ארכיון יומי: 28 במרץ 2017


מאין עברו בני ישראל – פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

מאין עברו בני ישראלפסח-בבהילו

מנהג עתיק יומין שהשאיר את חותמו עד ימינו בכמה קהילות ישראל בעולם בצפון־אפריקה בכלל, ובמרוקו בפרט, הוא: כאשר מגיעים לקריאת ההלל, מתגנב אחד המסובין ונעלם לכמה דקות, אחר־כך הוא חוזר כשעל שכמו צרור של מצות ומקל בידו, נכנס לחדר הסדר דרך דלת צדדית, ובצורה מבוהלת הוא מספר לנוכחים שהוא מיוצאי מצרים, וכי זה עתה ״בקע השם את ים־סוף״, המצריים מושלכים עתה על שפת הים ועל־כן הוא שואל בעגה המוגרבית המדוברת:

מנאיין דאזו איסראיל ?  מאין עברו בני ישראל ?  

מן הון דאזו איסראיל ? מכאן עברו בני ישראל! (עונים לו)  

ולאיין ג׳אדי נתי?      ולאן אתה הולך? (שואלים אותו)

לירושלים! לירושלים! (משיב להם).

והם עונים לו ביחד:                   לשנה הבאה בירושלים.

האיש מוסיף ומספר להם, כי בני ישראל זכו בשלל־רב ובכסף וזהב שהשאירו המצריים (וינצלו את מצרים), אך מאחר ולא יכלו להתמהמה, לא הספיק בצקם להחמיץ, והנה הוציא הוא ממצרים ״עוגות מצות כי לא חמץ״ (מראה להם את צרור המצות על שכמו). שיחה זו מסתיימת בקריאה בצוותא מפי כל המסובין, את הפסוק: ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ או ״וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח״. מטרת ריבוי השינויים בלילה זה, כדי שהתינוקות ישאלו ״מה נשתנה״ ובמיוחד שלא ישנו.

מי היה דיינו

אין לך חג שבו לב היהודי כל־כך ער ושמח כמו בליל הסדר של פסח, זהו הלילה המהנה והמפואר ביותר בכל בתי ישראל שבכל אתר ואתר. המשפחה מסובה סביב שולחן הסדר, העמוס במאכלים וגם כלים נאים וכשרים, קריאת ההגדה בצוותא, שתיית ארבעת הכוסות, הסעודה הדשנה, הפיוטים המיוחדים ומעל לכל, אוירת החג השפוכה על פני כולם.

החלק הראשון הוא כולו סוער וחגיגי, כי כל בני־הבית ואף הנשים מסלסלים בגרונם ובקול רם, את הקטעים ״והיא שעמדה״ ״בבל דוד ודור חייב אדם״ ואחד מתחרה בשני בקריאה ובהתלהבות, עד שמגיעים ל״דיינו״, ואז האוירה מתחממת יותר והאב שואל את הילדים: מי היה דיינו? יהודי או מצרי?, אבל הילדים עדיין זוכרים את מעשה דיינו, שאבא סיפר בשנה הקודמת, על צורר היהודים, בשם ״דיינו״ שהיה ראש השרים ואשר מרוב שנאתו ליהודים, גנב את טבעת הסולטן (המלך), ואח״כ העליל על היהודים שהם בכשפיהם ״העלימו״ אותה מארמון המלוכה. המלך שהיה חסיד אומות העולם ואוהד היהודים, התחפש בליל הסדר לאדם עני ובלויית סגנו דיינו, ירדו לשכונה היהודית ה־מללאח, ומה הם שומעים? קולות בוקעים מכל בתי־ישראל ומכל פינה ב־מללאח ״דיינו״. ראש המשפחה שואל את בני ביתו וכולם עונים ביחד ״דיינו״, ואז המלך הבין שיד ראש השרים במעל. תיכף עצר את סגנו ואומד לו: הנה, עיניך הרואות, ספר עתה את האמת לאחר ששמעת שכל היהודים צועקים שלא הם גנבו את הטבעת, אלא אתה, דיינו.

השר הצורר הודה במקום ועל זה גם שילם במקום וביוקר.

שפוך חמתך

אחר הסעודה הדשנה, הסיפורים והנסים על יציאת מצרים, הפיוטים, ברכת המזון ואכילת האפיקומן, פותחים בחלק השני של ההגדה המתחיל ב״שפוך חמתך״: אולם לפני שפותחים בחלק השני, פותחים גם את דלתות החדר לרווחה ויש גם שמשאירים כניסת הבית פתוחה כל הלילה.

נהגו להזהיר את הילדים הקטנים לבל יירדמו ובקשום להישאר ערים עד הסוף, כדי לראות את ״שפוך״, והכוונה ל״שפוך חמתך״, ומניה וביה, הוסיפו ושאלו אותם: מיהו שפוך? איש או אשה!

היו גם מקומות שבהם הורים הפחידו את ילדיהם בספרם להם כי ״שיפוך״ (שפוך) הוא דמות אגדתית, שהיא ספק ״שד״ ספק ״צדיק״, ושעלולה להיכנס בכל רגע ולפגוע בילדים הנרדמים. הילדים המבוהלים מהפחד שהיה נופל עליהם, היו נשארים ערים עד הסוף.

מסיימים את קריאת ההגדה ב״נשמת״ ו״שיר השירים״ ובשעה מאוחרת שרים את חד־גדיא ומתרגמים אותה לערבית יהודית. בפיוטים ״אין אדיר כה׳״ ו״כי לו נאה״, וב״לשנה הבאה בירושלים״ חותמים את סדר ליל פסח.

המימונה מנהג עתיק – חג חדש-המימונה במכנאס

מתוך הספר " יהדות המגרב " לרפאל בן שמחוןבוסידאן -מימונה

המימונה

מנהג עתיק – חג חדש

חג חדש, אך עתיק התווסף למדינת ישראל בשנות רד60, והוא חג ״המימונה״, חג שהוכר אחר־כך, גם כיום בחירה מבין החגים הקיימים.

עם קום המדינה הגיע לארץ, נחשול אדיר של עולים חדשים וכל שבט הביא עימו את מנהגיו, אמונותיו והרגליו. אחת העדות הגדולות מבין העולים שהגיעו עם קום המדינה ואחריה, היא העדה הצפון־אפריקאית אשר הביאה עימה מטען רוחני רב־־ערך, אך לצערנו, מטען זה לא נוצל כראוי והמדינה על כל מוסדותיה, לא טיפלה כיאות במורשת שהביאה עימה עדה מפוארת זו. גם העולים החדשים ממרוקו שהגיעו אז, נתקלו בבעיות קליטה קשות וחמורות בשנות העלייה הראשונות, ולא התפנו למורשתם ולמנהגיהם. היו ביניהם אפילו שחשבו, שבתרבות המדינה המתחדשת, אין מקום למסורות העבר שנראו בעיניהם כפסולות.

הערת המחבר : ראיה שטחית ונאיבית זו, הייתה בה סכנה לא רק של שכיחת העבר, אלא גם התנכרות כלפי ייחודה וסיגולה של העדה ותרומתה למסורת ישראל

זה דורות שיהודי המגרב חוגגים את החג הזה בלי לדעת את הרקע ההסטורי שלו ורואים בו כחלק מחג הפסח עצמו עד כדי כך, שאם נשאל יהודי מרוקאי, מה זה מימונה?, הוא יסתכל עלינו בתימהון רב ולא ידע ליתן תשובה לכך, כי עבורו, חג ״המימונה״ הוא חלק בלתי־נפרד מחג הפסח עצמו וכאילו חג זה הוא נחלת הכלל של עם ישראל ונצטווה לחגוג אותו יחד עם חג שמיני של פסח כהשלמה לאותו חג.

אם כן, מהו אופיו הציבורי של חג המימונה?, מהן דרכי ביטוייו, משמעויותיו ומקורותיו? האם הוא עתיק יומין?

כבן יוצא ארץ זו, אנסה להתמקד בדרך שבה חגגו קהילות יהודי המגרב, את חג המימונה.

המימונה במכנאס

כיליד העיר מכנאס, אתאר את החג הזה כפי שהיה נחוג בעירי וכפי שחויתי אותו, אני עצמי. יש לציין שבדרך־כלל, כל קהילה חגגה את ערב המימונה, בסגנון משלה ובשינויים שונים, כמו הכנת השולחן ומה להניח עליו, אם זה דג־חי, או סתם־דג, לאכול חמץ או לא, להכין כוסכוס או מופליטה ועוד שינויים רבים.

מצהרי־יום שמיני של פסח, מתחילה שמחת המימונה ומיד לאחר הצהרים, יוצאים הנערים אל מחוץ לשכונה היהודית ה־מללאח, אוספים פרחים משדות הסביבה, עושים מהם זרים, בהם מקשטים את ראשיהם וחוזרים לשכונה בריקוד ובשירה הידועה:

א־לאלא מימונה!              הו גבירה מימונה!

א־לאלא עזזונה!              הו גבירה יקרה!

א־מבארכא מסעודה!        הו ברוכה ומאושרת!

שיבולי חיטה

לפנות ערב, הערביות הכפריות מצטופפות כבר ליד הכניסה ל־מללאח כשבידיהן אלומות של שיבולי חיטה כדי למכור אותן ליהודים, כי אין יהודי שאינו מקשט את ביתו בירק, ואין ירק טוב יותר משיבולי חיטה.

שיבולי החיטה הונחו על השולחן או הוצמדו למשקוף החדר ליד המזוזה. תפילת ערבית

אף על־פי שתפילת ערבית של ליל המימונה, היא תפילת חול, היא נשאה אופי חגיגי ביותר ועם הרבה פיוטים. במכנאס תפילת ערבית נפתחה בפיוט מיוחד כעין תפילה למשיח שיבוא ויבשר את הגאולה. בלילה זה התפילה נפתחה במזמור ״השמים מספרים״ (תהל יט) ואחרי ״והוא רחום״, קהל המתפללים פצח בפיוט הבא ובלחן מיוחד:

 

דגל מחנה יהודה ירום!             ותהיה המשרה על שכמו!

בבוא רוכב על עב קל במרום!     ולפני שמש ינון שמו!

מזרח מערב, צפון ודרום!          מפניו ירגזו ידמו!

אז ננתקה את מוסרותמו!          זעם ועברה בה יהרה. . .

ויצא חוטר מגזע ישי,

ונצר משרשיו יפרה!

אחרי פיוט זה התחילה התפילה כולה מלווה בפיוטים ושירי חג. אחרי תפילת ערבית לפני ״עלינו לשבח׳/ נהגו לשיר את ״אין כאלהינו״ עם תרגום ערבי יהודי.

תרבחו ותסעדו

אם במשך היום, האנשים ברכו איש את רעהו בברכה המסורתית הידועה ״מועד טוב ומבורך״, בליל המימונה, מיד אחר תפילת ערבית, כל אחד בירך את שכנו בברכה החדשה ״תרבח ותסעד״ (תרויח ותצליח ליחיד) ואם זה לרבים, ״תרבחו ותסעדו״ (תרויחו ותצליחו).

בית־ הכנסת ע״ש ר׳ דאווד

במכנאס היה בית־כנסת מפורסם על־שם ר׳ דאווד (דוד) בוסידאן, קדוש ומלומד בנסים. הרב של בית־כנסת זה, היה אחד מצאצאי הצדיק, בשם ר׳ משה בוסידאן ז״ל. חכם זה היה מאוד נערץ ומכובד על־ידי חסידיו צאן מרעיתו, אשר כולם היו אנשי עמל, ברובם חקלאים ואנשים פשוטים ותמימים. בליל המימונה היו ידי הרב מלאות עבודה, כל צאן מרעיתו היה בא אל ביתו של הרב, ומשם הרב היה יוצא עימהם בשיירה ארוכה של חסידים אל בית־כנסת שעל שם סבו ר׳ דאווד. הרב היה נישא על כפיים או על כיסא והקהל אחריו, בשירה ובמחיאות כפיים. מתפללים תפילת ערבית חגיגית עם פיוטים, בסיום התפילה מחזירים את הרב ושוב בשירים ופיוטים, מורידים אותו מעל הכיסא וכשנכנסים לביתו, פוצחים כולם בשירה אדירה:

דעו כי ה׳ הוא האלהים!                   אין מלבדו,

גבוה מעל גבוה וגבוהים,                  גדול כבודו,

בסתר חכמה, בינה, חג׳׳ת נהי׳׳ם, גילה זיו הודו, זה אלי ואנוהו אהובהו וארוממנהו, באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו

הרב מגיע לביתו, שם חיכה לו כבר קהל עצום שהיה בא לקבל את ברכתו. בבית היו מוכנות כבר גיגיות ענקיות מלאות עלי חסה שטופים, לידם מונחת גיגית נוספת, מלאה מטבעות קטנים מנוקבים של ה״גרוש״, וקערה גדולה מלאה דבש.

הרב מתיישב ישיבה מזרחית על מזרן רחב כשעל ידו עומדים בניו הגדולים, וכל אחד מקהל חסידיו ניגש אליו, מרכין ראשו ומנשק את ידו. הרבי שם את כפות ידיו על ראש המתברך ומברך אותו ב׳יברבת כוהנים״. מיד אחריה, הוא נוטל את העלה של החסה השטופה היטב, טובל אותו בדבש או בחלב, כורך את העלה עם תמרה אחת ומושיטו למתברך. יש לציין שהמבוגרים לא זכו במטבע ה״גרוש״ מידי הרב.

הילדים שהצטופפו בין הקהל הרב, זכו גם הם בברכת החכם, בעלה החסה טבול בדבש, אך לא בתמרה, במקומה הם קיבלו מידי הרב מטבע קטן של ה״גרוש״.

האימהות נהגו להשחיל חוט בחור ה״גרוש״ וענדו את המטבע על צוואר ילדיהם כסגולה נגד עין־הרע וכל מרעין בישין.

שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל״ והרב צו״ ף דב״ש-רות קרק

מחנה ישראל8

שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל״ והרב צו״ ף דב״ש

לזכרו של שמעון לנדמן, חוקר וידיד

מבוא

בשנים האחרונות חלה התעוררות בחקר ארץ־ישראל בעת החדשה, שמתחילת המאה ה ־19 ואילך. העיר ירושלים הנה אחד הנושאים הנדונים ביותר בהקשר זה, וביחוד תהליך הצמיחה והגידול שלה והתפשטותה אל מחוץ לחומת העיר העתיקה. יחד עם־זאת נמצא שמספר קהילות יהודיות בירושלים של המאה הקודמת ונסיונות השיקום והבנייה שלהן זכו לסיקור דל יחסית. עם אלו נמנית העדה המערבית, רבה המופלא ר׳ דוד בן־שמעון (צו"ף דב״ש) והשכונה החלוצית ״מחנה ישראל״ שנבנתה על־ידי בניה.

חלק מן ההסבר למצב זה טמון במיעוט המקורות שהיו ידועים לנו עד לאחרונה אשר נגעו לקהילה המערבית, ובמעמדה הנחות יחסית בקרב יהודי ירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית. כמו־כן, יש להזכיר כגורם את יחסי הציבור הלקויים של בניה בתקופה שמאז מלחמת העולם הראשונה ועד היום, לעומת ריבוי הפרסומים של בני משפחות, קהילות ושכונות אחרות.

במאמר זה ייעשה נסיון להאיר במידת האפשר את השינוי לטוב ולרע שחל במצב החומרי של העדה המערבית, מאמצע המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במיוחד יושם דגש על אישיותו של הרב צו״ף דב״ש ועבודתו למען העדה, בנסיון לפתור את בעיותיה ולהיטיב את מצבה. יתוארו אף מפעלי הבנייה של הקהילה המערבית בעיר העתיקה וראשוניותם ביציאה אל מחוץ לחומות ירושלים.

העדה המערבית בירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית

כדי להבין את הרקע לפעילותו של הרב דוד בן־שמעון (להלן הרדב״ש) ומפעלי הבנייה, נביא בקצרה תיאור מצב העדה המערבית בירושלים. בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית כתבו אברהם אלמליח ונחום סלושץ על התפתחותה ומצבה של העדה בעיר. ממאמריהם וממקורות נוספים אנו למדים על כמה מאפיינים בולטים: א. העדה בירושלים גדלה מספרית בתקופה שמשנת 1854 ועד לסוף המאה ה־19 מקבוצה קטנה מאוד, בת 15-10 משפחות (ולהערכתי הרבה פחות מחמישים נפשות), לכאלפיים וחמש מאות נפש. ערב מלחמת העולם הראשונה ובזמן המלחמה עצמה חלה התמעטות במספר אנשיה.

טבלה 1 : מספר בני העדה המערבית בירושליפ בשנים 1916-1854

                                     שנה                           מספר                            מקור

א 15-10 משפחות 1854
ב 1,000 נפשות 1872
ג 1,290 נפשות 1881
ד 1,100 נפשות 1889
ה 2,420 נפשות 1896
א 2,200 נפשות 1908
ו 1,987 נפשות 1913
ז(נתון חלקי)

 

1,029 נפשות 1916

עם מניעי העולים שבאו לירושלים אפשר למנות מחד גיסא גורמי דחייה ממרוקו, שם סבלו רדיפות ועלילות, ומאידך גיסא, משיכה לארץ הקודש שנבעה מחיבת ציון ומתקוות משיחיות. שני אירועים אשר תרמו באמצע המאה הקודמת להגברת העלייה היו השתכנותו של הרדב״ש בירושלים, ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בשנת 1863 ופגישתו עם הסולטאן כדי לבטל עלילה בדבר רצח ילד ספרדי בידי יהודים.

ב.         מבחינה ארגונית זוהי עדה הנאבקת במשך כל התקופה על השגת עצמאות רבה יותר בניהול ענייניה ויציאה מחסות הכולל הספרדי בירושלים. נסיונות אלו שניזומו בידי ר׳ משה ויעקב תורג׳מאן בשנות השלושים והארבעים של המאה ה־19 נכשלו, אולם בשנת תר״כ (1860) הצליח הרדב״ש לייסד עדה וכולל עצמאי, אם כי קשור בהסכמים עם הספרדים. העדה נוהלה על־ידיו, ומשנת תרכ״ו (1866) ועד מותו בסוף שנת 1879, בעזרת ועד בן שבעה חברים, שבחרו נכבדי הקהילה. לאחר מותו ניכרה ירידה בפעילות הנהלת העדה, וחלה סחיפת־מה לרעת הכולל המערבי בהסכמים שקיים עם הכולל הספרדי. כן הופרה אחדות העדה מפאת סכסוכים פנימיים.

ג.          מבחינה חומרית שררו בעדה רוב התקופה עוני רב, חוסר מגורים מתאימים ומצב של תזונה לקויה עד רעב. בשנת 1871 כתב דב״ש לאמריקה על כשבע מאות נפש בקירוב (מתוך סך כולל של כאלף נפשות), אשר נמנו עם עניי הקהילה: ״…עניים ואביונים ות״ח [תלמידי חכמים] ויתומים ואלמנות המושלכים בדומן ע״פ השדה… והם מחוסרי מחסה …מזרם ומטר ורוח סערה ואש מתלקחת…."

 

מצב זה השתפר במקצת בימי כהונתו של הרדב״ש, כפי שיפורט להלן, אולם בעשור הראשון של המאה ה־20 חלה הידרדרות מחודשת:

מצבה החמרי של עדה זו הוא רע מאד. לפני כמה שנים היתה עדה זו כאמור במרוצת דברינו, אחת העדות היותר מוצלחות ומאושרות שבירושלים. מספר נפשות ענייה היה מצער לעמת רב הכנסותיה, וע״י זה חיו ענייה וחכמיה אלמנותיה ויתומיה, ממש כאנשי כולל אונגאריה בשעתם. אולם, לא לעולם חסן! הימים ההם חלפו ותחתם באו ימי עני ומחסור. מיום מות המלך, אבי המלך המושל כעת במרוקו, גברה היציאה משמה לירושלים באופן מעציב, אין לך שבוע שבו לא תביא האניה ליפו מאות אנשים כלם עניים מרודים ופניהם מועדות ירושלימה, עד כי עלה כיום מספר נפשות העדה לסכום של 2,000 נפש. לעומת זאת, מעטה ההכנסה במדד, רבה מפני המרד והמבוכות שהתחוללו שמה בימים האלה, והעדה הזאת טובעת בבאר צרה ויגון.

טללי אורות-ספר ויקרא – פרשת "ויקרא". מאת: הרב משה אסולין שמיר

ספר ויקרא – פרשת "ויקרא".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"ויקרא אל משה".

"אמר רבי חייא … ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח).

 בת קול קוראת לכל אחד מאתנו – רק שנטה אוזן קשבת!

א' זעירא במילה "ויקרא"- רמז לענוותנות משה רבנו (בעל הטורים).                     

את ספר ויקרא – ספר "תורת כוהנים", אנו פותחים בדרך כלל בשנה מעוברת לקראת נסי פורים, ובשנה פשוטה לקראת ראש חודש ניסן בו נחנך המשכן, וירדה אש התמיד מן השמים, וכך נוצר החיבור בין עליונים לתחתונים.

בחודש ניסן הקריבו הנשיאים את קורבנותיהם לרגל חנוכת המשכן.

בחודש ניסן נולדו האבות.

בחודש ניסן נגאלו אבותינו ממצרים לפני 3330 שנים (תשע"ח) ע"י ניסים ונפלאות מעל הטבע.

בחודש ניסן נדדה שנת המלך אחשוורוש, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, דבר שפתח את שערי נסי פורים.

בחודש ניסן לא אומרים וידוי, וזהו החודש היחידי בו לא מתוודים במשך כל החודש.

בחודש ניסן נזכה להיגאל מתוך חסדים רבים, רחמים גדולים כדברי רבי יהושע בן חנניה: "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל" (ראש השנה יא א). בגאולתנו הקרובה יתרחשו ניסים ונפלאות פי 50 מאשר ביציאת מצרים כדברי מרן הרה"ג עובדיה יוסף ע"ה. את זאת הוא לומד מייתור האות נ במלה "נ – פלאות"  מתוך הפסוק המובא בנביא מיכה (מיכה ד, טו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו  נ – פלאות".

גם המילה הראשונה בפסוק הנ"ל "כימי", מצביעה על יומיים בבחינת הכלל של "מיעוט רבים שניים". כלומר, יש לנו שני ימי גאולה: היום הראשון של גאולת מצרים, והיום השני של הגאולה העתידה השלמה, כאשר בין שני הימים הנ"ל, אנחנו עוברים וחולפים לאורך אלפי שנים בתוך מיצר- ים = מצרים, של צרות וצוררים.

 

ויקרא אל משה" – משה זכה לקריאת אלוקית."

איך נוכל לזכות גם אנחנו לקריאת כיוון אלוקית?

רבנו "אור החיים" הק' שואל, מדוע נאמר "ויקרא אל משה", ולא "ויקרא ה' אל משה" כמקובל במקומות רבים?

בתשובתו הראשונה, רבנו אומר: "ואולי שיכוון הכתוב להודיע תעצומותיו יתברך, שיקרא בקול גדול ולא ישמענו זולת את אשר יחפוץ. והוא אומרו ויקרא אל משה, שהגם שקרא, לא נשמע הדיבור אלא אל משה, ולא למי שלפניו. ולפי זה אם היה אומר הכתוב ויקרא ה' אל משה, תבין שה' קרא בקול גדול, אבל הגעת הקול למשה היה בקול נמוך, שישער משה בדעתו שאותם הרחוקים… לא ישמעו, ואין כאן חידוש פלא ה'…". לכן נאמר 'ויקרא אל משה' כדי לחדש שלמרות שה' קרא בקול גדול, רק משה "שמע קול גדול, והן הן נוראותיו יתברך שלא שמע זולתו".

בתשובתו השנייה, רבנו אומר שבתחילת הפרשה לא נאמר שם ה', בגלל שזו "הזמנה בעלמא, או דרך כבוד", לעומת זאת בהמשך שם מדובר בהזמנה של מצוות קרבנות נאמר: "וידבר ה'".

בתשובתו השלישית, רבנו מבסס את דבריו ע"פ המדרש (ויק"ר א, ח) האומר שלאחר הקמת המשכן, משה, אהרון, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים היו סביב לאוהל מועד, וחיכו לראות למי ה' יקרא, ובמי יבחר. אכן, הפור נפל ומשה נבחר, וכדברי רבנו אוה"ח הק': "שהיו מצפים גדולי ישראל למי יקרא ה', סימן שהוא החביב, לזה אין לומר אלא 'ויקרא אל משה', והבן". ומכיוון שכולם ציפו לקריאת ה' יתברך, לא היה צריך הכתוב לציין את שם הקורא שהוא ה'.

רבנו אוה"ח הק' כותב: "ושומע לי ישכון בטח, יקבל את האמת ממי שאמרה – ואפילו מפי תלמיד היושב לפני חכמים" (פרי תואר סימן לט, סעיף קטן לב). כך מעיד על עצמו מורנו ורבנו.

רבנו רש"י  מסביר: "ויקרא אל משה – לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים – קדמה קריאה = לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר" (ישעיה ו ג). אבל לנביאי אומות, העולם נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם" (במדבר כג ד).

רבנו בעל הטורים: "א' דויקרא זעירא. שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנאמר בבלעם כאילו לא נראה לו ה', אלא במקרה. ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה.

ע"פ זה ניתן לפרש את דברי מדרש פליאה: "מניין זכה משה לקרני ההוד {סוף פרשת כי תשא}, לפי שנשתייר לו מעט דיו בקולמוסו והעבירו הקב"ה על ראשו". כוונת הדברים היא שבגלל ענוותנותו זיכה אותו הקב"ה בקרני הוד.

למרות שכבר נאמרו הדברים בפרשת "כי תישא", הם נרמזים גם פה, היות ונאמר בגמרא (סוטה ה ע"ב): "כל מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות כולם. שנאמר "זבחי אלוקים רוח נשברה", לכן בא הרמז כאן , בפרשה הראשונה המדברת על הקרבנות.

המשפיע הרוחני בישיבת "חוט של חסד הרה"ג נפתלי צבי לינדר שליט"א אומר ע"פ (מ. רבה ה, יד): משה זכה לכך, בגלל בטחונו ואמונתו בה' כאשר היה בדרכו למפגש הראשון עם פרעה בארמון. הזקנים שהיו אמורים להצטרף למפגש, נשרו בדרכם לארמון מפחד השומרים ששמרו על הכניסות לארמון, כולל חיות טרף. משה ואהרון לעומת זאת, בטחו בצור עולמים ונכנסו לגוב האריות. הזקנים שילמו על כך: "ואל משה אמר, עלה אל ה' אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחוויתם מרחוק – וניגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו" (שמות כד, א-ב). אהרון ויתר על העלייה לה', כדי לא לבייש את הזקנים, אבל ה' גמל לו בכך, שזיכה אותו ב"אורים ותומים" שהם יצירה אלוקית כדברי הרמב"ן.

 מוסר השכל לכולנו:

הקב"ה נאמן לשלם שכר למאמיניו כדברי המשגיח על ראשי תיבות לכתוב בתפילת שחרית:

 "י – שתבח ש– מך ל– עד מ – לכנו"  = ישלם. כלומר, הקב"ה נאמן לשלם לכל אחד כפועלו.

"ואמרת אליהם:

אדם כי יקריב מכם – קרבן לה'" (ויקרא א. ב).

סוד הקרבן – לדעת הרמב"ן.

הרמב"ן הק' אומר על הקורבנות: "ועל דרך האמת יש בקורבנות סוד נעלם… וכל קורבן לשון קרבה ואחדות…". כלומר, מעשה הקורבנות הוא רזין דרזין, ובפרט כיום שאנו רחוקים אלפיים שנה מהקורבן האחרון שהוקרב בבית המקדש. בכל זאת הרמב"ן פותח לנו צוהר, ולהלן דברי קודשו:

"מעשי בני אדם נגמרים במחשבה, בדבור ובמעשה.

  • סמיכת ידיו – כנגד המעשה.
  • וידוי – כנגד הדיבור.
  • שריפת הקרב והכליות – כנגד המחשבה והתאווה.
  • הכרעים – כנגד ידיו ורגליו.
  • זריקת הדם על המזבח – כנגד דם נפשו… כדי שיחשוב המקריב… כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו   שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא ה' שלקח ממנו תמורה, וכיפר עליו הקורבן…(ויקרא א, ט).

 כי יקריב – מכם קרבן לה'" (ויקרא א. ב).

"כי יקריב – לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות ב"י לעבודת ה',

 ולזה יקרא – קרבן לה" רבנו אוה"ח הק'. שם)

"כי יקריב כי מלאכת שמים על שכמי שמתי מימי חורפי –

ללמוד {ללמֵד} תורה לחפץ ללמוד" (בהקדמה לפירוש "אור החיים").

רבנו "אור החיים" הק' מסביר בהרחבה ע"פ מדרש (תנחומא ויקרא סימן ח) מדוע התורה משתמשת בביטוי "אדם כי יקריב" ולא "איש כי יקריב". זה רומז לחטא אדם הראשון שבעקבות חטאו, נוצרה אצל זרעו הנטייה לחטוא. לכן, ה' נתן בגופנו אות ברית קודש, וציווה אותנו למול. רבנו מדגיש שעל אדם הראשון נקנסה מיתה למרות שהיה שוגג, ולא הועיל לו הקרבן. הסיבה לכך, היות ואדם הראשון חטא למרות שלא הייתה בו הנטייה לחטוא, לא כן אצלנו, שכאמור קיימת הנטייה לחטוא, אותה ירשנו מאז חטא אדם הראשון. לכן, אצלנו מועיל הקרבן לחטא בשוגג.

רבנו האר"י הק' אומר שבכל אדם קיימים שני גופים: אחד זך וטהור. הגוף השני עשוי מקליפת נגה הכוללת יצר הטוב ויצר הרע בבחינת "טוב ורע". זהו אותו לבוש המכונה "כתנות עור", בהם הלביש הקב"ה את אדם וחוה לאחר החטא. רבי מאיר קרא להם כתנות אור, שע"י קיום תורה ומצוות, אנו בוררים את החטא, וכורתים את הרע.

רבנו "אור החיים" הק' שואל: מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב קרבן"? הביטוי 'מכם' מתייחס לאנשים המביאים קרבן. לכן היה יותר מתאים להקדים את המילה "מכם" המשקפת את הנושא, ורק א"כ את הנשוא ="יקריב". רבנו מדגיש שהביטוי "אדם כי יקריב מכם" רומז לכך שלאחר שהקב"ה קרא ובחר במשה בבחינת "ויקרא אל משה", קירב אליו את משה מצד ישראל בבחינת "מכם", וכדברי קודשו: "אין זה אלא מכם. פירוש, מצד ישראל, כי באמצעותם היא ההשגה".

רבנו אוה"ח הק' מביא עוד פירוש הרומז לכך שיש "לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא – קרבן לה" כלומר, על החכמים לקרב את בני ישראל לעבודת ה', היות והקב"ה "יקפיד כביכול על הדבר, ויתאווה לקרב אותם אליו. וציווה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו. גם העניש למעלים עין מהדבר… והגדיל שכר המזכה כמאמר התנא (פרקי אבות ה, יח): כל המזכה את הרבים, אין חטא בא לידו… והם הדברים הנאמרים כאן: אדם – לשון חשיבות ע"פ החלוקה בין: אדם, גבר, אנוש, איש. גדול שבכולם אדם, דכתיב ויברא אלוקים את האדם בצלמו" (זוהר תזריע מח ע"א).

וכך הסבר הפסוק: החשוב שבעם המכונה "אדם", "יקריב מכם" – יקרב את הפחותים שישנם בכם, בבחינת "מכם", ולזה יקרא "קרבן לה', "ואדם כזה אינו צריך להביא לא נדר ולא נדבה… לא חטאת ולא אשם, על דרך אומרו כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. ואם אין שוגג, אין קרבן" כדברי קודשו.

רבנו אוה"ח הק'  נאה דורש ונאה מקיים. בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים" הוא כותב: "כי מלאכת שמים על שכמי שמתי מימי חורפי – ללמוד {ללמֵד} תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין".

באיגרת לק"ק קסאלי (שנת תק"א) הוא כותב: "במענה רך לנפשי אמרתי, ובעיני עצמי נקלותי, וממקום מושבי נדדתי נדוד, נד ממקומו ועזב לאומו והדומו, ואוריד לארץ ראשי על כנף כבודי ומרים ראשי, ואצא סובב סביבות הנפוצות, נדחי צאן אסופות… ללמוד וללמד לכל בא ולומד, גם לחזר אחרי ילידי עם ה' לאמר להם, בואו ברוכי ה'. זו תורה וזו שכרה. ועל שכמי תהיה המשרה לרומם דגל התורה".

צעיר התלמידים של רבנו אוה"ח הק' היה הרה"ג המקובל רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי ע"ה, שעלה עם רבנו מאיטליה לירושלים, בהיותו בגיל 15 בלבד. רבנו היה לו כאב, ואף למד אתו מידי יום במשך שעתיים. הוא גם דאג לו לחונכים רבניים מהישיבה, וכך הפך הנער בזכות רבנו לגאון בתורה, ואחד מחכמי ישיבת המקובלים בית – אל. במכתב למו"ר אביו רבי שלמה סנגויניטי כ"ה, כתב רבנו: "ושלום מאת אהובם ידיד נפשי חכם אברהםורוצה לעשות עצמו ירושלמי גמור ושלם".

"ונפש כי תקריב מנחה לה'… לא תעשה חמץ".

          כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב' א-יא).

הקשר בין מנחת עני לחג המצות.

צניעות ואחדות  – בסיס להתקרבות לה', ולגאולה.

"אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית  מנחה שנאמר בה נפש {"ונפש – כי תקריב מנחה לה'"}? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני! מעלה אני עליו כאילו הקריב – נפשו לפני" (מנחות ק"ד ע"ב).

בהמשך נאמר: "וקמץ משם מלא קומצו… והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה  אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא ב, ב).

רש"י הק' אומר שכמות הסולת הייתה קטנה מאוד היות ו"הקמיצה" כללה רק כמות שיכל הכהן לקחת בידו מבין: אצבע, אמה וקמיצה בלבד, וגרגירי לבונה. בכל זאת הקב"ה משבח את מנחת העני ככתוב "אשה ריח ניחוח לה'". כמו כן, את המנחה אסור שתהיה חמץ, היות וזה סמל לגאווה כדברי ספר החינוך לאיסור חמץ: "לפי שהשאור מגביה עצמו… תועבת ה' כל גבה לב".

על פרשת הקטורת אותה אנחנו קוראים בתפילות שחרית ומנחה נאמר בברייתא: "ולמה אין מערבין בה (בקטורת) דבש, מפני שהתורה אמרה כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". המקור לכך הוא הפסוק בפרשתנו: "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה לה".

כידוע, השאור מחמיץ את העיסה, וזה ההבדל בין חמץ למצה. התורה אכן אוסרת לערב שאור ודבש בקטורת, אבל אינה מציינת את הסיבה לכך. אחת האפשרויות לאיסור הנ"ל, נובעת כנראה מהתכונה הקיצונית של שני המוצרים הנ"ל: הדבש מתוק מידי, והשאור מחמיץ מידי, דבר המסמל קיצוניות לה מתנגדת התורה. הקב"ה מבקש מאתנו ללכת בשביל הזהב, דרך האמצע בעבודת ה' כדברי הרמב"ם:  (דעות פרק ג' סעיף ג): "לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?!… ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר: "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר – למה תשומם" (קהלת ז, טז).

רב סעדיה גאון מסביר את הביטוי "תשומם" = תתרוקן ממה שיש בידך. כלומר, ברגע שהאדם מגזים לכיוון מסוים – מתיקות (דבש) או חמיצות (שאור), עלול לאבד את דרכו.

מוסר השכל: אין הקב"ה חפץ "באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן" (מיכה ו, ז). אלא כדברי הנביא בהמשך "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך – כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנעת לכת עם אלוקיך". לב נשבר לפני ה' כמו שרק עני יכול לעשות, ככתוב "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהילים קב, א).

בהמשך נאמר: "כי בנה ה' ציון… פנה אל תפילת הערער, ולא בזה את תפילתם… תיכתב זאת לדור אחרון…".

דוד המלך מתנבא וכותב לנו מכתב "לדור האחרון" – דור עקבתא דמשיחא, שאים נרצה להיגאל והקב"ה אכן יבנה לנו את ציון, נצטרך לעיין ב- "תפילת הערער" – תפילה של הדור האחרון שמצבו הרוחני מעורער"ערער = רָע + רָע. (נקוד בקמץ).

רבנו "אור החיים" הק' אומר שבדור האחרון, תינתן רשות לשער החמישים של הסיטרא אחרא להילחם ולהתגבר נגד המרכבה הקדושה, ולכן עלינו להתעורר = עֶר – עֶר (נקוד בסגול) ולהתפלל לגאולה.

רבנו האר"י הק רבנו חיים ויטאל כותב ב"פרי עץ חיים": הדור האחרון יהיה רע מבחינה דתית, ולכן מן הראוי שיתעורר לתפילה מתוך אחדות, חברות  ורֵעות:  ערער = רֵע – רֵע (נקוד בצירה).

בית כנסת: הוא נקרא כך, היות ולפני שמתפללים, עלינו להתכנס מתוך אחדות. כמו כן, לפני התפילה, עלינו לקבל על עצמנו את אהבת כלל ישראל בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" כדברי האר"י הק' (שער הכוונות חלק א', שער השישי).

"אעשה נפלאות"

לרבנית הצדקת עליה בת מרים אסולין ע"ה – ג' בניסן,

אשת הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל – רב ומו"צ במחוז "בני מלל" שבמרוקו."

בזכות נשים צדקניות – נגאלו אבותינו ממצרים".

ביום ג' בניסן, יחול יום האזכרה של סבתי עליה בת מרים זצ"ל שכונתה בפי כל: "לאלא עליה" בגלל צדקותה ואצילותה כי רבה. היא הייתה אשת חבר –  של סבא קדישא הרה"צ רבי אברהם אסולין הי"ד ששימש בקודש כמו"צ ושוחט במחוז "בני מלל" שבמרוקו, ונהרג בדמי ימיו ע"י פורעים ערבים על קידוש ה'.

בהיותי תלמיד במרוקו, קבלנו כריך עם גבינה בסיום הלימודים בשעה 5:00. סבתי התייצבה מידי יום עם קומקום מים ליד ביה"ס, כדי לשטוף לנו את הידיים שחלילא לא נגיע הביתה עם פירור גבינה. בביתנו שבמרוקו, לא אכלנו מוצרי גבינה. אם אחד הילדים נגע לה בבגדים עם הגבינה, הייתה מחליפה את הבגדים, ומכבסת אותם.

 בארץ ישראל, היא אכלה רק עוף שנשחט ע"י השוחט רבי יחיא פרץ זצ"ל אותו הכירה ממרוקו, ולא סמכה על שום שוחט אחר. היא גרה אתנו, אבל היא הקפידה לבשל לעצמה בסירים שלה.

 כאשר מו"ר אבי התחתן וההיריון התעכב במקצת, אמרה לו: בני, אל תדאג, יהיו לך שנים עשר ילדים בבחינת שבטי י"ה, כמו יעקב אבינו, ואכן, כך היה ב"ה.

עד לפטירתה, היו להורי עשרה ילדים. היא קראה למו"ר אבי ע"ה ואמרה לו כהאי לישנא: אתה זוכר שהבטחתי לך בזמנו כשנישאת, שהקב"ה ברך אותך בשנים עשר שבטי יה. כעת כלתי בהריון, היא תלד בקרוב תאומים, ובכך יסגר המעגל. היא נפטרה בג' בניסן, ואמי ילדה תאומים בחול המועד פסח. זה היה בן ובת שנקראה על שמה יעל.

היא נהגה להתלבש בעיקר בבגדים לבנים, כאשר מעליהם שמה "ליזר" לבן.

פעמים רבות הייתה מספרת לנו: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים". אז, בהיותי נער, לא הבנתי.

 בפיה היו תמיד מעשי נסים, ולהלן דוגמית. היא ספרה לנו על הסבא קדישא כמוה"ר רבי מסעוד אסולין זצ"ל שיצא בחול המועד פסח לכיוון השוק הערבי כדי למכור כמה רצועות עור לערבים. מפאת כבוד חול המועד, הסתיר את הרצועות בשיפולי גלימתו. בדרכו הוא פגש אורח הדור פנים ששאל אותו לאן פניו מועדות. רבי מסעוד ניסה להתעלם, אבל איש המעלות לא הרפה. לבסוף הסביר לו שמפאת דוחק השעה והפרנסה, הוא נאלץ למכור כמה רצועות עור לערבים כשהכול נעשה בצנעה, כדי שיוכל להמשיך ולכבד את החג.

האיש רב המידות והמעלות ענה לו, שמפאת כבוד תורתו ומעמדו, אין לנהוג כך. איש המחלצות נתן לו מטבע בה יוכל לקנות את כל צורכי החג. לאחר קבלת המטבע, האיש נעלם כלא היה. רבי מסעוד הבין שאכן זה היה אליהו הנביא שנגלה אליו היות ומאז, הברכה שרתה במשפחה, וקוים במשפחתנו "ברכת ה' – היא תעשיר".

סבתא גם סיפרה לנו על נסיבות פטירתו הנסית של מו"ר זקני. ביום שני בשבוע, הוא חש לא בטוב, ונציג המשפחה הזמין את אנשי חברא קדישא. כאשר הוא ראה אותם, מיד הרגיע את כולם ואמר להם: זו לא העת, תבואו ביום רביעי אחה"צ, כאשר יחלו לטפטף גשמי ברכה. אכן, ביום רביעי אחה"צ השמים התקדרו, וענני נוצה החלו לטפטף כדברי מו"ר זקני ע"ה.

 חברי החברה קדישא הגיעו לשער החצר כמתוכנן, אבל הם חששו להתקרב לרב, היות וראו אותו יושב בכניסה לבית כשהוא יושב ועוסק בתורה, ולכן הם נעמדו על מקומם בשער החצר. הוא הרגיש בבואם, ומיד קרא להם ואמר להם: בואו אנשי המעלה העוסקים בחסד של אמת, הגיע הזמן להחזיר את הפיקדון. הוא קרא איתם קריאת שמע ראשונה, וא"כ החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.

סבתי אימא עליה ע"ה, עלתה לגנזי מרומים מתוך מיתת נשיקה בבית, ללא מחלות וללא תרופות.

קוים בה הכתוב: "כי אני ה' רופאך". כן יהיה לכם ולנו אמן סלה.

 

 

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר