ארכיון יומי: 2 במרץ 2017


פרשת השבוע – "תרומה" – מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 פרשת השבוע – "תרומה". תרומה = תמורה = תורה + מ' ימים שמשה רבנו עלה למרום.Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

המאמר עוסק ב"שותפות" בין הקב"ה לעם ישראל,

התורם מכל הלב להקמת המשכן בו שורה השכינה,

המלווה אותנו מאז ועד היום.

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" –

כאשר האדם שמח – המוח מפריש הורמוני אושר ואהבה. "טעמו וראו… כי טוב".

"ועשו לי מקדש –

           ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

  • "השותפות" – בין הקב"ה לעם ישראל.

 

עד פרשת "תרומה", עם ישראל התרגל לקבל מתנות חינם מהקב"ה: יציאת מצרים שהייתה מלווה בנסים ונפלאות מעל הטבע, כאשר בשיאם עמדה קריעת ים סוף והצללת המצרים במצולות ים סוף, כעונש על מעללי השעבוד.

כמו כן, מעמד הר סיני בו זכו/זכינו לשמוע דברי אלוקים חיים, ובפרט שתי הדברות הראשונות שנאמרו ישירות ע"י הקב"ה, דברים הממשיכים להדהד בנשמתו של כל יהודי באשר הוא, דבר המסביר לדעת חז"ל את עמידתנו האמונית האיתנה מזה למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנים, "עין לא ראתה, אלוקים זולתך" (ישעיה סד, ג).

ניתן לדמות את מצבנו עד כה, לילדים הנסמכים על שלחן אביהם, המקבלים את כל צורכם בשפע, ואף מעבר לכך.

מעכשיו, עם הציווי האלוקי להקים את המשכן, עם ישראל הופך להיות מעין שותף לקב"ה,

בכך שהצטווה לתרום מממונו מכל לבו: "זהב וכסף ונחושת…", 

כדי להקים את המשכן, בו הקב"ה משרה את שכינתו, ודרכו מתקשר עם בני ישראל.

רבנו הרמב"ן אומר בהקדמה לספר שמות, שהגאולה האמתית תיחשב רק עם השראת השכינה. וכדברי קדשו: "הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אע"פ שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים". כלומר, גם כיום כשירושלים בנויה לתפארת, וזקנים וזקנות, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה כדברי הנביא זכריה, הגאולה תיקרא, רק כשבית המקדש יכון על מכונו. שנזכה לתרום ולהירתם להקמת בית ה'.

שם הפרשה "תרומה", רומז להמרה ורוממות החומר אותו תרמו להקמת המשכן, בו שוכנת השכינה, ודרכו נוצר החיבור בין שמים לארץ, ובין עם ישראל לאביהם שבשמים.

 כשם שממירים שקלים לדולרים, כך ניתן להמיר חלקים לא מבוטלים מכספנו וממוננו למעשי צדקה עליה נאמר: "מתן אדם – ירחיב לב" (משלי יח, טז). על כך נאמר במדרש רבה: "כל זמן שאדם עושה מממונו צדקה – הקב"ה פותח לו את ידו הרחבה, ומרחיב לו בעת צרה, ומעכב לו את הפורענות".

רבנו בעל הטורים אומר: המלה "תרומה" = "מ + תורה. שהתורה שניתנה למ' יום, היא לאוכלי תרומה…".

דרגות במתן צדקה:

  1. 1. זהב כסף 3. נחושת

המילוי של המילה: ז – ה – ב  =   זה הנותן בריא

המילוי של המילה: כ –ס – ף  =   כשיש סכנת פחד

המילוי של המילה: נ – ח – ו –ש – ת  = נתינת חולה שאומר תנו.

"אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

ב. "השותפות" בין האדם למשכן שבתוכו.

רבנו האלשיך הקדוש אומר: "הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת השכינה היא באדם, ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם". לכן נאמר "ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס). הוא גם מסביר את הכתוב: "זה אלי ואנווהו" – שאהיה לו לקב"ה, נאווה שידור בי". כלומר, הקב"ה שוכן בכל אחד מאתנו.

כלומר, בדומה להקמת המשכן עליו נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", קיים גם המשכן הפרטי של כל אחד מאתנו בבחינת "ויטש משכן שלו {שילה} – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש שבמרוקו. {חיבר ספרים רבים: משכיל לדוד, מורה צדק, שו"ת וחידושי רבי צבאח ובית דינו".נפטר בליל כיפור תרי"ח {1858} מסביר את הפסוק כך: לפני הקמת המקדש, האבות שימשו כמרכבה לשכינה, ולכן נאמר 'יהיה ה' אלוקינו עמנו' – דייקא, דהיינו שוכן בתוכנו ובקרבנו, 'כאשר היה עם אבותינו' – שהיה שרוי בתוכם… ככתוב: "נתתי משכני בתוככם' – תוכו לא נאמר, אלא בתוככם – בתוכו של כל אחד ואחד. ובזה אני מפרש גם הפסוק 'ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" – הרצון בזה בשעה שה' נטע משכן שלו, אזי השכינה היא בקרב האדם, וזהו שאמר 'אוהל שיכן באדם'. ולפי זה יובן מדוע אומרים 'יהי ה' אלוקינו עמנו – דהיינו שכינת א-ל רם ונישא תשכון בתוכנו, בבני אדם… לזה אמר: 'כאשר היה עם אבותינו'. והואיל ואבותינו זכו בה, גם בניהם יזכו בה".

ג. "השותפות" בין איש לאשתו – "זכו שכינה בניהם" (סוטה יז, ע"א).

בנוסף, קיימת "השותפות" שבין איש לאשתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם"… בין בני הזוג, כדברי הגמרא: "זכו – שכינה ביניהם". (סוטה יז, ע"א). כלומר, שם י-ה של האותיות המשותפות {איש אשה}, מתייחד איתם ומייחדם, בניגוד לאותיות המשותפות אש, המסמלות כעס ותאוה, בניגוד לאהבה.

 גם פה כמו במשכן, כל אחד נדרש לתרום מעצמו למען השראת השכינה בבית. בדרך כלל, רבים "מעדיפים" לעזור בחוץ, ופחות בביתם. לכן, הקב"ה אמר למשה רבנו אחרי מעמד הר סיני: "לך אמור להם שובו לאוהלכם" (דברים ה, כב). את התורה תתחילו ליישם ולקיים –  ראשית לכל – בבתיכם/אוהלכם עם האשה והילדים.

ד. "השותפות" בין חב"ד לכלל ישראל.

לאדמו"ר רבי מנחם מנדל מלובביץ ע"ה, פנה עשיר אחד וביקש ממנו להקים רשת של עסקים שיהיו צמודים לסניפי חב"ד בעולם, כך שהרווחים מהעסקים יכסו את פעילות בתי חב"ד, והשליחים בכל אתר ואתר, לא יצטרכו לאסוף תרומות, אלא יתמקדו בהפצת קיום מצוות כמו תפילין וכו'.

הרבי סירב לבקשה, בטענה שחשוב מאוד שכל יהודי יהיה שותף בפעילות חב"ד, בדומה להקמת המשכן בו השתתף כל עם ישראל. כמו כן, חשיבות מצוות הצדקה ששכרה עצום "וצדקה תציל ממוות" (משלי יא, ד).

"כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך,

               להצילך ולתת איביך לפניך – והיה מחנך קדוש" (דברים כג, טו).

ניצחון על אויבינו – בזכות שמירה על "מחנך קדוש".

רבנו "אור החיים" הק' מסביר מדוע בהתחלה קראו "מקדש" ככתוב: "ועשו לי מקדש", ואחר כך קראו "משכן" ככתוב בהמשך: "את תבנית המשכן". התשובה לכך היא שקיימת חובה לדורות להקים את בית המקדש, ואילו בהיותם במדבר באופן זמני, הצטוו להקים את המשכן אותו ניתן לפרק ולהרכיב בהתאם לחניותיהם במדבר על פי ה' יתברך.

רבנו אוה"ח הק' מדגיש שהשראת השכינה בעם ישראל היא תוצאה של "מה שחשקו ישראל בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא מוקף בדגלי המלאכים והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם, ולזה באה התשובה מבוחן לבות שאמר: ועשו לי מקדש, ושכנתי – כמו כן – בתוכם". (משפטים כה, ח).

מדברי קודשו יוצא שברגע שעם ישראל חשק בכל מאודו להידמות למלאכים המקיפים את הקב"ה במעמד הר סיני, מיד הקב"ה נענה לבקשתם, והשרה עליהם ועלינו את שכינתו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", דבר המשתלב יפה בביטוי "בתוכם" – בתוך בני ישראל, ולא נאמר "בתוכו" בלשון יחיד דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית. וכדברי קודשו: "ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו, יהיה בתוך בני ישראל". כן יהיה לנו.

רבנו הרמב"ם לומד מפה: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים הקורבנות, וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה, שנאמר – ועשו לי מקדש". (הלכות בית הבחירה פ"א, ה"א, וגם בספר המצוות במצווה כ' "שציוונו לבנות ב"בחירה).

רבנו הרמב"ן.  מתאר את הקשר בין מעמד הר סיני למשכן: "וסוד המשכן שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שוכן עליו בנסתר, ככתוב "וישכון כבוד ה' על הר סיני" (מש' כד' טז'). כך במשכן: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (פיקודי מ' לד'). כלומר, השראת השכינה בעם ישראל היא פועל יוצא של קבלת התורה.

"ושכנתי בתוכם": כדי להשיג את הציווי הנ"ל של השכנת השכינה בקרבנו, עלינו ליצור מקום נקי וסטרילי להשכנת הקדושה בבחינת הכתוב: "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת איביך לפניךוהיה מחנך קדוש" (דברים כג, טו). נכון הדבר שהקב"ה שוכן בתוך עם ישראל גם כשהם לא כל כך טהורים ככתוב: "השכן בתוך טמאתם", אבל בכדי שנזכה להיוושע על ידו בבחינת "להצילך ולתת איביך לפניך", מן הראוי שנקיים את סוף הפסוק: "והיה מחנך קדוש". יוצא מזה שבכדי לנצח את אויבינו הרבים המקיפים אותנו מכל עבר, יש להתקדש בעבודת ה', כפי שגם קראנו בפרשת משפטים: "ואנשי קודש תהיון לי" (משפטים כב, ל). על כך אומר רבי מנחם מנדל מקוצק: לקב"ה אין חפץ במלאכים בארץ, אלא רצונו שנהיה "אנשי קודש". כלומר, ההתעסקות בדברים הגשמיים כמו אכילה וכו', תהיה מלווה בשמירה על ההלכה, ולכן נאמר בהמשך הפסוק: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אתו".

בנוסף, יש לשמור על קדושת המחשבה, דיבור ומעשה שהכול יהיה לכבודו יתברך. שנזכה אמן סלה ועד.

המדרש אומר: "אמר רבי יהודה בן פזי: כל מי שגודר עצמו מן הערווה, נקרא קדוש…" (ויק"ר כד, ו). כנ"ל דברי רש"י.

הרמב"ן מסביר את הציווי "קדושים תהיו" – "קדש את עצמך במותר לך".

רבנו אוה"ח הק' אומר שאדם המרחיק עצמו מלעבור עבירת עריות, זוכה במצוות לא תעשה ומצוות עשה.

מוסר השכל: כדי להשכין את השכינה בבית, יש להשרות בו אוירה של קדושה, על ידי ספריה תורנית שתהווה חלון הראווה של הבית, וכן על ידי תמונות יודאיקה  שיקשטו את הקירות, ובהן תמונות של צדיקים בבחינת "והיו עיניךרואות את מוריך" (ישעיה ל, כ), וכן של בית המקדש, בבחינת "יבנה המקדש" מתוך השיר "צור משלו אכלנו".

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו".

        רש"י: "והוא לשון רצון טוב" (שמות כה, ב).

רצון = צנור. ברגע שקיים רצון טוב,

צנור השפע יזרום אלינו מאת הקב"ה.

 רבנו רש"י אומר על הפסוק הנ"ל: "והוא לשון רצון טוב". בכך הוא רומז למסר חשוב לכל אחד מאתנו:

השראת השכינה בנו, תלויה אך ורק בנו – במידת רצוננו וליבנו להתקרב להקב"ה. כנ"ל בכל תחומי החיים, ככל שיש "רצון טוב", נפתרות בעיות ביחסי עבודה, שכנות טובה, וכל שכן בין איש לנוות ביתו, בין רב לתלמידו, ורב לקהילתו.

רבנו "אור החיים" הק': בזכות מתן תרומות להקמת המשכן ע"י כלל ישראל כולל נשים, ילדים ועניים, זוכים להשראת השכינה, וכדברי קודשו: "ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וכו', ישיגו שתשרה עליהם השכינה" (תרומה, כה, ג).

בעצם, ניתן להגיע לכל דרגה רוחנית כולל הנבואה כדברי קודשו: "ולזה תמצא שאמרו ז"ל על ישראל, שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לכך". (בראשית כח יד).

רצון = צנור: אותן האותיות בשתי המלים,

דבר הרומז לכך שכאשר ישנו רצון טוב,

הקב"ה משרה עלינו שפע רב דרך צינור מלא וגדוש ברוחניות ובגשמיות.

"ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב).

ויקחו – לי – תרומה".

ממד ההתקדשות במתן צדקה"לקיחת הלב" (רבנו "אור החיים" הק').

רבנו "אור החיים" הק' שואל בתחילת הפרשה: למה כתוב "ויקחו" עם ו' החיבור, הרי מדובר בתחילת הפרשה? תשובתו הגאונית: ו' החיבור באה לרמוז שיש לקיחה קודמת, והיא לקיחת הלב. אתה נותן צדקה, תן מתוך שמחה ואהבה, והודה לה' שאתה בין הנותנים, ולא בין המקבלים, ובכלל, הרי אתה זוכה לתת מקופתו של הקב"ה.

רבנו "אור החיים" הק' מדגיש שהתרומה חייבת להיות מהלב, אחרת לא תיקרא תרומה, ולכן הוא מבדיל בין המלה "תרומה" שאינה רצויה לפני ה', למלה "תרומתי" הרצויה ע"י הקב"ה, וכדברי קודשו: "אינה חשובה להיקרא תרומתי, אלא המובא מנדבת לב האדם"… ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מהלב, ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב".

רבי שמעון בר יוחאי שואל בזוהר הקדוש בתחילת הפרשה: מדוע יש לנדב דברים  יקרים לה'?

 התשובה לכך היא: "ויקחו לי". כל מי שרוצה לעסוק במצווה ובעבודת הקב"ה, לא יעסוק בהן בחינם, אלא צריך האדם לעסוק בהן {ולבזבז מממונו} כראוי לפי כוחו, ורק ע"י כך זוכה להמשיך עליו רוח  קדושה. אחרת, שולטת בו רוח הסטרא האחרא. יוצא שבקיום מצוות, אל לנו לחסוך בממוננו, והעיקר שיהיה מכל הלב. לכן יש לשלם כדבעי, עבור מצוות כמו מזוזות ותפילין מהודרות. ישנם הורים המשקיעים הון עתק ב"בר {ופחות ב} מצוה". באולם מפואר, ופחות בתפילין וטלית לחתן הבר מצוה. יש המשקיעים מיליונים ברכישת דירה, אבל אינם דואגים למזוזות מהודרות.

רש"י: "ויקחו לי תרומה – לשמי". תרומה = תמורה.

"ויקחו" – לשון "לקיחה". שגם נותן התרומה ירגיש שגם הוא לוקח מצוה, ולא רק כנותן תרומה/צדקה.

רבנו יעקב אביחצירא: בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת תרומה אומר שהפסוק רומז לתפילה בכוונה המתקבלת ברצון ע"י הקב"ה. וכך דברי קודשו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" – היא התפילה הנקראת דברים העומדים ברומו של עולם, והזהירם דעיקר התפלה בלב. וזהו "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – מכוון לבו בשעת התפלה, – ממנו "תקחו את תרומתי".   

הביטויים תרומה = תמורה, הם אותן האותיות. כלומר, במעשה התרומה יש מעין המרה של גשמיות ברוחניות, והאדם זוכה להתרוממות רוח. לכן כאשר נותנים תרומה מכל הלב, זוכים לעשות יחוד קודשא בריך הוא בשם י – ה – ו – ה כדברי האלשיך הקדוש.

 האות י – כנגד קצת כסף שנותן לעני.       האות ה' – כנגד 5 אצבעות של הנותן.

האות ו – כנגד זרועו המושטת של העני.     האות ה – כנגד 5 האצבעות של העני המקבל.

זו גם כוונת רש"י לדעת "החוות יאיר". כאשר האדם נותן צדקה לעני, הוא מקיים "לי – לשמי" כדברי רש"י, ואילו כאשר העני ניגש אליו, הוא לא מקיים לשמי – שם ה' כסדרו, היות והושטת זרועו מקבילה לאות ו שהיא האות ה- 3, במקום האות י, ואז לא זוכה לקיים את שם הוי-ה כסדרו.

חשיבות מצות הצדקה: "ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצוות, שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלשית השקל בשנה לעבודת בית אלוקינו' (נחמיה י, לג). אין מצוה כתיב, אלא מצוות" (בבא בתרא ט, ע"א).

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם…

         אבני שוהם ואבני מלאים…" (שמות כה, ג-ז).

"והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים…" (שמות לה, כז).

רש"י: אמר רבי נתן… ולפי שנתעצלו –

נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמות לה, כז).

שערי זריזות בעבודת ה' –

              "הוי עז כנמר וקל כנשר…" (פרקי אבות ה, כ).

 רבנו "אור החיים" הק' שואל לגבי סדר המינים הנ"ל אותם הצטווה עמ"י להביא להקמת המשכן. וכדברי קדשו: "צריך לדעת למה כתב אבני שהם ואבני מילואים בסדר, אחר כל הי"א מינים. ומן הראוי היה לסדרם קודם זהב וכסף, כי הם מעולים מהם? כלומר, את אבני שהם ואבני מילואים שהם אבנים יקרות, היה צריך לציין בראש הרשימה, ולא בסוף.

 רבנו אוה"ח הק' משיב שהאבנים הנ"ל, נתרמו ע"י הנשיאים ככתוב: "והנשאם {בלי י'}, הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן" (שמות לח, כז).

את האבנים היקרות הנ"ל, הביאו הנשיאים בסוף איסוף התרומות לאחר שכבר עם ישראל הביא במהירות ובזריזות את כל החומרים להקמת המשכן, פרט לאותן אבנים יקרות, והקב"ה הקפיד עליהם על כך שלא הזדרזו כמו שאר בני ישראל. וכדברי קדשו: "ותמצא שאמרו ז"ל, שהקפיד ה' על זה וחיסר אות אחת מהם = והנשאם כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה". בדבריו, רבנו מסתמך על דברי המדרש (במד"ר יב טז) האומר: הנשיאים אמרו שהציבור יתנדב, ומה שיחסר, הם ישלימו, ועל כך ה' כעס עליהם, וחיסר את האות י משמם – "והנשאם".

בחנוכת המזבח לעומת זאת, הם למדו את הלקח, והביאו ראשונים.

 רבנו בחיי בר אשר אומר: "ואע"פ שהייתה כוונתם לטובה, נחשב להם לחטא ולחיסרון לפי שהיו סומכים על הדבר הזה. כי אולי היו בני ישראל מביאים את האבנים, ולא תשלם כוונתם… ולא לנשיאים חלק במצוות המשכן… – ומכאן עונש לכל שאפשר לו להיות מן הקודמים במצוה, ואינו קודם" (שמות לה כז).

רבנו רש"י אומר: "אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים אותו…

ולפי שנתעצלו – נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמות לה, כז).

לאור דברי רש"י הנ"ל שהנשיאים התעצלו, וכן דברי רבנו בחיי בר אשר ורבנו אוה"ח הק' שנאמרו לעיל, נביא להלן איך היינו יכולים להפסיד חלילה, את פרסום "חובות הלבבות" של רבנו בחי אבן פקודה.

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי מחבר "חובות הלבבות", כותב בהקדמה לספרו על ההתלבטויות שהיו לו לפני כתיבת ספרו, וכך דברי קדשו: "וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו בחיבור הספר הזה, ראיתי שאין איש כמוני ראוי לחבר חיבור כמוהו". מצד שני, הרב חשב לוותר על הרעיון משתי סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה חברתי את חיבורי… ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי… עד שחשבתי בלבי לחזור בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות".

במחשבה שלישית, הרב חזר בו היות והוא הגיע למסקנה שהסיבות האמתיות הן: "שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה, ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה…".  כלומר, יצר העצלנות והרצון לנוח מתוך שקט ושלוה.

הרב  מסכם: "אם היה כל מתעסק בענין מענייני הטובה, או להורות הדרך הישרה הנכונה, שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו, לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ה אשר בחרם השם לשליחותו ואמצם בעזרתו".

מוסר השכל: בכתיבת מאמרים וספרים תורניים, הדורשים עיון מעמיק במקורות רבים ומגוונים כפי שהם באו לידי ביטוי בדבריהם הקדושים של חכמי התורה לאורך הדורות, יש לאזור עוז וגבורה מתוך ענוה, קדושה וטהרה,

ולהפעיל שערי זריזות, בבחינת "הוי עז כנמר וקל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

"ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה, י).

"גופה של תורה יכול להתקיים אלא – בכללות כל ישראל" (רבנו אוה"ח הק').

בהכנת כלי המשכן נאמר למשה "ועשית". "ועשית שלחן, ועשית מנורה וכו' פרט לארון הקודש שם נאמר לו "ועשו ארון עצי שטים" בלשון רבים.

רבנו "אור החיים" הק' עונה ג' תשובות:

תשובה א': "אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל. ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עיקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כהן, הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וגו'. ואם הוא ישראל, הרי אינו יכול לקיים מצוות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם… ובכללות, כל ישראל יקיימו כללות עיקרי התורה. לזה אמר 'ועשו' לשון רבים, ובשאר תיקוני הארון אמר לשון יחיד…".תשובה ב': ה' אומר למשה שחכמי לב יעשו את הארון.

תשובה ג': בנוסף לארון שכבר הכין משה ככתוב "ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי", הקב"ה מצווה שיכינו עוד ארון כפי שנעשה ע"י בצלאל עם שאר הכלים.

משכן = מקדש.

 מקדש מעט = בית הכנסת.

כאשר מתפללים בביכנ"ס, ומחרישים משיחות חולין,

הקב"ה  מחריש את מידת הדין מעלינו ונלחם למעננו,

בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרשון" (שמות יד, יד).

בית המקדש מהווה את החיבור הרוחני בין השמים לארץ, כפי שראינו בחלום "סולם יעקב" אבינו שם נאמר: "מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו"… ואין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים".

בימינו, בית הכנסת מהווה "מקדש מעט" כדברי הנביא יחזקאל: "ואהי להם למקדש מעט" (יא, טז), ועלינו לנהוג בו בקדושה, ואין לדבר בו שיחת חולין כדברי הזוהר: "וי לו שגרע מן האמונה, וי לו שאין לו חלק באלוקי ישראל".

רבנו "אור החיים" הק' אומר: על הפסוק בפרשת "בשלח" על סף קריעת ים סוף: "ה' ילחם לכם – ואתם תחרשון" (שמות יד, יד),  "ואתם תחרשון – למידת הדין. פירוש: תרבו בתפילה להשמיע במרום קולכם – להחריש למידת הדין עליכם", כמו שפירש רבנו על פסוק יג קודם לכן: "התיצבו וראו את ישועת ה' – אולי שנתכוון לומר להם שיתיצבו בתפילה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה' כאמור בסמוך ויצעקו אל ה'".

מדברי קדשו עולה שהביטוי "תחרשון", הוא פועל יוצא – להחריש את מידת הדין שהיא שרו של מצרים שקטרג על עם ישראל באומרו: אלו ואלו עובדי עבודה זרה. כלומר, יתכן שה' נלחם לכם, ואתם לא מודים לה' ע"י תפילה כפי שעשו משה במלחמה נגד עמלק, כאשר הרים ידיו בתפילה לה', ואהרון וחור תמכו בידיו.

רבנו "חתם סופר" הולך בדרכו של רבנו אוה"ח הק' ואומר בפירושו "תורת משה": "ואמר כמתמיה – ה' ילחם לכם ואתם 'תחרישון' בתמיה. רצה לומר, וכי יצויין שה' יתברך ילחם עבורכם בפמליא של מעלה, 'ואתם תחרישון', שלא תרגישו זה בלבבכם?! אבל הכול לטובה ותהיו גאולים".

מהדברים הקדושים הנ"ל, ניתן ללמוד שכאשר מתפללים בבית הכנסת, ומחרישים משיחות חולין, הקב"ה  מחריש את מידת הדין מעלינו, ונלחם למעננו בבחינת "ה' ילחם לכם" נגד האויבים הרבים הקמים עלינו חדשים לבקרים. יזכר לטוב מו"ר אבי ע"ה שמאוד הקפיד לא לדבר שיחת חולין בבית הכנסת, ואפילו "שבת שלום", השתדל לא לומר.

 רבנו בעל ה"תוספות יום טוב" אומר שפרעות ת"ח ות"ט בהם נהרגו אלפי יהודים הי"ד, נבעו מכך שדברו דברי חול בביכנ"ס, ותיקן לומר "מי שברך" לאחר קריאת התורה בשבת לאלה הנזהרים שלא לדבר בביכנ"ס.

האדמו"ר מגור כתב בספרו "דעת תורה" (פר' בחקתי), שהתגלה לו הטעם מדוע השואה לא פקדה את קהילות ספרד. בגלל שנזהרו שלא לדבר דברים בטלים בביכנ"ס.

בעתיד הקרוב, נוכל לזכות בבניין בית המקדש כדברי כנסת ישראל לקב"ה: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב, יג), במידה ונקיים את דברי הפסוק הבא: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחננו". כלומר, עלינו בשלב ראשון לרצות "כי רצו…", ואחר כך לחונן את עפרה על ידי פעילות מעשית בכיוון זה כדברי ריה"ל בסוף ספרו בכוזרי, ולא נהיה בבחינת צפצוף הזרזיר כדברי קודשו.

בעל התניא –

האדמו"ר הראשון של חב"ד אומר:

"אם אלוקים לא יהיה בכל מקום –

הוא לא יהיה בשום מקום".

"אראנו נפלאות"

למידת הכנסת אורחים של רבנו "אור החיים" הק',

 ושל רבי עמרם צבאח ע"ה.

בהקדמה לפירושו "אור החיים" לתורה, כותב רבנו: "נוסף על צרכי ציבור ומשא הנצרכים, לא לחלק בלבד, אלא לגבות ולספות ולחלק… לזון ולפרנס…"

 רבנו "אור החיים" הק' דאג לעניים, ובמיוחד לתלמידי חכמים. בערב פסח, שלח את שמשו שיחפש אחר אורח לחג, ואכן הוא מצא עני בוכה בבית עלמין. השמש ניסה לשכנע את האיש לבוא אתו לביתו של רבנו "אור החיים" הק' לחוג את החג, אבל לשווא. הוא הסביר לו שרבנו יוכל לנסות לעזור לו בפתרון הבעיה, כפי שהוא נוהג לעשות עם רבים מאחינו בני ישראל שהמזל לא האיר להם. העני מרוב יאושו, אמר לשמש: "לך אמור לרבך שאצלי ערב ט' באב היום, ולא ערב פסח! עומד אני לפני חורבן, חורבני שלי, וכאן במקום זה, אשאר עד הסוף". השמש חזר לרבו ריקם, וסיפר לו על מצבו העגום של מיודענו בבית העלמין.

רבנו הזדעזע מהסיפור, והחליט ללכת בעצמו לאיש. העני סיפר לרבנו ששהה באירופה עשר שנים שם אסף פרוטה לפרוטה כדי שיוכל לפרנס את בני ביתו המחכים לשובו. בנוסף לכספו עליו עמל רבות, בתיקו היה גם סכום נכבד שנשלח לכלה יתומה ועניה ע"י קרובי משפחה. בהגיעו חזרה באניה למרוקו, נפל לו התיק מכבש האניה לים ליד החוף. רבנו הרגיע אותו והבטיח לו שינסה להציל את תיקו על תכולתו, והלך אתו לנמל, שם איבד את מזוודתו. לאחר תפילה קצרה של הרב, האיש מזהה להפתעתו את תיקו הצף על פני המים, עם עוד ארגזים אחרים.

רבנו אמר לו שיקח רק את תיקו, היות ועל פני המים צפו חפצים אחרים. האיש שמח כל כך, ופתח בריצה מטורפת לעבר התיק המתקרב אליו. להפתעתו ולשמחתו הרבה, התברר לו שלא חסר דבר מכל מה שהיה לו במטען. כעת כשהוא שמח וטוב לב, הלך אחרי רבנו לביתו לחגוג אצלו את החג.

אכן, רק איש קדוש כמו רבנו חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה, יכול לשנות סדרי בראשית.

גם הסיפור הבא עוסק בהכנסת אורחים. אחד הצאצאים של הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש מלפני 170 שנה, ואותו הזכרנו בתחילת המאמר בנושא "אהל שיכן באדם", הוא הרב הראשי כיום של קהילת הספרדים במונטריאול הרה"ג דוד צבאח שליט"א. אביו של חכם דוד הוא רבי עמרם צבאח שהתפרנס  ממסחר במראקש, והחזיק בביתו {מפני שאז לא הייתה פנימיה} את התלמיד הרב כליפא מור יוסף ע"ה שלמד תורה בישיבתו של הרה"ג חכם יעקב דהן ע"ה, שהיה מפורסם בעיר מראקש שבמרוקו כ"בעל הגמרא" כדברי רבה הראשי של ראשל"צ איש מראקש, הרה"ג יוסף עזרן ע"ה.

בכל ערב אחרי תפילת ערבית, חכם דהן למד גמרא בעיון עם תלמידו רבי כליפא במשך ארבע שעות. כל זאת כהכנה לקראת השיעור אותו אמור הרב ללמד למחרת בישיבה. 

רבי כליפא חזר לבית מארחו רבי עמרם בשעה מאוחרת, כשכולם כבר ישנים. למרות שארוחת הערב חיכתה לו במטבח, הוא הלך לישון רעב, מחשש שיגרום לגזל שינה של מארחיו. לאחר שבעל הבית ראה שהדבר חוזר על עצמו, הוא שאל את הרב כליפא למה הוא לא אוכל ארוחת ערב? התלמיד סיפר לו על כך שיושב מידי ערב ללמוד עם רבו, ואיננו רוצה להפריע לבני המשפחה. רבי עמרם החליט להשתתף מידי ערב בשיעור של חכם דהן, ולחכות לתלמיד עד לסיום השיעור, למרות שלא הבין בגמרא. בתום השיעור, היה מלווה את רבי כליפא לביתו, ודואג שיאכל ארוחת ערב.

אכן, זהו כבוד חכמים בו נהגו יהודי מרוקו כלפי תלמידי חכמים. הרב כליפא הפך לגדול בתורה, והוא אחיו של ראש ישיבת "נווה שלום" בקזבלנקה – הרה"ג אלעזר מור יוסף ע"ה, בה זכיתי ללמוד.

 מידה כנגד מידה – כשם שרבי עמרם כיבד תלמידי חכמים, הקב"ה זיכה אותו בבן תלמיד חכם, הלא הוא רבי דוד – רבה הראשי של מונטריאול – צאצא של רבה הראשי של מראקש מלפני  170 שנה קודם לכן.

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" –

כאשר האדם שמח – המוח מפריש הורמוני אושר, אהבה וכו', המשפיעים על בריאותנו

 משה אסולין שמיר.

0523-240298

Shamir240298@gmail.com

שערי ספרו סיפורים- ש.פוני כלפון

שערי ספרו

בלבי ידעתי שכל טענותיו ונימוקיו היו מהשפה ולחוץ למען קיום מצוות הורי. אבל בלב לבו, נתן לי את ברכתו. לפני שעזבתי אותו, סיפר לי אגדה שנשארה חיה בזכרוני, מהדהדת בי ומתנגנת בי מאז ועד היום: לא רחוק מספרו העיר, הקטנה והנאווה השוכנת לרגלי הרי האטלס הגבוהים, שפסגותיהם מכוסות לבנונית מכסיפה כל ימות השנה, נמצא הר שנקרא פשוט זבל או זבל לכביר (ההר, או ההר־הגדול) וההר רובץ כשיך בין בני חסותו הברברים בהכרת ערכו וגדולתו. זקוף קומה הוא וגאה בחביון עוזו. משקיף למרחקים על גיאיות ועמקים והדרכים והשבילים של נתיבות מכונה ושל עוברי אורח מלפני הכיבוש, פרושים למרגלותיו בשיפועי מורדותיו האין־סופיים. ממעל לו עטרת ענן סמיכה וזוהרת מאור החמה ביום ומאור הלבנה בלילה. עומדת היא ומתמדת במקומה בלילות אפלים מאירה ונוצצת בלבנוניתה האפורה. כל יהודי יגידך שאין זה אלא עטרת ענן השכינה לפסגתו, מוסיפה הוד וזוהר לדמותו האצילה הטומנת בחובה את חזונו ומשאת נפשו של עם משום שבמקום שתלמידי חכמים לומדים, שכינה שרויה ביניהם. אורחו ועברו של ההר ידועים רק לבודדים והוא עטוי סוד ומסתורין, והמעטים ששמעו את פאר גדולתו, כפופי גב המה מרוב העתים ותמורות הטבע ולדובבם יקשה, כי כבדה אזנם מזוקן. הייה הייתה קבוצת תלמידי חכמים, עוקרי הרים וחוצבי להבות בהבל פיהם. אחידי סייפין ורומחין, גוזרי ים החומה לגזרים. העמודים והמכונות אשר בית ישראל נשען עליהם. יושבי כסאות למשפט, מצוקי ארץ, מלכי רבנן, מלאים זיו ומפיקים נוגה, בקיאים בזוהר הקדוש וברזיו הסבוכים וכל טמיר לא נעלם מהם. הלכו בשדה ועסקו באורייתא קדישתא והסיחו את דעתם מהבלי העולם הזה. הלכו והלכו עד שאבד מהם הזמן ולא ידעו היכן דרכם ואורחותיהם. כאשר נטו צללי ערב, קבעו את ישיבתם במקום שבו התפקחו משכרון ההגות בסתרי התורה על גאולת ישראל וביאת המשיח. נשבעו החכמים בצירופי שמות והשבעות להביא את אליהו ביניהם. למדו ושנו מתוך דבקות וטהרה וכך עברו עליהם הימים הראשונים ללא שינוי. התמידו בצומם ובתלמודם עד שנזדככה נשמתם. התפשטו מעולם הגשמיות והתחילו לרחף בספירות העליונות של סודות הבריאה ובוראם. ערב אחד, בשבתם במערה, בין הרים וגיאיות, התחיל הכל זוהר מסביבם כזוהר הרקיע ועמוד השכינה שירד לתוך עיגולם — כי ישבו בחצי גורן עגולה כדרך הסנהדרין — סנוור את עיניהם כחמה בצהרי יום בהיר ודמות פני מלאך, עטור זקן לבן כשלג וחרוש קמטי צער ועצב על גלותם של ישראל, הופיע מתוכו. נבהלו החכמים ושחו פניהם, כי חלחלה אחזתם ונפלה עליהם חרדת אלוהים. והנה קול מדבר אליהם מתוך האש הזוהרת שאינה אוכלת — וקול זה קולו של אליהו היה. שמרו סוד, אמר להם, ואני נכון איתכם פה בזה כל ערב. כך הופיע בישיבתם לילה־לילה, ובקהלם בא בסוד קדושים. שנה איתם פרק בנגלה ובנסתר, גילה להם סודות ורזין קדישין ועם בקיעת קווי השמש הראשונים, בעלות השחר מאחורי ההרים, נפרד מהם כששמורות עיניהם נסגרות ותנומה קלה עוברת על עפעפיהם. כך הלכו וקרבו ימי הגאולה והרגישו כי קרוב יום ה׳ ונורא מאוד. בערב שבת קמו החכמים ויצאו להקביל פני שבת מלכתא בשיר לכה־דודי כדרך המקובלים בצפת, הלכו ורקדו בשיר ובזמרה, דילגו על הרים וקפצו על גבעות עד שנגלו לעיניהם צריחי עירם, ספרו, עליה נאמר: ״סיבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה״, ואין ספרו אלא עירם. מכאן שנרמז עליה בתורה, עיר בה ישבו אבותיהם, עברים גולים מארצם, עוד מלפני חורבן בית שני ומשום כך נשתמרו בהם שמותיהם התנ״כיים מימי מלכות יהודה. ירושלים הקטנה קוראים לה בגלל חכמת ישראל הפורחת בה. לימודי התורה הם עמודה ויסודה וש״ס, תלמוד ופוסקים מהדהדים בקול בין כתלי ישיבותיה. חזרו החכמים לבתיהם כדרך אותם הרוכלים הנודדים ובעלי המלאכה הסובבים בכפרי הברברים על פרדה וחמור, או ברגל, בתרמילם ובמקלם, כל ימות השבוע. ובערב שבת, חוזרים הם לבתיהם ולמשפחותיהם, לאים מעמל פרנסתם הקשה, לשמוח בשמחת הנשמה היתירה של השבת שהשרתה עליהם הרגשה עלאית עם מלאכי השלום ומלאכי השרת. שמרו החכמים את סודם בפני נאוות ביתם, לבל ייוודע סודם ויבולע לגאולת ישראל חלילה. במוצאי שבת יצאו החכמים לברך את ברכת הלבנה, חוץ מאחד שאשתו שימה עליו מצור ולא נתנתהו לעזוב את פתח ביתו מאז חזר בערב שבת. הפליגו החכמים לאור הירח ורגליהם קלות כאיילות. הלכו והלכו בלי לאות ושפתותיהם שבח כמרחבי רקיע, עד שנמצאו באותו מקום אשר אליו הגיעו בראשונה. ישבו כדרכם בקודש ולמדו, שנו והתנצחו בחרדת קודש ובכוונה רכה, אליהו הופיע במועד כדרכו, האיר להם נתיבות הקבלה ומכמני התורה והם לבשו זוהר וקדושה שלא מעלמא הדין.

אווירת השכינה האירה וחיממה את צוקיה האפלים והקרים של המערה והם הוסיפו להתענות ולהתמזג בספירות העליונות למען קרב את גאולת ישראל וביאת המשיח. החכם שנשאר בביתו היה נתון בצרה גדולה. אשתו איימה עליו שתביא את עצומותיה לפני הפחה של העיר אם לא יגלה לה היכן הוא יעלם כל השבוע. התענה החכם הישיש יום ראשון ושני, שלישי ורביעיולבסוף כרע רבץ בפני כוח פטפטנותה של אשתו שלא פסקה מלייסרו בלהגה כי רב. החכם הישיש התפלל לאלוהיו שיסלח לו על חולשתו, אמר את הווידוי, גילה לאשתו את פרטי המעשה וקרא את קריאת שמע כיוון שחש שהגיעה שעתו להחזיר את הפיקדון לבוראו. גמר את קריאת שמע והשיב את נשמתו בטהרה כתולש שערה מהבצק. מיד נראו שלשלאות של אש יורדות מן השמים לשאתו בסערה השמימה. כיוון שאשתו חזתה במעשה הנורא, לקתה בעיוורון ונטרפה עליה דעתה, רחמנא לצלן, ויצאה בראש חוצות ביללות מרות וצווחות מחרישות אוזניים על מה שעוללו מזימותיה ועל חשדה בכשרים. כל רואיה אמרו: ״הנה היא עוכרת ישראל!״ מספרים: כיוון שצעקה מרוב בהלה ופחד מן המחזה הנורא, חזרו שלשלאות האש אל המקום ממנו באו וכך הפריעה בעד עבודת הקודש. החכמים שישבו במערה ולמדו, לא הרגישו שההר סגר עליהם ולא נותר להם מוצא. שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נוגהם. אליהו חדל להופיע בקהלם ובערב שבת רצו החכמים כדרכם ללכת והנה סגר עליהם ההר מכל עבריו ומאז ועד היום טמונים הם בבטן ההר ומתפללים לגאולתו של ישראל. זהו אותו הר שנמצא לא רחוק מספרו העיר, אשר פתח המערה שבו, הנראה כפה פעור מרחוק, הוא פתח המערה הקדושה בה נכנסו החכמים. המים המטפטפים מצוקיה מרפאים חלאיהם של בני־האדם העולים לרגל ביום ההילולה בל״ג בעומר מכל צפון־ אפריקה. יהודים כשרים וצדיקים הנדחקים וזוחלים על בטניהם דרך סדקי המערה העמוקים והצרים עם נר בידם, נשבעים ששומעים הם את התנצחות החכמים בתלמוד, בהלכה ובקבלה בפנים ההר, ואיש טמא או אשה לא טהורה לא יקרבו, משום קדושת המקום, כי בנפשם הוא. העיר ספרו, השוכנת לרגלי הרי האטלס הגבוהים, היא פאר הדובדבנים של מרוקו הרחבה והפורייה. עיר אשר נחלים ואשדים בה מכל עבריה. גני נוי לתפארה משבצים אותה בצבעי פרחיהם השונים וירוק אין סופי של פרדסים, עצי נוי ופרי, עוטר אותה סביב סביב. כולה טובלת בשפע של צמחים, תאווה לעיניים, ומזג האוויר שלה נוח, קריר ומשיב נפש. כל רואיה מתענגים על יופייה ובאים לפרדסיה ליהנות מיפי הנוף ומזמרת בעלי כנף למיניהם הבוקעת בחן ובנועם מבין סבכי העפאים. הכל משכר ומרענן, כאילו הנך בתוך ק־עדן פלאי עלי־אדמות. ובתוך כל הזוהר הטבעי הזה מתהלכים אנשים שנתקעו בארץ לא רחם זו, בין שוכני מדבריות צייה, חולמים הם והוזים על הגלות המרה והארוכה שנטלה מהם את מנוחתם הנפשית. הערגה למשיח ולגאולה בוערת בקרבם. חיים בחוסר מנוחה ומתים בחוסר נחמה על ההזדמנות שהוחמצה. געגועים לתקווה מחודשת מלווה אותם עד הקבר ורק שופרו של המשיח יעוררם מתרדמתם הזמנית. מחכים הם לראות בשוב ה׳ את  שיבת ציון שתשים קץ לשנות הגלות, גלות טפלה וממאירה, גלות שבה נדרסו ברגל גסה ועונו באכזריות. רק לימוד התורה ויראת־שמים, אהבתם לבוראם וקרבתם למקום, שמרו על צלם האלוהים שבהם עד בוא היום הגדול, הקדוש והנורא שבו יעלו לציון ברינה.

מפטיר והפטרה פרשת תרומה בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת תרומה בנוסח יהודי מרוקו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר