ארכיון יומי: 19 במרץ 2017


פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

קניית המצרכים לחגפסח-קערת הסדר

המזדמן לרחובותיה הצרים של שכונת ה־מללאח בערבי החגים, תיתקלנה עיניו בתנועה רבה שבכל פינה, ומה רב הדוחק בשווקים!, ממש עירבוביה שלמה שוררת בשוק " אל-כדדארין ", הוא שוק הירקות. על כל צעד ושעל, יושבים מוכרי הירקות וחפירות ואליהם נדחקים הקונים, ובאותה שעה נדחקים עוד קונים אחרים לפני חנויות דל-גזזארין (האטליזים).

במצבים מסוג זה, חייב כל אדם העובר בשוק הירקות, להיזהר בצעדיו ובהליכתו, פן ימעד וישבור ח״ו רגל, כי הרחוב מוצף משיורי ירקות ומפירות רקובים ואין לתמוה כאשר בן־אדם עובר לתומו ומחליק בפסיעה גסה ונופל, כי בכל פינה מוצבים רוכלים מכל המינים ואליהם נדחקים הקונים, סביב מוכר הדגים, סביב מוכרת הביצים. כל זה גורם לרעש איום והמולה רבה וככל שההמולה גדולה, גדולה גם התרעומת של העוברים ושבים שמזדמנים למקום.

אחרי שעוברים בשלום את שוק הירקות ושוק האטליזים ועורכים שם את הקניות הדרושות, פונים לקניית מצרכי מזון העיקריים ואז מגלים כי חג הפסח הוא באמת החג היקר ביותר מכל החגים גם יחד. מסתכלים ברשימת המצרכים שמסרה עקרת הבית ומגלים כי הרשימה ארוכה ואין לראות את סופה, כי הרי זאת רק רשימה ראשונה, אך עוד תבואנה אחרות. ברשימה הזאת יש מצרכים רבים כגון: קונוסים של סוכר, שמן זית כתית טהור לבישול, תפוחי אדמה, פול ירוק, ביצים, קמח מצה, פירות יבשים ואת הסוף עוד לא רואים.

אחרי שגומרים עם כל הקניות, נשארת בעיית שחיטת העופות וגם אצל השוחט, התור הוא די ארוך ומתמשך.

בערב פסח נוהגים יהודי צפון־אפריקה לשחוט כבשים, רוב המשפחות שוחטות כבש ומי שאין ידן משגת לקנות כבש שלם, מתאספים כמה שכנים הגרים באותו בית וקונים כבש בשותפות ומחלקים אותו ביניהם.

אל־באבוניז

בין הקניות הרבות וללא סוף של החג, יש להוסיף פריט חשוב בעיני כל יהודי מוגרבי, והוא קישוט השולחן בפרחים בליל הסדר, גם העני שבעניים לא מוותר על הפרחים בפסח, אולי משום שהוא חג האביב, והפרח החביב והמובחר בעיני יהודי מרוקו בפסח, הוא פרח ה״באבוניז״ . זהו פרח הדומה לפרח האיריס, פרח יפה בצבע סגול, כחול, או לבן. באחדים ממיני ה״באבוניז״ משתמשים לרפואה לאחר שמייבשים את פרחיו.

הנדבה של החג

ראוי לציין כי בחג הפסח וכמו בכל חג, העניים לא קופחו כלל וכלל, משום שוועד הקהילה דאג לכל מחסורם וצרכיהם הן במצות והן במעות, במיוחד תלמידי־חכמים, האלמנות וגם עוברי אורח שנזדמנו לעיר בחג . גם העניים עצמם יודעים ש״ההגדה״ מסבירה להם את פניה בפסח, באותה מידה שהיא מסבירה לעשירים ולתינוקות של בית רבן הצוהלים גם הם ב״הא לחמא״ ומדקלמים אותה ברחובות ה־מללאח, לפני כל עובר ושב.

מיד אחרי שושן־פורים, שבעה טובי העיר של ועד הקהילה מתאספים ועורכים שתי רשימות: אחת של עניים הזקוקים לתמיכה, והשניה של בעלי בתים העשירים, החייבים לשלם, איש איש לפי כבודו ומעמדו. מגבית זו נקראת בערבית המדוברת " א-נדבה דל עיד " (הנדבה של החג) כעין ״קמחא דפסחא״ הנהוגה בכל קהילות ישראל. מגבית זו נערכת גם לפני חג הסוכות. נשיא הקהילה של כל עיר, יחד עם שבעה טובי העיר או חברי הוועד Le Comité, עברו מבית לבית ומבית מסחר למשנהו של הנדיבים ובעלי־מלאכה וקבעו לכל אחד ואחד את גובה הסכום אשר עליו לתת כנדבת החג, כל אחד תרם לפי מעמדו וכבודו.

שבת דה דוס־פאנס

פסח שחל ביום ראשון בשבוע, מכונה בפי היהודים הספרדים: פסח דה דוס־פאנס (פסח של שני לחמים), על שום שבשבת של ערב פסח, סועדים את ארוחת הצהרים עם לחם רגיל ובלילה, לחם עוני (המצה), כך יוצא שני סוגי לחמים. יהודי מרוקו שהם צאצאי מגורשי ספרד, משתמשים עד היום בכמה מלים ספרדיות בחייהם היום יומיים, כך אם יוצא פסח ביום ראשון קוראים לשבת שלפני: ״פסח־דה־דוס־פאנס״, אולם יהודי מרוקו ששכחו כבר את השפה הספרדית, קוראים לפסח זה: ״פיסח דלוס פאנס״.

בתוניסיה קוראים לשבת זו ״ כול וכ'ממל  (אכול וחסל).

ליל הסדר

בכל קהילות ישראל נוהגים בליל התקדש־חג, בליל סדר פסח, מתכנסת כל המשפחה המורחבת, אבות ובנים, אחים, נכדים ונינים.

משפחות קטנות, נהגו להצטרף למספר שכנים יחדיו, כדי לערוך את הסדר כהלכתו, ברוב עם הדרת מלך. מנהג זה הוא עתיק יומין, מאז היות עם ישראל לעם בצאתו ממצרים, מדי שנה התכנסו בליל זה מספר בתי־אב בבית אחד, להימנות על זבח פסח ״ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו. . . בבית אחד יאכל״ (שמות יב, ג ד, מו). גם המצוה לספר ביציאת מצרים בליל זה, הוד קדומים עליה. (מתוך הגדה שלל ר״ב)

תפילת ערבית

אוירה מיוחדת שוררת בליל החג בבתיה ורחובותיה של השכונה היהודית, כל מי שעובר בשווקים אחרי ביעור חמץ של הבוקר, יראה וירגיש את השינוי הגדול. בתים מלבינים בסיודם, הנקיון שורר במבואות ה־מללאח ובכל תוקפו, ולקראת ערב, רואים הורים עם ילדיהם עוברים בלבוש חג והולכים בחפזה להתפלל. בתי־כנסת מלאים המון מתפללים. פני כולם כעשיר כעני, צוהלים איש לקראת רעהו. החזן מנעים את התפילה בסלסולים רגשיים, גם פיוטים רבים חוברו לחג הפסח מפי משוררי הדורות. תפילת ערבית עוברת באוירה של קדושה והתרוממות רוח מרחפת מעל כולם. תפילת ההלל נאמרת ברוב־עם. בסיום התפילה יוצאים כולם בחיפזון מבית־הכנסת ובפרט הילדים הקטנים שגרונם נחנק בלימוד ההגדה בעל־פה. עכשיו הם כולם רצים אל השולחן הערוך אחרי שנישקו את ידי ההורים, הזקנים והחכמים. כל אחד מברך את רעהו בברכה המסורתית ״מועד סוג ומבורך״ . הילדים מגיעים ראשונים הבייתה וממתינים הם לקראת ה״מגיד״, ואז הקולות הילדותיים שלהם, והקולות של המבוגרים מתמזגים יחד בניגון חי ורגשי. בליל הסדר אף אחד אינו יושב על הכיסא, אלא על מצעים, בישיבה מזרחית כדי לקיים את מצוות הסיבה.

.ג׳זיה וח׳ראג׳(המאה ה־11) יחס דת האסלאם לדתות האחרות

בת יאור

באשר לאנשים אשר ״יש לקנות את לבותיהם״ [בשלל], הללו יכול שיהיו כופרים ויכול שיהיו מוסלמים. אם כופרים הם, התקוה היא שתצמח תועלת ממתנות אלו: למשל, יניעו אותם להתאסלם, או ימנעו איזו פורענות, אם אמנם אי־אפשר לנהוג אחרת. אם אלה מוסלמים בעלי־השפעה, התקוה היא שתצמח מכך איזו ברכה: תתחזק אמונתם באסלאם, ייאלץ אחד מחבריהם לקבלו, תושג תמיכתם לגביית תשלום הצדקה מקבוצה אחרת שסירבה לשלמו, ייגרם נזק לאויב או שימנעוהו מלהרע לאסלאם, על תנאי שאין להשיג תוצאה זו אלא במחיר זה. המתנות האלו שניתנו לחזקים ונמנעו מקטני־ארץ דומות למראית־עין למתנות שמלכים נוהגים להעניקן. אולם סוף מעשה בכוונה(נִיָה) תחילה: אם נועדו מתנות אלו לשרת את האינטרס הכללי של המוסלמים ודתם, הרי תדמינה למתנות שנתנו הנביא והח׳ליפים בשעתם: אולם אם יהיו מניעיהן שאיפת־גדולה ושחיתות, הרי תדמינה למתנות אשר נתן פרעה.(עמי 51)

שתי דתות־ההתגלות האחרות נחלשו משום שלא עצרו כוח להגשים את עצמן, או משום שהדבקים בהן נתבהלו נוכח מסות הכרחיים.

ראו איפוא הבריות שאין בדתות האלו לא כוח ולא גדולה, ואחרי־כן הבינו כי אינן יכולות לערוב לא לאשרם שלהם ולא לאושר זולתם. בשני נתיבי־השגגה האלה הולכים אנשים שקיבלו עליהם דת בלי שיתקנו לה את כל הנחוץ לקיומה: כוח־שלטון, ג׳האד, אוצרות־חומר — או אנשים שנשאו נפשם לשררה, הון ומלחמה בלי שישימו להם למטרה את נצחון אמונתם. בשני הנתיבים האלה הולכים אנשים שעוררו על עצמם את חרון־אף האלוהים ואנשים שסטו מדרך הישר. הנתיב הראשון הוא זה של הנוצרים, אשר הלכו תועה. השני הוא של היהודים, שעוררו את זעמו של אללה על עצמם.

דרך־הישר היא רק דרכם של הנביאים, הקדושים (צדיקין), מקדשי־השם ויראי־האלוהים. זו דרכו של מוחמד נביאנו, חבריו הח׳ליפים, תלמידיהם, וקדמונינו אשר הורונו את הדרך: המֻהאג׳רון, האנצאר, והמאמינים בני דור שני. אללה הועיד להם גנים אשר מים חיים מפכים בם ובהם ישכנו לנצח־נצחים. ״ זה הנצחון העליון.

אִבְּן־תַיְימִיה (תיאולוג ומשפטן מן המחמירים, נפי 1328), אצל ה. לאוסט

מהאג׳רון — מהגרים, זהו כינוים־תארם של תומכי מוחמד אשר היגרו ממכה למדינה, לפני הגירתו של מוחמד עצמו בשנת 622 או בעקבותיו. המהגרים הללו נחשבים הנכבדים שבבני האצולה האסלאמית. האנצאר — העוזרים, זהו כינרם של תושבי מדינה אשר תמכו במוחמד וסייעו לו לבסס את האסלאם אחרי בואו למדינה. גם הם נחשבים נכבדים שבאצילי האסלאם.

״מגנים אשר מים חיים מפכים בם (או תחתיהם)׳/ זהו תיאור גן־העדן בקוראן

 

5.ג׳זיה וח׳ראג׳(המאה ה־11)

על מס־הגולגולת ומס־הקדקעות

מס־הגולגולת והח׳ראג׳ הם שני היטלים שגזר אללה על עובדי־עבודה־זרה לטובת המאמינים ולהם שלושה צדדים משותפים ושלושה המבדילים ביניהם, ומהם מתפצלות תקנותיהם השונות. ואלה שלושת הצדדים השווים:

א) שני המסים מוטלים על עובדי־עבודה־זרה כדי להדגיש את שפל־מצבם והשפלתם!

 ב) שניהם רכוש הפיא המשולם לאלה הזכּאים לפיא;

ג) מועד התשלום מגיע בסוף השנה ואין לשלמו לפני מועד זה.

 

הפיא

הפיא מבוסס על הפסוקים הבאים מפרשת אל־חשר (הגלות), שאותה גילה אללה בעת המשלחת נגד בנו־נדיר, אחרי קרב־בדר. אמר אללה: ״אללה העניק רק לשליחו את רכושם כשלל, כי אתם לא נלחמתם בגמלים ובסוסים להשגתו, כי אללה לבדו משליט את שליחו על מי שלרצה והוא הכל־יכול. לכן נועד השלל שהעניק אללה לשליחו מרכוש בני הקריות שהוגלו רק לצרכי אללה ושליחו, לקרובים, ליתומים, למסכנים ולנעיס־דנדים״ (קוראן נט, 6-7).

 

שלושת הצדדים המבדילים ביניהם אלה הם:

  • מס־הגולגולת נגזר בפסוק [שבקוראן] ואילו הח׳ראג׳ נקבע על־פי דברי חכמים בדיונים הלכתיים [אג׳תהאד]; דברים המופיעים בקוראן נחשבים דברי אללה, ומבחינה משפטית הם עומדים אפוא על הדרגה הגבוהה ביותר.

 ב) שיעורו הנמוך ביותר של הראשון נקבע על־ידי המשפט [הקוראני], הגבוה ביותר מחושב על־פי הערכות שמדברי חכמים, ואילו שני שיעוריו של הח׳ראג׳ מבוססים על הערכה מדברי חכמים;

ג) הראשון חובה הוא כל זמן שנשאר אדם בחזקת כופר ומשעה שהתאסלם הריהו בטל, ואילו השני חובה הוא בין אם נשאר האיש כופר ובין אם התאסלם.

הג׳זיה, זה מס־הגולגולת, אשר תחול על ראשו של כל נתין, נגזרת מן הפועל ג׳זא (לתת עונש או שכר), בין משום שזה עונש המגיע להם בגלל כפירתם, לפי שבבוז גובים אותו מהם, ובין משום שהוא בחזקת שכר מפני שחמלנו עליהם, לפי שברחמים הוא נגבה מהם. מקור המס הזה הוא בכתוב האלוהי: ״הילחמו באלה שאינם מאמינים באללה ולא ביום האחרון, אוסרים מה שאסר אללה ושליחו ואינם נוהגים לפי הדת האמיתית — אלה שניתן להם הספר, עד שישלמו את הג׳זיה לפי יכולתם והם מושפלים [חַתַא יַעְטוּ אַל־גִ׳זיָה עֵן יֵדִן וַהֻם צַאעִ׳רוּן]״(קוראן ט 29]

המונח הקוראני [ען ידן״] יכול פירושו להיות על־פי עשרם ויכולתם או על־פי העושר שהם משוכנעים כי יש לאל־ידינו להוציא מהם. אשר למלים ״והם צאע׳רון״, אלו פירושן שצריך לבוז להם ולהשפילם, או שצריך למשול בהם על־פי דיני האסלאם: כל רשות חייבת לאכוף את מס־הגולגולת על מחזיקי הדתות הנגלות המצויים תחת חסותנו (ד׳ימה), למען יוכלו לשכון בשטח מוסלמי, והתשלום שהם משלמים מעניק להם את שתי הזכויות הבאות: שיניחום לנפשם ויגנו עליהם, שהודות לראשונה יישבו בטח, והודות לשניה תהיה להם זרוענו למחסה. […] בדומה לאחרים, חל מס־הגולגולת (כל־אימת שכוחו יפה) על הערבים, ועם זאת פסק אבו־חניפה: ״אינני דורשו מן הערבים לבל יהיו מטרה להשפלה״. לכן לא נתחייבו בו לא מי שהתאסלם וחזר בו ולא מי שהוא דהרי ועובד־גילולים. בכל־זאת חייב בו אבו־חניפה את זה האחרון כשאינו ערבי, אך לא אם הוא ערבי.

אל־נעמאן בן ת׳אבת בן זוטא אבו־חניפה (לערך 767-700 לספה״נ), מגדולי ההלכה (פ'קְה)

והתיאולוגיה המוסלמית, אבי האסכולה החנפית במשפט המוסלמי.

דהרי — מי שנוהה אחר האסכולה הפילוסופית החמרנית, שנחשבה אתאיסטית בעיני

האורתודוקסיה המוסלמית.

הנוהים אחר ספרי ההתגלות הם היהודים והנוצרים שכתבי־הקודש שלהם הם התורה וכתבי הבשורה.

כל העובר מן היהדות לכת נוצרית [אינו בן־חורין לעשות זאת]; הוא לא קיבלעליואתהנכו- נה בשתי האמונות, וחובה עליו להתאסלם.

כאשר עושים שלום אתם [עם הכופרים] על־תנאי שינהגו מנהג הכנסת־אורחים עם מוסלמים עוברי־דרך, תוגבל חובה זו לשלושה ימים בלבד ואין להוסיף. כך נהג עומר עם הנוצרים של סוריה כאשר חייב אותם לאכסן בבתיהם עוברי־אורח מוסלמים, ולהאכילם אוכל רגיל, אך לא חייבם לשחוט כבש או תרנגולת: וכן חייב אותם לתת מחסה לבהמותיהם, אך לא לספק להן מספוא; יתר על כן, בכך חייב רק את היושבים בשדה־הארץ ולא את יושבי הערים.

רבי שלמה אבן וירגה-שבט יהודה-השלשים ושנים

שבט יהודה 001

השלשים ושנים

במלכות פרס בזמן אחר קם איש יהודי ועשה עצמו משיח, והצליח מאד וקבץ אליו עם רב מישראל. וכי שמע המלך כל תקפו וכי כונתו לבוא להלחם עמו, שלח וקבץ ליהודים שבארצו ואמר להם, שאם לא יעשו עם האיש ההוא שיס­תלק מעליו שידעו נאמנה שיעביר את כלם בחרב רעה וישמיד טף ונשים ביום אחד. אז נקבצו יחדיו כל עם ישראל והלכו אל האיש ההוא ונפלו לפניו ארצה והתחננו מאד וצעקו ובכו שישוב מדרכו, ולמה ישים עצמו בסכנה וכל עניי עמו, כי כבר נשבע המלך להעבירם בחרב, ואיככה יוכל יראה ברעת כל  קהלות פרסי השיב דוד אלדוד: אני באתי להושיע אתכם ולא אביתם, ולמי יראתם? ומי יעמוד לפני? ומה יעשה מלך פרם ולא ירא ממני ומחרבי? שאלו לו: מה המופת שהוא משיח? והשיב כי הוא מצליח, ואין למשיח צורך אות אחר. השיבו: הרבה עשו כן ולא הצליחו! אז שלחם מעל פניו בחמה עזה.

ביום הב׳ שבו אליו בתענית וקטניהם לפניהם לשיכמרו רחמיו. אז אמר: למען רחמי הקטנים האלה כן אעשה, אם יתן לי מלך פרם ההוצאות שהו­צאתי להכנת מלחמה זו אשוב אל מקומי ולא אזיקנו! אמרו לו היהודים: ואיך מלך אדיר כמו מלך פרס יכנע לתת הוצאות לאיש יהודי? השיב הארור משיח השקר ואמר: אם תשובו פעם שנית אפילו יתן לי כל ההוצאות וחצי מלכותו לא אתפייס.     

וכי ראו היהודים רוע לבבו ואין טענת אמת מועיל, הלכו מרים ובוכים לפני המלך ואמרו: אדוננו המלך! בבקשת השררה וכתר המלוכה אין דת ולא טעם יספיק להעביר השטות למי שנשתטה בו, האיש ההוא ראינו בו כי הוא בענין זה שוטה מוחלט, איננו שומע בקולנו ובכל מה שאמרנו לו, כי שם נפ­שנו בסכנה עצומה ואנחנו נקיים, ועל זה נפלינו אנחנו, כי איך ישית אדוננו את לבו לדברי השוטה הזה? שאם יניחנו הוא יפול מעצמו, כמו שמצינו בכל דברי שקר כי יפלו באשר אין לו רגלים, וכמו האילן הנופל׳ כאשר אין לו שורש: דברים דברנו אל האיש ההוא מספיקות לשבר לב האבן, והוא בסכלותו עומד, ואמר לנו שאם יתן לו אדוננו כל מה שהוציא לעשות מלחמה זו ישוב לארצו, ויספיק כל זה להעיד איך הוא שוטה מפורסם. השיב המלך: ולמה קראתם אותו שוטה על זה? ואם העני אין לו אוצרות והוציא הוצאות בערבון ובטחון נצוח המלחמה והוא שב לדרכו — מה יעשה אם לא בדרך זו? לכן  מהרו ושובו אל האיש ההוא ואמרו לו כי מתרצה אני במה שהוא שואל, ושישלח בבטחון ואמונה איש אחד עם פנקסו, ומיד אשלם לו במעות יפים. וכן נעשה.

אחר ששב האיש ההוא ונתבטלה המלחמה צוה המלך וקבץ כל היהודים אשר במלכות ואמר להם: אחד משלכם בא אלי להלחם בי, וספרו לי כי היה בהסכמת כלכם, ולא חשבתם כי הרעה ישוב נגד פניכם. השיבו היהודים טע­נות מספיקות ולא הועיל. וסוף כל הדברים אמר להם: תנו לי ההוצאות מיד ואחרי כן אדעה מה לעשות לכם! וכאשר שבו לפייס ולדבר צוה ויתפשו כל ראשיהם במאסר חזק, ומתוך הצרה הוצרכו לתת הסך. ורבים מהם היו מו­כרים את בניהם למלאת הסך. ואחר שנתנו לו מה ששאל אמר שבעד עלבונו יקבלו הם עלבון זה, שילכו היהודים יחפים ושלא יוליכו מכנסים אלא עד הירך.

אמר יוסף ן׳ וירגה:

אני שמעתי מפי השר הנשגב והמרומם כמה״ר משה המון יר"ה שגזר עליהם שיוליכו עץ כבד ועב לאחוריהם תלוי מצואריהם ללעג, ולזה לא היו  יוצאים מבתיהם כי אם לנחץ גדול, כי זה היה מחזיר לו העץ לפניו, וזה מכה ומחזירו לאחוריו, והיו לשמצה וקלס לכל עובר ושב, ובכל רחוב וראש כל חוצות ימרו לבשת.

ספור היה מהמלך דון פידרו הזקן עם החכם ניקולאו די וואלינסיא.

אמר ניקולאו: שמעתי עליך, מלכנו, שרצון רוממותך לצאת למלחמה על אויביך אשר נקראו אינפיאיליש, ולמה ילך אדוננו אל האויבים אשר מחוץ ויניח אותם שבפנים ? והם היהודים אשר גדלה שנאתם אלינו, וכתוב בספרי­הם שאסור לתת לנו שלום, ומפי המכיר אותם שמעתי שהנוצרי אין ראוי שיקבל מן היהודי אלא האמצע, ופירושו, כי כשהגוי בא לעומת היהודי אז  אומר על הנוצרי: בא בשעה רעה! ובהתקרב אצלו אומר לו: שלום עליך, אדוני, והאל יחייך! ובהתרחק ממנו אומר לו: לך כקרח לגיהנם וכפרעה אל הים.

השיב המלך: אם שמעת באזניך ? השיב ניקולאו: מאחד מהם שבא לדתנו  שמעתי. אמר המלך: אין ראוי להאמינו, כי מי שהמיר דתו נקל לו להמיר הדברים, ועוד, כי השנאה מפאת הדת אינה אלא שנאה מקרית, כי הוא אינו מכוין אלא אהבת דתו.

אמר ניקולאו: אין אני דואג אלא מעזותם, אשר על פניך, אדוננו, יאמרו שדתך דת שקרית.

אמר המלך: יקרא אחד מחכמי היהודים ונשאל! וכשבא אמר לו המלך: יהודי החכם, מה שמך? אמר לו: אפרים ן׳ שאנג׳ו.

אמר המלך: כנראה הרכבה יש בך ומחציך ולמטה שבו אות הברית יקרא שמך אפרים, ומחציך ולמעלה נוצרי אתה, שכן יורה שמך שאנג׳ו.

השיב היהודי: אדוני המלך! שאנג׳ו שם המשפחה היא, והיא שנצי, אלא  שנשתבש בלשון העם.

אמר המלך: בתך הייתי מבקש כי הגדת לי משפחתך ?

השיב היהודי: אדוני המלך! אמרתי שאנג׳י להבדיל, כי כמה אפרים יש בחוצות, ואדוני המלך מבקש היה להכירני כיון ששאל את שמי.

אמר המלך: נניח זה, כי למה שהביאור לפני הלא הוא לשתשיב איזו משתי  הדתות טובה, דת ישו או דתך?

השיב החכם: דתי יותר טובה לי כפי עניני, אשר הייתי במצרים עבד לעבדים והוציאוני האל משם בנסים ואותות, ודתך טובה לך כפי ממשלתך התמידית.

אמר המלך: על הדתות מצד עצמם אני שואל, לא בבחינת המקבלים.

אמר החכם: אחר עיון ג׳ ימים אשיב לאדוני אם יראה בעיניו.

השיב המלך: יהי כן!

אחר השלשה בא החכם והראה עצמו כעוס ובפנים זועפות.

אמר המלך: מדוע פניך רעים?

השיב ואמר: כי קללוני היום על לא חמס עשיתי, ועליך, אדוננו, לריב את ריבי. והענין הוא, כי זה חדש ימים שהלך שכני למרחוק, ולשני בניו כדי לפייסם הניח ב׳ אבנים יקרות, ועתה באו הב׳ אחים אלי ובקשו ממני שאודיעם סגולת האבנים וההבדל שבין זו לזו. ואמרתי להם: מי היודע בזה יותר מאביכם ? הנה הוא אומן גדול בהכרת האבנים וציורם הנקרא לפידאריד, שלחו אליו והוא יגיד לכם האמת, ועל תשובה זו הכוני וחרפוני.

אמר המלך: שלא כדין חרפוך, וראוים לעונש.

השיב החכם: וישמעו אזניך, מלכנו, היוצא מפיך! הנה עשו ויעקב אחים  היו, ונתן לכל אחד אבן אחת, ואדוננו שואל: איזו יותר טובה ? ישלח מלכנו ציר לאבינו שבשמים, כי הוא הלפידאריו הגדול והוא יאמר הבדל האבנים.

אמר המלך: הראית, ניקולאו, פקחות היהודים ? וחכם זה ראוי לדורון וכבוד, ואתה יספיק לך לעונש, כי שקר דברת על עדת היהודים.

אמר ניקולאו: איך שיהיה, מחק המלכים הקדושים להכניע כל הדתות לדתו, ולמה לא יכניע לאלה?

השיב המלך: לא ראיתי מעולם שום הצלחה בדבר על צד הכרח, כי מיד שיעלם המכריח ישוב לקדמותו, כמו האבן כשתושלך למעלה מיד בסור כח היד תשוב אל מרכזה, וכן הרוח כשנכנס בבטן הארץ מיד קורע ושב ליסודו. לכן איעצך, ניקולאו, לא תלך אחר העם הזה בדרך ההכרח, אבל אפשר שתוכל להם בהוראת הרצון והסתה בהתמדה מיום אל יום, כי הדלף הטורד עם כל חולשתה עושה רושם באבן השיש עם כל תקפה, כל שכן שירשימו הלשו­נות הרכות בלב בשר. ושמעתי, כי חכם אחד רצה לייסר את בניו, ועשה מש­תה מלשונות רכות וקשות, וכלם היו מושכין את ידיהם מן הקשות והולכים אל הרכות, אמר להם אביהם: אי בני, אם כה תעשו בדברכם עם האנשים מה  טוב ומה נעים חלקכם!

השיב ניקולאו: גם מדרך זו אין תקנה, כי אינו ממנהג העם הזה לקבל עצה, וטבעו טבע הפתן, שכאשר יזקין יחרש מאזנו אחת, וכאשר יבוא המל­חש יטמין אזנו הב׳ בעפר כדי שלא ישמע, שכן אמר דוד: ״כמו פתן חרש יאטם אזנו״. וכתב שלח שר צבא טיטוס לרומי, והעתקתי נסחו אשר נעתק  מלאטין אל לשון עברי, והם דברי יושיפוש הגדול ליהודים היושבים על החומה, אביאנו לפניך! והביאו וקראו, וכה אמר:

״העם הנבחר, בני אברהם, תלמידי משה, תושבי ירושלם מעון השכינה משוש הארץ, יעלו נא לרצון דברי אלה על מזבח חכמתכם, ישמעו האזנים, יבינו הלבבות, יברח הזדון, ימשול השכל, יגזור הדעת בצאת חפשי מרשת התאוה, תדעו כי תשוקת הנצחון ישים בעליו מנוצח מקברו אשר כראו והוא לא ידע. אם שמעתם בן עיר אשר אמר לאלסכנדרא בבאו עלז מן המלחמה וכה אמר: אי אליסכנדרא, הנה באת שמח בנצחון המלחמה הקטנה — מי יתן שתנצח הגדולה!

אמר לו המלך: ואיזו גדולה יותר מאשר נצחתיי א״ל:

המלחמה הגדולה היא מלחמת יצרך! אנא, הבחורים, הכניעו יצרכם, ויגדל נא  כחכם להיות זקנים בזמן הבחרות, כי בזמן הזקנה אין צריך כח, והימים בעצמם ישיתו עצות בנפשכם, מה בצע כי יהיה לכם שכל כמו חכמים ותחיו כמו בעלי חיים ? וכיון שהאויב מבקש שלום ומבטיח קיום מקדשכם, למה תשימו אותו בסכנת האבדן ? האם יחמלו עליו אויביכם ? ואתם השלכתם האש  ראשונה! וי וי, מה יעשו חכמי יועצי ירושלם אשר נגד עצתם כל עצה נב­ערה וכל חכמה מגרעת ? איה יודעי בינה לעתים כאלה ? איה זרועות חזקות נעזרות בזכות הלבבות הטהורות משליכים אלף חצים ואחד לא יחטיאו ? ואתם אפילו אחד מאלף לא הזיק לאויב, ונשארתם כאניה בלב ים ורוח סערה סביבה ולפניה צור מכשול ולמעלה ממנה ענן ערפל, אש וגפרית, מלאתם  מקדש מדם נקיים והרשעים שלחתם חפשים! ומצד פירוד לבבכם, אם האויב הורג אחד מכם — אתם בעצמכם הורגים אלף. שמעו נא שרי קדש, כי אמר טיטוס: לשוא טרחתי להביא מרומי כמה סוללות, כי היהודים בעצמם כל אחד סוללה לחבירו! תדעו נאמנה, כי הבטחון בלי יושר כאניה בלי תורן. ולמה הצליחו הרומיים ? אלא ביושרם! הנה שמו בשוקי רומי בכל אחת  איש נאמן יודיעם בכל יום מי שבר אחד מדתי רומי ולא נמצא מי ששבר אפילו אחת, ואתם שברתם דתי אלהיכם כלם בכל יום: חללתם שבתות ה׳ מועדי קדש, לקחתם הבתולות הנאות מחדרי משכיתם וחיק אמותם,שאעפ״י שאמר החכם: אין זקן כל כך כבד מן הזוקן שאם יראה אשה יפה לא יחשוק, ואין בחור פרוש שלא ידאג,—זהו בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה וספרי הסכנה פתוחים ראוי שלא יראה לכם ערות דבר, כמאמר מלככם, ואתם חטאתם בדבור, במחשבה ומעשה!

אליסכנדר שלא ראה אור האל היה מחזיק בידו אחת הרומח ובשנית מפזר לעניים, לשיחזיק יד ליד — ואתם בשתי ידים שפכתם דם צדיקים! עוד ראו מזל הרומיים צומח: הם מושלים עד ערי בריטאנייא ועד הרי הענקים, וגם אתם ראוי שתכנעו כאשר ראיתם רצון אלהיכם.

 השגיחו חכמת הטבע, כי הקנה יכנע לרוח חזק, והכנעתה היא רפואתה לשוב לעלייתה, כי כשיעבור הרוח תשוב לקדמותה. גם תבינו שלא התמיד הצ­לחת שום אומה אלא בהתמדת שלמותה: אנשי מדי עברו תורות השכל, וכעס עליהם האל והמליך אנשי כשדים, כעס עמהם והמליך היוונים, כעס עליהם והמליך הרומיים, כעם עליהם וימליך אתכם אם תטיבו דרככם.

ידעתי, כי העריץ שר צבא שלכם יאמץ את לבבכם בדברים שהיה ראוי להטיל מורך ולא אומץ, אתם לוקחים מן האיש ההוא עצות רבות, תדעו באמת, כי לא יועילו מאה עצות מאיש אחד מה שיועיל עצה אחת ממאה אנשים, והשפעת האל בשכל המרובים היא, ומה תקהו עצה מן עריץ משולל מהשכלה, מופשט  מעשות טוב בחייו ? וכי תאמרו: איך נשתעבד ? ולעולם היינו חפשים! אתם תאמרו: לעולם! ואני לא ראיתי שעה שלא הייתם משועבדים, כי ראה היוצר שאי אפשר השארותנו אלא בהכנעת יצרינו, ולא הצליחו הרומיים כי אם לשעבד אתכם. אחד היה אברהם בחכמה ועושר והשתחוה כמה פעמים לעם  הארץ, ויעקב נשתעבד תחת יד המצריים, כי ידע שרצון האל הוא, ומגבורת יהודה ויוסף ואחיו היה להחריד את מצרים, כ״ש להרוג את יוסף, ויראו לג­שת, לפי שהאל המליכו. וברום הצלחתכם, הוא זמן המלך הראשון שאול, לוקח היה את בניכם לרוץ לפני סוסיו, והנערות הבתולות לובשות רקמות למבשלות ועופות, ראיתי בעיני כי אתם מחפשים מיתתכם בנרות, ועם אבוקות—שרפת בית אלהינו, ואיך לא ישרפוהו ואתם השלכתם האש ראשונה!״ ובעוד שהשר היה מדבר, השליכו עליו חצים מן החומה, ועם כל זה נת­אמץ ושב להשלים דבריו, וכה אמר:

״אי קריה נאמנה, ירושלם, אי מעון שכינה, אי תפארת פלישטינא, אי משוש מלאכי עליון! אני איני דואג על שני חומותיך באשר כבר נפלו, ולא  על דלתותיך אשר נשברו, ולא על חומותיך אשר נפרצו, על מה אני דואג ובוכה ? הלא על שאני רואה היותך ריקנית מאנשים טובים. אי ירושלם, נוה שאנן! אם ימיתוני אתה תבקש מלפני אל את דמי, כי הם יבקשו להרגני תחת בקשתי חיותם, גם אני מצטער ובוכה אשר ילדיך לקחו כלי זרים שהם חרב וחנית, וכליהם — והוא המעשה הטוב— לארץ הניחו! האם הוצרך אברהם  אפילו לתפלה כאשר לקחו ממנו שרה, בשכבו על מטתו נגף ה׳ את פרעה, וכאשר חשב לגלות מסתורי שרה גלה השם מסתורי פרעה לעיני הרופאים ולא הועיל, וכאשר הקיץ אברהם מצא שרה בצדו וכתר מלכות בראשה. אי ירושלם, מי הביא עליך אויב ? כי אם בניך! מי הביא אנטוניוס וסוסיאוש? ומי הביא נרון קיסר ? הלא בניך שלחו בעדו מפני מחלקותם! דבר כה, ירושלם, באזני האנשים האלה היושבים על החומה להצילך והם יבקשו הרימותך, אמור כה להם, שאם אין חומל עליך שיחמלו על הבית אשר בנו הנ­סיכים היקרים והנביאים הקדושים, וכל זמן שאתם מאחרים כניעתכם אתם מאחרים גאולתכם, ומי יתן וכבר עברו ימי הכניעה, כי בכל יום שעובר אתם קרובים להשבת מלכותכם״. עד כאן. אחר דבריו אלה השליכו עליו מן החומה אבן גדולה והוכרח לברוח משם.

אמר ניקולאו: ראה נא, המלך, היועיל עצה עם האנשים האלה ? אין עצה ואין תבונה נגד טפשות היהודי!

אמר המלך: ואם לא יועיל לא זה ולא זה, לא היום ולא לעולם, הלואי שיספיק זמננו לבקשת שלמות נפשותינו, ולא נוציאהו לבקש שלמות נפשות  היהודים. ומכל מקום עלז לבי מאד בדברי הכתב ההוא וכנראה יש בין היהו­דים מיופי המליצה ונועם המשך הדבורים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר