ארכיון יומי: 14 במרץ 2017


הרמב״ם נודד מביתו, ואלוהים נותן לו את התורה-מחזור סיפורי הרמב"ם במצרים

  1. הרמב״ם נודד מביתו, ואלוהים נותן לו את התורהשבחי הרמב"ם

כשהלך בשיירה התנפלו עליה ערביים, הכו את כל אנשי השיירה ושדדו את כל הרכוש. הנער עשה את עצמו מת בין המתים. כשהלכו הערביים, קם והלך שלושה ימים ושלושה לילות בלי אוכל ובלי שתייה.

ביום השלישי בערב שמע קול אנשים. הלך לפי הקול, ומצא אנשים מתפללים בבית הכנסת. נכנס לבית הכנסת, והיה זה ליל שבת קודש. הניח את ראשו בבית הכנסת ונתנמנם עד שכילו תפילתם, סגרו את בית הכנסת והלכו. בחצות הלילה התעורר משנתו, ולא ראה איש. הוא היה רעב וצמא ועייף, ולא מצא דבר לשים בפיו. קם, פתח את ההיכל ופתח את ספר תורה והתעטף בו, וישב בוכה באמרו: אבי הוליד תשעה בנים, וכולם תלמידי חכמים ומוצלחים ויושבים על התורה והעבודה. אלוהיי, למה אני לא יצאתי כמותם, אלא מסכן שמתייגע ביגיעה הקשה הזאת? הוי, ריבון העולמים, קבלני ברצונך ורחם עליי ברחמיך ותן לי את התורה שנתת למשה רבנו עליו השלום ויהיה שמי כמו שמו של משה רבנו עליו השלום. ובכה בכי מר.

מיד קיבל אלוהים ישתבח שמו את דמעתו ושלח לו את האדון אליהו הנביא ז״ל בשל צימאונו, ואלוהים ישתבח ויתעלה נתן לו את התורה כמו שנתנה למשה רבנו עליו השלום. והיה הוגה באותיות ספר התורה והבין את אשר הוא מבטא, וישב שארית הלילה בשירות ותשבחות על הנס הגדול אשר עשה עמו האלוהים ישתבח שמו.

האיר היום ובא הגבאי, פתח את בית הכנסת ומצא את הנער הזה. אמר לו: מי אתה, בני? אמר לו: אדוני, אני זר ואין לי לא אב ולא אם, מעיר רחוקה אני ובאתי הלילה עייף ונתנמנמתי, סגרו עליי את בית הכנסת ולא הרגשתי בכך עד עתה. ולגבאי לא היו בנים. אמר לו: נער, אאמצך לבן לי. לקחו לביתו, רחצו והלבישו חליפה מפוארת, ושבו לבית הכנסת. התפללו ושמחו, והלך עם הנער לביתו ושמח בנער שמחה גדולה.

ביום ראשון אמר הגבאי לנער: בני, אתה יודע לקרוא? אמר לו: איני יודע, אדוני, אולם אני רוצה ללמוד. לקחו והובילו לבית המדרש. כשראהו החכם קיבל את פניו ואמר לו: מה אתה רוצה? אמר לו הגבאי: חכם, אתה יודע שאין לי בנים, ועתה אימצתי את הנער הזה כבני. אני מבקש ממך שתשים את עינך עליו ותלמדנו את התורה, ואני אתן לך כל מה שתבקש. אמר לו החכם: ״על העיניים ועל הראש״ (ברצון רב).

ישב הנער בבית המדרש, והחכם (צ״ל הגבאי) הלך לדרכו. שאל החכם את הנער ואמר לו: אתה יודע לקרוא משהו מן התורה? אמר הנער: אדוני, איני יודע דבר. החזיק בו החכם ואמר לו: אמור אלף־בית. ואמר הנער אלף־בית, גימל־דלת וכך הלאה. החזיק בדף והחל קורא בו. בא וראה שקרא ולא שגה אפילו שגיאה אחת. נתן לו ספר תורה, וקרא בו את הפרשה כולה ולא טעה. אמר לו החכם: קרא רש״י. שאל הנער את החכם שאלה ברש״י. עמד החכם ולא ידע להשיב לו כלל; והנער השיב לו. אחרי כן פתחו ספר גמרא, ולא ידע החכם לכלכל ענייניו עם הנער בלימוד.

בצהריים בא הגבאי אל החכם, הביא ארוחה לנער ושאל את החכם: האם למד הנער משהו מהתורה? אמר לו החכם: אדוני, הנער הזה אינו לפי יכולתי. קח את הנער הזה למדרש אצל החכמים הגדולים, שילמד עמם. הגבאי חשב שהוא צוחק עליו. אמר לו הגבאי: חכם, למעני, אני מבקשך שתאריך אפך עמו ואם לא ילמד היום ילמד מחר, לא חשוב; האדון משה רבנו עליו השלום ישב בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שלמד את התורה. לא ציפיתי ממך שתסרב לי ותצחק עליי ותאמר קחנו למדרש. אמר לו החכם: בחייך, לא עלה על לבי לצחוק עליך, אני החזקתיו והחל לקרוא ולא ידעתי לכלכל ענייניי אתו בקריאתו, ואיני מגיע לטיפה מן הים שלו. שמח הגבאי ונתן לחכם מתנה גדולה. לקח הגבאי את הנער, והלך עמו למדרש אצל החכמים.

אמר הגבאי לחכם העיר: אדוני, אני רוצה שהנער הזה יהיה עם התלמידים שאצלך. אמר לו הרב: הנער הזה רך בשנים: תוליכנו ל״כותאב״, ילמד משהו ואחרי כן תביאנו אצלי — על העיניים ועל הראש, מה שיחסר לו ילמד אצלי. אמר לו הגבאי: אדוני, למעני תשאירנו אצלך ולא תחזירנו. אמר לו: טוב. ישב הנער במדרש, והלך הגבאי לדרכו.

ישבו תלמידי החכמים ללמוד מול הרב, הגיעו לשאלה, ונתעכבו בה. שאל הנער את החכם שלצדו: מדוע הפסקתם? אמר לו החכם: שתוק, אינך יודע דבר מלימוד זה. אמר לו: אדוני, האם אי אפשר ללמוד ולהבין? אמר לו החכם שלצדו: השאלה שבה אנו עומדים היא כך וכך. השיב לו את התשובה לכך. התפלא החכם על תשובת הנער.

אחרי כן שאל הנער את החכם שאלה, ולא ידע החכם להשיב לו. אמר לו החכם: בוא שב במקומי ושאל את החכם אשר מעליי. עלה הנער למדרגה גבוהה אצל השני, ושאלו ולא ידע להשיב לו. אמר לו השני: שב במקומי ושאל את אשר מעליי. ועלה אל השלישי והיה כקודמו, ואל הרביעי ואל החמישי, עד אשר הגיע לרב. שאל הנער את הרב שאלה, ולא ידע הרב להשיב לו.

ראה הרב שאין דומה לנער הזה בכל העולם, עשה מעמד וכינס את כל גדולי היהודים ואמר להם: רבותיי, הנער הזה יאה לו לקבל משרתי וישב במקומי, ואני אהיה תלמידו. אמרו כל האנשים: אשר נראה לך עשה. מינהו לרב, וקראו לו הרב משה בר מימון. וכל האנשים הביאו לו מתנות גדולות, והתחתן עם בת גביר העיר; והגביר נתן לו כל אשר חפץ, וישב שם הרב משה ימים רבים.

 

פיהוא מאשי פל קאפלה אלא וטלע עליהום ערב קטלו גמיע אלקאפלה ונהבו גמיע אלמאל. ואלולד עמל רוחו מיית ופי ווצט אל קותלה לחין מא אראחת אלעורבאן קאם ותנו מאשי תלת אייאם בתלת לייאלי מן ג׳יר אכל ומן גייר שורב. לתאלת יום אלמג׳רב סמע חם נאם משי עלא אלחם וגד נאס ביצלו פל כניס. דכל אלכניס וכאן לילתהא ליל שבת קודש פי חט ראסו פי רוכנה פל כניס נעם לחין מא צלו אל נאם וקפלו אלכנים ואראחו. לנצף אלליל קאם מן אלנום לם נטר אחד והוא גיעאן ועטשאן ותעבאן ולם יוגד קליל מא יבל ריקו אבדן. פי קאם פתח אלהיכל ופתח ספר תורה ואתליף בו וקעד יבכי ויקול אבוייה צלף תסעת אוולאד וכולהום תלמידי חכמים וצאלחין וקאעדין עלא אלתורה ואלעבודה יא רבי ואנא ליש לם טלעת מתלהום בל אן שקי ואתעדבת האדא אלעדאב אל שדיד יא רבון העולמים תרצא עלייא ברוצאך ותרחמני ברחמתך ותווהב לי אלתורה מתל מא אווהבתהא למשה רבינו עא׳׳ס מציר מתל אסמיי משה רבינו עא״ם ובכי בחורקא. פי אלחין קבל אללה ס״ו דמעתו וארסל להו אלסייד אליאו הנביא ז״ל בקולית מא שרב ואללה ס״ו אוהב להו אלתורה מתל מא אווהבהא למשה רבינו עא״ם. פי צאר יתחרך פי חרוף אל ס״ת ופהם איש ביקול פי קעד באקי אלליל פי שירות ותשבחות עלא דל נס אלעטים אלדי פעל מעו אל חק ס״ו. וטלע אלנהאר וגה אלגבאי פתח אלכניס וגד האדא אלולד קאל להו מין אנתה יא אבני פי קאל להו יא סידי אנא ג׳ריב ולם לי לא אב ולא אום ואנא מן בלאד אן בעאד וגית אללילה תעבאן. ונעסת וקפלו עלייא אלכניס ולם נדרי לענד דל חין. וכאן אלגבאי לם ענדו דריה וקאל להו יא ולד אנא נגעלך אבני פי אכדו אל ביתו ג׳סל רוחו ולבסו בדלית חוואייג עטימה ותעו אלכניס צלו ואנשרח צדרהום. ואראח באל ולד אלבית ופרח באלולד פרח אן עטים. ליום אלאחד קאל אלגבאי ללולד יא אבני תערף תקרא. פי קאל להו לם נערף יא סיידי בל אן נריד נתעלם. פי אכדו ודאה לל כותאב. פי חין מא שאפו אלחכם אכדו באסתקבאל וקאל להו איש תריד פי קאל להו אלגבאי יא חכם תערף אן לם ענדי דריה וחית האדא אלולד עמלתו מתל אבני פי נריד מנך אנך תלק נטרך עליה ותעלמו אלתורה ואנא נעטילך גמיע מא תריד פי קאל להו אלחכם על עין ואלראס. פי קעד אלולד פי אלכותאב ואלחכם אראח לחאל סבילו. פי סאל אלחכם אלולד וקאל להו הל תערף תקרא שי מן אלתורה. פי קאל אלולד יא סיידי לם נערף שי. פי מסכו אלחכם וקאל להו קול אלף בית. פי קאל אלולד אלף בית גימל דלת וג׳אייתו. פי מסך ורקא יקרא ביהא אג׳ונטאר פי קריהא ולא ג׳ולוט פיהא ולא ג׳לטא. אעטא להו מיצחאף פרשה פי קרי אלפרשה כולהא ולם ג׳ולוט. פי קאל להו אל ח׳ אקרא רש״י. פי סאל אל ולד סואל ללח׳ עלא רש׳׳י. וקף אל ח׳ ולם ערף יוואגבו אבדן. פי גאוובו אל ולד. ובעד דאלך פתחו מוצחאף גמרא לם ערף אלח׳ ירוח ולא יגי מע אלולד פי אלקראייה. לענד אלצוהר גה אל גבאי לענד אל ח׳ באלג׳דה לל ולד. סאל אל ח׳ וקאל להו יא תרא אתעלם שי אלולד מן אלתורה. פי קאל להו אל ח׳ יא סייד האדא אלולד לם הוא גהדי. האדא אלולד ודיה פל מדרש ענד אלחכמים אלכבאר יקרא מעאהום. פי כמן אלגבאי אנהו בידחך עליה. פי קאל להו אלגבאי יא ח׳ לאגל כאטרי אנך תטוול באלך עליה ואדא כאן לם יתעלם אליום יתעלם בוכרא לם פי באס. אל סייד משה רבינו ע״ה קעד פל גבל ארבעין יום וארבעין לילה למא אנו אתעלם אלתורה ולם ינבג׳י מנך תכסר כאטרי ותדחך עלייה ותקול לי ודיה אלמדרש. פי קאל להו אל ח׳ וחייאתך עלא קלבי עם בנדחך עליך. אנא מסכתו וקרי לם ערפית נרוח ולא נגי מעו פי אלקראייה ולא נגי נוקטא פי בחרו. פי פרח אלגבאי ואעטא ללח׳ הדייה עטימה ואכד אלגבאי אלולד ואראח בו לל מדרש ענד אלחכמים וקאל אלגבאי ללח׳ בתאע אלבלד יא סיידי נריד האדא אלולד יכון מן גומלית אלתלמידים אלדי ענדך. פי קאל להו אלראב האדא אלולד צג׳יר אל סן ג׳רצו תוודיה אלכותאב יתעלם שווייה מן בעד תגיבו ענדי על עין ולראם אלדי יכון נאקצו יתעלמו ענדי. פי קאל להו אלגבאי יא סיידי לאגל כאטרי תצלי ענדך ולם תרגעני בו. פי קאל להו טייב וקעד אלולד פל מדרש ואראח אלגבאי לחל סבילו. פי קעדו אלתלמידים יקרו קוצאד אלרב פי גו לסואל וקפו פיה אלחכמים. פי סאל אלולד ללח׳ אלדי גנבו וקאל להו ליש וקפתו. קאל להו אל ח׳ אסכות אנתה לם תערף שי מן האדי אלקראייה. פי קאלו להו יא סיירי הל ימכן נפהם נתעלם. פי קאל להו אלח׳ אלדי גנבו אלסואל אלדי ואקפין פיה הכדא והכדא. פי רץ להו אלגוואב פי אתעגב אלח׳ עלא גוואב אלולד. מן בעד סאלו אלולד סואל ללחכם ולם ערף יגאוובו. פי קאל להו אלח׳ תעאלה אקעוד מטרחי ואסאל אלחכם אלדי פוק מני טלע אלולד מרתבה עלייה לענד לתאני סאלו ולם ערף יגאוובו. פי קאל להו אלתאני אקעוד מטרחי ואסאל אלדי פוק מני. פי טלע לענד אלתאלת מתלו ואל ראבע ואלכאמס לחיץ מא וצל לל ראב. פי סאל אלולד ללראב סואל ולם ערף אלראב יגאוובו. פי שאף אלראב אן האדא אלולד לם פי נטית פי גמיע אלדונייא פי עמל אלראב מעמד וגמע גמיע אכאבר אליאוד וקאל להום: יא אסייאדי האדא אלולד יליק אנו ילבם מטרחי ויקעוד מטרחי ראב ואנא נכון תלמידו. פי קאלת אלנאס גמיעהום אלדי יבאן לך אפעל. פי לבסה ראב וסמוה אלרב משה בר מימון. וגמיע אלנאס אעטוה הדייאת עוטאם ואתזווג בנת גביר אלבלד ואלגביר אעטאה גמיע מא יחבוב עליה וקעד אלרב משה מודת אייאם.

 

המתחים בין ישיבת " מיר " בארצות הברית לבין " בית יוסף " בצרפת

שס דליטא

דוד שניאור מתאר בספרו דגל המוסר כיצד הרב ליבמאן הצליח בכוח אישיותו המופלאה והכריזמטית למצוא כוחות נסתרים, לחדור לנשמותיהם של התלמידים ולעזור להם לרכך את המשברים. דבר זה נכון רק לגבי חלק מהם, האחרים נשברו וחזרו למרוקו. אישיותו הכריזמטית של הרב לא ״כבשה״ את הורי התלמידים שנשארו במרוקו כואבים ודואגים ושרויים בתחושה קשה שילדיהם מופלים לרעה. הורים נוהגים להאשים את הנהלות מוסדות החינוך כשרע לילדיהם, וכאשר חסרים הצרכים המינימליים של אוכל, ביגוד וחום. הורים אינם מסוגלים להשלים עם ההקשר המורכב שבין מצוקה ומוסר גבוה כחלק מתהליך החינוך של התלמיד וגיבוש אישיותו. לתוכן מכתבי התלמידים שנשלחו למרוקו המתאר את סבלם בישיבה האשכנזית, היה בסיס מוצק במציאות. כולם סבלו, האשכנזים והספרדים כאחד. רבים מילדי מזרח אירופה (האשכנזים) היו יתומי מלחמה וכלל לא היה להם למי לכתוב, ואילו לתלמידים ממרוקו היו משפחות ומען למכתביהם.

ממכתב תשובה של הרב עבו לרב ליבמאן, אשר האיץ בו לשלוח תלמידים נוספים, אנו למדים על המצב בישיבת ״מיר״, ועל הסיבות להאטה בהעברת התלמידים לישיבת ״אור יוסף״: רב נכבד. כמו שכתבתי לכ' אתמול בלילה נעשתה אסיפה וראשי המדברים הם א׳ שקרון וא׳ יפרח… תחלת דבריהם באותם תלמי׳ שנסעו לאמריקא, שכב׳ גדלה צעקת הוריהם בשבילם שתמיד כותבים לאבותם ולנו וכולם בסגנון אחד מתאוננים ומתלוננים הרבה שהם במצב רע. כב' הן מצד הלמוד שהוא לקוי ומתחילה הביא להם הרב קלמנוביץ מורה אשכנזי שאינם מבינים הברתו כלל… התלונה הכי גדולה שאינם יכולים לסבול היא חוסר הסיפוק באכילה הנחוצה ושתיה וכו' ושבעצמם נעשו בבחינת משרתים. למשל מטאטאים הבית ואף המחראות ורוחצים הכלים, דברים שלא עלו על הדעת ולא קוו, ככה כותבים תמיד. מפני כל זה גדלה צעקת אבות ובנים…

המכתבים שהגיעו מהתלמידים למרוקו עוררו תסיסה בקרב ההורים ונוצר חוסר אמון בישיבות האשכנזיות בחו״ל, עד כדי עיכוב בהעברת תלמידים לא רק לארצות־הברית אלא גם לצרפת. הרב וולטנר אישר ששמועות מסוג זה אמנם הגיעו למרוקו, הן היו קשות והיה להן משקל רב ביצירת אווירה שהכבידה על גיוס תלמידים לישיבות.

היחס כלפי האברכים המזרחים כאל נחותים התבטא באופן מעשי גם בישיבות בישראל. תופעה זו נמשכת עד ימינו ומוגדרת על ידי ההנהגה הספרדית כ״מציאות עגומה מקדמת תא״. ואמנם ועד הרבנים וראשי ישיבות ספרדים בבני ברק יצא בקריאה ל״מועצת גדולי התורה״ על שני פלגיה להפסיק אפליה זו. תסיסת הציבור החרדי הספרדי ומחאתו נגד האפליה הולכות וגוברות, ועדיין קיימות בחברה החרדית תופעות של נחיתות בנישואין, נחיתות בהעדפה מקצועית ודחייה חברתית. למצב זה יש משמעויות חברתיות ופוליטיות מרחיקות לכת, והוא בולט ברקע ההסבר בדבר כוחה הפוליטי של תנועת ש״ס (ראו להלן פרק ד).

פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

סיוד הביתיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

סיוד הדירה לפני חג הפסח, היה כעין מצוות עשה ולא היה אף בית פטור ממבצע זה. בעצם, כל בני המשפחה עסקו במלאכה זו וכל עקרת־בית ידעה את ״מלאכת הסיוד״ על בוריה. לא היה גם צורך להשתמש בסולמות, שכן התיקרות היו נמוכות ובמקום הסולם, נעזרו בשולחנות.

ברם, עבודות קשות ומפרכות היו מנת חלקן של הנשים לפני החג. היה עליהן להוריד את דלתות החדרים, החלונות ומדפי הארונות, למרק, ולצבוע, עד שמראה הבית היה נראה לפני החגים, כאילו בעליו עומדים לנוטשו, או לנסוע לאיזה מדינה שמעבר לים. שום דבר לא היה נשאר קבוע במקומו, מסלקים את השולחן והכסאות לאחר שמורקו היטב ואוכלים על הרצפה כדי לשמור את הכל לחג. בשבת הגדול, אין אוכלים בחדר, כי אם בפינה במטבח, או בחצר, כדי שלא להחמיץ את אשר הוכשר כבר בבית.

לרוב יהודי מרוקו, יש כלים שמורים לפסח, והם מוצאים משנה לשנה, מלבד העלי והמכתש " אל מהראז ", לכן מעטים הכלים שהיו חייבים להכשיר על־ידי העגלה וליבון.

הכנת המצה ואפייתה

החיטים להכנת המצות אוחסנו בעלית־גג א-רוף, והוכנסו לתוך כדים. לפעמים שמרו אותן במחסן מיוחד הנמצא בשדה הקציר, ושבוע אחרי פורים הוצאו ממקום איחסונן, הובאו הביתה והונחו בחדר לאחר שהוכנסו לתוך ציפיות צחורות. על החדר שבו אוחסנו, הוצבה ״שמירה״ והכניסה הן לקטנים והן למבוגרים נאסרה בהחלט. כן הוכנו דליים מלאים מים שנשאבו מהבאר הנמצאת בחצר הבית. המים האלו הונחו(לנו) לילה שלם תחת כיפת השמים, ותחת אור הלבנה כשהם מכוסים בסדין דק מאוד, עשוי מבד מיוחד הנקרא " אל-חאייאתי". למחרת הוזמנו השכנות וקרובות המשפחה ליום אפיית המצות, ותחת שמירה קפדנית ביותר, ניפו השכנות את הקמח מהסולת ואחרות לשו את הבצק.

המשפחות גם הזדרזו וקבעו תור לתנור הציבורי, הלא הוא " אל-פראן".

יום אפיית המצות היה יום חג ממש, כל השכנים והקרובים באו בשמחה לעזור ולהשתתף במצוות אפיית המצות. ביום הזה, המשפחה כיבדה כל העוזרים ב׳׳חמין׳ מיוחד שהכינה לכולם לארוחת הצהרים.

הנשים הזריזות מבין השכנות לשו ועזרו גם בעיבוד הבצק, וכל זה תחת פיקוח מעולה של החכם המשגיח על המבצע. כל ההכנות והעבודות נעשו במאפייה עצמה, זאת על־מנת שהבצק לא יחמיץ ח״ו.

קריאת ההלל

בעת אפיית המצות, הגברים קראו את ההלל ביחד, כאילו היו בבית הכנסת, וחזרו מספר פעמים על המזמור ״בצאת ישראל ממצרים״ כשהם מתרגמים אותו לערבית המדוברת, כדי שהנשים תבינה גם הן. הנשים מצידן הראו אף־הן את כוחן וליוו את הגברים בקריאות גיל של יו יו יו. גם האופה הגוי, המופקד על המאפייה והעומד ליד התנור, היה מהנהן בראשו לאות הסכמה, וכאילו שגם הוא יצא ממצרים.

לילדים הייתה זו חוייה בלתי־נשכחת לעמוד קרוב לתנור ולהתבונן איך אופים בזריזות כל־כך ואיך מכיני־המצה, כל־כך שמחים ועליזים, וגם הם רצו לעזור, אך אסור היה להם להתקרב יותר מדי.

המכונה כבשה היום את המקום הראשון בעשיית המצות וכמעט לכל אתר ואתר הגיעה והחליפה את הידים העובדות, אך עדיין ישנם יחידים המקפידים לאפות את המצות בעצמם .

המדקדקים מחמירים על עצמם לאכול מצה שמורה, אפוייה מחיטים שנשמרו משעת קצירתן, מצות אלו נהגו לאפות אותן בערב פסח י׳׳ד ניסן, אחר הצהרים.

אותם מחמירים נהגו גם להשתמש בשומן(מן החי) במקום שמן, כמו־כן, הם התנזרו משתיית תה, ומן השימוש בסוכר בפסח ואסרו אותם על עצמם. בתלמסן שבאלג׳יריה, נהגו כמה משפחות שלא לרכוש מצות לפסח לפני ראש־חודש ניסן, והן נזהרות מאוד לכבד מנהג זה. משפחות אחרות נוהגות ביום י״ד בניסן, כאשר הן מכינות את המצה שמורה, כל משפחה אופה לה עוד מצה שמורה נוספת בדמות ״יד״ ותולה אותה בחצר הבית לשמירה נגד כל מרעין בישין. מצה זו תישאר תלוייה כל השנה ותוחלף בשנה הבאה ב״יד״ אחרת חדשה שתוכן לפסח, כך שכל־מי שיזדמן לו לנסוע למדינה כלשהי שמעבר לים, במשך השנה, הוא יצטרך ליטול עימו את ה״יד״ (המצה) לסגולה ולשמירה.

המצה בארצות המגרב היא עגולה ולא מרובעת או משולשת, וזאת על־פי הכתוב: ״עגת מצות כי לא חמץ״ (שמות יב, לט) מלשון ״עג עוגה״, משום ״שבמצרים האמינו אז בכמה אלוהות, זה בשניים, זה בשלושה, זה בשישה וכן הלאה, והיה מנהגם לאפות לחם על־פי אופן אמונתם, המאמינים בשני אלוהות עשו לחם בשני ראשים, ואותם שהאמינו בשישה, עשו לחמם בשישה עוקצין, ואותם שעבדו ללבנה אפו הלחם בצורת הירח, וכדי להרחיק ישראל מהם, היה מנהג אבותינו במצרים לאפות הלחם עגול, שאנו מאמינים רק באחד, שאין לו ראשית ולא תכלית״. אגב, במרוקו אופים עד היום לחם בצורה עגולה, כיכר לחם עגולה הנקראת "כ'בזא " בערבית־יהודית.

מתוך הספר " נוהג בחכמה " עמוד קסד, סימן " יא "

יא. מנהג עושים מצות עגולות, משום דכתיב עוגות מצות ועוגה עגולה. ועיין רש״י מ״ק ד, בד״ה עוגיות כמו עג עוגה ועמד בתוכה. וכ״כ רש״י בתענית כג בד״ה עוגה, שורה עגולה היינו עוגה עגולה. ובשר׳ת מהר״י אסאד, ח׳ או״ח, סי׳ קנז, הקשה לאיזה צורך עשו העוגות עגולות. וכי ע״פ מ״ש רבינו סעדיה והרמב״ם ז״ל, לפי שהאמינו אז בכמה אלוהות זה בשנים וזה בשלשה וזה בששה וכן הלאה, והיה מנהגם לאפות הלחם ע״פ אופן אמונתם המאמינים בשתי אלהות עשו לחם בשתי ראשים, ואותם שהאמינו בששה עשו לחמם בששה עוקצין, ואותם שעבדו ללבנה אפו הלחם בצורת הירח. וכדי להרחיק ישראל מהם היה מנהג אבותינו גם במצרים לאפות הלחם עגול, היינו שאנו מאמינים רק באחד שאין לו ראשית ולא תכלית. והיהודים גם הלחם של שאר הימים עושים אותו עגול. וראה מזה בם׳ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ נא, אות ה.

יוצרות ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר' דוד אלקאים- יוסף שטרית

רבי דוד אלקיים

רק ידיעתו הרחבה בשירה האנדלוסית שהולחנה ועברה מדור לדור במרוקו ובשירה הערבית המרוקאית, שכמעט כל מחבריה היו מוסלמים, וידיעתו הרחבה לא פחות את המקורות העבריים המסורתיים שעמדו אז לרשותו, מסבירות את קנאתו העזה לשפה העברית ואת כאבו המר על הסד שאליו היא מכניסה את כל המתיימר ליצור בה. – מקורות אלה אינם כוללים בוודאי את העברית של כתבי ההשכלה שלא היה סיפק בידו להפנים את חידושיה, גם אם הרבה לקרוא בספרות זו. גם פה משמשת הכתיבה למשורר פורקן ממצב מתסכל זה, ובעיקר ניסיון להתמודד עם תנאים אלה המגבילים ומצמצמים את חופש המשורר, אך נותנת לו הזדמנות על אף הכול ליצור יצירה משמעותית שבה מיטשטשות לעתים קרובות מגבלות לשוניות אלה. לגבי יוצר כמוהו מגבלות אלה אף מדרבנות אותו להוציא מתוק מעז ולהרים את תרומתו להרחבת תחומיה של הלשון העברית ״הקצרה״. כך הוא כותב בכתובת של שיר נוסף על קנאתו ללשון העברית: ״פיוט זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה; ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים, וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה״.

הערת המחבר : לאור דברי ההספד על יצחק בן יעיש הלוי המובאים בהערה 32 דלעיל אין ספק, שפועלו של אליעזר בן-יהודה למען תחיית השפה העברית כפי שנתבטא בעיתון החבצלת וכן בעיתוניו הוא היה ידוע במוגאדור בקרב חוג המשכילים. ההודעה על הקמת החברה ״שפה ברורה״ בירושלים בידי אליעזר בן־יהודה ואישים ספרדים ואשכנזים כאחד התפרסמה בעיתונות העברית בתחילת שנת תר״ן, שנה שבה התחיל יצחק הלוי לשלוח את כתבותיו להצפירה. בתיבה זו, נדיבים, רמוז כנראה גם שמו של פרופ׳ יוסף הלוי, אשר הקדים בהרבה את אליעזר בן־יהודה בהטפה לחזרה לשימוש בעברית הכתובה והמדוברת, וגם כתב שירים לכבוד השפה העברית. שירים אלה, אשר יש להניח שהגיעו לידיעתו של ר׳ דוד אלקאים (יוסף הלוי ביקר במוגאדור בשנת 1876 כשליח חברת כי״ח כדי לבדוק את פתיחתו מחדש של בית הספר המקומי שלה והתראה עם אנשי הקהילה), נתפרסמו בספרו של יוסף הלוי, מחברת מליצה ושיר, ירושלים תרנ״ד. באחד מהם מופיעים ביטויים וצירופים הנמצאים גם בשני שיריו של דוד אלקאים. לשם השוואה ניתן פה שירו של יוסף הלוי המצוטט מתוך ש׳ הרמתי, שלושה שקדמו לבן-יהודה, ירושלים תשל״ח, עמי 44: שפה נעימה, עורי לחיים! באהבה יקראוך בנייך

אהבתו זו וקנאתו זו ללשון העברית מוצאות את ביטוין המרגש בשני שירי הלל לתפארתה של שפת הקודש. בשני פיוטים אלה בולטת השפעתם של שירים דומים שהופיעו באותה עת בעיתונות העברית של מזרח אירופה, וכן בולטת השפעתה של תנועת תחיית הלשון שמצאה ביטוי בעיתונים שונים דוגמת אלה של אליעזר בן־ יהודה, אשר פעולתו מרומזת כאן כנראה בתיבה נדיבים, המופיעה בשני השירים, המובאים כאן במלואם. שני הפיוטים הם שירים חרוזיים. הניקוד והעריכה נעשו על ידי, כמו בכל הקטעים שצוטטו כאן ובשירים שיובאו בנספח.

שיר 1: ״פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים, בשירים וכלי זמר; והוא על יקרת השפה״.

1 שָׂפָה יָפָה, כְּפֶרָח גִּנָּה בְיָפְיֵךְ, / כְּנִצָנִים, כְּשׁוֹשָׁנִים מַחֲמַדִים:

                     בָּאֵל יוֹצְרֵך בִּטְחִי וַעֲדֹה עֶדְיֵך, / יְחַדְּשׁ שְׂשׂוֹנֵךְ כִּלְשׁוֹן

                    [לִמּוּדִים;

וּבְטֹח שִׁירָה בִלְשׁוֹן זָהָב בְּלֶחְיֵיך, / וְאַל יִהְיוּ עֵטֵי יָדֵך כְּבֵדִים;

וְּבנוֹת הַשִּׁיר יִטְעֲמוּ מָן מִפִּרְיֵיך, / עוֹמְדוֹת צְפוּפוֹת כִּפְנִינִים,

 [כִּצְמוּדִים;

5 בְּעֵזֶר נְדִיבִים, מַשְׁכִּיחֵי עָנְיֵךְ, / כִּימֵי אוֹרָה וְשִׂמְחָה לַיְּהוּדִים.

וּדְעִי כִּי יוֹצְרֵךְ יִשַׁלֵּם נִשְׁיֵך, / עֲדֵי הַיּוֹם צֵאתֵךְ מִבֵּית עֲבָדִים

 

שיר 2: ״פיוט אחר על השפה״.

1 עוּרִי, שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפָה בְרוּרָה, / שָׂפָה בֵין הַשָׂפוֹת, מַה לָּךְ

 [נִרְדֶּמֶת ?

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ, הֲדוּרָה, / הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת.

תָּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה, / תִּתְנַשְּׂאִי בְתוֹך עַמֵּךְ, נֶעֱצֶמֶת.

וּבְנוֹת הַשִּיר תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשוּרָה, / כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה

 [נִקְסֶמֶת.

5 יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה; / בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.

 קוּמִי, אוֹרִי, פִּנַּת יִקְרַת כַּמְּנוֹרָה;/ בְּעֶזְרַת נְדִיביִם אַל לְך

 [נעלמתי

יֵשׁ תִקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה, / כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת

הערת המחבר : נקל להיווכח כאן, שלמרות השפעתו האפשרית של יוסף הלוי עולה כתיבתו של דוד אלקאים בהרבה על זו של קודמו. מלבד שירים אלה על השפה העברית כתב רד״א פיוט ארוך ״על הדקדוק״ העברי ובו נתן בחרוזים את כללי המבטא והטעם המסורתיים. ראה שירי דודים, עמי 237-235.

 

שירתו של ר׳ דוד אלקאים מדברת בעד עצמה. לא קם לפניו במרוקו – ולא בצפון־אפריקה בכלל – משורר שידמה לו בכושר ההתבטאות הלירית ובעצמת הביטוי שבתיאור רגשותיו וחוויותיו בשפה גמישה ואמינה. ברם עד כאן הוצגה בעיקר – ובקווים כלליים בלבד – יצירתו המקורית ביותר ביחס לרקע התרבותי־הרוחני שבו הוא חי ובו התחנך במוגאדור. בתחום זה של יצירתו הוא חושף את התלבטויותיו ואת רגעי התעלותו, את מבוכתו, את סערת נפשו, ולבסוף את התפכחותו משיכרון ההשכלה. ואגב כך הוא הראה, לגבי המתנסים בחוויה המשכילית, שסדנא דארעא חד הוא, במוגאדור או בליטא. תקופה זאת בחייו הייתה רוויה מתחים נפשיים וסיפוק רוחני ואינטלקטואלי רב. אך היא לא נמשכה כנראה יותר מכעשר שנים, וזאת הן מסיבות חברתיות־היסטוריות הקשורות לגורלה של יהדות מרוקו והן מסיבות אישיות שבהתפרקות חוג המשכילים עם פטירתו של ראש החבורה, יצחק בן יעיש הלוי. בזמן זה הלה ניסה יחד עם חברי חוגו להתאים את מודל ההשכלה המזרח־אירופי המתון לתנאים המקומיים שבהם הוא חי, בקהילה מלוכדת ובעלת מסורת ייחודית חזקה ובלתי מתפשרת. כך, למרות שקיעתו בתוך ספרות ההשכלה הייתה ונשארה מסגרת ההתייחסות התרבותית שלו היצירה התרבותית הערבית־המוסלמית המקומית, שבה קינא ואתה ניסה להתמודד, כמו שעשו משוררי תור הזהב בזמנם ועל פי כישוריהם. כשנדון בהמשך מחקר זה בכללים הפואטיים של יצירתו, נייחד מקום נכבד לסיגולו הווירטואוזי של משקל הקצידה לשירה העברית במרוקו, וניווכח לדעת שאימוצו של ז׳נר ספרותי ומוסיקלי זה זימן לידיו גם מכשיר פואטי גמיש וכובל בו בזמן וגם מפגש בין התרבות העברית, המסורתית והחדשה כולל יצירתו הוא, לבין התרבות הערבית־המוסלמית הסובבת. מפגש זה הוא אשר אפשר את פיתוחה של מסורת הפיוטים והבקשות שנקבעה בשיר ידידות, מסורת שהייתה גם מוסיקלית וגם טקסטואלית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר