ארכיון יומי: 28 במרץ 2017


מאין עברו בני ישראל – פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

מאין עברו בני ישראלפסח-בבהילו

מנהג עתיק יומין שהשאיר את חותמו עד ימינו בכמה קהילות ישראל בעולם בצפון־אפריקה בכלל, ובמרוקו בפרט, הוא: כאשר מגיעים לקריאת ההלל, מתגנב אחד המסובין ונעלם לכמה דקות, אחר־כך הוא חוזר כשעל שכמו צרור של מצות ומקל בידו, נכנס לחדר הסדר דרך דלת צדדית, ובצורה מבוהלת הוא מספר לנוכחים שהוא מיוצאי מצרים, וכי זה עתה ״בקע השם את ים־סוף״, המצריים מושלכים עתה על שפת הים ועל־כן הוא שואל בעגה המוגרבית המדוברת:

מנאיין דאזו איסראיל ?  מאין עברו בני ישראל ?  

מן הון דאזו איסראיל ? מכאן עברו בני ישראל! (עונים לו)  

ולאיין ג׳אדי נתי?      ולאן אתה הולך? (שואלים אותו)

לירושלים! לירושלים! (משיב להם).

והם עונים לו ביחד:                   לשנה הבאה בירושלים.

האיש מוסיף ומספר להם, כי בני ישראל זכו בשלל־רב ובכסף וזהב שהשאירו המצריים (וינצלו את מצרים), אך מאחר ולא יכלו להתמהמה, לא הספיק בצקם להחמיץ, והנה הוציא הוא ממצרים ״עוגות מצות כי לא חמץ״ (מראה להם את צרור המצות על שכמו). שיחה זו מסתיימת בקריאה בצוותא מפי כל המסובין, את הפסוק: ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ או ״וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח״. מטרת ריבוי השינויים בלילה זה, כדי שהתינוקות ישאלו ״מה נשתנה״ ובמיוחד שלא ישנו.

מי היה דיינו

אין לך חג שבו לב היהודי כל־כך ער ושמח כמו בליל הסדר של פסח, זהו הלילה המהנה והמפואר ביותר בכל בתי ישראל שבכל אתר ואתר. המשפחה מסובה סביב שולחן הסדר, העמוס במאכלים וגם כלים נאים וכשרים, קריאת ההגדה בצוותא, שתיית ארבעת הכוסות, הסעודה הדשנה, הפיוטים המיוחדים ומעל לכל, אוירת החג השפוכה על פני כולם.

החלק הראשון הוא כולו סוער וחגיגי, כי כל בני־הבית ואף הנשים מסלסלים בגרונם ובקול רם, את הקטעים ״והיא שעמדה״ ״בבל דוד ודור חייב אדם״ ואחד מתחרה בשני בקריאה ובהתלהבות, עד שמגיעים ל״דיינו״, ואז האוירה מתחממת יותר והאב שואל את הילדים: מי היה דיינו? יהודי או מצרי?, אבל הילדים עדיין זוכרים את מעשה דיינו, שאבא סיפר בשנה הקודמת, על צורר היהודים, בשם ״דיינו״ שהיה ראש השרים ואשר מרוב שנאתו ליהודים, גנב את טבעת הסולטן (המלך), ואח״כ העליל על היהודים שהם בכשפיהם ״העלימו״ אותה מארמון המלוכה. המלך שהיה חסיד אומות העולם ואוהד היהודים, התחפש בליל הסדר לאדם עני ובלויית סגנו דיינו, ירדו לשכונה היהודית ה־מללאח, ומה הם שומעים? קולות בוקעים מכל בתי־ישראל ומכל פינה ב־מללאח ״דיינו״. ראש המשפחה שואל את בני ביתו וכולם עונים ביחד ״דיינו״, ואז המלך הבין שיד ראש השרים במעל. תיכף עצר את סגנו ואומד לו: הנה, עיניך הרואות, ספר עתה את האמת לאחר ששמעת שכל היהודים צועקים שלא הם גנבו את הטבעת, אלא אתה, דיינו.

השר הצורר הודה במקום ועל זה גם שילם במקום וביוקר.

שפוך חמתך

אחר הסעודה הדשנה, הסיפורים והנסים על יציאת מצרים, הפיוטים, ברכת המזון ואכילת האפיקומן, פותחים בחלק השני של ההגדה המתחיל ב״שפוך חמתך״: אולם לפני שפותחים בחלק השני, פותחים גם את דלתות החדר לרווחה ויש גם שמשאירים כניסת הבית פתוחה כל הלילה.

נהגו להזהיר את הילדים הקטנים לבל יירדמו ובקשום להישאר ערים עד הסוף, כדי לראות את ״שפוך״, והכוונה ל״שפוך חמתך״, ומניה וביה, הוסיפו ושאלו אותם: מיהו שפוך? איש או אשה!

היו גם מקומות שבהם הורים הפחידו את ילדיהם בספרם להם כי ״שיפוך״ (שפוך) הוא דמות אגדתית, שהיא ספק ״שד״ ספק ״צדיק״, ושעלולה להיכנס בכל רגע ולפגוע בילדים הנרדמים. הילדים המבוהלים מהפחד שהיה נופל עליהם, היו נשארים ערים עד הסוף.

מסיימים את קריאת ההגדה ב״נשמת״ ו״שיר השירים״ ובשעה מאוחרת שרים את חד־גדיא ומתרגמים אותה לערבית יהודית. בפיוטים ״אין אדיר כה׳״ ו״כי לו נאה״, וב״לשנה הבאה בירושלים״ חותמים את סדר ליל פסח.

המימונה מנהג עתיק – חג חדש-המימונה במכנאס

מתוך הספר " יהדות המגרב " לרפאל בן שמחוןבוסידאן -מימונה

המימונה

מנהג עתיק – חג חדש

חג חדש, אך עתיק התווסף למדינת ישראל בשנות רד60, והוא חג ״המימונה״, חג שהוכר אחר־כך, גם כיום בחירה מבין החגים הקיימים.

עם קום המדינה הגיע לארץ, נחשול אדיר של עולים חדשים וכל שבט הביא עימו את מנהגיו, אמונותיו והרגליו. אחת העדות הגדולות מבין העולים שהגיעו עם קום המדינה ואחריה, היא העדה הצפון־אפריקאית אשר הביאה עימה מטען רוחני רב־־ערך, אך לצערנו, מטען זה לא נוצל כראוי והמדינה על כל מוסדותיה, לא טיפלה כיאות במורשת שהביאה עימה עדה מפוארת זו. גם העולים החדשים ממרוקו שהגיעו אז, נתקלו בבעיות קליטה קשות וחמורות בשנות העלייה הראשונות, ולא התפנו למורשתם ולמנהגיהם. היו ביניהם אפילו שחשבו, שבתרבות המדינה המתחדשת, אין מקום למסורות העבר שנראו בעיניהם כפסולות.

הערת המחבר : ראיה שטחית ונאיבית זו, הייתה בה סכנה לא רק של שכיחת העבר, אלא גם התנכרות כלפי ייחודה וסיגולה של העדה ותרומתה למסורת ישראל

זה דורות שיהודי המגרב חוגגים את החג הזה בלי לדעת את הרקע ההסטורי שלו ורואים בו כחלק מחג הפסח עצמו עד כדי כך, שאם נשאל יהודי מרוקאי, מה זה מימונה?, הוא יסתכל עלינו בתימהון רב ולא ידע ליתן תשובה לכך, כי עבורו, חג ״המימונה״ הוא חלק בלתי־נפרד מחג הפסח עצמו וכאילו חג זה הוא נחלת הכלל של עם ישראל ונצטווה לחגוג אותו יחד עם חג שמיני של פסח כהשלמה לאותו חג.

אם כן, מהו אופיו הציבורי של חג המימונה?, מהן דרכי ביטוייו, משמעויותיו ומקורותיו? האם הוא עתיק יומין?

כבן יוצא ארץ זו, אנסה להתמקד בדרך שבה חגגו קהילות יהודי המגרב, את חג המימונה.

המימונה במכנאס

כיליד העיר מכנאס, אתאר את החג הזה כפי שהיה נחוג בעירי וכפי שחויתי אותו, אני עצמי. יש לציין שבדרך־כלל, כל קהילה חגגה את ערב המימונה, בסגנון משלה ובשינויים שונים, כמו הכנת השולחן ומה להניח עליו, אם זה דג־חי, או סתם־דג, לאכול חמץ או לא, להכין כוסכוס או מופליטה ועוד שינויים רבים.

מצהרי־יום שמיני של פסח, מתחילה שמחת המימונה ומיד לאחר הצהרים, יוצאים הנערים אל מחוץ לשכונה היהודית ה־מללאח, אוספים פרחים משדות הסביבה, עושים מהם זרים, בהם מקשטים את ראשיהם וחוזרים לשכונה בריקוד ובשירה הידועה:

א־לאלא מימונה!              הו גבירה מימונה!

א־לאלא עזזונה!              הו גבירה יקרה!

א־מבארכא מסעודה!        הו ברוכה ומאושרת!

שיבולי חיטה

לפנות ערב, הערביות הכפריות מצטופפות כבר ליד הכניסה ל־מללאח כשבידיהן אלומות של שיבולי חיטה כדי למכור אותן ליהודים, כי אין יהודי שאינו מקשט את ביתו בירק, ואין ירק טוב יותר משיבולי חיטה.

שיבולי החיטה הונחו על השולחן או הוצמדו למשקוף החדר ליד המזוזה. תפילת ערבית

אף על־פי שתפילת ערבית של ליל המימונה, היא תפילת חול, היא נשאה אופי חגיגי ביותר ועם הרבה פיוטים. במכנאס תפילת ערבית נפתחה בפיוט מיוחד כעין תפילה למשיח שיבוא ויבשר את הגאולה. בלילה זה התפילה נפתחה במזמור ״השמים מספרים״ (תהל יט) ואחרי ״והוא רחום״, קהל המתפללים פצח בפיוט הבא ובלחן מיוחד:

 

דגל מחנה יהודה ירום!             ותהיה המשרה על שכמו!

בבוא רוכב על עב קל במרום!     ולפני שמש ינון שמו!

מזרח מערב, צפון ודרום!          מפניו ירגזו ידמו!

אז ננתקה את מוסרותמו!          זעם ועברה בה יהרה. . .

ויצא חוטר מגזע ישי,

ונצר משרשיו יפרה!

אחרי פיוט זה התחילה התפילה כולה מלווה בפיוטים ושירי חג. אחרי תפילת ערבית לפני ״עלינו לשבח׳/ נהגו לשיר את ״אין כאלהינו״ עם תרגום ערבי יהודי.

תרבחו ותסעדו

אם במשך היום, האנשים ברכו איש את רעהו בברכה המסורתית הידועה ״מועד טוב ומבורך״, בליל המימונה, מיד אחר תפילת ערבית, כל אחד בירך את שכנו בברכה החדשה ״תרבח ותסעד״ (תרויח ותצליח ליחיד) ואם זה לרבים, ״תרבחו ותסעדו״ (תרויחו ותצליחו).

בית־ הכנסת ע״ש ר׳ דאווד

במכנאס היה בית־כנסת מפורסם על־שם ר׳ דאווד (דוד) בוסידאן, קדוש ומלומד בנסים. הרב של בית־כנסת זה, היה אחד מצאצאי הצדיק, בשם ר׳ משה בוסידאן ז״ל. חכם זה היה מאוד נערץ ומכובד על־ידי חסידיו צאן מרעיתו, אשר כולם היו אנשי עמל, ברובם חקלאים ואנשים פשוטים ותמימים. בליל המימונה היו ידי הרב מלאות עבודה, כל צאן מרעיתו היה בא אל ביתו של הרב, ומשם הרב היה יוצא עימהם בשיירה ארוכה של חסידים אל בית־כנסת שעל שם סבו ר׳ דאווד. הרב היה נישא על כפיים או על כיסא והקהל אחריו, בשירה ובמחיאות כפיים. מתפללים תפילת ערבית חגיגית עם פיוטים, בסיום התפילה מחזירים את הרב ושוב בשירים ופיוטים, מורידים אותו מעל הכיסא וכשנכנסים לביתו, פוצחים כולם בשירה אדירה:

דעו כי ה׳ הוא האלהים!                   אין מלבדו,

גבוה מעל גבוה וגבוהים,                  גדול כבודו,

בסתר חכמה, בינה, חג׳׳ת נהי׳׳ם, גילה זיו הודו, זה אלי ואנוהו אהובהו וארוממנהו, באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו

הרב מגיע לביתו, שם חיכה לו כבר קהל עצום שהיה בא לקבל את ברכתו. בבית היו מוכנות כבר גיגיות ענקיות מלאות עלי חסה שטופים, לידם מונחת גיגית נוספת, מלאה מטבעות קטנים מנוקבים של ה״גרוש״, וקערה גדולה מלאה דבש.

הרב מתיישב ישיבה מזרחית על מזרן רחב כשעל ידו עומדים בניו הגדולים, וכל אחד מקהל חסידיו ניגש אליו, מרכין ראשו ומנשק את ידו. הרבי שם את כפות ידיו על ראש המתברך ומברך אותו ב׳יברבת כוהנים״. מיד אחריה, הוא נוטל את העלה של החסה השטופה היטב, טובל אותו בדבש או בחלב, כורך את העלה עם תמרה אחת ומושיטו למתברך. יש לציין שהמבוגרים לא זכו במטבע ה״גרוש״ מידי הרב.

הילדים שהצטופפו בין הקהל הרב, זכו גם הם בברכת החכם, בעלה החסה טבול בדבש, אך לא בתמרה, במקומה הם קיבלו מידי הרב מטבע קטן של ה״גרוש״.

האימהות נהגו להשחיל חוט בחור ה״גרוש״ וענדו את המטבע על צוואר ילדיהם כסגולה נגד עין־הרע וכל מרעין בישין.

שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל״ והרב צו״ ף דב״ש-רות קרק

מחנה ישראל8

שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל״ והרב צו״ ף דב״ש

לזכרו של שמעון לנדמן, חוקר וידיד

מבוא

בשנים האחרונות חלה התעוררות בחקר ארץ־ישראל בעת החדשה, שמתחילת המאה ה ־19 ואילך. העיר ירושלים הנה אחד הנושאים הנדונים ביותר בהקשר זה, וביחוד תהליך הצמיחה והגידול שלה והתפשטותה אל מחוץ לחומת העיר העתיקה. יחד עם־זאת נמצא שמספר קהילות יהודיות בירושלים של המאה הקודמת ונסיונות השיקום והבנייה שלהן זכו לסיקור דל יחסית. עם אלו נמנית העדה המערבית, רבה המופלא ר׳ דוד בן־שמעון (צו"ף דב״ש) והשכונה החלוצית ״מחנה ישראל״ שנבנתה על־ידי בניה.

חלק מן ההסבר למצב זה טמון במיעוט המקורות שהיו ידועים לנו עד לאחרונה אשר נגעו לקהילה המערבית, ובמעמדה הנחות יחסית בקרב יהודי ירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית. כמו־כן, יש להזכיר כגורם את יחסי הציבור הלקויים של בניה בתקופה שמאז מלחמת העולם הראשונה ועד היום, לעומת ריבוי הפרסומים של בני משפחות, קהילות ושכונות אחרות.

במאמר זה ייעשה נסיון להאיר במידת האפשר את השינוי לטוב ולרע שחל במצב החומרי של העדה המערבית, מאמצע המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במיוחד יושם דגש על אישיותו של הרב צו״ף דב״ש ועבודתו למען העדה, בנסיון לפתור את בעיותיה ולהיטיב את מצבה. יתוארו אף מפעלי הבנייה של הקהילה המערבית בעיר העתיקה וראשוניותם ביציאה אל מחוץ לחומות ירושלים.

העדה המערבית בירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית

כדי להבין את הרקע לפעילותו של הרב דוד בן־שמעון (להלן הרדב״ש) ומפעלי הבנייה, נביא בקצרה תיאור מצב העדה המערבית בירושלים. בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית כתבו אברהם אלמליח ונחום סלושץ על התפתחותה ומצבה של העדה בעיר. ממאמריהם וממקורות נוספים אנו למדים על כמה מאפיינים בולטים: א. העדה בירושלים גדלה מספרית בתקופה שמשנת 1854 ועד לסוף המאה ה־19 מקבוצה קטנה מאוד, בת 15-10 משפחות (ולהערכתי הרבה פחות מחמישים נפשות), לכאלפיים וחמש מאות נפש. ערב מלחמת העולם הראשונה ובזמן המלחמה עצמה חלה התמעטות במספר אנשיה.

טבלה 1 : מספר בני העדה המערבית בירושליפ בשנים 1916-1854

                                     שנה                           מספר                            מקור

א 15-10 משפחות 1854
ב 1,000 נפשות 1872
ג 1,290 נפשות 1881
ד 1,100 נפשות 1889
ה 2,420 נפשות 1896
א 2,200 נפשות 1908
ו 1,987 נפשות 1913
ז(נתון חלקי)

 

1,029 נפשות 1916

עם מניעי העולים שבאו לירושלים אפשר למנות מחד גיסא גורמי דחייה ממרוקו, שם סבלו רדיפות ועלילות, ומאידך גיסא, משיכה לארץ הקודש שנבעה מחיבת ציון ומתקוות משיחיות. שני אירועים אשר תרמו באמצע המאה הקודמת להגברת העלייה היו השתכנותו של הרדב״ש בירושלים, ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בשנת 1863 ופגישתו עם הסולטאן כדי לבטל עלילה בדבר רצח ילד ספרדי בידי יהודים.

ב.         מבחינה ארגונית זוהי עדה הנאבקת במשך כל התקופה על השגת עצמאות רבה יותר בניהול ענייניה ויציאה מחסות הכולל הספרדי בירושלים. נסיונות אלו שניזומו בידי ר׳ משה ויעקב תורג׳מאן בשנות השלושים והארבעים של המאה ה־19 נכשלו, אולם בשנת תר״כ (1860) הצליח הרדב״ש לייסד עדה וכולל עצמאי, אם כי קשור בהסכמים עם הספרדים. העדה נוהלה על־ידיו, ומשנת תרכ״ו (1866) ועד מותו בסוף שנת 1879, בעזרת ועד בן שבעה חברים, שבחרו נכבדי הקהילה. לאחר מותו ניכרה ירידה בפעילות הנהלת העדה, וחלה סחיפת־מה לרעת הכולל המערבי בהסכמים שקיים עם הכולל הספרדי. כן הופרה אחדות העדה מפאת סכסוכים פנימיים.

ג.          מבחינה חומרית שררו בעדה רוב התקופה עוני רב, חוסר מגורים מתאימים ומצב של תזונה לקויה עד רעב. בשנת 1871 כתב דב״ש לאמריקה על כשבע מאות נפש בקירוב (מתוך סך כולל של כאלף נפשות), אשר נמנו עם עניי הקהילה: ״…עניים ואביונים ות״ח [תלמידי חכמים] ויתומים ואלמנות המושלכים בדומן ע״פ השדה… והם מחוסרי מחסה …מזרם ומטר ורוח סערה ואש מתלקחת…."

 

מצב זה השתפר במקצת בימי כהונתו של הרדב״ש, כפי שיפורט להלן, אולם בעשור הראשון של המאה ה־20 חלה הידרדרות מחודשת:

מצבה החמרי של עדה זו הוא רע מאד. לפני כמה שנים היתה עדה זו כאמור במרוצת דברינו, אחת העדות היותר מוצלחות ומאושרות שבירושלים. מספר נפשות ענייה היה מצער לעמת רב הכנסותיה, וע״י זה חיו ענייה וחכמיה אלמנותיה ויתומיה, ממש כאנשי כולל אונגאריה בשעתם. אולם, לא לעולם חסן! הימים ההם חלפו ותחתם באו ימי עני ומחסור. מיום מות המלך, אבי המלך המושל כעת במרוקו, גברה היציאה משמה לירושלים באופן מעציב, אין לך שבוע שבו לא תביא האניה ליפו מאות אנשים כלם עניים מרודים ופניהם מועדות ירושלימה, עד כי עלה כיום מספר נפשות העדה לסכום של 2,000 נפש. לעומת זאת, מעטה ההכנסה במדד, רבה מפני המרד והמבוכות שהתחוללו שמה בימים האלה, והעדה הזאת טובעת בבאר צרה ויגון.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר