ארכיון חודשי: אפריל 2017


מוסדות הקהילה-הגר הלל

 

קזבלנקה 1בעצם, הבעיות והפתרונות שהציע העיתון חייבו בדק בית ביסודות הקהילה של קזבלנקה; ומכך בדיוק חשש ליאניון מרוקיין העיתון מטעם הממסד. כמו בליאווניר, גם בעיתון זה, דאגו לשלום ההמון במלאח, אך בטענה שהמוסדות הקיימים מסוגלים לפתור את בעיותיו. ליאוניר חזר והציג את מצוקותיו המתמשכות של המון המלאח, כדי להוכיח את אוזלת ידם של המוסדות ואת הצורך בתיקונם. ליאניון ידע שהתיקונים שמציע ליאווניר עלולים לשנות את יחסי הכוחות בקהילה ובכך הרי לא היה לו עניין. מערכת עיתון זה חזרה והדגישה את הישגי ההנהגה והעלתה על נס את תוכניותיה לעתיד. ידידי ליאווניר לא השתכנעו. הם תיארו את הישגי ההנהגה כטיפה בים, או בפתרונות קצרי טווח, ואת תוכניותיה בהצהרות ללא כיסוי. ליאווניר חזר והדגיש את הצורך בארגון מחדש של הקהילה ובתיקון דפוסי הנהגתה, וראה באלה תנאי מוקדם והכרחי לכל ניסיון להתמודד עם האתגרים החדשים הניצבים בפני הקהילה הקזבלנקאית הגדלה והמתפתחת.

אופיה של ההתארגנות החדשה, סמכויותיה, משאביה, מנהיגותה ושיטות המינוי שלה עמדו במוקד הדיונים של ליאווניר, אשר העמידו את הקהילה ומנהיגיה במבחן יום־יומי. מעל דפי העיתון שבה ונבחנה הצלחתם בהתמודדות עם הצרכים הדוחקים של הציבור היהודי בקזבלנקה.

2.3.3 מוסדות הקהילה

אחד מסימני ההיכר של שלטון מודרני ריכוזי, הוא הניסיון לבטל את המסגרות החוצצות בינו לבין הפרט, כדי לאפשר לשלטון שליטה יעילה על נתיניו. אך לצד האינטרסים הקולוניאליים פעלו במרוקו גם לחצים מקומיים. משטר הפרוטקטורט, שחייב את השלטון הקולוניאלי להימנע משינויים דרמטיים במבנה המוסדי של מרוקו, אילץ אותו לכבד את ההפרדה המסורתית בין הציבור המוסלמי לציבור היהודי, ולשמר את המסגרת החיצונית של האוטונומיה היהודית על אף צמצום סמכויותיה ושינוי מהותה.

                                                                                                                                                                                                                     .

כתוצאה משורה של ט׳הירים זכו ראשי הקהילה למעמד מוכר ורשמי, אך איבדו את המונופול על תחומי המשפט, החקיקה, המיסוי והחינוך בקהילה; תפקידי הרבנים הצטמצמו לענייני פולחן, ותפקידי הפרנסים בקהילה – לענייני סעד.

התקופה שבין שתי מלחמות העולם, עמדה בסימן של כרסום במשאבים, בסמכויות ובתחומי האחריות של מוסדות האוטונומיה היהודית־המסורתית. כאמור, זכתה הקהילה למעמד רשמי, אך למעשה – או כך לפחות מצטיירים הדברים בליאווניר – היא היתה חסרת שיניים ונתונה לחסדה ולמרותה של הנציבות המקומית מחד גיסא, ושל קומץ זעיר של עשירים יהודיים, מאידך גיסא. ועוד, מערכת הרווחה נפלה על כתפיהם של יזמים פרטיים, שייסדו ארגונים פילנטרופיים חלשים, התלויים בתרומות מזדמנות ובחסדן וטוב לבן של נשות הסלונים בקזבלנקה.

ללא כוח אדם ותקציב מסודר וללא פיקוח מרכזי ורשמי על ניהול הכספים ואופן הקצאת המשאבים, נאלצו הארגונים הללו להסתפק בכיבוי שריפות, נדבה פה נדבה שם. אך הבעיות שהצטברו על שולחנות ראשי הקהילה, חייבו בניית תשתית חדשה שתענה על צורכי הקהילה, דהיינו, טיפול יסודי ושורשי בנושאים המורכבים שהעסיקו את הציבור היהודי.

במשטר ריכוזי מודרני מטופלים תחומים הקשורים לתשתית: שיכון, מקורות פרנסה, חינוך בריאות ורווחה על־ידי רשויות המדינה או העיריה. לרשויות הללו ראייה מקומית כוללת,

והן בעלות כושר תכנון לטווח ארוך. שליטת הרשויות על מערכת המסוי ועל נכסי המדינה, מעניקה להן משאבים כספיים החיוניים ליישומה של תוכנית פיתוח או רווחה; בידיהן סמכות החקיקה, סמכות המאפשרת תיקון תקנות מתאימות למימוש התוכנית הרחבה; משטרה – הדואגת לאכיפתן: אדמיניסטרציה – המפקחת על ביצוען.

אך מצוקתה של אוכלוסיית הרוב המקומית, המוסלמית, דחקה את בעיות המלאח היהודי אל תחתית סולם העדיפויות של הנציבות הצרפתית. נציגיה לא התפנו לאכוף חוקים שנחקקו, ביניהם חוקים שהיו חיוניים לשמירת ההיגיינה במלאח. יתר־על־כן, השירותים הכלליים שהוענקו לאוכלוסיית הרוב המוסלמית, לא התאימו תמיד לצרכיה הייחודיים של האוכלוסיה היהודית.

לפי דעתם של חברי המערכת של ליאווניר, הפתרון למבוי הסתום שנוצר היה טמון ברפורמה מעמיקה בסדרי הקהילה כלפי פנים ובביצור מעמדה האוטונומי כלפי חוץ. יש לחזור ולחזק את מוסדות הקהילה, להרחיב את סמכויותיהם ואת תחומי פעילותם, להתאימם לרוח הזמן ולכלים העומדים לרשות כל חברה מודרנית. הם דרשו להעמיד בראש הקהילה הנהגה שתגלה רגישות לצורכי הציבור, כדי שתייצג את האינטרסים שלו בצורה נאמנה ונחרצת בפני השלטון החיצוני; יתרה מזו, עליה לגלות רגישות לצורכי הציבור מצד אחד, יחוסר תלות בשלטון החיצוני מצד שני. כדי לבצע את הטעון תיקון לשיפור תשתית הקהילה ושירותיה עליה ליהנות הן מסמכויות אכיפה והן מאמון הציבור; ועוד, עליה לרכוש מיומנויות ואמצעים מודרניים לביצוע, וכן להשיג משאבים מתאימים.

במקביל לתביעת אוטונומיה שהופנתה כלפי השלטונות החיצוניים, קרא ליאווניר לשחרר את מוסדות הרווחה מחסדה של השכבה האוליגרכית, לחלץ את הקהילה ממרותה של הנהגה שחיזרה אחר פתחי הפילנטרופים העשירים, שהתרפסה לפני השלטון החיצוני וניהלה את הקהילה כקופת צדקה פרטית – ללא פיקוח וללא קריטריונים ברורים לגבייה ולחלוקה.

כדי לשחרר את מוסדות הרווחה בקזבלנקה משלטונם של הפילנטרופים העשירים, היה צורך בתקציב ובמקורות הכנסה. אך דווקא בתקופה הקולוניאלית הצטמצמו מקורות ההכנסה: בוטל מס הגולגולת שהוטל על הד׳ימי, ואיתו הסמכות של הקהילה לאכוף על הפרט לשלם מס ישיר. הקהילה נאלצה לבסס את תקציבה על מס עקיף שהוטל בעיקר על מזון כשר. ל׳אווניר חישב ומצא שעיקר הנטל מוטל על הציבור המסורתי, השוכן ברובו במלאח, במשפחות גדולות, ציבור הצורך כמות גדולה של מזון כשר. אך דווקא בקירבו היו מרוכזים מעוטי היכולת, מקצתם מובטלים ומקצתם בעלי הכנסה זעומה, שכיסתה רק בקושי את הצרכים החיוניים של המשפחה. על רקע זה יצא אוחיון בקריאה לחלוקה צודקת של נטל ־מס.

קריאתו של אוחיון לא נענתה והוא העלה הצעות לדרכי מאבק נועזות יותר. ״אדם נקנס על דבקותו במצוות הדת!״ (ליאווניר, 15.1.37, עמוד 3), התמרמר והציע: ״מה דעתכם על שביתת בשר, למשל?״ אך בינו לבין עצמו הוא ממלמל בקול רפה: ״רעיון יעיל, אך החברה המרוקנית עדיין לא בשלה ליישומו״(ליאתניר, 30.11.36, עמוד 3; 30.6.37, עמודים 5-4).

הספרייה הפרטית של אלי פילו – זה לא אותו הבית – עוזיאל חזן

זה לא אותו הבית-עוזיאל חזן

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשעת הדמדומים של השלטון העותומני בארץ, מגיעה משפחת קרוצ׳י בדרך הים, לאחר מסע הרפתקני ממושך, היישר אל שכונת גבול ירושלמית. שכונה הצופה אל החומות ומנתצת מחיצות, שדמויותיה מרתקות, ציוריות ומיוסרות. יהודים, נוצרים ומוסלמים החולקים שמחה, צער ומנוסה, כשהם מגשרים על אמונות ודתות. הדמויות תועות ומרחפות במסע אנושי רגיש וכאוב בעיבורן של מלחמות ושנאות, שכופות דתות ודעות.

סיפורה של עקירה ובריחה, חזרה אל מחוזות ילדות שנמוגו ולבית ששוב אינו אותו הבית. זהו גם סיפורו של בית אחד, בית-לורנצו, נווה עלום וקסום בלבו של גן אפוף מסתורין. סיפורו של יוסף קרוציי התם וההוזה שצלילי העוד שלו באים במקום מילות תפילה לשמיים נעולים, שבנגינתו מנסה לאחד בין דתות מסוכסכות, תחת עץ הדפנה בגן-לורנצו ובבוסתנו של אבו-חנא. סיפורן של נשים מיוסרות ועזות אופי התועות בסמטאות ערפיליות, כשכדורים שורקים מעל לראשיהן. נשים הלכודות בין עקרות מרצון לבין עקירה מאונס. נשים מלאות לב, הצדות פרפרים בשדות פרגים של אהבות אבודות.

ספריו הקודמים של המחבר:

1. ״נביחות אל ירח כבויי׳ – סיפורים – הוצאת לדורי 1976.

2. ״ארמנד״ – נובלה – הוצאת ספרית פועלים 1981.

הספר זכה בפרס הספרותי לרגל שנת היובל לעלית הנוער.

3. ״אל שלגי האטלס״ – ספר ילדים בהוצאת ספרית פועלים 1987 -יצא ביוזמת משרד החנוך והתרבות, כלול בתוכנית הלימודים לבתיה״ס.

4. ״חותם ברבדיה׳׳ – רומן תיעודי בהוצאת ״ביתן״ – 1991.

5. ״מבחן־החלב״ – רומן בעל רקע היסטורי, בהוצאת ספרית הפועלים – 1996. מהדורה חמישית, על פיו נעשה הסרט ״זאיה״ שהוסרט כולו במרוקו.

על יצירתו הספרותית, זכה גם לפרס קרן ראש הממשלה לפרסי יצירה תשנ״ח.

6. ״כקליפת אגוז״ – מחזה על טביעת ספינת אגוז – יצא ביוזמת מכון בן-צבי ומשרד החינוך, התרבות והספורט – 1998 ובהוצאת המכון.

ספריהם של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ למרוקו-הספר והדפוס העברי בפאס-י.תדגי

ספריהם של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ למרוקוהספר והדפוס העברי בפאס

אחרי הניסיון להקים בית־דפוס עברי בפאס, בראשית המאה השש־עשרה (ראה להלן פרק וי), פנו חכמי מרוקו אל מדינות אחרות כדי להדפיס את חיבוריהם. הם נטלו על עצמם סיכונים לא מעטים, ׳כי כל הדרכים בחזקת סכנה', עזבו את ארץ מולדתם ונדדו למרחקים, למדינות בהן היה מצוי דפוס עברי, ובעיקר לאיטליה. בתקווה להוציא לאור את חיבוריהם. פעולה זו היתה כרוכה בהוצאות מרובות, הן להדפסת הספר, הן לצורכי הדרך ולשהייה במדינה. בהקשר הזה יש לציין את תרומתם החשובה של חכמי פאס לפתיחת בתי־דפוס באיטליה ולהדפסתם והגהתם של ספרים שמחבריהם לא היו דווקא בני המגרב.

כבר בשנת של׳׳ד 1574 אנו מוצאים רב מפאס, ר׳ יחיא בן חמו, שעוסק בוונציה בהגהת מהדורת הטור ׳יורה דעה׳ בדפוס הבומברגי. מתוך הקדמתו לספר אנו למדים, שהמהדורות הקודמות נדפסו בידי גויים ונפלו בהן שגיאות רבות. לכן נאלץ המדפים להוציא לאור מהדורה חדשה וביקש מר׳ יחיא לטפל בהגהה. ר׳ יחיא נענה לבקשתו והצליח ׳לברר את הטור וללבנו עד ישאר נקי מכל סיג, מכל עין ומכל אשמה׳. טור " יורה דעה " ונציה של"ד – 1574, הקדמה

בשנת 1608 עזב ר׳ אהרן אבן חיים את פאס במטרה להדפיס את ספריו באיטליה. הוא נסע למצרים, משם עבר לסלוניקי ולקושטא ולבסוף הגיע ׳'וונציה, בה הצליח להדפיס את חיבוריו ׳קרבן אהרן ' ׳מדות אהרן׳ ו 'לב אהרן '.

 על תולדות חייו של ר׳ אהרן אבן חיים ויצירתו, ראה חיד״א, שם הגדולים, ט ע״א; בן נאיים, מלכי רבנן, יט ע״א-ע׳׳ג; עמאר, לתולדות אבן חיים.

ר' שמואל חאגיז, מגדולי הרבנים בפאס, יצא את העיר עם משפחתו בשנת ש"ן (1590) בקירוב. מפאס נסע לטריפולי ואחר־כך לוונציה, בה הדפיס את ספריו ׳ספר מבקש ה" ו'דבר שמואל׳(1596) והגיה את ספר ׳תפארת ישראל ' להרשב״ן, בן בנו של הרשב״ץ. לבסוף עלה ר׳ שמואל לארץ־ישראל ונפטר בירושלים בשנת.1633

בנו, ר׳ יעקב, שיצא עם אביו לאיטליה, תרם רבות להתפתחות הדפוס העברי באיטליה, ולמעשה יש לזקוף לזכותו את חידוש הדפוס העברי בווירונה.

הערת המחבר : . ראשיתו של הדפוס בווירונה היתה בשנת שנ"ד. שני ספרים נדפסו בו: 'מנחה בלולה' לר' אברהם מנחם ב״ר יעקב הכהן רפא מפורט (1494), ו׳מדרש תנחומא'(1495). חמישים שנה ׳'אחר־מכן חידש ר' יעקב חאגיז את הדפוס העברי בעיר זו. על הדפוס בווירונה ראה בניהו, ידיעות.

 ואכן מדברי הקדמתו לספרו ׳עין ישראל׳ – הספר הראשון שיצא לאור בווירונה (1645), בהיות המחבר בגיל עשרים וחמש – אנו למדים שהוא הזמין לווירונה את אותיות הדפוס העבריות על חשבונו: ׳ואין לי בו אלא הטורח והיגיעה שעמלתי בו והוצאה להמציא אותיות להוציאו לאור׳.ר׳ יעקב מבהיר אף מדוע בחר להדפיס את חיבוריו באותיות קטנות ובפורמט קטן:

והדפסתי ספר זה בכרך קטן באותיות דקות והיה התועלת הנמשך מפעולה זו גדול… הא׳ כי כן ישאנו כל אדם בחיקו תמיד לא יסור ממנו גם בלכתו לא יכביד עליו. הב׳ כי גם יהיה נקל לכל אדם לקנותו בדמים מועטים מה שאין כך בראשונים כי הם יקרים הרבה ואין כל אדם זוכה להיות בידו אחד…

בבית דפוסו שבליוורנו הדפיס ר׳ יעקב חאגיז שישה חיבורים:

עין ישראל – ת״ה(1645).

ספר כריתות לר׳ שמשון מקינון. ת״ז(1647).

 תחילת חכמה( נכרך עם"ספר כריתות").

 אורח מישור(נכרך עם"ספר כריתות").

דיני ברכות השחר – ת״ח(11648.

עץ חיים(סדר זרעים), ת״י(1650).

בשנת תי״ב (1652) עבר להתיישב בליוורנו והקדיש שלוש שנים להדפסה פירושו למשנה, 'עץ חיים' הכולל שישה חלקים, אשר בהדפסתו התחיל עוד בהיותו בווירונה: ׳לשמע אזן הדפוס המפואר מקרוב, נשא נס בליוורנו באתי אולי ישר בעיני ה׳ להשלים חפצי… שאדפיס חבור המשנה אשר זה כמה ימי התחלתי ולא אסתייעא מלתא׳.

באותם הימים הגיעו לליוורנו שמועות אודות המצב הקשה בירושלים בעקבות המגפה שפרצה בה בשנת ת״ח (1648), ור׳ יעקב החליט לעזוב את איטליה ולעלות לארץ־ישראל. בדרכו לארץ הוא ביקר בקהילות שונות בתורכיה, ובשנת 1658 הגיע לירושלים, שם עמד בראש ישיבת ׳בית יעקב׳. שנוסדה והוחזקה על־ידי נדבנים מליוורנו. ישיבת ר׳ יעקב חאגיז היתה מוסד מרכזי ביישוב היהודי בארץ־ישראל. היו בה מחלקות שלמדו בהן לא רק את התלמוד, הרמב׳׳ם וישולחן ערוך׳, אלא גם כתיבה וספרות, לשון ספרדית וכתב ספרדי, וכן חשבונות וחכמת התשבורת. לאחר שסיימו התלמידים את לימודם היו מתקבלים לשמש כרבנים ומורי־הוראה בקהילות ישראל. ואכן, מישיבה זו יצאו גדולי הדור, שמילאו תפקידים חשובים בחייה של יהדות ארץ־ישראל והמזרח. ישיבת ר׳ יעקב נחשבה לישיבה החשובה ביותר בכל קהילות המזרח למן התקופה שלאחר גירוש ספרד, והיא קבעה במידה רבה את דמותו הרוחנית של היישוב היהודי בארץ־ישראל עד לתקופות האחרונות.

ר׳ יעקב חאגיז נמנה עם המתנגדים החריפים ביותר לשבתי צבי והיה מן הראשונים שראו בו משיח־שקר. בשנת 1665 הוא אף איים עליו בחרם, אם יעשה בירושלים מעשה תעתועים.

גם בארץ המשיך ר׳ יעקב בכתיבת חיבורים והפצתם, בצד עבודתו החינוכית. בסוף ימיו נסע לקושטא להדפיס את ספרו ׳לחם הפנים׳ (פירוש ל׳שולחן ערוך׳), אולם הוא לא הספיק להשלים את המלאכה ונפטר שם בשנת תל"ד(1764). חלק מספריו יצאו לאור על־ידי בנו ר׳ משה, וחלק נשאר בכתב־יד

גם ר׳ מרדכי אצבאן עזב את עיר מולדתו מכנאס בשנת 1697 והתיישב בליוורנו, בה נתמנה לרב. אך בשל ויכוח בינו לבין הרב אברהם רודריגז נסע לארם צובה וכיהן בה כרב. את ספרו ׳זבח תודה׳ לא הצליח להדפיס בהיותו ב-איטליה, כי אם בקושטא בשנת תצ׳׳ב (1732).״

ר' שלום בוזאגלו ממראקש התיישב בעיר לונדון בשנת 1745 ושם חיבר את ספריו על הקבלה – ׳מקדש מלך/ ׳הדרת מלך/ ׳פני מלך׳, ׳הוד מלך' ׳כבוד מלך' ו׳כסא מלך׳ – שיצאו לאור בלונדון ובאמסטרדם.

 ר' יעקב חיים בן נאיים יצא בשנת 1782 מפאס והתיישב בליוורנו, בה הוציא לאור את ספריו ׳זרע יעקב' ו׳ישועות יעקב׳ ומהדורה של ׳ספר הזוהר' שהגיה יחד עם ר׳ אברהם מיוחס.

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

אבי פיקאר

שבועות ספורים לאחר אותה התכתשות סביב הפרסום והעמדה של הארץ, שלח העיתון שליח מיוחד לצפון אפריקה – העיתונאי עמוס אילון. היה זה העיתון היחיד בארץ שעשה זאת באותם ימים. היוזמה העיתונאית היקרה לא הייתה אקראית. היא נועדה לשרת את הקו של הארץ בוויכוח על ההקלות בעלייה הסלקטיבית בפרט, ועל דמותה העתידית של העלייה לישראל בכלל. עורכי הארץ, שתמכו בהשארת כללי הסלקציה במתכונתם ואף בהחמרתם ראו בשליח מיוחד גורם מסייע. ואכן, אילון התייחס בחשש לגל העלייה הצפוי מצפון אפריקה בעקבות הקלות בכללי הסלקציה.

בקרב אנשי הסוכנות רווחה ההנחה שביקור בצפון אפריקה ומגע ישיר עם היהודים שם צפוי לעורר אמפטיה. לפיכך נרתמו שליחי המחלקת העלייה בצפון אפריקה ללוות את אילון ולסייע לו. הנחתם שהתבססה במידה רבה על האתוס הלאומי ועל השיח המשלב, עתידה הייתה להתבדות.

לאחר שהתפרסמו כמה מהכתבות, כתב יצחק רפאל לנציגו במרוקו שאילון יצא מצויד בדעה קדומה על פי הזמנת שולחיו – – עורכי הארץ .גם בזיכרונותיו ציין רפאל שהארץ 'לא חס על ממונו, שיגר כתב מיוחד לארצות צפון אפריקה, את עמוס אילון […]מסקנתו היתה בהתאם לקו'

הערת המחבר – מאוחר יותר, לקראת עצמאותן של מרוקו ותוניסיה והתגברות גל העלייה משם, שלחו עיתונים נוספים שליחים לצפון אפריקה. אולם ב- 1953 ,בעת שהעלייה משם הייתה בשפל, רק הארץ שלח שליח מיוחד.

שליחותו של עמוס אילון עמוס אילון היה כוכב עולה בשמי העיתונות העברית באותם ימים. בגיל 28 נחשב הצעיר יליד וינה לבן טיפוחיו של גרשום שוקן, המו"ל והעורך של הארץ. הוא היה מומחה ל'סדרות', ניתוח מתמשך הכולל דיווח ופרשנות של תופעות חברתיות שונות. הוא כתב על הפילוג בתנועה הקיבוצית, על חיי העולים ועל ישראל השנייה במושבי עולים ובמעברות ב- 1951 .לפני הנסיעה לצפון אפריקה פרסם סדרת כתבות על ישראלים באירופה. לימים יהיה מי שיכתיר אותו למתעד הגדול של הסיפור הישראלי. ספרו הישראלים פורסם ב-1971 וזכה להצלחה בינלאומית מיידית.

באפריל- מאי 1953 פרסם אילון בהארץ סדרה בת שמונה כתבות מצפון אפריקה. חמש מתוכן עסקו ביהודי צפון אפריקה ובשאלת העלייה משם. אילון ביקר בחמישה מוקדים: בעיר תוניס, באי ג'רבה, בקזלבנקה, במראכש ובהרי האטלס.

ניתוח של כתבות אלה יכול להצביע על שיטתיות המסתירה את שני פניה של התופעה שאותה כינה אדוארד סעיד 'אוריינטליזם': אקזוטיות ובוז. אולם חשוב להבחין בין שתי התופעות. כאשר אילון תיאר תופעות שאינן קשורות לעלייה, היו אלה תיאורים אקזוטיים. כאשר הוא הגיע ליהודים, ובעיקר לאלה שהיו מועמדים לעלייה, הוא תיאר את מה שראה בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה ובוודאי ללא חמלה, אלא בעיקר בריחוק.

כך למשל בכתבה הכללית על מראכש, כתבה שאין בה אזכור של הנושא היהודי כלל, שגורים ביטויים כמו 'נדיר המראה ומזעזע ביופיו' או 'אדריכלות ברברית מוסלמית אצילה'. לעומת זאת, בבואו לתאר את היהודים בעיר, נוקט אילון לשון אחרת: 'אלפי יהודים בשטח צר וצפוף, המכוסה סימטאות קטנות, רצופות אבנים אדומות או מכוסות חול, כשהצואה ומי השפכים זורמים במרכזן'.

הטקטיקה של אילון הייתה ליצור ריחוק מנטלי בעזרת תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה.  במקביל הוא הדגיש את העובדה שלא מאיימת על יהודי צפון אפריקה סכנה ואין שום טעם להעלותם. כחלק ממהלך זה הוא תקף את מנגנון הסוכנות ופעיליו כמי שמזרזים את העלייה ללא סיבה.

הערת המחבר : רות פירר (סוכנים של החינוך הציוני, חיפה 1985 ,עמ' 227 )מונה רשימה של שבעה מאפיינים שליליים שבהם תוארו עדות המזרח בספרי לימוד היסטוריה בישראל: קיפאון ואימפוטנציה; פרימיטיביות ניוון ופיגור; אמונות תפלות; דלות ולכלוך; ניוון פיסי ותחלואים; חוסר תרבות וחינוך לקוי; נחיתות והשפלה. שישה מתוך המאפיינים הללו חוזרים שוב ושוב בסדרה של אילון. המאפיינים שכמעט ואינם מופיעים הם נחיתות והשפלה. הדגשת ממד זה בכתבות הייתה מעלה את הצורך בהעלאתם ארצה, בניגוד לכוונתו של אילון.

זרות וגועל

בעיניים אירופיות רבות הצטיירו המלאחים (רובעי היהודים) והכפרים בצפון אפריקה כנחותים, אולם תיאוריו של אילון היו ציוריים במיוחד והדגישו נקודות שהיה בהם כדי ליצור מרחק נפשי בין הקורא הישראלי ליהודים המתוארים בכתבות. לשם השוואה אפשר לראות את תיאוריו של ההיסטוריון הישראלי חיים זאב הירשברג על אותם רבעים יהודיים בתוניס, בקזבלנקה ובמראכש. הירשברג שהה בצפון אפריקה שנתיים אחרי אילון, אך תיאוריו היו אמפטיים הרבה יותר.

כך למשל יצר אילון, בתארו את היהודים בצפון אפריקה, אסוציאציה לערבים. את יהודי הרובע היהודי בתוניס הוא תיאר כך: 'הם נראים כמוסלמים לכל דבר. בקוי פניהם, במצב בריאותם הירוד, בנקיונם, בלבושם וגם במבטאם'. על יהודי הרי האטלס כתב: 'הם פרימיטיבים מאד ואינם נבדלים בקווי פניהם או ברמת חייהם משכניהם המוסלמים'. בהזדמנות אחרת תיאר אותם כ'בעלי מנטאליות של המאה ה-11 .

טקטיקה אחרת הייתה חזרה בלתי נלאית על פרטי פרטים המדגישים את רמת ההיגיינה הנמוכה של היהודים. שפתו במקרים אלה ציורית במיוחד, כמו בדוגמה הבאה:

" בדמויות מחרידות נתקלים כאן על כל צעד: פני ילדים תפוחים, דלוקי עיניים […], עיוורים למחצה, אגזאמות מכסות את עורם השחום של תינוקות […]. מבלים בחצרות ללא שמש בתוך האשפה והאבק […] שני זאטוטים, נראים כבני ששה חודשים אבל אומרים שהם בני שלוש וארבע. מתוך חתיכת פח שבורה הם אוכלים עדשים. לאחד פצעים בעלי מוגלה בראשו הקרח, השני ממצמץ בעיניו שמסתיר אותן מעין וילון של ריר כהה.

אילון תיאר את הרובע היהודי בתוניס כך: 'בתים הרוסים למחצה, סימטאות שרוחבן לעיתים פחות משני מטר, כוכים סתומים בלבני חמר'. את היהודים שם תיאר כך: 'לפחות %90 מיהודי טוניס עניים מרודים החיים מהיום למחר […] תושבי הגיטו נולדו בו, כאן הם חיים בתנאים היגיינים שלא יתוארו, בסרחון שקשה לשאתו, אינם יוצאים מהרובע במשך חודשים, אוכלים, שותים וישנים, עובדים ומולידים'. על יהודי קזלבנקה כתב:

"האנשים שמכנים אותם כעת בישראל בשם הכולל מרוקנים, עם כל הטוב והרע המתרמז בכך, בחלקם הגדול מקזבלנקה באו. כאן נולדו, כאן התגוללו באשפתות הגטו היהודי, כאן התחנכו (אם בכלל קיבלו חינוך) ב"חדרים" צפופים בהדרכת מלמד עיוור למחצה […] מי שרואה את הרקע שלהם כאן, את הגיטו ואת סימטאותיו, את ה"מלמדים", את ה"בתים", המיטות, את החברה המסורתית הזאת המתפוררת במגעה עם הטכניקה המערבית – אינו רשאי להתפלא על כך שמרוקאים מופיעים במקום מכובד ביומני תחנות המשטרה בישראל.

המלאח בקזבלנקה זכה לתיאור הבא: זהו ריכוז של לכלוך, סירחון, עוני ניוון, חולי ופארוואסיות שקשה למצוא כמותו ב"מדינה" הערבית – הקסבה של המרוקנים המוסלמים […] אך עוברים את מחיצת העץ הגבוהה המסתירה את הגטו ואני נתקלים בגל של סירחון שקשה להגדירו, כאילו מרקיבים לא רק בצלים, סוליות, בגדים ושאריות בשר – אלא גם בני אדם חיים.

יהודי ג'רבה תוארו כך: 'התנאים הם פרימיטיבים לאין שיעור. מצב הבריאות ירוד ביותר. משפחות בנות 10 עד 12 נפשות חיות בבקתות חימר מרוחות בסיד שהלכלוך מכסה את רצפותיהן ואת הקירות בעובי של מילימטרים […] התושבים מתרחצים כאן פעמים בשנה'.

בתיאורם של תושבי מראכש בולט הניגוד בין האקזוטיות בתיאור המוסלמים, לבין הגועל והדחייה בתיאור היהודים. כך תיאר אילון דמויות של מוסלמים בשוק המפורסם של מראכש: 'ברברים נושאי חרבות עקומות שהן לעיתים יפות להפליא ועשויות מלאכת מחשבת' או 'זקופי קומה הם עומדים ובהם אתה מוצא טיפוסים יפי מראה עד מאד – גבוהים, מחוסרי זקן לחיים, לעיתים בהירי שיער אך תמיד נוצצות מתחת למצחים נוקשים עיניים שחורות כפחם וחדות כלהב חרבותיהם' היהודים באותו שוק תוארו כך:

איזה טיפוסים אפשר לראות כאן ליד המסור או ליד הכבשן הרוטט: דמויות מזוקנות, מחודדות אף, עזות מצח, שחורות מפיח – אחד עם פרצוף של נביא מכה בפטישו על צלחת נחושת ללא רתיעה, משך שעות בלי להפסיק […] זקן כבן שבעים עומד ליד גלגל ומסובבו, בלי להפסיק, במונוטוניות מטומטמת.

PUBLICATION DE TEHILLA LE-DAVID

ר דוד חסין תהלה לדודPUBLICATION DE TEHILLA LE-DAVID

Vers 1780  David Ben Hassine rêve de publier son oeuvre et de s'assurer ainsi une place dans l'histoire des lettres juives. Il regroupe donc les poèmes qu'il a écrits, du moins ceux dont il a conservé une copie! En effet, à cette époque, les nouveaux piyyoutim, d'abord chantés par leur créateur lui-même, circulent de main en main, en cas de succès, sous forme de copies manuscrites et, pour cette raison, finissent parfois par disparaître, tantôt parce qu'ils ne sont pas reproduits en nombre suffisant pour garantir leur survie, tantôt parce qu'ils ne sont pas inclus dans les anthologies poétiques établies par des amateurs cultivés, pour leur propre usage.

David Ben Hassine constitue ainsi un recueil de 184  poèmes, auxquels il adjoint les livrets de Méqoman Shel Zévahim et des Azharot. Il intitule ce volume Têhilla Lé-David [Hymne de David], Le manuscrit est prêt en 1782  date de la plupart des haskamot de la première édition. Le premier poème est dédié au Hakham Shélomo Shalem, Grand-Rabbin de la communauté séphardie d'Amsterdam, amateur de piyyoutim, dont il espère l'appui pour la publication de Téhilla Lé- David.\ Or, comme le Hakham Shalem est mort en 1781  cela signifie, même si la nouvelle du décès a mis une année à parvenir au Maroc, que le manuscrit était déjà prêt en 1781  et peut-être même avant, soit plus de vingt-cinq années avant sa publication..

Ce manuscrit ne semble cependant avoir quitté Meknès pour Amsterdam que beaucoup plus tard, probablement à la fin de l'année 1789  ou au début de 1790  au plus tard, puisqu'un poème daté de 1789  est inclus dans l'édition d'Amsterdam. Ce retard s'explique certainement par l'activité fébrile déployée par le poète pour trouver des mécènes susceptibles de financer cette publication, comme en témoignent les appels de fonds dans plusieurs haskamot, ou le poème dédié aux bienfaiteurs qui voudront bien l'aider à faire imprimer son oeuvre. De même, David Ben Hassine couvre de bénédictions son généreux protecteur "Shélomo Sebbag, qui m'a assuré de façon absolue qu'il s'évertuerait à rendre justice à ce livre et à le faire imprimer".

Ici se place la légende du voyage de David Ben Hassine à Amsterdam, où il aurait rencontré Shélomo Sebbag, qui souffrait d'un calcul dans la vessie. Citant un verset du Deutéronome  (25, 13) le poète lui aurait adressé la bénédiction suivante: "N'aie point dans ta bourse deux poids [pierres] inégaux, un grand et un petit!" L'allusion ingénieuse fait éclater de rire le malade, si bien qu'il en expulse le calcul, et guérit sur-le-champ! Anecdote piquante, mais sans fondement: David Ben Hassine ne s'est jamais rendu à Amsterdam, et il n'a connu son bienfaiteur qu'au Maroc.

David Ben Hassine reçoit des haskamot particulièrement élogieuses des autorités rabbiniques des grandes villes: de Meknès, celles de son beau-frère Réphael Berdugo, de son gendre Binyamin Elkhrief et de Moshé Maïmaran, qui exhorte ses lecteurs à patronner la publication de Téhilla Lé-David, "malgré le dénuement de nos coreligionnaires écrasés d'impôts"; de Fez, où son ami Hayyim David Séréro lui dédie un poème, et de Marrakech.

Nous savons que David Ben Hassine avait décidé, dès 1780  de publier son oeuvre à Amsterdam, puisqu'à cette date, il en parle de façon explicite dans son poème dédié au Hakham Shalem. Pourquoi Amsterdam? A cette époque, il n'y avait pas d'imprimerie au Maroc, si bien que les auteurs devaient surmonter toutes sortes de dificultés pour publier leurs ouvrages en Europe. Or, au XVIIIe siècle, Amsterdam était devenu un important centre d'édition hébraïque, qui exportait des livres juifs dans toute l'Europe et au Moyen Orient. Il était donc naturel que David Ben Hassine songeât à y faire imprimer son oeuvre, d'autant plus qu'un cercle poétique hébraïque y était très actif, dans la communauté séphardie, sous l'impulsion du Hakham Shalem et du poète David Franco Mendes. C'est certainement pour cette raison que David Ben Hassine en espérait un soutien efficace.

Bien que le manuscrit de Téhilla Lé-David, probablement confié à Shélomo Sebbag, que ses activités commerciales conduisaient régulièrement en Europe, quitte Meknès en 1789   ou au début de 1790 il ne sera publié aux Editions Proops, d'Amsterdam, qu'en 1807 quinze ans après la mort de David Ben Hassine. En fait, le manuscrit est en mauvais état lorsqu'il arrive chez l'imprimeur. Le correcteur des épreuves de Téhilla Lé-David, Moshé Edder'i (c. 1774-1842), se plaint, dans son préambule, des "nombreuses difficultés que j'ai éprouvées pour réviser ce livre précieux en vue de son impression, même si je l'ai fait avec amour, car il avait été écrit à la main depuis de nombreuses années, et de ce fait de nombreux mots et lettres en étaient effacés, à force de passer de main en main … Et j'étais le seul à pouvoir accomplir cette lourde tâche, car personne d'autre n'était compétent pour déchiffrer cette écriture, qui est celle de mon pays."

Après la clôture de son manuscrit, David Ben Hassine continue à composer des piyyoutim jusqu'à son dernier souffle, comme il l'écrit textuellement vers 1790 "Ceci [ce poème], je l'ai ajouté après le départ de mon ouvrage pour l'imprimerie." Il compose alors notamment sa complainte sur le sac du mellah de Meknès en 1790, et les poèmes nouveaux, inclus plus tard dans l'édition de Casablanca, dont il constitue un deuxième recueil, qu'il intitule Shétil David [Scion de David]. Le protecteur de David Ben Hassine, Shélomo Sebbag, meurt vers 1790  mais trois de ses amis, les riches et puissants notables mentionnés dans la page titre de Téhilla Lé-David, poursuivent sa tâche, et font publier le recueil poétique à leurs frais.

אוצר גנזים-יעקב משה טולידאנו

מכתב ד

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

ר׳ חיים ביבאס כותב שוב לר״ש בן עמרם, שהרב יעב״ץ ור״מ אדהאן עוזרים לו, וחכם ־אחר שמו רבי; יהודה אבן־צור עזרלבני עטר..ושר״מ בירדוגו אף שידע מה שעבר לא״א עמהם ומה שעשו לו, במקומ שיציל עשוק הוא עוזר להם, ולכן מסיים ״ואין לי מה לעשות תשלח לי־ הפסק חתום בחותם החכם נר״ו״ [הוא ר'י בן עטר], זה ימים עמדו למשפט החכם הנבון כהה״ר מימון בן אדהאן עם מםעוד כהן על אודות החצר שהיתה משותפת ביניהם.ונפסק הדין לעשות ביניהם! גוד או איגוד ונכתב ונחתם ונעשה מעשה שאמר לו כהה״ר מימון למסעוד הנז׳ גוד או איגוד ולפי הערך שהעריך החצר כהה״ר מימון נתרצה מסעוד הנז׳ למכור חלקו ופרע כה״ר מימון דמי החצר וזכה במקחו כהה"ר מימון הנז׳ ושוב הביא מס׳ הנז׳ פסק דין ממתא פאס יע״א שהורה שהבתים מבוררים וכל אחד מכיר את ביתו לא שייך ביה דין גוד או איגוד והם אמת שיש טעם לדבריהם אבל מה נעשה׳ שבתי דינים שלפנינו ושלפניהם כך היו דנים בפשיטות לעשות בחצר דין גוד או איגוד אפי׳ כל א׳ ביתו מיוחד וכך שמענו שדנים בכל בתי דינים שבמערב ואין פוצה פה וכך היינו דנים מאז ועד עתה וגם חפשנו בפוסקים ומצאנו סמוכות לפסק הקדמונים על מה אדני משפטם הוטבעו ולכן פסקנו שזכה כהה״ר מימון במקחו ולא נשאר למסעוד הנז׳ שום דין ודברים ושום זכות ולראיה וזכות ביד כה״ר מימון הנז׳ חתמנו פה בשליש ראשון לכסליו שנת פדות לפ׳׳ק וקיים.

 

גוד או איגוד – שותפין בדבר שאין בו כדי חלוקה, שותף אחד יכול לכפות את חבירו להפסיק את השותפות ולבחור האם הוא רוצה לקבל את הנכס ולשלם עבורו (גוד), או לתת את הנכס ולקבל את דמיו (אגוד) (הסוגיא בבבא בתרא יג., בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים בבא בתרא ח)

משה בירדוגו                   יעקב טולידאנו                    יהודה בירדוגו

גם אנחנו החתומים ראינו, שיש סמוכות למנהג שהיו נוהגין בתי דינים שלפנינו ושלפניהם לדון דין גוד או איגוד אפילו כשהבתים מבוררים לכל אחד מדברי הפוסקים ז״ל ומסתבר כוותייהו לכן ח״פ מכנאסא יע״א אהרן הצרפתי וכה״ר אברהם בן חסין׳, לאפושי גברי קאתינא כי גם אנכי ראיתי כיון שיש למנהג. זה סמוכות מדברי הפוסקים זלה׳״ה ודאי זכה במקחו החכם הנז׳ והוגד לי מפי אדם פשר שאדוני אבי זצוקלה״ה דן דין זה בנדון כזה ממש שפסק לעשות דין גוד או איגוד אפילו כל אחד היה ביתו מיוחד והוציא זה שכנגדו בגוד ואיגוד ערב שבת עם חשיכה ולכן ח״פ מכנאסא יע״א וקיים, כמוהר״ר יהודה בן צור.

אף על פי שיש מחלוקת בין הפוסקים כמבואר למעיין בסי׳ קעו מטח״מ כיון שנהגו מאז ומקדם בעיר הזאת לעשות גוד או איגוד בנדיוך כזה ממש ככתוב בקבלת עדויות עם כהה״ר מימון ועל כיוצא בזה אמרר פוק חזי מאי עמא דבר ופשוט הוא והלאות אנשים גט יגיעת בשר להאריך בזה וקיים,-כהה״ר שלם הסבעוני, —                  

בהיותי בעיר המהוללה באנשיה וחכמיה נדרשתי להפקת רצוו השואל להגיד דעתי בענין הכתוב בפניני, ואען ואומר להיות שכן הגיד לי הרב הכולל מאריה דאתרא כמוהר"ר משה בירדוגו נר״ו כי כן היו דנים תמיד זה ימים ושנים לדון דין גוד או איגוד אפי׳ בכהאי גוונה דכל א׳ מבורר חלקו בדיורים אלא מצד מרבץ החצר בכל גוונא היו דנים פה ב״ד קמא ובתרא דינא דגא״א ולהיות כן כל הקונה חלק בחצר אדעתא דהכי קא קני ופשוט ומה ,גם דבעיקר הדיין יש פנים להעמיד״ דברי מארי דינא דהוו דייני הכי ולהיות שאין פנאי להאריך ח"פ,  מהאי טעמא הכתוב לחוד דקם דינא בהדי החכם הר״ם יצי׳ו וקיים כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו.

פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים-מטעמי החג

מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן שמחוןפסח-קערת הסדר

מטעמי החג

חג הפסח הוא חג עשיר במאכלים מיוחדים, אך רוב רובן של המשפחות פונים אל מאכל עממי: הפולים הירוקים, בישלו אותם, או עם בשר שמן או עם הדג אילתית הנקרא ״א־סאביל״ . מאכל מיוחד היה עוד בפסח והוא ״אל־ מחממר״, דומה לפשטידה, עשוי נתחי בשר וביצים.

מאכל מסורתי מובהק ושאף משפחה לא ויתרה עליו בפסח הוא ״הכ׳רשוף״(קינרס) ממולא בשר. דלי אמצעים הסתפקו בעלים של ״הכ׳רשוף״, קילפו אותם ובישלו אותם עם בשר וזה היה תבשיל מאוד טעים.

פשטידת מצות. (אל מחממר)

המצרכים: לקחת שלוש מצות, שתי כפות מרגרינה, כוס אחת קמח מצה, חמש ביצים, רבע כוס שקדים מקולפים וכתושים, קליפה מגורדת מחצי לימון, וחצי כפית של מלח.

אופן ההכנה: לשבור את המצות ולפורר אותן, לשים אותן במים עד שיתרככו, אחר־כך לסחוט אותן היטב בידיים. לחמם את המרגרינה במחבת ולטגן בה את המצות, תוך בחישה עד שיזהיבו מכל הצדדים. אחרי זה להעביר לקערה גדולה, להוסיף לקערה את קמח המצות המטוגנות.

להפריד את החלמונים מן החלבונים, לטרוף היטב את החלמונים ולהוסיף לקערה, להוסיף גם את השקדים, את קליפת הלימון והמלח, לערבב, להקציף את החלבונים לקציפה מוצקה, לערבב בקלילות ובזהירות עם תערובת המצות, להעביר אחר־כך לתבנית משומנת במרגרינה.

לאפות בחום בינוני במשך כ־45 דקות. פשטידה כזו יכולה לשמש כתוספת למנה עיקרית או כמנת קינוח – בתוספת ריבה, סוכר מעורב בקינמון, סירופ פירות וכדומה.

כופתאות (אל־כואורי)

המצרכים: שתי מצות, שתי ביצים, כף אחת של אבקת מרק עוף, שתי כפות בצל מטוגן, כף קמח־מצה, שתי כפות מרגרינה, מלח ופילפל, פטרוסיליון קצוץ.

אופן ההכנה: משרים את המצות במים עד שמתרככים, אחר־כך סוחטים אותן בידיים ומפוררים אותן. אחרי זה מערבבים אותן עם הביצים ואבקת המרק, הבצל המטוגן, הקמח־מצה, המרגרינה והפטרוסיליון הקצוץ, מוסיפים מלח ופילפל לפי הצורך וטועמים, אחר כך מגלגלים כופתאות בידיים רטובות ומבשלים אותן במי־מלח רותחים, עד שיעלו ויצופו על פני המים. מגישים אותן כתוספת לבשר או עם רוטב כלשהו.

בארוחת ליל הסדר בתוניסיה, מגישה עקרת־הבית לבני המשפחה מין תבשיל של כמה ירקות ושמו ״מפוקי״ שמובנו ״מוגש״, בשר־כבש ומצות מבושלים. למחרת היא מגישה מין ספוגניות מקמח מצה, וגם מצות טבולות

בדבש.

מטעמי חלב

לביבות ממצות

המצרכים: שתי מצות, שתי ביצים, מלח ופלפל, קורט קנמון, שתי כפות מרגרינה.

אופן ההכנה: מרטיבים את המצות בחלב למשך כמה רגעים, אחר כך סוחטים ומפוררים אותן, מוסיפים את הביצים. לאחר מכן טובלים אותן במלח, פילפל וקינמון, מטגנים כמו שמטגנים הלביבות, במרגרינה חמה, משני הצדדים.

כאשר הלביבה מוכנה, רצוי לפזר עליה אבקת סוכר ואז יש לנו מנה מתוקה.

עוגת מצות עם קקאו

המצרכים: ארבע מצות (אפשר גם יותר), מרגרינה אחת, שתי כפות קקאו וחצי כוס סוכר שתי כפות מים או קצת יותר (לפי הצורך).

אופן ההכנה: להרטיב המצות בחלב או גם ביין, מחממים את הקקאו עם מעט מים וכמות הסוכר עד שהכל יימס ויהפך לעיסה דלה. אחר כך מורידים מהאש ומוסיפים את המרגרינה בלי מלח לתוך העיסה, מערבבים היטב עד שהכל יהיה נמס, מוסיפים תמצית רום או וניל. אחרי זה מורחים את העיסה על כל מצה ומניחים מצה על השניה. אפשר לעשות חבילה של ארבע

מצות או יותר. מכניסים את חבילות המצות למקרר לשעה. אחר כך מוציאים אותן וחותכים כל חבילה לארבע ושש חלקים שהם בעצם עוגות מוכנות לאכילה.

לביבות גבינה

המצרכים: רבע ק״ג גבינה לבנה רכה (כחושה או שמנה), רבע ק״ג גבינת קוטג׳ שתי ביצים, כפית מלח, כפית סוכר, כוס וחצי קמח מצה, מרגרינה לטיגון, שמנת חמוצה וסוכר לפי הטעם.

אופן ההכנה: לבחוש או לטרוף את שני סוגי הגבינה יחד, עד שתתקבל תערובת אחידה. להוסיף לתערובת את הביצים, המלח, הסוכר וכוס אחת קמח מצה, לבחוש את זה היטב. להכין עתה את הלביבות, אך קודם לטבול אותן בקמח מצה שנותר לטגן במרגרינה חמה עד שהלביבות תהיינה זהובות משני הצדדים, להגיש אותן חמות עם שמנת חמוצה וסוכר.

עוגיות קוקוס

המצרכים: כוס סוכר, ארבעה חלבונים, קורט מלח, שלושת רבעי כוס קוקוס טחון, כמה טיפות תמצית שנף (וניל), מרגרינה לשימון, מעט קמח תפוחי אדמה.

אופן ההכנה: לשמן תבנית אפיה שטוחה במרגרינה ולזרות עליה קמח תפוחי אדמה, להקציף את החלבונים עם המלח, להוסיף תוך כדי הקצפה את הסוכר בהדרגה. להקציף עד שתתקבל קציפה מוצקה ויבשה. להוסיף לקציפה בקלילות ובזהירות את הקוקוס ואת תמצית השנף. ליצוק עיגולים מן הבלילה על התבנית, בעזרת כף. להקפיד ולהשאיר סביב כל עוגיה ריווח של שני ס״מ לפחות. לאפות בחום נמוך 40־30 דקות.

פרפראות לחג הפסח

המספר ״ארבע״ הוא מאוד אופייני לחג הפסח, ולכן אנו פוגשים את המספר הזה לכל אורך פעולות החג:

  • ארבע שמות לחג זה: חג המצות, חג האביב, חג החרות, חג הפה־סח.
  • ארבע אותיות בכל שם מן השמות הללו: ה־מצות, ה־אביב, ה־חרות, פה־סח.
  • ארבע מאות שנה בקירוב נמשכה הגלות עד גאולת מצרים.
  • ארבע לשונות גאולה בתורה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי.
  • ארבעה דברים שבזכותם נגאלו בני ישראל ממצרים א. שלא שינו את שמם, ב. לבושם, ג. שפתם, ד. ולא הלשינו.
  • ארבע כוסות יין צורכים לסדר ליל פסח.
  • ארבעה בנים בהגדה של פסח.
  • ארבע קושיות שואלים ב־מה נשתנה.
  • ארבעה מאכלים: 1. הזרוע, לקרבן פסח.
    1. המצה, זכר שלא הספיק בצקם להחמיץ
    2. המרור זכר למרירות השיעבוד
    3. החרסת, זכר לטיט שגבלו לבניית פיתום ורעמסס.
  • שלוש מצות לעריכת הסדר שהן ארבע, כי המצה האמצעית אנו מחלקים אותה לשתיים והחלק הגדול שומרים לאפיקומן, ואז זה נחשב כארבע.

צדקה תציל ממות – סימן יפה מצאו חכמינו ז״ל למצוות צדקה בפסח, כי בתורה כתוב ״מצת״ חסר וא״ו ובראשי תיבות היא רומזת״. צדקה תציל ממות.

ליל שביעי של פסח

גדולתו ומעמדו של ליל שביעי של פסח, אינם נופלים ממעמדו של ליל הסדר עצמו. לילה זה מוקדש בחלקו ללימוד הנמשך עד חצות. נהגו להתפלל את תפילת ערבית באיחור־מה, בגלל העומר, נהגו גם לקרוא בתפילת ערבית, את ההלל הגדול, (הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו). אחרי סעודת החג, כל הורה לקח את ילדיו והלך ללימוד. במכנאס, הלימוד נערך בבתים ולא בבתי־ הכנסת.

ביום שביעי של פסח, נוהגים יהודי מרוקו עד היום, לומר שירה מיוחדת לפני שירת הים הרגילה: אשירה כשירת משה, שיר לא ינשה, אז ישיר משה את דברי השירה . את ההפטרה של יום שמיני של פסח נאמרה על־ידי שלושה מתפללים. אחד קרא פסוק בעברית, השני תרגמו לארמית והשלישי לערבית העתיקה.

ביום שביעי של פסח נהגו יהודי תוניסיה להתפלל שחרית ומוסף על שפת הים וחוזרים לבית הכנסת בתהלוכה עממית! אחד מתחפש לאהרן הכהן והשני למשה רבנו. במשך כל הדרך שרים את שירת הים ופזמונים שונים כשהצופים מתיזים על משתתפי התהלוכה מי־בושם, כן זורקים עליהם פרחים. בבית הכנסת קוראים בתורה ושומעים דרשה מיוחדת מפי הרב.

נשים באמניות ובמלאכות שונות-נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן

5 – נשים באמניות ובמלאכות שונות

דָּרְשָׂה צֶמֶר וּפִשְתִּים, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כָּפֶּיהָ ( משלי לא : יג )נשים באומנויות

בפרק הראשון נאמר, שהאישה האידיאלית בעקבות אשת חיל היא " ולחם עצלות לא תאכל ". על האישה לגלות חריצות ולעסוק בעמל כפיים. לדעת רבי יוסף בן הרוש על האישה לעסוק במלאכה במשך כל חייה. פרק זה מתאר את סוגי המלאכות, שנשים עסקו בהן.

חינוך מקצועי של בנות.

בחברה המסורתית שולבה הבת במשק הבית של אמה החל בגיל הרך. הבת עזרה לאֵם וזו הדריכה אותה בחובות המקובלות, החלות על הבת במשפחה. עד פתיחתם של בתי הספר של כל ישראל חברים במרוקו, החל משנת 1862, הייתה הכשרתה המקצועית של הבת תלויה באמהּ, בסבתהּ או בקרוביה. אלה לימדו את הבנות את המקצועות האופייניים לנשים, נוסף על ניקיון, הבאת מים מהבאר או מן המעיין, כביסה, בישול וניהול משק הבית, וכן כל המקצועות הקשורים לחוטים " אריגה, תפירה וסריגה. התוצרת שהוכנה שימשה את בני המשפחה או נמכרה. על פי עדות אחת הנשים, שעלתה ארצה ממרוקו בשנות ה-50, בגיל עשר עסקה כבר באריגה – מלאכה שלמדה מאמהּ, מדודתהּ ומחמותה לאחר שנישאה בגיל שלוש עשרה. במקרים שההורים נפטרו, או שהאם והסבתא לא היו מסוגלות מסיבה כלשהי ללמד את הבת, נהגו קרובי המשפחה או האפוטרופוס לשלוח את הבת לאומן או לאומנית כדי ללמדה אומנות.בפנקס סופרי בית הדין בפאס מופיעים בין השנים תנ"ט – תע"ה – 1699 – 1715, הסכמים כאלה בדבר תנאי הלימוד, השכר ומשך הזמן.

בת שלמדה אצל אומן מלאכות שונות.

בכ' בתמוז תנ"ט – 1699, נערך דיון בפני רבי יהודה אבן עטר בנושא הבא : יהודי בשם יסאן טען, שהתנה עם חיים האומן שלימד את בתו, צולטאנה, " כל המלאכות שהוא יודע מלבד גאפראת – הכוונה לתפירת מעילים גדולים, שאם לא ירצה לא ילמדנה. חיים טען, שלא קיבל על עצמו ללמדה אלא מה שכתוב בשטר שברשותו.

עבודות עם משי.

בכ"ג בכסלו תס"א – 1701 נערך הסכם בין אב לאומן, שילמד את בתו במשך שנתיים עשיית כפתורים מבד, המגולפים ברקמת חוטי משי או זהב. נוסף על שכר עליו להעניק לה חלוק אחת לשישה חודשים.

אומנית שלימדה מלאכות בלתי מוגדרות.

בל' בסיון תס"א – 1701 נרשם שעיישא, אשת אליהו צראף, הכריחה את בתה פריחה לעבוד עם יאקות, אשת אנפאני, במשך שנתיים ימים. ותלמדנה המלאכות אשר היא רגילה לעשות בימים האלה. נקוב גם שכר, שאמורה הייתה לקבל במהלך תקופה זו, שהיא שונה בכל שנה. בה' באלול של אותה שנה מופיע הסכם נוסף, שהאומנית תלמד אותה את כל המלאכות שהיא יודעת.

לימוד מלאכת הכובענות.

בשנת תס"ה – 1705 נערך הסכם בין אלמנת משה אבן מכלוף עבו ובין אומנית בשם יאקות, אשת יוסף בר חיים דארעא, שתלמד את בתה עדה במשך שנתיים את מלאכת הכובענות. על בעלה של האומנית להישבע להכריח את אשתו ללמדה מלאכה זו וכן " להאכילה ולהשקותה ולפרנסה כל השתי שנים.

לימוד אומנות במקור רבני.

בתשובות של רבי ש"י אביטבול מצפרו מדובר על בת, שלמדה מקצוע : " יעקב ששדך לבנו ראובן את לאה וקודם השידוכין ואחריו עד עת כניסתם לחופה הייתה לאה הנזכרת מתלמדת לעשות מלאכה אצל קרובתו של יעקב הנזכר. והייתה הקרובה הנזכרת למודה ללכת היא ונערותיה לבית יעקב הנזכר ולפעמים יושבת שם עד חודש ימים ויותר והיו יעקב וראובן בנו הנזכר מכירים בלאה הנזכרת ובמהותה ".

תופרות.

על פי המסורת היהודית מתקופת התנ"ך והמשנה מלאכת הטוויה היא מלאכתן של הנשים : וְכָל אִשָה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ…וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעֵזִים ( שמות לה – כה-כו ). בעקבות זאת אמר רבי אליעזר " אין חכמה לאישה אלא בפלך ( יומא סו )  גם במשנה ( כתובות ) נמנית " עושה צמר " ביו המלאכות, שאישה חייבת לעשות לבעלה, אבל אם הכניסה לו שלוש שפחות " אינה עושה בצמר ". לדברי רבי אליעזר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה ". היו נשים שטוו לאור הלבנה ; כך על פי הרמב"ם בהלכות סוטה.

הערת המחבר : בסיפור המובא על ידי רבי יוסף משאש זצ"ל על אביו של רש"י, מצוטט : ויאמר לה הרב, אין חכמה לאישה אלא בפלך. אך האישה החכמה ענתה לו, גם זה פל"ך, וכוונתה ג' ספקות שמצאו בתרנגולת : פה, לב , וכבד. בסיפור באה לידי ביטוי הגישה השמרנית, שאישה אינה מבינה אלא בפלך לעומת ההנחה, שיש נשים חכמות, היודעות גם משהו מעבר לכך. משאש חלק ג, רכח.

גם במרוקו נחשבה עבודה זו למלאכת נשים לשם רווח, לאחר סיום השירותים הרגילים במשק הבית. הרב יעקב אבן צור ( יעב"ץ ) תיאר סדר יום של בעל בית. " ומעשה ידיה לא שייך אלא לאחר שתעשה כל צרכי הבית דהכי תנן בכתובות פרק ה אלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומציעה לו את המיטה ועושה בצמר.הרי לא הזכיר עושה בצמר אלא לאחר שסיים כל ענייני הבית. וכבר אמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי עמא דבר שזוהי דרך לכל העולם שהאישה עומדת בבוקר ועושה צרכי הבית הצריכין ליום, וכשגומרתם יושבת לעשות מלאכתה.  וכן לעת ערב פוסקת ממלאכתה ועושה צרכי הבית הצריכין ללילה ואחר שגומרתם אם נשאר שהות ביום חוזרת עוד למלאכתה. ולפעמים אפילו באמצע היום אם נזדמן איזה דבר מצרכי הבית, מפסקת ועומדת לעשותו וחוזרת למלאכתה.

וכן כשצריכה האישה לכבס כסות של אותו שבוע, פוסקת ממלאכתה עד שתגמור הכיבוס. נמצא שעשיית צרכי הבית היא עיקר, והמלאכה שעושה להרוויח היא טפלה. ועל אותה מלאכה שעושה להרוויח הוא שאמרו שאינו כופה אותה אלא לטוות צמר בלבד. רצונו לומר שלא יכוף אותה לעשות מלאכה קשה אלא טוויה שהיא מלאכה מיוחדת לנשים. ( אבן צור חלק ב )

במצבים מסוימים נאלצו נשים לסייע בפרנסת המשפחה באמצעות ביצוע מלאכות אלה ואחרות. בדו"ח שנשלח מפאס בשנת 1879 על ידי הרב אבנר ישראל הצרפתי לאיזידור לאב, מסופר בין השאר על החלוקה המקצועית של יהודי המקום " ובגדי פשתן ביד הנשם ישמעאלים ויהודים ( עובדיה חלק א ).

במקור משנת תרכ"ט – 1869, שנכתב על ידי הרב רפאל משה אלבאז מצפרו נאמר : , כל אישה חכמת לב בידיה טוו והביאו מטווה בגילוי השוק ובגלוי הראש . עובדיה מספר 79.

להלן תעודה מספר 79 מספרו של רבי דודו עובדיה זצוק"ל.

תעודה מספר 79.

תרכ"ט.

…..ובעירינו זאת נמצאות איזה נשים פרוצות ועומדות על הכביסה במבואות ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים בנהר יעברו ברגל לעיני כל עובר ושב ולא יתבוששו, וישבות בפתחי החצירות לרוח היום, וכל אישה חכמת לב בידיה טוו. והביאו מטווה בגלוי השוק ובגלוי הראש מה למעלה מה למטה מוזרות בלבנה ישיחו בו יושבי שער ואין להם בושה ואדרבא הם שמזיקות את האנשים בהיזק ראיה רח"ל והם רואים ואינם ניזוקים כאשר יהיה האופן .

ויצא חתן מחדרו וכלה מחופתה בת שתין ובת שיתא לקל טיבלא רהטא. ויבואו האנשים על הנשים רחובות קריה בקיבוץ בניה לתוכה וכאשר תהיה מריבה בין אישה לרעותה יצאניות נינהו הם ובניהם וטפם מוקפים אותם כעטרה לחרחר ריב ולשמוע שריקות לישנא בישא ובדברי נבלה שבו מחרפים זו את זו. ויוצאים בגילוי ראש ובפנים נזעמים רח"ל ויתקננו בעצה טובה מלפניו…ובלא"ה מצוים אצלם בלא באס ושאב"ב כי כן דרכם ללכת לנוע על העצים ועל הפחמים לקנות שאר ירקות ולקנות חטים ולהוליכם לרחים למקום שרובו נכרים ואין להם הרגשה וענינו כי סדור הזה חוצפה ישגא רח"ל בשנת יבואו ויגידו צדקתו פ"ק

הרב רפאל משה אלבאז

עד כאן תעודה מספר 79 מתוך ספר של רבי דוד עובדיה זצוק"ל

בדו"ח של הרב אלבאז על החלוקה המקצועית של יהודי הקהילה, שנשלח לרבי מרדגי בן ג'ו, נציג כל ישראל חברים בטנג'יר, במטרה שיועבר לפריס מופיע בין השאר הדיווח הבא : "  ויש שלושה חייטים לתפור מלבושי האנשים וקצת מתכשיטי הנשים, אבל רוב תכשיטי הנשים ובגדי פשתים של האנשים והנשים יש נשים הבקיאות התופרות ומתקנות אותם " הרב דוד עובדיה זצוק"ל כתב, שבצפרו היו מפעלים קטנים, שעסקו בעשיית צמר והעובדים העיקריים בהם היו נשים. הן כיסו את הצמר, עישנוהו בגופרית להלבינו, סרקוהו במסרקות ברזל ( קרסאל ) צבעו, טוו וארגו ממנו שטיחים, שמיכות צמר ובדי צמר שונים למלבושים. נשים כמו גברים נהגו לתפור ולתקן את בגדיהם של הברברים מהכפרים שבסביבת צפרו.

על פי עדות מתחילת המאה ה-19 נהגו יהודיות לעשות תחרה. סקר, שנערך על ידי כל ישראל חברים במוגדור בשנת 1894 בחלוקה המקצועית של יהודי הקהילה הוכיח, שגם נשים הועסקו בניקוי צמר. בתיטואן היו הכובסות והתופרות ספרדיות ויהודיות.  אנגלי בשם יוסף תומסון, שביקר בהרי האטלס ובדרומה של מרוקו, כתב ביומנו, שבמראכש עסקו הנשים היהודיות בתיקון חולצות לתיירים ורווקים. בתשובת רבי שמואל עמאר ממכנאס מדובר על אישה, ששילמה לחברתה כדי לארוג לה בגד. בתשובה של רבי יעקב בירדוגו, דן החכם בסוגיית האישה, שנתנה לחברתה בגד לארוג או לרקום וזה אבד. נשאלת השאלה האם חייב הבעל לשלם.

כן מסופר על אשתו של הרב אהרן הכהן 1867 – 1940, שטוותה לו טלית מאריג משובח. ערבי חמד אותה וגנבה ונענש על כך מהשמים. רבי יוסף משאש נשאל, האם מותר לאישה להטיל ציצית בטלית. תשובתו הייתה : ראוי לעשותם רק על ידי אנשים, זולת הטוויה והשזירה…וכן המנהג פשוט בכל המקומות. בצפרו היו נשים, שהצטיינו בטוויה, ברקמה ובאריגת שטיחים – מלאכה שחייבה רכישת צמר גולמי, ניקויו וצביעתו ויצירת חוטים שונים. השטיחים הובאו על ידי כלות כנדוניה לבתי בעליהן. אונויות אלה עברו מדור לדור.

על מספר התופרות והרוקמות היהודיות במראכש בתחילת המאה ה-20, שטרית. מתוך 280 נשים בדמנאת, שעבדו במלאכות שונות, עסקו 204 במלאכות הקשורות בחוטים.

ראמו אביטבול, אלמנתו של יוסף חדידה, תובעת זכות על נכסי דלא־ניידי

 

תעודות 11-8נשים יהודיות

ראמו אביטבול, אלמנתו של יוסף חדידה, תובעת זכות על נכסי דלא־ניידי

תעודה 8

מסגן־הקונסול של בריטניה למשה ויצחק אביטבול בלונדון

Mogador 26 April 1865

To Mes Moses and Isaac Abitbol

London

Gentlemen

The local Moorish Authorities have informed me that a Moorish Subject named Ramo Abitbol, widow of Joseph Hadida, deceased, lays claim to a large amount of real property in this town, and that she states she is prevented by you from getting possession of the same.

I have therefore to request that you will be good enough to furnish me, within three months from this date, with a clear and explicit statement of your claims against the said Ramo Abitbol, in order that I may submit the same, through your Attorney, to the Hebrew Tribunal of Mogador which will have to judge the case.

I am & C (signed) Frederick Carstensen

םגן קונסול בריטניה במוגדור בשנות החמישים והשישים של המאה ה־19.

תרגום

מוגדור 26 באפריל 1865

הממשל המקומי הודיעני שנתינה מאורית ושמה ראמו אביטבול, אלמנת יוסף חדידה, תובעת זכות על נכסי דלא־ניידי רבים במוגדור, וטוענת שאתם מונעים ממנה את מימוש זכותה על רכוש זה. אבקשכם להגיש בתוך שלושה חודשים הצהרה על תביעותיכם נגדה, כדי שאוכל להעבירה באמצעות בא כוחכם לבית הדין היהודי במוגדור שיחליט בנידון.

תעודה 9

סגן־ הקונסול במוגדור מעביר למשה ויצחק אביטבול את העתק המכתב ששלחה אליו ראמו אביטבול, אלמנתו של יוסף חדידה

Mogador 26 April 1865

To Messrs Moses & Isaac Abitbol

London

Gentlemen

I enclose for your information and guidance the copy of a letter which has been addressed to me by Ramo Abitbol widow of Joseph Hadeda, deceased.

I am

signed) Frederick Carstensen)

תעודה 10

מסגן־הקונסול במוגדוד למשה ויצחק אביטבול בלונדון עליהם למנות בא־בוח לייצוג עניינם בפני בית הדין

Mogador 26 July 1865

Messrs Moses & Isaac Abitbol 8 Finsbury Circus, London

Gentlemen

I have received your letter of the 29th ultimo with reference to the claim put forward by Mrs Ramo Hadida to the property in this town.

It will be neccessary for you to appoint as soon as possible, an Attorney in Mogador, to represent you at the Hebrew Tribunal which is to decide the case, and you must furnish him with all the documents required to prove what you state to me in your letter.

Your Attorney shall, of course, receive from me all the support which your interests may require.

I am

signed) Frederick Carstensen)

תרגום

מוגדור 26 ביולי 1865

מאשר קבלת מכתבכם מ־29 בחודש שעבר בעניין תביעתה של הגב׳ ראמו חדידה לרכוש בעיר זו. עליכם למנות במהירות האפשרית בא־כוח כדי שייצג אתכם בפני בית הדין היהודי, ועליכם לתת לו את המסמכים הדרושים לאישור הדברים שכתבתם אלי. בא־כוחכם יקבל ממני כמובן את כל הסיוע שיידרש לכם.

תעודה 11

מסגן הקונסול במוגדוד למשה אביטבול בלונדון הדיון בזכויות האשה הנ״ל נדחה כי לא מונה בא־כוח

Mogador 23 April 1866

Moses Abitbol Esq[uire] 3 Newington Cresent Kensington, London Dear Sir

Indisposition has prevented me from answering your letters of the 22 January and 20 February are thus.

If you refer to my letter of the 26th of July 1865 you will find that it is your own fault that you have not been represented at the Hebrew Tribunal of Mogador, but in order to enable you to name an Attorney and to produce any additional evidence bearing on the pending question, I have stopped further proceedings in the matter during three months from the 1st of May next.

The decision of the Mogador tribunal is not final, appeal can be made to Marocco.

I remain (signed) Frederick] Carstensen.

תרגום

מוגדור 23 באפריל 1866

[לאחר התנצלות על איחור בתשובה למכתביו מ־22 בינואר ומ־20 בפברואר], אם אתה מתייחס למכתבי מ־26 ביולי 1865, הרי באשמתך לא מצגת על־ידי בא־כוח בפני בית־הדין היהודי במוגדור. אבל כדי לאפשר לך למנות פרקליט ולהציג עדויות נוספות, עצרתי את הטיפול בנושא למשך שלושת החודשים הבאים החל ב־1 במאי. ההחלטה של בית הדין במוגדור אינה סופית, וניתן לערער [בפני בית הדין] במראכש.

מעודה 12

מסגן־ הקונסול של בריטניה לקונסול צרפת במוגדור על אסתר חלפון, המקבלת דמי שכירות

Mogador 30 December 1867

Monsieur Beaumier  French Consul, Mogador Sir

…With regard to the query put to you by Dr Thevenin I have to state that the widow Esther Halfon, daughter of the late Abraham Cohen is the person duly and regularly authorized to receive the rent of the house tenanted by Dr Thevenin, but the Doctor may, if he likes, pay the rent into my hands, as you caused to be done with the rent for the four past months, and thus remove from himself all responsibility as regards the question of the next of kin of Abraham Cohen.

I have

Signed) Frederick] Carstensen)

תרגום

מוגדור 30 בדצמבר 1867

בקשר לשאלה ששאל ד״ר תבנין, עלי לומר לך שהאלמנה אסתר חלפון, בתו של המנוח אברהם כהן, היא האדם המורשה לקבל את דמי השכירות לבית ששוכר ד״ר תבנין, אבל הוא רשאי, אם הוא מעדיף, לשלם לי, כפי שגרמת שייעשה בדמי השכירות לארבעת החודשים האחרונים, וכך יסיר מעצמו כל אחריות לגבי בעיית שאר בשרו של אברהם כהן.

תעודות 14-13 אשה תובעת מדייר לפנות דירה שהשכיר לו בעלה

תעודה 13

מסגן־ הקונסול של בריטניה לסעדיה דה א׳ כהן על הדייר לעזוב אה הדירה

British Vice Consulate Mogador 7 December 1872

Mr Sahadia de A. Cohen

Mogador

Sir

At the request of Mrs Mesoda de Daniel Cohen, wife of Mr Daniel de A. Cohen, 1 have to communicate to you, that on behalf of her husband now absent from Mogador, she gives you notice to quit on the 31st day of March 1873 the apartments now occupied by you and hired to you by Mr Daniel de A. Cohen

I am

signed) Frederick] Carstensen)

הערת המחבר :  דניאל בן אברהם כהן נזכר ב־21 בפברואר 1861 כמי שגר במדינה ( = הרובע המוסלמי) במוגדור: 830/2 FO. ב־1 בספטמבר 1864 בתור אזרח בריטי בעל בית ומחסן בעיר: /99 FO 631/3 121 = FO, מהסוחרים החשובים בעיר. פעיל בחיי הציבור, ומ־1873 נשיא הקהילה ונשיא הסניף המקומי של כי״ח, תמך בחינוך מודרני. לחם במיסיון האנגליקני שפעל במוגדור, וביולי 1879 השתתף במשלחת של מנהיגי הקהילה אצל הקונסול הבריטי בקשר לפעולות המסיון.

תרגום

7 בדצמבר 1872

לבקשת הגב׳ מסעודה דה דניאל כהן, אשתו של דניאל דה א׳ כהן, עלי להודיעך כי היא נותנת לך התראה בשם בעלה, הנעדר עתה ממוגדור, כי ב־31 במרס 1873 עליך לעזוב את הדירות שבהן אתה דר ושהשכיר לך מר דניאל דה א׳ כהן.

תעודה14

מסגף הקונסול לסעדיה ה נ ״ל הבעל אישר את הודעת אשתו בדבר פינוי הדירה

British V[ice] Consulate Mogador 29 January 1873

Mr Sahadia de A. Cohen

Mogador

Sir

With reference to my despatch of the 7th of last month giving you warning to quit the house of Mr Daniel de A. Cohen, on the 31th of March next, I have now to inform you that Mr Daniel de A.Cohen having returned to Mogador and confirmed the warning which has been given by his wife.

I am

signed) Frederick] Carstensen)

תרגום

מוגדור 29 בינואר 1873

בקשר למכתבי אליך ב־7 בחודש הקודם, שבו הודעתי לך שעליך לפנות את דירתו של דניאל דה א׳ כהן ב־31 במרס הבא, עלי להודיעך שהנ״ל חזר למוגדור ואישר את ההתראה שנתנה אשתו.

ההילולא – ציונו הקדוש וההילולא ב-ט״ו בתמוז- סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

ההילולא

ציונו הקדוש וההילולא  ב-ט״ו בתמוזסאלי וחכמיה

אוהחה״ק נסתלק ונגנז בט״ו בתמוז התק״ג. הוא נטמן בהר הזיתים, קרוב לציונו של מחבר ה״פרי חדש״, עליו השיג השגות לשם שמיים.

מדי שנה בשנה, מאז סילוקו, עולים רבבות לציונו הקדוש ושוטחים תפילותיהם אצל הצדיק. ספריו, במהדורות חדשות, מוגהות ומנוקדות יוצאים בכל עת ומופצים בכל בתי ישראל. בספר מסעות ירושלים מובא שהרב ממונקאטש בעת השתטחותו על ציונו של אוהחה״ק, סיפר סיפור המקובל בידו מאבותיו: אחד מבאי ביתו של רבינו אוהחה״ק, נתהפך עליו גלגלו והפך להיות עני ובעל חובות מרובים, כשפרנסת ביתו נדרשת. ברוב צערו בא אל רבינו וביקשו שיפעל ישועות בעבורו ויתפלל בעדו ובעד בני ביתו. אוהחה״ק נסער מפנייתו וכתב לו דבר מה על קלף. משנפרד ממנו לשלום, אמר לו שילך ויטמין את הקלף בין אבני הכותל המערבי והזהירו שלא יאבד את הקלף. היהודי העני יצא שמח בדרכו לכותל המערבי, אלא שלדאבונו, רוח עזה העיפה את הקלף והוא לא מצאו. חזר העני עצוב אל אוהחה״ק וסיפר לו את אשר אירע. ענה לו רבינו – מה אעשה לך שלא איסתייעא מילתא. לאחר זמן מה מצאו תלמידיו את הקלף ברחובות העיר ובו כתוב: ״אחותי רעייתי יונתי תמתי, אבקשך ברחמים להשפיע פרנסה טובה לפלוני בן פלוני״ ובתחתית הקלף חתום שמו של הרב חיים בן עטר.

ראו כוחו של רבינו שפנה אל השכינה, משל היה משה רבינו, בעלה דמטרוניתא, שהרי זוהי פנייתו של הקב״ה לכנסת ישראל שלא זז מחבבה עד שהעלה אותה במדרגות, מאחותי לרעייתי, משם ליונתי ומשם לתמתי – תאומתי השווה אלי, כמבואר בדברי חז״ל ובדברי הרמח״ל.

גם אחרי מותו ניכר כוחו הרב. ב״צוואה מחיים״ לרבי אברהם בן רבי חיים פאלאג׳י מסופר:

פעם ישב הרב חיים פאלאג׳י עם דודיו – ת״ח גדולים שרצו להקשות על דברי אוהחה״ק בספרו ״חפץ ה״. רבי חיים פאלאג׳י הגאון, תקף את דבריהם ויישב בטוב טעם את דברי אוהחה״ק, אך דודיו עמדו על דעתם וניסו שוב להקשות. בשעת לילה מאוחרת הלכו לנמנם קמעא ולפתע קמו בבהלה גדולה בקולי קולות וסיפרו שהיה רוצה אוהחה״ק לחונקם, כי לא קיבלו את תשובת רבינו ומאז קיבלו על עצמם לקבל דבריו בחרדת קודש וביראה כמו את דברי אביהם בעל ה״חקרי לב״.

על ציונו הטהור נכתב:

״ציון נברשתא דדהבא, ההר חמד אלוקים, אבן יקרה ושיחה קלה שלו, אלוקים חשבה לטובה וארץ האירה מכבודו, כאשר יאירו שבעת הנרות ורבה וקנה, היא העולה עימו וקרא שמו חפצי בה. מוציא לאור תעלומה, הוא זיווה, הוא הדרה ה״ה הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, חסידא קדישא כמוהר״ר חיים בן עטר ז״ל. נתבקש בישיבה של מעלה יום ט״ו לחודש תמוז שנת התק״ג ליהנות מזיו השכינה, הוא המחבר ספר חפץ ה׳ וספר פרי תואר וספר אור החיים וספר ראשון לציון״.

לצידו נטמנו שתי נשותיו הצדקניות. הראשונה, פאדוניה בת רבי משה בן עטר, בת דודו, אשת נעוריו, אותה נשא בעיר סאלי, עליה כתבנו לעיל שהיתה מנחת תפילין. על ציונה נכתב:

״רבת המעלה, בטח בה לב בעלה, אשה יראת ה׳ המהוללה. כבודה בת מלך פנימה, היא העולה על כל מעלה ובהוד וביופי ובצדק, באלה פתחה פיה בחכמה ותורת חסד על לשונה, גזע היחס והמעלה, הלא היא הרבנית יעלת חן, מרת פאדוניא אלמנת מו״ר הרב הקדוש חסידא קדישא כמוהר״ר חיים בן עטר זלה״ה, בת הגביר החכם השר והמרומם כמוהר״ר משה בן עטר זלה״ה״.

מאחר ולא היו לרעייתו ילדים, נשא כמובן בהסכמתה, אישה נוספת. במקורות ישנן שתי גירסאות לגביה, אחת אומרת שהיתה זו אסתר ביבאס, בת רבי מאיר, מעירו, אותה נשא בסאלי.

(מעניין לציין כי משפחת ביבאס היתה משפחת רבנים מפוארת ובראשה רבי חיים ביבאס. רבינו אוהחה״ק מצד אימו השתייך למשפחה רמה זו וכך גם אימו של המלאך רפאל אלנקאוה).

במקור אחר מופיע שהאישה הנוספת אותה נשא היא הרבנית אסתר בת רבי מאיר כפאס, אותה נשא בירושלים (אא״כ ניישב זאת בכך שאחד המקורות מציין שנשא ארבע נשים והיתה זו אחת מהן).

על ציונה של רעיתו השניה נכתב:

״אשת חיל כאסתר בת אביחיל, אשת חיל תתמוך, כבוד רבת המעלה, יעלת חן וכלילת יופי, הרבנית בת מלך, אסתר אלמנת הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא כמוהר״ר חיים בן עטר תנצב״ה, בתו של החכם כמוהר״ר מאיר כפאס נ״ע…״

יש אומרים שמאישה זו נולדו לרחב״ע בנות. סיפרו זקני ירושלים שכאשר נשא אישה זו בא״י(דבר המחזק סברה זו על נישואיהם בירושלים), בשבת חתן, ישב אוהחה״ק על שולחן שבת וכבר בליל שבת אכל את כל מאכלי השבת. אשתו זו נצטערה, מה היא תגיש בשאר סעודות?

רעייתו הצדקת – פאדוניה, ראתה לנכון להכין גם היא את מאכלי השבת, כי בחכמתה הבינה שהאישה החדשה לא תדע לאמוד את כמות האוכל הנדרשת. הצדקת הרבנית פאדוניה לא רצתה להכשיל את צרתה ולא להתגדל בקלונה וכך הפכו שתי הנשים, הרבנית פאדוניה ואסתר לשתי חברות טובות המשרתות נאמנה את בעלן המשותף.

כפי שנכתב לעיל, כבר בחייו שיבח הבעש״ט את תורתו של אוהחה״ק.

חסידים מספרים בשם הבעש״ט שכאשר נטל ידיו לסעודה שלישית, בירך על הפת, אכל ואמר ״כבה נר המערבי״.

כששאלוהו תלמידיו למה התכוון, הסביר להם שהמערבי – רבי חיים בן עטר נסתלק והוא ידע זאת, משום שישנו סוד עצום בכוונות נטילת הידיים, הידוע רק לצדיק אחד בדור. סוד זה עובר מצדיק אחד, בשעת פטירתו לצדיק הבא שהוא בבחינת ״וצדיק יסוד עולם״. ״עתה בשעה שנטלתי את ידי, גילו לי משמיים סוד זה״ ענה הבעש״ט.

זקני טבריה סיפרו שבשעת פטירתו של אוהחה״ק, היה הרב חיים אבולעפיה חברו, מתפלל תפילת שמונה עשרה. תוך כדי תפילתו נפל והתעלף. כאשר עוררו אותו תלמידיו והשקוהו מים, ענה להם שליווה את אוהחה״ק בשערי גן עדן.

בדידי הווה עובדא. זכיתי לראות פעם אחת בכוחו של אוהחה"ק.

פעם אחת ניגשתי אל ציונו של אוהחה״ק ומצאתי שם בחור צעיר – מאבטח. אותו בחור סיפר לי בהתרגשות כיצד נקשר אל אוהחה״ק. הוא היה מאבטח בצד המזרחי של ירושלים העתיקה, בדרך העולה אל הכותל המערבי. תפקידו היה להשקיף, לעקוף אחר המתרחש ולוודא שאין תנועה מיוחדת באיזור.

תנועה מיוחדת, מיקדה את עינו החדה. מידי יום ביומו הבחין בבודדים או בחבורות המגיעים להר הזיתים, לבית העלמין ומתעכבים שם שעה ארוכה. הוא התקרב על מנת להביט מקרוב ולהבין מה קורה. הוא ראה אנשים המשתטחים על קבר וכל הזמן אותו קבר.

הבחור, החליט להגיע גם הוא לקבר ושאל את אחד מהמבקרים – מה אתם עושים פה, של מי הקבר, ענה לו אותו מבקר אינך יודע – זהו קברו של אור החיים הקדוש. רעדה אחזה אותו ובהתרגשות ניגש גם הוא, הניח כיפה על ראשו, נטל לידיו ספר תהילים והחל לקרוא. מאז קיבל על עצמו להגיע, מדי יום ביומו לציונו הקדוש וכעבור זמן קצר חזר בתשובה. אמרתי לאותו בחור יקר – ״אשריך שזכית לאור באור החיים״.

פגיעות בחיי הדת יהודי מרוקו -אליעזר בשן

1847-איום בהתאסלמות של הבעל כדי שאשתו תוותר על דמי כתובתהפגיעות בחיי הדת

לפי פסק דין שניתן על ידי חכמי העיר צפרו בשנת תר״ז(1847) ניתן ללמוד על מעשה זה: יהודי בשם שאול בן אברהם התגרש מאשתו. לאחר מכן נשא אשה אחרת אבל לא חי עמה בשלום ורצה לגרשה. ואמר למקורבי אשתו שאם יתרצו על דמי כתובתה לפי רצונו הרי טוב, ואם לאו־ ייצא לחוץ ידבר להמיר טוב ברע [יתאסלם] או יניחה וילך לארץ אחרת'. הובאו אנשים נכבדים כדי לשכנעו לוותר על איומו יעד שכתב לאשתו הנזכרת דבר הכורת בינו לבינה בגופן שלהם מחשש המרה'.

אבל האיש חזר לקלקולו ואביה החכם מסר מודעה בעד בתו כי כל ויתור או פשרה שיעשה על כתובת בתו הוא מן השפה ולחוץ כי הוא מפני האונס… ובפרט שכל היום עוסק במסכת תמורה להמיר טוב ברע, ולעת הכושר ישיב ידו עליו', כלומר ידרוש את המגיע לה. לבסוף הושגה פשרה בבית הדין על גובה הכתובה שישלם בתשלומים. חתומים החכמים עמור אביטבול ורפאל חותא (עובדיה, 'קהלת צפרו', מסי 97).

יבם המיר לפני נישואי אחיו

ר' יוסף אלמאליח דן במעשה בו: 'היבמה שנפלה לפני היבם מומר שהמיר קודם נישואיה לאחיו, והמומר היה מוכה שחין ונתפכו רגליו ונעקמו עד שאינו ראוי למנעל [לשם חליצה] והלך למקום אחר ונשתקע שמו, ולא נודע זכרו שרצו חכמי מראקי״ס [מראכש] להתירה לשוק בלא חליצה ויבום',

לדעת חכמי מראכש רצוי לה להינשא שוב, כדי למנוע ממנה צער שלא תישאר עגונה, בהתחשב בכך שהיבם המיר והרחיק נדוד. שאלו את דעתו של ר' יוסף בן עיוש. אבל החכם לא הסכים לדעתם, ואין בעובדה שהוא מוכה שחין ורגליו עקומות כדי להפקיע את זיקת היבום, וכי אין להתיר איסור של תורה. ומסקנתו שהיבמה אסור לה להינשא שוב (יתקפו של יוסף׳, חייב, סי׳ מ; א. גימאני, תשס״ה, עמי 55).

מה גורל הנישואין אם השתמד החתן? ר' יהושע מונסונייגו (1892-1826) דן בנושא זה (׳שבולי העזר׳, תשנ״ט, עמי 74, סי׳ י) אב שליח הגט הוא מומר, האם הוא כשר להביא גט לאשת ישראל? תשובתו חיובית, בהסתמכו על חכמים, ביניהם ר' יוסף קארו(׳מנחת-זכרון׳, לוד תשנ״ט, עמי 158).

מומר להכעיס אינו יורש את אביו

ר' שמואל עמאר כתב כי בקיץ תרמ״ו(1886) הובא בפניו פסק דין ממוגדור 'אודות ראובן שהניח ב' בנים אחד מישראל ואחד מומר להכעיס,. וחכם בשם יוסף אבולעפייא זיכה לבן הישראלי בכל הירושה, והחכם אישר את פסק הדין(ידבר שמואל׳, חו״ם, סי׳ נה).

בקשר לירושת מומר הנדון בתשובה זו, יש להזכיר את'קונטרס המרת דת פוסלת' המצורף לחיבורו של ר' דוד בונאן, 'נשאל דודי, הכרוך עם ספרו של ר' יצחק בונאן, ידי השבי, ליוורנו תרי״ז. ר' שלום אביחצירא כותב: יוכן אשה שהמירה- הבעל יורשה' (ימליץ טובי, בסי׳ צ).

מכות בידי שמים: שנות בצורת ובעקבותיהן רעב ומגפות במאה ה־19

כפי שציינו לגבי המאה ה-18, כך גם במאה ה-19 בימים בהם נעצרו השמים, וכתוצאה מכך נוצר מחסור במזון, היו יהודים שהתאסלמו. עדויות על כך מהמקורות היהודיים והזרים. ב-1800-1799 היתה מגפה, ובשנים 1818-1817 בצורת, ושוב מגפה בשנים 1820-1818.

ר' יוסף משאש כתב שבשנים תקע״ה תקע״ו, ותקע״ז(1815- 1817) היתה עצירת גשמים. במרחשון שנת תקע״ז(סוף 1816) היתה 'עצירה גדולה'- בצורת. על עצירת גשמים בשנת זעק״ת (1817) כתב ר' יוסף בן נאיים, ובאותה שנה מכת ארבה. בשנים 1820-1818 מגפה בטנג'יר. כפי שכתב ר' יעקב בירדוגו בשנת שרפ״ה (1825) 'כילה הרעב את הארץ', לפי תעודה מארכיון משרד החוץ הבריטי בשנים 1826-1824 היה מחסור במזון. בתקפ״ו(1826) 'ובפאס מתו יח מאות'. ובשנת תקצ״ה (1835) היתה 'מגפה גדולה בכל ערי המערב'. לדברי ר' רפאל משה אלבאז. הכוונה כנראה למחלת החולירע שהפילה חללים מוסלמים ויהודים כאחד. אלה היו עלולות לגרום להתאסלמות, באשר רק מוסלמים קיבלו מזון ממחסני הממשל.

מחלות ומגפות אירעו בשנות ה-50-40 של המאה ה-19. לפי מקורות שונים וביניהם תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בשנים 1868־ 1869 שררה במרוקו בצורת, ובעקבותיה מגפות ומחסור. בעקבות זאת באו פליטים לטנג׳יר, ושגריר ארה״ב במרוקו Mc Math ביקש מממשלתו הקצבה לסיוע לנזקקים (132 .Hall,1971, p) השנים 1876 -1881 היו שחונות, בצורת שכילתה את התבואה והרעב הפילה חללים רבים, ומחירי המזון עלו. הממשל נאלץ ליבא חיטה. נוסף לכך היתה מגפת חולירע.

בשנים 1884-1882 שרר רעב, בעיקר במרכזה ובדרומה של מרוקו. לפי תעודה מדצמבר 1882 בעת בצורת, הופלו היהודים במוגדור לרעה, ולא קיבלו מזון שחולק על ידי הסולטאן (F099/205). בין השנים 1888 -1896 היכתה מגפה את הבקר. בשנת 1899 מגפה של מחלת אבעבועות. שנתיים לאחר מכן מגפת טיפוס.

נוסף לכך היה משבר כלכלי החל ב- 1860 ואילך, שנגרם כתוצאה מהמלחמה בין ספרד למרוקו בתיטואן 1860-1859. צבא ספרד נסוג מתיטואן בתנאי שעל מרוקו לשלם קנס בסך מאה מיליון פרנקים בזהב. חלק מהסכום ניתן כהלואה, וחלק נגבה על ידי ספרד באמצעות מוכסים בערי הנמל במרוקו, שנטלו מחצית מדמי המכס. היתה אינפלציה- ערך הכסף ירד גם בהשוואה לריאל הספרדי. המשבר נמשך עשרות בשנים כולל בתחילת המאה ה-20.

היסטוריה דליהוד דלמארוק' בלערבייא: ההיסטוריה של יהודי מרוקו על פי חיים נחמני

היסטוריה דליהוד דלמארוק' בלערבייא: ההיסטוריה של יהודי מרוקו על פי חיים נחמני

גב' דינה דנינו (נחמני) וכותב המאמר
גב' דינה דנינו (נחמני) וכותב הרשימה בקורס ערבית-יהודית מרוקאית בספרית בית אריאלה בתל-אביב

בימי רביעי בשבועות האחרונים מתכנסת בספריית בית אריאלה בתל אביב קבוצת לומדים בקורס לערבית-יהודית של יהודי מרוקו. הקורס מועבר על ידי חוקר השפה משה כהן, בחסות הספרייה הלאומית בירושלים. מטרתו להקנות את יסודות השפה ולשפר את מיומנות הקריאה, תוך שימוש במגוון העצום של טקסטים האצורים בספרייה הלאומית. במפגש האחרון קראה הקבוצה קטעים מהספר "היסטוריה דליהוד דלמארוק' בלערבייא מטרזמנא מן לפראנציץ" ("ההיסטוריה של יהודי מרוקו בערבית מתורגמת מצרפתית") שיצא לאור בקזבלנקה באוגוסט 1953 על ידי המשכיל והפעיל הציוני חיים נחמני. ההעתקה וההגהה של הספר, כפי שנכתב בשער, נעשו על ידי בתו של המתרגם, הגברת דינה נחמני-דנינו, שהצטרפה למפגש בתל-אביב וקראה עם הקבוצה את הטקסט שנעזב במשך יותר משישה עשורים.

נחמני תרגם את הספר שכתב ראש הקהילה היהודית ברבאט ובקזבלנקה, יצחק דוד אבו, Musulmans andalous et judéo-espagnols ("מוסלמים אנדלוסים ויהודים-ספרדים") שפורסם בספטמבר 1952. ספרו של אבו כלל שלושה שערים: המוּרִים בספרד, ההיסטוריה של יהודי ספרד וההיסטוריה של יהודי מרוקו. הפרקים העוסקים בהיסטוריה של יהודי מרוקו התבססו בעיקר על הספר "נר המערב: תולדות ישראל במארוקו" שהוציא לאור רבי יעקב משה טולידאנו בשנת 1911 בירושלים.

גלגול כתיבת הספרים של טולידאנו, אבו ונחמני משקף את דיוקנה של החברה היהודית במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. היתה זו חברה מגזרית, כפי שמגדירה חוקר יהדות ארצות האסלאם ירון צור, שהורכבה משלושה מגזרים האופייניים לחברה קולוניאלית – אירופי, מתמערב וילידי. מגזרים אלו ניהלו מערכות תרבותיות וכלכליות נפרדות עם נקודות מגע ביניהן. ספרו של אבו פנה למגזר האירופי שכלל מהגרים יהודים מאירופה ולמגזר המתמערב, שהורכב ממקומיים שאימצו את הצרפתית כשפת תרבותם. טולידאנו פנה לחלק מצומצם במגזר הילידי, בעיקר רבנים, תלמידי חכמים ומשכילים עבריים, ששלט בעברית, ואילו נחמני פנה למרבית הקהילה שהערבית-היהודית שימשה שפת תרבותם.

חיים נחמני - מתרגם הספר
חיים נחמני – מתרגם הספר

בהקדמה לספר הגדיר נחמני את קהל קוראיו כך: "מרבית היהודים, המון העם, כמונו, בערים ובכפרים [אשר] לא יצלחו להגיע לספר [של אבו] או לא ימצאו מישהו שיקריא להם ויתרגם להם לערבית, הלשון בה הם מדברים." נחמני פנה למרבית יהודי מרוקו, שגרו בערים ובכפרים ושלא נחשפו להשכלה הצרפתית. הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת, בעוד הנשים התחנכו בחיק המשפחה. תוך תרגום הספר מצרפתית לערבית-יהודית נדרש נחמני ליצור סוגה ספרותית-היסטורית חדשה שתתאים לרבדים רחבים ועממיים של הקהילה היהודית שלא רכשו השכלה מודרנית והיו חסרי ידע וכלים בכדי להתמודד עם קריאת ספר היסטורי.

משלושת שערי ספרו של אבו בחר נחמני לתרגם את השער השלישי בלבד תוך ויתור על האחרים שלא עסקו באופן ישיר בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בהקדמה ציין כי בעתיד יתרגם את השניים הנותרים, תכנית אשר לא השלים ושלא ניתן לדעת בוודאות אם אכן תכנן לממשה. ניתן לשער כי נחמני התכוון לתרגם רק את השער העוסק בהיסטוריה של יהודי מרוקו משום שביקש לחשוף את הקהילה להיסטוריה שלה במטרה לייצר זהות יהודית מקומית. כך כתב בהקדמה ובגב הספר: "פחאל די לָאזְם עלא כול גנס יעארף להיסטוריה דיאלו ודי זדודו, חתתא חנא לאזמנא נעארפו להיסטוריה דיאלנא ודי זדודנא", ובעברית: "כפי שחובה על כל לאום להכיר את ההיסטוריה שלו ושל אבותיו, כך חובה עלינו להכיר את ההיסטוריה שלנו ושל אבותינו".

فحال دي لازم علئ كل الغنس يعارف لهيصتوريا ديالو ودي زدودو ، حتى حنا لازمنا انعارفو لهيصتوريا ديالنا ودي زدودنا

כדי להוזיל את עלות הספר ולהנגישו לקהל הרחב התכוון נחמני להוציא לאור את תרגומו מחולק לחמש חוברות אותן תכנן לפרסם בהדרגה. אולם הוא הספיק לפרסם את החוברת הראשונה בלבד. ככל הנראה לא המשיך במפעל התרגום משום ששנה לאחר פרסום החוברת עלה לישראל. מלבד החלוקה לחוברות חילק את הטקסט לפרקים קצרים מאוד שכללו פסקה אחת או שתיים ולכל פרק הגדיר כותרת שהציגה את המסר המרכזי. חלוקה זו נועדה למקד את הקורא בנושא קצר ולאפשר לסיים פרק שלם בעל רעיון אחד. כדי להגיש לקורא שאינו מיומן בטקסטים תורניים או אקדמיים וכדי לייצר סיפור רציף העלה נחמני את הערות השוליים שכתב אבו לתוך הטקסט, לעיתים בסוגריים ולעיתים כמשפט המשך למשפט שקדם לו.

בהקדמה כתב נחמני כי קל היה לו יותר לו נדרש לתרגם את הספר מצרפתית לעברית, אולם בחר לתרגמו לערבית-יהודית במטרה לפנות לקהל הרחב ביותר. הוא השתמש בשפה הערבית-יהודית המדוברת כשפה לכתיבה וכמעט ולא השתמש ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקלאסית. בערבית-היהודית שזר מרכיב עברי שדאג להדגיש. המרכיב העברי השלים אוצר מילים מובהק של תרבות ישראל שלא קיים בערבית. עם זאת, השתדל נחמני להתאים את הטקסט ההיסטורי לקורא הדתי באמצעות שימוש באוצר מילים מהמקורות היהודיים. לעיתים בחר להשתמש בצירופים עבריים שהיתה להם דווקא חלופה ערבית במטרה לטעון אותם ברבדים יהודיים, תרבותיים ואידיאולוגיים.

שער הספר
שער הספר

נחמני לא רק תרגם את הספר אלא גם ערך את הטקסט כדי לגשר בינו לבין קהל קוראיו. הוא בחר להתעכב ולהסביר מושגים, שמות של עמים ואישים ששיער שאינם מוכרים לקהל קוראיו. כך לדוגמה הרחיב על הספירה הנוצרית והסביר על הוונדלים. תוספותיו והערותיו לוו בדרך כלל בכיתוב "המתרגם" אך לעיתים הוסיף טקסטים מבלי לציין זאת. כשם שהוסיף תכנים כך גם גרע חלקים ששיער כי אינם מתאימים לקהל הקוראים או יכולים לפגוע ברגשותיו. בפרק שדן בחכמים שהתגוררו במרוקו של המאה העשירית הזכיר לדוגמה את הגאון רבי שמואל בן חופני הכהן ששימש ראש הקהילה בפאס. בתיאור מפעליו ודעותיו של בן חופני ציין אבו כי התפרסם במלחמתו במיסטיקה ובאמונות הטפלות. בתרגום הסיר נחמני משפט זה שסבר כי עלול לפגוע ברגשותיהם של חלק מקוראיו.

לתרגום ספרו של אבו הצמיד נחמני מספר חיבורים נוספים שהגדירם "חידושים, אגדות ומשלים מדברי רז"ל בעברית שתרגמנו לערבית" אך לא ציין את מקורם. בחינת הטקסטים מעלה כי הראשון הינו נאום של הרב יצחק ניסנבוים, מהוגיה הראשונים של הציונות הדתית ותנועת המזרחי, שכותרתו "הסיבות המחייבות את היהודי להיות ציוני", מתוך ספרו "דרושים וחמר לדרש" (1902). הבחירה של נחמני בטקסט של הרב ניסנבוים נבעה מהזדהותו עם תפיסותיה האידיאולוגיות של תנועת המזרחי, שהוא עצמו שימש נציגה במרוקו. זאת ועוד, השפה הדתית והערכים היהודיים ששזר הרב ניסנבוים בטקסט תאמו את קהל הקוראים שהבין והזדהה עמם.

החטיבה השנייה כללה לקט של מדרשים על ארץ ישראל מתוך מסכתות שונות בתלמוד ומתוך ספרי מדרשים ובהם "ילקוט שמעוני" ו"פרקי דרבי אליעזר". נחמני סידר את המדרשים לפרקים שקיבלו את הכותרות: הארץ ויישובה, חיבת הארץ ותורת הארץ. קשה שלא להבחין כיצד עטף נחמני טקסטים מסורתיים בתעמולה ציונית. הוא כתב בזכות ארץ ישראל ובעיקר בזכות העלייה בשפה ובערכים המוכרים לקוראים.

הכריכה הפנימית של הספר
השער הפנימי של הספר

החטיבה השלישית כללה פרק מתוך "חזון בנימין בן יוסף ממטה השקדים" (1877), לבנימין מנדלשטם ו"חידות מיני קדם", מתוך הספר "משלי יהושע" (1865), ליהושע שטיינברג. שני המשכילים ממזרח אירופה השתייכו לתנועת ההשכלה המתונה ששילבה מסורת ומודרנה. בנוסף להיותם משכילים היו שני הכותבים תלמידי חכמים ועל כן מצא נחמני שפה משותפת עמם בטקסטים שכתבו בענייני חכמה ומוסר.

למרות שנחמני לא כתב אף אחד מהחיבורים שהביא בספרו יש לראות בו את היוצר המרכזי. הטקסטים שקיבץ נכתבו במרחבים שונים, בתקופות שונות ועל ידי כותבים שונים. איחודם ופרסומם בראשית שנות החמישים במרוקו העניק למכלול היצירות משמעות חדשה. נחמני יצר זהות יהודית מרוקנית קולקטיבית לעשרות רבות של קהילות על ידי יצירת נרטיב היסטורי מאחד. בכך לקח חלק בתהליך של בניית זהות יהודית מרוקנית שהחלה להתגבש עם החדירה הקולוניאלית ושהגיע לשיאו בשנות הארבעים של המאה העשרים עם הקמת מוסדות מרכזיים לכל הקהילות. בנוסף לזהות המרוקנית חיזק נחמני את זהותם של יהודי מרוקו כתפוצה של האומה היהודית באמצעות הנספחים שהעניקו הסבר על התנועה הציונית והדגישו את חשיבות העלייה למדינת ישראל.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ב' בכסלו תשע"ז, 02.12.2016

שבח חיים – מכלוף מזל תרים- שבחי צדיקים בערבית יהודית מוגרבית

סיפור מספר 2שבח חיים

עונג שבת בשמירה וזכירתו לקדשו בארבע סעודות פחאל די קאל פזוהר הקדוש  " ומאן דגרע חד סעודתא מנייהו אחזי פגימותא לעילא ועונשיה סגי [זוהר שמות (פח.] ומאן דגרע סעודתא מנייהו אחזי פגימותא לעילא ועונשיה דההוא בר נש סגי, דהיינו אין לפגום בעונג שבת ], פחאל די ציבנא פייאם רבי דודו בן שמעון ספיר לי מר אבי מפיו , נהאר שבת דאייז לחכם פירושלים וזוז דלבחורים זאו לענדו קאלולו כא נערדו עליךּ לסעודה די דוד המלך ללוות את המלכה , לאיין האד סעודה קאלו חז"ל כא תפךּ מן צער חבוט הקבר זאובוהום לחכם קאלהום פאיין כא תשכּנו, קאלולו פלמודע לפלאני. רבי דוד ז"ל זא לדאר דייאלו לילת לחד, בארךּ לגפן ומסה לדאךּ דוךּ לבחורים קאל לחכם האד סעודה די לילת לחד מה תכון ג'יר בלפירות לאיין בנאדם מאי קדר יאכל ואלו לילת לחד . לחכם כיף דכל לדאר דוךּ לבחורים צאב רבעא דלביבאן מחלולין פחאל דאר די אברהם אבינו ולחכמים ולעניים דאכלין ולבגר ולגנם מדבוחין והאראז כביר בזזאף , קאל לחכם לדוךּ לבחורים

למי כולי האי קאלולו יא סידנה גלס חתה תעמל סעודה די דוד המלך ונעאודולךּ עלאס גלס חתא לזוז דליל , מן חית קאדה סעודה קאלהום לחכם, עאודולי עלאס כא תעמלו האד סעודה בהאד להאראז ובהאד למכצור קד האדה קאלולו מצוה לקיים דברי המת כמו שאמר אבינו צוה לפני מותו בשבועה גמורה באיין נכונו נעמלו האד סעודה בהאד רהט ותה תעארף יא חכם באיין בונה כאן יביע ויסרי פלכּתאן פלסוואק די סביבות ירושלים וכאן מכבד את השבת בארבע סעודות בשמחה רבה . וואחד נהאר זאבלו גוי דבלון באעהולו בפראנךּ, כטרה אוכרה זאבלו אכור חתה באעל סבעין דבלון . ואחד נהאר זמעה זא דאךּ לגוי ענד בונה קאלו ילא פיךּ סי נייא וילה ענדךּ סי פלוס אזי מעייא ונביעאלך מן האד דבלון בזזאף . מעשה שטן מצליח, רפד בונה זוז בגאל, אוחדה עאמרא בלפלוס, ולוכרה עאמרה בלכתאן ומסה מעה דאך לגוי בררא מן  ירושלים.

ובונה כאי קול לגוי מא באקי חאל באס נרזע לדאר ולגוי כאי קולו הא דוואר קריב והווא כאי זבד ביה חתה לעאצר חתה אוצלו לוואחד לגאבה פיהא וואחד דוואר לחלה וחבור ותכלו לדאך דוואר חרב ושמס ונזל מעאה שוארייאת מן עלה לבגאל ודכלו לואחד לבית סגירה וקאללו יא ליהודי אנא נביעאלך דבלון כתיר בתאמאן רביץ ונזידלך אס תאכל לשבת ונהאר לחד תמסי בכטארך והאדיך לבית פיהא סרזם כביר מחלול ולגוי הווא לסטים הורג נפשות וענדו וואחד לכלב כביר ביה כא יקתל נאס, ולגוי רומז לדאך לכלב באס יקתל בונא, ולכלב תלאח מן דיך תאקא באס יזבד מצארנו . כיף תלאח מא קדרס יקררבלו ובקא קדדאמו , ולגוי תסחאבלו בונה מאת דכל צאבו באקי עאייס , ולכלב גאלס קדדאמו קאל לגוי לבונה עזב יא ליהודי די לכלב דייאלי מערוף כא יסמע בכלאמי ודאבה מה קתלכם. קאללו יא סידי אס עמלתלך באס תעבילי מאלי ונתאעי ותקתלני.

אבינו האיץ בגוי שלא נשאר זמן על מנת לחזור הביתה, והגוי אומר לו המקום קרוב ומושך אותו עד הערב והגיעו המה ליער שבה

עלא רבבי עבבי כלסי ומה תקתלניס, קאללו ואלאבוד נעבי כלסי ונקתלך . גלס כאי רגבו , קאללו עלא רבי עבי כלסי והאני באיין ידיך חתא לילת לחד וקתלני האד לילה כבירה ענד רבי לגוי נזלת רחמנות פקלבו וכללאה קאללו חתא לילת לחד, משא לגוי פחאלו וכללאה פבית בוחדו ברעב ובצמא , ובונה עמל לסטחון בשי"ת ומא תגיירס וגלס כא יקללב פסווארי צאב רבעה דלכעאך די כא יזיב מעאה לסוק. קבד אוחדה לילת שבת, קאל האדי סעודה די יצחק אבינו וקרא עליהא זכור את יום השבת לקדשו וראקד. יום שבת זבד תאנייה וקאל האדי די אברהם אבינו וקרא עליהא ביומא דשבתא וכו' פלעסייא זבד תאלתא קאל האדי די יעקב אבינו קרא עליהא תא חזי בכל שיתא יומי וכו'. לילת לחד זבד ראבעא קאל האדי די דוד המלך קרא עליהא אתקינו סעודתא דמהימנותא וכו' וקאדה קרא קריאת שמע קאל דאבה יזי לגוי יקתלו. כיף קאדא ליחוד דרבעא וקפו קדדאמו כל ואחד פזיהא קאלולו שלום עליכם , קאלהום עליכם שלום, קאלולו ואס ערפתינה ? קאלהום לא יא נ סיאדי, קאלולו חנא אברהם יצחק יעקב ודוד המלך די כיף תעלמנא לכבוד פהאד לעולם נזלנה מן דיך לעולם פגוף רוחני באס נפכוך, אברהם יקול אנא נפכו, יצחק יקול אנה נפכו, יעקב יקול אנה נפכו , קאלהום דו המלך אנה הווא ד נפכו. דזבאדו אבות העולפ מן ענדו בקא מעאה דוד המלך קאללו זיד מעאייא, קאם ומסאו לבית לוכרא די פיהא לגוי, דכלו צאבוה מיית , כן יאבדו אויביך ה' . מסא דוד המלך מעא בונא לפם דואר , קאללו הזז צפאייחא , הזזהא צאב מטמןם דלוייז עאמר , קאללו האד למטמון די וואחד לקאייד והווא מן מזלך , בלחק מה תקדר תרפד חתה חאזה חתה תחךף בשבועה גמורה באיין תכון תעמל סעודה דייאלי כל לילת לחד ותפררק צדקה לחכמים לעניים, וידה אופה אזלך חללף אולאדך באס יכונו יעמלוהא מנוראך. בונא קבד בשבועה וקאלו דוד המלך דאבה רפד מן האד למטמון עלא לבגאל די זיבתי וגתי בתראף דלכתאן ובכוח דשבת די תבתתי מה יהדר מעאך חתה חד ונעלם ממנו דוד המלך ע"ה.

ובונה כא ירפד לוייז מן דאך למטמון וכאי עבי לירושלים חתא קאדה כולסי ורזע עשיר כביר וכאן יעמל האד סעודה כבירה ויפררק צדקה לעניים ולחכמים ומן חית חב ינפטר עאודלנה האד סי לי זרה ביה וחללפנה בשבועה גמורה באס נכונו נעמלו פחאלו. וחתה חנה נוצציו אולאדנה ואולאד אולאדנה . וקאלהום הרב ר' דוד בעל חדב"ש ז"ל, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם . תעללמנה מן האד למעשה הנורא באיין לכחד שבת כתיר ומה לאזמס בנאדם יתגייר פיה פחאל האד לעשיר די אפילו הגיע עד שערי מות אפילו הכי , עמל לבטחון פשי"ת ומה תגיירס וביהא תפך ורזע עשיר וגם אתם תנחלו נחלת שדי ממרומים בלי מצרים לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר