ארכיון יומי: 9 במרץ 2017


תפארת אבות פורים | אדר התשע"ז | גליון 10

בס"דתפארת אבות

תפארת אבות

פורים | אדר התשע"ז | גליון 10

דבר המערכת

פורים דל-מעגאז

המן האגגי לא היה צורר היהודים היחיד בהיסטוריה של עם ישראל, הוא גם לא היה הרשע היחידי בעולם. לפניו וגם לאחריו קמו עוד רשעים
אחרים שהרעו לעמנו בכל הדורות. כל קהילה והמן שלה, כל קהילה נתנה שם מיוחד לאותו "פורים שני" שנקבע ליהודים עליהם ועל זרעם  לדורות, במשלוח מנות ובביטול מלאכה. לפעמים גם חוברו שירי הודיה ומגילות מיוחדות שנכתבו לזכר אותו מאורע. גם פזמונים כדוגמת הפזמון הידוע "מי כמוך ואין כמוך" שחיבר ר' יהודה הלוי, חוברו לכבוד המאורע.

בשנת "כי תרכ"ב על סוסיך, מרכבותיך ישועה" ליצירה, 1862, קם במרוקו עריץ אחד מורד ושמו אג'ילאלי אל-מעגאז בן לשפחה חרופה ושמה רקייא. הוא כונה גם בשם "אררוגי". אל-מעגאז (העצלן), היה רועה צאן במחוז אחד אצרארדא, ובכשפיו והבליו הראה איזה אותות בדויים לעיני הבֶּרְבֶּרים הפראיים תושבי האטלאס, והמליכוהו עליהם. אל-מעגאז היה צורר היהודים כהמן בדורו, ומשאלתו הייתה כמשאלת המן "להשמיד ולאבד את כל היהודים", וכך יצא אל-מעגאז בראש צבאו לכבוש את מכנאס. אל-מעגאז הגיע תחילה לכפר מולאי אידריסא-זרהוני הקרוב לעיר מכנאס, וישבע שלא להשאיר שם ישראל בארץ מכנאס ח"ו, ותהי עת צרה ליעקב. אך ה' א-להינו ברוב רחמיו וחסדיו הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים. מקורביו של אל-מעגאז יעצו לו שקודם כל, עליו לגשת לקברו של מלך אחד קדמון הקבור שם, ורק אחר כך יגמור ביהודים. אל-מעגאז שמע למקורביו שטמנו לו מלכודת, וראשית כל הלך להתגלח ולהתרחץ. כאשר אל-מעגאז התיישב על כסא הסָפָּר, הלה תקע את התער בעורפו וערף את ראשו, ומיד אנשי המרמה התנפלו על שריו ועבדיו וערפו את ראשיהם, כן יאבדו כל אויבך ה'.

ביום ט"ז באדר ב' של אותה שנה, הובא ראשו הערוף וראשי עבדיו תקועים על חרבותיהם של המורדים לעיר מכנאס והציבו אותם בשער העיר, הלא הוא "באב אג'דידי", שער מפורסם ומוכר עד עצם היום הזה. יום ט"ז באדר, הפך אפוא במכנאס ליום טוב, יהודי העיר חגגו אותו בכל שנה במשלוח מנות ומתנות לאביונים, והעיר מכנאס צהלה ושמחה, ומאז קראו לפורים זה "פורים דל-מעגאז". אולם במשך השנים ומרוב התלאות בהן חיו, זכרו של פורים זה נשכח, משום שצרה חדשה משכיחה את הישנה.

גם הורינו וזקני הדור סיפרו לנו תמיד על הפורים המיוחד הזה. כן סיפרו שבאותה שנה, הייתה גם עצירת גשמים, ובסוף אדר של אותה שנה ירדו גשמים לרוב והייתה תשועה גדולה. לרגל מאורע זה, חוברו שירים רבים בעברית ובערבית על ידי המשוררים שהיו עדים למאורעות ההם. רבי שמואל עמאר זצ"ל חיבר פיוט הודיה על המאורע הזה, בשם "ארוממך אלי ואודה את שמך". רבי יהודה בירדוגו זצ"ל חיבר גם הוא פיוט הודיה בן 42 מחרוזות, בשם "אודך בכלי נבל, אל רם נורא, אשיר לך בנבל עשור אזמרה".

רבי יוסף משאש זצ"ל חיבר לרגל מאורע זה, שיר בן שישים ושתיים מחרוזות כמשקל "מי כמוך ואין כמוך", וכתב "וגם אני הצעיר כך אני נוהג מיום בואי פה העירה תלמסאן יע"א, שלא לומר תחנון ביום ט"ז אדר, שהוא פורים קטן לבני עיר מולדתי מכנאס יע"א, אשר קבלו אבותינו נ"ן ועל זרעם, על הנסים ועל הפורקן שעשה עמהם ה' א-להינו, ויפרקנו מצרינו" (מים חיים, או"ח, רצג).

בברכת חג פורים שמח, מערכת 'תפארת אבות'.

פרפראות מחכמינו

לימוד התורה לעצמו ולאחרים

איש לרעהו ומתנות לאביונים (אסתר ט, כב)

אמרתי לרמוז הענין בפסוק "איש לרעהו ומתנות לאביונים", שראשי תיבות שלו אלו"ל כאמור, שהוא נוטריקון אורו לעצמו ואורו לאחרים, וראשי תיבות אלו"ל גימטריא בינ"ה. רוצה לומר, לזכות להתבונן בבינת התורה, לדקדק בפסוקי התורה ושיעורם המופלא, ולהתבונן במאמרי רבותינו ז"ל. וראשי תיבות אלו"ל גם כן אדם למד ומלמד לאחרים, נמצא שבראשי תיבות אלו"ל ישנו רמז לימוד תורה לעצמו ולאחרים, וכן רמז על אור מעשה המצוות שיעשה אותם וילמד אחרים לעשות גם הם כמוהו, ואזי יזכה לומר על עצמו "אני לדודי ודודי לי", שהוא ר"ת אלו"ל. ונרמז הענין בימי הפורים ובמצוותיו שאמר "ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים".

רבי יוסף כנפו (1823 – 1901), מחכמי מוגאדור , 'זך ונקי', פורים

(בהוצאת חברת אהבת שלום)

תורה ותפילין מילה ושמחה כולם נקבצו ביום פורים

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר  (אסתר ח, טז)

מובא בגמרא (מגילה טז:) "ליהודים היתה אורה ושמחה וכו', אורה – זו תורה, ושמחה – זה יום טוב, וששון – זו מילה, ויקר- אלו תפילין".

ויש להבין מה עניין דברים אלו לפורים, יותר משאר מצוות? שאם לומר שע"י שנתבטלה מחשבתו של אותו רשע ולא מתו ישראל, ע"י כך היו יכולים לקיים מצוות אלו, מה שאין כן אם היה להיפך ח"ו שהיו עוברים שונאיהם של ישראל מן העולם, אם כן למה פירט מצוות אלו יותר משאר מצוות,  שהרי כל המצוות אינם יכולים להתקיים אלא בהיות ישראל בעולם?

ואפשר לומר מפני שאין יום מקודש בארבע אותות אלו אלא יום פורים. ששאר שבתות וימים טובים לא תמצא בהם אלא שמחה ומילה, ולא תפילין. ואפילו תורה גם כן בימים טובים [לא תמצא] למי שאומר "או כולו לה', או כולו לכם". ובימות החול אין שמחה. אבל יום פורים מקודש בארבעתם בהוויה אחת. שעוסק בו בתורה – כפי שמשמע במסכת מגילה (ז:) שגם ביום פורים היו לומדים רבנן לפני רבותיהם. ומניח בו תפילין, ומקיים בו מצוות מילה שארעה בו ביום, וגם עושה בו יום טוב ואוכל ושותה ושמח. וזה מה שכתוב "ליהודים היתה אורה, דהיינו הוויה אחת חדשה שיש להם יום מקודש בכמה קדושות, מה שלא היה מקודם אלא מזמן זה ואילך".

רבי משה מאימראן (1739 – 1786), מחכמי מכנאס,'ספר המעלות', דף צט

(בהוצאת חברת אהבת שלום)

בקשת אסתר לישועה אף שתשובתינו אינה שלימה

אל תרחק ממני כי צרה קרובה (תהלים כב)

מה שכתוב "אל תרחק ממני כי צרה קרובה" וכו', באה אסתר לבקש מאת הקדוש ברוך הוא שהתשובה ששבו, שהתענו שלשה ימים ושלשה לילות, הגם שאינה מקובלת כל כך כדי לבטל הגזירה, מכל מקום מבקשת לפניו בל יתעכב מלהושיעם עד שיעשו תשובה שלמה לפניו כראוי, כי לא נשאר זמן לכך, לפי שהגזרה קרובה, ואל תביט עכשיו לזכויותינו. וזהו "אל תרחק ממני" ותאמר עד שאעשה תשובה שלמה כראוי, והטעם מפני "כי צרה קרובה", ואין פנאי לכך, "כי אין" לי "עוזר" זולתך, לכך יקדמוני רחמיך.

רבי יעקב אביחצירא (1790 – 1880), מחכמי תאפילאלת,'דורש טוב', דרוש לשבת זכור

('תורת אביר יעקב' בהוצאת 'אור מאיר שמחה')

סדר הדורות – קורות אבותינו בארץ המערב

ייסודה של קירואן

בעלון הקודם הזכרנו את ייסודה של העיר פאס, שהיתה המרכז הרוחני של יהודי מרוקו באותה העת. באותו זמן שבו נוסדה ממלכת בני אִידריס במרוקו, קמה בתוניסיה נסיכות עצמאית למחצה. בירתה היתה קירואן, אשר נוסדה עוד קודם לכן בראשית ימי הכיבוש הערבי. בשל מיקומה המרכזי, הפכה קירואן עד מהרה להיות מרכז חשוב למסחר בינלאומי. בנוסף על כך, ובדומה לאחותה – העיר פאס שבמרוקו, תפסה קירואן תפקיד מרכזי בחיי הרוח של יהודי צפון אפריקה.

יהודי תוניסיה

על-פי המסורת, היהודים הגיעו לתוניסיה עוד בימי שלמה המלך. מאוחר יותר, בתקופת הכיבוש של האימפריה הרומית, הקהילה היהודית מנתה כ- 15,000 יהודים. במהלך המאה ה-7 נכבשה תוניסיה על ידי המוסלמים, והיהודים זכו למעמד ה"דימי" (בן חסות) המציין את מעמדם הנחוּת ביחס לשכניהם המוסלמים. היהודים חיו בשכונות קטנות וצפופות ובעוני קשה, ביחס לשכניהם המוסלמים שחיו ברמת חיים טובה בהרבה. יחד עם זאת, בהשוואה למצבם של  יהודי מרוקו או אלג'יריה, היה מצבם של יהודי תוניסיה נחשב טוב.

היהודים בקירואן

מיד עם הקמתה, משכה אליה קירואן יהודים רבים מאזור לוב. בסוף המאה ה-7 הגיע גל מתיישבים יהודים נוסף שבאו ממצרים ומעָרב. עד מהרה הפכה קהילה זו למרכז יהודי חשוב בצפון אפריקה. קהילת קירואן תמכה כלכלית בישיבות בבל והייתה חוליה מקשרת בינן ובין קהילות היהודים בצפון אפריקה וספרד.

ראשי הגולה שהודחו

מסופר, על שניים מראשי-הגולה שבחרו להם למושב את המערב, לאחר שנאלצו לעזוב את בבל. בתחילת המאה ה-8, הדיחו ראשי שתי הישיבות בבבל את רב נטרונאי בר חביבאי ממשׂרתו כראש-גולה, שאותה תפס שלא בהסכמתם, והוא מצדו עזב את בבל והלך למערב. לא ברור אם הכוונה לאפריקה או לספרד. מקור אחד אומר בפירוש כי רב נטרונאי הגיע לספרד, 'והוא שכתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב' [בעל פה!]. אבל גם זה אינו מוציא את האפשרות, כי בדרכו שהה באפריקה. גם על ראש-הגולה מר עוקבא (חי בסוף המאה ה-10) מסופר שבא לאפריקה, לאחר שעלו בתוהו המאמצים להשלים בינו לבין יריביו

בבבל. בני קירואן נהגו בו כבוד רב, כראוי לנשיא בישראל: 'מנהג היה בקירואן למר עוקבא נשיאה, שהיו מכינין לו כסא של כבוד בבית הכנסת בצד הארון, ולאחר שקראו בתורה כהן ולוי, היו מורידים לו התורה'.

חכמי קירואן

מתוך אחת השאלות אל רב האי גאון אנו למדים, כי כבר בימי הילאי גאון (788) פנו אנשי קירואן לבבל. כיובל שנים לאחר הילאי גאון, חי בקירואן רב נתן בר חנניה (840), שעמד בחליפת-מכתבים עם גאוני בבל. ידוע לנו גם על רב יהודה בן הרב שאול מקירואן ששלח שאלות לרב נטרונאי גאון בר הילאי. עוד ידוע לנו על גאון סורא רב נחשון בר צדוק ששלח תשובות (בשנת 872) לרב שביב בר יעקב ולכל רבנן דקירואן. בידינו גם תשובות שנשלחו לרב חונאי  מקירואן.

אלדד הדני

בשנת 880 בקירוב ביקר אלדד הדני בקירואן, ותיאר באוזני הקהילה המקומית את מסעותיו. הוא ריתק את מאזיניו גם בלשון הקודש השגורה בפיו, והביא עמו מקבץ דינים שנהגו לטענתו בקרב השבטים האבודים. אלו נראו תמוהים בקרב אנשי קירואן, ואז 'שאלו אנשי קירואן לרבינו צמח גאון, על עסק אלדד הדני שנפל ביניהם מן השבטים הגנוזים בחוילה הקדומה בארץ כוש'.

ישיבות קירואן

בימי רב האי גאון הולכים ומתהדקים הקשרים בין המגרב ובין ארץ ישראל וישיבתה. גאוני ארץ ישראל, רבי שלמה בן יהודה ורבי נתן בן אברהם, שניהם היו ילידי המגרב. מוצאו של הראשון מפאס והשני מקירואן. בדור הבא פונה הגאון והנשיא הארץ-ישראלי רבי דניאל בן עזריה אל המגרב ומבקש לתמוך בו, מאחר והוא מבית דוד. הקהילה היהודית והישיבות בתוניסיה פרחו וחכמיה התפרסמו בידיעותיהם. במיוחד התפרסמה ישיבת קירואן בהנהגתו של רבנו חושיאל בן אלחנן (המאה ה-10 – המאה ה- 11), שלא הייתה כפופה עוד למרותם של גאוני בבל, אך המשיכה לשמור על קשרים גם עם ישיבות בבל וגם עם ראש ישיבת ארץ ישראל. עם חכמיה של קהילת קירואן נמנים שני פרשני התלמוד – רבנו חננאל בן חושיאל (990 – 1053 בערך) ורבנו ניסים בן יעקב (990 – 1062 בערך). אחד מתלמידיה המפורסמים של ישיבת קירואן היה הרי"ף – הפוסק רבי יצחק אלפסי (1013 – 1103).

(מקורות: 'תולדות היהודים באפריקה הצפונית')

נחלת אבות – פרקי אבות לרבי יוסף משאש

וזקנים לנביאים (אבות א, א)

מורי ורבותי גם בשבת זה בס"ד נמשיך עוד בעניין אליהו הנביא ז"ל, והוא בקידושין (דף מ.): רב כהנא היה מוכר סלים, תבעתו אותה גברת, אמר לה אלך ואקשט עצמי, עלה ונפל מהגג לארץ, בא אליהו תפסו ואמר לו הטרחת אותי ארבע מאה פרסאות, אמר לו רב כהנא מי גרם לי האם לא העניות? נתן לו אליהו כלי של זהובים, עכ"ל. והנה יש להקשות, והלא מקובלנו שאין שכר למצוות בעולם הזה! ויש לתרץ שכאן לא שכר היה, אלא פרי, והשכר קיים לעוה"ב. כי מצוה של מסירות נפש, לא יספיק בשכרה כל טוב העולם הזה, אם כן ודאי לא לקח רב כהנא רק מעט מפריה בעולם הזה. ועוד יש לומר, כי ודאי אותם הדינרים נתנם אליהו מנכסי המטרונא [הגברת] בתורת קנס על שציערתו לאותו צדיק, והטריחה את אליהו ארבע מאות פרסאות [מרחק רב], ואין זה נקרא מתן שכר, לא קרן ולא פרי.

מעשה ניסים בפאס בעליה לארץ, בימי מוה"ר יהודה בן עטר זצ"ל

וכיוצא בזה שמעתי מרב גדול מפאס, כי בימי רבי יהודה אבן עטר זצ"ל (נפטר ב-1733), קמה במרוקו תנועת עלייה לארץ ישראל. ואשה אחת עלו בני משפחתה והיא לא עלתה עמהם, כי היה בעלה בבית האסורים אודות עלילה שהעלילו ערבים עליו שקנה חפצי זהב גנובים. ואחר כמשלֹש חודשים, יצא לחופשי ע"י שוחד, ותפתהו אשתו לעלות לארץ, ולא שמע אליה, ועשתה כל מאמצים ולא עלה בידה.

ותשׂם אל העורמה פניה, ולאחר זמן מה אמרה לו, יהודי אחד מעיר צפרו בא נחוץ לבקשך, וכאשר אמרתי כי אתה נמצא בחנות, אמר לי שהוא נחוץ מאוד ללכת לדרכו. והביא לך דרישת שלום ממכנאס מאת אהובך הצורף, שהוא מזרזך מאוד לנסוע מחר עם סחורתך, כי קמה שם תנועה גדולה של מסחר בזה. ויאמר בעלה, למחר אסע בהשכמה, כי יש לי הרבה סחורה למכור. ותיכף קם בעוד לילה, ונסע עם השיירה הראשונה, והיא הכינה עצמה ונסעה לטאנכיר עם שיירה שהיתה מוכנה לנסוע אותו היום ועשתה עמהם חוזה בסתר. ועד שיחזור בעלה הגיעה היא לטאנכיר, ומצאה מקום בספינה הנוסעת ועלתה לארץ. ובהגיע בעלה למכנאס, מצא כי האמין לשווא ולשקר, וחזר לפאס וחקר ודרש ומצא כי אשתו ברחה לטאנכיר, והיא טמנה לו רשת לברוח מפניו. ונתבלבלה דעתו על מסחרו ועל מלאכתו, מרוב צערו על בגידת אשתו, עד כי במשך שנה תם כספו והתחיל למכור כלי ביתו.

יום אחד בצר לו מאד, הלך אצל הגאון רבי יהודה בן עטר זצ"ל, ושפך שיחו לפניו בבכי גדול, להשיאו עצה. ויצטער הרב מאוד, ויאמר לו לך עכשיו ובוא למחר. ויחשוב הרב הרבה בזה, ולא מצא שום תקנה רק לילך אחרי אשתו, וזה אי אפשר, כי צריך כסף רב להוצאות הדרכים לו ולבניו, והוא בעל הלוואה ואין לו כל. ויהי ממחרת ויבוא האיש, ויאמר לו הרב, בני, שום תרופה לא מצאתי לך, ואך הראוני מן השמים כי היום תיושע ע"י צער גדול בגוף. ויאמר האיש, ויהי מה, יסבול ולא יבול, ויצא מלפני הרב מלא תקווה.

ויפגע בו משרת שׂר העיר שחיפשׂ אחריו, ויביאהו לשׂר. וימצא שם ערבי אחד שקָבל עליו לפני השׂר, שהיהודי הזה מכר לו חפצי זהב, ועתה רצה למכרם ונמצאו של נחושת. ויניחם לפניו לראות, ויתבונן בהם, ויאמר, אמת מכרתי לך הרבה חפצים אבל לא אלו. ויקצוף השׂר על היהודי, ויצו את עבדיו להפשיט את היהודי ולהלקותו חמשים מלקיות. ויעשו כן, והיהודי צועק ובוכה ומתחנן ואין מרחם, ואז עשה עצמו כמתעלף. ובראות השׂר כן, פחד פן ימות, וציוה להוליכו לביתו. וקם השׂר ממקומו בבהלה להיכנס לביתו, כדי לתלות הסירחון בעבדיו המכים, שמת היהודי תחת השבט באכזריותם, ובקומו בחיפזון נפל מחיקו כיס של מאה זהובים, ונכרך בבגדי היהודי שהיו מונחים בארץ. והעבדים תיכף שׂמוּ היהודי תוך מחצלת עם בגדיו כשהם כרוכים, והוליכוהו לביתו והניחוהו וברחו להם.

כשהתעורר מהתעלפותו, רצה ללבוש את בגדיו, וימצא בהם את כיס הזהובים, וישמח מאד. והשׂר, חיפש את כיס הזהובים ולא מצאו, ויחשוד בעבדיו. והם בשמעם, כדי להציל עצמם, תלו הדבר בערבי התובע שראוהו שלקח. והשׂר האמין להם, ושלח אחריו ואיים עליו, שאם לא יחזיר את הכיס, יעשה בו מה שעשה ביהודי. ומיראה הודה במה שלא גנב, ונתן מאה זהובים. ויספר היהודי לרב את אשר נעשה, ויאמר לו הרב כי הזהובים הם קנס מהגוי המעליל עליו, ואך לא יאחר מלעלות לארץ. וישמח, ואחר ג' ימים עלה ארצה ואשתו חזרה אליו והיו בשלום.

זהו רבותי מה שיכולתי להגיד לכבודכם עתה, א-להים יחננו ויברכנו אמן סלה.

חדד ותימא – מדור ההלכה

הש"ץ מברך על המגילה מעומד, אך למנהגנו האם הציבור יושבים או עומדים בשעת הברכות?

שומע כעונה

כתב הרמ"ע מפאנו בתשובה (סימן קב, ז) שצריכים הקהל לעמוד בעת שמברך החזן ברכת המגילה. וכן כתבו האליה רבא (סימן תרץ ס"ק א), הבן איש חי (תצוה, ד), והמגן אברהם (סימן תרץ, ס"ק א), וביאר דבריו המחצית השקל (שם, ס"ק א) כיון שהש"ץ מוציא את הקהל ידי חובת ברכות קריאת המגילה מדין שומע כעונה, אם כן נחשבים הקהל כאילו מברכים הם בעצמם ולכן צריכים הם לעמוד כמו הש"ץ.

מצוות שקיומן מעומד

ברם מצינו לכמה פוסקים שהעידו שהמנהג בארצותיהם שהציבור אינם עומדים בשעת הברכות. הכנסת הגדולה (בהגהת הטור, סימן רצב) הביא דברי הרמ"ע מפאנו (הנז"ל) שכתב שהציבור צריך לעמוד, וסיים הכנסת הגדולה שמנהגם לא כן, אלא הציבור יושבים בשעת הברכות. וכן הגר"ח פלאג'י בספרו 'מועד לכל חי' (סימן לא, אות עו) הביא מה שכתב הבית עובד שהקהל צריכים לעמוד בעת ברכות המגילה, והשיג עליו שלא ראה מה שכתב הכנסת הגדולה שאין המנהג לעמוד, אלא הציבור יושבים. וכתב כף החיים (סימן תרצ, ס"ק ב) שכן מנהג בית-אל, שאין עומדים אף בשעת הברכה. והטעים הדברים בעל הפני יהושוע (מגילה כא.) שדווקא מצוות שאף קיום המצוה מעומד, כגון: ציצית, שופר, הלל וכו', אף ברכותיהן מעומד, אבל מצוה שעשייתה וקיומה מיושב, כגון מקרא מגילה, אין צריך לעמוד בשעת קריאתה כמבואר במשנה (שם) וכל שכן שאין ברכתה צריכה להיות מעומד.

כיצד נהגו קהילות צפון אפריקה?

כתב כמוהר"ר שלום משאש (שמש ומגן ח"א, סימן סג) "גם אנחנו במרוקו בעיר מולדתי מכנאס וגם בעיר קזבלנקא לא נהגו לעמוד בברכת המגילה, אלא כל הציבור יושבים ושומעים הברכה, ורק הש"ץ מברך מעומד" (ולגבי הטענה שבמרוקו היו חילוקים במנהגים בין אזור לאזור, כבר דחאה לשמועה זו מורנו רבי שלום משאש שכידוע כיהן כרבה הראשי של ארץ מרוקו, והעיד שבכל מרוקו רוב רובם של המנהגים היו שווים. כך שמענו באוזנינו מפי הרב מרדכי עקיבא לבהר מח"ס 'מגן אבות', שכן שמע מהרב משאש כמה פעמים). וכן העידו על מנהג מרוקו רבי רפאל ברוך טולידאנו (קצש"ע סימן תרלא אות א), וב'נתיבות המערב' (פורים אות י), ו'מנהגי ק"ק דבדו' (עמ' 115), וכן מנהג תוניס ('עלי הדס', פרק יז, אות יב), לוב ('נחלת אבות', פורים, אות ז), ותימן ('שו"ע המקוצר' ,ח"ג סימן קכב, יב).

מסקנא דמילתא

כיון שאבותינו ורבותינו יוצאי צפון אפריקה ואף בתימן נהגו שהציבור יושבים הן בברכות המגילה והן בקריאה, אנו בניהם מחויבים להמשיך את המורשת, ובידי כל אחד ואחד מאתנו לגרום לכך שעברנו המפואר לא ישכח ח"ו.
מהו נוסח הברכה שלאחר קריאת המגילה, "הרב את ריבנו" או "הא-ל הרב את ריבנו"?

מובא במשנה (מגילה דף כא.) "מקום שנהגו לברך [על קריאת המגילה] – יברך, ו[במקום שנהגו] שלא לברך – לא יברך, ובגמרא (שם, כא:) מבואר שהמשנה עוסקת בברכה האחרונה שלאחר קריאת המגילה. הגמרא מביאה את נוסח הברכה: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, (הא-ל) הרב את ריבנו" וכו'.

לגרוס הסוגריים

נחלקו רבותינו בנוסח הברכה. במסכת סופרים (פרק יד, הלכה ה) הנוסח הוא: "האל הרב את ריבנו", וכן הובא בסידור רבינו סעדיה גאון (עמוד רנז), ברמב"ם (מגילה, א, ג), בחידושי הריטב"א (מגילה, שם), ברוקח (סימן רלז), בסמ"ג (הלכות מגילה), במחזור ויטרי (סימן רמז), באור זרוע (סימן שיט), וכתב כף החיים (סימן תרצב, ס"ק טז) שכן כתוב בסידור הרש"ש ז"ל, ויש טעם להוספת תיבה זו ע"פ הסוד.

שלא לגורסם

הטור (סימן תרצב, סע' א) הביא דברי רב עמרם גאון שכתב לומר "הרב את ריבנו", ללא הוספת תיבת "האל", וכן כתבו הב"ח (שם) והרי"ף (מגילה, יב. בדפי הרי"ף) שמברך "הרב את ריבנו", וכתב השלטי גיבורים (שם, ס"ק ד) שנראה שרבינו הרי"ף פוסק כדעת רב עמרם גאון שאין לומר תיבת "הא-ל", וכן פסק הרא"ש (מגילה, פרק ג, סעיף א), והמרדכי (סימן תתד) בשם בה"ג דהכי נהוג במתיבתא, וכ"כ בארחות חיים (הלכות פורים, אות ו), סמ"ק (סימן קמח), ורבי דוד אבודרהם (סדר תפילת פורים).

כיצד פסק מרן השולחן ערוך?

זו לשון מרן בש"ע (סימן תרצב, סעיף א) "…ולאחריה [לאחר קריאת המגילה] נוהגים לברך 'הרב את ריבנו'". ובטעם הדבר למה לא לומר 'הא-ל הרב', כתב המשנ"ב (שם, ס"ק ה) וזו לשונו: "ואין לומר 'הא-ל הרב' כיון שכבר זכר השם, שאמר 'ברוך אתה ה' אלוהינו…', והוסיף שהאליה רבה (סימן תרצב, ס"ק ד) הכריע כהש"ע, שאין לומר תיבת 'הא-ל'. וכן מרן החיד"א (ברכי יוסף, סימן תרצ"ב, ס"ק ג) פסק כהש"ע, וזו לשונו: "הרב את ריבנו וכו', אין לומר בפתיחה 'הא-ל הרב את ריבנו' שהרי אמר 'א-לוהינו'". וכ"כ המאמר מרדכי (סימן תרצב, ס"ק ב) "..והמנהג פשט בינינו שלא לומר 'האל'..". וכ"כ רבי אברהם אזולאי (זקנו של החיד"א) בהגהותיו על הלבוש (סימן תרצב ס"ק ב).

אבות ובנים

והנה כידוע, רבותינו יוצאי צפון אפריקה קיבלו עליהם ועל זרעם לפסוק תמיד כדעת מרן השולחן ערוך אף במקום שאלף פוסקים חולקים עליו. וכן מנהג ארצות המערב שלא להוסיף בברכה שלאחר קריאת המגילה את תיבת 'הא-ל' אלא מברכים 'הרב את ריבנו'. וכן מנהג לוב ('נחלת אבות', פורים, אות יב), ג'רבא ('ברית כהונה', מערכת פ אות ח), תוניס ('עלי הדס', פרק יז אות יד), ובמרוקו כמ"ש רבי ברוך אברהם טולדיאנו ('הלכה ברינה', סימן תרצב), ו'מגן אבות' (לבהר, עמוד תכד).

(מקורות: 'עטרת אבות' ו'מגן אבות')

מלכי רבנן – חכמי המערב

רבי יצחק בן ואליד זיע"א – נר המערבי

תקל"ז (1777) – ח' אדר ב' תר"ל (1870)

אמת וצדק כי תקצר היריעה מהכיל לתאר את גדולתו ותפארתו של "נר המערבי" ר' יצחק בן ואליד [ריב"ו] זצ"ל בתורה ובמידות, שהיה אחד מדמויות ההוד של יהדות מרוקו, רבה הראשי של טיטואן, ומחבר שו"ת 'ויאמר יצחק'.

וזרח השמש ובא השמש

בשנת התקל"ח (1777) נפטר הגאון המקובל ר' יעקב בן מלכא זצ"ל – רבה הראשי של טיטואן – המכונה מהריב"ם, שכתב עליו מרן החיד"א ('שם הגדולים') "רב מובהק במערב הפנימי, בר פלוגתיה של הרב מו"ה יעב"ץ [ר' יעקב בן צור] זצ"ל, ושמענו מהפלגת בקיאותו, והפליג בזקנה". באותה שנה נולד ר' יצחק לאביו ר' שם טוב בן ואליד, משלשלת יוחסין של חכמים גדולים ממגורשי קאשטיליא שהתיישבו בטיטואן. רבינו נקרא על שם סבו ר' יצחק זצ"ל.

במהלליו יתנכר נער

משחרית ימיו היה רבינו עובד א-להים בקדושה ובטהרה, כל היום שקוד על לימודו כי בתורת ה' חפצו, "יושב בבית רבנן, ומזקנים יתבונן, תהילתו בקהל חסידים מהם יראה וכן יעשה". רבינו למד תורה אצל שני רבנים גדולים: ר' מנחם נהון ור' משה הלוי זצ"ל שנתמנה לראב"ד לאחר פטירת ר' מנחם נהון, ונחשב לגדול רבני המערב בדורו, כפי שהעיד עליו הרה"ג כמהר"י אלמליח זצוק"ל: "אם תשתכח התורה מישראל, כמוהר"ר משה הלוי נר"ו יחזירנה בפלפולו ובקיאותו". בעודו צעיר לימים, יצא שמו של רבינו כשם הגדולים, "בן 17 שנה היה רועה בש"ס ובפוסקים, הלכות והגדות, וימצאם עשר ידות". ויגדל עד מאוד ותורתו ויופי מידותיו מכרזת עליו "ויצא שמעו בכל הארץ".

אשת חבר

בגיל 18 נשא לאישה בת למשפחת רבנים אשר ילדה את בנו בכורו ר' שם טוב, אולם לא ארכו הימים והיא נפטרה לבית עולמה. לאחר מכן נשא לאישה את הצדקת מרת שמחה בת הרב החסיד ר' וידאל ביבאס זצ"ל, שעזרה לו בעבודת הקודש וילדה לו שש בנות וארבעה בנים שהיו תלמידי חכמים גדולים, והם ר' וידאל, ר' יוסף, ר' שלמה, ובנו ר' יעקב בחור מורם מעם שנפטר על פני אביו.

במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו

לאחר פטירתו של הראב"ד ר' משה הלוי זצ"ל, נתנו עיניהם חכמי הדור למנות את רבינו לתפקיד הרם. "ויהי כשמוע ר’ יצחק כי רבני דורו כולם כאחד מסכימים ליתן עליו את כתר התורה וכתר המלוכה, שָׂם לדרך פעמיו, ויברח יצחק מן הארץ ההיא, בורח מן השׂררה, כי היתה רוחו נשברה, לא רמו עיניו ולא גבה לבו", וככל שברח מהכבוד הכבוד רדף אחריו, ורבני הדור שלחו אחריו בכל מקום לאמר "בוא יבוא ברינה", וכשראה שכל הגדולים, יחד קהל ועדה הקיפו עליו, חזר אל ביתו ואל שער מקומו "ותהי המשׂרה על שכמו לרעות ביעקב עמו, ריש מתא וריש מתיבתא", כי ראה שאין מנוס ומפלט. על כתב המינוי שקיבל רבינו היו חתומים כשישים חתימות של גדולי הדור ורבני טיטואן.

ראש על ארץ רבה

רבינו נתמנה לראש הישיבה של מהרש"א (ר' שלמה אבודרהם זצ"ל) שנקראה "מדרש שלמה", שם ישבו רבני העיר, אנשים חכמים וידועים, ור’ יצחק עומד עליהם. אחד מגדולי תלמידיו היה ר' ישעיה בן נאים זצ"ל אשר בנו ר' רפאל חיים משה נודע לימים כאחד מגדולי הדור. לא רק בעיר מולדתו האיר רבינו בתורתו, אלא מצודתו היתה פרוסה על כל המערב והמזרח, והוא שימש כתל תלפיות "ממנו יוצאה תורה בהינומא… דן דינא רבא ודינא זוטא… וכל יום תמיד שואלים אותו את חוקי הא-להים ואת תורותיו, והוא ז"ל השיב לכל שואליו דבר דבור על אופניו". רבינו גם לא מנע שבט מוסר מיהודה, "הפה שאצר כל ספרי מוסר" היה מוכיח לכל העם במילי דשמיא "בתחילה בפה רך, דור ישרים יבורך", על כן דבריו הקדושים התקבלו באהבה ולא קצו לתוכחתו. בנוסף, היה רבינו אבי יתומים ודיין אלמנות, פטרון לכל קשי יום, "לחמו נתן לאביון". ואם דל בא מרחוק, היה מביאו לביתו ועושה לו אכסניה במעונו. רבינו היה גם ספרא רבה וכתב לעצמו ספר תורה בכתיבה תמה, בקדושה ובטהרה, והכניסו להיכל הקודש ברוב פאר והדר, וחיבר שיר נאה לכבודה של תורה: "תורת אמת הנחיל לעם אמוני, נגיל ונשמח, יום עשה ה'". כמו כן חונן בקול ערב מאוד, והיה "מכבד את ה' מאונו, בחגים ומועדים".

אהבתו לארץ ישראל

אהבה עזה היתה לר’ יצחק לשלוחי דרחמנא אשר באו מארץ הקודש לאסוף תרומות, וכשהיה נודע לו על בואם היה מחכה להם ליד שערי עירו, מחבקם ומנשקם, ולא מנע כל מאמץ לספק להם כל צרכם, וכשהיו יוצאים לשלום "ויחרד יצחק לצאת עמם ללוותם". מחיבת ארץ ישראל אשר "היו עיניו ולבו שם כל הימים, באהבתה ישׂגא תמיד", עזב את כבודו ותפארתו ועלה להתיישב בעיה"ק ירושלים ת"ו, ואחר שלושים יום כאשר רִיצה את אבני ציון וחנן את עפרה, חזר אל עירו ואל מקומו "להנהיג צאן מרעיתו". סיבת ירידתו וחזרתו למרוקו לא נודעה, וטעמו ונימוקו נותרו עימו.

תהלות ותשבחות

שֶמע קדושתו וגדולתו הגיע לכל הארצות וכיבדו את שמו במאוד. רבני ירושלים בהקדמותיהם לספרו "ויאמר יצחק" מתארים אותו בתארים יוצאי דופן: "תנא דאורייתא, סבא דמשפטים, מבני עלייה, חסידא ופרישא, וכל רז לא אניס ליה, נר המערבי, איש א-להים קדוש, משיירי כנסת הגדולה". הראש"ל היש"א ברכה זצ"ל (ר' יעקב שאול אלישר) כתב "מי שראה את הקודש יבוא ויעיד על צדקתו חסדו ואמִת, נזר א-להיו על ראשו, ארי שבחבורה עיר גדולה של חכמים רבים ועצומים [טיטואן], איש א-להים קדוש, הרב המופלא שבסנהדרין, נר המערבי, שמוע שמענו עזוזו ונפלאותיו, הן הן נוראותיו". רבה של חברון, הגאון ר' אליהו סלימאן מני זצ"ל כתב בהסכמתו לספר רבינו "משיירי כנסת הגדולה, מופת הדור, נר המערבי".

בעיני חכמי דורו

תורתו ותשובותיו נפוצו על פני כל הארץ. בתשובה שהגיעה לפאר הדור ר' יוסף חיים זצ"ל [הבן איש חי] מבגדד, הוא מכנה את רבינו "הרב הגדול מופת הדור" (רב פעלים, ח"ב או"ח סי' כ"ב). במקרה אחר, פנו אליו "הרבנים מבגדד בהיות שהם נוגעים בדבר [הצוואות של הגביר יעקב צמח נסים] רצונם שיגמר דין זה ע"י חכמי ורבני המערב… ובכן ציוו עלי לאמר לגלות דעתי בזה…" ('ויאמר יצחק' ח"ב חו"מ, קצ"ו). כ"כ בא בכתובים עם גאון הדור ר' חיים פלאג'י זצ"ל שהעריך את רבינו מאוד, ותיארו בשבחים אדירים "אחד המיוחד מבני עליה, אספקלריה המאירה" ('לב חיים' קי-קיב).

למותר לציין אודות האהבה והקשר ההדוק שהיה לרבינו עם חכמי מרוקו. באגרת נחמה על פטירתו של ר' עמור אביטבול זצ"ל מהעיר צפרו, כתב רבינו "באתי להודיע לידידי כי בהיות שגדלה האהבה… אהבת הטוב במה שהוא טוב… כי בעוונותינו הרבים שׂר וגדול נפל בישראל ואין לנו תמורתו בכל ערי המערב…" ('קהלת צפרו', כרך א', עמ' 419). במקום אחר (שם, עמ' 248) כותב אל רבינו ר' אליהו בן הרוש זצ"ל (מחבר 'כוס אליהו' – פירוש על ההגדה) "יחיד בדורו, מיוחד שבעדרו". בספר "מעשה נסים" (תולדות ר' יעקב אביחצירא זצ"ל) מובא שהאביר יעקב התאכסן בביתו של רבינו כשישה חודשים ועמדו תמיד בקשר מכתבים (עיין 'ויאמר יצחק' ח"א סי' ע'). ר' רפאל אנקאוה זצ"ל ראש הרבנים במרוקו, כשהיה שומע את שמו של רבינו, היה עומד מלוא קומתו (ע"פ עד ראיה).

ר' רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל מעיד (בהקדמתו לספר 'מנחת יהודה' בן עטר) שראה בחלומו את רבינו פעמיים, "פעם א' כחכם בחור זקנו שחור ואמר לי צדק צדק תרדוף, ופעם ב' כזקן וקרא לי ואמר בוא בני אל תירא, אביך מישיבתנו, והניח ידו על ראשי וברכני בברכה המשולשת בתורה וסיים "מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא". וכשהיו מזכירים את שמו היה מתמלא שמחה והיה מפליג לספר מקדושתו של אותו צדיק.

ויאמר יצחק

זכה רבינו שספרו 'ויאמר יצחק' – שו"ת ב' חלקים, נתקבל בכל כהלכתא למשיחא, כפי שכתב עליו ר' דוד צבאח זצ"ל "והלא ידעת שספר מוהריב"ו [מו"ר יצחק בן ואליד] זלה"ה היה מקובל בעינינו כהלכתא למשיחא והוא אחרון אחרון חביב ועל זה ראוי לסמוך" ('שושנים לדוד', אבן העזר סי' ע'). מלבד ספרו 'ויאמר יצחק', רבינו כתב חיבורים אחרים. את אחד מהם מזכיר בנו ר' וידאל בהקדמתו, והוא ספר דרושים, "ומרוב חכמתו ובקיאותו באו דברות קדשו בקיצור אמיץ, על כן לא בא אל שולחן הדפוס עם שאר החלקים". מרוב ענוותנותו הגדולה, רבינו לא רצה להדפיס ספריו בחייו.

אחרית ימיו

בסוף ימיו ציוה לבניו אחריו על התורה והמצוות. רבינו אף הפריש מממונו לצדקה למשך השנה הראשונה לפטירתו, וכתב את סדר הקריאה אשר יקראון יום יום, וציווה שבהספדים עליו לא יתארוהו בשום תואר "ושלא ירבו בשבחו כלל, כי לשׂחוק אמרתי מהולל…", רק יכנוהו בשם "החכם הדיין". לפני שוכבו על מיטת חוליו, קרא לבניו ויברכם, כי ידע שימיו ספורים. וכן כותב בנו ר’ וידאל "ויקחני בציצית ראשי, מנשיקות פיהו ישקני, וימינו תחבקני, ובלב חמרמר, קרא בחיל ואמר, רחימא דנפשאי קול נתנו שחקים ליתן ריווח בין הדבקים, ומה גם עתה נתפרדה החבילה, ושמים ביני לבינך, חזק ויאמץ ליבך, קח נא את ברכתי, ויברך אותי". כשלושה שבועות חפץ ה' דכאו בציר של פגעים, ואף בהיותו מושכב על מיטתו, זכר חסדו ואמונתו להיות נאמן ביסורין ולא מאסם ולא געלם. ביום שישי ח' אדר ב' שנת תר"ל (1870) לעת ערב, קנה שביתה במקדש של מעלה, ונחה נפשו ופניו זוהרות כמו אש בלבת, ושפתותיו מרחשות "מזמור שיר ליום השבת", בן 93 היה במותו, ושפט את ישראל ארבעים שנה.

כל קהילתו בטיטואן הלכו אחר מיטתו, וגעו בבכייה על הלקח עטרת ראשם. השמועה המרה על פטירתו, הגיעה למרחקים, ובכל מקום הספידוהו ובכו על האבידה והשריפה אשר שרף ה'. אף בירושלים הספידוהו גדולי הדור מהר"ש הלוי, ר' יעקב מאיר, הראש"ל ר' אברהם אשכנזי והיש"א ברכה זצ"ל שקונן עליו "נר המערבי אך חשך, על זאת תאבל הארץ, אנא פנה דודי, צבי ישראל ותפארתו". אף לאחר הסתלקותו, זכות רבינו עומדת בתוקפה. רבים פוקדים מצבת קבורתו, ונסים רבים נעשו שם (כעדות בנו ר’ וידאל). זיע"א.

(מקורות :'ויאמר יצחק',  'שמו יוסף' (לר' יוסף בן ואליד), 'ארזי הלבנון')

נוהג בחכמה – קובץ מנהגים

מנהגי חג פורים

א. בשבת זכור אומרים הפיוט 'מי כמוך ואין כמוך' שחיבר רבינו יהודה הלוי. ומנהג יהודי מרוקו

      לומר פיוט זה בתוך 'נשמת כל חי', קודם שיאמר 'מציל עני מחזק ממנו', ואין בזה משום הפסק.

ב. נוהגים ללבוש בגדי יום טוב לכבוד חג פורים.

ג. פותחים תפילת ערבית של תענית אסתר ושל חג הפורים במזמור 'למנצח על איילת השחר'.

ד. בתפילת שחרית של פורים, מנהגנו שבין 'אשרי' ל-'ובא לציון גואל' שם קוראים המגילה, ולא כהנוהגים לקוראה בין 'ובא לציון' ל'ואתה קדוש'.

קופת הרוכלים – מקורות וטעמים

א. הגהות אשר"י בברכות (פרק א', סימן יב) כתב בשם אור זרוע, שנחלקו רבינו יוסף טוב עֶלֶם ורבינו יונה, בדבר אמירת פיוטים אף בין ברכות קריאת שמע, ועלתה בידם שמותר ומצוה מן המובחר להקל ולומר הפיוטים. והשבולי הלקט (סימן כח) הביא שכן דעת: רב כהן צדק גאון, רב נטרונאי גאון, רבינו קלונימוס ובנו רבינו משולם, רבינו גרשום מאור הגולה, רבינו סעדיה גאון ועוד. ואם כן, כל שכן שיהיה מותר לומר הפיוטים בתוך פסוקי דזמרה. וכן נהגו אבותינו במרוקו כמו שכתבו רבותינו רבי שלום משאש (שמש ומגן ח"א סימן מא), רבי יצחק חזן (שו"ת יחוה דעת, ח"ג, סימן ג, אות ב) ורבי משה מלכה (שו"ת מקוה המים, ח"ה עמוד לא).

ב. כתב החיד"א (מחזיק ברכה, קונטרס אחרון סימן תרפז) שהוא מנהג טוב ללבוש לכבוד חג הפורים בגדי יום טוב, וכ"כ רבי חיים פלאג'י (מועד לכל חי, סימן לא, אות יח) והוסיף שילבש בגדי יום טוב כבר מהערב קודם קריאת המגילה של לילה, שאיך יתכן לקרוא הפסוק 'ותלבש אסתר מלכות' בבגדי חול?!. וכן נהגו אנשי מעשה בתוניס ('עלי הדס' פרק יז, אות ו), במרוקו ('זוכר ברית אבות' עמ' 146 ו'נתיבות המערב' חג פורים אות ז), ובלוב ('נחלת אבות' מנהגי פורים אות ג).

ג. כתבו התוספות (מגילה ד. ד"ה פסק) שאומרים בפורים 'למנצח על איילת השחר'

(תהילים כב) משום שכתוב בו מפלה לגויים. וכן הביא הכלבו (סימן מה) שיש אומרים בפורים מזמור זה. וכ"כ רבי דוד אבודרהם (סדר תפילת פורים) שמזמור זה מרמז על אסתר, כמובא בגמרא (יומא כט.) שנמשלה אסתר לאיילת השחר. וכן נהגו במרוקו ('משולחן אבותינו' עמ' 184).

ד. כתב בסדר רב עמרם גאון (סדר פורים) שאחר קריאת המגילה בפורים, בין ביום ובין בלילה, אומרים 'ובא לציון גואל' וכו'. וכ"כ בספר העיטור (הלכות מגילה דף קיד עמ' א). ואף שמשמע ממרן הש"ע (סימן תרצג, סעיף א) שכתב שאחר קריאת המגילה בערבית אומר 'ואתה קדוש', ולא הזכיר שמתחיל מהפסוק 'ובא לציון', מכל מקום מנהגנו כרב עמרם גאון והעיטור. ואף שנהגנו דלא כמרן, זהו מחמת שמנהגנו קדם למרן, ואף מרן מודה במנהג שקדמו להמשיך לעשות כמו המנהג, ואכמ"ל. וכן העידו על מנהג מרוקו מורנו רבי שלום משאש (שו"ת תבואות שמש, חאו"ח סימן עז) ובספר 'זוכר ברית אבות' (עמ' 149)

(מקורות: 'עטרת אבות'

חקרי מערב-משה בר-אשר-

עם הספרחקרי מערב 1

בספר הזה אני מציע תשעה־עשר עיונים. הם באים בפרק המבוא ובפרקים א-יח. רובם המכריע עוסק בלשונות ובמסורות של יהדות המגרב. מקום מרכזי תופסות הקהילות במרוקו, ובכללן קהילות פאס, מכנאס ומראכש ובמיוחד קהילות תאפילאלת, ועמן יש פרקים העוסקים בתעודות מקהילת הפריפריה בגרדאיה שבדרום־אלג׳יריה. כן מוצעים תיעוד של מנהגים ושל מעשים שרווחו בקהילות אחדות ועיון נרחב בהם. רובם ככולם הולכים ומשתכחים, ורק זקנים מעטים עוד זוכרים אותם. בבירורם ניתנה הדעת גם ללשון שבה הם מובעים.

חלק ניכר מפרקי הספר, למעשה רובם, מבוסס על כתבי יד ותעודות הנמצאים באוסף כתבי היד היהודיים מצפון־אפריקה בספריית אוניברסיטת ייל שבמדינת קונטיקט בארצות הברית. בפרקים שבירורם מתמקד בתעודות מהאוסף הזה תצוין בהבלטה תרומתה של תעודה בת דף אחד באוסף הזה. יש בתעודה הזאת תרומה חשובה לבירור הראשון והעיקרי, המוצע להלן בפרק יז. מדובר במכתב שכתב רבי רפאל ברוך טולידאנו, ראב״ד מכאנס בשנות החמישים של המאה העשרים, לרבי ימין כהן בטנג׳יר. הוא משמש מפתח בבירור עניינה של המסורת מתאפילאלת הנחקרת בפרק הזה בפירוט יתר.

הספר הזה שלי הוא בעצם הכרך החמישי שבא בעקבות ארבעת הכרכים שערכתי עם סטיבן פראד, ויצאו מטעם ״התכנית ללימודי יהדות״ באוניברסיטת ייל והמרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית בירושלים. ארבעת הכרכים הם הפרות של שתי סדנות החוקרים שהתקיימו בייל במימון ״התכנית ללימודי היהדות״ ובחסותה בשנת תש״ע (אפריל 2010) ובשנת תשע״ג(אוקטובר 2012). ראשי התכנית, בשנים תשס״ט-תשע״ו(2019-2016) פרופ׳ כריסטין הית׳ ופרופ׳ סטיבן פראד, קיבלו את הצעתי לקיים את הסדנאות האלה כדי לאפשר לחוקרים מארבע ארצות (ארצות הברית, ישראל, מרוקו וצרפת) לחקור כתבי יד ותעודות המצויים באוסף. בימי הסדנאות נסתייענו הרבה בצוות היחידה למדעי היהדות בספרייה, הלוא הן האוצרת ד״ר נאנט שטהל ולידה הספרנית המוכשרת והמסורה, גב׳ ג׳ולי כהן.

באתי לעבוד בספרייה לפני הסדנאות ולאחריהן. ובביקוריי שם צמחו המחקרים שעשיתי בירושלים וגיבשתי אותם לעיונים שאני מביא בחלק גדול מפרקי הספר הזה. כן צירפתי להם גם בירורים אחרים שאני מציע בפרקים האחרים. חלקים מפרקי הספר הצעתי תחילה בהרצאות שנשאתי בסדנאות הנזכרות או בכינוסים אחרים בארץ ובחוץ לארץ והם נתפרסמו בבמות שונות. פרקים אחרים רואים אור לראשונה בספר הזה.

זה ארבעים שנה ויותר שאני נותן מחילי גם למחקר יהדות צפון־אפריקה. במחקריי בתחום הזה אני מתמקד במסורות הלשון בעברית, לרבות הרכיב העברי שבדיבור הערבי, בלהגי הערבית, במסורות השרח (התרגום) למקרא ולספרות יהודית אחרת ובמנהגים ייחודיים ההולכים ומשתכחים. ספרי זה מצטרף לארבעת ספריי הקודמים העוסקים ביהדות המגרב: (א)

 La composante hébraïque du judéo-arabe algérien

communautés de Tlemcen et Ain-Témouchent

(ב) מסורות ולשונות של יהודי צפוךאפריקה;4(ג) לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו בארבעת חלקיו(המוגשים בשלושה כרכים); (ד) לשונות, מסורות ומנהגות – עיונים בלשונות, במסורות, באורחות חיים וביצירות של היהודים במגרב ועיונים בלשונות היהודים. החיבור המוגש בזה נסמך על ארבעתם, ובעיקר בא להוסיף עליהם גם חומרים וגם היבטים נוספים במתודולוגיה ובנושאים הנחקרים.

אחרי המבוא ושמונה־עשר הפרקים המוצעים בחמשת השערים הראשונים החלטתי לספוח לספר שער שישי, ובו מובאים שלושה נספחים. הם אינם מוגשים כפרקי מחקר, ואין בהם הסיעוף המאפיין את כתיבתי המחקרית, אבל יש בהם תיעוד מבורר. יתרה מזאת, שני הנספחים הראשונים מוקדשים לארבעה מסרנים שלא מעט ממחקריי התבסס על מסירותיהם בכתב או בעל פה. ברור אפוא למה ראיתי להביא את הנספחים האלה בספר. כן הבאתי נספח קצר, ובו סקירה על ספרו של סופר מוכשר שנתן ביטוי מצוין גדוש תיאורים מרתקים להוויה תרבותית מהרי האטלס – מוצא משפחתו.

* * *

בראש ובראשונה אני מבקש להודות בזה לסגל המורים ב״תכנית ללימודי יהרות״ באוניברסיטת ייל, ובראשם ידידי ורעי המלומד, פרופ׳ סטיבן פראד, העומד בראש התכנית, על החלטתם לכלול את ספרי זה בסדרת הפרסומים של הסדנאות כספר החמישי. אני מודה להם על שהזמינו אותי לבדוק בדיקה ראשונית את האוסף, להתעמק בלא מעט מפריטיו ולחקור אותם, ועל שנענו להצעתי לקיים את שתי סדנאות החוקרים ולפרסם מקצת מפרותיהן בקבצים שהוקדשו לסדנאות. הם הבינו שאסור שהאוסף יישאר גנוז או חנוט במחסני הספרייה, ועל כן אפשרו לעמוד על טיבו בחקירה יסודית. כך יכלו חבריי ועמיתיי חוקרי התחום לברור מתוכו את מה שנראה בעיניהם ראוי לחקירה, לעיון מדעי ולפרסום.

תודתי נתונה לד״ר נאנט שטהל, האוצרת של האוסף, ולספרנית המוכשרת מאוד, גב׳ ג׳ולי כהן, שעמדו לימיני מאז האביב של שנת תשס״ט (2009) עד האביב של שנת תשע״ו(2016) בעבודתי על האוסף, כאשר סייעתי להן בקטלוגו הראשוני. אף הושיטו עזרה לכל משתתפי הסדנאות שחקרו את כתבי היד ואת התעודות שבאוסף. בעזרתם של כל החוקרים אף נשתפר מאוד הקטלוג. גב׳ כהן עזרה לי בהשגת רוב התצלומים המובאים בספר הזה. גם גב׳ רנה!־יד, מזכירת התכנית ללימודי יהדות, סייעה לי בהפקת ספרי זה כשם שסייעה בהפקתם של ארבעת קובצי הסדנאות.

תודתי נתונה בזה גם לד״ר סמדר כהן שטיפלה בהתקנת הספר, בעריכתו ובהגהתו. היא הייתה, למעשה, הקורא הראשון שלו. תבונתה וידיעותיה עומדות לעזר לכל מי שמפקיד בידה ספר לפני פרסומו. גם ברוכה תהיה. אני מודה לד״ר אסתר הבר, שכתבה את המפתחות ביעילות ובכישרון והייתה לקוראו השני של הספר. היא אף קראה הגהה מוקפדת ומדוקדקת שלו. ותודה גם לגב׳ יהודית שטרנברג שהעמידה את הסדר. על הדפסת הספר השגיחו עיניה הטובות של גב׳ ליזה מוהר, מרכזת המדור להוצאה לאור של האקדמיה ללשון העברית, שטיפלה בהפקת הספר במומחיות ובקפדנות המקצועית האופייניות לה, והריני מודה לה מאוד בזה. ותודה מרובה למר יהונתן נדב, מנכ״ל הוצאת הספרים ע״ש מאגנס, שקיבל עליו בחפץ לב את הפצת הספר.

האוניברסיטה העברית בירושלים בכ״ו בכסלו תשע״ז, נר שגי שלחנוכה מב״א

פיוט ״מי כמוך״ לחנוכה לד׳ ידידיה מונסונייגו יוסף תדגי

 

עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפרקיההתבנית דומה, ומספר ההברות – שבע הברות פונטיות – תואם להפליא לפיוטו של היעב״ץ. וכבר הוכיחו החוקרים שהיעב״ץ האציל משאר רוחו על המשוררים שבאו אחריו.

יוער כאן שעד השנים האחרונות נהגו לשיר בכמה בתי כנסת של פאם את הפיוט ״יהגה שבחך חכי״ ליעב״ץ כרשות ל׳׳מי כמוך״ של ריה״ל, ואין כל ספק שזאת הייתה תחנתו, על אף שבקהילות אחרות של מרוקו הוא שימש פתיחה לסדרת הבקשות שנאמרו בליל שבת זכור. הוכחה לכך מוצאים במהדורה המודפסת של קובץ פיוטי היעב״ץ ״עת לכל חפץ״, המבוססת על כתב יד אוטוגרף. לאחר המחרוזת האחרונה מופיע הפזמון ״כל עצמותי תאמרנה״ ולאחר מכן הביטוי ״מי כמוך ואין כמוך״, המבליט את הזיקה המילולית לפתיחה של פיוטו של הריה״ל. במילים אחרות, פיוטו של היעב״ץ משתלב בין הפסוק ״כל עצמותי תאמרנה״ שבתפילת נשמת והפיוט ״מי כמוך״ של הריה״ל. הדגשה זו מחזקת את השערתי בעניין מיקומו של הפיוט ״אני היום אברך״ לד׳ רפאל אהרן מונסונייגו. כאמור, פייטן זה הושפע מפיוטו של היעב״ץ, ואין כל ספק שכשהמהדיר ציין בכתובת ״שיר שיסד הרב […] לאומרו קודם מי כמוך״, כוונתו הייתה לציין שהפיוט משתלב בין ״כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך״ לבין הפיוט השני ״מי כמוך״ לחנוכה, שחיבר עם בנו ר׳ ידידיה [ב].

הערת המחבר : מן הכתובת הסמוכה לשיר: ״קודם מי כמוך יאמר שיר זה״. לביא (בחינות, עמי 53) מדגישה כי ״קביעה זו מעניינת שכן מונסונייגו אינו ממקם את פיוטו זה בתפילת ׳נשמת כל חי׳ כמנהגים מסוימים בצפוךאפריקה, אלא קובע אותו לפני ימי כמוך׳ כנקבע בראשית דרכו של סוג זה״(ההדגשה שלי). לדעתי, אין כל יסוד לטענה זו, ואין בכלל ספק בעניין מיקומו של הפיוט. כשהמשורר כותב ״קודם מי כמוך יאמר זה״, כוונתו לפיוט ״מי כמוך״ של ריה״ל ולא לקטע ״מי כמוך״ שבברכת הגאולה, כפי שטוענת לביא. הוכחה לכך היא ההשוואה עם פזמון היעב״ץ שהובא לעיל ועם המנהג הנפוץ לחבר פיוטים כרשות ל״מי כמוך״ של ריה״ל. הכתובות שצורפו לפזמונים אלו מעידות אף הן על ייעודם של סוג זה של פיוטים.

מעניין לציין שמשוררים רבים חיברו פזמונים ששימשו מעין רשות לפיוט ״מי כמוך״ של הריה״ל. אם נתחשב אך ורק בקובצי הפזמונים שנדפסו במאה העשרים בפאס – ולא בכתבי היד – נראה שלפחות שלושה פזמונים נאמרו בקהילה זו, לפי מנהגי בית הכנסת: הפזמון ״יהגה שבחך חכי״ ליעב״ץ שימש כמובן בבית הכנסת של משפחת אבן־צור ובבתי כנסת אחרים שנגררו אחר מנהגיו: בבית הכנסת של התושבים אמרו באמצע שירת הים ביום פורים – ולא בשבת זכור – פזמון שתחילתו ״אומר לה׳ מחסי״ ואחריו את הפיוט ״מי כמוך״ של ריה״ל. על כך אפשר ללמוד מהציון המובא לאחר הפיוט בסידור ״אהבת הקדמונים״ של התושבים: ״ואומרים פזמון מי כמוך כמ״ש [כמו שכתוב] בסידורים, וגומרים התפילה על הסדר״. אותו פיוט נמצא כלול במנהגי בית הכנסת של הרב אליהו הצרפתי; בבית הכנסת של משפחת סירירו" ובבתי הכנסת שנגררו אחריו – כגון בית הכנסת של יוצאי דבדו נהגו לשיר את הפזמון ״אשיר שירה חדשה, בתוך קדושה״ שחיבר הרב עמנואל סירירו ועוד פזמון שסימנו ״יעקב״ [אבן־צור] – ״יחיד אין בלתך״. בסוף הפזמון נכתב באותיות קטנות ״ונמשך אחריו ניגון מי כמוך״.

ויש להדגיש שגם ר׳ יוסף משאש, בן המאה העשרים, הקדים לפיוטו ״מי כמוך״ לחנוכה שיר קצר מעין רשות – ״יום האיר החשכה״, ומדגיש בכתובת ״שיר לאמרו קודם מי כמוך״, וברי שמדובר ב״מי כמוך״ שהוא עצמו חיבר.

המנהג לחבר שיר פתיחה ל״מי כמוך״ מושפע כנראה מתפילת שבועות. כידוע, בקהילות צפון־אפריקה נוהגים לשיר לאחר תפילת מוסף את האזהרות לר׳ שלמה אבן גבירול, אך לפני שקוראים את האזהרות, פותחים ברשות ״אמון יום זה״ לר׳ דוד בן־אלעזר בקודה. לאחר תפילת מנחה קראו את האזהרות לר׳ יצחק בן ראובן אלברג׳לוני והקדימו להן את הרשות ״עלה עלה משה לראש הר סיני״ ואת הפזמון

  • בית הכנסת של משפחת סירירו, ששימש גם ישיבה, נשרף במאורעות אפריל 1912 בחדירת הצרפתים לפאס(ראו תדגי, הספר, עמי 25). בשנות השלושים של המאה הקודמת בנה ר׳ מתתיה סירירו(1939-1860) בית כנסת באזור ״העיר החדשה״, ובו התפללו על פי המנהגים שהילכו בבית הכנסת של אבותיו. בית כנסת זה, שנקרא לאחר מכן על שם בנו ר׳ חיים דוד סירירו (1967-1883), נסגר בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת.
  • על ייסודו של בית הכנסת של יוצאי דברו, ״צלא דדבדבא״, ראו תדגי, הספר, עמי 112-111.
  • ככל הנראה מדובר בר׳ עמנואל סירירו השני(1705-??ד1) שהתפרסם כמשורר גדול. הוא השאיר קובץ של מאתיים פיוטים – ״שפת אמת״ – שהיה תחת ידו של הרב יוסף בן־נאיים. ראו בן־נאיים, מלכי רבנן, קג ע״א.
  • שני הפיוטים מופיעים בקונטרס ״זכרתי ימים מקדם״.

הערה זו מופיעה כבר בספרו של אבן צור (עת לכל חפץ, לה ע״ב). ויש לציין שר׳ יוסף בך נאיים מזכיר בספרו פיוט נוסף שנאמר בשבת זכור לפני ״מי כמוך״ בבתי כנסת בפאס, פרי עטו של הרב רפאל דוד בן־עטר (המאה השמונה־עשרה). משורר זה חיבר גם הוא פיוט ״מי כמוך״ לשבת חנוכה לפי סדר האלף־בית החוזר פעמיים בתבנית פיוטו של ריה״ל, וכל מחרוזת בו מסתיימת במילה לו. הצלחתי לאתר פיוט זה לפני זמן לא רב, ואני מקווה לפרסמו בע״ה בקרוב.

משאש, נר מצוה, כב ע״א.

״יום זה הוריד לבן שריר״. בכתובת של השיר שחיבר הרב יוסף משאש כרשות ל״מי כמוך״ שלו הוא מדגיש: ״שיר לאמרו קודם מי כמוך, נועם יום זה הוריד לבן שריד״ – הדגשה זו מבליטה את ההקבלה בין קריאת האזהרות והרשויות לבין קריאת פיוטי ״מי כמוך״ עם פזמוני פתיחה.

נחזור עתה לפיוטו של ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו – ״אני היום אברך״. השיר פותח בהודיה על הנם שנעשה לבני ישראל: ״נס ופלא עשית / לעמך עם זו קנית״ (טורים 6-5). לאחר מכן מזכיר המשורר את מזימותיהם של היוונים: ״יונים בני עולה / רצו לעשות כלה״(טורים 10-9), ואת הנקמה של ה׳: ״ראה ה׳ את רעתם / שלם להם מדתם״(טורים 14-13). בחתימה מתפלל הפייטן לגאולה: ״אויבי מהר תאבד / ואותי תזבוד זבוד״(טורים 22-21), ״חיש תזכני לראות בטובת בחירך״ (טורים 28-27). יש לציין שכל הטורים בפיוט זה מורכבים משיבוצי מקראות אמתיים, העושים את השתלשלות הדברים חיה ומעניינת.

הערות המחבר : בית הכנסת של משפחת סירירו, ששימש גם ישיבה, נשרף במאורעות אפריל 1912 בחדירת הצרפתים לפאס(ראו תדגי, הספר, עמי 25). בשנות השלושים של המאה הקודמת בנה ר׳ מתתיה סירירו(1939-1860) בית כנסת באזור ״העיר החדשה״, ובו התפללו על פי המנהגים שהילכו בבית הכנסת של אבותיו. בית כנסת זה, שנקרא לאחר מכן על שם בנו ר׳ חיים דוד סירירו (1967-1883), נסגר בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת.

על ייסודו של בית הכנסת של יוצאי דברו, ״צלא דדבדבא״, ראו תדגי, הספר, עמי 112-111.

ככל הנראה מדובר בר׳ עמנואל סירירו השני(1705-??17) שהתפרסם כמשורר גדול. הוא השאיר קובץ של מאתיים פיוטים – ״שפת אמת״ – שהיה תחת ידו של הרב יוסף בן־נאיים. ראו בן־נאיים, מלכי רבנן, קג ע״א.

שני הפיוטים מופיעים בקונטרס ״זכרתי ימים מקדם״.

הערה זו מופיעה כבר בספרו של אבן צור (עת לכל חפץ, לה ע״ב). ויש לציין שר׳ יוסף בך נאיים מזכיר בספרו פיוט נוסף שנאמר בשבת זכור לפני ״מי כמוך״ בבתי כנסת בפאס, פרי עטו של הרב רפאל דוד בן־עטר (המאה השמונה־עשרה). משורר זה חיבר גם הוא פיוט ״מי כמוך״ לשבת חנוכה לפי סדר האלף־בית החוזר פעמיים בתבנית פיוטו של ריה״ל, וכל מחרוזת בו מסתיימת במילה לו. הצלחתי לאתר פיוט זה לפני זמן לא רב, ואני מקווה לפרסמו בע״ה בקרוב.

משאש, נר מצוה, כב ע״א.

השררה ב״חברה קדישא״ בפאס במאה העשרים משה עמאר

מחקרים בתרבותם

המצב המתואר לעיל נהג כמעט בכל הקהילות במרוקו עד העשור השני של המאה העשרים לערך, אז החלו להתעורר קשיים בתפקוד חברי החברה. דומה ששתי סיבות גרמו לשינוי: האחת, שהאוכלוסייה היהודית בערים גדלה מאוד בשל הנהירה מהכפר אל העיר שהחלה כשפרסה צרפת את חסותה על מרוקו ולאחר שהשתפרו תנאי המחיה והביטחון האישי בערים. כתוצאה מכך גדל מספר הנפטרים בקהילה, וחברי החברה התקשו להמשיך לעבוד בהתנדבות: והאחרת, שבמאה העשרים חל שינוי בפרנסת האוכלוסייה היהודית בערים – לא עוד רק עיסוק במסחר ובמקצועות שירות כבעלי מלאכה, אלא גם עבודה בהוראה, בפקידות הציבורית והכלכלית וכפועלים בבתי חרושת. בהיותם שכירים התקשו חברי החברה לעזוב עבודתם כדי לטפל בנפטרים, ולכן נוצר הצורך לפצות את חברי החברה על עבודתם. דומה כי הוויכוח סביב שאלה זו הביא להקמת ״חברא״ נוספת, אשר שילמה לחברים על עבודתם. את המימון גבו ממשפחות הנפטרים העשירים. הסכומים שנגבו היו גבוהים בהרבה מסכום ההוצאות, כדי שבכסף הנותר יממנו את ההוצאות למעוטי היכולת.

כפי שמתאר בהמשך רבי יוסף בן נאים, התעורר ויכוח בין חברי החברה הוותיקה לחברי החברה החדשה, כאשר הוותיקים האשימו את החדשים כי הסכומים שהם גובים גובלים בגזל. רבי יוסף בן נאים שנדרש לפרשה זו הוסיף לשאול האם ככלל מותר לקבל שכר בתמורה לעשיית מצווה:

ומקרוב קמו עמדו איזה יחידים ונתקנאו בהם, ויסדו חברה חדשה אנשים צעירי ימים, וקבעו להם שכר עמלם בכל עבודתם. הן לחופרים הקבר, הן ליושבים לפני הגוסס, הן למתעמקים בשאר דברים. מזמן לזמן נותנים לכל אחד סך קצוב כנראה בעיניהם. – כלומר, אין מדובר בשכר חודשי רציף, אלא מדי פעם שולמו לחברים סכומי כסף כפיצוי על הקדשת זמן לפעילות. וקבעו מוצא להוצאות הללו, שכל מי שימות לוקחים מנכסיו או מבני משפחתו סך קצוב לצורכי קבורה, כל אחד כפי עושרו וממונו. – התחילו לגבות סכומים גבוהים ממשפחות הנפטרים העשירים. ומוציאים הוצאות הקבר ומהמותר משלמין ההוצאות הנז', ולהוצאת קבורת אנשים עניים שאין ידם משגת, והיותר נכנם בקופת עניי העיר. ומפני זה גדלה המהומה והצעקה בין הכתות עד לשמים. ובכלל דברי הכת הראשונה הם אומרים, דלמה יקחו מנכסי המת יותר מהמצטרך כדי להותיר לשלם לאנשים הנז', ויש פעם שלוקחים מנכסי יתומים וכו', ועברו ביניהם דברים אלה הדברים (שארית הצאן, ח״ג, סימן שסא).

דומה כי בסמוך לשנות השלושים של המאה העשרים התמסדה החברה במידה מסוימת והיא הועברה לחסות ועד הקהילה, אשר ניהל את ענייניה הכספיים: ״בזמן הזה אינו מן הצורך למנות נשיא, לפי שעיקר מטרת הנשיא הייתה להכניס ולהוציא בקופת החברה, לא כן עתה שכיס החברה נכנסה תחת יד ועד העיר״.

משפחת אצראף בפאס

במאה התשע־עשרה נמנית משפחת אצראף בפאס עם המשפחות האמידות בעיר. לבני המשפחה היו נכסי דלא ניידי במלאח של פאס. רבי אבנר ישראל הצרפתי, בתשובה לשאלות חברת כי״ח, תיאר את הבתים שבמלאח בעיר פאס. למעשה, כל בית המוזכר בדבריו הוא חצר ובה מספר דירות. בתוכם, הוא מזכיר את דאר שלום אצראף -. כלומר בחצר שלום אצראף גרו תשע־עשרה משפחות. מאלפי השטרות שהגיעו לידינו ניתן להתרשם מהיקף רכושם ומעסקי מסחרם של בני משפחת אצראף בעיר פאס.

הערת המחבר : נמצאים ברשותי מספר כתבי יד – ספרי שטרות של שכירות בתים, חדרים, עליות ורפתות שהיו לרבי שלום ב״ר יהודה אצראף – שתאריכיהם סביב תחילת המאה העשרים. פנקס נוסף ובו 141 דפים נמצא באוסף שבאוניברסיטת ייל וסימונו 1825.0012 MS. כמו כן רכש הפרופסור יוסף טובי בפאס בשנת 1997 ארכיון של בני משפחת אצראף ובו יותר מאלפיים מסמכים, שטרי חוב ושטרי ממכר וקניין, רובם נכתבו בידי סופרי בית הדין השרעי בפאס. לתיאור ראשוני של האוסף ראה י׳ טובי, ״מסמך עברי על קופת צדקה של קרקעות העניים מארכיון אלאצראף״, מקדם ומים ט (תשס״ו), עמי 75-47; י׳ פרנקל, ״תעודות מסחריות מאוסף משפחת אצראף מפאס: מקור היסטורי חדש לקורות היהודים תושבי פאס בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה העשרים״, מקדם ומים ט (תשס״ו), עמי 97-91. שם פורסמו שלוש תעודות מהאוסף.

במאה העשרים נמנו בני משפחת אצראף בין ראשי הקהל בפאס והיו פעילי ציבור. מראשית המאה ועד לשנות השלושים בה כיהן יעקב אצראף כנשיא ה׳׳חברה קדישא״ בעיר פאס, במשך עשרים וחמש שנה. הוא נפטר בשנת.1930 בנו, אליהו אצראף, שימש בשנת 1911 כגזבר סניף חברת ״כל ישראל חברים״ בפאס. הוא היה בין חברי הוועד שהתמנו לטפל בנפגעים בפרעות שנעשו ביהודי פאס באפריל.1912 לאחר פטירת יעקב אצראף ביקש אליהו בנו למלא את מקום אביו בנשיאות החברה, מכוח השררה. החברים התנגדו למינוי, ואף בחרו במישהו אחר לתפקיד. אליהו תבע את חברי החברה בבית הדין הרבני בפאס ודרש לממש את זכותו לרשת את תפקיד אביו בנשיאות החברה. בית הדין פסק לטובתו, והחברים ערערו על פסק הדין לבית הדין הגדול לערעורים בטיעונים הלכתיים ומנהלתיים. בית הדין הגדול אשרר באופן עקרוני את פסק הדין של בית הדין בפאס בסייגים מסוימים.

מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר

מסורת ולשונות

מסורת ולשונות

ועוד שתי הערות באשר ללשונו של השרח; אחת נוגעת לדרכי הגייתו והשנייה מתייחסת לדרכי הכתיב שלו באותיות עבריות.

א) ההגייה: המערכת הפונולוגית של הלהג המדובר והמערכת הפונולוגית : להג השרח בדלות הן בכמה קווים, כפי שכבר ציינו. אמנם כלל הפונמות, הן בכמה קווים, הן התנועות, משותפות לשני הדיאלקטים. למשל, המעתק :K! >  במדוברת  אינו מפקיע ממנה כליל את הפונמה k, לפי שבתנאים מסוימים היא מתקיימת; כך בשורש ktb  היא נשארת בעינה, וכך בשרשים שיש בהם  q מקורית, שכן זו הועתקה על פי הרוב ל-  Kאו התלכדותן של  d ־Zל־D בשרח כנגד התלכדותן בין במדוברת, אך התלכדות זו לא הביאה להיעלמות מוחלטת של d מן המדוברת. אבל יש מספר תופעות פונולוגיות המבדילות את שני הלהגים. למשל הנטייה לבקיעת צרור עיצורים על ידי התנועה a. תופעה זו ידועה לי רק בלהג של השרה. למשל ״כתבתי״ נהגית במדוברת  ketbet או ktebt, אבל בלהג של השרח פעמים שהיא נהגית ketbet (כמו במדוברת) ופעמים ketbat. וכן ארץ / ארד (ארץ) נהגית בשרח פעמים ard ופעמים ב-a בהברה סופית.

(ב) בכתיב: כבר אמרנו שהשרח נמסר בעל־פה ורק לעתים הוא הועלה על הכתב, כגון השרח להגדה של פסח ולהפטרות מסוימות (באחרונה מצוי בידי גם כתב־יד מקיף למקרא שגיבש חכם מחכמי תאפילאלת).

בירור דרכי הכתיב מחייב דיון נרחב, וכל שֶׁאֹמַר כאן אינו יוצא מגדר הערה המחייבת הרחבה במקום אחר ובזמן אחר. כתיבתם של שרחנים ניכרים בה שלושה קווים עיקריים. מצד אחד כתיב פונטי התואם את דרכי הלשון המקומית כפי שמספק להם הכתיב העברי המוכר להם. כך למשל איד(יָד) ו־ארד (ארץ) נכתבות בדל״ת, אף שבראשונה הדל״ת היא d (د) מקורית ובשנייה היא משקפת) d, ض׳ מן הצד האחר מתגלה זיקה למסורות כתיב קדמוניות שהיו ידועות משטרות מכירה ומספרים שנדפסו מחוץ למרוקו ונכתבו בערבית של להגים אחרים. רק כך אפשר להבין את הכתיב של d על ידי צ, כגון ארץ(ard). ואכן שני הכתיבים ארד וגם ארץ משמשים זה ליד זה. ונראה, שזהו מקורה של העקיבות הגדולה בהבחנה בין כ לציון הפונמה המקורית kك) ובין ק לפונמה המקורית ق (q), אף על פי ששתיהן היו נהגות בתאפילאלת k. ההבחנה נשאבה מספרים ששיקפו ניב אחר, שבו נתקיימו שתי פונמות שונות, כ (k) וק (q). קו שלישי המתגלה בכתיב הוא זיקתן של מילים ערביות למקבילותיהן בעברית. למשל הפונמותس ش נתלכדו לאחת s, ועל פי הרוב הן נכתבות בסמ״ך. אתה מוצא סרב (< שרב) = שתה בסמ״ך. אבל אם המילה ריוחת בעברית היא עשויה להיכתב בשי״ן. כך שמש (ליד סמס) = שֶׁמֶשׁ, אף שהיא נהגית sams; או ראש (ליד ראס) בהשפעת ראש העברית, אף שהתיבה מתממשת ras. התרוצצות זו של גורמים שונים היא המקור לחוסר האחידות בכתיב, ואין לך כותב של שרח שלא נתגלתה אצלו התופעה בממדים אלה או אלה. גם בלשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו מצאנוה. הוא כותב את השורש كسب בכ״ף (כסב) וגם בקו״ף (קסב). וכך נוהג המסרן מתאפילאלת בכתיבן של הרבה פונמות. למשל g Z  נכתבת פעם בגימ״ל (גמיע) ופעם בזי״ן(זמיע < ג׳מיע). קיצורו של הדבר, כתיבה פונטית, אימוץ של דרכי כתיב מקובלות בניבים אחרים וזיקה לעברית מתגלים בכתיב של השרח. והדברים מחייבים הרחבה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר