ארכיון יומי: 12 במרץ 2017


השבת במרוקו – רפאל בן-שמחון

הדלקת הנרותיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

הדלקת נר בשבת היא חובה, וצריך להדליק לפני שקיעת החמה, ומאחר והנשים מצוות עליזה יותר מהאנשים, לכן נשות יהודי מרוקו נזהרו מאוד בהדלקתן. הן העדיפו להשתמש בשמן זית במקום נרות שעוה (חלב) ורובן השתמשו .ב־קנדיל (מנורת זיכרון לבית ולבית־כנסת). מנורת שמן זו עשוייה מפח לבן ואצל העשירים מפליז. ל־״קנדיל״ הזה יש שתי ״קומות״ בהן שופכים שמן. בשורה התחתונה יש שני כנים או פיות, בהם שמים הפתילות, ובשורה העליונה ארבע כנים או פיות. בסך הכל – שש פתילות, הרומזים על ״ששת ימים תעבוד״ (שמות כ, ח).

הפמוט – אל חסכא

נוסף ל־״קנדיל״, הניחו שני פמוטי נחושת על שולחן השבת בהם תקועים נרות דולקים, אבל ברכת הנרות, הייתה דווקא על ה־״קנדיל״ . כל עקרת־בית הכינה לה במשך השבוע פתילות מחתיכות בדים ישנים או מסיבי קנבוס, ובשומעה את תקיעת השופר, עזבה את הכל, ניגשה ל־״קנדיל״, בירכה והדליקה. שני הפמוטים שהדליקה, הם כנגד שמור וזכור. אחר־כך התפללה בעדה ובעד בני הבית בתקוה לזכות בפרי בטן ובבנים זכרים, כן התפללה על בעלה, בבריאות ובפרנסה טובה, והכל בערבית־יהודית.

ביקור בבית־ ההיים. ( זייארא )

יהודי מרוקו רגילים לעלות לבית העלמין ביום שישי אחר הצהרים לפני קבלת שבת ומדליקים נרות על־קברי יקיריהם ואחר־כך עושים השכבה וממשיכים לעבר קברות הצדיקים ומשטתחים ומדליקים. כמו־כן, יש נוהג לערוך סעודות על־יד קברות הקדושים ביום שישי לפני קבלת שבת, זאת כאשר מישהו נתרפא מחוליו, או אשה שהתקשתה ללדת ויצאה בשלום וכדומה.

בואי כלה

לאחר גמר ההכנות לשבת, טבילה במקווה והדלקת נרות, מתיישבים ולוגמים תה עם נענע, וגם מברכים על משהו. סעודה זו נקראת ״בואי כלה״. יש המייחסים את ״הלגימה״ בסוד, שכאילו התפייסות הזוג, משום שבמשך השבוע היו הכנות רבות לשבת ושבמהלכן, בעל־הבית כעס אולי על רעייתו, ומחשש שחס וחלילה יבואו לידי חילול שבת כאשר ישארו שניהם כועסים, לכן באה סעודת ״בואי כלה״ כעין התפייסות לפני השבת ובתוספת של הפיוט ״בואי כלה״.

בואי כלה, בואי כלה, לקראת שבת בשיר ותהילה,

בשבע ברכות אסדר תפילה, כחתן יוצא לקראת כלתו.

תפילת קבלת שבת

עם שמיעת תקיעת השופר וכבר הגברים רצים עם ילדיהם לבית הכנסת. ״שיר השירים״ נאמרת בנעימה יפה ומיוחדת, והילדים נוטלים חלק בקריאתה, כאשר כל אחד מסדר קטע ממנה להנאת הוריו וקרוביו. גם לפיוט לכה דודי יש נעימה ולחן מיוחדים וקבועים, ואם קורא ותפילת ערבית של שבת נערכת בבית האבלים, עקב פטירת אחד מבני המשפחה, אזי כל המנגינות משתנות למנגינה מיוחדת התואמת לאבילות. גם הפיוט יגדל אלהים חי משנים את מנגינתו. בסיום תפילת ערבית הילדים והצעירים ניגשים למבוגרים ומנשקים את ידם, אבל קודם, מנשקים את ידי ההורים. כמו כן, כל קהל המתפללים ניגש לזקנים ולרב בית הכנסת, מנשקים את ידם לאות כבוד ולאות ״שבת־שלום״ כדי לקבל את ברכתם והתשובה מפי הרבנים. שבת־שלום ומבורך, בני!

אורח לשבת

ברוב קהילות ישראל, נהגו שבליל שבת לא הסבו לשולחן עד שהביאו עימם אורח לשבת. במכנאס היו משפחות שהיה להם עני קבוע בשבתות ובמועדים ואם אותו אורח קבוע היה נעדר ולא בא מסיבה כלשהי, בעל־הבית היה יוצא בעצמו וניגש לבית־התמחוי שבשכונה והנקראת ״דאר לוראחים״ (בית האורחים) או " דאר לעניים "  (אכסניית העניים), ומביא משם אורח בתשלום כדי שיואיל לעבור עימו את השבת משום שכבוד גדול הוא לבעל־ הבית בבואו הביתה ואורח עימו. אומרים כי יחד עם האורח הנראה לעין, מלווים אותו עוד שני אורחים בלתי־נראים לעין והם שני מלאכי השרת או מלאכי עליון, ההולכים לפניו ותופסים מקומם ליד שולחן השבת.

הערת המחבר :  במכנאס הייתה משפחת אליהו אזראד ז״ל הנכבדה, נוהגת להסב תמיד לשולחנה אורח, הן בשבתות והן בחגים וזה היה אצלה חוק בל־יעבור, ומספרים שפעם בליל שבת אחת, המשפחה לא הצליחה להשיג אורח, ראש המשפחה שלח את אחד הבנים לחפש בבית התמחוי של העיר ולהביא מישהו משם. באותו לילה ירדו גשמי־זעף והבן חזר אחרי כשעה מבלי למצוא אורח. ראש המשפחה דאז ר׳ יעקב אזראד, איש שוע ונשוא־פנים, יצא הוא בעצמו והלך ישר ל״בית האורחים״ דאר לעניים,, בית שבו מתארחים העניים הבאים לעיר וחיכה שם עד שהגיע אחד העניים, ר׳ יעקב הבטיח לו סכום נכבד אם ירצה ויואיל לבוא עימו לסעודת ליל שבת, וכך היה. יהודי נוסף, מאוד נכבד, היה גם־כן במכנאס, וקיים כל ימי־חייו את מצוות הכנסת אורחים, ולא ישב אף פעם לסעודה מבלי להסב לשולחנו עני־אורה. זה היה הגביר דוד סודרי ז׳׳ל. עוד יהודי צדיק שנהג במשך כל ימי חייו להסב לשולחנו אורחים עניים, בשבתות ובחגים, הוא ר׳ דוד טולידאנו ז״ל, אם כי מצבו הכלכלי היה רחוק מלהיות טוב, עם כל־זה אירח בביתו יתומים ואלמנות חסרי אמצעים.

סעודת ליל השבת

שלוש סעודות חייב היהודי לקיים בשבת והשלוש הן לכבוד שלושת האבות. הסעודה החשובה מכולן היא סעודת ליל השבת, על־כן חשיבות מיוחדת ניתנה לסעודה זו, כאשר כל בני הבית מסובים סביב שולחן ערוך וסועדים את הארוחה ביחד ובמקרים רבים גם אורח מבחוץ משתתף. סעודה זאת היא מאוד חשובה כי בה מתקדשת השבת.

שלום עליבם, אשת חיל, בר־יוחאי ואזמר בשבחין נאמרים בצוותא ובקול רם מפי כל בני הבית ומיד אחר־כך, הקידוש, אחריו ברכה על הבשמים, (נענע או ריחן), ברכות על הפירות וכן על פרי האדמה, כל זה כדי להשלים מאה ברכות, החייב אדם בשבת, נוטלים ידיים ושוב שרים ביחד את הפזמון ״למבצע על ריפתא״ לפני ברכת ״המוציא״. זה היה משרה הארה והתרוממות רוח על כל בני הבית. הבית עצמו, כולו אומר שבת, התמונה נהדרת ומלאה יותר, כאשר כל המשפחה השתתפה בזמירות שבת, להן הוקדש זמן נכבד בסעודה.

בכלל בליל השבת היה בוקע מכל בית יהודי זמר־פיוטים שחוברו על־ידי משוררי הדורות, ואם היו ימי חורף, רוב המשפחות קמות באשמורת הלילה ונהרו לבתי חברים או לבתי־הכנסת לזמר ולפייט עד אור הבוקר. משפחות רבות נהגו לקרוא את שמונה פרקי ״משנת שבת״ (יציאות השבת) לפני הארוחה, ויש שהשאירו את זה לאחר הסעודה.

נדחי ישראל – יצחק בן צבי

תימןנדחי ישראל

ראשית ההתישבות היהודית בחצי־האי ערב לוטה בערפל. אגדות שונות בנושא זה נזכרות בספרי ההיסטוריונים הערביים מלפני אלף שנה. הם מספרים כי בימי משה רבנו באו אל ערב המנודים, שלא מילאו אחרי הצו להמית כל נפש מבני עמלק. גל שני בא בשעה שנבוכדנאצר החריב את בית המקדש. אחדים עזבו את ארץ־ישראל בימי רדיפות הסלג׳וקים.

השושלת הסלג'וקית הייתה משפחה ממוצא טורקי, שהשתלטה על מרבית עולם האסלאם והרחיבה את גבולותיו. בסיס כוחם של הסלג'וקים היו שבטי האוע'וז שהתאסלמו. הסלג'וקים התקדמו מאזור הערבה האסייתית לתוך עולם האסלאם. בתחילת המאה ה-11 הצליחו הסלג'וקים להכניע ממלכות מוסלמיות אזוריות במרכז אסיה ולבסוף הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית. הסלג'וקים היוו כוח במזרח התיכון עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. הסלג'וקים של רום, שישבו באסיה הקטנה המשיכו להיות כוח מקומי עד למאה ה-14.

כל זה הוא בגדר אגדה. אולם אין כל ספק, כי הישוב היהודי בתימן תחילתו נעוצה בסוף ימי הבית הראשון, והשלב השני — בתקופת ההגירה ההמונית שלאחד חורבן הבית השני ובימי פולמוס אדריינוס. אחדי מרד בר־כוכבא שמו רבים פניהם אל תימן, הארץ שיצאה לה שם בעולם היווני־הרומאי בגלל עשרה וסחרה בקטורת. אף דרכי התחבורה עם תימן, ביבשה ובים, היו נהירים ליהודי ארץ ישראל והגולה. ידוע, למשל, שגדוד יהודי בן חמש מאות איש, שנשלח על ידי הורדוס המלך, השתתף במסע הכיבוש הרומי תחת פיקודו של גאיוס גאלוס. גייס זה חדר לתוך לבה של תימן, ואף־על־פי שתוצאות מעשיות לא היו לכיבוש זח, הוא הועיל הרבה להפיץ ידיעות על הארץ הרחוקה. יש להניח שלא מארץ־ישראל וסביבותיה בלבד, אלא גם ממלכות פרס — שבתחומה נמצא אז המרכז הבבלי של עמנו — באו יהודים להשתקע בתימן. משם היו יהודים מגיעים לתימן דרך בחרין שבערב המזרחית (על חוף המפרץ הפרסי). הקשרים בין בחרין לתימן היו הדוקים מאד, ואין ספק שיהודי בחרין היו מקיימים קשרי מסחר עם תימן וגם משתקעים בה. עדות יהודיות גדולות היו קיימות בחִמְיַר — כפי שנקראה תימן בתקופה ההיא — לכל המאוחר במאה השניה לאחר חורבן בית שני השלישית למנה״נ), דבר המתאשר על־ידי תגלית בית-שערים: בשעת החפירות בבית הקברות המרכזי של בית שעדים, שהיה בשימוש עד ראשית המאה הרביעית למנה״נ, נחשפו ארבעה חדרים ששימשו להטמנת גלוסקמאות־עץ וארונות־אבן ועופרת, בהם הובאו מתים מתימן. על מוצאם מתימן מעידה הכתובת היוונית על הקיר: ״של אנשי חמיר״ (תימן), וכן תשליב (מונוגראמה) מעל אחד הקברים באותיות דדום־ערביות המצטרפות למלים: ״קול חמיר " כלומר ״נגיד חמיר״. אחת היא, אם המתים האלה הובאו ישר מתימן (דרך 60—70 יום לאורחות גמלים), או מאחת המושבות המסחריות התימניות, שהיו מצויות בצפון ערב, או במפרץ אילת. העובדה שהעדה התימנית דאגה לכרות לה אחוזת קבר בבית־ישערים מעידה על גודלה וחשיבותה וכן על קשריה האמיצים עם ארץ־ישראל.

תעמולת הנוצרים נתנה אותות בתימן בתחילת המאה ה־ד׳ למנה״נ. הסופדים הנוצרים מגידים כי הנצרות נתקלה מראשיתה בהתנגדות מצד היהודים, שמספרם היה רב והשפעתם גדולה על עם הארץ ובית המלוכה. ואמנם נתגלו בתימן כתובות־אבן, המעידות על תנועת התיהדות בקרב בית המלוכה ורבי המדינה עד שבראשית המאה הששית למנה״נ הננו רואים על כיסא המלוכה של תימן מלך יהודי, יוסף ד׳ונואס (או ו יסף אסאר). הוא נפל במלחמה עם החבשים הנוצרים, שפלשו אל ארצו. על אף הרדיפות שסבלו היהודים לאחד מותו הטראגי של מלך זה, בימי הכיבוש החבשי, — עדיין היה מספרם גדול וניכר בתקופת התפשטות האיסלאם, בארץ ההיא, והם נשארו נאמנים לדתם. אולם הדת החדשה, האיסלאם, מנעה בעד תהליך התיהדותם של הערבים וסתמה את הדרכים להגירת יהודים מארצות אחרות אל תימן. הקיבוץ היהודי נשאר שם כחטיבה מיוחדת, מנותקת מבחינה גיאוגרפית משאר הקיבוצים. אך המגע בינו ובין רוב העם לא נפסק. יהודי תימן קיימו קשרים עם ארץ־ישראל, עם מצרים ובבל (עיראק), והושפעו מכל הזרמים הרוחניים שנתגלו בקיבוצים האלה. ביחוד חזקים היו בקרבם הגעגועים לגאולה, וגליה האחרונים של התנועה המשיחית עוד הסעירו את העדה בתימן בסוף המאה התשע־עשרה.

כמה יהודים היו בתימן לפני היציאה? מה היה מוצאם הגזעי? האם מזרע אברהם היו או תימנים שהתיהדו?

קשה להשיב תשובה ברורה על שתי השאלות האלה, כי ההוכחות המצויות בידינו עקיפות הן בדרך כלל. אף כי אין ספק שסופרי הכנסיה הנוצרית הגזימו במספר היהודים והשפעתם, אין להתעלם מהעובדה, שדווקא לארץ חמיר יצאו מוניטין, כי מדינה יהודית היא. על כוחו של ציבור זה מעידות גם קורותיו. הדבר יובן יותר, אם נשווה את קורות יהודי תימן לתולדות הנצרות בארץ ההיא. אף הנוצרים היוו בשעתם שיכבה ניכרת באוכלוסי הארץ והם גם נהנו מתמיכתן של שתי מדינות נוצריות חזקות: ביזאנטיה וחבש. אף על פי כן נתקיימו היהודים עד דורנו, ואילו נוצרים לא נשארו בתימן כלל.

השוואה זו יש בה משום תשובה גם לשאלה השניה. המלומדים הערבים מספרים שהיהדות היתה נפוצה בין שבטי הבדווים בדדום־ערב, ובימי המלך היהודי יוסף דיו נואס הקיפה תנועת ההתגיירות חוגים נכבדים, לכן נפוצה השמועה כי חימר היתה לארץ יהודית. השמועה על ההתגיירות בתימן הגיעה אל כל מדינות הנוצרים. גם ר׳ משה בן עזרא מזכיר עובדה זו בספרו ״שירת ישראל״.

יש לומר כי היהודים שבאו מארץ־ישראל, ואולי גם אלה שבאו מבבל, היו הרוח החיה בקרב הציבור היהודי בתימן. מספרם לא היה קטן, חשיבותם היתה רבה, והם היו המכריעים בכל דבר. ומשהתחילו הרדיפות בתקופת האיסלאם, נשארו יהודי תימן נאמנים לתורתם.

גורלם של היהודים בדרומ־ערב שונה היה מגורלם בצפון הארץ, בחג׳אז. בניגוד ליחס האכזרי שגילה מוחמד והבאים אחריו אל היהודים במדינה, בח׳יבר ובנאות־המדבר הרבות בצפון — נתן נביא האיסלאם פקודה לשליחיו אשר יצאו לתימן, לא להכריח את היהודים לקבל את האיסלאם, אלא להסתפק בתשלום הג׳יזיה (מס הגולגולת) שבני ״עם הספר״, כלומד יהודים ונוצרים, חייבים היו לשלם לאוצר השלטון. בעת ההיא באו כמה יהודים מתימן אל מדינה העיר וקיבלו את האיסלאם. מפני ידיעתם את המקרא והאגדות היהודיות, שהיו נפוצות בעל־פה, זכו לכבוד גדול בקרב העדה המוסלמית הצעירה, כי על כן יכלו לפרש ולהסביר מקומות סתומים בקוראן. על ידי המומרים האלה נכנס אוצר שלם של אגדות היהדות (הן נקראות ״אסראיליאת״ בפי הערבים) לתוך הספרות הדתית של האיסלאם, ועל פיהן יכולים אנו לעמוד על רמת תרבותם הגבוהה של יהודי תימן בזמן ההוא.

בתקופת האיסלאם ירדה חשיבותו המדינית והתרבותית של חצי־האי ערב; ביחוד ירדה תימן מגדולתה הקודמת. היא נעשתה לפינה נידחת בקצה הממלכה הערבית, מאז מעטו הידיעות על מה שהתרחש בתימן, ועל היהודים אין אנו שומעים כמעט ולא כלום בארבע מאות השנים שאחרי מוחמד. רק בעקיפין נודע לנו, מתוך קטעים ממכתביהם של גאוני בבל, שקיימות היו —קהילות יהודיות בצעדה (צפון תימן), בצנעא (בירת תימן) ובעוד מקומות אחרים.

השליטים בתימן היו אימאמים מכת הזיידים, ושלטונם ארך עד מהפכת :26.9.62. כת הזיידים היא אחד הפלגים של ה״שיעים״, מצדדיהם של צאצאי מוחמד שנדחו. הזיידים מצטיינים בקנאותם ובשנאתם אל בני דתות אחרות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר