דתם של ערביי ה״גיאהליה״

דתם של ערביי ה״גיאהליה״

חצי אי ערב-היישובים היהודיים

חצי אי ערב-היישובים היהודיים

בניגוד לאידיאלים המוסריים, לא מילא הרגש הדתי תפקיד חשוב בחייהם הרוחניים של ערביי ה״ג׳אהליה״. מאלף הוא הסיפור אודות המשורר הנודע אִמרֻא אלקֵיס. לאחר שיצא המשורר לנקום את דם אביו, אשר נהרג בידי בני שבט יריב, הוא שאל בחיצים ליד מקדשו של אחד האלילים אם עליו להמשיך בדרכו. כאשר השיב האליל פעמיים בשלילה, שבר אמרא אלקיס את החיצים, הכה בהם על פני האליל, קללו קללה נמרצת ואמר: ״לו אביך נהרג, לא היית מעכב בעדי״.

הסיפור דלעיל מלמד מה רבה חשיבות האידיאלים המוסריים החילוניים ומה מועטה השפעתו של הרגש הדתי בנפשו של איש ה״ג׳אהליה״. עם זאת, מן הראוי לתאר כאן את הדת ה״ג׳אהלית״, אשר כמה ממנהגיה קיבלו עם תקומת האסלאם משמעות ותוקף חדשים.

ב״ג׳אהליה״ נפוץ פולחן פַטישים, כלומר פולחן עצים, מעיינות ובעיקר אבנים קדושות. החשובה שבאבנים אלו היתה האבן השחורה של מכה, בקיר המזרחי של בנין ה״כעבה״. את האבנים היו הערבים מקיפים בטקס מיוחד (״טַוַאף״) ולידם הקריבו קרבנות. אחד הטקסים העיקריים של פולחן ה״ג׳אהליה״ היה העלייה השנתית למכה ולמקומות הקדושים אשר לידה, בעיקר העמידה בעמק עַרַפאת. כדי לאפשר את קיום העלייה־לרגל, אשר היתה קשורה תמיד בפעילות מסחרית בשווקים שבקירבת מכה, נהוג היה להפסיק למשך שלושה חודשים בשנה את המלחמות בין השבטים. חודשים אלה (ד׳ו אלקעדה, ד'ו אלחִגַ׳ה ומחַרֵם), יחד עם חודש רַגִ׳ב, שהוקדש לפעילות מסחרית ללא קשר עם העלייה־לרגל, היוו את ארבעת החודשים האסורים בשפיכות־דמים.

במקומות הקדושים שירתו ״כלי קודשי׳ שנקראו בשמות שונים: ה ״ כָּאהִן וה " עַאִיף "  ״ עסקו בהגדת עתידות מכוח אקסטזה דתית או מעשי ניחוש וקסם, ואילו ה ״ סַאדִן״, שומר המקומות הקדושים, השאיל לעולי־הרגל את בגדי הקודש המיוחדים שנקראו ״אִחרַאם״. בגדים אלה, הנהוגים באסלאם גם כיום בשעת העלייה־לרגל למכה ולמקומות הקדושים שבסביבתה, היו מורכבים משני חלקים נפרדים, אך ללא תפר חוט ומחט, בדומה למסורת על בגדי הכהן הגדול בבית־ המקדש בירושלים.

בתקופה זו עבדו הערבים גם לפסילי אלילים, אשר הובאו, לפי המסורת, מארץ מואב לערב, וכן האמינו בכוחם של שדים ורוחות, שנקראו ״ גִ׳ן ״. הם גם הכירו אל־עליון, אללה, רבון הכעבה, בורא העולם ומנהיגו, אך ייחסו לו גם שלוש בנות אלילות, אשר מקדשיהן נמצאו במקומות שונים באלחג׳אז. שלוש אלילות אלו — אללָאת, אלמַנַאת ואלעַזָא, מקבילות לאלילות הפריון, הגורל והיופי של עמים אחרים, כגון היוונים.

לבסוף עלינו להזכיר את ההשפעות המונותאיסטיות בארץ ערב. תיארנו את ההשפעה הנוצרית החזקה בממלכות הספר, אם כי לא יכולנו להכנס לפרטי ההתפתחויות הפנימיות בנצרות באותה תקופה. ליד הנצרות הדיאופיסית הרשמית של ביזנץ נוצרו בארצות הסהר הפורה כנסיות נוצריות לאומיות מונופיסיטיות שונות, שהביעו גם בדרך דוגמטית זו את התנגדותן למעצמה השלטת.

על כנסיה כסוג זה (היעקובית) נימנו גם הנוצרים בגסאן וכן תושבי אלחירה הנוצרים תנסטוריאנים). אין ספק, שהשפעתן של כנסיות נוצריות שונות אלו ושל נזירים נוצרים נודדים היתה חזקה ביותר על תושבי חצי־האי ערב בכלל ועל ההוגים ומחפשי האלוהים שבקרבם בפרט. דיאופיסיס פירושו (בעל) שני טבעים, ואילו מונופיסיס פירושו (בעל) טבע אחד. השמות הללו מקורם באחד הוויכוחים הדוגמטיים הסוערים ביותר בנצרות הקדומה סביב אישיותו האלוהית־אנושית של ישו בחייו ולאחר מותו.

השפעתם של היהודים, אשר ישבו בעיקר בעיר אלמדינה, תידון במקום אחר. אד עלינו להזכיר כאן עוד את המסורת המוסלמית המספרת על ה״חֻנַפָא״ :יחיד: ״חַנִיף״), הוגים דתיים אחדים, אשר סמוך להופעת מוחמד זנחו את עבודת האלילים וביקשו לעצמם דת מונותאיסטית. אנשים אלה הכשירו את הקרקע לפעולתו של מוחמד ובעצם הופעתם הם מסמלים את המפנה בחייהם הדתיים של תושבי חצי־האי ערב. אין אנו יודעים עליהם אלא מעט, ולפי הסברה התנצרו אחדים מהם בסוף ימיהם ואחרים קיבלו עליהם את דת האסלאם. המפורסם שבהם הוא המשורר אֻמַיָה בן אַבִי אלצַלְת מן העיר טאיף. בשיריו, במידה שמותר לראותם כאותנטיים מפרי עטו, יש חומר מקראי ומדרשי רב, המעיד על כך שעוד לפני הופעת האסלאם היו מסורות יהודיות (ונוצריות) רווחות בין תושבי חצי־האי ערב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר