קצת חנוכה ופורים
קצת חנוכה ופורים, סימן אנכי
משה בן יעקב המכונה:בן הרוס חזק ואמץ וברוך וחזק
יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה
לחן: מי כמוך ולחן:קימה אל היכלי.
הקצידה ארוכה מאוד, ולכן אפרסם אותה בהמשכים – אלי פילו
הקצידה פורסמה בשנת תשט״ז בכתב־עת ״מאורות״ הרמב״ם.
שיצא במלאת 750 שנה לפטירת
דו שיח דמיוני בין פורים לחנוכה, כאשר כל אחד מנסה להקניט את השני….בערבית עם תרגום של המחבר רפאל בן שמחון….מתוך הספר " יהדות המגרב " של רפאל בן שמחון
המשך מפוסט קודם
ענדהא וואחד נהאר ומא פ׳יה ג׳יר
יש בה יום אחד ובו רק שעה אחת,
סאעא,לכביר מא יעמל פ׳יה ג׳יר
העשיר יעשה בו רק כוסכוס בדלעת,
סכסו בלקרעא,ופ׳וק מננו וואחד
ועליו חתיכת בשר צמוקה,ויש גם
לכ׳ליעא,וסי ידוק לעאדא מענד זיראני.
שיטעם המנהג מאצל השכנים.
קללת אנעמא ולברד פ׳קלב אלבית.
מחסור הלחם והקור שוררים בבית,
מן לעאסר יפ׳ררסו מן קללת זית.
מהערב יציעו המיטות מאין שמן זית
מן די ידכ׳ל ראש חודש טבת,
משנכנס ראש חודש טבת,העניים
למסאכין כא ידיעו מן קללת לפ׳לסאני.
אובדים מחסרון זוזים.
ועמדה עלא לג׳ריב די מא ענדו
וחבל על הגר־תושב שאין לו קרובים
וואלי,מא ילקא־סי חתא א־סעיר
לא ישיג אף שעורים קלויים,עד
מקלי,חתא יפ׳ות לקוח אדוואלי,
שיצטרך לעלי הגפנים,והערבים
ולערב ידוקו ניראני מקלת נעמאני.
שיטעמו צרותי מחוסר מנעמים.
כטאחת א־נוואר פ׳ייא ינפ׳תחו,
ניצני הפרחים בי יפתחו,ולבבות
ולקלוב למהמומין פ׳ייא ינסרחו,
העגומים בי ישמחו,ותרנגולים
וכתרת למבאעז פ׳ייא ינדבחו,
מפוטמים אצלי יזבחו,ותבשילים
וקוות א־טבאייך בלפ׳לפ׳ל וזעפ׳ראני.
רבים עם זעפרן ופלפלים.
פ׳לליל ינזמאעו פ׳צלא פ׳י סאעא,
בלילה יתאספו בבית הכנסת במהירות
יקראוו למגילה בסמאעא ולחסכא
ויקראו המגילה בשעוה ומנורות
וויעייטו בל־פסוקים דל־ישועה
ובקול צעקה יאמרו פסוקי הישועות,
וויסכרו וויחמדו אללאה אלוחדני.
ויודו ויהללו לאלהים.
רשע די המן פ׳איין מא ידכרוה,
הרשע המן עת יזכרוהו,במגילה,
פ׳למג׳לה,בלחזר יקסמוה,ודרארי
באבנים יסקלוהו,והילדים הקטנים
סג׳אר בלמטארק יסחקוה,הווא
או בקרדומות יהלמוהו,הוא ובניו
אולאדו מעלקין זמעאני.
כולם תלויים.
אמא עזיז ענד א־נאס אנה ג׳מאעין
כל היקר אצל העם יהיה מוכן,יין
שראב ומאחייא תזרי פיחאל למא ועאראק
ניגרים כמו מעיין,ולכולם
דלעין,כלהום מוזוד ענדהום סמיד
סולת מזומן,לעשות בהם המנהג
וטחין,באס יעמלו לעאדא סבאח בכראני.
ובבוקר להשכים.
שדדא ודיקא פ׳ייא תהייאן,ירטאבו
צרה ומצוקה בי תוקלנה,יתרככו
וויספ׳אוו לקלוב לחנאן,לוזאה
ויטהרו הלבבות ותחוננה,הלב
מזייאן ולקלב ג׳ר פ׳רחאן, בכתרת
יסעד והפנים תאורנה.
טבאייך וקווית נעמאני.
מרוב התבשילים והמטעמים.
להוואל ונכאד מנני יבעאדו,
המבוכות והדאגות ממני יורחקו
וכל א־נאס חבאב,מא כאייך חתא
ובני אדם כולם אהבים משנאה רחקו
עדו,יסכרו אללאה וואחד אוחדו,
, ישבחו לאל היחיד ובו ידבקו,בשמים
פ׳סמא ופ׳למא לא שריק וואלא תאני.
ובימים אין שותף לו ואין שני.
סווא די מא עממרו מא כ׳רז מן דאר
אף מי שמימיו לא יצא מביתו ביום
פייא יתסארא דייאר נאס לכבאר,
זה יבקר בבתי הגדולים,יכבדו
יכבברו ביה כבאר וסג׳אר,ידדיה
גדולים וקטנים אותו וידיו
יתעממרו בקווית לפ׳לסאני.
תתמלאנה מרוב הדינרים.
מוואכל לדדאר כיף למן,מא ידבחו
מאכלים ערבים כטעם המן,לא ישחטו
פייה ג׳יר א־דזאז א־סמאן,יסכרו
בי כי אם תרנגולים שמנים,ישתכרו
חת׳א מא יערפ׳ו בין מרדכי להמן
עד שלא ידעו בין מרדכי להמן,
וברוך מרדכי סידנא לוולאני.
עד שלא ידעו בין מרדכי להמן,
וברוך מרדכי אדוננו מהראשונים
Les Berbères à l'aube de l'histoire
LA FIN DE LA PRÉHISTOIRE LA PROTOHISTOIRE – LES MÉTAUX
L'époque des métaux, qu'on appelle aussi protohistoire a fait l'objet ces derniers temps d'études assez nombreuses, dont nous pouvons tirer parti. Comme partout ses débuts se distinguent mal de la fin du Néolithique.
On a beaucoup hésité à parler d'un âge du bronze au Maroc et certains s'y refusent encore. On ne peut nier la présence d'outils de bronze, mais sont-ils importés ou de fabrication locale? « Marocains » ou « au Maroc »? Ont-ils été introduits par le commerce ou par des envahisseurs? Ont-ils été imités sur place? Questions auxquelles on ne peut encore répondre nettement.
Les trouvailles d'objets sont encore fort rares : par exemple une pointe de flèche de forme ibérique à Sidi Messaoud, une autre tout à fait semblable à Aïn Dalia près de Tanger dans une tombe mégalithique… Les fouilles ont été trop peu nombreuses pour que de la rareté des armes et des outils de cuivre et de bronze on tire la conclusion qu'en dehors d'objets importés d'Espagne il n'y a rien.
On a trouvé en Mauritanie, près d'Akjoujt, une dizaine au moins d'objets de cuivre d'un type différent de ceux-ci. Et surtout on connaît maintenant de nombreuses représentations d'armes de bronze gravées, dans le Haut Atlas de Marrakech, au Yagour et à l'Oukaïmeden, sur des tables de grès : poignards et hallebardes (ou haches d'arme).
- L'exemple des gravures du Yagour ou de l'Oukaïmeden.
Ces hauts pâturages présentent un intérêt exceptionnel : on y voit la transition du Néolithique à l'âge du bronze. Le nombre des représentations, leur variété, sont tels que leur étude est loin d'être achevée. Ce sont les bovidés, les hommes, les armes qui sont le plus souvent figurés.
Il semble qu'à la suite de l'assèchement du Sahara, qui s'est accéléré au milieu du troisième millénaire avant notre ère, des pasteurs éleveurs de bœufs venus du Sud se soient réfugiés dans l'Atlas. D'autre part, l'Espagne du Sud a diffusé le métal dans le bassin méditerranéen occidental dès la fin du troisième millénaire. La rencontre a pu se produire dans cette montagne humide qu'est l'Atlas.
Les sites gravés correspondent aux centres encore actuels de la vie pastorale : points d'eau, vallons et passages naturels. Les plus belles gravures sont contemporaines de l'âge du bronze espagnol d'El Argar (— 1 700 à — 1 200). Elles peuvent être datées par la présence de la « hache d'arme », hache-poignard à lame de cuivre, manche de bois et de métal et rivets d'argent. On trouve aussi de nombreux poignards rivetés à lame droite. C'est la preuve d'une relative vulgarisation du métal. Il faut noter cependant à côté de ce bronze méditerranéen des survivances néolithiques — arcs et idoles matriarcales. L'étude des patines et des techniques de gravure qui permettrait des datations plus précises est encore peu avancée.
L'occupation s'est maintenue puisqu'on trouve des haches-peltes, caractéristiques du bronze atlantique final (vers — 1 000) et des chars disparus seulement au ve siècle avant notre ère.
Les gravures nous renseignent sur les genres de vie. L'élevage l’emporte très nettement sur la chasse. Parmi les représentations animales on trouve environ 4 à 5 fois plus de bovidés que de bêtes sauvages. Mais les vêtements à frange de cuir traduisent des héritages antérieurs. Il y a très peu de représentations de charrue ce qui indique une place limitée de l'agriculture. Cette civilisation pastorale multiplie les représentations masculines.
Un grand nombre de gravures reste énigmatique, beaucoup de figures sont symboliques, la plupart avaient une signification religieuse qui nous échappe. Il semble évident par exemple que, malgré les nombreuses représentations de chars, jamais il n'a pu en circuler sur le plateau accidenté et accessible seulement aux piétons ou aux mulets. Ces chars ne sont d'ailleurs jamais représentés attelés. Leur signification exacte nous est inconnue, mais elle est à coup sûr symbolique. De même une scène où l'on voit un chasseur attaquer un éléphant avec un boomerang manque du plus élémentaire réalisme : il s'agit d'un mythe ou d'une représentation magique. Enfin notons la fréquence de signes qu'on retrouve dans le Proche-Orient ou dans le monde méditerranéen; leur étude systématique permettra de préciser des rapports que l'on devine.
On est bien loin encore de connaître toutes les gravures de l'Atlas et de l'Anti-Atlas. Mais ce qui a été publié représente déjà une base suffisante pour identifier plusieurs courants de civilisation qui se mêlent ou se recouvrent : la montagne marocaine a été un véritable carrefour entre la Méditerranée au sens large, en particulier l'Espagne proche, et le Sahara. Mais il est indispensable de remarquer que, par des itinéraires différents au long desquels des modifications sont survenues, les techniques, les modes de vie et de pensée proviennent d'une commune origine : le Proche-Orient.
La zone Nord du Maroc où l'on a trouvé des tombes mégalithiques, des armes de type espagnol, un cromlech, peut être considérée en gros comme une province hispanique.
- Les Berbères à l'aube de l'histoire.
L'histoire ne commence pour une grande partie du pays qu'au vme siècle de l'ère chrétienne, avec l'arrivée des conquérants arabes, et pour quelques régions seulement, beaucoup plus tôt avec l'arrivée des Phéniciens et des Puniques. Nous savons encore si peu de choses sur ces Libyco-berbères, ancêtres directs des Berbères, qu'il ne saurait être question de faire un tableau même très sommaire. On peut seulement dire qu'il y a des groupes de sédentaires chez qui l'agriculture est encore très fruste. L'élevage et l'économie pastorale ont certainement une importance plus grande que l'agriculture proprement dite : les premiers auteurs, des Grecs, qui parlent des habitants de l'Afrique du Nord les appellent libyens, ou numides, c'est-à-dire nomades, et il est couramment admis que les Carthaginois ont appris l'agriculture aux populations indigènes. La religion existe, avec l'idée de l'immortalité ou d'un au-delà : on enterre avec soin les morts dans des tumulus de terre, de pierre, de dimension plus ou moins grande selon, vraisemblablement, l'importance sociale du mort; à côté d'eux sont déposés des objets familiers, comme des armes ou des poteries, dont certaines sont importées du monde méditerranéen. Si le tumulus est la forme la plus fréquente de sépulture, on trouve aussi des dolmens, des « haouanet » (caveaux creusés dans les falaises), mode de sépulture qui dénotent des influences extérieures; le mort est généralement installé replié. Souvent on continue la pratique néolithique du décharnement et de la coloration des os en ocre. Souvent aussi les tombes contiennent les os mêlés de plusieurs personnages.
Les forces de la nature sont adorées ; des sommets, des grottes, des sources, des arbres constituent les lieux de culte. La magie, les sacrifices sont partout pratiqués, la zoolâtrie également avec l'adoration du bélier.
On ne sait pas grand-chose de la langue libyque, ancêtre des dialectes berbères. Les inscriptions ne sont pas rares, beaucoup semblent tardives, contemporaines de Carthage et de Rome; presque toutes sont indéchiffrables. Les signes ressemblent au tifinagh, actuelle écriture des Touaregs.
L'organisation sociale et politique de ces hommes est inconnue. On suppose avec beaucoup de vraisemblance que la famille au sens très large est la base de l'édifice social. Plusieurs familles ou clans constituent une tribu et plusieurs tribus peuvent constituer une fédération, que des auteurs grecs ou latins ont appelée royaume.
On a trop souvent pensé que cette société est immobile et l'on a voulu projeter dans le passé l'organisation que les Européens ont découverte à leur arrivée. Il convient d'être prudent : même si l'évolution a été extrêmement lente et incomplète, il faut en tenir compte. Entre l'âge du bronze et l'arrivée des conquérants arabes quinze siècles se sont écoulés au moins, sur lesquels nous ne savons quasiment rien. On a peine à admettre cependant qu'il n'y ait pas de différence entre les hommes qui hantaient le Yagour vers 1 500 et 1 000 avant J.-C., et ceux qu'Oqba a rencontrés dans sa chevauchée.
Une question reste insoluble dans l'état actuel de nos connaissances : l'origine des Berbères. Les études anthropologiques ont mis en évidence la grande variété des types physiques des populations actuelles de l'Afrique du Nord, même dans les régions écartées où l'on pourrait croire que les brassages sont peu importants. La forme des crânes, la taille, la couleur de la peau, etc., varient de façon importante. Les apports de la période historique ont été relativement peu importants, et il semble bien que l'essentiel des mouvements de populations se soient produits à la fin du Paléolithique et au Néolithique et se soient poursuivis à l'époque du bronze. Au Capsien et au Mouilien des hommes de race méditerranéenne ont envahi, par l'Est, l'Afrique du Nord. Ils ont été rejoints par les pasteurs sahariens dont l'origine est sur le Haut-Nil. Des noirs ont pu se joindre à eux en très petit nombre. Du Nord de la péninsule voisine, les apports sont certains mais ne peuvent être évalués.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
אותם הנימוקים אנו שומעים לאחר כך מפי שליח אחר, ר׳ יעקב פייתוסי, שנשלח מירושלים לארץ מולדתו תוניס ונפטר שם בדרך־שליחותו בשנת תקע״ב (1812). בדרכו הדפיס את חיבוריו ובכללם גם את הדרושים שדרש בשליחותו. באחד מדרושיו הוא מעורר את לב העם להתנדבות בדברים אלה! ״דלהרמב״ן ז״ל ישיבת א״י אפילו בזמן הזה מצות עשה, ואם אל סודו תדרוש כל תפלות בני חייל אינן עולות אלא דרך שער בהמ״ק ובמה יתרצה בן ח"ל להיות לו חלק ונחלה בלימוד וישיבת בני א״י ? היינו ע״י שמחזיקים בידם… שאלו שלום ירושלים, בבוא שליח כולל אל תצערוהו, אלא כל אחד יתנדב בלב טוב מה שיכול ויביאה בעצמו שלא יצטרך השליח לחזר אחריהם… כי הנה כמה בני אדם שאומרים שמתאוים ומצטערים הרבה על א״י שלא זכו לה מחמת איזה סיבה, והי׳ יראה ללבב, מחשבה טובה מצטרפה למעשה, אך ורק במה יודע איפה אמתות כונתם ?
היינו ע״י כשבא אצלם שליח א״י טורחים בשבילו ומהנין ומכבדין אותו יותר מדי, דאם לא כן, הרי כתיב ואת עפרה יחוננו, ומה גרוע שליח א״י ח"ו, ומה גם שע״י שמהנין אותו בכל יכלתם יהיה לו חלק ושותפות עם למוד ותפלות ומעשים טובים דבני ארץ ישראל״»
ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו, שליח טבריה באיטליה בשנות תר״ג—תר״ד (1843—1844) השאיר אחריו בכתב־יד את הדרושים שדרש בדרך שליחותו, ובאחד הדרושים הוא מסביר לקהל שומעיו למה רגילים לקרוא גם לכל תושב א״י היוצא לחוץ־לארץ לקבץ כסף מחמת דוחקו בשם שליח (״שליח לעצמו״), וכי איזו שליחות יש כאן ? ועל כך הוא משיב! ״נראה לי לתת טעם לשבח על מה שיצא לנו שם בעולם ומרגלא בפומייהו דכל ישראל, כשחד מינן מבני א״י יוצא מקדש לחו״ל מפני דוחק השעה לדפוק על דלתי נדיבי עם אלהי אברהם, זה שמו אשר יקראו לו שליח, ולנו לדעת למה כינו אותו בשם זה. והגם דפשט הענין הוא על שם שהוא משולח מחכמי ורבני ארץ ישראל להביא להם הקצבות שיש להם ונדרים ונדבות, מכל מקום הא ניחא אם היו קורים כן למי שהוא שליח כולל, שייך טעם זה, אבל אנו רואים דאפילו מי שהוא שליח לעצמו, שהוא יוצא מעצמו ואינו עושה שליחות לשום אדם, אפילו הכי עדיין קורין אותו שליח. נראה שהטעם הוא כמו שאמרתי לעיל משם הרב מוהרי״א ז״ל – רבי יוסף אזולאי, והכוונה להרב חיד"א בספרו " ראש דוד " שדבריו הובאו לעיל – דעל ידי שבני ח״ל הם מחזיקים ביד אנשי א״י נעשים כל יושבי א״י שלוחי כל בני־הגולה, אם כן משום הכי קורין לבני א״י בשם שליח, רוצה לומר! אתה שלוחינו ועל ידך תהיה סליחתנו, לנו חלק בתורתכם ותפלתכם״.
לענין זה נזקקו שלוחי א״י בדרושיהם עד הדורות האחרונים. ר׳ אהרן עזריאל, שיצא כמה פעמים בשליחות ירושלים וחברון, והשאיר אחריו בכתב־יד דרושים מרובים שדרש בדרכי־שליחותו בצפון־אפריקה בשנות תר״ט—תרכ״ו (1849—1866), ראה צורך אף הוא להשיב באחד מדרושיו על השאלה! ״על מה סמכו שלוחי א״י בצאתם לקרית חוצות… דעניי עירם קודמיך.
דעת לנבון נקל, שלא הסתפקו השלוחים בדברי הגיון, נימוק והוכחה, אלא תיבלו את דרושיהם בדברים המושכים את הלב והמעוררים את הנפש, כגון סיפורי־מעשיות שונים בשבח א״י ובשבח הצדקה, וגם סיפורי־אגדה ומשלי־חיות שיש בהם לבדח ולשעשע. קצת מהשלוחים לקחו אתם פנקס מיוחד שבו רשמו סיפורי־מעשיות ושיחות חולין של תלמידי־חכמים העשויים לשמש חומר לדרוש ולשיחה. כך רשם לו ר׳ יהודה בירדוגו, שליח טבריה במרוקו משנת תרמ״א (1881) ואילך, בפנקס מיוחד ספורי־מעשיות בשבח מתן צדקה וחידושים שונים על תנ״ך שאפשר לתבל בהם את דרושיו. ר׳ יחיאל פישל קעסטילמאן, שליח החסידים בצפת לארצות המזרח בשנות תרי״ט—תרכ״א (1859—1861), רשם לו בראש פנקס־מסעותיו כל מיני דברי־תורה של גדולי החסידים לתבל בהם את שיחותיו ודרושיו. ״ וכאלה הרבה.
ובודאי ששלוחי א״י הם שהפיצו ספורי־פלאים שאירעו לאנשים שתמכו בא״י ביד נדיבה, כגון המעשה בנער משרת אצל גביר שהוסיף לשליח א״י תרומה משכרו הדל, וסופו שנתעשר בדרך נס וזכה לתורה וגדולה, או הסיפור על ר׳ חיים פאלאג׳י שתמך כל ימיו בשלוחי א״י, ולא זכה לעלות לא״י ונפטר באזמיר, אבל מלאכים הביאו את גופו לקבורה בצפת, וסיפורים כיוצא באלה. מעשיות כאלה כבר סיפרו בימי קדם על אדם מאנטיוכיה שהתנדב למעלה מיכלתו למגבת חכמים ששליחיה היו רבי אליעזר ור׳ יהושע ורבי עקיבא. מלבד הדרוש שדרש השליח בשבת הראשונה לבואו לעורר את העם לנדבת אי׳י, נתבקש ע״י בני הקהילה לדרוש להם דרושים סתם כדי שיתבשמו מתורתו ומתורת ארץ־ישראל. במיוחד נתבע השליח לדרוש בהזדמנויות חגיגיות, כגון חנוכת בית־כנסת, או הכנסת ספר־תורה לבית־כנסת, או בחגים ומועדים. וכן אם נפטר אדם חשוב, רב, חכם או נדיב, בימי שהותו של השליח, נתבקש השליח להספידו, ולכבוד גדול היה למשפחת הנפטר אם שליח א״י הספידו. עוד במאה השמינית כתבו בעיר וינוסה בדרום־איטליה על מצבת נערה בת נדיב ״שהספידו אותו שני שלוחים ושני רבנים״. ר׳ יהודה דיואן שליח ירושלים בשנת ת״ץ (1730) הספיד בעיר מוצול אחד מנדיבי העיר שנפטר אז. הרב חיד״א, שליח חברון, נתבקש בשנת תקי״ד (1754) בעיר גואסטלה להספיד את הרב גור פינצי שנפטר אז במנטובה. ר׳ רפאל מאיר פאניז׳יל, שליח ירושלים בצפון אפריקה בשנת תקצ״א (1831), הספיד בתוניס שני נדיבים שנפטרו בימי היותו שם. וכן אם נתקבלה שמועה בקהילה על פטירת אחד מחכמי א״י, מיד נדרש השליח להספידו, כי מי כמוהו יודע להעריך את חכמי א״י, ובמקרים רבים אף ידע השליח את הנפטר פנים אל פנים.
ג. הספרות והעיתונות בעברית ובערבית יהודית שיצאו לאור בצפ״א-יוסף שטרית
ג. הספרות והעיתונות בעברית ובערבית יהודית שיצאו לאור בצפ״א
מעבר לכתבות רבות אלה ששלחו הן כתבים מקומיים והן מבקרים מזדמנים לעיתונים העבריים, ואשר נועדו — כך יהיה לגיטימי לטעון — בעיקר לקהל קוראים אירופי, קיימים מקורות ומסמכים נוספים שנתחברו בקהילות השונות של צפ״א בעברית או בערבית יהודית ויועדו להן מלכתחילה, מקורות הדנים בעקיפין או במישרין בבעיות המודרניזציה של הקהילות ובדרכים המתאימות להתמודד אתן.
ואכן, מסתבר שחלק נכבד מהמשכילים בצפ״א ששלחו מפרי עטם לעיתונים העבריים וכן סופרים רבים אחרים שהשתייכו לחוגיהם השתתפו בו בזמן בפיתוח צורות ביטוי חדשות וצורות ספרותיות חדשות בקהילותיהם השונות. משכילים אלה הם שפיתחו בעיקרו של דבר את העיתונות והספרות הערבית־יהודית וכן את הדפום העברי, שפרחו באלג׳יר ובתוניס בסוף המאה הי״ט, באותה תקופה ממש שהפעילות המשכילית העברית הגיעה לשיאה בצפ״א. החשובים שבהם גם השאירו לנו טקסטים ספרותיים חשובים ביותר להבנת עולמם, מערכת דימוייהם וחוויותיהם ולא רק רעיונותיהם ושאיפותיהם האידיאולוגיות שבאו לידי ביטוי בכתביהם העיתונאיים. זאת ועוד, מתוך עיון בשרידיהם של טקסטים עיתונאיים וספרותיים אלה מתברר מעל לכל ספק, שקיימת זיקה ישירה והדוקה בין היצירה היהודית החדשה בצפ״א — העברית והערבית־יהודית כאחת — לבין היצירה העיתונאית והספרותית של ההשכלה העברית של המחצית השנייה של המאה הי״ט באירופה.
אשר ליצירה הספרותית העברית, יש לציין כאן שלושה משכילים עבריים מובילים בקהילותיהם, המוכרים לנו גם מכתבותיהם בעיתונים העבריים, ואשר השאירו לנו שלוש יצירות מיוחדות ומחדשות ביחס למסורת היצירה הספרותית בצפ״א. בשלושתם ידובר בהמשך, ונסתפק כאן בינתיים במסירת פרטים מעטים על יצירות אלה. ראשון שבהם שלום פלאח (1936-1855) מתונים, אשר פרט לכתביו הדידקטיים בהוראת העברית ולעיבודיו הספרותיים לערבית היהודית כתב ספר היסטורי־פולמוסי, מנקודת ראותו של מי שנמנה עם התושבים, על הסכסוך רב השנים שפילג את קהילת תוניס לקהל הליוורנזים, ה״גראנה״, ולקהל התושבים, ה״תוואנסה״, תוך מסירת מסמכים רלוונטיים רבים כלשונם. בחיבורו זה — צדק ושלום — הוא גם ייחד מקום נרחב לבעיית החינוך היהודי בבית־הספר של כי״ח וליחסם של שני הקהלים לבית־הספר, בעיה שהעסיקה אותו גם בכתבותיו המפורטות להצפירה, וזאת תוך התייחסות ישירה לבעיות ההשכלה בתוניס. המשכיל השני הוא דוד אלקאים (?1940-185) ממוגדור, אשר בדיואן שלו שירי דודים הקדיש שירים רבים לכבוד ההשכלה והחכמה, לכבוד הלשון העברית, וכן לכבוד הרעיון הציוני וארץ־ישראל. בשיריו אלה תיאר בחושפנות ובעצמה לשונית — בלתי רגילות בשירה היהודית בצפ״א — את חוויותיו המשכיליות האישיות, את היסחפותו והתמכרותו לספרות ההשכלה ואת התפכחותו, וכן את חיבתו היוקדת לציון. שלישי בחבורת סופרים עבריים זאת מרדכי הכהן(1929-1856) מטריפולי, אשר חיבורו הגיד מרדכי הוא תעודה היסטורית אתנוגרפית יחידה במינה על יהדות לוב של סוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים, תעודה הכתובה ברוח ההשכלה העברית וברוח חכמת ישראל.
באלג׳יריה ובתוניסיה, כאמור, פרחה העיתונות הערבית־יהודית בסוף המאה הי״ט, במיוחד בין השנים.1895-1884 אנו מוצאים בה שמות רבים של עורכים וכותבים הידועים לנו זה מכבר מהכתבות או מהרשימות שהם שלחו לעיתונות העברית של מזרח אירופה ומרכזה. כצפוי, גם כאן עומדים נושאי ה״סיוויליזסיון והחכמות החדשות עם שינויי העתים והשלכותיהם לגבי הקהילות היהודיות במוקדי המאמרים הראשיים. בכל העיתונים האלה עולה שאלת המיזוג בין הדת היהודית לרוח הזמנים החדשים, ומתבטאת הדרישה לקיים את ערכי הדת תוך היפתחות לרוחות החדשות המנשבות בארצות אלה, הנמצאות תחת שליטתה הכמעט מוחלטת של צרפת. כהד לדיונים הנמשכים מעל דפי העיתונות העברית של אותה תקופה בדבר ערכה וחשיבותה של הלשון העברית, מתפרסמים גם כאן מאמרים ראשיים בשבח לשון הקודש ובהדגשת הצורך ללמד אותה מגיל צעיר.
באלג׳יר יצאו שני עיתונים ערביים־יהודיים מרכזיים בתקופה זאת, לאחר ניסיון־בוסר שנעשה בשנת.1870 האחד, קול התור, יצא לאור בידי אברהם לעסרי בשנת 1886, ושרידים בודדים ממנו נותרו לעיון. בגיליון אחד המאמר הראשי דן במעמד היהודים בעולם, ובעיקר בארצות שבהן היהודים לא הגיעו לאמנציפציה, ובגיליון אחר בעיית הלשון העברית והלימוד המועיל והכדאי שלה להבנת יתר שפות העולם [ !] הם המוצבים במוקד.
העיתון השני, בית ישראל, יצא בין השנים 1894-1891, ועורכו היה מיודענו שלום בכ'אש, שהוציא גם חוברות אנציקלופדיות עממיות בשם אור הלבנה וחיבורים מעובדים רבים מהספרות העברית. לצד ידיעות מצוטטות מהעיתונות העברית ומהעיתונות הצרפתית של המטרופול ושל אלג׳יריה כאחת מוקדש מקום נרחב במאמרים הראשיים של בית ישראל לבעיות האמנציפציה ולשמירת ערכי היהדות. גם פה עלתה שאלת הלשון העברית במאמרים ראשיים שונים. בגיליונות הראשונים של העיתון השתתף לפעמים גם המשכיל יצחק מרעלי.
בתוניס אנו מוצאים החל מ־1884 את שלום פלאח ואת מסעוד מעארך (1858־ ?194), מראשי חוג המשכילים העבריים בקהילה, עומדים בחוד המאמצים הרבים והיזמות השונות לייסד עיתונים ערביים־יהודיים לדיון בבעיות השעה ולהפצת דעותיהם בקרב חוגים נרחבים בקהילה. לצדם פעלו סופרים ידועים, כגון אליעזר פרחי (1950-1851), צמח לוי (1922-1868) ויעקב שמלה (1938-1858), שכתבו את כל יצירתם בערבית יהודית, אך ידעו היטב עברית והיו אמונים על העיתונות העברית והספרות העברית; הם נטלו מהן יצירות רבות ועיבדו אותן לערבית יהודית. חמישה משכילים אלה היוו בעצם את הדור הראשון של הסופרים התוניסאיים שעסקו בפיתוח העיתונות והספרות הערבית־יהודית, ומפעלם הספרותי־עיתונאי היה למסד איתן — מעין קלאסיקה — בתולדות היצירה הערבית־יהודית החדשה בתוניסיה. לשם הבהרת התמונה בלבד נציין כאן יצירות עבריות מעטות שנכתבו בידי משכילים עבריים באירופה ועובדו לקהל הדובר ערבית יהודית בתוניסיה וברחבי צפ״א בכלל. שלום פלאח פרסם בין היתר את ״ארץ הצבי״, הכולל לקט של תיאורי מקומות ואתרים בארץ־ישראל; את ״אלתוארך אלאסראלייא״, שהוא קיצור ההיסטוריה היהודית בימי בית שני; ואת ״בן כוזיבא״, שהוא עיבוד מתוך ״הריסות ביתר״ לקלמן שולמאן. צמח לוי עיבד חלק מהרומאן אהבת ציון של מאפו תחת הכותרת ״חכאית אמנון ותמר״, את ״חכאית בנת רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא״ מתוך סיפור באותו הנושא שראה אור בכרך השלישי של האסיף (שנת תרמ״ז), ואת חלקו הראשון של הרומאן ״מסתרי פאריס״ של הסופר הצרפתי Eugène Sue מתוך תרגומו־עיבודו העברי של קלמן שולמאן.
צמח לוי ומסעוד מעארך עיבדו יחד את הרומאן העברי ״קין או מות ישרים״, המתרחש בתקופת האינקוויזיציה בספרד, ל״כתאב מחארבת אדין [=ספר מלחמת הדת]. מסעוד מעארך, שהיה לאחר מבן מראשוני התנועה הציונית ומראשיה בתוניס, תרגם במלואו את אהבת ציון של מאפו לערבית יהודית, תחת הכותרת ״אלחב ואלוטן וגיסו יעקב שמלה כתב את חיבורו ״ליהוד פי אספסאניא״ על יסוד מאמרים ורשימות שהוא קרא כנראה בעיתונים הצפירה והמגיד.
אשר לעיתונים בערבית יהודית, שצצו ונבלו בתוניס כפטריות לאחר הגשם באותה התקופה, ולפעולתם למען חדירת ההשכלה בשכבות העממיות ולתיקון סדרי הקהילה, נצטט כאן את דבריו של אחד הפעילים המרכזיים בקידומה של עיתונות זאת, שלום פלאח:
אין לך תקון גדול בעולם כמו כתבי העתים( ג׳ורנאליס) וספרי דבה״י [=דברי הימים] שבהם תצטרפנה הדעות וישתגשגו הרעיונות הטובים והמועילים, כי א״א [=אי אפשר] לסופרי כתבי העתים לתת ענינים קלי הערך או שאינם מועילים, עד שנוכל לומר שאלה הונחו לדור במקום ספרי המוסר, ללכת לאור האמון והנסיון בדרכי העת להשקיף על כל סבה ופעולה, אף שקוראיהם כבר באו בשנים והשלימו את חקי למודם בביה״ס […] זה כשתים עשרה שנה היה חזון כתה״ע בתוניס בלתי נפרץ, ורק למעטים שמקבלי שפע זה מן החוץ, ואחרי כן התחילו דברי העתים לציץ והעברים אז יצאו מן החורים להוציא גם הם כה״ע בשפת המדינה בכתב אשורי. אך לפי שהמו״ל לא יכלו להתחרות את פרעות הזמן שפורע בכל דבר חדש ובפרט חסרון הקוראים הנשען על מעוט ההבנה וההרגל, לפ״ז [לפי זה] נשארו כה״ע צצים ונובלים כעשב השדה, כי זה נחרב וזה נבנה מחרבנו. והנה יש לפנינו כתה״ע: ״אל־מובשר״, ״מנוור אלחק״, ״אלמתרגים״, ״משרה אלאצדאר״, ״אלבוסתאן״, ״אלאתחאד״, ״אלנחלה״, ״אלחקיקה״. המכתבים האלה השרישו בלבבות אהבת המין האנושי וקנאת האמת ודרישה אחרי התקון והסדר ואף שכלה כל שארם ולא נשאר בהם לע״ע [=לעת עתה] כ״א [=כי אם] ״אלחקיקה״, בכל זאת השאירו אחריהם רשם חזק, הגזע הנכבד שהוציא חטר ויעש פארות ובדים ושלח יונקותיו עד נהר החסד והפעולות הטובות. כי מרוח אפיהם נתיסדו שלוש חברות נכבדות למעשה החסד, הלא הן: חברת ״חתן וכלה״ העוזרת את החתנים והכלות עת הגיע פרקם להנשא, ח׳ ״עזרת אחים ואביונים״ המחזקת את ידי חבריה עת תמוטינה וידי אביוני עמה, ח׳ ״אופיטאל ישראלי״ לעזרת החולים הישראלים.
מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727-ויהי בעת המללאח-יוסף טולדאנו
יום אחד כינס מולאי אסמעאיל את נכבדי הקהילה היהודית וביקש מהם להמיר את דתם, " מזה שלושים שנה אני שומע שהמשיח שלכם קרב
דיוקן הקיסר מולאי אסמאעיל על פי צייר צרפתי
לבוא והנה הוא לא בא והגיע הזמן שתכירו בעטותכם ". הוא איים עליהם שאם לא יגידו לו תאריך מדויק לבואו של המשיח, לא יורשו עוד לנהל את עסקיהם ולא ייהנו עוד מהגנתו. נתן להם זמן לחשוב בדבר והם ענו לו שהמשיח יבוא בתוך השלושים השנים הבאות ".
למעשה היה המלך בעצמו ער לאי היכולת של היהודים לענות לשאלה כזו וכפי שרומז הכומר הצרפתי שמביא את הסיפור, היה זה עוד תעלול כדי להפחיד את היהודים, ולסחוט מהם עוד כספים. התאווה לכ
ספים הייתה התכונה השנייה, ליד הקנאות הדתית, שהדריכה המלך ביחסיו עם נתיניו ובמיוחד עם בני החסות היהודיים.
זו אולי הסיבה למהפך ביחסו ליהודים בסוף מלכותו והמפתח לעליות ולירידות ביחסו לגבירי משפחת מימראן, טולידאנו ובן עטר כפי שנראה בהמשך. כל הזדמנות הייתה ברוכה להוציא עוד מסים, ומתנות מהנתינים, יהודים כמוסלמים, וגם מנציגי המעצמות הנוצריות. ידוע היה לכל שאין לבוא בפני המלך בידיים ריקות. זכרונותיו של קונסול צרפת בסאלי, האדון אסטל, מלאים מצבים מביכים כאלה :
" תאווה זו לצבור כספים ולקבור אותם עמוק עמוק הרחק ממעגל המסחר האנושי, מביאה אותו למעשי אכזריות הנוראים ביותר, מעריכים שהרג במו ידיו במשך שלטונו שלושים וחמישה אלך איש מוסלמים כנוצרים, פקחותו הרבה יכלה להפוך אותו לאדם נעים הליכות, אולם שעבודו לקמצנותו ביטלה כל אפשרות כזו".
דוגמה מעניינת ביותר מובאת בזכרונותיו של איש צבא ספרדי שנשבה על ידי שודדי הים ונהפך לממונה על תחזוקת הנשק של הצבא, וכך הכיר את החצר לפנים ולפני. לפי אותו מקור הייתה מכנאס רק משפחה יהודית אחת הפטורה מתשלום כל מס, משפחת בן סרת שהנביא מוחמד בעצמו פטר את אבותיה מכל מס משום שלקח לאישה אחת מבנותיה.
יום אחד זימן אליו המלך את ראש המשפחה וביקש ממנו להציג בפניו את כתב הפטור בחתימתו של הנביא. כאשר ראה המלך כתם על המסמך הקדוש נתקף זימה נוראית, קרע אותו לגזרים, אבל בכעסו שמר על הגיונו וציווה להחרים את רכוש המשפחה. ברם כל זה לא היה בכוחו להאפיל על הצד השני של המטבע – הנוצץ ביותר – והוא ההגנה המוחלטת שהעניק לחייהם ולרכושם של היהודים שאיפשרה להם כאמור לנוע בכל רחבי המדינה מבלי שאיש ישאל מאין ולאן ?.
מולאי איסמעאיל שדרש מכל נתיניו לשמור על הסדר ועל הביטחון לא סבל כל סטייה ונעדר כל רחמים בבואו להעניש את המפרים, יהיה מעמדם אשר יהיה. דוגמה לכך אנו מוצאים ב " ספר דברי הימים ", " באותו שבוע באה השמועה אלינו שמולאי עבדלאה, אחיו של המתאכי'ל היה משולח ומשוטט בדוואר א' של ערבא סארג'א ושבה מהם בתולה א' מבנות הגדולים שלהם וילך אחיו למתאכ'ל הנזכר להביאו ויהי בדרך והנה שיירה של יהודים לקראתו ושלל כל אשר להם עד שהניחם ערומים ויבוא השר אשר הוא השליט בסראג'א למסיר'ב ( מלך ), ויאמר לו אדוני כך וכך עשה בנך. וישלח מסיר'ה אחריו ויביאו אותו לפניו וימלא שתי קופות ברזל ועופרת ויתלה לו קופה א' בצווארו וקופה אחת ברגליו וישליכו אותו ברהטים בקשתות המים ותיכף ומיד נחנק ומת ".
הגנה מוחלטת על חייהם ורכושם, אחרי יובל שנות בלבול ושיבוש דרכים, הייתה יקרת מציאות עבור הקהילה היהודית שהחזירה למלך, לפחות במחצית הראשונה של שלטונו, רגשי תודה, הערצה ואהבה כפי שאפשר לחוש מסיפור המעשה המובא על ידי רבי שמואל אבן דנאן ב " ספר דברי הימים "
" ביום ו' בשבת של של שנת 1699 ישראל באתה לנו בשורה טובה מעיר מכנאס שנעשה נס גדול עם מסיר"א שהצילו הי"ת מן לבייא אחת. ומעשה שהיה כך היה וכך סיפרו לנו.
ארבעה נוצרים הסתתרו בבית האוצר של המלך מסיר"א כדי לגנוב, עמדו ותפסום. רצה המלך להסתכל עליהם כשישליכום לפני האריות. ועלה המלך עמהם מעל לחומה של סוגר האריות כדי להסתכל. הושלכו ארבעת הנוצרים לפני האריות ולא טרפום. אמרו השר והשריפים והעבדים שהיו אתו מעל לחומה, יש לרגום אותם, עמד אחד מנוצרים וצעק אל אחת הלביאות בלשון זרה ואמר לה, שתזנוק על החומה, תכה את המלך ותטרוף אותו.
לפי שהיו האריות גדלים עמהם והיו הנוצרים נותנים להם כל יום לאכול ולשתות. זנקה הלביאה על המלך ותפסה אותו בכתף וביד שמאל, והיד הימנית הייתה דחוקה אל החומה, כי הייתה חומה גבוהה. וכשהרימה הלביאה את ידה על המלך תפסה את החגור של החרב שהיה עליו ולא תפסה בבשר.
בא אחד מעבדי המלך וירה כדור בין עיניה. נפלה הלביאה אל סגור האריות והמלך יצא החוצה והצילו הי"ת . ועשו להם המוסלמים והיהודים יום גדול בכל הארץ וערכו שעשועים ומשתה ויום טוב. והכריזו החכמים וראשי הקהילה שלא יפתח שום אדם את חנותו ומי שיש לו בגדים יפים ילבשם ויתקשט בהם.
האנשים קישטו את גגות האלמללאח והחלונות באהלים, וילונות ואריגי פסים של משי. וכן עשו היהודים ארבעה דגלים והמוסלמים המשיכו לשחק ולשתות משקאות ומחייא וביקרו היהודים בחצר המלך ובחצרות השריפים והלכו במסגדים ובמדרסות בנעליהם ולא נזפו עליהם הגויים. היהודים שדדו את חנויות הגויים בפאס העתיקה, אך איש לא אמר להם דבר. ומאחר שעניין זה היה נס גדול כתבתי עליו כאן "