שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

 שלוחי ארץ ישראל

אותם הנימוקים אנו שומעים לאחר כך מפי שליח אחר, ר׳ יעקב פייתוסי, שנשלח  מירושלים לארץ מולדתו תוניס ונפטר שם בדרך־שליחותו בשנת תקע״ב (1812). בדרכו הדפיס את חיבוריו ובכללם גם את הדרושים שדרש בשליחותו. באחד מדרושיו הוא מעורר את לב העם להתנדבות בדברים אלה! ״דלהרמב״ן ז״ל ישיבת א״י אפילו בזמן הזה מצות עשה, ואם אל סודו תדרוש כל תפלות בני חייל אינן עולות אלא דרך שער בהמ״ק ובמה יתרצה בן ח"ל להיות לו חלק ונחלה בלימוד וישיבת בני א״י ? היינו ע״י שמחזיקים בידם… שאלו שלום ירושלים, בבוא שליח כולל אל תצערוהו, אלא כל אחד יתנדב בלב טוב מה שיכול ויביאה בעצמו שלא יצטרך השליח לחזר אחריהם… כי הנה כמה בני אדם שאומרים שמתאוים ומצטערים הרבה על א״י שלא זכו לה מחמת איזה סיבה, והי׳ יראה ללבב, מחשבה טובה מצטרפה למעשה, אך ורק במה יודע איפה אמתות כונתם ?

היינו ע״י כשבא אצלם שליח א״י טורחים בשבילו ומהנין ומכבדין אותו יותר מדי, דאם לא כן, הרי כתיב ואת עפרה יחוננו, ומה גרוע שליח א״י ח"ו, ומה גם שע״י שמהנין אותו בכל יכלתם יהיה לו חלק ושותפות עם למוד ותפלות ומעשים טובים דבני ארץ ישראל״»

 ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו, שליח טבריה באיטליה בשנות תר״ג—תר״ד (1843—1844) השאיר אחריו בכתב־יד את הדרושים שדרש בדרך שליחותו, ובאחד הדרושים הוא מסביר לקהל שומעיו למה רגילים לקרוא גם לכל תושב א״י היוצא לחוץ־לארץ לקבץ כסף מחמת דוחקו בשם שליח (״שליח לעצמו״), וכי איזו שליחות יש כאן ? ועל כך הוא משיב! ״נראה לי לתת טעם לשבח על מה שיצא לנו שם בעולם ומרגלא בפומייהו דכל ישראל, כשחד מינן מבני א״י יוצא מקדש לחו״ל מפני דוחק השעה לדפוק על דלתי נדיבי עם אלהי אברהם, זה שמו אשר יקראו לו שליח, ולנו לדעת למה כינו אותו בשם זה. והגם דפשט הענין הוא על שם שהוא משולח מחכמי ורבני ארץ ישראל להביא להם הקצבות שיש להם ונדרים ונדבות, מכל מקום הא ניחא אם היו קורים כן למי שהוא שליח כולל, שייך טעם זה, אבל אנו רואים דאפילו מי שהוא שליח לעצמו, שהוא יוצא מעצמו ואינו עושה שליחות לשום אדם, אפילו הכי עדיין קורין אותו שליח. נראה שהטעם הוא כמו שאמרתי לעיל משם הרב מוהרי״א ז״ל – רבי יוסף אזולאי, והכוונה להרב חיד"א בספרו " ראש דוד " שדבריו הובאו לעיל –  דעל ידי שבני ח״ל הם מחזיקים ביד אנשי א״י נעשים כל יושבי א״י שלוחי כל בני־הגולה, אם כן משום הכי קורין לבני א״י בשם שליח, רוצה לומר! אתה שלוחינו ועל ידך תהיה סליחתנו, לנו חלק בתורתכם ותפלתכם״.

לענין זה נזקקו שלוחי א״י בדרושיהם עד הדורות האחרונים. ר׳ אהרן עזריאל, שיצא כמה פעמים בשליחות ירושלים וחברון, והשאיר אחריו בכתב־יד דרושים מרובים שדרש בדרכי־שליחותו בצפון־אפריקה בשנות תר״ט—תרכ״ו (1849—1866), ראה צורך אף הוא להשיב באחד מדרושיו על השאלה! ״על מה סמכו שלוחי א״י בצאתם לקרית חוצות… דעניי עירם קודמיך.

דעת לנבון נקל, שלא הסתפקו השלוחים בדברי הגיון, נימוק והוכחה, אלא תיבלו את דרושיהם בדברים המושכים את הלב והמעוררים את הנפש, כגון סיפורי־מעשיות שונים בשבח א״י ובשבח הצדקה, וגם סיפורי־אגדה ומשלי־חיות שיש בהם לבדח ולשעשע. קצת מהשלוחים לקחו אתם פנקס מיוחד שבו רשמו סיפורי־מעשיות ושיחות חולין של תלמידי־חכמים העשויים לשמש חומר לדרוש ולשיחה. כך רשם לו ר׳ יהודה בירדוגו, שליח טבריה במרוקו משנת תרמ״א (1881) ואילך, בפנקס מיוחד ספורי־מעשיות בשבח מתן צדקה וחידושים שונים על תנ״ך שאפשר לתבל בהם את דרושיו. ר׳ יחיאל פישל קעסטילמאן, שליח החסידים בצפת לארצות המזרח בשנות תרי״ט—תרכ״א (1859—1861), רשם לו בראש פנקס־מסעותיו כל מיני דברי־תורה של גדולי החסידים לתבל בהם את שיחותיו ודרושיו. ״ וכאלה הרבה.

ובודאי ששלוחי א״י הם שהפיצו ספורי־פלאים שאירעו לאנשים שתמכו בא״י ביד נדיבה, כגון המעשה בנער משרת אצל גביר שהוסיף לשליח א״י תרומה משכרו הדל, וסופו שנתעשר בדרך נס וזכה לתורה וגדולה, או הסיפור על ר׳ חיים פאלאג׳י שתמך כל ימיו בשלוחי א״י, ולא זכה לעלות לא״י ונפטר באזמיר, אבל מלאכים הביאו את גופו לקבורה בצפת, וסיפורים כיוצא באלה. מעשיות כאלה כבר סיפרו בימי קדם על אדם מאנטיוכיה שהתנדב למעלה מיכלתו למגבת חכמים ששליחיה היו רבי אליעזר ור׳ יהושע ורבי עקיבא. מלבד הדרוש שדרש השליח בשבת הראשונה לבואו לעורר את העם לנדבת אי׳י, נתבקש ע״י בני הקהילה לדרוש להם דרושים סתם כדי שיתבשמו מתורתו ומתורת ארץ־ישראל. במיוחד נתבע השליח לדרוש בהזדמנויות חגיגיות, כגון חנוכת בית־כנסת, או הכנסת ספר־תורה לבית־כנסת, או בחגים ומועדים. וכן אם נפטר אדם חשוב, רב, חכם או נדיב, בימי שהותו של השליח, נתבקש השליח להספידו, ולכבוד גדול היה למשפחת הנפטר אם שליח א״י הספידו. עוד במאה השמינית כתבו בעיר וינוסה בדרום־איטליה על מצבת נערה בת נדיב ״שהספידו אותו שני שלוחים ושני רבנים״.  ר׳ יהודה דיואן שליח ירושלים בשנת ת״ץ (1730) הספיד בעיר מוצול אחד מנדיבי העיר שנפטר אז. הרב חיד״א, שליח חברון, נתבקש בשנת תקי״ד (1754) בעיר גואסטלה להספיד את הרב גור פינצי שנפטר אז במנטובה. ר׳ רפאל מאיר פאניז׳יל, שליח ירושלים בצפון אפריקה בשנת תקצ״א (1831), הספיד בתוניס שני נדיבים שנפטרו בימי היותו שם. וכן אם נתקבלה שמועה בקהילה על פטירת אחד מחכמי א״י, מיד נדרש השליח להספידו, כי מי כמוהו יודע להעריך את חכמי א״י, ובמקרים רבים אף ידע השליח את הנפטר פנים אל פנים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר