חקרי מערב-משה בר-אשר-
עם הספר
בספר הזה אני מציע תשעה־עשר עיונים. הם באים בפרק המבוא ובפרקים א-יח. רובם המכריע עוסק בלשונות ובמסורות של יהדות המגרב. מקום מרכזי תופסות הקהילות במרוקו, ובכללן קהילות פאס, מכנאס ומראכש ובמיוחד קהילות תאפילאלת, ועמן יש פרקים העוסקים בתעודות מקהילת הפריפריה בגרדאיה שבדרום־אלג׳יריה. כן מוצעים תיעוד של מנהגים ושל מעשים שרווחו בקהילות אחדות ועיון נרחב בהם. רובם ככולם הולכים ומשתכחים, ורק זקנים מעטים עוד זוכרים אותם. בבירורם ניתנה הדעת גם ללשון שבה הם מובעים.
חלק ניכר מפרקי הספר, למעשה רובם, מבוסס על כתבי יד ותעודות הנמצאים באוסף כתבי היד היהודיים מצפון־אפריקה בספריית אוניברסיטת ייל שבמדינת קונטיקט בארצות הברית. בפרקים שבירורם מתמקד בתעודות מהאוסף הזה תצוין בהבלטה תרומתה של תעודה בת דף אחד באוסף הזה. יש בתעודה הזאת תרומה חשובה לבירור הראשון והעיקרי, המוצע להלן בפרק יז. מדובר במכתב שכתב רבי רפאל ברוך טולידאנו, ראב״ד מכאנס בשנות החמישים של המאה העשרים, לרבי ימין כהן בטנג׳יר. הוא משמש מפתח בבירור עניינה של המסורת מתאפילאלת הנחקרת בפרק הזה בפירוט יתר.
הספר הזה שלי הוא בעצם הכרך החמישי שבא בעקבות ארבעת הכרכים שערכתי עם סטיבן פראד, ויצאו מטעם ״התכנית ללימודי יהדות״ באוניברסיטת ייל והמרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית בירושלים. ארבעת הכרכים הם הפרות של שתי סדנות החוקרים שהתקיימו בייל במימון ״התכנית ללימודי היהדות״ ובחסותה בשנת תש״ע (אפריל 2010) ובשנת תשע״ג(אוקטובר 2012). ראשי התכנית, בשנים תשס״ט-תשע״ו(2019-2016) פרופ׳ כריסטין הית׳ ופרופ׳ סטיבן פראד, קיבלו את הצעתי לקיים את הסדנאות האלה כדי לאפשר לחוקרים מארבע ארצות (ארצות הברית, ישראל, מרוקו וצרפת) לחקור כתבי יד ותעודות המצויים באוסף. בימי הסדנאות נסתייענו הרבה בצוות היחידה למדעי היהדות בספרייה, הלוא הן האוצרת ד״ר נאנט שטהל ולידה הספרנית המוכשרת והמסורה, גב׳ ג׳ולי כהן.
באתי לעבוד בספרייה לפני הסדנאות ולאחריהן. ובביקוריי שם צמחו המחקרים שעשיתי בירושלים וגיבשתי אותם לעיונים שאני מביא בחלק גדול מפרקי הספר הזה. כן צירפתי להם גם בירורים אחרים שאני מציע בפרקים האחרים. חלקים מפרקי הספר הצעתי תחילה בהרצאות שנשאתי בסדנאות הנזכרות או בכינוסים אחרים בארץ ובחוץ לארץ והם נתפרסמו בבמות שונות. פרקים אחרים רואים אור לראשונה בספר הזה.
זה ארבעים שנה ויותר שאני נותן מחילי גם למחקר יהדות צפון־אפריקה. במחקריי בתחום הזה אני מתמקד במסורות הלשון בעברית, לרבות הרכיב העברי שבדיבור הערבי, בלהגי הערבית, במסורות השרח (התרגום) למקרא ולספרות יהודית אחרת ובמנהגים ייחודיים ההולכים ומשתכחים. ספרי זה מצטרף לארבעת ספריי הקודמים העוסקים ביהדות המגרב: (א)
La composante hébraïque du judéo-arabe algérien
communautés de Tlemcen et Ain-Témouchent
(ב) מסורות ולשונות של יהודי צפוךאפריקה;4(ג) לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו בארבעת חלקיו(המוגשים בשלושה כרכים); (ד) לשונות, מסורות ומנהגות – עיונים בלשונות, במסורות, באורחות חיים וביצירות של היהודים במגרב ועיונים בלשונות היהודים. החיבור המוגש בזה נסמך על ארבעתם, ובעיקר בא להוסיף עליהם גם חומרים וגם היבטים נוספים במתודולוגיה ובנושאים הנחקרים.
אחרי המבוא ושמונה־עשר הפרקים המוצעים בחמשת השערים הראשונים החלטתי לספוח לספר שער שישי, ובו מובאים שלושה נספחים. הם אינם מוגשים כפרקי מחקר, ואין בהם הסיעוף המאפיין את כתיבתי המחקרית, אבל יש בהם תיעוד מבורר. יתרה מזאת, שני הנספחים הראשונים מוקדשים לארבעה מסרנים שלא מעט ממחקריי התבסס על מסירותיהם בכתב או בעל פה. ברור אפוא למה ראיתי להביא את הנספחים האלה בספר. כן הבאתי נספח קצר, ובו סקירה על ספרו של סופר מוכשר שנתן ביטוי מצוין גדוש תיאורים מרתקים להוויה תרבותית מהרי האטלס – מוצא משפחתו.
* * *
בראש ובראשונה אני מבקש להודות בזה לסגל המורים ב״תכנית ללימודי יהרות״ באוניברסיטת ייל, ובראשם ידידי ורעי המלומד, פרופ׳ סטיבן פראד, העומד בראש התכנית, על החלטתם לכלול את ספרי זה בסדרת הפרסומים של הסדנאות כספר החמישי. אני מודה להם על שהזמינו אותי לבדוק בדיקה ראשונית את האוסף, להתעמק בלא מעט מפריטיו ולחקור אותם, ועל שנענו להצעתי לקיים את שתי סדנאות החוקרים ולפרסם מקצת מפרותיהן בקבצים שהוקדשו לסדנאות. הם הבינו שאסור שהאוסף יישאר גנוז או חנוט במחסני הספרייה, ועל כן אפשרו לעמוד על טיבו בחקירה יסודית. כך יכלו חבריי ועמיתיי חוקרי התחום לברור מתוכו את מה שנראה בעיניהם ראוי לחקירה, לעיון מדעי ולפרסום.
תודתי נתונה לד״ר נאנט שטהל, האוצרת של האוסף, ולספרנית המוכשרת מאוד, גב׳ ג׳ולי כהן, שעמדו לימיני מאז האביב של שנת תשס״ט (2009) עד האביב של שנת תשע״ו(2016) בעבודתי על האוסף, כאשר סייעתי להן בקטלוגו הראשוני. אף הושיטו עזרה לכל משתתפי הסדנאות שחקרו את כתבי היד ואת התעודות שבאוסף. בעזרתם של כל החוקרים אף נשתפר מאוד הקטלוג. גב׳ כהן עזרה לי בהשגת רוב התצלומים המובאים בספר הזה. גם גב׳ רנה!־יד, מזכירת התכנית ללימודי יהדות, סייעה לי בהפקת ספרי זה כשם שסייעה בהפקתם של ארבעת קובצי הסדנאות.
תודתי נתונה בזה גם לד״ר סמדר כהן שטיפלה בהתקנת הספר, בעריכתו ובהגהתו. היא הייתה, למעשה, הקורא הראשון שלו. תבונתה וידיעותיה עומדות לעזר לכל מי שמפקיד בידה ספר לפני פרסומו. גם ברוכה תהיה. אני מודה לד״ר אסתר הבר, שכתבה את המפתחות ביעילות ובכישרון והייתה לקוראו השני של הספר. היא אף קראה הגהה מוקפדת ומדוקדקת שלו. ותודה גם לגב׳ יהודית שטרנברג שהעמידה את הסדר. על הדפסת הספר השגיחו עיניה הטובות של גב׳ ליזה מוהר, מרכזת המדור להוצאה לאור של האקדמיה ללשון העברית, שטיפלה בהפקת הספר במומחיות ובקפדנות המקצועית האופייניות לה, והריני מודה לה מאוד בזה. ותודה מרובה למר יהונתן נדב, מנכ״ל הוצאת הספרים ע״ש מאגנס, שקיבל עליו בחפץ לב את הפצת הספר.
האוניברסיטה העברית בירושלים בכ״ו בכסלו תשע״ז, נר שגי שלחנוכה מב״א
פיוט ״מי כמוך״ לחנוכה לד׳ ידידיה מונסונייגו יוסף תדגי
התבנית דומה, ומספר ההברות – שבע הברות פונטיות – תואם להפליא לפיוטו של היעב״ץ. וכבר הוכיחו החוקרים שהיעב״ץ האציל משאר רוחו על המשוררים שבאו אחריו.
יוער כאן שעד השנים האחרונות נהגו לשיר בכמה בתי כנסת של פאם את הפיוט ״יהגה שבחך חכי״ ליעב״ץ כרשות ל׳׳מי כמוך״ של ריה״ל, ואין כל ספק שזאת הייתה תחנתו, על אף שבקהילות אחרות של מרוקו הוא שימש פתיחה לסדרת הבקשות שנאמרו בליל שבת זכור. הוכחה לכך מוצאים במהדורה המודפסת של קובץ פיוטי היעב״ץ ״עת לכל חפץ״, המבוססת על כתב יד אוטוגרף. לאחר המחרוזת האחרונה מופיע הפזמון ״כל עצמותי תאמרנה״ ולאחר מכן הביטוי ״מי כמוך ואין כמוך״, המבליט את הזיקה המילולית לפתיחה של פיוטו של הריה״ל. במילים אחרות, פיוטו של היעב״ץ משתלב בין הפסוק ״כל עצמותי תאמרנה״ שבתפילת נשמת והפיוט ״מי כמוך״ של הריה״ל. הדגשה זו מחזקת את השערתי בעניין מיקומו של הפיוט ״אני היום אברך״ לד׳ רפאל אהרן מונסונייגו. כאמור, פייטן זה הושפע מפיוטו של היעב״ץ, ואין כל ספק שכשהמהדיר ציין בכתובת ״שיר שיסד הרב […] לאומרו קודם מי כמוך״, כוונתו הייתה לציין שהפיוט משתלב בין ״כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך״ לבין הפיוט השני ״מי כמוך״ לחנוכה, שחיבר עם בנו ר׳ ידידיה [ב].
הערת המחבר : מן הכתובת הסמוכה לשיר: ״קודם מי כמוך יאמר שיר זה״. לביא (בחינות, עמי 53) מדגישה כי ״קביעה זו מעניינת שכן מונסונייגו אינו ממקם את פיוטו זה בתפילת ׳נשמת כל חי׳ כמנהגים מסוימים בצפוךאפריקה, אלא קובע אותו לפני ימי כמוך׳ כנקבע בראשית דרכו של סוג זה״(ההדגשה שלי). לדעתי, אין כל יסוד לטענה זו, ואין בכלל ספק בעניין מיקומו של הפיוט. כשהמשורר כותב ״קודם מי כמוך יאמר זה״, כוונתו לפיוט ״מי כמוך״ של ריה״ל ולא לקטע ״מי כמוך״ שבברכת הגאולה, כפי שטוענת לביא. הוכחה לכך היא ההשוואה עם פזמון היעב״ץ שהובא לעיל ועם המנהג הנפוץ לחבר פיוטים כרשות ל״מי כמוך״ של ריה״ל. הכתובות שצורפו לפזמונים אלו מעידות אף הן על ייעודם של סוג זה של פיוטים.
מעניין לציין שמשוררים רבים חיברו פזמונים ששימשו מעין רשות לפיוט ״מי כמוך״ של הריה״ל. אם נתחשב אך ורק בקובצי הפזמונים שנדפסו במאה העשרים בפאס – ולא בכתבי היד – נראה שלפחות שלושה פזמונים נאמרו בקהילה זו, לפי מנהגי בית הכנסת: הפזמון ״יהגה שבחך חכי״ ליעב״ץ שימש כמובן בבית הכנסת של משפחת אבן־צור ובבתי כנסת אחרים שנגררו אחר מנהגיו: בבית הכנסת של התושבים אמרו באמצע שירת הים ביום פורים – ולא בשבת זכור – פזמון שתחילתו ״אומר לה׳ מחסי״ ואחריו את הפיוט ״מי כמוך״ של ריה״ל. על כך אפשר ללמוד מהציון המובא לאחר הפיוט בסידור ״אהבת הקדמונים״ של התושבים: ״ואומרים פזמון מי כמוך כמ״ש [כמו שכתוב] בסידורים, וגומרים התפילה על הסדר״. אותו פיוט נמצא כלול במנהגי בית הכנסת של הרב אליהו הצרפתי; בבית הכנסת של משפחת סירירו" ובבתי הכנסת שנגררו אחריו – כגון בית הכנסת של יוצאי דבדו נהגו לשיר את הפזמון ״אשיר שירה חדשה, בתוך קדושה״ שחיבר הרב עמנואל סירירו ועוד פזמון שסימנו ״יעקב״ [אבן־צור] – ״יחיד אין בלתך״. בסוף הפזמון נכתב באותיות קטנות ״ונמשך אחריו ניגון מי כמוך״.
ויש להדגיש שגם ר׳ יוסף משאש, בן המאה העשרים, הקדים לפיוטו ״מי כמוך״ לחנוכה שיר קצר מעין רשות – ״יום האיר החשכה״, ומדגיש בכתובת ״שיר לאמרו קודם מי כמוך״, וברי שמדובר ב״מי כמוך״ שהוא עצמו חיבר.
המנהג לחבר שיר פתיחה ל״מי כמוך״ מושפע כנראה מתפילת שבועות. כידוע, בקהילות צפון־אפריקה נוהגים לשיר לאחר תפילת מוסף את האזהרות לר׳ שלמה אבן גבירול, אך לפני שקוראים את האזהרות, פותחים ברשות ״אמון יום זה״ לר׳ דוד בן־אלעזר בקודה. לאחר תפילת מנחה קראו את האזהרות לר׳ יצחק בן ראובן אלברג׳לוני והקדימו להן את הרשות ״עלה עלה משה לראש הר סיני״ ואת הפזמון
- בית הכנסת של משפחת סירירו, ששימש גם ישיבה, נשרף במאורעות אפריל 1912 בחדירת הצרפתים לפאס(ראו תדגי, הספר, עמי 25). בשנות השלושים של המאה הקודמת בנה ר׳ מתתיה סירירו(1939-1860) בית כנסת באזור ״העיר החדשה״, ובו התפללו על פי המנהגים שהילכו בבית הכנסת של אבותיו. בית כנסת זה, שנקרא לאחר מכן על שם בנו ר׳ חיים דוד סירירו (1967-1883), נסגר בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת.
- על ייסודו של בית הכנסת של יוצאי דברו, ״צלא דדבדבא״, ראו תדגי, הספר, עמי 112-111.
- ככל הנראה מדובר בר׳ עמנואל סירירו השני(1705-??ד1) שהתפרסם כמשורר גדול. הוא השאיר קובץ של מאתיים פיוטים – ״שפת אמת״ – שהיה תחת ידו של הרב יוסף בן־נאיים. ראו בן־נאיים, מלכי רבנן, קג ע״א.
- שני הפיוטים מופיעים בקונטרס ״זכרתי ימים מקדם״.
הערה זו מופיעה כבר בספרו של אבן צור (עת לכל חפץ, לה ע״ב). ויש לציין שר׳ יוסף בך נאיים מזכיר בספרו פיוט נוסף שנאמר בשבת זכור לפני ״מי כמוך״ בבתי כנסת בפאס, פרי עטו של הרב רפאל דוד בן־עטר (המאה השמונה־עשרה). משורר זה חיבר גם הוא פיוט ״מי כמוך״ לשבת חנוכה לפי סדר האלף־בית החוזר פעמיים בתבנית פיוטו של ריה״ל, וכל מחרוזת בו מסתיימת במילה לו. הצלחתי לאתר פיוט זה לפני זמן לא רב, ואני מקווה לפרסמו בע״ה בקרוב.
משאש, נר מצוה, כב ע״א.
״יום זה הוריד לבן שריר״. בכתובת של השיר שחיבר הרב יוסף משאש כרשות ל״מי כמוך״ שלו הוא מדגיש: ״שיר לאמרו קודם מי כמוך, נועם יום זה הוריד לבן שריד״ – הדגשה זו מבליטה את ההקבלה בין קריאת האזהרות והרשויות לבין קריאת פיוטי ״מי כמוך״ עם פזמוני פתיחה.
נחזור עתה לפיוטו של ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו – ״אני היום אברך״. השיר פותח בהודיה על הנם שנעשה לבני ישראל: ״נס ופלא עשית / לעמך עם זו קנית״ (טורים 6-5). לאחר מכן מזכיר המשורר את מזימותיהם של היוונים: ״יונים בני עולה / רצו לעשות כלה״(טורים 10-9), ואת הנקמה של ה׳: ״ראה ה׳ את רעתם / שלם להם מדתם״(טורים 14-13). בחתימה מתפלל הפייטן לגאולה: ״אויבי מהר תאבד / ואותי תזבוד זבוד״(טורים 22-21), ״חיש תזכני לראות בטובת בחירך״ (טורים 28-27). יש לציין שכל הטורים בפיוט זה מורכבים משיבוצי מקראות אמתיים, העושים את השתלשלות הדברים חיה ומעניינת.
הערות המחבר : בית הכנסת של משפחת סירירו, ששימש גם ישיבה, נשרף במאורעות אפריל 1912 בחדירת הצרפתים לפאס(ראו תדגי, הספר, עמי 25). בשנות השלושים של המאה הקודמת בנה ר׳ מתתיה סירירו(1939-1860) בית כנסת באזור ״העיר החדשה״, ובו התפללו על פי המנהגים שהילכו בבית הכנסת של אבותיו. בית כנסת זה, שנקרא לאחר מכן על שם בנו ר׳ חיים דוד סירירו (1967-1883), נסגר בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת.
על ייסודו של בית הכנסת של יוצאי דברו, ״צלא דדבדבא״, ראו תדגי, הספר, עמי 112-111.
ככל הנראה מדובר בר׳ עמנואל סירירו השני(1705-??17) שהתפרסם כמשורר גדול. הוא השאיר קובץ של מאתיים פיוטים – ״שפת אמת״ – שהיה תחת ידו של הרב יוסף בן־נאיים. ראו בן־נאיים, מלכי רבנן, קג ע״א.
שני הפיוטים מופיעים בקונטרס ״זכרתי ימים מקדם״.
הערה זו מופיעה כבר בספרו של אבן צור (עת לכל חפץ, לה ע״ב). ויש לציין שר׳ יוסף בך נאיים מזכיר בספרו פיוט נוסף שנאמר בשבת זכור לפני ״מי כמוך״ בבתי כנסת בפאס, פרי עטו של הרב רפאל דוד בן־עטר (המאה השמונה־עשרה). משורר זה חיבר גם הוא פיוט ״מי כמוך״ לשבת חנוכה לפי סדר האלף־בית החוזר פעמיים בתבנית פיוטו של ריה״ל, וכל מחרוזת בו מסתיימת במילה לו. הצלחתי לאתר פיוט זה לפני זמן לא רב, ואני מקווה לפרסמו בע״ה בקרוב.
משאש, נר מצוה, כב ע״א.
השררה ב״חברה קדישא״ בפאס במאה העשרים משה עמאר
המצב המתואר לעיל נהג כמעט בכל הקהילות במרוקו עד העשור השני של המאה העשרים לערך, אז החלו להתעורר קשיים בתפקוד חברי החברה. דומה ששתי סיבות גרמו לשינוי: האחת, שהאוכלוסייה היהודית בערים גדלה מאוד בשל הנהירה מהכפר אל העיר שהחלה כשפרסה צרפת את חסותה על מרוקו ולאחר שהשתפרו תנאי המחיה והביטחון האישי בערים. כתוצאה מכך גדל מספר הנפטרים בקהילה, וחברי החברה התקשו להמשיך לעבוד בהתנדבות: והאחרת, שבמאה העשרים חל שינוי בפרנסת האוכלוסייה היהודית בערים – לא עוד רק עיסוק במסחר ובמקצועות שירות כבעלי מלאכה, אלא גם עבודה בהוראה, בפקידות הציבורית והכלכלית וכפועלים בבתי חרושת. בהיותם שכירים התקשו חברי החברה לעזוב עבודתם כדי לטפל בנפטרים, ולכן נוצר הצורך לפצות את חברי החברה על עבודתם. דומה כי הוויכוח סביב שאלה זו הביא להקמת ״חברא״ נוספת, אשר שילמה לחברים על עבודתם. את המימון גבו ממשפחות הנפטרים העשירים. הסכומים שנגבו היו גבוהים בהרבה מסכום ההוצאות, כדי שבכסף הנותר יממנו את ההוצאות למעוטי היכולת.
כפי שמתאר בהמשך רבי יוסף בן נאים, התעורר ויכוח בין חברי החברה הוותיקה לחברי החברה החדשה, כאשר הוותיקים האשימו את החדשים כי הסכומים שהם גובים גובלים בגזל. רבי יוסף בן נאים שנדרש לפרשה זו הוסיף לשאול האם ככלל מותר לקבל שכר בתמורה לעשיית מצווה:
ומקרוב קמו עמדו איזה יחידים ונתקנאו בהם, ויסדו חברה חדשה אנשים צעירי ימים, וקבעו להם שכר עמלם בכל עבודתם. הן לחופרים הקבר, הן ליושבים לפני הגוסס, הן למתעמקים בשאר דברים. מזמן לזמן נותנים לכל אחד סך קצוב כנראה בעיניהם. – כלומר, אין מדובר בשכר חודשי רציף, אלא מדי פעם שולמו לחברים סכומי כסף כפיצוי על הקדשת זמן לפעילות. וקבעו מוצא להוצאות הללו, שכל מי שימות לוקחים מנכסיו או מבני משפחתו סך קצוב לצורכי קבורה, כל אחד כפי עושרו וממונו. – התחילו לגבות סכומים גבוהים ממשפחות הנפטרים העשירים. ומוציאים הוצאות הקבר ומהמותר משלמין ההוצאות הנז', ולהוצאת קבורת אנשים עניים שאין ידם משגת, והיותר נכנם בקופת עניי העיר. ומפני זה גדלה המהומה והצעקה בין הכתות עד לשמים. ובכלל דברי הכת הראשונה הם אומרים, דלמה יקחו מנכסי המת יותר מהמצטרך כדי להותיר לשלם לאנשים הנז', ויש פעם שלוקחים מנכסי יתומים וכו', ועברו ביניהם דברים אלה הדברים (שארית הצאן, ח״ג, סימן שסא).
דומה כי בסמוך לשנות השלושים של המאה העשרים התמסדה החברה במידה מסוימת והיא הועברה לחסות ועד הקהילה, אשר ניהל את ענייניה הכספיים: ״בזמן הזה אינו מן הצורך למנות נשיא, לפי שעיקר מטרת הנשיא הייתה להכניס ולהוציא בקופת החברה, לא כן עתה שכיס החברה נכנסה תחת יד ועד העיר״.
משפחת אצראף בפאס
במאה התשע־עשרה נמנית משפחת אצראף בפאס עם המשפחות האמידות בעיר. לבני המשפחה היו נכסי דלא ניידי במלאח של פאס. רבי אבנר ישראל הצרפתי, בתשובה לשאלות חברת כי״ח, תיאר את הבתים שבמלאח בעיר פאס. למעשה, כל בית המוזכר בדבריו הוא חצר ובה מספר דירות. בתוכם, הוא מזכיר את דאר שלום אצראף -. כלומר בחצר שלום אצראף גרו תשע־עשרה משפחות. מאלפי השטרות שהגיעו לידינו ניתן להתרשם מהיקף רכושם ומעסקי מסחרם של בני משפחת אצראף בעיר פאס.
הערת המחבר : נמצאים ברשותי מספר כתבי יד – ספרי שטרות של שכירות בתים, חדרים, עליות ורפתות שהיו לרבי שלום ב״ר יהודה אצראף – שתאריכיהם סביב תחילת המאה העשרים. פנקס נוסף ובו 141 דפים נמצא באוסף שבאוניברסיטת ייל וסימונו 1825.0012 MS. כמו כן רכש הפרופסור יוסף טובי בפאס בשנת 1997 ארכיון של בני משפחת אצראף ובו יותר מאלפיים מסמכים, שטרי חוב ושטרי ממכר וקניין, רובם נכתבו בידי סופרי בית הדין השרעי בפאס. לתיאור ראשוני של האוסף ראה י׳ טובי, ״מסמך עברי על קופת צדקה של קרקעות העניים מארכיון אלאצראף״, מקדם ומים ט (תשס״ו), עמי 75-47; י׳ פרנקל, ״תעודות מסחריות מאוסף משפחת אצראף מפאס: מקור היסטורי חדש לקורות היהודים תושבי פאס בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה העשרים״, מקדם ומים ט (תשס״ו), עמי 97-91. שם פורסמו שלוש תעודות מהאוסף.
במאה העשרים נמנו בני משפחת אצראף בין ראשי הקהל בפאס והיו פעילי ציבור. מראשית המאה ועד לשנות השלושים בה כיהן יעקב אצראף כנשיא ה׳׳חברה קדישא״ בעיר פאס, במשך עשרים וחמש שנה. הוא נפטר בשנת.1930 בנו, אליהו אצראף, שימש בשנת 1911 כגזבר סניף חברת ״כל ישראל חברים״ בפאס. הוא היה בין חברי הוועד שהתמנו לטפל בנפגעים בפרעות שנעשו ביהודי פאס באפריל.1912 לאחר פטירת יעקב אצראף ביקש אליהו בנו למלא את מקום אביו בנשיאות החברה, מכוח השררה. החברים התנגדו למינוי, ואף בחרו במישהו אחר לתפקיד. אליהו תבע את חברי החברה בבית הדין הרבני בפאס ודרש לממש את זכותו לרשת את תפקיד אביו בנשיאות החברה. בית הדין פסק לטובתו, והחברים ערערו על פסק הדין לבית הדין הגדול לערעורים בטיעונים הלכתיים ומנהלתיים. בית הדין הגדול אשרר באופן עקרוני את פסק הדין של בית הדין בפאס בסייגים מסוימים.
מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר
ועוד שתי הערות באשר ללשונו של השרח; אחת נוגעת לדרכי הגייתו והשנייה מתייחסת לדרכי הכתיב שלו באותיות עבריות.
א) ההגייה: המערכת הפונולוגית של הלהג המדובר והמערכת הפונולוגית : להג השרח בדלות הן בכמה קווים, כפי שכבר ציינו. אמנם כלל הפונמות, הן בכמה קווים, הן התנועות, משותפות לשני הדיאלקטים. למשל, המעתק :K! > במדוברת אינו מפקיע ממנה כליל את הפונמה k, לפי שבתנאים מסוימים היא מתקיימת; כך בשורש ktb היא נשארת בעינה, וכך בשרשים שיש בהם q מקורית, שכן זו הועתקה על פי הרוב ל- Kאו התלכדותן של d ־Zל־D בשרח כנגד התלכדותן בין במדוברת, אך התלכדות זו לא הביאה להיעלמות מוחלטת של d מן המדוברת. אבל יש מספר תופעות פונולוגיות המבדילות את שני הלהגים. למשל הנטייה לבקיעת צרור עיצורים על ידי התנועה a. תופעה זו ידועה לי רק בלהג של השרה. למשל ״כתבתי״ נהגית במדוברת ketbet או ktebt, אבל בלהג של השרח פעמים שהיא נהגית ketbet (כמו במדוברת) ופעמים ketbat. וכן ארץ / ארד (ארץ) נהגית בשרח פעמים ard ופעמים ב-a בהברה סופית.
(ב) בכתיב: כבר אמרנו שהשרח נמסר בעל־פה ורק לעתים הוא הועלה על הכתב, כגון השרח להגדה של פסח ולהפטרות מסוימות (באחרונה מצוי בידי גם כתב־יד מקיף למקרא שגיבש חכם מחכמי תאפילאלת).
בירור דרכי הכתיב מחייב דיון נרחב, וכל שֶׁאֹמַר כאן אינו יוצא מגדר הערה המחייבת הרחבה במקום אחר ובזמן אחר. כתיבתם של שרחנים ניכרים בה שלושה קווים עיקריים. מצד אחד כתיב פונטי התואם את דרכי הלשון המקומית כפי שמספק להם הכתיב העברי המוכר להם. כך למשל איד(יָד) ו־ארד (ארץ) נכתבות בדל״ת, אף שבראשונה הדל״ת היא d (د) מקורית ובשנייה היא משקפת) d, ض׳ מן הצד האחר מתגלה זיקה למסורות כתיב קדמוניות שהיו ידועות משטרות מכירה ומספרים שנדפסו מחוץ למרוקו ונכתבו בערבית של להגים אחרים. רק כך אפשר להבין את הכתיב של d על ידי צ, כגון ארץ(ard). ואכן שני הכתיבים ארד וגם ארץ משמשים זה ליד זה. ונראה, שזהו מקורה של העקיבות הגדולה בהבחנה בין כ לציון הפונמה המקורית kك) ובין ק לפונמה המקורית ق (q), אף על פי ששתיהן היו נהגות בתאפילאלת k. ההבחנה נשאבה מספרים ששיקפו ניב אחר, שבו נתקיימו שתי פונמות שונות, כ (k) וק (q). קו שלישי המתגלה בכתיב הוא זיקתן של מילים ערביות למקבילותיהן בעברית. למשל הפונמותس ش נתלכדו לאחת s, ועל פי הרוב הן נכתבות בסמ״ך. אתה מוצא סרב (< שרב) = שתה בסמ״ך. אבל אם המילה ריוחת בעברית היא עשויה להיכתב בשי״ן. כך שמש (ליד סמס) = שֶׁמֶשׁ, אף שהיא נהגית sams; או ראש (ליד ראס) בהשפעת ראש העברית, אף שהתיבה מתממשת ras. התרוצצות זו של גורמים שונים היא המקור לחוסר האחידות בכתיב, ואין לך כותב של שרח שלא נתגלתה אצלו התופעה בממדים אלה או אלה. גם בלשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו מצאנוה. הוא כותב את השורש كسب בכ״ף (כסב) וגם בקו״ף (קסב). וכך נוהג המסרן מתאפילאלת בכתיבן של הרבה פונמות. למשל g Z נכתבת פעם בגימ״ל (גמיע) ופעם בזי״ן(זמיע < ג׳מיע). קיצורו של הדבר, כתיבה פונטית, אימוץ של דרכי כתיב מקובלות בניבים אחרים וזיקה לעברית מתגלים בכתיב של השרח. והדברים מחייבים הרחבה.