] הד נאמן לחיינו בארץ […] מעין מרכז לסופרינו […] לעובדי עבודת התחיה ולכל הוגי הדעות אשר בתוכנו […] ובהשתתפות טובי הכוחות הספרותיים אשר בארצנו […]׳. כשלון הציפיות ניכר כבר בגיליון האחרון של ׳חיינו׳ ובהודעה ׳לקוראינו׳ הוגדר רק כ׳ניסיון׳, כ׳עתון עברי׳ בדרך לעיתון האידיאלי הנכסף.

רק שלושה גלימות של ׳חיינו׳ יצאו לאור(ד׳-ט׳ תשרי תרע״א), אך לא השתתפו בהם טובי הסופרים והפובליציסטים בארץ ולא היו בהם חידושים ושיפורים מופלגים בהשוואה ל׳החרות׳. ׳חיינו׳ ניכר בהביאו שיר או סיפור בכל גיליון, אך איכותם הספרותית אינה מרשימה ואין בהם יצירות מהספרות העברית החדשה. הלשון הסגנון והעימוד ב׳חיינו׳ טובים יותר. בתחום החדשות אין שינוי ניכר, אפילו היישוב החדש והמושבות לא זכו ליתר הבלטה. מאמר פובליציסטי ממש היה רק אחד, מאת ד״ר יוסף לוריא, על הבעיה הערבית, שפורסם קודם לכן בלשון אחרת. מתשעת המשתתפים שניתן לזהותם, רק ארבעה הם ספרדים ורק שלושה מהתשעה לא השתתפו ב׳החרות׳: ד״ר לוריא, מרים שמחון המזדהה כספרדייה וע־ן, הוא עגנון לדברי נורית גוברין, המפרסם מעשייה, מעין אנקדוטה סטירית, שאפשר נכתבה ופורסמה כבר בחוץ־לארץ ואין בה מהסגולות של סיפוריו הבשלים. ׳חיינו׳ היה הניסיון היחיד, הלא־מוצלח, למימוש רעיון ׳העיתון ההגון׳.

היה מיזם נוסף מצד חוג הסופרים לשותפות עם ׳החרות׳, באביב שנת תרע״ב. במשא ומתן ביניהם הוצע להעביר ליפו את המערכת והדפוס של ׳החרות׳. העורך ח׳ ק־עטר ציין, כי ההעברה תייקר את הוצאות הייצור ותביא להפסד הכנסה מירושלים ולכן ביקש את תמיכת שותפיו, כדלהלן: אלף פרנק לשנה ׳לא לקופת העתון׳ אלא לשיפורים, חצי מהוצאות העברת הדפוס, דירה למערכת ולדפוס, ולבסוף ׳וזה העיקר:

השתתפות טובי הכֹּחות הספרותיים שבארצנו, שלא יפסיקו את השתתפותם כל זמן שהעתון יהא קיים (וזה יהיה בלי ספק!) נכונותם של ראשי ׳החרות׳ לשותפות עם סופרי יפו באה כשעיתונם היה בקו עלייה, המכתב המצוטט נכתב שבועיים לאחר הופעת ׳החרות׳ כיומון, בעוד שעיתונים אחרים שהיו מועמדים לשותפות היו במשבר. בן־עטר הסביר את נכונותו:

ובהיות שחפץ אני [״.] לשכלל את ׳החרות׳ ולעשותו לעתון חשוב, פרוגריסיבי, עתון עברי ארצי־ישראלי [״.] שיגין על עניני הישוב החדש והישן [״.] עתון שאליו שואפים כל החובבים את ציון ופריחת הספרות העברית בארץ האבות – החלטתי והסכמתי לותר על הרבה ענינים הנוגעים לפחות לעצמי ולהעביר את העתון ליפו ולמסרו בידי סופרים הגונים [.״] ולעשותו לעתון כרצונם – כרצון הקהל.

אולם המשא ומתן נכשל, אף שבן־עטר הודיע שאפשר להעביר את העיתון תוך חודש. ב׳החרות׳ לא פורסם על כך מאומה, רק ב׳האור׳, מאוחר יותר, נכתב על כך: ׳וכמעט שבא הדבר לידי גמר, לולא סבות חצוניות שונות, כמו למשל העברת ״החרות״ ליפו, הצרת גבוליו של העורך וכדומה׳. קשה להניח שהתנאים הכספיים מנעו את השותפות, שהרי עורך ׳החרות׳ ביקש תמיכה של 2,500 פרנק לשנה, לעומת גרעון צפוי של 15,000 פרנק בשנה בהוצאת ׳עיתון הגון׳ עצמאי. גם אין סימן שהכישלון נבע ממחלוקת אידיאולוגית, לא בניסיון של ׳חיינו׳ ולא בדיונים על שותפות עם ׳החרות׳, אולי נבע ממחלוקת על סמכויות, שנרמזת בכתבה ב׳האור׳. השותפות של הסופרים היפואים עם ׳החרות׳ נידונה שוב באביב תרע״ג, בתכתובות פרטיות ובעיתונים, עקב הדיונים עם אוסישקין. כך, מ׳ בן הלל הכהן כתב לאחד העם, שיש בלבו: ׳להביא ליפו את ״החרות״ שעורכו בן עטר הוא ספרדי הנוח לקבל עליו מרות שלנו ושאפשר אולי לשנות את תיכנו ולהיטיבו באחריתו. זה יקטין הרבה את ההפסד, יען כי גם בית דפוס להעורך וגם כ־1300 חותמים׳. זו עמדה פטרנליסטית, בדומה להתנהגותו של סילמן בפרשת ׳חיינו׳, שרואה ב׳ספרדי׳ מי שינוח לקבל עליו מרות שלנו׳ אולם לא שותף שווה ערך וזכויות. ניסיון אחרון עשה ח׳ בן־עטר מיד לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים:מכתבו משקף עמדה לאומית, תמימה כלשהי, כגון שעם העברת הדפוס ליפו יעזרו אנשי ׳החרות׳ הרבה מאוד למוסדות הלאומיים והציבוריים הן בענייני דפוס ׳והן בתמיכה רוחנית׳, ושרצונם לשותפות ׳נובע ממקור טהור […] להטבת קנינינו הרוחניים והגנת ישוכנו היקר׳.

התכוננתי להוציא שוב את ׳החרות׳ [.״] ואולם בהִודע לי שיש בדעת עסקני הישוב להוציא עתון חדש באתי איפוא בדברים עם כבודו [י׳ טהון] לשתף את העסק ביחד, היינו שאנו נתן את החֹמר (הדפסה וניר וכוי) והם יתנו לנו את הרוח (העריכה וכוי) ועי״ז [ועל־ידי זה] תהא לנו האפשרות לגבות את החובות שמגיעים לנו ולא נסבול הפסד עצום [משנות המלחמה].

גם ניסיון זה לא צלח. עסקני היישוב לא היו מוכנים לשותפות, אלא להסדרים כספיים שיהוו פיצוי על אי חידוש ׳החרות׳.

ראוי לציין, כי בעלי ׳החרות׳ הצהירו לא אחת כי אכן עיתונם הוא, או ראוי להיות, ׳העיתון ההגון׳. כך, במלאות שנה להיותו יומון פנתה המערכת אל הסופרים הדורשים ׳עתון הגון׳: ׳בואו נא ״והגנו״ את עתוננו […שהוא] פתוח לרוחה […] מגין ולוחם בעד עניני הלאום העברי בארצו ההסתורית […] לא יסור […] מהרעיון של תחית עם ישראל ושפתו העברית׳. רק פעם אחת אכן היה ׳החרות׳ העיתון של היישוב הלאומי – במלחמת השפות.