מורשת יהדות מרוקו

עת שסיימתי לשתות תה מהביל זה, ביקשתי מעישה עקרת הבית לסייר בו ביחידות והיא הנהנה בשמחה ושלחה ידה כנגד הלב, כדי לומר לי ״ברוחב לב״. בית סבי שהיה גם ביתי היה בנוי סביב חצר רבועה שמעליה התגבהו שתי דיוטות. מדרגות הובילו אל הדיוטה העליונה ובה היו קרועים ארבעה פתחים לארבע רוחות השמיים. כל פתח הוביל למסדרון מלבני ארוך, בעל מעקה היקפי ותקרה גבוהה, שהוביל את הבאים אל החדרים. רחבת החצר היתה קרועה אל השמיים. בית חצרים זה נבנה עבור בית אב – דהיינו: משפחה מורחבת.

לימים, משנצטופף המלאח, נדחקה הרווחה ובכל בית אב שכזה גרו ארבע וחמש משפחות.

במרכזה של החצר המרוצפת היתה מטפייה – בור מים אשר ניקז אליו את מימי הגשמים. התקרה היתה מקורה במרישי עצים שנתמכו על עמודי כורכר. כל משפחה בתורה ניקתה את החללים והשירותים המשותפים. הסמטאות היו מסוידות לבן וכל משפחה נהגה לסייד את חזיתה הפונה לסמטה במועדי ישראל, ובעיקר לפני חג הפסח, סמטאות המלאח היהודי נראו בוהקות ונקיות.

מהדיוטה העליונה הוביל גרם מדרגות אל גג הבית. הגג שימש את הנשים לתליית כבסים, לייבוש פירות, ירקות, וזרעים. ממנו הן צפו בהיחבא לעבר חצרות סמוכות ושמעו שיחות רכיל. הנשים הקפידו לשמור על נקיונו בעיקר בחודשים של טרם גשמים. כאמור, הגג ניקז מי גשמים והוביל אותם דרך מרזב אל בור המים שבחצר.

זוכר אני שבקצה החדר המרכזי היתה קבועה מיטה גדולה, שהיתה מונחת על במה ועליה חפה וילון גדול. בחלל הבמה היו מאוכסנים כלי מיטה וכלי בית שונים. המיטה והבמה נעלמו זה מכבר, כמו סממנים יהודיים אחרים. עודני זוכר שהצנדוק – ארגז העץ, שליווה את הכלה אל בית בעלה ובו הנדוניה שקיבלה מהוריה, המשיך להיות הגנזך החשוב שבו הסתירה אמי חפצים ובגדים יקרי ערך והמפתח למנעול הארגז היה תלוי תדיר על צווארה.

נפרדתי לשלום מבעלת הבית והודיתי על סבר הפנים היפות ועל הכנסת האורחים הלבבית.

שוב אני מוצא את עצמי צועד בסמטאות המלאח. קרב בלי משים לציון קברו של הצדיק ר׳ אברהם מול אנס. באוזני מהדהדים המזמורים והפיוטים, קולות של רוכלים, קבצנים, נשים בוכיות המבקשות על עצמן ועל בני ביתן וקולו של הכרוז המכריז על הדלקת נר ראשון, שני ושלישי לכבודם של צדיקים. כל המרבה במחיר זיכה את עצמו וזיכה את הרבים, והכספים נכנסו לקופת ועד הקהילה, שנשענה עד כה בעיקר על ״מס התמיד״.

באותם מעמדים שהתנהלו במוצאי שבתות, עת נהרו קהלי בתי הכנסת מכל רחבי המלאח לעבר קברו של הצדיק, המורה לעברית היה מקהיל את תלמידיו ואני בינותם עומדים ושרים לנוכח הקהל שירי ערגה לציון כמו: ״למרחקים מפליגות הספינות״, ״אספר לך הילדה״ וכמובן המזמור ״אליהו הנביא״.

ממתחם קברו של הצדיק צעדתי לעבר ספק חנות, ספק כוך קטן, שבו הסתופף אבי ומכר מיני סדקית לעולי הרגל הרבים שהציפו את המתחם הקדוש. יום ראשון בשבוע נחשב ליום העליה לרגל השבועי. זוכר אותי צועד לעבר החנות ועוזר לאבי.

ממתחם קבר הצדיק שמתי פעמי לבית הקברות היהודי. הזמן הנוקף נתן בו את אותותיו. מאגפו המזרחי משתרע בית הקברות העתיק. אבני כורכר מסותתות מלבניות ועליהן חרוט הציון. מהן מנותצות, הפוכות או שקועות באדמה עד פניהן, ומהן שנתכסו בתהום של נשיה. סמוך להן – קברים אחרונים מכוסים חרולים של קיץ ומיני מטפסים. סופו של ביקור זה בבית הקברות עת עמדתי נוכח קבריהם של סבי וסבתי, זכרונם לברכה, קראתי קדיש ביני לבין עצמי וגם זלגו עיני דמעות על קהילה מפוארת שהיתה ואיננה.

מבית הקברות היהודי צעדתי יחידי לאורך גדתו המערבית של נהר אום אֶ־רָבִּיע, כשאני שקוע במחשבותי ומהורהר משהו. אל הנהר הזה היו יורדות נשות המלאח כשהן עמוסות כבסים ושבות לביתן כשהן נושאות כדי מים על ראשיהן, ואנחנו הילדים אהבנו ללוות אותן. כל עת שכיבסו אנחנו השתכשכנו על גדתו של הנהר.

השמש נטתה לערוב וקולותיהם של דרדקים עלו מבית הספר הישן. משמרת שנייה של אחר הצהריים מסיימת עוד מעט את לימודיה ואני אץ לבקר בבית הספר בו למדתי. נטיתי לעבר כיתתי, דפקתי בדלת והמועלם – המורה, פתח את הדלת. אל מול עיניהם המשתאות של תלמידיו, צעדתי בטוחות לעבר הכסא והשולחן עליהם ישבתי כילד, לפני למעלה מ־25 שנה. במרוקאית, שנשאתי עמי מבית אבי, הסברתי לתלמידים המשתאים, מי אני ומהי מטרת בואי. ואף שהמורה הורה להם להזדרז לבתיהם טרם שקיעת החמה, הם הקיפו אותי מעגלים מעגלים ושתו בצמא את סיפורי אודות בית הספר, שהיה משותף ליהודים וערבים. סיפרתי להם שכדי להגיע לבית הספר, היה עלינו הילדים לחצות בדרכינו את השכונה הערבית ומפחד של התנכלות, נדרשנו לשכור את שרותיו של ערבי. השכם בבוקר הוא היה עובר בסמטאות המלאח ושורק במשרוקיתו, לשמע השריקה היינו מתנקזים כל הילדים אל הרחוב ותחת חסותו חצינו את השכונה הערבית לעבר בית הספר.

אחד מהתלמידים היה סקרן לדעת האם המורים הענישו אותנו כשסרחנו. ״בוודאי״, סיפרתי והעונשים היו כבדים. סיפרתי להם על מתקני ענישה שהיו עשוים בדמות סד עץ. ״פָאלָאקָה״, קראו לסָד, בו היו מקבעים את הרגליים ומכים בהן בשוט עשוי זנב סוס. וזה כאב, אוי כמה שזה כאב.

נפרדתי מהתלמידים לשלום. כדור השמש הענק צלל אל מעבה האוקיאנוס האטלנטי והותיר באופק הינומה אדומה כדם, שהאהילה אור אדמדם על בתיה המאפירים של אָזִימוּר.

יהודים מערביים היו גם בחברון ואחד מהם היה החכם הנודע רבי אברהם אזולאי, יליד פאס, בעל הספר " חסד לאברהם " הנודע בקבלה ובו דרושים מעניינים על הארץ ועל זכויות תושביה. הוא נפטר בה בשנת ת"ד – 1644. חתימתו דומה לספינה, לפי האגדה לזכר הצלתו מטביעה בעת הפלגתו בספינה על ארץ הקודש. נכדו היה החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי.

מערבים מעטים התגוררו גם בעיר המקובלים צפת. אחדים מהמקובלים הנודעים בין גורי האר"י הקדוש בצפת, במאה השש עשרה, היו במוצאם מערביים, זוהר הקבלה ופרסומו הרב של האר"י הקדוש, הביאו איתם מהמערב הרחוק, אל צפת במרומי הגליל העליון.

אחד מהם היה סלימאן אוחנה מרבני פאס, שחי בצפת על כתיבת תפלין וספרי תורה. מסופר " ועוד עד כה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתה על ידי רבי סלימאן אוחנה וההמון מעריץ אותו "

מערביים אחרים היו רבי מסעוד אזולאי, מאבות רבי אברהם אזולאי הנזכר, רבי יוסף טובול ורבי אברהם הלוי ברוכים אשר נהג לשוטט בחוצות צפת בלילות ולקרוא את אנשיה לתפילה " אולי ישמע ה' את קול תפלתנו וירחם על עמו שארית הפליטה ישראל "

האגדה מספרת עליו " שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל המערבי ". אל קהל המקובלים בצפת הצטרפו גם עולים אחדים שבאו מחבל דרעה, בדרומה של מרוקו, שבו הייתה רווחת תורת המסתורין בקרב תושביה היהודים.

חכם מערבי אחר תושב צפת היה רבי יששכר בן סוסאן, אף הוא מעיר פאס. העדות השונות בה בתקופתו, יצא לאור לראשונה בשנת שכ"ד – 1564 .

בראשית המאה התשע עשרה גדלה העליה מתושבי אפריקה היהודים אל הארץ ורובם התיישבו בירושלים. בהיות עדת המערבים קטנה, היא הייתה כפופה לספרדים, אולם מסיבת קיפוח בזכויותיה פרצו סכסוכים ביניהם.

לבסוף הצליחו המערביים להשתחרר ולהקים קהילה בפני עצמה. על הסכסוך החמור ביניהם פורסם קונטרס שהוציאו לאור החכמים הספרדים ונגדם יצאו המערביים בקונטרס אחר " משפט לאלהי יעקב " שנשלח, למרות ההתנגדות הנמרצת של הספרדים אל קהילות היהודים בארצות אפריקה הצפונית.

תמונה מפורטת על מצב עדת המערבים בירושלים, בשנת תרכ"ז – 1866 – מתוארת בתזכיר שהוגש לידי משה מונטיפיורי :" לוח שמות בני ישראל דקהילה קדושה מערבים הי"ו היושבים בעיר העתיקה ירושלים תובב"א אשר נעשה בפקודת השר הגדול מורנו ורבנו משה מונטיפיורי, השם ישמרהו בשנת תרכ"ז לבריאת העולם.

שמותם מקום מולדתם, גילם זמן בואם לארץ הקודש, מהות כספם, מלאכתם, פנוי או נשוי, שם האשה, מספר הילדים וגילם, הערות , מספר הנפשות במשפחה וכו….. מתוך התזכיר נראה שהיהודים המערבים באו ממרוקו, אלג'יר, טוניס וטריפולי. בו נזכרות הערים השונות : אלג'יר, טנג'יר, פאס, רבאט, ודאר אלביצ'ה, היינו הבית הלבן וזהו שמה הערבי של העיר קזבלנקה.

מעניין התאור של משלוח ידם של המערבים ומצבם הכלכלי, מוכר פחמים, רוכל בכפרים, נושא סבל, משרת ב " אוספיטאל אינגליז " ( בבית החולים האנגלי ), לומד עם בטלנים, מתקן מנעלים ושנים, חייט ופייטן, מסובב בשווקים בסחורה על השכם.

כך נאמר על אחד והוא " כלוא בבית ונהנה מצדקה ", על אחר, " שוטה וכלוא בד' אמותיו "… ברשימה מיוחדת נזכרות האלמנות בעדה המערבית ומקורות פרנסתן : משרתת בבתים, עושה ספונג'ה, ( שוטפת רצפות ), תופרת לכשתמצא, מרקידה קמח וכו'….

התזכיר מביא את שמות בתי הכנסת ובתי המדרש. בסוף מספרים כותבי התזכיר : איו בינינו כיום עובדי אדמה, אולם כמה עניים שהם בלי מלאכה ומחיה רוצים לעבוד באדמה ובחקלאות, אך אין ידם משגת לקנות שדות וכרמים. ואם ימצא מי שיחזיק בהם הן נכונים לשעבד עצמם לקרקע, לעבדה כיאות, כדי לזון את בני ביתם ".

בקרב עדת המערבים בירושלים התפרסם רבם דוד בן שמעון, המכונה דב"ש, שעלה מהעיר רבאט במרוקו בשנת תרי"ד – 1854 – והיה רב, סופר ועסקן ציבורי חשוב בעדתו. הוא חיבר בה את ספרו " שערי צדק , מעלות אדמת הקודש בו ימצאו נופש לנפשם המסתופפים בחצרותיה ובא לצין גואל ", הרב דב"ש נפטר בירושלים בשנת תר"מ – 1880.

ביוזמת רבי דוד בן שמעון נוסדה השכונה השניה מחוץ לחומת ירושלים והיא "מחנה ישראל ", בימינו קבוצת בתים בצד רחוב דוד המלך ומול פינת רחוב הס. רחוב סמוך נקרא כיום על שמו של הרב המייסד.

השכונה המערבית " מחנה ישראל " נבנתה בשנת תרכ"ח – 1868, שמונה שנים לאחר בניינה של מכנות שאננים בקרבתה, והיא הראשונה מחוץ לחומת ירושלים. המגרש של שכונה זו נרכש בשנת תר"י – 1850. וזהו המגרש הראשון שנרכש בידי יהודים מחוץ לחומת העיר העתיקה. התושבים היו בהתחלה כולם מיוצאי אפריקה הצפונית, ולפיכך הייתה מכונה גם שכונת המערבים.

 רבי סלימאן אוחנה

נולד בפאס שבמרוקו [כן כתבו רוב מסדרי תולדותיו, אמנם בעוו״וז "ויאמר יצחק" [ח״א ד׳ ט' ע״ב] כתב שהיה תחילתו במכנאס, ומשם נסע לפאס עיש] ועוד בצעירותו שם לדרך פעמיו ועלה לארץ ישראל והתיישב בעה״ק צפת ת״ו בימי תפארתה. כשעדיין הזהיר בה אורם של גדולי מאורי האומה מרבותינו בעלי ההוראה ובעלי הקבלה.

בספריהם של רבני התקופה אנו מוצאים רבנו מוזכר בכמה כינויים שונים. בספר שבחי האר״י ז״ל [מכתבי הרב שלמה שאמיל ז״ל] כינהו ״רבי סולימאן מערבי ממדינת פאס״. או ״רבי שלמון מערבי״ הגאון רבנו אברהם אזולאי ז״ל בספרו ״בעלי ברית אברם״ מכנהו ״רבי סולמאן וחנא״ ר״ת הרס״ו המופיע לרוב בספר הנזכר. ובהסכמת רבני צפת שם כינוהו ״הרב הקדוש סולימאן אבוחנה״. ועיין באורך בספר ״טובת מראה״ להרב רפאל אוחנה ז״ל [דף צ״ה] מה שכתב בכוונת כינוי השם ״אוחנה״.

רבי סלימאן נודע בשערים כאחד המיוחד מרבני דורו, הן בתורת הנגלה והן בתורת הקבלה. והיה נחשב בעל הסמכות העליונה בכל הנוגע להלכות ומנהגי מלאכת הספרות סת״ם.

רבי סלימאן אוחנה הפוסק

גדולי רבני דורו מאד החשיבו דעתו של רבי סלימאן ומרבים להזכיר בחיבוריהם. תשובותיו והוראותיו, פירושיו וחידושיו. וכן קבלוהו כשר המסכי״ם לפסקיהם, וכמכריע בפלוגתיהם ונביא כאן כמה דוגמאות לזה.

הגאון המוסמך רבנו יום טוב צהלון הרבה להתכתב ולפלפל עם רבנו בהלכה ותכופות מזכירו בתשובותיו. וכה כותב עליו [בסימן רנ׳׳ז] שאול שאל האיש החכם השלם החסיד כמהר״ר סולימאן אוחנה נר״ו וכו׳ ושם [בסימן רע״ח]. לקדוש ה׳ מכובד החכם השלם כמה״ר סולמאן נר״ו. ובשו״ת חדשות כותב: שאלה זו נשאלתי מאת החכם השלם כמוהר״ר סולימאן לפרש דבריו הרמב״ם והראב״ד ז״ל. וזאת תשובתו וכו׳ עיש״ב. תשובתו של רבנו הרס״א, ותשובת מריט״ץ אליו, ומה שהשיב עליה שוב הרס״א, ועוד שם [בסוף סימן, נ״ז נ״ח ס׳ וס״א] היה הרס״א ז״ל ש״ר המסכים להוראת הריט״ץ ושם [בסימן פי] חתם ביחד עם חו״ר צפת הגדולים בענין הסמיכה שנהגו בה רבני אשכנז. גם נשא ונתן בהלכה עם הגאון מהרימ״ט [עיין שו״ת מהרי״ט ח״א סימן פ״ד] ועם הגאון המוסמך רבנו ישעיה פינטו ז״ל עיין שו״ת ״נבחר מכסף״ [סימן ל׳].

גם הגאון רבי שלמה עדני מחבר ״מלאכת שלמה״ פירוש להמשניות מרבה להזכיר חידושים משם רבנו אשר ליקט מתוך פירושו על המשניות כת״י. וכמעשה הגאון רבנו אברהם אזולאי שליקט מתוך פירושו על המשניות כת״י. וכמעשה הגאון רבנו אברהם אזולאי שליקט מתוך פירושי וחידושי הרס״א על התורה ואספם לספרו ״בעלי ברית אבדם״.

וכה כותב הרב יששכר בער בהקדמת ספרו ״באר שבע״: ואחר כך שלחתי הכל לארץ ישראל ביד חכמי צפת תוב״ב כי נכספה וגם כלתה נפשי שגם המה יבחנו ויצרפו את דברי. דאווירא דארץ ישראל מחכים, וכו׳ וזה היום שקוינוהו, מצאנו ראינו שבא לידי הסכמת חכמי צפת המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, היושבים ראשונה במלכות שמים וכו׳ ובראשם חתימת ידו של הגאון רבנו סלמאן אוחנה ז״ל. גם בפנים הספר בחידושי מסכת כריתות כתב: אחר שכתבתי את זה בא אלי איגרת מארץ ישראל מק״ק צפת תוב״ב, אני הקשיתי קושיא זו בשם מעכ״ת אל הרב הגדול ראש המדברים בכל מקום דכל ח לא אניס מיניה החסיד מוהר״ר שולמא יצ״ו וכו׳ עכ״ל.

כתב גאון עוזנו החיד״א ב״שם הגדולים״ בערך רבי סלימאן אוחנה שהיה מגורי האר״י ז״ל. וכן בספרו מעגל טוב נעמוד 10] כתב שהיה תלמיד האר״י ז״ל. וכן כתבו בהסכמת רבני צפת לספר ״בעלי ברית אברם״ שהיה מגורי האר״י.

אמנם ברשימת התלמידים שערך מהרח״ו בסוף שער הגלגולים בפרטי פרטות כיעויין שם לא מצאתי שם שמו של סלימאן גם בספר שבחי האר״י [דפוס או״ץ טובה דף ל״ד ע״ב] כתב וזה לשונו: ועתה כעת קיימים עוד שלשה מתלמידיו החשובים יאריך ה׳ ימיהם ושנותם, מהרח״ו נר״ו ומו״ה יוסף מערבי נר״ו ומו״ה גדליה נ״ו, והם גדולי ישראל וכו׳ בפרט מהרח״ו נר״ו כל העולם מעידים עליו שאין שני לו בכל העולם כולו וכו׳ עכ״ל עיש״ב. הרי שלא הזכיר בין תלמידי האר״י ז״ל סלימאן. ואפשר שהיה תלמיד תלמידיו וברוך היודע.

באנציקלופדיה לתולדות חכמי ארץ ישראל כתב על רבנו הרס״א שעלה לארץ ישראל והשתקע מתחילה בטבריה. ובשנת שס׳׳ג אחרי חורבנה של טבריה עבר לצפת, ונמנה בשנת שס״ה על חכמיה. גם ממכתבי הרב שלמה שלומיל שעלה לצפת בשנת השס״ג וכתב מכתביו בשנות שס״ו שס״ט מתבאר שבאותן שנים היה הרס״א ז״ל בצפת. ואם כן לפי ידיעות אלו נראה שלא היה הרס״א ז״ל בצפת בשנות השל״א של״ג בזמן שחי ופעל שם האר״י ז״ל.

איך שיהיה הדבר ברור על פי עדותם של רבני דורו שהיה רבנו רבי סלימאן נחשב כאחד הגדולים והמוסמכים ביותר מכל מקובלי צפת בתורת האר״י ז״ל, וכאשר נעתיק לפנינו אי״ה מלשונותיהם.

באגרות הרב שלמה שלומיל ז״ל שבקונטרס הנודע בשם ״שבחי האר״י ז״ל [דפוס ״ארץ טונה״] הזכיר שמו של רבי סלימאן בסלודים כמה פעמים. וזה לשונו שם [עמוד י״ז]: וביום השבת הולכים כל העם לשמוע הדרשה מפי החכמים, ובכל יום ה׳ מהשבוע מתקבצים כל ישראל אחר תפלת שחרית לבית הכנסת א׳ גדולה ומתפללים שם תפלה נוראה עד מאד כל ישראל וחרבן בית אלהינו וכו׳ וכל התפלה עושים אותה כל ישראל בבכיה גדולה וכו׳ וקודם שמתחילים להתפלל עולה הרב הגדול מהר״ם גאלנטי יצ״ו על הבימה ודורש דברי כבושים ומעורר ישראל ליראת ה׳ וכו׳ ואחר כך עולים הראשי ישיבות חכמים וחסידים גדולים ובעלי עבודה על הבימה שם הראשון הוא החכם מוהר״ר מסעוד סגי נהור וכו׳ וידוע לכל רוב קדושתו ובקיאותו, ושם השני מו״ה שלמון מערבי, מפורסם בישראל בחכמה וענוה יתירה, ובחסידות מופלאה, ומתחילים להתפלל באימה ובפחד וביראה גדולה, ושתי עיניהם זולגות דמעות כשני

מעינות מים, מי ראה כאותן תפלות וזעקות הגדולות וכו׳.

ושם [בדף נ״א ע״ב] כתב וזה לשונו: והנה היותר מופלאות בחכמת האמת בכל ארץ הצבי מלבד הרב הגדול הקדוש כמוהר״ר חיים ויטאל נר״ו שאין כמותו בכל המון ישראל והוא עתה בעת  הזאת בדמשק. אבל אחריו הם שני המאורות הגדולים אשר הטיבו לכת וכו׳ שם הראשון מוהר״ר סולמאן נר״ו ממדינת פאס ושם החכם השני הוא מורי ורבי כמוהר״ר מסעוד סגי נהור וכו׳ עכ״ל.

עוד כתב שם [עמוד ל״ו] לאחר שסיפר מענין גילוי כתבי האר׳יי ז״ל בין חו׳׳ר ארץ ישראל. וזה לשונו: ומאותו יום והלאה נתפשטו הספרים בין יחידי סגולה בארץ ישראל לבד. ומורי כמהר״ר מסעוד סגי נהור ומורי כמהר״ר סלימאן מערבי נר״ו כבר הם סיימו אותם הספרים שלש פעמים, והם בקיאים בהם כמו באל״ף בי״ת, וכן הם בקיאים בכל הזוהר ובתיקונים, ומאירה לפניהם כאור השמש וכו׳ עכ״ל.

רבי סלימאן אוחנה הסופר

סופר סתם מופלא בדורו היה וכה מעיד עליו גאון עוזינו החיד״א בשם הגדולים: כותב תפלין בקדושה. וכמ״ש ״מגיד מראשית״ בריש תשובה מהר״י עכ״ל.

וכה כותב עליו הרב השואל בשו״ת גדול חכמי דורו הרב משה

גאלאנטי ז״ל [סימן קנ״ד]: בהיותו דן בדין מדיני הספרות.

והנה כתב החכם השלם החסיד, דרבה ענותנותיה, שהוא דן לכל אדם לכף זכות. ואפילו שביזוהו אינו מחרף ולא מגדף, חכם מופלג בזקנה ובשיבה שלא דיבר עליו מטוב ועד רע. זהו החכם השלם החסיד הסופר המובהק כותב תפלין בכוונות אלהיות בקדושה, זורח אורו במחניכם הקדוש וז״ל וכו׳. ואתם הגבורים כהני ה׳ אליכם משפט הגאולה ללמדני. כי תורה היא וצריך אני ללמוד. על מי נסמוך על הגאון מה״ר יוסף קארו ז״ל שהוא מריה דאתא ומפיו אנו כולנו חיים. או נסמוך על אותו חכם החסיד ענוותן כהלל אין גומרים עליו את ההלל סופר מהיר כותב תפלין בכוונות אלהיות זה כמה שנים שיצאו מתחת ידיו יותר מאלף זוגות של תפלין לארץ מרחקים וכוי.

וכזאת כתב עליו הגאון רבי חיים אלפאנדארי ז״ל בספר ״מגיד מראשית״ שהזכיר הגאון החיד״א ז״ל: ומי שהביאני לידי מידה זו להכשיר ולראות היש משכיל באשר הראני ידיד נפש בנן של קדושים סופר מהיר בתורת האלהים בתפלין דבדיקי בכל אתוותא, כתובים באצבע אלהים הרב האלהי מהר״ר סולימאן זלה״ה אשר כל רואיהם יכירום ויאמרו כי לאלהים קרובים, והן בקדושיו לו יאמין, ושם נמצא כתוב וכו׳. עכ״ל.

הגאון חיד״א היה ברשותו זוג תפילין כתובים באצבע רבי סלימאן והחשיב אותם מאוד כאשר נראה בעליל מתוך רשימותיו

שבפנקס יומן נסיעותיו ״מעגל טוב״ נעמוד 10] וזה לשונו.

אייר כ״ג. יום ד. מפדובה נסענו. ובאמצע הדרך בקשתי תיק התפלין ואיננו ונצטערתי מאד כי מלבד שהיתה מלאה ספרים יקרי הערך, עוד בה תפלין של רש״י ז״ל כתובים באצבע הרב הגדול תלמיד האר״י ז״ל מוהר״ר סולימאן ז״ל. ומהר״ר חיים אלפנדארי ז״ל בספר ״מגיד מראשית״ הוא היה מונה שבחן. וברוך שם כבודו אשר.לא עזב חסדו. ורוח לבשה הויטורינ״ו. וירכב על סוס אחד. ורץ לאחוריו יותר ממיל, ושואל כל עוברי דרך, ושם נאמר כי ראו צייד אחד כאשר ירים כיס גדול… והביא הכל בשלמות… עכ״ל.

ועד זמננו היה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתב על ידי רבינו הרס״א, וכמסופר עליו בספר ״חבת ירושלם״ פ״ה במאמר ״גלות עליות״ משם ספר אה״ץ. שהעמידוהו לס״ת שכתב מהר״י אבוהב עם ס״ת של הגאון רבי שלמה אבוחנה, ואין מוציאין הס״ת של ר״י אבוהב לקרות בו רק שלש פעמים בשנה בר״ה ויוה״כ ושבועות, וס״ת של ר״ש אבוחנה מוציאין אז למפטיר. עיין שם.

ובספר ״שמות הגיטין״ כתב אודות רבנו הרס״א וזה לשונו: היה לפנינו בצפת גדול אחד שהיה סופר מובהק של תפלין וכותבם בקדושה ובטהרה, ותפלין שלו מפורסמים אתנו פה בעזה, שמו היה סולימאן בן אוחנה עכ״ל.

הרס"א המחבר

רבי סלימאן עשה פירושים על התנ״ך כדמוכח מסוף הקדמת רבי אברהם אזולאי לספר ״בעל ברית אברם״. שהיה כת״י של רבי סלימאן לפניו וכן עשה הגהות ופירושים להמשנה ולפירושיהם של הרמב״ם ורע״ב ובספר ״מלאכת שלמה״ להר״ש עדני ז״ל מביא מחידושי רבנו אלו שכנראה מהקדמתו שהיה לפניו הכת״י של פירושו על המשניות וכן למדרשי הלכה וספרי. ומכילתא. גאון עוזינו לחיד״א בשם הגדולים מערכת ספרים [בערך הגהות] הזכיר הגהותיי על הספרי, וגם [בערך ספדי, וספרי דבי רב] ג״כ הזכיר פירושי הרס״א לחיבורים הנזכרים גם הרב דוד פארדו בחבורו ״ספרי דבי רב״ והרב יהודה נגאר בחבורו ״שבות יהודה״ מרבים להזכיר מחידושי הרס״א דדי הספרי והמכילתא בספר ״זרע אברהם״ עד הספרי הדפיס הגהות אלו בשם כת״י קדמון לחכם ירושלמי לא נודע שמו. וכן בסוף הספרי נוילנא תרכ״ו] נדפסו ללא ציון שם המחבר.

:ספר ״נאדר בקודש״ [איזמיר תצ״ח] נדפס נוסח ספר יצירה ״מנגד

הרב המופלא המקובל האלהי שולימאן ן׳ אוחנה זלה״ה״. ובספר —הר הנדפס בווילנא בשנת תרכ״ו עם הגהות הגר״א, הובאו הגהותיו של רבי סלימאן ז״ל בסופו.

פטירתו

נראה שרבי סלימאן נלב״ע לפני שנת ש״פ. כי באייר שע״ז עדיין היה נמנה בין החיים כדמוכח מתשובות מהר״י פינטו נסימן נ״ו] ומתשובת מהריט״ץ שם [סימן כ״ז]. ומתשובתו של רבי סלימאן שם [סימן ל׳] ובהקדמת הר״ש עדני לפירושו על המשניות ״מלאכת שלמה״ כתב וזה לשונו: ואלה הם התועלות הספר הזה. וכו׳ ששית שנזדמן לידי גם דברי החכם השלם הר״ר סולימאן אוחנה ז״ל אשר נודע בשערים שמו אשר היה ישר ותם וכו׳ עכ״ל. וההקדמה הנז׳ נכתבה בשנת שע״ט. גם בספרנו זה אשר השלמתו היתה בר״ח טבת שנת ש״פ ככתוב בשער הספר כתב מהר״א אזולאי ז״ל בסוף הקדמתו וזה לשונו: גם כתבי קצת פשטים על התורה מהחסיד האלהי כמוהר״ר סולמאן וחנא זלה״ה אשר מצאתי בגנזיו וכו׳ עכ״ל דנראה ברור מכל שנפטר לערך בשנת שע״ח תנצב״ה וזיע״א. התולדות נדפסו כתוך ספר ״בעלי ברת אברהם", אהבת שלום, תשמ"ב

חברי הרב- רבני דורו

א.         הרב אברהם אזולאי – מחכמי מרקש.

מביאוריו נכתבו בספר ״מקדש מלך״ על הזוה״ק. הרחיד״א, מצאצאיו, כתב עליו ב״שם הגדולים״: ״מלוב״ן ותפילתו אינה חוזרת ריקם״. עוד הוסיף הרחיד״א וסיפר ששמע מפי רבו – רבי חיים בן עטר שהכיר את הרב אזולאי, כאשר שלח את תלמידו, רבי דוד עמר, לקבוע המדרש בירושלים – מסר לו תלמידו ספרי סוד וקמיעות שקיבל מרבי אברהם אזולאי לשמירה בדרך.

מסופר שרבי אברהם נאסר ע״י המלך עם חבריו ובדרכם היו בסאלי. רבי משה, אבי אוהחה״ק, אירחם לשבת. כשהמשיכו עם סוהריהם למשפט אצל המלך בפז, ראה המלך עמוד אש מעל לראשו של רבי אברהם ומיד שיחרר את כל חבורתו.

ב.         רבי אהרן הצרפתי ב״ר אברהם(א) – היה ראב״ד סאלי.

שימש בדיינות עם רבי שלמה הכהן אלכלאץ ורבי שמואל קארו ויחדיו הסכימו לספר ״חפץ ה׳״.

ג.          הרב גדליה חיון – ראש ישיבת המקובלים ״בית אל״ ומיסדה.

היה מורו וחמיו של הרש״ש. מגדולי המקובלים שישבו בירושלים. הרב גדליה נתן הסכמה לספר ״ראשון לציון״ של אוהחה״ק.

ד.         הרב דוד יקותיאל הכהן – מרבני ירושלים.

כתב הסכמה ל״ראשון לציון״.

ה.         הרב חיים אבולעפיה – שנקרא מופת הדור.

כשפגש באוההה״ק בטבריה והכיר בגדולתו, ביקשו שישב עימו בטבריה. הוא יסד את קהילת הקודש על מוסדותיה בטבריה.

ו.          רבי יהודה ב״ר עמרם בן דיוואן – מחכמי ירושלים.

(דודו של המלוב״ן רבי עמרם בן דיוואן). שימש בירושלים כדיין וכראש ישיבה. כתב הסכמה לספר ״ראשון לציון״. רבי יהודה הינו מחבר הספרים: ״זבחי שלמים״ ו״חוט המשולש״.(א)

ז.          הרב יהודה עייאש – מחכמי אלג׳יר.

בסוף ימיו עלה לארץ ישראל וישב בישיבת ״כנסת ישראל״. הוא חיבר שו״ת ״בית יהודה״.

ח.         הרב יצחק שוראקי – אף הוא מחכמי אלג׳יר.

ט.         הרב ישראל יעקב אלגאזי

בנו הוא מהרי״ט אלגאזי מחבר ״שמחת יו״ט״. הרב ישראל שימש כאב״ד בירושלים, נקבר בהר הזיתים ב-ו׳ תמוז התט״ז.

י. הרב כליפא בן מלכה – רבה של אגאדיר

חיבר ספר ״כף ונקי״ – פירוש על התפילה והלכותיה ו״רך וטוב״ – שו״ת וליקוטים. חלק על אוהחה״ק שאסר את החגבים.

יא. הרב משה בירדוגו – המשבי״ר.

ראב״ד מקנס. חיבר ספר ״ראש משביר״ על הש״ס. בפירושו ״אור החיים״, כתב חבירו, רבי חיים בן עטר, על פסוק ״שמע בין אחיכם״: ״ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וקדוש בישראל, חביב עלי כרוחי, ה״ה הרב ר׳ משה בירדוגו זלה״ה, שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא פניו כל עיקר ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין, היה מתבלבל שכנגדו׳, הרב משה נלב״ע ב-ה׳ בחשוון התצ״א.

יב. הרב שמואל אלבאז – מרבני העיר פז.

אוהחה״ק ישב בישיבתו כששהה בפז. רבי חיים בן עטר כינה אותו ״אחי הרשב״א״. רבי שמואל חיבר ״עוז והדר״ על מסכת ע״ז. נלב״ע בשנת התק״ט.