ארכיון יומי: 1 במרץ 2016


נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

ד.אנתולוגיות

רבי יוסף בן נאיים

רבי יוסף בן נאיים

  1. מיני מתיקה אנתולוגיה של מאמרים, דרשות וחידושים, אותם אסף מהספרות התורנית לדורותיה. ספרות המדרש, הדרוש, החידושים, המוסר וההגות. ערוכים על פי אישים ונושאים לפי סדר א״ב של המילים, בלא הקפדה על הסדר הפנימי של הא״ב. בסוף כל ערך מצויינים המקורות. המחבר החל בליקוטיו בימי בחרותו ובמשך הזמן הצטברו אצלו כמויות גדולות של חומר. בעבודתו זו ראה מלאכה ולא חכמה. בהקדמה לספר הוא עומד על התרומה שהרים בחיבור זה לספרות התורנית, כי האדם עם כל שאיפתו לדעת, קצרה ידו להשתלט על ים הספרות התורנית. מה גם שעצלן הוא לפי טבעו, ומעדיף ללמוד כל התורה על רגל אחת. לכן כדי לזכות את ציבור הלומדים, העמיד ר׳ יוסף את פרי מלאכת האיסוף שלו לרשות הרבים.

ראויים לציון כמה מן הערכים, כגון: ראשי תיבות, המחזיק ארבעה דפים מלאים רעיונות, הלכות וחידושים בראשי תיבות: ערך תורה, המחזיק גם הוא ארבעה דפים; ערר תלמיד, בו עשרים ושלשה סעיפים, ובו השתלשלות המסורת מי קיבל ממי ומי למד ממי בתקופת ימי הביניים המאוחרים. בכל סעיף מוזכרים חכם אחד ורבותיו, בהסתמכו על מקורות.

יש לציין שבערך זה מספר סעיפים חוזרים על עצמם; ערך אדמי השדה, מובא על ידו גם בחיבורו חיות קטנות.

בחיבורו מביא ר׳ יוסח גם דברים מתור חיבורים מכתב-יד אשר טרם ראו אור בדפוס. בערך ׳תרפים׳ מצטט ר׳ יוסר את גורדון בפרושו ליחזקאל. החיבור ערוך בידי המחבר לדפוס עם שער והקדמה והוא חותם את החיבור: ״תושלב״ע [תם ונשלם שבח לאל בורא עולם] מלכותיה מלכות עולם ברוך הנותן ליער כח ולאין אונים עצמה ירבה״. החיבור כתוב בקובץ אחד עם הספר ״נושא היית״. הוא אינו ממוספר וכולל 213 עמי. הדר 26.6×20.7. בעמי 28—31 שורות. בשורה 11—18 מילים.

  1. אשכלות הגפן אנתולוגיה של מאמרים, הקדמות וידיעות בעניני דרוש ואגדה, הלכות שבין אדם למקום, ליקוטים בנושאי טבע ואישים מתוך הספרות התורנית והכללית ומפי השמועה. ערוכים לפי סדר א״ב במתכונת דומה ל״מדרש תלפיות״ לר״א הכהן האיתמרי; ״מדבר קדמות״ לרבינו החיד״א; ו״עדן מקדם״ (פאס ת״ש) לר׳ ר״מ אלבאז זצ״ל. עבודת הליקוט נעשתה תוך כדי לימודו בספרים, ומתוך רגישותו וחיבתו לידיעות שאצר ביקש ר׳ יוסר לסייע לאחרים ולתת בידם מן המוכן: צימוקים, הקדמות, חידושים, הברקות ופרורי חכמה מהספרות אשר אינה מצויה בידי כל אדם, וגם לא כל אדם זוכה לקרוא בה. מתוך תקוה כי על ידיהם יוכלו לבאר ולפרש פסוקים ומאמרי חז״ל, כדבריו בהקדמתו:

ועיין בספר שדי חמד, אות למד, שכתב שמי שחננו השי״ת בספרים מהראוי ללקוט פנינים מדברים להיות אילן הנטוע לרבים ליהנות מהם בני אדם. גם אני שאבתי מבארות, באר מים חיים דברים ערבים ומתוקים פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, ובקל יוכל לחדש חידושי תורה ולפרש מאמרי חז״ל.. וכבר אמרו דאם על ידי ההקדמות שגילה חידשו [ = אחרים] חידושים, נחשבים עליו [= מלקט ההקדמות] החידושים ההמה וכאילו הוא שהולידם.

משום כך קרא את החיבור בשם אשכלות הגפן, כמו הגפן משתנה טעמו לטובה מענבים ליין המשמח אלקים ואנשים, ונכנס יין יצא סוד. כך באמצעות ההקדמות הללו, יכול האדם להבין ולפרש דברי חז״ל הסתומים והחתומים.

המחבר מזכיר הרבה מענייני הטבע כפי שבאו בספרות הרבנית של התקופה. לדוגמה באות טי״ת בדף לה ע״א, כותב על הטלפון והטלגראף, ומוצא שהם רמוזים כבר אצל חז״ל במדרש רבה, במורה נבוכים וברמב״ן. באות יריד, דף לו ע״ב, מדבר על מערות הנטיפים שבצרפת התהוותם ותכונותיהם.

החיבור ערוך לפי סדר א״ב. אם כי הסדר הפנימי אינו עקבי. תוכן החיבור ומבנהו דומה לחיבורים נוספים משלו, כגון: ״מיני מתיקה״ שקדם לזה ו״כלו מחמדים״ שחיבר אחרי זה.

לחיבור שער והקדמה משל המחבר. אינו ממוספר ובו 100 דפים כתובים. הדף 28×20.5. בעמוד 23—26 שורות. בשורה 15—19 מילים.

נר המערב- ר' יעקב משה טולידנו

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

המושל שמשל אז עד שנת שס"ח הרבה להצר ליהודים בהטילו עליהם מסים וארנוניות כבדים עד כי הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו, ויהיו רק אחדים אשר יכלו להשתמט ולהתלות בדידיהם ומכריהם מקרב שרי הממשלה, כאשר הננו מוצאים בתקנה שנעשית אז על ידי רבני פאס על אודות הדבר הזה, שאותה הננו מעתיקים פע על פי ספר התקנות כתב יד, וזה הנוסח.

בהיותנו אנו החכמים מקובצים עם אנשי המעמד יצ"ו ועם הנגיד המעולה כה"ר יעקב רותי יצ"ו בפרדס של הנגיד המעולה הרב אברהם רותי ז"ל. ביום שבת קדש בסימן מה טובו אהליך יעקב שנת חיים לפ"ק ( שס"ח ) עייננו בתיקון מרכי צבור של קהלות הקדש פאס יע"א וראיטנו עון גדול בינותינו שעל דבר זה מלאה ידנו חמס הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו והרבה יש להם לתת המס ככל היהודים והנם נתלים באילי הארץ גוין אלמים ופוערים פיהם לבלי חק לבלתי שאת  משא מלך ושרים בחק המוטל על כל בר ישראל.

ועברו תורות וחלפו חק ולא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם, שאחד מד' דברים בנכסי בעל הבית יורדים לטמיון הוא שפורקין עול מעליהם ומעמיסין על חבריהם…וכמה בני אדם חלושי הכח והמטמון שאין להם פרנסה ויש להם טפול גדול שופכים דמם ומביאים אל גובי המס חלקם…

ובראותינו אנו החוסר מעש צער הקהלות הקדושות יצ"ו ותוקף המסים והארנוניות בכל יום ויום צרות רבות ורעות מתחדשות עלינו, וראש הצדקות שבעולם הוא המס יען שהוא העמדת הדת ופנותיה לתת לשרים הצוררים…

לכן בהסכמת ועצת אנשי המעמד והנגיד המעולה יצ"ובחרו מכל קהלה וקהלה ג' אנשים והם יחקרו וידרשו בפנקס המס ויעריכו מה שראוי לכל אחד לתת…וכל מי שיכתב בפנקס ולא יתן מה שקצבו עליו מלבד שיודע לו שאנו מחרימים אותו….

הנה אנו החתמים מטה נותנים רשות להנגיד יצ"ו למסרו ליד המלכות לעונשו בגופו ובממונו…ובנידוי והסכמה זאת לא נכנסו משרתי המלך יר"ה יען ראינו שרבים מהם אין לאל ידם לתת המס מפני ענים, והנשארים גם כן ראוי לשאת להם פנים שהם משרתי אדונינו המלך….

בשנת שס"ט כבש מולאי עבד אללאה בן מולאי אשיך את פאס וימיט על היהודית תלאות רבות, גם העלה את המטבעות שהיו מכבר בימי אביו, יותר הרבה מכדי דמיהם ומאשר התהלכו כבר, ובזה גרם הרבה הפסדות לבעלי הון ולאנשים אמידים.

ויהיו רבני פאס נאלצים לתקן תקנה " על דבר יוקר המטבעות " שנכתבה בספר התקנות לפשר בין איש לחבירו בכל הסכסוכים שנולדו על ידי זה בין הצד הנתבע ובין הצד התובע. בשנת שע"א נסבה המלוכה – אחרי מלחמה ממושכת – למולאי זידאן, המושל החדש הזה נכר היה לראשונה כי במלכו יטיב ליהודיפ.

אכן התקוה הזו שקוו היהודים נכזבה, למולאי זידאן היה פקיד אחד שבידו נמסרו ענייני הממלכה, ושמו באריחן, והפקיד הזה שטם את היהודים ויצרור אותם באף בחימה, וזה מה שסיפר כותב הזכרונות הנזכר רבי שאול סירירו :

יום שבת קדש שנת שע"א – 1611, כחו בדמעות עינינו כי מולאי זידאן אשר חשבנו בצלו נחיה, יצא הקצף מלפניו, ביום ח' לתשרי בא השר הצורר באריחן ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגוים אשר באו לשלול האלמללאח של היהודים, ואמר שם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפלים והתחיל לגבות ולא הספיק היום.

למחר אמר שיתנו לו עשרים אלף אוקיות, ותהי צעקה גדולה ותהום כל העיר בליל כפור ויום כפור ונתחלל בעווניתנו הרבים היום הקדוש ההוא וכל היום גובים מס וכל הלילה. והחכמים בוכים ומיללים זעקה בבקר ותרועה בצהרים ונשבת מהם קול ששון וקול שמחה ונתוספו על זה גם חלאים רעים ונאמנים.

בי"א לתשרי עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבד אללאה קרוב לעיר ונשבה מולאי זידאן ורוב אנשיו ונהרג חצר הצורר באריחאן ימח שמו וזכרו ונכנס מולאי עבד אללאה לעיר והלך הנגיד הרב יעקב רותי עם הקהל ולא קבל פניהם.

אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם, ולמחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אוקיות כמו שנתנו למולאי זידאן, או לעינים שכך רואות וכמה מן היהודים ומן החכמים נתיסרו ביסורין קשים ואני שאול קטן מכולם, וכלנו היינו בצרה גדולה לקבץ הממון ונתחלל בעוונותינו הרבים גם חג הסוכות.

על זאת אספדה ואילילה כי שמה ושערוריה הייתה בארץ ואין בי כח לספר אחת מאלף כי כמה מהיהודים נתפסו והפסידו כל נכסיהם וכמה שיירות נחמסו אוי מכל עבר ומכל פנה… וגם יד ה' הייתה בנו ויכנו בדבר ויפול ממנו יורת מארבע מאות נפשות קטנים אשר אין בהם חטא.

וביום ה' ח' בחשון שנת שע"א מתו שני חכמים החסיד כמה"ר יוסף הכהן והחסיד המאושר בכל ענייניו כמה"ר מאיר צבאע ז"ל ודרש עליו החשוב הקדוש כמה"ר וידאל הצרפתי השם יתברך ואיר אפילתנו. וביום כ"ה לכסליו שנת שע"א יום חנוכה נתן המלך מולאי אשיך אבי מולאי עבד אללאה עיר לארג'ו לנוצרים שכך התנה עמהם בהיותו בארצם והיו בניו במשכון בידם.

ומולאי אשיך הנזכר עבר לתיטואן יע"א והעניש לגוים אנשי העיר מאת אלף אוקיות ולהאנדלוס מאה וחמישים אלף אוקיות והיהודים עשרה אלפים אוקיות כי הספרים הניחום  ערומים וביום ראש חדש טבט מהשנה הזאת ענשו אותנו מולאי עבד אללאה עשרת אלפים אוקיות שכבר חוק המוטל עלינו, ובראש חדש אדר העמיס עלינו עוד שמונת אלפים אוקיות.

נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….

אימת החלום

אחד היהודים שעבדו קשה מאחרים בעיירה היה חאקי מכלוף. הוא עסק בסחר־צאן ובקר למאכל, ולשם כך היה עליו לכתת את רגליו מכפר לכפר. יום אחד, הרחיק לכת בסיוריו בכפרים הרבים והגיע לכפר נידח שמעולם לא ביקר בו. הוא היה לבוש ז׳ילאבה לבנה מצמר, מעשה ידיה של אשתו החרוצה, חבוש כובע שחור מתוצרת־עצמית ונעול נעליים עשויות מסוליות שנגזרו מצמיג ישן של משאית, ועליהן קשורות רצועות עור רחבות. הוא היה מעורה בחיי־הכפריים ומנהגיהם, וגישתו לעסקים איתם הייתה הגונה ועניינית. בהגיעו לשער־הכפר, שאל לשלום היושבים בשפתם הם, כשהוא מעמיד פנים שהוא מכיר את הכפר. הם ברכוהו לשלום והוא התעניין במצבם וביקש לדעת אם יוכל לקנות שתי פרות למאכל. התשובה הייתה מפתיעה: כולם קמו על רגליהם והציפו אותו בהצעות למכירת פרותיהם. הם משכו בבגדיו והתחרו ביניהם על הצעותיהם, כשכל אחד מושך אותו לכיוון אחר כדי שילווה אליהם אל תוך הכפר. בסמטאות הכפר התרבו המציעים, וכולם החלו לקרוא בקול רם:

״יהודי בא לקנות פרות״.

הוא הלך אחרי קבוצת תושבים מסמטא לסמטא, וההמון החל ללחוץ אותו ולהציף אותו בשאלות שונות ומשונות: ״מאין אתה בא?״ קרא נער לעבר היהודי ״איך נראית יהודיה?״ הוסיף גבר צנום עם שפם. באחת הרפתות שבהן עבר חאקי מכלוף עם הכפריים, התאספו סביבו הרבה אנשים כשכולם מנסים לשכנע בצעקות לקנות מהם פרה.

והנה היגיעה למקום ערביה זקנה לבושה בלבן ועל ראשה מטפחת שחורה. היא פילסה דרך בתוך ההמון ועמדה מול חאקי מכלוף, כשהיא בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש ומקיפה אותו מספר פעמים. הוא עקב אחר מעשיה בחשדנות והיא נעמדה מולו, שמה ידה הימנית על מצחה והיביטה על פניו בסקרנות נוראה.

״האם זהו יהודי?״ שאלה.

״זהו יהודי שבא לקנות פרות״. ענו לה. הזקנה פערה פיה בהשתאות גמורה ואמרה: ״ברוך בורא עולם, גם היהודי דומה לבן־אדם״. חאקי מכלוף נדהם מהערתה של הזקנה, וענה לה: ״וכי למה חשבת דומה היהודי?״

״שמעתי כל הזמן על היהודים אבל חשבתי שאינם דומים לבני־אדם״ ענתה הערביה הזקנה שזו לה הפעם הראשונה לראות יהודי.

חאקי מכלוף גיחך והפטיר לעברה: ״יש לך מזל זקנה עלובה שבאתי לכאן כדי שתראי אותי לפני מותך הקרוב״.

חאקי מכלוף שילם ארבע מאות ריאל טבין ותקילין עבור שתי פרותיו והלך לו לדרכו.

״את רוב הדרכים עשה חאקי מכלוף ברגל. היה לו חמור שנשא את חפציו ורק כשהתעייף מלכת היה רוכב על חמורו. בדרכי עפר אלה, היו שודדים שורצים ואורבים לאנשי־מסחר כמו חאקי מכלוף. אלא שהוא למד להסתדר איתם במשך השנים והמשיך בנדודיו בלי פחד ומורא. הוא היכיר אותם אישית, את שבטיהם, מנהיגיהם ויישוביהם. וכך הפך לידידם ולכל היותר היה מתחלק איתם במאכליו ומשקה אותם מנאדו בעת שנתקל בהם במארביהם במדבר, ליד נהר או בהר. לא כולם היכירו את שודדי־הדרכים וידעו להסתדר איתם כמו חאקי מכלוף. יום אחד הגיע לעיירה יהודי מהעיר ״גרסיף״ וביקש לקנות שמן־זית. אנשי־העיירה ייעצו לו לנדוד בכפרים ושם יוכל לקנות שמן בכמות שהוא רוצה. הוא קיבל את העצה והחל בנדודיו מכפר לכפר. הוא קנה שמן־זית משובח בנאדות והעמיס אותם על הפרדות שקנה לצורך הובלת השמן. לאותו יהודי, משה עבו שמו, היו שמונה־עשר נאדות־שמן קשורים על גבי פרדותיו. הוא חישב להגיע לעיירה עם השמן, שם יוכל למכור את ארבעת פרדותיו ואת דרכו ימשיך במשאיתו של מולאי הערבי, או עם כל מוביל אחר, עד לעירו גרסיף. במורד הנהר שבאמצע הדרך, הפתיעו את משה עבו שלושה שודדים חמושים ברובים וחרבות קמורות־להב. הם ציוו על היהודי לעצור את פרדותיו שהיו עמוסות לעייפה וירדו אט אט במורד התלול והמתמשך עד לנהר היבש ממים — עדות לבצורת האחרונה והחום הכבד של הקיץ באזור שומם לחלוטין. משה עבו ציית להוראות השודדים ובעודו נדהם מן ההפתעה החל לבחון אותם. הם ירדו מסוסיהם ועמדו מולו גבוהים וחסונים בגופם. לבושים גלימות שחורות, חבושים מצנפות צהובות וחגורים חגורי־קרב ותיקי־עור. ״מה אתה נושא אתך?״ שאל אחד מהם.

״שמן, שמן, רק שמן יא סידי״ ענה משה עבו כשקולו רועד מפחד ובתוך ליבו מפעמת תקווה שלא יזיקו לו ולשמן שלו, מאחר ונאמר לו שהשודדים מחפשים רק כסף. ״אנחנו נבדוק מה יש בתיקך״. הרעים השודד בקולו העבה והמאיים ופקד עליו לרוקן על הארץ את תוכן תיקו. משה עבו ציית במהירות, ובידיים רועדות הפך את תיקו ארצה. היו לו סכין מתקפלת, סידור־תהילים, קופסת־סיגריות אורידה, קופסת־גפרורים נמר, כמה מטבעות כסף, מחט־שקים וחוט. השודד־המפקד ליקט את המטבעות, הכניסם לתוך תיקו ובלי דין ודברים דחף אח משה עבו לאמצע הדרך שבמורד הנהר. הנהר היבש הנקרא ירארא, נמצא לא הרחק מכפר ירארא שאותו בנו פועלים פורטוגזים לפני עשרות בשנים. בעבר כבשה פורטוגל מספר שטחים במרוקו וכאשר גורש צבאה על ידי צבא־הוד־מלכותו של מלך מרוקו, העדיפו כמה מאות פורטוגזים להישאר במרוקו ולחיות תחת שלטון המלך.

שלושת השודדים פתחו את קשרי הנאדות מעל גבי־הפרדות והורידו ארצה נאד אחד. הם פתחו את הנאד ואחד מהם טבל את אצבעו בשמן, תחב אותה לתוך פיו ואמר: ״יא יהודי, אתה סוחר שמנים מומחה. קנית שמן טוב״.

השודד ליקק את אצבעו שוב ושוב כשהוא צוחק בכל פה, ניגש אל חבריו ופתח את הנאד השני. שוב טעם את השמן וכשהנאד פתוח העביר אותו למשה, כמו גם את הראשון. היהודי החזיק בשתי ידיו שני נאדות־שמן פתוחים ועדיין קיווה בכל ליבו שיעזבו אותו בלי שיזיקו לו. השודד הענק המשיך בצחוקו הרם עד להתפקע, ופתאום השתתק לרגע, היביט סביבו וגער בשותפיו על כי אינם צוחקים.

השלושה פרצו בצחוק אדיר וממושך כשהם מצביעים על היהודי המחזיק בשני נאדות־השמן רועד מעייפות. הם התבדחו על חשבון משה עבו, טעמו מהנאד השלישי שגם אותו פתחו ושוב ליקקו את אצבעותיהם וצחקו, התלוצצו וצחקו… השודד המנהיג העביר את הנאד השלישי אל משה ופקד עליו לפתוח את פיו ולתפוס את נאד השמן בין שיניו. שלושת השודדים עלו על סוסיהם, הסתובבו סביב הפרדות ולבסוף אמרו למשה עבו כאחד: ״אנחנו רוצים חמישה־עשר נאדות שמן, יא יהודי כדי שיהיו לנו חמישה לכל אחד, אתה תסתפק בנאד אחד שישאר. לרגע קט חשב משה לתומו שהשלושה ישובו ויקחו ממנו עוד שני נאדות וישאירו לו רק נאד אחד. אלא שהם הצליפו פתאום בפרדות ופתחו בדהרה על סוסיהם כשאחד רוכב ראשון השני מאחורי הפרדות והשלישי משתולל על סוסו בהקפות סביב כולם. משה עבו המשיך להמתין ולהביט בהם מתרחקים עד שנעלמו מעיניו. שיניו לא יכלו עוד להחזיק מעמד והנאד נפל ארצה והשמן שטף את הארץ. הוא החל להביט בידיו הרועדות, המחזיקות עדיין שני נאדות והוא מעביר מבטים משמאל לימין ומימין לשמאל. הוא קילל בכל כוח גרונו את השודדים, גידף את השמן וחירף את עצמו ואת עולמו. לבסוף שמט מידו השמאלית נאד אחד ונותר בידיו רק הנאד האחרון.

״אכן, צדקו השודדים הארורים, אני אקח איתי רק נאד אחד מתוך שמונה־עשר נאודות״. התמרמר משה עבו ולא נותר לו אלא לקשור את פתח הנאד, לשים אותו על כתפו ולהמשיך בדרכו, רגלי, בלי כסף, בלי כל השמן ובלי פרדות. רק בשובו לעירו, השכילו חבריו להבהיר לו שמוטב לו להימנע מרעות בשדות זרים.

שבט יהודה – רבי שלמה אבן וירגה

 

החמשה־עשרשבט יהודה

בעיר מונטישון יצאו היהודים בחול המועד של פסח אל השדה לשמוח, ועשו שם השחוק שהנערים עושים, שישימו אחד באמצע בכסות עינים וכלם הולכים סביבו, ומי שיוכל לאחוז ישב במקומו. היו הולכים דרך שם אנשי הכפ­רים ותפשו דברים עם היהודים ונמשכה מריבה. וכאשר הלכו משם.אמרו איש אל רעהו: במה נקח נקמה מאלה ? הלא הוא בשנעליל עליהם לפני השופטים ונאמר, כי האיש האמצעי אשר שמו׳ קראו את שמו ״ישו״, והיו מכין בראשו ללעג ואומרים: זה ישו יין טוב היה מוכר! הלכו לפני השופטים וספרו הדברים, והם האמינו ונתפעלו מאד ואמרו: ראוי שנודיע למלך הענין הרע הזה. והעם מהרו ולא רצו להמתין ותפשו חרב בידם ולא השאירו מן היהודים פליטה, לבד נער קטן אשר נחבא בתוך היער, והילדים הקטנים עשאום גוים.

ביום הב׳ באו יהודים מעיר אחרת סמוכה, ויצא הנער ואמר: אנה תלכו? כי כך וכך אירע! ברחו ולקחו הנער למקומם. וגוים שהרגישו רדפו אחריהם ולא השיגום, אבל פשע היה בינם ובין המות. וכאשר שבו לארצם מצאו שם בלבול, כי כבר שמעו הנעשה במונטישון, ועם שוחד עצום נצולו.

הששה־עשר

בספרד, כי באו גוים ואמרו שמצאו הרוג בבית איש יהודי. היה שם לפני המלך אחד מיועציו ודבר נגד היהודים רעה. ואז נתחזקו העם לאמר למלך, שאם הוא לא יעשה משפט כי הם יקהו נקמת ההרוג בידם.

אמר המלך: יתעלה וישתבח המושל האמיתי, השופט צדק, אל אמונה ואין עול! ועתה אראה לכם שקרותכם ואת כל אשר הליץ יועצי לרעה, וזה תראו  ותגידו לבאים אחריכם!

אז שלח שיביאו לפניו כל היהודים. וכשבאו לפניו שאל להם ואמר: מהו זה שאמר דוד: ״הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל״, שאם לא ינום כל שכן שלא יישן, כי בלשון העברי שינה היא יותר מתנומה כפי מה ששמעתי. השיבו היהודים: מה שפירשו המפרשים לנו אינו אלא שרצה לומר שלא ינום וכל שכן שלא יישן.

אמר המלך: זהו לתרץ השאלה עם השאלה עצמה, ולא הבינו כוונת הכ­תוב על מה נאמר, וזהו פירושו, והוא אשר ראו עיני. הנה הלילה אשר עברה לא יכולתי לנוח ולישן בשום צד, ולכן קמתי ממטתי ויצאתי אל החצר החי­צונה והוצאתי ראשי בעד החלון, והירח מאירה, וראיתי אנשים רצים, ואחד  מהם על כתפו כדמות אדם, ושלחתי ג׳ אנשים שילכו אחריהם לאט ויראו היטב אם הוא אדם הרוג או מה היה הענין ויגידו לי. הלכו עבדי כאשר צויתי ושמו עצמם במארב וראו כי הוא הרוג, והכירו שנים מן האנשים המוליכין הפגר ההוא, והנה המעידים לפניכם. באו האנשים והעידו, ושאלו להם היועץ: ולמה לא תפשתם אותם ? והשיבו כי מהרו והשליכו הפגר בחצר היהודי וברחו להם, ועוד שהיו נושאים כלי חרב ולנו אין בידנו דבר, כי לא צוה לנו המלך לתפשם כי אם לראות מה הענין. חזר המלך לענינו ואמר: זהו שאמר הכתוב ״הנה לא ינום ולא יישן״, ר״ל, כי הוא לא ינום וגם אינו  מניח לישן מי שהוא שומר ישראל.

אז הלכו כלם בפחי נפש, ומן המעלילים עשה שפטים.

נשים מוסרות מידע-רות רודד

 

נשים במרוקומשפטנית נוספת בת המאה העשירית/השש־עשרה, ח׳דיג׳ה בנת מחמד אלבילוני :"בד ( נפטרה 1523/930) היתה חכמת הלכה מחלב. היא בחרה באסכולת המשפטית החנפית, כנראה בהשפעתו של אחד המורים שלה, אף שאביה ואחיה נימנו עם בני האסכולה השאפעית. היא מעולם לא נישאה. ח׳דיג׳ה למדה בעל פה כרך של משפט חנפי, ״כדי .אה ־זמר את התקדמות האסכולה הזו״.

מומחית שלישית למשפט מהתקופה הזאת, ח׳דיג׳ה בנת מחמד (נפטרה 1528/935) למדה אצל מלומדים רבים. הבולט ביניהם היה סבה מצד אמה, שהפקיד בידיה את עתיד הייחוס שלהם, כי בנה היה גם הוא מלומד נודע.

העדות המאוחרת ביותר לאשה בעלת ידע משפטי היא מהמאה השתים־עשרה/השמונה־עשרה. זֻבידה בנת אסעד (נפטרה 1780/1194), הבת והאחות של פוסקים ראשיים של האימפריה העת׳מאנית, היתה משוררת, ששיריה בפרסית ובתורכית זכו לפרסום בקרב המעמדות השליטים ואף בקרב העם. הביוגרף הסורי אלמֻרָאדי שמע עליה באחד הביקורים שלו באסתנבול, והיא האשה היחידה שמצאהּ ראויה להיכלל בקובץ שלו, המוקדש למאה השתים־עשרה להגירה. בתארו את השכלתה ציין אלמראדי שזבידה קראה קוראן, משפט אסלאמי, שפה וספרות.

דומה אפוא כי גם אם בתיאוריה נשים היו יכולות להיות פוסקות הלכה, מעטות היו בעלות המומחיות המשפטית הדרושה כדי למלא את התפקיד. ייתכן שנוכחותן הבולטת באופן יחסי של נשים בלימודי חדית׳, לעומת ההלכה, היתה תוצאה של ציפיות לעתיד. ודאי שנשים מעטות(או הוריהן) יכלו לשאוף לקריירה כפוסקות הלכה, קל וחומר כקאצ׳י. ההסבר שלנשים חסרה היכולת השכלית של ניתוח הדרושה ללימודי הלכה, ואילו לימודי חדית׳ דרשו רק למידה בעל פה, משקפת אולי את דעתם של חלק מהמסלמים. זכרונן של נשים נחשב אף הוא לחלש יותר מזכרונם של גברים.

גם כאשר נשים ענו על הדרישות הטכניות כדי להיות פוסקות הלכה, נראה שהיתה חסרה להן הסמכות לפסוק והן היו זקוקות לשותפים גברים. מעבר לכך, ככל שתפקיד פוסק ההלכה עבר מסמכות בלתי פורמלית בעניינים משפטיים למישרה ממוסדת וממשלתית, הוצאו נשים מתפקיד זה. העובדה שנשים מהדור הראשון והשני לאסלאם פסקו הלכה באופן עצמאי נשכחה או הועלמה.

סיכום

הידע של נשים היה חוליה חיונית בשושלת הארוכה של מסירה בעל פה, שהיתה מטריליניאלית למחצה, חרף שליטת הגברים. המילים והמעשים של הנביא הועברו לדורות המאוחרים יותר על ידי נשים שחיו בקירבה למחמד, ואשר חלק ניכר מהן נחשבו מוסרות מהימנות על ידי מבקרים ומחברי קבצים מאוחרים יותר. כך, הלגיטימיות של נשים במוסרות מידע נקבעה כנורמה. הירידה במספרן המוחלט והיחסי של מוסרות בדורות שלאחר מכן מראה שעדותם של גברים נחשבה אולי למועדפת. אף על פי כן, לא הוטל ספק במהימנות של מוסרות בגלל היותן נשים, אלא עדותן נתקבלה או נפסלה על פי אותם קני המידה שעמיתיהן הגברים נמדדו. הדיווחים של כמה מהנשים האלה היו הכרחיים לעיצוב ההיסטוריה והמשפט של האסלאם הקדום.

כאשר החדית׳ גובשה לקבצים מקובלים, היו גם נשים מעורבות בלימוד ובהעברה של קובצי מסורות. הנשים המלומדות הבולטות ביותר זכו למעמדן בעיקר בזכות אריכות ימיהן, שעשתה אותן לקשר החי האחרון למקור משובח של המסורת. אולם כדי להגיע למוניטין כאלה, היה על אותן נשים להתחיל את לימודיהן בגיל צעיר וללמוד מפי המומחים הנודעים ביותר של זמנן. כלומר, התייחסו לנשים כאל סמכויות מלומדות כאשר הידע שלהן היה מיוחד במינו, אך נשים כאלה היו יכולות להופיע רק בסביבה שבה מספר גדול של בנות, נוסף לבנים, היו משכילות, כפי שהנתונים אשר הובאו למעלה מעידים.

חלק מהנשים למדו, כנראה, חלקים של קובצי חדית׳ או קטעים פופולריים מספרות החדית׳, ולא את החיבורים המקובלים בשלמותם. נשים כגברים היו זקוקות לידע בסיסי על מצוות היסוד החלות על מסלם טוב, ובמיוחד על הכללים והמנהגים המיוחדים לנשים.

אפשר שחלק מהנשים המלומדות שצוינו הגבילו את עצמן ל״חדית׳ של נשים״, או התמחו בכך, אך מקריאת הביוגרפיות ברור שהמלומדות הבולטות למדו והעבירו את הקבצים הגדולים. מסופר שאשה אחת למדה אצל מורה נודע כדי שילדיה יזכו לידע הזה: בכאן שהלימוד נתפס כחשוב לשם חינוך הילדים ולקידום הקריירות הלמדניות שלהם.

הדרך למומחיות בחדית׳ היתה כרוכה לעתים קרובות בנסיעות ארוכות ויקרות למרכזים שונים של לימוד אסלאמי, והלימוד אצל מספר מורים הצריך רמה מסוימת של משאבים כספיים. אף שחלק מהמומחיות לחדית׳ היו שפחות ואחרות היו בנות המעמד השליט, מרביתן באו מקרב המעמד הבינוני הלמדני. מסתבר שהכנסתן של נערות צעירות ממעמד זה לרזי לימודי החדית׳ נחשבה לצעד ראוי, וכי המצטיינות זכו להכרה מצד עמיתיהן הגברים.

אולם, היוקרה הקשורה בלימודי חדית׳ הביאה להידרדרות של הלימודים עצמם ולהדגשת המגע עם מלומדים, גם כאשר מגע זה היה מוטל בספק. מראית עין של למדנות הייתה בגדר חובה עבור נשים כגברים, ואף הוצע כי הלימודים אצל מורים ידועים ישפרו את סיכוייה של אשה לשידוך טוב."

כאשר הוקמו מוסדות להשכלה פורמלית, לא נתמנו נשים למשרות הוראה, אך הן המשיכו ללמוד וללמד במסגרות בלתי פורמליות. בתקופה הממלוכית לא כיהנו נשים מלומדות במשרות הוראה שמימונן בא מהקדשים במכללות המדרסה; הן גם לא כיהנו במשרות רשמיות. הביורוקרטיזציה של המימסד הלמדני הגיע לשיאה תחת שלטון העת'מאנים, ובאותו זמן נשים כבר לא הוכרו כמלומדות בקבצים הביוגרפיים.

ההכרה בנשים במוסרות מידע וכמלומדות היתה תלויה במגע שלהן עם גברים, המהימנות שניתנה לזכרונן והצורך במידע שהיה ברשותן. שלוש הדרישות האלה היו טבועות באופן ברור במבנה של האסלאם מראשיתו. אך מידע משמעו סמכות, וסמכות דתית היתה יכולה לגלוש בקלות לתחומים חברתיים, פוליטיים וכלכליים. נראה שבמימשק שבין דת ומדינה, הוגבלה סמכות הנשים. פעילויות דתיות שהתמקדו בפרט יותר מאשר בחברה או במדינה (כמו מיסטיקה) סיפקו לנשים נתיב אחר שבו הן יכלו להרשים את הביוגרפים בהישגים שלהן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר