ארכיון יומי: 15 במרץ 2016


רבי שלום משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

כרחם אב על בנים

על דאגתו של רבנו לכל אחד, מספר בנו הרה״ג רבי דוד שליט״א: פעם ארע שמטוס נוסעים התרסק כשהגיע לעיר ראבט. בין ההרוגים היו בעל ואשה אמידים, שהיה להם עסק של מכירת והשכרת מכוניות, אותו הזוג השאיר אחריו שתי יתומות. והנה זמן קצר לאחר השבעה החלו ויכוחים בין משפחת הבעל לבין משפחת האישה מי יטפל בבנות, רבנו זצ״ל שהבין שמטרתם העיקרית של המשפחות היא שדרך גידול הבנות יוכלו להשתלט על הירושה. ולפי הנתונים צפה רבנו שאם העסק ישאר ביד המשפחה לא משנה מי, העסק יפול תוך כמה חודשים, ראה לנכון להזדרז להציל עשוק מיד עושקו, וקבע שחייבים למכור את העסק, ורבנו יכל לעשות זאת בהיות לו סמכות של הרב הראשי מהמלכות, וכך היה: רבנו מכר את העסק וקנה להם שני בנינים בקזבלנקא שמהם התפרנסו שנים רבות.

מקום עבודה

וממשיך בנו ומספר: כחודש לפני פטירתו, בא אצלו אדם שחיפש עבודה, ואמר שיש לו את הכישרון והרצון לעבוד במשטרה, ושעשה הוא את כל המאמצים להתקבל וכל מאמציו עלו בתוהו. רבנו קם ממקומו ואמר לו שרוצה הוא לנסוע איתו לתחנת המשטרה, ואכן נסע לתחנת המשטרה, נכנס איתו רבנו למפקד המשטרה וביקש ממנו רבנו אישית שיקבל את אותו אדם לעבודה, המפקד ניסה לומר שאין לו סמכות לקבלו, אך רבנו דחקו ושכנעו שאדם זה מתאים מאוד לעבודה במשטרה, עד שלבסוף קיבלוהו לעבודה.

לנגד עיני רבנו היה עומד מאמר חז״ל ׳לוחות ושברי לוחות מונחים הארון׳ ולכן תלמידי חכמים שהזקינו, ולא יכלו לצאת ולבא, טרח רבנו למענם יותר ממה שטרח לאחרים.

הפיקדון

מעשה היה עם רבנו בהיותו בקזבלנקא שהיה שם אדם שלא היה שפוי בדעתו שנפלה לו ירושה גדולה, והחל מבזבזה על דברים שאין בהם ממש, רבנו בראותו את מעשיו, החל דואג ומיצר על עתידו אולי לא ישאר לו ממון כלל, רבנו קרא לו ודיבר על ליבו שיפקיד אצלו את כל כספו בשטר ובעדים, ובכל שבוע יתן לו כדי מחייתו, הלה השתכנע וחתם, והנה בפעם הראשונה אחר שקיבל את קצבתו השבועית שנקבעה, מגיע אותו היתום למחרת, ומבקש ממנו עוד כסף, מפני שהכסף שניתן לו אתמול כבר בוזבז, רבנו שחס על ממונו של אותו יתום, סירב. הדברים הגיעו עד שאותו האיש החל מתקוטט עם רבנו, בני ביתו שאלוהו מה לו ולצרה הזוי אבל הוא לא התרגש מזה. ובמקום זה הושיבו על שולחנו ונתן לו בעצמו לאכול ולשתות, דיבר על ליבו, וייעץ לו מה לעשות ואיך להסתדר כדי שלא יגיע למצב שלא יישאר לו כלום, ואכן לבסוף הצליח לשכנעו לכלכל מעשיו בתבונה… (מהנ״ל)

ימי יודע, אם סיפור זה הוא אחד מני אלפים, זאת ועוד שכל מה שפעל והפעיל, כי רבנו היה עושה חסד בלי שאף אחד ידע מהדבר. ניתן להגדיר ולומר, שהוא פשוט אהב באמת ובתמים כל אחד. (מהנ׳׳ל)

יהיו עיני וליבי שם

סיפר גבאי בית הכנסת ״אוהל רבקה״ שבו התפלל רבנו כשגר בירושלים: שכשהיה רבנו חוזר מצרפת, לאחר ששהה שם בקהילה אצל בניו, כדרכו מפסח ועד אחר עצרת, היה רבנו זצ״ל קורא לגבאי ואומר לו, קופת בית הכנסת לא צריכה להיות חסרה בגלל שנסעתי, ולכן ביֹא נעשה חשבון: מה היה אם לא הייתי נוסע, בכמה עליות היו מכבדים אותי במשך כל השבתות שעברו, ולפי זה היו עושים חשבון כמה כסף היה יכול להיכנס לקופת בית הכנסת, וכמה שהיה ייצא היה רבנו מוסר לגבאי לטובת בית הכנסת. (כי רבנו בכל פעם שהיה עולה לס״ת, היה תורם בעין יפה.) 

החברה : הארגון העדתי

תולדות. הירשברג

נחזור עתה לדבריו של צ׳ריקובר על החיילים היהודיים: ׳הפוליטֶומה היהודית (ז. א. הקהילה היהודית) לא היתד. אירגון פוליטי־לאומי בלבד, אלא גם אירגון דתי, ומי שביקש להצטרף אליה היה צריך להתגייר. עם כל האהדה שרחשו המ­לכים התלמיים, כגון פילומטוד, ליהודים, לא היתה כוונתם לגייר את נתיניהם. אפשר אפוא להסיק שהכינוי ׳יהודי׳ בתוך הצבא התלמיי לא שימש ולא היה יכול לשמש כינוי פס?דו־אתגי, אלא סימן תמיד יהודי לאמיתו. כך היה הדבר גם ביב! אבל בו בזמן שבתקופה הפרסית היו היהודים מאורגנים בתוך גדודים מיוחדים בעלי תפקידים מסוימים (אם כי משוללים כוח פיקוד עליון), הנה בתקופה ההלי־ ניסטית פוזרו היהודים בין היחידות השונות של הצבא ונבלעו בתוכן׳ .

דעתו של צ׳ריקובר על המצב במצרים מתקבלת על הדעת על יסוד העובדה, כי כאן מצויים היו יהודים רבים באלכסנדריה, בערי־השדה וביישובים כפריים, והח­יילים היהודים יכלו לבוא על סיפוקם העדתי־דתי בהתקשרם עם הקהילות היהו­דיות ׳האזרחיות׳ שבמקומות חנייתם, מבלי להתארגן בקהילות מיוחדות. לא כן היו פני הדברים בקירינאיקה, כי בארץ זו התארגנו המתיישבים הצבאיים בקהי­לות נפרדות.

נשוב לאותן כתובות מבריניקי׳ שהזכרנון כבר למעלה. אמנם, הן נרשמו בימי השלטון הרומי, אבל ידוע ששלטון זה לא הכניס שינויים בסדרי הפוליטומה, והקיסרים והנציבים התחשבו בסדרים האירגוניים שהיו קיימים מאז.

באסטילות  5362,5361 מצוי המונח ה׳פוליטומה׳(היהודית) פעמים אחדות. מחוץ לקירינאיקה נזכרת הפוליטומה רק פעם אחת עוד — זו של אלכסנדריה. והרי תרגומה המלא של הכתובת הראשונה:

׳בשנת 55 ב־25 לפאור. במועד חג הסוכות. בימי הארכונטים: קליאנדרוס בן סטראטוניקוס׳ אבפראנורוס בן אריסטונוס, טויסיגינוס בן סוסיפוס! אנדרו־מאכוס בן אנדרומאכוס  מארקיוס ליליוס אונאסיונוס בן אפולוניוס,׳ פילונידיס בן אגימון, אבטוקלים בן זינון, סוניקוס בן תיאודוטוס, יוסיפום בן סטראטון.

מאחר שנמצא, כי מארקוס טיטיוס בן סקסטום ואמיליה, אדם נאה וטוב, לאחר שנקרא לנהל את ענייני־הציבור  נהג בראשותו באהבת האדם ובצורה נאה ובכל תקופת כהונתו בתפקידו זה הוכיח את יחסו הידידותי ליהודים! ולא רק בעניינים אלה הוכיח שהוא ללא פגם, אלא גם בענייניו הפרטיים של כל אזרח; נוסף לכך בנהגו בראשותו בדרך הטובה ביותר כלפינו, קהל  היהודים, לכלל ולפרט, לא נמנע מלעשות את המועיל לטובתנו.

על כן החליטו הארכונטים וקהל היהודים בבריניקי להזכירו לטובה בכל מועד ובכל חודש ולעטרו בזר עלי־זית ובסרט כבוד. על הארכונטים לרשום החלטת־עם זו על אסטילה של אבן מהאי פארום ולהציבה במקום מכובד באמפיתיאטרון. פה אחדי.

קהל  היהודים ראה חובה להנציח גם את שמו של היהודי דקימוס ואלריום דיוניסיום, אזרח רומא, שדאג לתקן ולשפץ את האמפיתיאטרון, כפי שמכ­רתה הכתובת 5362. הוא זוכה לפטור ממסים ולעיטור הכתובת שנחרתה לכבודו על עמוד שיש מפארוס בזר עלי־זית בכל אסיפה וראש־חודש. עמוד־השיש הוצג במקום הנראה ביותר באמפיתיאטרון. לדעת החוקרים שעסקו בכתובת זו לאחרונה זמנה בין 30 ל־6 לפני ספה״נ, והיא קדומה לכתובת מס׳ 5361.

הכתובת השלישית שנתפרסמה אך עתה מאוחרת מן הקודמות, ובניגוד ללשונן הצחה נוסחה של זו משובש ולשונה עממית יותר. נזכרים בה חברי הקהילה  שתרמו לבדק בית־הכנסת׳ הנקרא גמ־כן          הסכומים שנתרמו אינם גבוהים, ולכן יש להניח כי נעשו רק תיקונים רגילים בהחזקת הבנ­יין. הכתובת אינה שלמה ונשתמרו בה שמות של חמישה־עשר גברים ושלוש נשים. מספר הארכונטים גדל וכאן נזכרים עשרה. אופיינית העובדה, שבלוח זה לא נקרא הקהל  כמו בשתי הכתובות הקודמות׳ אלא  יש להסיק מכאן, שחל שינוי במבנה האירגוני של העדה, שאת סיבתו אין אנו יודעים .

אין ערוך לחשיבותן של כתובות אלה. הן מלמדות אותנו על צורות פעולתה של העדה היהודית, קבלת החלטותיה, מקום כינוסה, קשריה עם השליט הרומי. לפנינו תשעה או עשרה ארכונטים, כלומר פרנסים, המתכנסים למועד קבוע, יחד עם בני העדה, ועליהם לבצע את ההחלטות. באיזור הנדון נזכר הארכון עוד בכ­תובת מאוטיקה (מם. 1205) וכן באחת מדרשותיו של טרטוליאן. הם ידועים גם שבאזורים אחרים, ואילו החוקים הרומיים עוברים עליהם בשתיקה.

מהכתובות יוצא, כי היו לשליט הרומי סמכויות נרחבות של פיקוח על פעולו­תיהם של בני העדה, ככלל וכפרט, והרבה היה תלוי ביחסו האישי לפוליטומה. סבורים, שעצם דבר ייסודה של קהילה כרוך היה ברשיון או באישור מטעם הש­ליט התלמי או הנציב הרומי. יש המנסים גם לדקדק בשינויי הביטויים ׳של כל אזרח׳ ויקהל היהודים׳ בכתובת 5361, הרומזים כאילו להבחנה ברורה בין יהודי הקהילה ובין אזרחי העיר! וזו הוכחה נוספת׳ כי ליהודים בערים היווניות לא היו זכויות אזרח.

הכתובות הן עדות לשלב־התפתחות גבוה באירגון הקהילה היהודית בבריניקי, שכל עצם קיומה ידוע לנו רק ממסמכים אלה. בוודאי שקיימת היתד, פוליטומה יהודית גם בקיריני ובערים אחרות של הפנטאפוליס. עובדת המרד בימי טרא־ יאנוס מעידה על קיומו של אירגון קבוע בקרב היהודים, שאפשר היה לנצלו למטרות שונות.

בכתובת הפסיפס של נארו וכן במעשיה על אחת הקדושות בקיסריה (שרשל) נזכר ׳הארכיסינאגוגוס המתאים לתואר ׳ראש בית־הכנסת המצוי במקורותינו, משרה מכובדת מאוד בימי בית שני ולאחר־מכן. הארכיסינאגוגוס הוא הממונה היחידי על כל ענייני בית־הכנסת, ללא חבר בדרגתו׳ שלא כארכונטים, שהיו משמשים בחבורה. ברגיל היה זה אדם בעל ייחוס אבות וייחום עצמו. לדעתו של ז׳יסטר היה הוא גם הרב והמורד, של בית־הכנסת. שלא כארכון נזכר הארכי־ סינאגוגוס תכופות בקודכס תיאודוסיאנוס.

מבין נכבדי היהודים נזכיר עוד את מארקוס אוויליוס יאנוארוס  (או ינואריוס)  pater Sinagogae בסיטיפיס (8499), שהציב מצבת־קבורה לבתו אודליה אסטר; הוא שהקים מצבה לאשתו בחילפון (8423). נראה שבתואר זה לא נכרך שום תפקיד ולא היה הוא אלא תואר־כבוד שהוענק לאנשים וגם נשים — כי מצאנו גם mater synagogae — על פעולותיהם בשביל בית־הכנסת. קודכס תיאידוסיאנוס מע­ניק חסינות לאב בית־הכנסת, מבלי לפרש מה היה תפקידו של נושא התואר ועל שום מה זכה לו. מכל־מקום נראה, כי בדומה לנוהג הרומי היה גם מחובתו של המכובד היהודי לדאוג לצורכי הרבים.

La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy 1940-1943 Joseph Toledano

La persecution anti-juiveLa montée des périls

A peine entamé sous l'égide du protectorat français à partir de 1912, le processus de modernisation, d'émancipation et d'ouverture au monde du judaïsme marocain avait connu une première pause pendant les quatre années de la Première Guerre Mondiale. Après l'euphorie du développement accéléré et de la prospérité des années vingt, le Maroc ne pouvait plus être totalement à l'abri de la montée des périls dans l'Europe des années trente avec la crise économique et le déferlement de la propagande et des politiques antisémites.

Dès la prise de pouvoir d'Hitler en Allemagne, les nouvelles élites juives occidentalisées des grandes villes et, plus particulièrement, de la grande métropole économique Casablanca, avaient tenté de se mobiliser pour prendre part au mouvement de condamnation idéologique et de boycott économique de l'Allemagne nazie. Des réunions publiques sont organisées à Casablanca, Rabat, Fès et Meknès auxquelles sont conviées des personnalités libérales et les organisations françaises antifascistes. C'est ainsi que se tint le 28 mars 1933 au cinéma Le Régent de Casablanca une grande assemblée regroupant toutes les associations juives de la ville ainsi que des représentants de la Ligue des Droits de l'Homme, de la Ligue Internationale des Combattants pour la Paix, de la section Locale du Parti Socialiste SFIO qui adopta par acclamations la résolution suivante:

Les délégués des Associations israélites de Casablanca, réunis en assemblée plénière, en présence des autorités religieuses et communautaires de la ville, expriment leur indignation la plus vive contre les violences dont les Israélites d'Allemagne sont victimes en leur qualité de juifs:

Ils décident:

  • La cessation de toutes relations d'affaires avec l'Allemagne et le boycottage par tous les moyens des produits de fabrication allemande tant que subsistera le régime des violences antisémites.
  • La fermeture des magasins pendant une heure en signe de deuil.

Une semaine plus tard, la capitale se joignait au mouvement. Un tract fut diffusé dans les rues de Rabat appelant toute la population à se joindre au mouvement de protestation et au boycottage des produits allemands:

L'Allemagne duXXème siècle retourne aux temps barbares,

elle persécute maintenant ses juifs qui sont une minorité

sans défense.

Aux peuples civilisés!

Aux Français du Maroc !

Aux musulmans comme aux israélites, nous demandons:

N'achetez rien aux Allemands tant qu'Hitler et sa tourbe antisémite n'auront pas mis fin à leurs exactions.

Au meeting organisé sous la présidence du Grand Rabbin du Maroc, rabbi Raphaël Encaoua, le fondateur de la plus grande usine de pâtes du pays, Gaston Baruk, industriel juif d'origine italienne, annonça sous les applaudissements de l'assistance, qu'il venait d'annuler une commande en Allemagne d'un demi-million de francs. Malgré les réserves de la Résidence et l'opposition des rares hommes d'affaires musulmans, un Comité de boycottage sur le plan national était fondé à Casablanca présidé par le légendaire homme de toutes les causes juives, S.D. Lévy. Son Secrétaire Général, l'homme d'affaires originaire de Tanger, Joseph Raphaël Tolédano, dépêchait les consignes à travers le pays:

Vous avez certainement souffert en apprenant les actes de violence et de terreur que les hitlériens ont organisé contre nos frères d'Allemagne. Vous n'ignorez pas que des juifs du monde entier ainsi que toutes les démocraties, ont élevé des protestations véhémentes contre de pareils procédés et ont décidé en signe de défense de boycotter toutes les marchandises allemandes.

Le boycottage est la seule arme que le judaïsme peut employer. Elle a prouvé être d'une extrême efficacité. Aussi comptons-nous nous en servir sans relâche tant que les méthodes d'Hitler, barbares et inhumaines, n'auront pas cessé.

Les entreprises et les magasins sont encouragés à afficher sur leurs devantures des pancartes, qui seront fournis par notre Comité, proclamant: "Nous ne vendons pas de marchandises allemandes!", "Nous ne recevons pas de représentants ni de voyageurs de firmes allemandes!", "Si tu achètes allemand, tu prépares ta mort! Achète français, tu rendras plus forte la nation qui te protège et te défend !"

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי

החרפת היחסים בין יהודים לבין מוסלמים במרוקו הייתה קשורה לאווירת חוסר הוודאות שפשטה במרוקו למחרת ה־11 בנובמבר 1942. על tinghir
פי מקורות צרפתיים, האמריקנים הפעילו במרוקו סוכנים חשאיים, אשר עסקו לא רק באיסוף מידע, אלא גם בהתססת הילידים, כדי לערער את שלטון צרפת בצפון אפריקה. החדירה האמריקנית לערים נשענה על שני גורמים מרכזיים: יהודים ומוסלמים. האמריקנים זכו לתמיכה מצד יהודים מרוקנים רבים, שבעקבות החקיקה הגזענית של וישי חששו מגל חדש של גילויי אנטישמיות מצד צרפתים כלפיהם. היהודים, כפי שטענה הנציבות הכללית, תלו באמריקנים תקוות שהם ישפרו את מעמדם המשפטי והכלכלי. הם ייחלו להשתחרר משלטון הסלטאן ולקבל נתח גדול מהמסחר עם ארצות־הברית. היהודים נחשבו לסוכני תעמולה יעילים ביותר, ובלעדיהם לא יכלו האמריקנים לחדור למרכזים עירוניים.

המוסלמים, שראו באמריקנים משחררים, היו להוטים אף הם לשתף פעולה עמם. סירי מחמד, סלטאן מרוקו, ונתיניו המוסלמים היו מעוניינים בסיוע של ארצות־הברית, כדי להשתחרר מעול השלטון הצרפתי ולהקים מדינה עצמאית. הנושא נדון בין פרנקלין דֶלנו רוזוולט, נשיא ארצות־הברית, לבין הסלטאן בשיחות שקיימו בקזבלנקה בינואר 1943, במהלך ועידת קזבלנקה.

הערת המחבר : ועידת קזבלנקה התקיימה מה־14 ועד ה־24 בינואר 1943, בהשתתפות רוזוולט, וינסטון צירצ׳יל, ראש ממשלת בריטניה, וראשי המטות המשולבים, לשם תכנון מהלכים עתידיים במלחמה. הסלטאן המרוקני, בשתי שיחותיו עם רוזוולט, ביסס את תביעתו על ה"אמנה האטלנטית׳, מאוגוסט 1941, אשר הגדירה את מטרות המאבק המשותף של בעלות הבריון וקבעה את היסודות שעליהם ייכון ׳עולם טוב יותר' לאחר בוא הניצחון, ובהם בין היתר זכותו של כל עם להיות חופשי.

 בנסיבות אלה, הסבירו שלטונות הפרוטקטורט, נוצרה בין המוסלמים ליהודים תחרות קשה על אהדתה ועזרתה של ארצות־הברית, והמתיחות ביניהם גברה.

העיתונאים האמריקנים והבריטים שבאו למרוקו בינואר 1943 כדי לסקר את ועידת קזבלנקה, הופתעו לגלות שממשל וישי ממשיך להתקיים ללא הפרעה. בעיתונות האמריקנית החלו לבקר את מהלכיה של ארצות־הברית במגרב, ופרסמו עדויות ראייה של חיילים ששירתו בצפון אפריקה וכתבות רקע על מצבם של יהודי אלג׳יריה ומרוקו ועל סבלותיהם של עצורי מחנות העבודה. הקהילה היהודית באלג׳יר וארגונים יהודיים אמריקניים ובין־לאומיים, כמו ה׳קונגרס היהודי העולמי׳, ה׳ג׳וינט׳ ו׳אליאנס׳, דרשו בפומבי להחזיר ליהודי צפון אפריקה את זכויותיהם. נוכח המתקפה התקשורתית בארצות־הברית והתביעה של גורמים שונים להחליף את ז'ירו במשטר חדש בראשות דה־גול, לחץ שליח של הנשיא רוזוולט על ז׳ירו למתן את עמדותיו האנטי־יהודיות ולבטל את חוקי הגזע. במרס 1943 הכריז ז'ירו על ביטול ה׳משרד לענייני יהודים׳ וחוקי הגזע, שלדבריו ׳צרפת נאלצה להטיל על היהודים בלחצה של גרמניה׳. אולם הוא סירב בעקשנות לשוב ולהחיל על יהודי אלג׳יריה את ׳פקודת כרמיה׳ ולהחזיר להם מתוקף פקודה זו את האזרחות הצרפתית.

ב־3 ביוני 1943 חתמו דה־גול וז׳ירו על הסכם בדבר הקמת ׳ועד צרפתי לשחרור לאומי׳ Comite Français de la Liberation Nationale), ובעקבות זאת הועבר השלטון באלג׳יריה באופן רשמי לדה־גול, והושם קץ לשלטון וישי בצפון אפריקה. נוגס נמלט לפורטוגל, וב־5 ביוני 1943 מינה דה־גול את גבריאל פואו (Puaux) לנציב כללי של צרפת במרוקו.28 על אף חילופי הגברי, היו נחוצים עוד חודשים ארוכים עד להיעלמותם הסופית של הספיחים האחרונים של ממשל וישי. דה־גול אמנם הצהיר על התנגדותו למדיניות האנטי־יהודית של ז׳ירו, אולם גם הוא לא מיהר להשיב על כנה את ׳פקודת כרמיה׳ ולהחזיר ליהודי אלג׳יריה את זכויותיהם הפוליטיות המלאות, והדבר נעשה רק ב־21 באוקטובר.1943

הפגיעה המתמשכת ביהודים אחרי נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה באה לידי ביטוי בין השאר בכפר תינגיר שבדרום מרוקו. במשך כשנה הוציא קצין צרפתי כנגד הקהילה היהודית בכפר צווים גזעניים, ואלה הסעירו מאוד את היהודים, עד כדי כך ששנים לאחר האירועים עדיין הרבו לדבר על אודותיהם.

נטישת סמלים דתיים בקהילה של יוצאי תוניסיה-שלמה דשן

תוניסיה 1

נעבור לתיאור שלושה אירועים מוגדרים של חיסול סמלים דתיים בציבור הזה: (א) לפי מסורות התפילה, כולל זו של דרום־תוניסיה, מכילות תפילות שחרית ומנחה לימות החול פרק ׳תחנון׳(או ׳נפילת אפיים׳). הפסוק העיקרי בפרק זה, בנוסח הספרדי המקובל אצל יוצאי דרום־תוניסיה, הוא: ׳רחום וחנון, חטאנו לפניך, רחם עלינו והושיענו!׳ מקובל לקרוא פסוק זה ופסוקים אחרים תוך כדי רכינה קדימה על הארץ, וכיום נגד שולחן או ספסל, כשהראש כבוש בזרוע. החיים הדתיים המסורתיים של יהודי דרום־תוניסיה חדורים ברוח קבלת האר״י, ולפי רוח זו מבטאת הפעולה הסמלית של ׳נפילת אפיים׳ מעשה נסתר ומופלג. בעשותו מעשה זה מתכוון המתפלל לשקע נשמתו במעמקיו הקודרים של הרע, ולתקן על־ידי ריכוז המחשבה מקצת מהרע שבבריאה. בימינו בוטל למעשה המנהג של ׳נפילת אפיים׳. במהלך עבודתי עם דרום־תוניסאים ברחבי הארץ ניתנה לי ההזדמנות להשתתף עם רבים מהם בתפילה, אך ראיתי רק שניים שקיימו את המנהג, ונאמר לי כי גם אדם שלישי נוהג כך. אף נאמר לי, שגם בתוניסיה לא רבים נהגו לקיים מנהג זה, מכל מקום לא כמו בארץ כיום הזה. בצפונית אין איש מן הדרום־תוניסאים הנוהג מנהג ׳נפילת אפיים׳.

(ב) ב׳שולחן ערוך׳ נאמר, ש׳טוב ונכון׳ לאדם ללבוש ׳טלית קטן׳ תמיד(או״ח כד, א). כיוון שנאמר ׳טוב ונכון׳, פירוש הדבר שאין זו ׳חובה׳ ללבוש תמיד את הטלית הקטן; נהגו כך בחו״ל חסידים ונכבדים בלבד. בישראל נעשה מנהג לבישת הטלית הקטן נדיר עוד יותר בקרב הדרום־תוניסאים. אנשים אחדים אמרו לי שבחו״ל לבשו את ה׳טלית קטן׳ תמיד, אך בישראל נטשו מנהג זה.

הערת המחבר :         הרושם העולה מן המקורות ההיסטוריים הוא, שבתי־הכנסת בג׳רבה לא הצטיינו מעולם בסדר ובמשמעת יתרים(שלא כתמונה העולה אצלנו מן העבר במרוקו). לכן אין להגזים בהבדל בין ההווה והעבר במקרה שלנו. החשוב הוא שהאנשים מודעים להבדלים הקיימים, והם מדברים וכואבים את הדבר.

(ג) למעשה כל אנשי בית־הכנסת, אף הישישים שבהם, מגלחים את זקנם בקביעות, לפחות אחת לשבוע. נוהג זה הוא בניגוד להופעה הכללית המרושלת של רבים מהם. לפי מסורת יהודי דרום־תוניסיה קשור גידול זקן ביראת שמים, ואמנם רבים מהם גידלו שם זקנם (סימוכין לכך בעדויות בעל־פה ובתצלומים). אולם בצפונית מגולחים למשעי אפילו אנשים יראי־שמים ו׳כלי קודש׳ מכובדים ביותר. במקומות אחרים בארץ הכרתי רבנים מיוצאי ג׳רבה, שהיו שמרנים מאוד לא רק בדעותיהם אלא גם באורח חייהם, ואף־על־פי־כן היו מגולחים למשעי. הבאתי אפוא שלוש דוגמאות של מנהגים מסורתיים, או לפי מינוחנו: סמלים דתיים שחוסלו. כלום ניתן לראות בכך עדות לחילון ? אם נבדוק כעת את הנתונים, בהקשרם הדתי־תרבותי־חברתי, תהיה התשובה שלילית.

האנשים ערים מאוד לירידה שחלה במעמדם הדתי מאז עזבו את ג׳רבה. יו״ר ועד בית־הכנסת, איש צעיר ונמרץ, בדברו אתי על ההכנות המפורטות שהיו נעשות בחו״ל לקראת החגים, לעומת ההכנות החפוזות והמוגבלות כאן, קלע באמרו ׳זכות של חוץ לארץ הלך מאתנו , אנשים רבים, ובכללם גם הללו שביטלו מנהגים שונים, מתגעגעים מאוד על מסורתם ותרבותם שאבדו להם. קיימת הרגשה כללית של דיכאון, כישלון ופחיתות־ערך עצמית בענייני אורח חיים, תורה ומצוות. הרגשה זו משותפת לדבקים מאוד בדתם ולמקלים ראש. מידה מסוימת של תחושת חוסר־נחת דתי היא כנראה תכונה כללית ליראים בדתות טראנסצנדנטאליסטיות בכלל(אוטו, 1959 : 25-22); ראוי לציין שכאן מובעות תחושות אלו כמעט על־ידי הכול.

שלושת המקרים של שינוי סמלי שתוארו כאן צריכים עתה להתפרש על הרקע שהוזכר במונחים של תחושות מתפשטות של כישלון ופחיתות־ערך דתי. מנהגי נפילת־אפיים, לבישת הטלית הקטן וגידול הזקן נחשבים אצל הג׳רבאים כראויים לאנשים בעלי מעמד דתי גבוה. אולם אורח החיים וההתנהגות המסורתית של אנשי צפונית מאבדים מערכם והולכים ונעלמים. גם יראי־שמים שבמקום משתנים. הם ונשותיהם פשטו מעליהם את הלבוש המסורתי, בנותיהם הלא־נשואות שוב אינן מכסות ראשן לפי מידת הצניעות הדרום־תוניסאית. בימי חול מתנהלות תפילותיהם בחופזה, הרבנים והצדיקים שבשכנותם חיו בחו״ל — מתו. אכן, ׳זכות של חו״ל הלך מאתנו׳. הסיבות שגרמו למצב זה אינן מענייננו כאן. העובדה החשובה לנו בהקשר זה היא, שבני־אדם אלה חיים במצב הקיומי המתואר, המעורר אצלם בעיה. המעשים המסורתיים של קיום מנהג נפילת אפיים, לבישת טלית קטן וגידול זקן, אינם תואמים עוד לתפיסת האנשים את עצמם.

נפילת אפיים היא מעשה ההולם רק מקובלים, או מכל מקום יראים גמורים: סתם בני־אדם צריכים להימנע מהמעשה, שכן עלול הוא להיות מסוכן לנשמותיהם: אנשים שאינם ראויים עלולים להילכד וללכת לאיבוד בממלכת הרע תוך נפילת אפיים, והדבר עלול לגרום נזק לנשמותיהם. אנשי צפונית אינם רואים עצמם כבעלי מעמד דתי גבוה דיו כדי שיקיימו את המנהג. הוא הדין לגבי ההימנעות מלבישת טלית קטן וההימנעות מגידול זקן. ההסבר החוזר ונשנה בפי אנשים הנוגעים בדבר היה, שהם ׳מתביישים׳ כעת להיראות כיראי־ שמים; הם אינם ראויים לכך. דווקא משום שיראי־שמים שבצפונית מוסיפים לראות משמעות דתית בסמלים ובמעשים הטקסיים הנדונים, גורמים הם לאי־נוחות. יש צורך בהסתגלות מצדם, כדי שלא תהיה סתירה בין אורח חייהם לבין המעשים הסמליים שהם מקיימים. להלכה ניתן לעשות זאת בכמה דרכים: הדעת נותנת, שהאנשים עשויים היו לנסות ולהחיות את כל מסורותיהם, מנהגיהם והפולקלור שלהם, ועל־ידי כך להעלות את ערכם הדתי בעיני עצמם. אך אנשי ׳צידקת חיים׳ לא בחרו בדרך זו. במקום זה עשויים היו לייחס משמעויות חדשות למעשים המסורתיים, וכך למנוע מהסמלים את תוקפם לעורר אי־נחת. גם בדרך זו לא בחרו. למעשה פתרו אנשי ׳צידקת חיים׳ את הבעיה בדרך שלישית, והוא ביטול הסמלים המביכים. כך יצרו התאמה של הביטוי הדתי־סמלי שלהם עם חלקים אחרים של מצבם הקיומי, אך על־ידי ביטול זה מחלחלת בהם ההרגשה הכבדה, במישור הדתי העמוק ביותר, כי אכן נידרדרו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר