ארכיון יומי: 31 במרץ 2017


בס"ד מוסר בלערבי פרשת ויקרא בערבית יהודית תוניסאית

בס"ד     מוסר בלערבי פרשת ויקרא

רבני תוניסיה

רבני תוניסיה

פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת ויקרא. פיהה 11 מצוות עשה ו5 מצוות לא תעשה. מצוות עשה הומאן 1] באש נקרבו קרבן עולה. אלי נזיבו וקתלי נגלטו ומה נעמלושי מצות עשה  האו לא תעשה אלי אנתקל לעשה 2] באש נקרבו קרבן מנחה 3] וקתלי נקרבן קרבן נחטו אלמלח 4] אידה כאן בית דין גלטו פדין. וקאלו עלא אלחראם חלאל. פי חאזה אלי חייבים עליהה בלעאני כרת. ובגלטה חטאת קבוע. ועמלו רוב ישראל או לכל לחראם האדאך. אידה כאן גלטה פי עוון עבודה זרה. יזיבו 12 פרים ו12 שעירים קרבן. ואידה כאן פי חאזה אוכרה. יזיבו 12 פרים האכהוו. וילזם אלי גלטו בית דין הגדול מתאע 71 דיין. ולכביר מתאע לבית דין מעאהם. ורוב ישראל או לכל עמלו. ופי באלהם בית דין ורא צחיח. ומוש נחאו למצוה זמלה כאנשי גלטו פי חאזאת וחאזאת עמלוהם צחאח. וכאן מה תמאשי הסרוט האדון לכל. כל ואחד אלי עמל יזיב קרבן חטאת ואחדו כיף אלי גלטו יחידים 5] אלי גלט ועמל דנוב. מתלן טרף לחם פי באלו שחם וטלאע רדה. או פי באלו הרדה חלאל. או פי באלו מוש חייב כאן מלקות. יזיב קרבן חטאת 6] אלי יערף שהאדה פי נאזלה מתאע דיני ממונות וטלבו לבית דין או מול הנאזלה ילזמו יזי וישהד. כאנשי אידה כאן הווא חכם כביר יאסר ולבית דין אקל מנו פי חכמת התורה. לאכן אידה כאן דיני נפשות או באש ימנע מן לחראם. ילזמו יזי ישהד מהמה כאן. וחתה ואלו מה טלבו חד באש ישהד 7] באש נקרבו קרבן עולה ויורד. ו6 אלי יזיבו אלקרבן האדה 1] שאהד חלף בלכדב בגלטה או בלעאני 2] חליף בלכדב בגלטה 3] טמא כלה מן לקדש בגלטה 4] טמא אלי דכל למקדש בגלטה 5] למרה אלי תולד 6] למצורע 8] אלי סתנפע מן להקדש יכלץ האש סתנפע. ויזיד 25 פלמיה עלה קימתו 9] באש נזיבו קרבן אשם תלוי. ואחד אלי ענדו שך עמל הדנוב או לא 10] אלי חווץ חאזה ירזעהה 11] נקרבו קרבן אשם ודאי. ו5 אלי יזיבו 1] אלי חווץ חאזה ונכר פלבית דין 2] אלי סתנפע מן להקדש 3] אשם שפחה חרופה 4] אשם נזיר 5] אשם מצורע. מצוות לא תעשה הומאן 1] חראם נכלטו מעה לקטרת כמירה או עסל 2] חראם נקרבו קרבן מן גיר מלח 3] מה ינחיוושי ראש אלעוף וקתלי יעמלולהה מליקה 4] חראם יחטו זית פי מנחת חוטא 5] חראם יחטו הלובאן פי מנחת חוטא.

פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי. לפסוק כתב ויקרא וכו'. הרש"י ז"ל פסר אלי אקבל כל דבור האו אמירה אלי תכתבת כאן אקבל מנהה ויקרא. אלי הייא מעזה כבירה יאסר למשה רבינו. הוני תממה נשדה המאלה עלאש כאן הוני כתב ויקרא. חקו כתבהה מן אוול אמירה האו דבור. לחז"ל פסרו עלאש לאלף מתאע ויקרא זגירה. אלי משה רבינו מן כתרת לענוה מתאעו מה חבשי יכתב ויקרא. לאכן רבבי שד צחיח באש יכתבהה. ובהאדה הווא כתבהה זגירה. הוני נשדה אוכרה. כיפאש משה רבינו יבדל ויכתבהה זגירה. יאכי עלא כאטר לענוה מתאעהו יקום יבדל חרף פתורה ויעמלו זגיר.

לחז"ל פסרו עלא אלי קרן עור פני משה. כיפאש? וזאוובו אלי לחבאר אלי פצ'ל מן כתיבת התורה דהן בי וזהו ובהאדה קרן עור פניו. הוני תממה נשדה. רבבי ודאי אלי מצמצם כל שיי. וכיפאש עמל חבאר זאייד.

הזואב הווא. אלי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולחבאר אלי פצ'ל הווא מן לאלף זעירא מתאע ויקרא. ובהאדה רבבי חצ'ר לחבאר מתאע לאלף עאדייה. וקתלי משה רבינו תביין אלי הווא עניו יאסר ובהאדה פצ'ל מן לחבאר ודהן ביה וזהו.

ומערוף אלי קאלו לחז"ל. אלי למדרגה אלי וצללהה משה רבינו אלי ידוי מעה

 רבבי פנים אלי פנים. עלא כאטר ישראל. אלי למעזה מתאע ישראל ענד רבבי אקוה מן כל שיי. ודאליל אלי מלי עמלו חטא למרגלים חתתה אלי כמלו דור המדבר לא נתייחד הדבור מעה משה רבינו.

ותווה יתזאוובו הנשדאת לכל. מה תכתבת ויקרא כאן באעד מה תעמל למשכן. אלי רבבי קאל ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם. באעד מה שכן רבבי פי וצט ישראל. תכתב למעזה מתאע משה רבינו. מאענאהה באעד מה ביין למעזה מתאע ישראל תכתבת למעזה מתאע משה רבינו. ומשה רבינו וקתלי שאף אלי למעזה לכבירה מתאע ישראל ענד רבבי. מה עדשי ינזם יכתב ויקרא. אלי יערף אלי וצלו כאנשי עלא כאטר ישראל. ובהאדה כתבהה זגירה. באש יקוללנה אלי למעזה מתאעהו ענד רבבי אקל ביאסר מן מעזת רבבי לישראל. ורבבי ואפק מעאהו. ודאליל אלי לחבאר אלי פצ'ל דהנלו ביה וזהו.

אכוואני לעזאז. כלנה נערפו קדאש רבבי יעזנה. וקדאש מן עזובאת עמללנה. וכיפאש אחנאן עם ישראל קד מה משינה פלגלות וקד מה קתלו מננה וקד מה עדבונה אלי האדה לכל בדנובנה. מאזלנה מוזודין. ומוש איכה ברך. כאנשי פי כל מררה אלי יחאוולו באש יופאוונה אחנאן נכרזו אקווה. וכל עדאב אלי נתעדבו באעדהה רבבי יקוינה. ומוש איכה ברך. כאנשי כל בלאצה אלי יסכנו פיהה רוב ליהוד. לבלאד האדיך תקוה ותוולי תחכם פלעאלם. מן בבל לפרס לרומה לספרד לאשכנז לאלמאנייה לרוסייה ואמריקה ותווה ארץ ישראל. אלי וצלו לעולם לכל יקול מה ינזמשי יוולי עאלם מן גיר יהוד. וחתתה עדייאנה מה ינזמושי יסתגנאוו עלינה. האדה כולו עלאש. יאכי אחנאן פוק ראסנה ריסה. לא. גיר אחנאן רבבי יחבנה. תווה נזיוו נתבתו מעה רוחנה. למחבה אלי נחשו פיהה ענד רבבי. השנווה עטינה קבאלתהה. אחנאן עטינאהושי חתתה חצה מן למליון קבאלת למחבה אלי יחבנה הווא. צחיח מה נזמו נעטיוו חתתה שיי עלא כאטר כל שיי מתאעהו. לאכן רבבי טלב מננה חאזה. טלב מננה באש נתבתו התורה ולמצוות. זעמה קאעדין נתבתוהם. צחיח יצר הרע קויי וכל מררה יגר בינה באש נעמלו לעבירות. לאכן רבבי עטאנה התשובה. זעמה קאעדין נעמלו התשובה. וכיפאש נזמו נעמלו התשובה. ודאי ילזמנה נערפו השנווה לחלאל והשנווה לחראם באש נערפו לגלאט מתאענה. זעמה קאעדין נקראוו באש נערפו האו נקולו מה נערפושי כיר ונוולי כפויי טובה קבאלת רבבי. חאזה אוכרה. אידה כאן נערפו אלי רבבי יחבנה יאסר. ולינה כל פרד מננה רבבי יחבו. זעמה קאעדין נחבוו בעצ'נה ונחבו צחבנה ונחטו קבאלתנה אלי האדאך מחבוב ענד רבבי. נחשבו משה רבינו קדאמנה. תממה ואחד מה חייחבושי. לחז"ל קאלו כלל ישראל למחבה מתאעהם אכתר מן משה רבינו. פלאוול נבדאוו נחבו כלל ישראל. כל אלי הווא יהודי ילזמנה נחבו. ומן באעד אידה כאן אכתלפנה נכרהו לפעאייל מתאעהו ומוש הווא. ואיכה נחאוולו באש נצאוובו מוש נצ'ארבו מעאהו ונכרהו ונתזאווזו עלא קדאש מן עבירות. ונזיבו הוני מעשה מוש ענדו עשרה שנין האו מיאת עאם האו אלף עאם. מעשה ענדו פוק תלאתה אלאף. וקת יהושע בן נון. ונתצוור ברשה עבאד מה תערפושי והאנה קריתו פי מעם לועז. אלי באעד מה יהושע כמל לחרובאת מתאעהו וקצם ארץ ישראל עלא השבטים. תממה מלך אסמו שובך אלי כאן מלך פי קוסטינה. וכאן מן זגאר למלכים אלי קתלום יהושע. לם מעאהו מלכי פרס ומדי וזאד מעאהו 45 מלכים אוכרין. וזאב מעאהו ואחד גבור קויי יאסר משהור יאסר

בלקווה מתאעהו אלי כאן בדרבה ואחדה יקתל קדאש מן עבד יסמיוו יפת. למהם

לכל קדאם שט לבחר ובעת זואב ליהושע כתבלו פיה. אחנאן לממה מכטארה מן מולוך פרס ומדי אליך יהושע בן נון. אנתין יסמיווך זאב הערבות. סמענה האש עמלת פי אהלנה אלי כסרת קצוראתהם וקתלתהם לכל מן זגיר חתתה לכביר ומה סכפת עלא חד. נחבו נקולולך חצ'ר רוחך מן תווה באעד 30 יום חנזיווך להר אפרים. ואערף אלי מעאנה 45 מאלך אוכר. וכל ואחד מעאהו סתין אלף גבורים. ומעאנה סלאח יאסר. ומעאנה יפת לגבור לקויי יאסר. ותווה נקוללך חצ'ר רוחך ומה תקולשי זינאך עלא גפלה. יהושע קאעד פלישיבה עלא לכרסי מתאעהו ודאיירין ביה התלמידים יקראוו. קאלולו זא שליח זאב זואב. קאלום זיבו הזואב. לאכן מה חלו כאן באעד מה רווחו התלמידים. וקתלי שאף האש מכתוב קבל עליה ציאם וצלה לרבבי. ווקתהה קראבאת שבועות מה חבשי יחיירהם. באעד שבועות למום קראלום הזואב. וקאלום קדאש מן חרב עמלתו עלא כאטרכם ומה כפתשי. ולאכן כאייף מן למלכים האדון. וקתהה קאלולו אנתין תאזנה. וכיף מה סמענה למשה רבינו נסמעו כלאמך. ותווה רזעלום זואב קאסח. כתב יהושע זואב וקראהו לעם ישראל. וכתבלום פי. באסם רבבי אילה ישראל אלי ירכי לקויין ויפרק הרשעים וילם הצדיקים. רבבי הווא איש מלחמה. מני האנה יהושע כדים רבבי. ומן העם היהודי אלי הווא קדוש. אילה לאומה המרושעת והקהלה המנוגעת אלי תעבדו פלאצנאם ולמעאבד. אין שלום אמר ד' לרשעים. נעלמכם אלי גלטו וקתלי פייקתו הציד הנאעש. השנווה תחבו באש תזיו טמיוו ארצ'נה. קעדו גאדי ובאעד 7 הייאם נזיכום האנה. אנתון 45 מלך וכל ואחד ענדו 60 אלף עסכרי. האנה חנזיכום ב12 אלף עסכרי האכהוו. ורבבי יגלבני עליכם. ותערפו אלי 12 אלף עסכרי מננה קתלו חמשת מלכי מדין ובלעם בן בעור. ומעאנה כהן אסמו פינחס. וענדו חצוצרות התרועה וקתלי יטלק בלחצוצרות עדיאנה יטיחו קדאמנה. ודאי סמעתו האש נצאר לפרעה ולעמלק. ושפתו האש עמלנה לסיחון ולעוג ומלכי האמורי. וכאן אנתון מעאכם יפת אחנאן מעאנה גבור הגבורים גבוה מעל גבוה. וישראל עזבהם הזואב ובעתו מעה השליח. ווקתלי זאהם השליח וחכאלום כיפאש הסדר מתאע עם ישראל וכיפאש הומאן מנצ'מין יאסר. ויהושע אלי טולו 2.5 מתרו ולאבש כולו תכלת וארגמן ותאז פוק ראסו מכתוב עליה אסם רבבי. בדאו ירעשו. ויהושע לם 12 אלף עסכרי ומשאלום. ושובך וקתלי שאף יהושע ולעסכר כאף יאסר. ואמו כאנת סחארה כבירה יאסר. קאלתלו מה תכאפשי. ועמלת סחר ודוורת עליהם 7 צואר חדיד. וקתלי שאף יהושע איכאך כאף יאסר. וצלה לרבבי וכתב זואב ליניח לכביר מתאע שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה אלי כאנו ורא לירדן. וקאלו איזה עאוונה וזיב מעאך פינחס וחצוצרות התרועה מעאהו. וזאת חמאמה ורבטלהה יהושע הזואב ומשאת ווצלתו ליניח. פי וקתהה רכב עלא כילו ובדה ידור פלבלאד ויעייט חרב לכבוד השי"ת. ולם לעסכר מתאעהו וזאבו פינחס. ווקתלי שאפת אם שובך לעסכר אלי זא. קאלתלו מה ענדי מה נעמלך. שפת נזמה טאלעה מן אלשרק ומה ענדישי קווה קבאלתהה. תגשש שובך ווצא באש ילווחוהה מן הצור. ויניח חארב שובך ולעסכר מתאעהו וקתל שובך. אלי כאנו קויין יאסר. ופינחס טלק בלחצוצרות. וכל תרועה אלי יעמלהה יטייח צור. ובאעד מה טייח הצוואר לכל. כרז יהושע וחארבו לעסכר מתאע שובך ולמלכים אלי מעאהו ומה כלאוו מנהם חד. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה. 

מנהגי פסח אצל יהודי צפון אפרקיה – מנהגים

כלים למינדרה

כלים למינדרה

מנהגים

כדורי החרוסת

מנהג קדמון קיים אצל יהודי המגרב, לקחת את כדורי החרוסת שנותרו מליל הסדר, מדביקים אותם בקיר הסמוך לכותל של באר המים הנמצאת בחצר הבית.

בצפרו היו מדביקים את כדורי החרוסת שנשארו באחד מקירות החיצוניים אל מחוץ לבית.

בדבדו הדביקו חמישה כדורי חרוסת קטנים כסגולה, על מזוזת פתח הבית.

לפי האמונה העממית: עלמה האוכלת משיירי החרוסת, מקרבת את פעמי חתנה אליה, וראש המשפחה שדואג לבתו, נוהג להשאיר בכוונה קצת חרוסת במטעמים לבתו.

הגלימה הלבנה

רבים נוהגים עד היום ללבוש ולתהדר בליל הסדר בגלימה לבנה וארוכה המגיעה עד קרסוליים פַאַרַאזִייא או גַ'אללַאבִייָא, כסמל לחירות. יש לציין שגם במרוקו, המוסלמים האמידים וה״שיכים״ נהגו ללכת עם גלימות ארוכות בצבע לבן או ירוק, סמל למעמד מכובד, ואילו האיש הפשוט הסתפק בכותונת צרה מאוד שהגיעה בקושי לברכיים, זאת כדי להבדילו מבני המעמד.

מי־ניסן מרפאים

ימי ניסן מהווים תקופה מבורכת, משום שהגשמים שיורדים בזמן זה, יש להם תכונות מיוחדות והם מרפאים מחלות, נגד נשירת שער הנשים.

מי־ניסן מפתחים את הזיכרון

מי־ניסן, אומרים שהם עוזרים ומפתחים את הזיכרון אצל הילדים. כאשר הללו איחרו לדבר, והיו כאלה שבגיל שנתיים ויותר וטרם דיברו, גם עוד לא עשו צעד אחד. לתינוקות אלו, נתנו לשתות מים ״שלנו״, של חודש ניסן, בהם השתמשו קודם־לכן ללישת הבצק של המצות, אחרי שזוקקו וטוהרו היטב באמצעות בד דק הנקרא " אל –חאייאתי " , על־כן נהגו לומר: " אל מא די ניסאן כאי טלק אל-לסאן "  לאמור: מי־ניסן משחררים את הלשון. מי־ניסן ידועים הם, שיש בהם: ״אל באראכא״ (הברכה) ואגדות רבות מספרות על הגשמים היורדים בחודש ניסן, אשר בגינם מתחילים את גז הכבשים דווקא בחודש זה.

גשמים בליל הסדר

אם יש רעמים וברקים בחודש ניסן ובפרט בליל הסדר, הערבים היו שמחים וגם מאושרים. הם טענו שאחרי הגשמים יהיה שובע גדול ושלום בין מלכים, במיוחד כאשר ירדו גשמים בשפע בליל הסדר, הם ראו בזה, סימן טוב לשנה וברכה לחקלאות. אח״כ היו באים בהמוניהם לברך את השכן היהודי אשר עימו הם בקשרי־מסחר כל־השנה, ברכו אותו לכבוד " עיד ארג'יפא " (חג המצות). הם נהגו לומר לו: " האד לעאם, טאחת ארג'יפא פטין "  היינו: ״השנה נפלה המצה בחימר״, משפט לא מובן דיו, כנראה רצו לבטא את ברכתם במשל ובמליצה, כאשר כוונתם היא לאחל לו, שהברכה תשרה בקדירת החימר של עקרת הבית, אשר בה היא מבשלת את ארוחות המשפחה. זוהי גם ברכה מיני רבות בה מברכים בחג הפסח וחג הסוכות.

כלים־בזעיר אנפין

כלים למינדרה

כלים למינדרה

גם הילדים הקטנים שותפו באופן פעיל במנהגי החג אשר כונה גם ״עיד לפול״ (הג הפולים). בחול המועד, הביאו הערבים לשכונת היהודים, כל מיני כלי־בית לבישול: סירי בישול זעירים עשויים מחרס כמו: קדרות, כדים לשתייה וצלחות, והכל מחרס ובזעיר אנפין. ההורים קנו לילדיהם את כל ״מערכות האוכל״ החדשים שיוצרו זה עתה והילדים השתמשו בהם ובישלו בהם פולים ירוקים. נושא הבישול לא היווה בעייה, הילדים חפרו חור באדמה

אשר מחוץ לבית, כל ילד סחב מהבית פחם או שני פחמים והנה תנור מוכן. לפעמים הערבים הביאו גם תנורים זעירים שייצרו מחימר ומכרו אותם ליהודים והילדים בישלו ואכלו בצוותא בתיאבון ובהנאה רבה. כל קבוצת ילדים השתתפה עם הקבוצה הגרה בשכנות של אותו בית, כך עשו כמין קומונה, בישלו ביחד ואכלו ביחד. השותפות הזו, זכתה לכינוי ״כ׳אלוטא״.

בקאזאבלנקה, קראו אותה בשם ״מינדרא״. הטעם למנהג זה הוא כנראה להוסיף שמחה לאוירת החג. (פסחים).

אין אוכלים דגים

משפחות רבות נהגו שלא לאכול דגים בחודש ניסן. במכנאס היו משפחות שלא נגעו בדגים בחודש הזה ולא באו אל פיהם בכלל, במיוחד לא טעמו את הדג ״א־סאביל״ אילתית), כמו משפחות: לענקרי, הלחמי, אלבו, אביכזר, סביעני, אדהאן ושרביט.

גם בתוניסיה ובאלג׳יריה היו משפחות שלא טעמו דגים בכל חודש ניסן.

לא טועמים זיתים

בפאס, הרבה משפחות לא אכלו זיתים בחודש ניסן ולא קירבו אותם אל פיהם בטענה שהם מביאים לידי שכחה, ומאחר ואנו מחוייבים לזכור את יציאת מצרים ולא לשכוח אותה, לכן נמנעו מלטעום אותם. בכלל הרבה משפחות בצפון אפריקה, נמנעו מלאכול זיתים שחורים בחודש ניסן בטענה שהיה זה מאכל עבדים, ומאחר ובני־ישראל יצאו מעבדות לחרות בחודש זה, על־כן אין זה מן הראוי לטעום אותם בכלל. סיבה נוספת שהתרחקו מלאכול זיתים שחורים היא, בגלל שהערבים נהגו להביא אותם בשקים שהיה בהם קמח, והיה חשש שאולי נדבק בהם הקמח .

במרוקו, מקובל היה לראות תושבי המקום הערביים חיים על לחם עם זיתים שחורים, אבל זה היה מאכל העניים והפועלים ילידי המקום.

אין קונים מאומה מהמים

מחשש של ספק ספיקא בחמץ, נזהרו יהודי אלג׳יריה, ולא קנו במשך ימי הפסח מאומה מהגויים ואף לא מיהודים שידוע כי אינם זהירים בהלכות הפסח. (בית יהודה)

לא טועמים תאנים

משפחות רבות גם נמנעו מלאכול תאנים בפסח, משום שהערבים הביאו אותן בשקים, שפעם אולי אותם שקים השתמשו בהם להובלת קמח או אולי נדבק בהם, אולם אותן משפחות, דבר זה נהפך אצלן כמנהג, אף על־פי שיהודים הביאו תאנים שלא היו פעם בשקים, אך המשפחות לא טעמו אותן בכלל.

לא משתמשים במטאטא

יהודי אלג׳יריה נהגו לא להכניס מטאטא חדש לבית בחודש ניסן, משום שבחודש זה נגאלו בני־ישראל ממצרים ואין ראוי לקנות דבר המזכיר את הפסוק ״וטאטאתיה במטאטא השמד״ (ישעיה יד, כג)

כמו־כן, נהגו יהודי אלג׳יריה שבליל הסדר, בתום הסעודה, לצאת לרחובות העיר ולקרוא בקול רם את ״בצאת ישראל ממצרים״ מתוך ההלל והטעם, זכר ליציאת מצרים.

משפחות רבות במרוקו ובאלג׳יריה, נהגו בליל ראשון של ספירת העומר, להחזיק בידם בנוסף לכמה גרגירי מלח, גם מעט כמון, כדי להשקיט את הכעס מעליהם.

ההגדה בליל המימונה

יש קהילות בדרום מרוקו, שנהגו לקרוא את ההגדה בליל המימונה מההתחלה עד הפסוק ״ואקח את אביכם את אברהם״. יש שנהגו לקרוא את ההגדה בציבור גם בשבת הגדול אחרי מנחה.

מנהגים מוזרים

בצד המנהגים הטובים, היו גם מנהגים לא לרוחם של מנהיגי הדור וראשי העדה. בזמנים קדומים היה בצפרו מנהג, שבליל שני של פסח נהג אבי המשודך וכל קרוביו ללכת אל בית אבי המשודכת לקרוא שם ההגדה ולסעוד שם, כך היה משאיר את רעיתו ובני ביתו לבד ומבטל אותם ממצות ״סדר פסח״

גם במכנאס היה בזמנים קדומים מנהג מוזר. בליל שני של פסח, אנשים ביקרו איש את רעהו ואיש את קרובו, אנשים ונשים וקבלו דורונות זה מזה, דבר שגרם לביטול הסדר וזילזול ביום טוב.

יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן-בתי הכנסת

פרק ג: חיי הקהילה

בתי הכנסתיהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה.

במרכז חיי הקהילה נמצא בית הכנסת, ששימש לא רק לתפילה ולקריאת התורה אלא גם לדרשות, ללימוד תורה למבוגרים ולתינוקות, ומשום כך נקרא ה'חדד' בשם 'צלא'. בית הכנסת גם שימש ישיבה לתלמידי חכמים, מקום לחלוקת צדקה, והיו מקומות שבהם שימש גם כמושב בית הדין, ומקום לסופרי סת״ם שכתבו ספרי תורה תפילין ומזוזות. הוא שימש גם להתכנסויות של נציגי הקהילה לדיונים בנושאים ציבוריים, ושם הוכרזו ההחלטות של הנהגת הקהילה, תקנות, חרמות והודעות שונות. למשל, אם רכושו של יהודי נעלם או נגנב, היה מוכרז ׳חרם סתם׳ על מי שיודע היכן הרכוש או מי גנבו ואינו מודיע (חיים טולידאנו, 1690־1750, ״דוק ומשפטי, סי׳ קיט).

בתי הכנסת היו בדרך כלל בבעלות פרטית ובתוך דירה, לעתים בבעלות שני שותפים, והם נקראו בשמות המשפחה של מייסדיהם. בדרך זו עקפו את האיסור של בניית בתי כנסת חדשים, לפי ׳תנאי עומרי. מ״ח פיצייוטו, שביקר במרוקו ב־1860, כתב, שבתיטואן ישנם 16 בתי כנסת בבעלות פרטית, ואמרו לו שזו השיטה בכל מרוקו ואין אפשרות לשנותה. היו בתי כנסת שהקהילה העניקה לחכמים והם היו בבעלותם, במקום שכר, והנדרים שנגבו בהם סייעו לקיומם. עד עתה נקראים חלק מבתי הכנסת על שם חכמים (ראו פרטים בנספח 1).

לעומת זאת בעיר צפרו ׳מימות עולם לא נהגו לעשות בית כנסת של יחיד רק כל הבתי כנסיות הם של הקהל,. קהילה זאת, שהיתה מושפעת מהמנהגים של שכנתה הגדולה פאס, קיבלה את הסכמת חכמי פאס משנת תע"ה (1715) ׳שאין רשות לשום יחיד להוסיף בית הכנסת אם לא שימסרנה לקהל'. וכך היתה תקנה בקהילת מכנאס ׳שלא להוסיף בית כנסת אם לא שתהיה של הקהל,. הנושא עלה בצפרו בשנת תקנ״ח (1798) בהקשר ליוזמה של אדם לפתוח בית כנסת פרטי, כי לא היה מקום בבתי הכנסת הקיימים. חכמי מכנאס התירו לו לפתוח בית כנסת חדש אבל דרשו שיעשה זאת בתיאום עם הקהל (עובדיה, 'צפרו', מס, 205).

לא בכל בתי הכנסת היתה עזרה לנשים. אם באו נשים הן היו עומדות בפתח בית הכנסת, עונות אמן, ושולחות נשיקות לעבר ספר התורה. בצפרו, בית הכנסת הראשון שבו נבנתה עזרת נשים היה בית הכנסת החדש בכינוי 'צלא אזדידא,.

תפוצת בתי הכנסת במאות ה־19־20: לפי מקור מ־1879 היו 15 בתי כנסת בפאם. לפי אותו מקור היו במכנאס 19 בתי כנסת, ובדבדו 11 בתי כנסת – כולם בתי כנסת פרטיים. לפי עדות מהעשור השני של המאה ה־19 היו במוגדור 12 בתי כנסת. בשנות ה־90 של המאה ה־19 היו שם 15 בתי כנסת במלאה ו־5 בקסבה, שבה גרו היהודים האמידים. ב־1886 היו במראכש 21 בתי כנסת, וב־1902 – 24 בתי כנסת. בסוף המאה ה־19 היו בטנגייר 20 בתי כנסת. בקזבלנקה, לפי מקור מ־1902, בית הכנסת הגדול היה של הגביר מימון עמיאל(יוסף ארוואץ, יהוד יוסף׳, דף כד). מספר בתי הכנסת עלה בתקופת הפרוטקטורט, ולפי נתונים משנות ה־50, לפני עצמאותה של מרוקו, היו בפאס, במראכש ובמוגדור 30 בתי כנסת בכל אחת, במאזאגאן – 20, ברבאט – 17, במכנאס ובדבדו, 15 בכל אחת, בדמנאת ובתארודנת 8 בתי כנסת בכל אחת. באוג'דה היו שלושה בתי כנסת, הגדול נבנה ב־1930, ואחד מהם היה של יוצאי אלגייריה. בכפרים הקטנים לא היו בתי כנסת ולעתים לא היה מניין, ולחגים היו הגברים ונשיהם באים לעיר הסמוכה (משה עטייא, ימעט מים׳, אהע״ז, סי׳ יב, יד).

כיון שלפי הדין מותר למכור בית כנסת פרטי (רמב״ם, הל' תפילה פרק יא, הל' כא), היו בתי כנסת שניתנו במתנה על ידי נשים וגברים, עברו בירושה מדור לדור, והיוו מקור הכנסה. ר' רפאל אהרן מונסונייגו מפאס (1760־1840) דן בחלוקת הרכוש של אדם שנפטר ללא צאצאים, ובכלל נכסיו יש לו מחצית בית הכנסת גוף וקרקע ושררה׳(ימי השלח׳, סי׳ א).

אנשים היו קונים את מקומם בבית הכנסת, ומוכרים אותו כאשר עברו למקום אחר או ירדו מנכסיהם. ניתן היה למשכן את מקומו של אדם בבית הכנסת (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 504).

ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס (1783־1843) דן במעשה שהיה במראכש בשנת תקפ״ה (1825), על 'אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית הכנסתי, ולאחר מותו היה סכסוך בין היורשים ובין האם (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לד). אם בעל בית כנסת נפטר והיו לו רק בנות הן יורשות את זכויותיו, ויכולות לשכור שליח ציבור כרצונן – אם ירשו את כל בית הכנסת. אבל אם היה להן רק חלק בירושה, אין הבנות זוכות בשררה(שלמה צבאן, ׳מעלות לשלמה׳, חרם, סי׳ י).

היו בתי כנסת שההכנסות מנדרים ונדבות הוקדשו לחכם מסוים. לפי החלטת חכמי צפרו משנת תקנ״ח (1798), שליש ממכירת העליות בבית הכנסת הגדול יינתן לחכם והדיין שלמה בן מימון הנושא בעול כל התפקידים בבית הכנסת ׳ואין לו שום הנאה מן הצבור׳, כלומר אינו מקבל משכורת (עובדיה, ׳צפרו; מסי 69). היו בתי כנסת בהם ניתנו ההכנסות להחזקתם של תלמידי חכמים (שם, מם׳ 8). החכמים לא ראו בעין יפה שהכנסות בית הכנסת משמשות להנאה פרטית, ותבעו שהן יוקדשו למטרות ציבוריות בלבד:

לא תיגע בה יד אדם ליהנות ממנה וקדוש הוא לאלקינו לעשות בו כל תיקוני ספרי תורה וגם לכל אשר יצא על הבית לחזקה, והמותר לקופה של צדקה. (משה טולידאנו (נפטר 1773), ׳השמים החדשים׳, חרם, סי׳ קכו) ר׳ אברהם אנקאווא מסלא (יליד 1810) מתח ביקורת על בעלי בית כנסת שרצו לגרש יהודי מבית הכנסת, לאחר שנאלץ למכור את מקומו בשנת רעב, והמשיך להתפלל שם. היהודי טען שאבותיו התפללו שם, ואם ילך לבית כנסת אחר בוודאי יגרשו אותו. החכם הוכיחם שהוסיפו לצערו ׳עלבון על עלבונו׳(׳כרם חמר׳, ח״א, סי׳ קלג).

למרות שבית כנסת צריך להיות פתוח לכל, כולל מוסלמים ונוצרים שהיו מבקרים בבתי כנסת, נאסר על יהודי עבריין להיכנס לבית כנסת(שם, סי׳ לז).

קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מאיר נזרי- אירועי הכלולות-החתונה

שבת שלישית ׳שבת לבראזאת׳(שבת השושבינות)קהילות תאפילאלת וסג'למאסא

השבת השלישית היא השבת שלפני החופה הנערכת בבית הורי הכלה וקרויה ישבת לבראזאת׳  (שבת השושבינות) או ׳שבת לערוסה׳ (שבת כלה). שבת זו קרויה גם ׳שבת להריסה׳ (שבת גריסין) על שם התבשיל המרכזי של גריסי־חיטה בסעודת החמין, בסימן של ׳ברך בניך בקרבך, השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך׳. לכבוד האירוע מטמינים בתנור השכונתי מערב שבת כשלושה סירים גדולים מלאים של ׳הריסה׳. לסעודה זו מוזמנים גם קרובי החתן ורעיו. הבנות יושבות על השטיחים מקיר אל קיר באווירה של שמחה רבתי. לאחר שסעדו את לבן בסלטים, בביצים ובתפוחי אדמה אפויים, מגישים להן את תבשיל ה׳הריסה׳ והבשר. אחר כך נוטלות הבנות את עצמות הבשר ופונות לכלה ואומרות: ׳עְקְל עְלָא עְטְמְתְךּ׳ (זכרי את העצם שלך)! כלומר את האירוע שלך. אולי העצם סמל לצלע, ממנה נבראה האשה.

שבת זו שלפני החופה היא השבת השנייה והמרכזית בכל שאר קהילות תאפילאלת בדרום ובמערב וקרויה ׳שבת אלערוסה׳ היינו שבת כלה, או ׳שבת לחנה׳ היא שבת החינה, כאשר טקס החינה נערך ביום חמישי או אף במוצאי שבת.

אירועי שבוע החופה

שבוע החופה מתאפיין ברצף של אירועים: כתיבת שטרי הנדוניה והכתובה, החינה בבית החתן, הובלת הנדוניה, תהלוכת הכלה לבית המרחץ ושמחת השושבינות, תהלוכת החתן לבית הורי הכלה לסיום הצום וסעודת הנישואין, התהלוכה לבית קרובת הכלה ומשם לחופה בבית החתן. להלן תיאור האירועים הנ״ל.

כתיבת שטר ה׳נחלה׳(= נדוניה) ושטר הכתובה

יום או יומיים לפני החופה לפני מנחה או אפילו בערב החופה מבעוד יום נכתבת הנדוניה בבית הכלה. ערכה נקבע על ידי שמאים קרובים, ששמים כל פריט ורושמים את ערכו. ׳שטר הנדוניה׳ קרוי בלשון העם ׳אנחלה׳ על שם פתיחתו של השטר ׳זאת נחלת פלונית בת פלונית׳. אחרי כתיבת שטר הנדוניה כותבים את שטר הכתובה. בהמשך יידון ויודגם שטר זה על מבנהו וסעיפיו.

הערת המחבר : על פי יהושע יג,כג ובהקשר לנחלת בנות צלפחד במדבר כז,ו-יא. הפתיחה ׳זאת נחלת פלונית בת פלונית׳ חסרה בנוסח שטר הנדוניה ב׳מליץ טוב׳, אבל מופיעה בשטר נדוניה ב׳יפה שעה' עמ'רכב ובשטר נדוניה מסוף שנת 1955, ראה רשימת כתובות בהמשך. לשם השוואה נעיר, שהשורש הערבי ׳נחל׳ אחד ממובניו הוא ׳נתן לאשה את המוהר שלה׳, ראה שורש נחל- نحل – במילון ערבי. כאן בהיפוך מגמה על התחייבות בהחזרת הנדוניה לאשה עם גירושיה. השם נחלה – نحلة בערבית אחד מפירושיו הוא שי ומתנה.

חגיגת ה׳חינה׳ בבית החתן

ביום ראשון בלילה נערכת חגיגת ה׳חינה׳ השנייה הפעם בבית החתן. היא נמשכת כל הלילה בשירה וזמרה בכיבוד ובהשתתפות הכלה, שושבינותיה, רעותיה, בנות ונשים מהמשפחה. כבר בבוקרו של יום ראשון נשחטים עגלים לסעודת הנישואין למחרת. יש וכמה מן החלקים הפנימיים של העגלים מוגשים צלי לכבוד המשתתפים ב׳חינה׳. במהלך החגיגה מורחים את ה׳חינה׳ לכלה ולשאר המשתתפות. טקס החינה בבית החתן נהג בעיקר בקהילות הדרום, אבל לא בכל שאר הקהילות.

יום שני בסימן של ׳שובע שמחות׳

יום שני רצוף אירועים בסימן של ׳שבע שמחות׳: הובלת ה׳סורה׳ (= הנדוניה); תהלוכת הכלה לבית המרחץ; תהלוכת החתן לבית הורי הכלה לפתיחת הצום,- סעודת הנישואין; תהלוכת החתן לבית קרובות הכלה ועריכת החופה בבית החתן.

הובלת ה׳סורה׳(= הנדוניה)

למחרת ה׳חינה׳ ביום שני בבוקר נערך טקס הובלת ה׳סורה׳ (=הנדוניה): תהלוכה של נשים ונערות נושאות את כל הכבודה: בגדים, תכשיטים, מצעים ועוד. כל פריט מונח במגש או בכלי של נחושת או של כסף כדי להרבות במוהר ומתן. הן צועדות בשירה של ׳לה־לה־ומא־לי׳ ו׳זינאתום בלהנא׳. בהגיען לבית החתן מנקות פניהן וידיהן מה׳חינה׳. בהובלת ה׳סורה׳ אין הכלה מתלווה. אחר כך באה קבוצה אחרת ובידיהם ׳אלכש׳ (=כלי הבית), שמביאה הכלה בכלל נדונייתה כגון: דלי, קומקום, מהראז(־מכתש), קערה מנחושת צהובה לנטילת ידיים, מצעות, שטיחים, מזרונים ועוד. כלי הבית נטענים על סוסים ומובאים על ידי גברים לבית החתן. בבית החתן הכול כמרקחה, ההכנות הקדחתניות לסעודת הלילה בעיצומן, והשמחה רבה מאוד.

תהלוכת הכלה לבית המרחץ ושמחת השושבינות

ביום זה, ערב הכלולות, נערך טקס אשחום (רחצת הכלה) אחר הצהריים. רוחצים את הכלה בביתה ומלבישים אותה בבגדים חדשים. אחר כך מרכיבים אותה על פרדה ומוליכים אותה לבית המרחץ לטבילה. לאורך כל הדרך מלווה הכלה בבנות משפחתה ובחברותיה השושבינות בשירה וקריאות שמחה. לוקחים לכבודה חלוק רחצה ומגבת חדשים, והמיילדת מלווה את הכלה. בהגיע הנשים לבית המרחץ מטבילה המיילדת את הכלה. אחר כך חוזרת הכלה עם מלוותיה, אבל לא לביתה, אלא לבית אחת מקרובות הכלה. כל הדרך שרות לכבודה. בהגיען לבית קרובת הכלה הן יושבות, אוכלות ארוחת ערב עם הכלה, שותות ושמחות ושרות לכבוד הכלה בליווי התוף. השירה נמשכת עד לבוא החתן ומלוויו הנמצאים בינתיים בבית הכלה.

        הערות המחבר : ׳סורה׳ מונח ערבי קרוב ל׳סואר׳, שפירושו: צמיד, אצעדה, וכנראה, על שם הפריטים העיקריים בנדוניה, התכשיטים, נקראת הנדוניה בשם ׳סורה', ראה מילון ערבי, ערך סואר – سوار

سوار

צמיד {bracelet}

צמיד; אצעדה {bangle}

רצועה, סרט {strap}

        כמו הפזמון הבא:

׳רכבהא בוהא פוק לבגלה / אלאלא לעאטי מולאנא׳

 (־הרכיב אותה אביה על פרדה / ה׳ זיכה אותה למעמד הזה)

       כסימן שלא תצטרך לחזור לביתה או תתגרש.

        כמו הפזמון הבא:

׳זאיה מלחמאם ולעריס מעאהא / מרחבא באסתר ולי זאת מעאהא׳

(שבה מבית המרחץ והחתן אחריה / ברוכה אסתר וכל מלוותיה)

        כמו הפזמון הבא:

׳אדאר אלי מא תפרח אלילא / מה תדרכ אלערוסה מא תשופהא׳

(משפחה שלא תשמח בלילה זה / לא תשיג את הכלה ולא תזכה לראותה)

תהלוכת החתן לבית הורי הסלה לסיום הצום וסעודת הנישואין

ביום החופה מתענה החתן כמנהג רוב הקהילות, אבל הכלה אינה מתענה על פי מנהגי תאפילאלת. להיפך, ׳יום זה היא נוהגת בו כיום טוב, יען כי בבית הכלה נמצאות חברותיה ושושבינותיה, אוכלות ושמחות. אמרו: היאך הן מבלות בשמחה, באכילה ובשתייה לכבודה, והיא בתענית? לפיכך אין היא מתענה, כדי למנוע ממנה צער׳. לקראת הערב מובל החתן לבית הורי הכלה במקהלות עם, כשהוא שרוי בתענית. שם הוא מפסיק את הצום, ושם נערכת גם סעודת הנישואין על ידי אבי הכלה.

ועוד מנהג אופייני בתקופה זו ובאזור זה של הדרום: אין נוהגים לעשות את סעודת הנישואין לאחר החופה, אלא להיפך. תחילה מתקיימת הסעודה בבית הורי הכלה, אחר כך נערכת החופה בבית החתן. מנהג זה אין טעמו ברור, וכנראה, נקבע כדי למנוע צער החתן השרוי בתענית, ולכן הקדימו את הסעודה לחופה. הסעודה מלווה בפיוטים ומשתתפים בה גם אנשי החברא קדישא. הקדמת הסעודה לפני החופה אופיינית היא לקהילות הדרום וכיוצא בהן בבצאר ובבודניב.

התהלוכה לבית קרובת הכלה ומשם לחופה בבית החתן

לאחר סעודת הנישואין בבית הורי הכלה מובילים את החתן לבית בו נמצאת הכלה, ושם מרכיבים את הכלה על פרדה ומלווים את שניהם בתהלוכה רבת משתתפים ברחובות קריה במזמור ׳רננו צדיקים׳ ובפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ עד לבית החתן, שם נערכת החופה.

Meknes-J.Toledano-LA GRANDE CONTROVERSE

MeknesLA GRANDE CONTROVERSE

Alors que la tradition veut qu'il incombe aux nouveaux venus de s'adapter aux coutumes locales, les Castillans trop fiers de leur héritage, avaient dès leur arrivée non seulement conservé les leurs, mais avaient même réussi à v convertir " partiellement nombre d'indigènes. Au -delà de la dimension rarement juridique, des considérations économiques pratiques avaient motivie cette divergence dans l'interprétation de cette règle de l'abattage rituel.

En effet, en Espagne, l'Eglise dans son hostilité intransigeante; interdisait à ses fidèles de racheter la viande déclarée non cacher dans l'abattage rituel juif, ainsi condamnée à être jetée aux chiens. En réaction, les rabbins castil­lans avaient, pour tenter de réduire au minimum les pertes, adopté des règles plus souples. Par contre, en terre d'islam, aucun obstacle ne s'opposant à la vente aux musulmans de la viande déclarée non cacher, les rabbins pouvaient se permettre plus de sévérité en matière de néfiha. Ce fut le passage à Fès vers l'an 1500 d'un rabbin de Tunisie, rabbi Shalom Masnot, qui déclencha la crise. Il avait sévèrement reproché aux tochabim d'avoir tourné le dos à leur propre tradition héritée de leurs ancêtres. Après son départ, ce fut le rab Haïm Gaguin, qui reprit le flambeau en interdisant aux Tochabim de consommer la viande abattue par les Mégourachim, considérée comme non-cacher. Cet in­terdit souleva l'indignation des expulsés si fiers de leurs rabbins et de leurs traditions. La controverse dépassa souvent le plan théologique pour dégé­nérer en bagarres, affrontements physiques, dénonciations, anathèmes, ex­communions et appels aux autorités. Si pour Fès, nous avons une description détaillée de ses péripéties grâce au récit Etz Haïm laissé par son principal héros, rabbi Haïm Gaguin, il n'y a presque pas de documents sur les réper­cussions de la controverse à Meknès.

Quand en en 1526, la controverse atteignit son paroxysme et que les Tochabim de Fès décidèrent de demander l'intervention en leur faveur des autorités, ils avaient délégué à Meknès, où se trouvait le sultan Moulay Bouhsoun, les deux grands rabbins Shémouel Aben Danan et Shémouel ben Danino. Ces derniers n'estimèrent pas utile de demander à un représentant des Tochabim de la ville de se joindre à eux – ce qui aurait pu donner plus de poids à leur requête. De même, les rabbins venus défendre la cause des Mégourachim, ne s'adjoignirent aucun représentant local. Pourtant leur grand maître, rabbi Moshé Halioua, qui avait déclenché la polémique en autorisant les Tochabim à consommer la viande Néfiha; avait quelques années plus tôt quitté Fès pour s'établir à Meknès. Il y avait fondé une synagogue et y était mort une année auparavant, en 1525. Derrière le paravent théologique, se cachait de fait la lutte d'influence pour la direction matérielle et spirituelle de la communauté et elle devait se solder par la victoire des expulsés devenus majoritaires. De guerre lasse, le chef des Tochabim, rabbi Haïm Gaguin prenait l'engagement solennel en 1535 de ne plus émettre de critiques contre les règles de l'abat­tage des expulsés et d'accepter la règle de la majorité. La communauté de Meknès, vivant à l'ombre religieuse de celle de Fès, adopta sans réserve ce compromis historique. La fusion totale des deux communautés devait y être plus rapide, aucune trace de nette de distinction entre les deux composantes de la communauté ne subsistant au bout de quelques générations. Par une sorte de compromis : les Tochabim adoptant les coutumes des Mégourachim et leur approche de la Halakha, les Mégourachim adoptant l'arabe, oubliant peu à peu totalement l'espagnol comme langue vernaculaire. A Fès par contre, les descendants des Tochabim devaient conserver jusqu'à nos jours une syna­gogue avec un rituel particulier, Ahabat Hakdmonim, différent du rituel séfa­rade, portant un nom à première vue intrigant de slat elfassyin, la synagogue des Fassis – pour souligner leur antériorité, les vrais Fassis, ceux d'avant l'arrivée des expulsés. A Marrakech également, le nom de l'une des plus belles synagogues jusqu'à nos jours en est un rappel historique, slat el ajama, la synagogue des étrangers, celle des nouveaux venus, les expulsés de la pé­ninsule ibérique ne parlant pas arabe. Progressivement les descendants des expulsés aussi bien à Fès qu'à Meknès abandonnèrent l'usage du judéo -es­pagnol pour le judéo -arabe comme langue vernaculaire, truffée il est vrai de réminiscences espagnoles, le plus souvent inconscientes comme nous le verrons dans la seconde partie du livre. Alors que les communautés du nord – Tétouan, Larache, el Ksar, Tanger lui resteront toujours fidèles sous forme de dialecte local, la Hakitia.

Nous avons très peu de documents sur la première et seconde génération d'expulsés d'Espagne à Meknès. Toutefois on sait que le plus célèbre scribe de la génération, rabbi Moshé Zabarro qui s'était déjà illustré en Espagne par la qualité calligraphique exceptionnelle des Rouleaux de la Loi sortis de sa main, est arrivé à Meknès vers 1500. On ne sait combien d'années il y séjourna avant de repartir pour Tétouan, où il se fixa définitivement. Au moment de quitter l'Espagne, ses deux fils avaient été enlevés par un curé, mais l'un d'eux devait réussir à fuir et à le rejoindra à Tétouan où il devait mourir peu de temps après. Deux Sifré Torah écrits par rabbi Moshé Zabaro ont subsisté jusqu'à nos jours dans tout le Maroc, entourés d'une grande vénération pour leur qualité exceptionnelle. L'un à la synagogue El Crudo Tétouan, l'autre à Meknès dans la synagogue rabbi Shélomo Lazimi fondée par le chef de cette famille d'expulsés vers 1520. Dans la synagogue reconstruite au vieux mellah par ses descendants se trouvait également un trésor de documents très anciens remontant sans doute à l'expulsion d'Es­pagne, mais ses héritiers en étaient tellement jaloux que par superstition, ils ne permettaient à personne de les consulter et on ne sait pas ce qu'ils sont devenus après le grand exode, si ce n'est que le Séfer Torah aurait été trans­féré par la famille à Strasbourg.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר