ארכיון חודשי: פברואר 2017


הלידה, שמירת היולדת והתינוק – אליעזר בשן

הורים וילדים-אליעזר בשן

יולדות עולות לקברי חכמים. ר׳ דוד מועטי דן בשאלה האם יולדת לפני שתמו ארבעים יום ללידת זכר מותר לה להיכנס ״לבית קברות אל מקום הקברות של הרבנים לבקש רחמים״. התשובה חיובית (׳אשר לדוד׳, אהע״ז, דף לה, ע״א).

יתומה חולה לאחד לידה הולכת לבית דודה. הבעלים לא ידעו לטפל בתינוק וביולדת. זו חיפשה בית בו תוכל להיעזר בנסיון, וביחוד כשהיא או התינוק חולים. ר׳ דוד צבאח כתב בעיר מאזאגאן בשנת תרצ״א (1931) על אשה שסמוך ללידתה

נפלה בחולי רע וכשראתה עצמה חולנית וצריך לה מי שיטפל בה ובבנה הקטן אזי הלכה לבית דודה אחי אמה שהוא היה אפוטרופוס עליה זה שמו שמעון אביטבול. שתשב שם ימים אחדים שיטפלו בה הוא ואשתו ותמצא מנוח לפי שעה.

הבעל התנגד ואמר שהוא ישכור לה ״אשה כשרה שתטפל בה ובבנה ויביא לה רופא ויוליכנה לקברי צדיקים להשתטח לבקש רחמים על רפואתה״.

דודה סירב להיענות לבעל באומרו כי היא תמצא מנוח רק אצלו ״כי הוא גדלה כאב וגם היא בת אחותו ויש לו רחמנות עליה כרחם אב על בנים וגם אשתו יש לה רחמנות עליה כאם על בתה ולכן תשב הנערה אצלם ימים עד שתבריא״. החכם נוטה לדעתה (׳שושנים לדודי, אהע״ז, סי׳ כח).

סגולות לשמירת התינוק. במרוקו היו כותבים על נייר שמות הקודש ותולים בפתח הבית ועל הוילון. וכן תולים חוט ועליו תלוי ראש תרנגול וככרות לחם. וכן מושחים על ידו של התינוק משחה לשמירה. בימינו יש ניירות מודפסים עם מזמורים ושמות קדושים. סביב מיטת היולדת תולים חוט לשמירה (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמי קלו).

נהגו לתלות מעל המשקוף של הדלת צורת כף מנחושת שסימלה את המספר חמש כנגד חמשת החושים של המסתכל בעין הרעה. במשך היום עד החשכה היתה היולדת משמיעה צלילים תוך הקשה בכף או במזלג על החרב המונחת לפניה, כדי לבלבל את השדים. והיתה אומרת: ״המלאך הגואל אותי מכל רע״.

התינוקות היו ישנים עם האמהות וצמודים לגופן. וגם כשנגמלו עמדו תחת שמירת האמהות. ואם היו ילדות גדולות בבית הן היו שומרות על אחיהן או אחיותיהן הקטנות.

לשמירת התינוק, ״קח מילת נער קטן שעדיין אינו יודע וישים בפי הילד הנולד״ (רפאל אוחנא, ׳מראה הילדים׳, דף קד).

על מיטת היולדת היו פורשים סדין לבן ששימש חיץ בינה ובין החוץ, כדי למנוע הסתכלות בתינוק וסביבתו, נגד עין הרע, ועליה נתלו דפי שמירה, הכוללים פסוקים ולחשים. על מצחו של התינוק ובין שתי עיניו היו מציירים חמש נקודות שחורות נגד עין הרע והיו שענדו על ידי התינוק סרט שחור.

בתיטואן, לפי דיווח של שליח כי״ח בשנת 1889, הכניסה לחדר הלידה סגורה במשך כל הלילה, בחדר סמוך ישנים בני המשפחה השומרים על התינוק מפני המזיקים (המליץ, כט, תרמ״ט, גל׳ 94, עמי 3).

בצפרו נהגו להתכנס בבית היולדת ל״סדר״ הכולל אמירת פרקי תהלים, ברכת כהנים, פיוטים כמו ״בר־יוחאי נמשחת אשריך שמן ששון״ (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ג, עמי 86-84).

תחדיד. אחד האמצעים לשמירת התינוק היה טקס ה״תחדיד״. לפי המנהג בקהילות מכנאס, פאס וצפרו, מדי ערב עם תום הביקורים קרוב לחצות הלילה נסגר חדר היולדת, ובעל הבית החזיק בידו חרב ארוכה עטופה, מחשש עיני הגויים. הקיף את החדר בחרב ועושה כאילו עורף ראשים ומגרש שדים ומזיקים תוך אמירת ״ויהי נועם ה׳ אלקינו״(תהלים צ, 17) שלוש פעמים והמשיך באמירת ״יושב בסתר עליון״ (תהלים צא, 1). הדבר נמשך עד אחר ברית המילה. והנוכחים היו אומרים את הפסוק ״ויהי נעם ה׳ אלקינו עלינו ומעשי ידינו כוננה עלינו״ (תהלים צ, 17). ההנחה היתה שהשד מפחד ממתכת חדה.

לפי זכרונות מצפרו היה נהוג כי במקרה של ברק ורעם, היולדת שמה את תינוקה על ברכיה ופורשת עליו את שערותיה, כדי שלא ישמע ולא ייבהל (א. מיוסט, 2000, עמי 209).

במשך ארבעים יום מהלידה היולדת אינה מנחמת אבלים, ואינה הולכת לבית הקברות.

אם שתי יולדות נפגשות תוך ארבעים יום מלידתן, אינן מדברות זו עם זו. ואם צריכות לדבר, עליהן לשתות מים. כשהיולדת יוצאת מהבית ומשאירה את התינוק, נהגו לשים ספר תהלים תחת ראשו. ויש שנהגו לשים באופן קבוע ספר תהלים ליד התינוק. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על כך מסופק אם יש שורש למנהגים אלה או שהן מנהגי ״נשים בורות ריקי הדעת, והאמת הוא שומר פתאים ה׳״(׳נוהג בחכמה׳, עמי צט; א. ביטון, נתיבות המערב, עמי 136).

קמיעות. נהגו לתלות למראשותיה של היולדת קמיעות בצורת דפי נייר שעליהם כתובים שמות שונים לשמירה. היו שנהגו לשרטט בעטרן עיגול סביב למיטת היולדת כדי שהמזיקים לא יעברו ולא יזיקו לה. היו שהביאו צמח קוצני ותולים בפתח חדר היולדת. הדביקו גללי פרה על הקיר שלידו שוכבת היולדת. כותבים על נייר אדם וחוה ושמות מלאכים, כדי לגרש את הלילית ההורגת את הילדים, וכן היו שנהגו לשים בחדר היולדות בפינות החדר כתבים מיוחדים בהם כתובות המלים: ״אדם וחוה לילית״ ועוד שמות של מלאכים. כותבים את מזמור קכא בתהלים עם שמות האבות והמלאכים.

נהוג במרוקו כי כל שבעת הימים עד הברית שומרים על היולדת שלא תישאר לבדה בחדר, וכל הלילות מניחים נר דלוק. תולים על פתח הבית ולפני היולדת ניירות ועליהם רשומים פסוקים ושמות קדושים לשמירתה. שמים סכין תחת ראשה של היולדת והתינוק, על צרור של עשבים שחוקים לשמירה מהמזיקים.

אין מוציאים תינוק בלילה. הן נזהרות לא להוציא תינוקות בלילה אפילו לחצר מבית לבית, ואם מוציאות מכסות אותם היטב ולא מוציאות אותם תחת הלבנה משום הפסוק: ״יומם השמש לא יככה וירח בלילה״(תהלים קכא, 6).

ר׳ דוד עובדיה, הביא ראיות מדברי חכמים ראשונים כמו ר׳ אברהם אבן עזרא ואחרים על התקדים למנהג זה (׳קהלת צפרו׳, ח״ג, עמי 86, ד, עמי קה־קי).

היו מרחיקים קישואים ואבטיחים שהתינוק לא יריחם (עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ח״ג, עמי 352; א. ביטון, תשנ״ח, 151-150).

פסוקים לשמירת התינוקות בעריסה. לדברי ר׳ רפאל אוחנא ״בימי חכמים קדושים״ היו אומרים את הפסוק: ״ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש״ (בראשית מג, 11) (׳מראה הילדים׳, דף יח ע״ב). נהגו לבקר בשבת אצל התינוק הנולד והנימוק הוא מיסטי, כי הוא אבל על תורתו ששכח. הדבר מבוסס על האמונה שבהיותו במעי אמו ידע את כל התורה, ובלידתו שכח אותה (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף יא ע״א, אות מם, סי׳ י).

בדברו, כשהשאירו את התינוק לבדו בבית, היו מניחים סכין תחת הכרית שלו לשם שמירתו(א״ר מרציאנו, תשמ״ז, עמי 109).

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל – יוסף שטרית

טקס החינה

טקס החינה

תחנה שישיית: הובלת הכלה והחתן למקום ישיבתם המוגבה והצגת המתנות בליווי הפייטנים ובני המשפחה הובלו החתן והכלה מפינת הישיבה למקומות הישיבה שלהם על הכיסאות המוגבהים לשם עריכת טקס הצגת המתנות. בפתח תחנה זאת קראתי את הסטרופה החמישית בשיר:

מזוגי הזווגין דאגו לא רק להפגשת הלבבות ולהתאמת המזלות

אלא גם לתנאי השתפות החדשה, שיאפשרו נוחות לבני המעלות.

 מרבדים, כלים, מלבושים, תכשיטים הובאו לבית החתן במחולות.

על פרטי הנדוניה נהלו לעתים דיונים נמשכים עד למגנה,

 הכל נרשם בכתב סופרים ועדים כמו סך הכתבה המונה.

 

לאחר שישבו הכלה והחתן כשסביבם עומדים בני משפחותיהם, ובראשם הוריה של הכלה והוריו של החתן, ביצעו חברות הלהקה את הריקוד המלווה את שיר ״למאגוסה״: ״יא לערועא, יא לבארזא, דיתי סיד רזאל״ [=את הכלה, הישובה בישיבה הדורה, לקחת לך את אדון הגברים].

לאחר מכן הושיטה אם החתן את התכשיטים שנתנו היא ובני משפחתה לכלה, והוכרז על כל אחד מהם תוך הצגתו לעיני הנוכחים. לאחר מכן הוצג התכשיט שהורי הכלה נתנו לחתן.

עם תום הצגת התכשיטים ביצעו חברות הלהקה שירי הרקדה מסורתיים בטקסי החתונה של יהודים ומוסלמים במרוקו: השיר ״איילי איילי, חביבי דיאלי פיין הוואי״ [־־אויה לי, אויה לי, איפה הוא אהובי?] והשיר ״דור ביהא, יא סיבאני, דור ביהא״ [־הסתובב סביבה, הו זקן]. הקהל הוזמן להצטרף לריקוד חברי הלהקה ברחבת האולם.

            תחנה שביעית: מריחת החינה

בנין משפחה חדשה טבול כלו בסימן המזל וברכת הפריה ורביה.

דרכו של עולם להביא ילדים של שמחה, ילדים של גאוה ראויה,

כדי להמשיך את השושלה ולמלא את יעוד ההולדה, חובת הבניה.

 צבעי החנה העזים מתמזגים להם עם זהר הנעורים למנה

                         ומבשרים את חיות הכלה החמודה, שתהיה בריאה רעננה.

אם הכלה ובנות משפחתה מרחו עיסת חינה על כפות ידיה של הכלה ועל כפות ידיו של החתן ולאחר מכן על כפות ידיהם של בני משפחת הכלה ובני משפחת החתן, קרובים וידידים.

לאחר מכן ביצעה הלהקה שירי חינה מסורתיים, שהם גם שירי הרקדה. הקהל הוזמן להצטרף לחברי הלהקה. השירים שבוצעו הם:

א.         ״איימא, אלאלא, לערועא חנאת״ [=הו אימא, הו גברתי, מרחו לכלה את החינה].

ב.         ״אילאלי, א להווא, להווא, להווא, להווא, אילאלי״ [=אויה לי, אהבה, אהבה, אהבה, אהבה, אויה לי].

ג.          ״עבאתו, עבאתו, אלאה מא כלאתו״ [=לקחה אותו, באלוהים לא עזבה אותו].

החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

החשישים

המחצית הראשונה של המאה השמינית הייתה תקופה של פעילות נמרצת בקרב השיעים הקיצוניים. במהלכה הופיעו כתות ותת־כתות  למכביר בקרב האוכלוסייה המעורבת של דרום עיראק וחופי המפרץ הפרסי. תורותיהן היו שונות ואקלקטיות, והמעבר מכת לכת וממנהיג למנהיג היה קל ונעשה לעתים תכופות. המקורות המוסלמיים מציינים שמותיהם של מטיפים רבים, חלקם ממוצא פשוט, שהנהיגו מרידות וסופם שהוצאו להורג. כמה מתורותיהם הפכו מאוחר יותר אופייניות לאסמאעילים. קבוצה אחת ביניהן נהגה לחנוק את קרבנותיה בחבל התוך מצווה דתית – נוהג מקביל בעליל לכת התַ׳אגִים בהודו, המבשר את מעשי הרצח של החשישים. אפילו בין בעלי התורה המתונה היו קבוצות מיליטנטיות שניסו לתפוס את השלטון בכוח הזרוע. הם נחלו תבוסה וחוסלו בידי צבאות האומיים ואחר כך גם בידי העבאסים.

רוב התנועות המיליטנטיות הקיצוניות הקדומות במחצית השנייה של המאה השמינית נכשלו ונעלמו כליל או התמעטו באורח ניכר. היו אלה האמאמים החוקיים, אשר בהיותם מתונים, גמישים ועם זאת עיקשים, שמרו על האמונה השיעית והעשירו אותה בהכשירם את הדרך לקראת מאמץ חדש וגדול יותר להשתלט על העולם המוסלמי.

למרות כישלונות אלה בשלב קדום, ואף כי האִמאמים ריפו את ידיהם, הוסיפו להופיע קבוצות מיליטנטיות קיצוניות אפילו בסביבתם הקרובה של האמאמים החוקיים עצמם. הפילוג המכריע בין הקיצוניים והמתונים אירע בשנת 765 לאחר מותו של ג׳עפר אלצאדק, האמאם השישי אחרי עלי. בנו הבכור של ג׳עפר היה אסמאעיל. מסיבות שאינן ברורות כל צורכן – אפשר שבגלל התחברותו לגורמים קיצוניים – נושל אסמאעיל מהיותו יורש. רוב השיעים הכירו באחיו הצעיר, מוסא אלכּאט׳ס, כּאִמאם השביעי. שושלתו של מוסא נמשכה עד האמאם השנים עשר, זה אשר נעלם בשנת 873 בקירוב ואשר נחשב עד היום האמאם המיוחל, המהדי של רוב השיעים. חסידי שנים עשר האמאמים, הידועים בשם אִתְ׳נַא-עַשַרִיָּה (כת השנים עשר) מייצגים את הפלג המתון יותר של הכת. המחלוקת ביניהם לבין הגוף העיקרי של הסונים מצטמצמת בכמה ענייני הלכה, שחשיבותם הלכה והתמעטה במרוצת הזמן. מאז המאה השש עשרה נעשתה השיעה השנים־עשרית לדת הרשמית של איראן.

קבוצה אחרת קיבלה את אסמאעיל ואת צאצאיו והיא ידועה בשם אסמאעיליה. לאחר שפעלו בסתר במשך תקופה ארוכה, הקימו כת אשר בליכודה ובארגונה, מצד כוח משיכתה האינטלקטואלי והרגשי כאחד, עלתה על כל יריביה. את ההשקפות המבולבלות והאמונות התפלות והפרימיטיביות של הכתות הקדומות החליפה קבוצת תאולוגים בולטים בעלי תורה דתית ברמה פילוסופית גבוהה, שיצרה ספרות שרק עתה, אחרי מאות שנים של ליקוי מאורות, היא זוכה להערכה אמתית. למאמין האדוק בדת הציעו האסמאעילים כבוד לקוראן, למסורת ולמצוות, לא פחות מאשר הסונים; למשכיל הציעו הסבר פילוסופי ליקום, המיוסד על מקורות ההגות העתיקה ובייחוד על הפילוסופיה הנאופלטונית; לאיש הרוח העניקו אמונה רגשית אישית חמה, היונקת את כוחה ממופת סבלם של האמאמים ומהקרבתם העצמית של חסידיהם – התנסות בייסורים ובהשגת האמת. ולבסוף – לבלתי מרוצים הציעו את הכוח המושך הגלום בתנועת אופוזיציה חזקה, נפוצה ומאורגנת כהלכה, אשר נראה היה שהיא יכולה לספק אפשרות אמתית להפיל את המשטר הקיים, ולייסד במקומו חברה חדשה וצודקת, אשר בראשה האִמאם – יורש הנביא, בחיר אלוהים ומנהיגה החוקי היחיד של האנושות.

פיוט חברתי תרבותי לר' דוד אלקאים -185?-1940-יוסף שטרית

ואם מן הַפַּרְתְּמִים / גם אם אֲטָמִים, / רק מן הקיר וְלַחוּץ [שוכן מרומים.רבי דוד אלקיים

דמם וגם דם זרעם צועק בְּמָרָה: / נגזלים רוב ימיהם [ואין מושיע.

עשוקים גם רצוצים מזיו ואורה, / לבד אור שערם לבן [זיוו הופיע.

15 נשארו כאלמנה חיה צרורה / באין יוצא ואין בא, [אין טוב מביע.

כבחורים כבתולות, / משפט אחד על כֻּלָּם.

 ואם יצאו במחולות / גָּדֵר גוֹדְרִים לִשְׁבִילָם.

              פיהם בקולי קולות, / הַס מֵעֲבוֹר תּוֹךְ צִלָּם.

בשכלם משוש עולם, שבת היכלם; / לבם כשחור עין [וכאבים נעלמים.

  • ואם מן הפרתמים גם אם אטמים הכוונה כאן כנראה לראשי הקהילה בעלי הממון שזוכים ליוקרה ולכבוד גם אם חסרי דעת ותבונה הם;
  • אטמים: חידוש של המשורר, במובן של אטומים, סתומים בשכלם,
  • רק מן הקיר ולחוץ שוכן מרומים: בני המעמד הגבוה אינם מקיימים את דבר ה׳ האוסר אפליה בין בני קהילתו.

    דמם וגם דם זרעם צועק במרה .״: המשורר מעלה במחרוזת זו את מצבם הנורא של רווקים ורווקות מבני המעמד הגבוה הנשארים ברווקותם כל ימי חייהם משום שלא מצאו בן זוג מבין בני מעמדם וסירבו לחפש בן זוג בקרב בני המעמד הנמוך בקהילה.

  • דמם וגם דם זרעם צועק במרה: אלה שאינם מוצאים להם כלה ואלה שאינן מוצאות להן חתן אינם מקיימים את צו ההולדה ואינם מקיימים לעצמם זרע, על פי בראשית ד, י,
  • נגזלים רוב ימיהם ואין מושיע אין מי שיוציא את הרווקים והרווקות מרווקותם ויציל אותם מאסונם לאחר שחיי האושר שלהם נגזלו מהם, על פי דברים כח, כט.
  • עשוקים גם רצוצים מזיו ואורה שמחת החיים המזומנת לכל אדם שהגיע לפרקו ומתחתן נמנעה מבני המעמד הגבוה שנשמעים לקול המעמד ומתמידים ברווקותם;
  • לבד אור שערם לבן זיוו הופיע: רווקותם מאונס מלווה אותם עד לזקנתם;
  • אור שערם לבן זיוו הופיע על פי איוב לז, טו.
  • נשארו באלמנה חיה צרורה באין יוצא ואין בא: אלה שהתמידו ברווקותם חיים חיים עלובים כשל אלמנה ואין להם חיי חברה תקינים; הם נשארים מרותקים לבתיהם;
  • כאלמנה חיה צרורה: על פי שמואל ב כ, ג;
  • אין יוצא ואין בא: יהושע ו, א
  • אין טוב מביע: מצב אומלל זה אין בו טובה, על פי משלי טו, כח.
  • כבחורים כבתולות, משפט אחד על כלם: רווקות נמשכת מוצאים בקרב הגברים ובקרב הנשים כאחד, שתי הקבוצות הן קרבנות לכללי שמירת המעמד שנהגו בקהילה,
  • משפט אחד: על פי במדבר טו, טז.

        ואם יצאו במחולות גדר גודרים לשבילם: כשבני המעמד הגבוה עורכים חגיגות ומסיבות כמו טקסי                                                               חתונה למשל, הם מקפידים היטב על אי השתתפותם של בני המעמדות הנמוכים בחגיגות;

         ואם יצאו במחולות: על פי שמות טז, כ ומקורות נוספים;

          גדר גודרים לשבילם: על פי יחזקאל כב, ל ואיכה ג, ט.

  • פיהם בקולי קולות, הס מעמר תוך צלם: אם מישהו מבני המעמד הנמוך מעז להתקרב למקום השמחה הם צועקים עליו ומגרשים אותו מתחומם.

        בשכלם משוש עולם, שבת היכלם: בני המעמד הגבוה נהנים ממנעמי העולם ושוכנים בבתים מפוארים

 לבם כשחור עין: לבם שחור, אין בו רחמים על אחיהם העניים

וכאבים נעלמים: אינם משתתפים בצערם של אחיהם ואין עושים דבר להקל על מצבם

מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף – יוסף טובי

מקדם ומים כרך ט'

ואמנם בקהילת מכנאס נהגו על פי תקנה זו הלכה למעשה. במסמך מיום יא באדר תקכ״ח, כלומר שישה ימים לאחר התקנה הנ״ל, מסופר שההחלטה נתקבלה בנוכחות בני הקהילה והמכירה נעשתה במכרז פומבי:

בהיות כל קהלינו י<שמרם> צ<ורם> רובם ככולם מקובצים לשאת ולתת בענין המס המוטל עליהם, כי גדל הכאב מאד, נמנו וגמרו כולם למכור החנויות הידועות לכללות הקהל. וכן היה, שהיו מכריזים כל חנות, עד שהיו פוסקים המוסיפים, ואח״ב היו מוכרים בפנינו אנחנו החתומים אה פה נתנו הקהלה רשות גמורה ויכולת מספיק[נ״.]

ואילו במסמך מיום י באדר תקל״ט (1779) מסופר שהדבר נעשה בהסכמת אחד מחברי בית הדין:

מפני דוחק קהלינו בחוב שנושא בהם אדוננו המלך יר<ום> ה<ודו> כי רב הוא ונלאו שאת, נמנו וגמרו יחידי קהלנו בהסכמת א<חד> מב<ית> ד<ין> צ<דק> שהיה מצוי שם בעיר, למכור קצת קרקעות שיש לקהל זבות בהם.

תקנה מעניינת אחרת ממכנאס מיום ז בכסלו תקל״ב (1771) עוסקת בזיכיון לבניית חנויות על קרקע שהייתה בבעלות הקהילה מחוץ למלאח, סמוך לשערו. מאחר שהקרקע עמדה בלא שימוש, הוחלט לבנות עליה חנויות. אך מאחר שהקהילה בגוף לא יכלה לעסוק בכך, נמסר הדבר לידי אנשים פרטיים בתנאי שחזקת החנויות תחולק בין הקהילה ליזמים הפרטיים ביחס של 2:1, כלומר שליש בחזקת הקהילה וההכנסות ממנו יהיו לזכות העניים, ושני שלישים לזכות היזמים הפרטיים והם רשאים למכור חזקתם זו כרצונם. מסתבר שעשר חנויות לא סיימו היזמים הפרטיים את בנייתן והיו אנשים שהשתלטו עליהן באופן שנפגע האינטרס של הקהילה ולא היו פרות מקרקע ההקדש לטובת העניים. אשר על כן הפקיע בית הדין את חזקת המחזיקים בחנויות הללו שלא כדין במטרה למסרן ליזמים פרטיים אחרים על פי חלוקת החזקה הנ״ל. וזה לשון המסמך:

אחר שנתברר לנו, שהעשרה החנויות האחרונות שבשוק הצורפים לא נגמר בניינם. שאחר התקנה שתקעו שחזקתם תהיה לקהל. עמדו איזה ב<ני> א<דם> והחזיק כל א<חד> מהם בא׳ מהם. בכן אנחנו ב<יד> ד<ין> החתומים גמרנו ובטלנו חזקת המחזיקים בהם, יען שאחר התקנה וההכרזה החזיקו בהם, ולכן אין בחזקתם ממש ואין להם כלום אלא חזקתם של כללות הקהל היא, והרי יד הקהל נטויה על החזקות ההם לעשות בהם ככל אשר תאוה נפשם ואין מוחה בידם… ויובן שהתקנה וההכרזה הנז' לא על אלו החנויות בלבד, אלא על כל החנויות שיבנו מחוץ לפתח אלמללאח, הן אלו העשרה הן זולתם, חזקתם תהיה לקהל. ותקננו תקנה זו בהסכמת רוב הקהל וברשותם ובהסכמתינו וברשותינו. ומעתה הרשות נתונה ביד הקהל למכור חזקת החנויות ההם ע<ל> ד<רך> ז<ה>, דהיינו שני שלישים של כל חנות ימכרוהו למי שירצו ושליש של חזקת כל חנות ישאר לזכות העניים להתפרנס ממנו. ואין רשות לקהל לשלוח יד בחלק העניים בשום אופן.

חלקו השני של אותו מסמך עוסק במצב משפטי מסובך ביותר הידוע בשם העברי חזקת היישוב ובערבית גֶלְסָה. במקרה הנדון היה מדובר בחנויות שבנו מוסלמים על קרקע שנמצאה בשכונה המוסלמית אבל הייתה שייכת לקהילה היהודית כקרקע הקדש. יהודי ששכר את המקום מבעל הבית המוסלמי משלם לו כמובן שכר דירה, אבל עליו לשלם משהו לגזבר העניים, ותמורת זאת מכירה הקהילה בזכות חזקת היישוב שלו. מונח זה ומשמעותו המעשית ידועים ממערכת ההקדשות המוסלמית, אמנם לא כחוק הנובע מן המסורת האסלאמית־השרעית אלא כחוק שנבע מן המסורת החברתית (עֻרָף או עאדה), ועל כן התייחסו אליו חכמי ההלכה המוסלמים בשלילה גמורה. זכויות הגלסה אפשרו לאדם להחזיק ברכוש לא נייד, ליהנות מן השימוש בו ולהפיק ממנו רווח, אך מבלי להיות בעליו. במקרה דנן יכול השוכר היהודי ליהנות בכל דרך מן הרכוש ששכר מן הגוי, כולל הורשה לבנו, כמובן לאחר ששילם סכום מסוים לגזבר העניים על דרך הפשרה. אך זאת רק כל זמן שהוא עצמו מחזיק ברכוש זה ואין הוא רשאי להעביר את זכויות חזקת היישוב לאחר. מכאן שאם סילקו' המוסלמי מן הרכוש על כורחו, מכירה הקהילה בזכויות חזקת הישוב שלו, באופן שיהודי אחר אינו רשאי לשכור את המקום מן המוסלמי אלא בהסכמתו, ועל השוכר החדש לשלם לו שכירות. ואם מבקש המוסלמי לחזור ולהשכיר את המקום לשוכר הראשון והוא אינו רוצה בכך, רשאי יהודי אחר לשכור את המקום מן המוסלמי בלא לשלם לשוכר הראשון דבר, אך הוא חייב כמובן לשלם על דרך הפשרה סכום מסוים לגזבר העניים, לפי שהחזקה נשארה בידי ההקדש. הסדר מורכב זה נעשה מתוך אינטרס עיקרי אחד והוא שלא להותיר רכוש הקדש העניים בלא שיוציא פרות, בולל רכוש שבאופן מעשי אינו בחזקת הקהילה אלא בתחומי השכונות המוסלמיות. וזה לשון המסמך בעניין הנדון:

וכל החנויות הבנויים ביד הגוים בישוב הגוים וישכיר אותם איזה ב<על> ב<ית> תהיה החזקה לעניים, והאלגולס״א של השוכר. יובן שהשוכר יתפשר עם גזבר העניים בסך מה, והשאר שלו כל עוד הוא יושב בה. ואם עמד מרצונו ממנה או ב<ר> מ<ינן> נ<פטר> לב<ית> ע<ולמו> ובנו אינו ראוי לשבת בה ולא נשאר לו זכות. לכן אם הוציא הגוי בעליה בע<ל> כ>ורחו> והשכירה לגוים, תשאר לו האלגולס״א שלו, לענין שאם בא ישראל אחר והשכיר אותה מהגוי, יתן לו שכירות. ואם הגוי רוצה להשכירה לו והוא אינו רוצה, יכול ישראל אחר לשכור אותה מהגוי ולא יתן לא<חד>כלום. וכל שתהא בטילה וסגורה, יכול ישראל אחר להשכירה ואין לא׳ כלום. כל זה נוהג בחנויות שבתוך ישוב הגויים ממש. אכן בחנויות הצורפים חזקתם חזקה גמורה ואין בהם גולסא ולא שום דבר.

שירת ה'ערובי' א. צורות ביצוע – יוסף שטרית

הגן הנכסףמקדם ומים חלק א

סתהית זהו וגגאיים לוטאר,

זמיע לי נהווא יחלא כאס מרארו

פי ערשא באהיא תפאזי בל גיאר,

 ויכון הבב ננסים פאתח נווארו;

ותכון צינייא מקיימא בביסאן לבללאר.

 

התרגום העברי:

 

(נכספתי לבילויים ולנעימות מיתרים,

 לכל מה שימתיק את כוס המרורים

בגינה מרהיבה תפיג כל צער,

ומשב קל יפתח בה כל פרח;

והקערה מצוידת בכוסות הבדולח.)

 

הסבל

רפדת מן להמום סללא יתקדדר

 ועמלת מן להמום קפטאן וסאיא.

עמלת מן להמום סאריז פאס נעום.

עמלת רזלי וטלעת נאר מעאיא,

ומן חית בכית, איימא, וחד מא בכא מעאיא.

 

נשאתי מהדאגות כמה שיכולתי

ותפרתי מהדאגות קפטן וחצאית,

בניתי מהדאגות ברכה לשחות בה,

 [רק] טבלתי רגלי, ועלתה בי להבה,

 וכשבכיתי, הו אמא, לא בכה איש אתי.)

 

 

קלבי קמחא וכּל מן ואלאה רחא,

ונצראני זאבד רחא פייאם ססיף;

וטחנוני, יא נאס, טחנא פי טחנא,

ועמלוני פי למוואז ואנא סרת כפיף.

 ולמחבבא בלגראם, יא לאלא, מא נהייא בססיף.

 

לבי חיטים והכול מסביבו רחיים

והנוצרי הוציא רחיים בעתות חרב;

וטחנו אותי, הו ידידי, טחון וטחון,

הטילוני על גלים, ואני קל משקל.

והאהבה מרצון, גבירתי — לא מאונס.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון – ניעניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף! המאה הי״ט – יוסף שיטרית

מודעות חדשה לאנומליות וללשון – ניעניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף! המאה הי״טמקדם ומים כרך ב

יוסף שיטרית

ספרות ענפה תיארה עד כה את חדירתה והתפשטותה של ההשכלה האירופית הכללית בקהילות היהודיות במרוקו, במיוחד דרך רשת בתי־הספר של חברת כי״ח. חברה זו הוקמה, כידוע, בפריז בשנת 1860, ושנתיים לאחר מכן היא פתחה בקהילת טיטואן שבצפון מרוקו את בית־ספרה הראשון, ובו התנהלו הלימודים בצרפתית. אולם מתברר שבאותן שנים לערן התחילה לחלחל לתוך קהילות מסוימות במרוקו ספרות ההשכלה העברית, שפרחה אז באירופה מתחילת המאה הי״ט. יש לשער שחלחול זה הלך וגבר לאחר שהגיעו גליונותיו הראשונים של השבועון העברי המגיד, שהתחיל לצאת לאור בשנת תרי״ז (857ו). חלחול זה של ספרות ההשכלה ושל העיתונות העברית לא נשאר תחת קרקע החיים הקהילתיים היהודיים במרוקו, אלא ניתן לו ביטוי רעיוני וספרותי בכתבותיהם וביצירותיהם של סופרים עבריים שונים במרוקו של סוף המאה הי״ט, שהושפעו ממה שקראו, והגיבו בהתלהבות רבה לחידושים ולתמורות שתנועת ההשכלה העברית התכוונה, ואף הצליחה, להכניס לחיים היהודיים בעולם.

עד עתה נשאר עלום פרק מעניין זה בתולדותיה ובתרבותה של יהדות מרוקו. להוציא הערות נדירות שבדרך אגב, לא הוקדש כל מחקר לבדיקת מידת תפוצתן של ספרות ההשכלה ושל העיתונות העברית במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל. השתיקה בעניין זח נתנה מקום לפירוש, כאילו לא התקיימה כלל התופעה הנזכרת.

המחקר המוגש בזה בא להסיר את הלוט מעל פרשה מעניינת, אשר כפי שנראה להלן, השפיעה במידה מסוימת על עיצוב דמותה החברתית־תרבותית של יהדות מרוקו במאה הכ', והטביעה את חותמה העמוק על יצירתו של אחד מגדולי המשוררים העבריים, שקמו ליהדות מרוקו בכל הדורות – אם לא הגדול שבהם – והוא ר׳ דוד אלקאיים ממוגדור. בשיריו המשכיליים ובשירתו הכללית, כמו גם בכתבות ששלח לשבועונים הצפירה והיהודי בשנים תרנ״ב-תרס״ח (1908-1892), מנשבת רוחה החדשנית של ההשכלה על פי המודל העברי־לאומי, שהתגבש בעיקר במזרח אירופה. קדם לו בכתיבה המשכילית, ובפעילות המשכילית בכלל, בן דורו ובן חוגו יצחק בן יעיש הלוי (1895-1850), שחי גם הוא במוגדור, ואשר בכתבותיו הרבות, ששלח לעיתונות העברית בין השנים 1894-1891, הצליח לתת ביטוי מהימן ומעניין לדעותיו, לשאיפותיו ולאכזבותיו של משכיל עברי במרוקו של סוף המאה הי״ט. אגב כך הוא גם ביטא את התמורות המנטאליות, שהתרחשו בחוגים שונים ביהדות מרוקו במחצית השנייה של המאה הי״ט בתוצאה מהמפגש עם ההשכלה האירופית הכללית והעברית וכתוצאה מהתנאים הפוליטיים והכלכליים שהתפתחו במרוקו מאז סוף המאה הי״ח, תנאים שאף הביאו להתדפקותן הלוחצת של מעצמות זרות על שערי מרוקו. לצד יעיש הלוי ודוד אלקאיים, פעלו כנראה עוד משכילים עבריים לא־מעטים במוגדור, עד שהקימו לעצמם חוג משכילים. ביתר הקהילות, להוציא אולי טנג׳יר, היתה להשכלה העברית בתקופה זו השפעה בעיקר על יחידים או על משפחות, ולא על חוגים רחבים בקהילה. לפני שניגש לתיאור פעילותו היוצאת דופן של חוג המשכילים במוגדור, ננסה להמציא פרטים על ממדיה וביטוייה של תופעת ההשכלה העברית בקהילות שונות בסוף המאה הי״ט ובתחילת המאה הכי.

הערות המחבר :

תפוצתו של המגיד במרוקו תתברר להלן, במהלך הצגת ממצאי המחקר. אך יש להקדים ולציין שאנשי מוג דור התייחסו בכתבותיהם מסור המאה הי״ט ומתחילת המאה הכי אל רשימות, שהתפרסמו בשבועון זה עוד בשנים תרכ״ד-תרכ״ה (1864)

אודות יהדות מרוקו ואודות נסיעתו של משה מונטיפיורי למרוקו ותוצאותיה, ואשר תורגמוJewish Chron¡c1e. ראה: המגיד, שנה שמינית, גליון 35 מיום ו׳ באלול התרכ״ד, עמי 274-273, וגליון 36 מיום י״ג באלול התרכ״ד, עמי 282-281; גליון 39 מיום ה׳ בתשרי התרכ״ה, עמי 308; וכן גליון 44, עמי 331. כתבה ארוכה נוספת על יהדות מרוקו נתפרסמה בהמגיד, שנח אהת־עשרה (אדר א׳־״אדר ב' התרכ״ז), גליון 8, עמי 60; גליון 9, עמי 68, וגליון 10 עמי 76 – מאת יהודה שמעון סטאניסלאווסקי. נציין כאן עוד את סדרת הכתבות, ששלח אברהם שמלה מתוניס להמגיד בשנים תרכ״ד-תרכ״ו.

  1. כל החוקרים, ללא יוצאים מן הכלל, העוסקים כיום ושעסקו בעבר בחקר תולדות יהודי מרוקו ותרבותם במאות הי״ט והכ', עברו וממשיכים עדיין לעבור בשתיקה מוחלטת על התופעה הנידונה כאן, למרות שהדיה הברורים מצויים בכתבות רבות, שנתפרסמו בעיתונות העברית בשנים 1908-1890. חלק מכתבות אלה נרשם בחיבורו של אברהם הטל, יהדות צפוךאפריקה – ביבליוגרפיה, ירושלים תשל״ג, ערכים מסי 3543,3542 ו־3726.
  2. במחקר זה התחלתי לאחר שגיליתי במקרה כמה משיריו של ר׳ דוד אלקאיים לכבוד ההשכלה והלשון העברית, שידובר בהם בהמשן־ בהרחבה.
  3. על ר' דוד אלקאיים, שנפטר במוגדור בשנת 1941 בגיל שמונים ומעלה, ואולי אן) תשעים, ראה להלן. וכן את מאמריי: ( 1) "ר׳ דוד אלקאיים, משורר עברי במרוקו; (א) משורר אמן ומשכיל", אפריון, גליון 1 (אביב תשמ״ג), עמי 102-96; (2) ״ר׳ דוד אלקאיים – משורר אמן ומשכיל", בתור: ר׳ דוד אלקאיים, שירי דודים, ירושלים תשמ״ג.
  4. על יצחק בן יעיש הלוי כתבו לאחר פטירתו שני חבריו דוד אלקאיים ודוד יפלח בהצפירה: "קינים והנה (!) והי ישמעו בקהל עדתנו כי עלה המות בחלוננו ויאבק עם גור אריה ראש לחברתנו, רם הנפש, יקר הרוח, בן יחיד להוריו, חכם עדיף, המרביץ תורה בישראל, הסופר הנודע, החכם השלם, שאין גומרין עליו את ההלל הר׳ יצחק בן יעיש הלוי, ביום שבת קודש בעלות המנחה עלתה נשמתו למנוחתה, כלו בדמעות עינינו, כי אבד ממנו כלי חמדתנו, אשר שם לילות כימים והלך בדרכי התורה, ובמעגלי הספרות וההשכלה ובמאמריו היקרים במכה״ע (= במכתבי העתים) הצפירה, המגיד והמליץ ובמכה״ע בירושלים משך עליו עין בני עירו המכבדים אותו, בן ארבעים וחמש היה המנוח במותו ויעזוב לאנחות אשה ושתי בנות". הצפירה תרנ"ה,גליון 286, עמי 1131.

מלבד יצחק הלוי ודוד אלקאיים, חי במוגדור בסוף המאה הי״ט ותחילת המאה הב׳ משכיל שלישי בן הקהילה, אשר השאיר את רישומו בתולדות קהילתו – נסים לוי, המורה לעברית בביה״ס של כי״ח, שעליו כתב תלמידו יעקב אוחיון מעורכי השבועון היהודי־ציוני L'Avenir illustré, שיצא בקזבלנקה בשנים 1939-1926: Esprit avide

 Esprit avide de sciences exactes, montrant par là combien la gymnastique talmudique avait assoupli ses facultés. Il s'était adonné à l'étude des littératures et de l'histoire, et en particulier des mathématiques, puisant ces vastes connaissances dans les ouvrages écrits en hébreu moderne. (C'est nous qui soulignons  J.C.)

Ceci se passait vers les dernières années du siècle dernier

 A cette époque Ben Yehouda tentait la rénovation de l'Hébreu. Nissim Levy qui se tenait en contact avec les communautés d'Europe Orientale par les correspondances et les journaux se montrait un des plus ardents artisans de cette rénovation. Son entrée dans la ".classe d'hébreu fut un événement. Dès la première séance nous fûmes emballés. L'avenir Illustré, No 237 du 28.2.1935 page9

.נסים לוי נפטר בשנת 1935 בריו דה ז׳נירו, שאליה הוא היגר ממוגדור. על פי עדות אחת, שנמסרה לי בע״פ, הוא נאלץ לעזוב את מוגדור כתוצאה מפעילותו המשכילית הבולטת מדי, שהרגיזה את חוגי הרבנות בקהילה.ראה גם את יתר דבריו של יעקב אוחיון בנקרולוג המצוטט לעיל.

חוג זה מאוזכר כנראה בשם "חברתנו" ע״י דוד אלקאיים ודוד יפלח בהספדם על יצחק הלוי (הערה 6 לעיל). דוד אלקאיים קורא לו באחד משיריו "חברת הבין״, ובסדרת כתבות שהוא שלח בשנת 1900 להיהודי הוא מדבר על האגודה "לשכת יסוד המערבי", שהיתה "אח לאגודת ׳בני ישראלי בירושלים" (ראה היהודי, שנה שלישית, גליון מיום 22.2.1900, עמי 3). על אגודת משכילים זאת שמעתי גם מפיו של ר' שלמה כנאפו, בן 79, ממוגדור, החי כיום בירושלים, שסיפר לי שגם אביו, ר׳ דוד כנאפו, שנהיה לאחר מכן לרב הקהילה, היה חבר בה.

" היהודי " – אבני זכרון לקהילת מראקש – חביב אבגי

 

הפחד מן הבלתי נודע של מאורעות המלחמה.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

השמועות שהגיעו מארצות הכיבוש של הנאצים יימח שמם, היו מדאיגות ביותר. והדאגה של מה יהיה, הצטיירה בעיני כל. צו השעה היה לאפשר לכל לחיות ולעבור את התקופה בשלום. כל הפטנטים האלה או רובם שהיו תחליף לשעת הצורך, נעלמו כמובן אחרי המלחמה, וממציאיהם לא תועדו בספרי ההיסטוריה המקומית, ומיותר לציין שגם בעליהם לא קיבלו פרסים, והם היו רבים – רבים מאוד. ולמען האמת ספק רב אם מישהו מהם חשב על כך, מפני שבראש ובראשונה כל אחד עשה מה שעשה כצורך חיוני למלחמת הקיום שלו. ואם מישהו אחר נהנה על ידו אז מה בכך ? כולם ראו את הדבר כמובן מאליו שותפות גורל הגלות, ושל תלאות התקופה חלות על כולם.

החיים בפנים המללאח היו מאוד תוססים כלל וכלל לא משעממים, וזה דמה מאוד למשפחה שחיה עם לבטיה וקשייה, שעליהם היא צריכה להתגבר לבד. חיים של שמחה ועצב מהולים יחד, ובתוך כל זה לא נעדר מקומו של ההומור.

לעתים כשאין פרוטה בכיס והבטן ריקה, לא מעדר מקומה של הבדיחה. קורה לעתים שהבעל חוזר הביתה ואין באמתחתו כלום, עובר הוא לחנות מכולת וברוב ייאושו פונה לבעל המכולת ומבקש קילו קמח בהקפה. בעל המכולת הרגיל בשכאלה שקל ורשם לכשירחיב. הלה מביא את הקמח לאשתו ובמבט שאומר את הכל, מוסר לידה את הקמח ומלמל לחם. האישה עושה את מלאכתה בזריזות, ביודעה שחמש פיות רעבים ותאבים לשים משהו בפיהם. לשה את הקמח עם כמות הגונה של שמרים, על מנת שזה יתפח מהר. והנה הלחם מוכן, עוד לא הספיק להתקרר, וכבר לחם אחת נחטפה כלא הייתה. האב לא יכל להסתכל בשוויון נפש לגורל הכיכר שנשארה לפליטה, והוא ואשתו שזה מזמן לא נהנו מאורחה הגונה, מסתכלים אחד לתוך עיניו של השני, איך לבלום את יכולת הבליעה של ילדיהם.

האב החליט לקחת יוזמה ולעשות משהו שגם לו ולזוגתו יישאר משהן לאכול. פתח ואמר : ילדים ! יש לי סיפור חדש לספר לכם, ילדי השכונה אהבו את הסיפורים שלו, הוא התחיל לספר, ילדים ! עד שאימא תכין לנו את הארוחה, שבו נא בשקט, סיפוריו רתקו מאת הילדים והתארכו מאוד, ואחר ששברו רעבונם בכיכר לחם ותה, לא עבר זמן עד שהתחילו להירדם אחד – אחד.  וכל פעם שנרדם אחד מהם, היה מסמן לאשתו באצבעות היד כמה נשארו עוד שלוש, עוד שניים, עוד אחד….והנה גם זה נרדם, עכשיו יקירה אפשר לשבת לאכול. סלט של זיתים ותפוזים וקצת שמן לטבול את הלחם, מה צריך עוד ? מחר ירחם ה'.

" היהודי "

בין הדמויות היוצאות דופן במללאח, היה איש בעל הכינוי " היהודי " תרתי משמע, מאיין בא לו הכינוי הזה ? האיש היה קנאי מאוד לכל דבר שיש בו חשש חילול ה' חס ושלום. האיש לקח לעצמו תפקיד להיות שומר המוסר של העיר, יהודי גוץ בעל מבנה גוף אתלטי ורחב, מעל לכתפיו המוצקות וצווארו הרחב, בלט ראש בעל מימדים אדירים. כאמור היה האיש קנאי כמו פנחס בשעתו, רק במקום החרב השתמש הוא בראשו. ומי שקיבל ממנו " ראסייה " כזאת, מובטח לו שלא במהרה יקום. כל עיסוקו של האיש היה מכירת דברי סדקית, מסרקות, עפרונות, סיכות ראש, וכדומה.

הסתובב ברחובות מכר לכל דיכפין. במחיר קבוע, כי לא איש כמוהו ישנה את המלה שלו חלילה. האיש הקפיד מאוד על זמני ארוחותיו תדיר בשעה היעודה, בין שתיים עשרה לאחת, היה מופיע לארוחת צהריים במסעדת פועלים, במחיר השווה לכל נפש. על טהרת בשר ריאות כרשה ( כאס ) וחלקי פנים, דגים מטוגנים בלבד. המסעדות במללאח היו כשרות ללא צורך של תעודת הכשר כלשהי, כי אין חושדים בכשרים. המסעדה לא הייתה אלא אוהל רחב ידיים, עם ספסלים ושולחנות, היהודי תופס לו מקום ועומד על המקח בגודלה של המנה.

בעל המסעדה מכיר את הלקוח שלו מתנהג אתו בהתאם, ולמזלו אין לו הרבה כאלה. ולא מרפה עד שהוא זוכה לכל התוספות האפשריות, לוקח את הלחם והצלחת, מסדר הכל בפינה שלו בדחילו ורחימו נוטל ידיו ומברך, מתיישב עם הפנים אל הקיר, ומתחיל במלאכת האכילה כשכל מרכולתו מונחת לידו. בזמן שהוא אוכל לא מדבר, לא קונה ולא מוכר, ובכלל אינו סובל מי שיפריע לו. כי כולו שקוע בצלחת שלידו.

יום אחד, מעשה שטן : שני פועלים נחפזים תרו להם מקום לשבת, צלחותיהם בידיהם נתקלו זה בזה, ותוכן צלחותיהם נשפך זה – על זה. כהרף עין הוחלפו ביניהם מילים ומהלומות, הכל הפרידו בין הניצים, והיהודי כאמור כשהוא אוכל דבר לא יזיז אותו ממקומו.  ואז אחד הניצים הפליט קללה שיש בה משום דברי נאצה, שלא ישמעו בין יהודים ! על זה היהודי שלנו לא יכל היה להבליג, ויקום בלאט, פנה אל המגדף ואמר לו : רשע למה אתה מגדף ? וכי מה זה עסקך ועניינך אתה , ענה המגדף ?

היהודי ראה שהגיעה לקדש שם שמים ברבים, נשקו החשוב ביותר של היהודי כצפוי – זה הראש שלו, אך לא לפני שימלמל משהו הנשמע כמו " לשם יחוד " וכו….כזה היה האיש, אצלו כל דבר צריך יחוד, וכשהוא מנחית את " הראסייה " – התוצאה היא אחת, יריבו נמצא מונח למרגלותיו. וכך זה קרה כאן, שרוע על הרצפה, ובעזרת כמה מהסועדים קם על רגליו ותבע את היהודי לדין. לא מעט צרות גרם בעל הראש הזה ! פעמים רבות כמעט ונכלא לתקופה ארוכה, אך למזלו הערכאות של הערבים היו קנאים מאוד לדתם. ועונשים חמורים היו צפויים לאלה שקללו וחרפו, וגם היהודי שלנו יכל תמיד למצוא הבנה אצל השלטונות המקומיים. שום מחרף ומגדף בסביבתו של היהודי לא יקרה שלא לבוא על עונשו מידו, בעיקר מראשו ! מאז בעלי הפה הגדול לא היה להם מקום ליד היהודי.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

קבר הצדיק רבי דוד בוסידאן זצ״למקנס-ירושלים דמרוקו

זכורני עוד מילדותי שהיו מתאספים הרבה מתושבי העיר מקנס בל״ג בעומר בבית הקברות הישן, שבו היה קבור הצדיק רבי דוד בוסידאן זצוק״ל. ומדליקים שם מדורות ונרות לכבוד הצדיקים, הקבורים שם. הבאים לציון היו מביאים עימם בקבוקים קטנים מלאים שמן ומים, ומניחים על קבר הצדיק, והיא היתה סגולה טובה לכל פגע ומחלה, ומי שהתרפא מסגולה זו היה מביא לקבר הצדיק סעודה קלה ומיני מתיקה, ומברכים עליהם על יד הקבר.

ועוד מנהג היה, מי שלקה במחלת השיתוק או במחלה אחרת ל״ע, היו מביאים אותו לקבר הצדיק ומעמידים על יד קברו אוהל והיה מתגורר החולה זמן מה עד שמתרפא בס׳׳ד. ובכל לילה אחר חצות נגשים לקברו ומשתטחים ובוכים ומתפללים להשי״ת שירפא את החולה בזכות הצדיק.

סבי ר׳ משה טולידאנו ז״ל חלה בשיתוק ברגליו, ואבא ר׳ דוד הביאו כנהוג לקבר הצדיק והקים עבורו אוהל, ושם התגורר כמה ימים, ובכל לילה בחצות לקח אותו אבא ע״ה להשתטח על קבר הצדיק, לילה אחד לפתע החלה רוח סערה, ואחריה גשמים עזים, והפכו את האוהל על פניו, אבא מרי נשא את אביו על כתפיו ורץ עימו למצוא לו מסתור אצל אחד השכנים הקרובים עד יעבור זעם. והנה בבוקר השכם, הגיע אבא ע״ה לבתינו ובשורה בפיו סבא עומד על רגליו והחל מהלך, ובשבת הקרובה עשה מסיבת הודיה לכבוד הצדיק.

 

 

בית אבא ע״ה

אבא מרי ר׳ דוד ע״ה, היה איש צדיק וישר — ירא אלקים וסר מרע, רחים ומוקיר רבנן עד מאוד, רגיל היה בבל יום להתפלל בנץ החמה במניין יחד עם רבינו רבי ברון רפאל טולידאנו זצ״ל, ולא פסק ממנהגו זה גם בארץ הקודש עד יומו האחרון.

לפרנסתו — היתה לו חנות בגדים ושותפו היה אחיו ר׳ חיים ז״ל. וקיימו מאמר רז״ל חציו לכם, וחציו לה׳. וגם בשעות העבודה בין קונה לקונה היה לומד או אומר פרקי תהילים. אחר הצהרים סגר חנותו, וקבע עתים לתורה, כאשר עלינו ארצה וקבע משכנו בעיה״ק בני ברק, עירית ב״ב הציעה לו מקום עבודה במשך שמונה שעות ביום, להפתעתם סירב אבא ע״ה לקבל את ההצעה ואמר די לי בארבע שעות, כי ברצוני לקבוע עתים ללימוד התורה אחר הצהרים כדרכי מימים ימימה. מהכנסותיו חילק בקביעות מעשר כספים, גם כאשר קיבל קצבת זקנה.

אחז במידת השתיקה, ובשבת קודש נזהר מאד מלדבר דברי חול בשבת, נמנה עם קבוצת אנשים במקנס וביניהם אחיו ר׳ יוסף שליט״א, חתנו של רבינו, שהשתדלו בכל מאודם לשמור פיהם מדיבור חול בשבת.

בכדי להרבות בשמיעת דברי תורה, היה אבא ע״ה הולך לשמוע דרשה בבית כנסת אחד ואימי מורתי ע״ה לבית כנסת אחה ושמעו דברי תורה מהדרשן, וכשחזרו בשבת על הדרשות, אחד אמר לשני את אשר שמע, וכל ימי חייהם היו בחברותא.

יהודי אחד מתושבי העיר מקנס עסק לפרנסתו — בנשיאת משאות על חמורו, והנה בערב אחד מת החמור, ומטה לחמו נשבר. זעקות שבר ובכיות נשמעו מביתו. דודי ר׳ חיים ע״ה היה שכנו, כאשר שמע את הבכיות והזעקות נכנם לביתו לדעת על מה ולמה, ושכנו סיפר לו על שיברונו ויגונו, שאין ביכולתו מרוב עוני לקנות חמור אחר, ואין לו במה לפרנס את בני ביתו, שמע דודי ויצא מביתו והלן לבית מורי אבי ע״ה וסיפר לו, והם קיבלו על עצמם לקנות לאיש חמור חזק וטוב, וכך עשו וקיימו בעצמם: וכי ימוך אחיך והחזקת בו וחי אחיך עימך. מעשה חסד זה לא נודע כלל וכלל, רק בעלותי לארץ סיפר לי בנו של האיש, את הסיפור.

סיום רשימת הנספי ברעש האדמה באגדיר- ד"ר אורנא בזיז

מירה אברהםרעידת אדמה אגאדיר 001

מירה פלורה

מירה חנניה

 מירה סימון

מלכה נסים (בן 60)

מלכה ויקטור בן אליאם ולילי אביסרור (בן 9)

מלכה יהודה

מלכה ברנדה

מרצי׳ חנינה

סבג אסתר בת סעדה ויוסף מארש

סבג חיים

סבג שלי בת אסתר וחיים

סבג רות בת אסתר וחיים

סבג גבריאל בן אסתר וחיים

סבג פיבי

 

סבט יוסף

סבט רחל לבית בטאן

 

סוויסה זוהרה

סוויסה סולטנה

סוויסה סוזן בת סול ומסעוד (בת 6)

סוויסה מרדכי בן סול ומסעוד (בן 4)

סוויסה פנחס בן סול ומסעוד (בן 2)

 

סטריש מאיר (בן 32)

סטריש לינדה בת דניס ומאיר(בת4)

 

סטריש מיכאל בן דניס ומאיר(בת 2)

 

סממה הלן

עטר עליה־ליל, בת פיב, וחיים הרוש (בת 39)

עטר סילויה בת עליה־לילי ואלי (בת 12 וחצי)

עטר סניה בתעליה־ליליואלי(בת9)  

עטר רנה בן עליה־ליל, ואלי(בן 7)

עטרשירליבתעליה־לילי1אלי(בת5)

עטר ז'אנין בת עליה־לילי ואלי(בת3)

עטר אני בת עליה־ליל׳ ואלי(בת 2)

 

עשור דאק׳

עשור סחן

עשור שרל׳

עשור שמעון

עשור אלברט

 

פרז חליפה

פרז בבר

פרז מארי

פרז יוסף

פרז דוד

פרז יצחק

פרז סימון

פרז פיב׳ וילדיה

פרץ ז'קלין בת אסתר ושמעון קנפו (בת 22)

פרץ יצחק

פרץ דונה

פרץ דוד

 

צרפתי פנחס

צרפתי שמחה

 

קנפו שמעון בן סולטנה ויהודה ומשפחתו, בתו, חתנו ונכדיו

 

קקון מסעוד

רבוח יעקב בן עיסה־אליס ומשה (בן 45)

רבוח סוליקה־מוניק, בת מסוד׳ ויעקב (בת 14)

 

רביבו רחל

רביבו בבר בן רחל

שטרית מאיר

שריק׳ אנט

שריק׳ יעקב

שריק׳ טיט,

 

שריק׳ דוד

שריק׳ פאני

שריק, רחל בת ויויאן(בת 14)

תורדז׳מן יהודה בן חנה

Juifs du Maroc R.Assaraf..livraison d'août septembre 1947, le bulletin de Charles-Netter, qui

Censure ou autocensure oblige, l'événement où les originaires du Maroc tenaient la vedette ne trouva aucun écho dans Noar, alors que le drame de l'Exodus, où il n'y avait qu'un seul originaire du Maroc, fut largement couvert. Dans sa livraison d'août septembre 1947, le bulletin de Charles-Netter, qui restait toujours la seule publication juive auto­risée, rapportait qu'une délégation de la Fédération sioniste du Maroc s'était rendue chez M. Boniface, contrôleur-chef de la région de Casablanca, afin de lui exprimer la recon­naissance de tous les Juifs du Maroc « pour l'attitude pleine de noblesse et de grandeur que la France a eue vis-à-vis des épaves de l'Exodus en 1947 ». Sans naturellement oser évoquer la flagrante contradiction entre cette attitude et l'interdiction faite par ces mêmes autorités françaises au départ vers la même Palestine des candidats marocains à l'immigration.

Son éditorial équilibrait l'identification totale avec le sort des immigrants illégaux par un vibrant hommage à la France :

Si le cruel refoulement des passagers de l'Exodus révolte tous les Juifs du monde, si l'entrave faite à notre jeunesse rescapée des camps nazis de rejoindre le refuge auquel elle aspire légitimement en Eretz Israël, nous apparaît, de par ses principes et ses procédés contraires à la justice, nous pouvons enregistrer, avec réconfort et pour l'honneur de l'humanité, l'attitude pleine de générosité en face de ces événements qui est celle de la France…

Hommage soit rendu à la France, encore saignant elle-même de toutes ses blessures, aux prises avec un lourd héritage de guerre, qui vient, à l'heure où certains égoismes prennent le pas sur les idées généreuses défendues par les Alliés, sait dire son refus à toute oppression, s'affirme toujours humaine et demeure le champion de la liberté

Quand l'Agence juive accepta d'envoyer un troisième navire, le Hehaloutz, dans la nuit du 6 novembre 1947, il n'eut le temps d’embarquer qu'une cinquantaine de passa­gers. Il dut prendre la mer en catastrophe sous le feu nourri des gendarmes alertés par les riverains, laissant sur la côte quelque 600 candidats au départ. Ironie du sort, les 44 passagers du Hehaloutz, transférés en pleine mer sur un autre navire, le Haportsim, réussirent à échapper à la vigilance de la marine britannique et à débarquer près de Tel-Aviv.

Après l'échec du Hehaloutz, la filière d'immigration clandestine à partir de l'Algérie parut définitivement compromise. Le bruit fait autour de cette affaire par la presse algéroise obligea les autorités françaises à ne plus fermer les yeux sur l'existence du camp de Tenès. De plus, le gouverneur général de l'Algérie souligna que la poursuite de cette immigration risquait de provoquer des troubles chez les musulmans du Maroc, d'Algérie et de Tunisie.

La fermeture du camp de Tenès créa un drame humain. Des centaines de familles, qui avaient quitté le Maroc ou la Tunisie, se retrouvèrent bloquées en Algérie et ne pouvaient évidemment pas rentrer dans leurs pays d'origine.

Alertée. Me Cazes-Benattar, représentante à Casablanca du Joint américain, prit en charge ces familles. A Paris, les organisations sionistes firent pression sur le ministre socialiste de l'Intérieur, Édouard Depreux, dont dépendait l'Algérie, pour que ces candi­dats au départ reçoivent l'autorisation de gagner le sud de la France, en attendant de pouvoir partir pour la Palestine.

Conscients des dangers qu'ils encouraient, les Juifs du Maroc s'étaient abstenus d'ac­cueillir par des manifestations bruyantes de joie le vote, par l'Assemblée générale de l'ONU, du plan de partage de la Palestine le 29 novembre 1947. Ils s'étaient contenté de se rassembler dans les synagogues pour y réciter, dans une atmosphère de ferveur messianique, des prières d'actions de grâce.

Cette relative discrétion n’empêcha pas l'instauration d'un climat de tension entre juifs et musulmans que les autorités françaises observaient avec une certaine inquiétude. Le samedi 1er décembre 1947, à quelques heures du bal annuel de la Wizo (Women Inter­national Zionist Organisation), un événement mondain très prisé, le chef des services municipaux convoqua la vice-présidente du mouvement pour lui conseiller fermement d'annuler le bal, ce qui fut fait. Une semaine plus tard, la conférence de Sacha Erlich en faveur du Keren Hayesod fut également décommandée, alors que plus d'un millier d'invitations avaient été lancées.

L'une de ces invitations, adressée au directeur de la Banque commerciale de Casablanca, tomba entre les mains des nationalistes marocains qui exigèrent et obtinrent dudit direc­teur qu'il affirmât ne pas être sioniste.

Devant cette série d'incidents, les dirigeants du mouvement sioniste marocain décidè­rent l'interruption des activités officielles et observèrent une prudente retenue, pendant que la Résidence faisait discrètement protéger les quartiers juifs des principales villes.

Soucieux des conséquences néfastes pour le nationalisme marocain qu'aurait le déclenchement d'incidents antijuifs, le sultan Mohammed V tint à faire une claire distinction entre les événements au Proche-Orient et la situation particulière des Juifs marocains. Lors d'une audience accordée aux membres marocains, nouvellement élus, des chambres de commerce et d'industrie, le souverain réaffirma avec force qu'il « n'établissait aucune distinction entre ses sujets juifs et musulmans, également loyaux ». Il se tourna vers les élus israélites, les invitant publiquement à « persévérer dans la voie qui fut celle de leurs ancêtres, à travailler avec leurs frères musulmans, la main dans la main ».

Le principal parti nationaliste marocain, l'Istiqlal, diffusa un tract dans lequel il mettait en garde « contre ceux qui ont intérêt à dresser les uns contre les autres musulmans et juifs marocains », ajoutant : « Notre but vise uniquement la lutte contre le sionisme, en faisant abstraction de tout ressentiment à l'égard de nos compatriotes juifs qui, au même titre que nous, sont de nationalité marocaine et sont, comme nous, soumis à l'autorité du sultan. »

נכרי המקיים מצוות ומעלת הגרים-להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל-חיים בנטוב

גלות אדום וישמעאלממזרח וממערב

אם כי המחבר לא ראה גלות אדום, שמע עליה כנראה מפי אבותיו ומפי הבאים משם, שהגיעו מספרד אנוסים גם בזמנו. לתהלים קכג הוא אומר:

חננו ה׳ חננו כי רב שבענו בוז. ירצה כנגד גלות אדום וישמעאל. ישמעאל הם מבזים אותנו בדבריהם ופחזותם וזהו כי רב שבענו בוז. וכנגד אדום שהם הורגים נפשות ישראל בשמדות אמר רבת שבעה לה נפשנו… וזהו שחזר וכפלם: עלינו מלעיגים אותם שאננים הם ישמעאל (הלעג השאננים) גם מבזים אותנו אדום, שהם בית גאים, יבזונו.

ובמקום אחר: ״ישמעאל — שפת שקר, אדום לשון רמיה שאינו מדבר בפה ולב שוים״. תמונה אחרת מחיי היהודי מצייר להלן:

או שמעתי שישראל איך שיעשו ויתנהגו אין שווה להם. איש חכם נשפט את איש (כסיל) ואויל ורגז ושחק ואין נחת (משלי כט, ב) אם הם שאננים ושקטים לא ישתדלו בגאוה אלא שפלים, ילעגו להם יען שהם בבלויי סחבות לבוש, ואם ילבשו בכבוד וקצת מעלה, יבזו אותם העצב נבזה נפוץ (ירמיה כב, כח) ילבשו בגדי חופש רקמה? ונ״ל שאומרים ישראל, אותו הלעג לא היה ראוי אלא לגוים ושאננים ושקטים על שמריהם ומענים אותנו, וכן הבוז, היה ראוי לגוים גאים, החושבים כי כחם ועוצם ידם עשה להם החיל, להם היה ראוי הבוז והלעג לא לנו ה׳ לא לנו שכבר שבעה נפשנו במרורים.

אמונת אדום וישמעאל

כנגד אדום וישמעאל כי משיחם אומרים צד אלוקות בו. כנגד א׳ (= אדום י) — אל יעוז אנוש, כנגד השני (ישמעאל) ידעו גוים אנוש המה סלה על דרך לא איש אל שדרשו שצפה בלעם שעתידין א״ה לו׳ על משיחם שהוא אל, זה מי שיאמר כן — ויכזב. וכן הב/ לא בן אדם — והאומר כן, יתנחם.

ועוד במקום אחר: ״והנפש אשר תעשה ביד רמה. דברי המורה פ׳ מ״א, חלק ג׳ וירמוז על ישו ושליח ונביא הישמעאלים ועליהם הכפל.בכתובים״».

על דרך המלכות

״שכן דרך מלכות ישמעאל כי מלכות ופילגשים תצאנה בתוך שפחות מלובשות בלויי סחבות, שלא תוכרנה עד בואן לבית אז תלבשנה לצניעות זהו פנימה ממשבצות״ (זהב לבושה). ולהלן: המלך ״!אפי׳ עם עמו צריך לפעמים שיראה לעם כאלו הוא חלש, כזקן שנוטה לחולשה ורכות הלב לחמלה על בני עמו ולפעמים יראה כאדם תקיף ובעל כח מנהיג במורא מחזיק על קו הדין ולא יחמול ולוא יכסה ולא יעביד אשמה״.

דרכי נימוס

אלה שהיו.נהוגות בזמנו משתקפות בפירושיו. על הפסוק ״בניך כשתילי זיתים״ אומד: ״מצאתי כתוב שיהיה מוסרך על פניהם לבל יקרבו ולבל יסבו על שלחן אביהם יד ביד לאכול עמו!אלא סביב סביב לשמושו״. דומה שפירוש זה שמצא, אולי מאחד חכמי התושבים הוא, שכן דרך הערבים שהבנים ׳לא היו אוכלים על שלחן אביהם, בחינת ״.ראוני נערים ונחבאו״. אבל תרבות המערב שהביאו אתם המגורשים אינה כן, אלא הבנים .אכלו על שולחן אביהם עמו. נוהג אחר משתקף מפירושו: ״או ירצה שלא מפני הצורך תצטרך להשכיר בניר לאחרים אלא תמיד יהיו באוכלי שלחנך״. כנראה היתד. תופעה זו שכיחה בימיו

היוזם לאנוסים

בעיית האנוסים היתה גם בדורו, והיו אנוסים שהגיעו בימיו מספרד לארצות צפון אפריקה והוא רואה את חזרתם לדת בעין יפה. כלפיהם הוא מבאר את הפסוק בפרשת ניצבים ״ושבת עד ה׳ אלקיך״: ״תחלה יהרהרו תשובה בלבותם. ואין להם כח לפעול רק בלבם, אחר יוסיפו אומץ לנוס ולהמלט משם יהיה לאל ידם לעשות מצוות בפועל בלי פחד. זהו ואתה תשוב״ (אתה בעצמך עוד תשוב).

נכרי המקיים מצוות ומעלת הגרים

על הנכרים שעושים מצוות הוא מביא את דעת הרמב״ם, שפוסק להלכה: ״הנכרי והכותי —תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר… אע״פ שאינם חייבים במצוות… יש להם קצת שכר. כמו שאמרו בתלמוד יש להם שכר כמי שאינו מצווה ועושה״. על הגרים הוא מביא את דברי החבר ב״ספר הכוזרי״, שענה למלך כוזר על שאלתו: ״אני רואה שתורתכם אינה נתונה כי אם לכם״. תשובת החבר היא: ״לכל הנלוה אלינו מהאומות יגיעהו מהטובה שייטיב הבורא לנו אך לא יהיה שוה עמנו״. ורבי וידאל אומר על זה: ״ואני אין דעתי נוחה בכך. וכבודו במקומו מונח כי האמת הוא כי שוה הוא כגר כאזרח והלואי לא יהא גדול (מאתנו) כי מדברי חז״ל נראה שהוא גדול״. הוא סותר את דברי הכוזרי שקבע, כי ״לא ישתווה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח (היהודי) כי האזרחיים לבדם הם ראויים לנבואה״, ומביא ראיות רבות לסתור דבריו.

סוף הפרק להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל-חיים בנטוב

המשפחות מסיציליה שגילו שהן נצר ליהודים האנוסים

 

המשפחות מסיציליה שגילו שהן נצר ליהודים האנוסים

בסיציליה שבאיטליה ישנה תופעה הולכת וגדלה של משפחות נוצריות שמגלות לאחר שנים, כי הן משתייכות לצאצאי יהודים שחויבו להתנצר בימי הביניים. המשפחות לרוב מחליטות לשוב לחיק היהדות, אך מדוע הן בוחרות לעשות זאת ומדוע דווקא הכנסייה המקומית מסייעת לאנוסים לשוב ולהיות יהודים?

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1230760

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר