ארכיון יומי: 26 במרץ 2017


פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

כוס אליהופסח-קערת הסדר

הכוס המפוארת והיפה ביותר שבבית, היא המיועדת והנבחרת בליל הסדר להיות כוסו של אליהו . ממלאים אותה יין ומניחים אותה על שולחן קטן מיוחד, או על הכסא של אליהו זכור לטוב. כסא זה מעמידים במיוחד בכניסה לחדר בו מתקיים ״הסדר״. בגמר הסעודה ולפני התחלת החלק השני הפותח במלים: שפוך חמתן אל הגוים , אם קורה ואורח כלשהו מגיע ומופיע על מפתן דלת הכניסה, ראש המשפחה קופץ ממקומו, מבוהל ומקבלו במלים נרגשות: ברוך הבא בתקווה שאולי סוף סוף, הוא אליהו התשבי, כי יש אמונה מושרשת עמוק בלילה זה בלב כל יהודי, שאליהו הנביא מופיע בליל הסדר, בהסתר בכל בית יהודי כדי לבשר את הגאולה האחרונה. יש גם אמונה כי אליהו הוא מלאך הברית ובא בלילה זה ומעיד לפני המקום, שישראל מקיימים מצוות מילה ובפסח נאמר: וכל ערל לא יאכל בו(מנהגי ישורון, סימן קכ״ג).

נוהגים גם להזהיר את הילדים בל ישנו, כי הם עלולים להפסיד ולא יראו את אליהו המבקר בלילה זה בכל בתי ישראל.

גניבת האפיקומן

 

 

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. (פסחי, קיט, עב, במשנה).

המנהג המשעשע של גניבת האפיקומן על־ידי הילדים או המסובין אינו נהוג וגם לא מוכר אצל יהודי המגרב. ראש הסדר נוהג להניח את האפיקומן מתחת לשולחן מול עיניהם הצופיות של הילדים והמבוגרים כאחד, ואף אחד אינו מעלה על דעתו ״לגנוב״ או לשחק את ״המשחק״. בתום הסדר לוקחת אם המשפחה מצה שמורה או את השאריות של האפיקומן במידה ונשארו, מצניעה אותם בארון הבגדים של הבית . אחרי החג מוציאה את המצה השמורה, או את השאריות, מעגלת אותם עיגולים עיגולים, מנקבת אותם באמצע, כך יוצאות לה כעין מטבעות קטנות . דרך הנקב משחילה חוט ועונדת לבני־הבית, בנים ובנות, את המטבעות אשר ישמשו להם ״שמירה מעולה ובדוקה״ נגד כל עינא בישא ונגד כל מרעין בישין. אחרים נוהגים לנקוב את פרוסת האפיקומן, לעגל אותה ולתלותה על קיר החדר או בחצר הבית כ״סגולה להצלחה״.

בתוניסיה נוהגים שבסיום הסעודה מחלק בעל־הבית לכל אחד מן המסובים שתי פרוסות מן האפיקומן, אחת על חברתה. על המסובים לאכול את הפרוסה העליונה ולשמור על השניה במשך כל ימות השנה לסגולה טובה. (ילקוט מנהגים עמי 514). יהודי לוב נהגו להשאיר קצת מתבשיל האורז שממנו אכלו בסעודה והשאירו אותו גלוי, ללא כיסוי כל הלילה, ובבוקר טעמו ממנו כל בני המשפחה. לדעתם זו סגולה שלא יזוקו במשך כל השנה (שם ע׳ 381).

סגולות האפיקומן

סגולות רבות מיוחסות לאפיקומן ועל אחת מהן נאמר: ״לסערה בים קח כזית מצה שמורה, השלך אותה לים ואמור: משביע אני עליך רהב , שרו של ים בשם הגדול ״אגל״א״ (אתה גבור לעולם ה׳), וישקוט הים מזעפו ו־שם הנזכר היוצא מפסוק ״אז ישיר משה וגני ישראל״.

סגולה נוספת היא להטמין פרוסת אפיקומן תחת הכר או הכסת שמיסב עליו, על שם: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראך״ (תהל׳. לא, כ) (הרוקח).

כן טומנים האפיקומן בין כר לכסת, שהוא דרך שמירה, על־פי הכתוב ״ושמרתם את המצות״ (שמות, פרשת בא, יב, טז) (מנהגי ישורון).

טומנים גם את האפיקומן בכר או במפה לבנה כדי שיראו התינוקות וישאלו: מפני מה טומנים המצה ועדיין לא אכלנו? ומתוך התשובה נבוא לספר ביציאת מצרים. (הלבוש).

האמונה בהשקטת גלי הים נשענת גם על אחת האגדות האומרת: ״כשכינס הקב״ה את מי־הים בימי בראשית אל־מקום אחר, התנה תנאי אחד עם הים הגדול: כאשר בני יהיו בצרה ויצטרכו לעבור בים, תענה להם ותחצה את עצמך לשניים ובני ישראל יעברו בים ביבשה. בשעת יציאת מצרים, זכר הים את הבטחתו וקרע את עצמו, ובני ישראל עברו בתוך הים ביבשה.

חציית האפיקומן לשניים מסמלת איפוא את קריעת ים סוף וזאת אולי הסיבה שיהודי מרוקו נוהגים בשעה שמבצעין את האפיקומן לשתיים אומרים: ״ככה קרע ה׳ את הים לשנים־עשר מעברים״ וכו׳ וכך נהגו שבתום הסדר, כל אחד נטל חתיכת אפיקומן ושמר אותה עימו. וכאשר מישהו רצה לנסוע למדינה שמעבר לים, נטל עימו את חתיכת האפיקומן כסגולה בדוקה להשקיט את הים מזעפו על־ידי זריקת חתיכת האפיקומן לים.

גם אשה שתקפו אותה צירי לידה והתקשתה, נתנו בידה, חתיכת אפיקומן להקלת הצירים. יש גם המאמינים בכוחו של האפיקומן, להגן על האדם נגד עין הרע וגם הוא סגולה בדוקה לפרנסה טובה ולבריאות שלמה.

ישנם מקומות שבהם הנשים המעוברות נושאות עימהן פרוסת אפיקומן בתוספת קורט מלח וכמה ענפי אלמוגים לשמירת הריון.

תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל – האשה החכמה

האשה החכמהתפוח ההריון - עותק

היה היה חוטב עצים שהתפרנס מעצי היער שבסביבת ביתו. לחוטב הייתה אשה יפהפיה ונבונה שכמותה לא נמצאה בכל המרינה. יום אחד לא יצא החוטב לעבודתו. בעודו יושב בבית, בא אליו חבר והזמינו אל ביתו לשתות יין. נעתר החוטב להזמנה והלכו שני החברים לשתות יין.

לחבר הייתה בת צעירה, שאיש לא רצה לשאת אותה לאשה. לכן רצה אביה שהחוטב יישא אותה, בהיותו אדם טוב ולמרות שהיה נשוי. באותם הימים, היה מקובל שגבר יכול היה לשאת יותר מאשה אחת. מה עשה החבר? המתין עד שהחוטב שתה לשוכרה, קרא לבתו וקידש אותם כדת משה וישראל.

לאחר זמן, יצא החוטב והלך לכיוון ביתו שבקרבת היער. באמצע הדרך הארוכה, התפקח החוטב מיינו והצטער צער רב על המעשה שעשה. הוא התיישב על אבן שהייתה מונחת בדרכו והחל למרר בבכי. כך ישב על האבן זמן רב. הוא חשב וחשב איך הוא יוכל להסביר לאשתו טובת־הלב ויפת־המראה, את המעשה הנורא שבוודאי יפגע בה. לבסוף אזר עוז, נכנס הביתה, קרא לאשתו והתיישב מולה כשעיניו כלפי מטה מרוב בושה.

פנתה אליו האשה החכמה ואמרה: ״בעלי היקר, שפוך את לבך אפילו לקיר ובלבד שלא תשאיר מועקה בלבך״. פתח החוטב את פיו, והחל לספר את כל הסיפור מתחילת שתיית היין ועד לקידושין, כשכל הזמן מבטו מופנה כלפי מטה. ענתה האשה כשהיא צוחקת ומרגיעה את בעלה, ואמרה: ״למה צריך אתה להיות עצוב כל־כך? גש לבית חברך והודיע להם שאתה רוצה לערוך מסיבת חתונה, ולאחריה הזמן את אשתך החדשה לביתנו. ניתן לה את היפה בחדרים שאותו אפנה״.

החוטב, שהיה המום מדברי אשתו, הרים את ראשו והקשיב קשב רב. המשיכה האשה ואמרה: ״אני אארוז את בגדיי ואלך להוריי לתקופה של חודש. אתה בינתיים תיהנה עם הכלה הצעירה, אותה אני מכירה, ותשמח אותה. בתקופה זו, אל תנסה לבוא לראותני או לשלוח אליי דבר־מה״.

החוטב החל לבכות כשידיו בראשו ושאל את עצמו אם אין הוא חולם. לפי בקשת אשתו, הם לחצו ידיים לאות הסכמה על הצעתה והחוטב הבטיח שאכן כך יהיה.

האשה החלה באריזת חפציה, וכשעמדה לצאת פנה אליה החוטב ואמר: "לפי המקובל, הייתי צריך להענש על־ידך, כי לא הייתה שום הצדקה למעשה שעשיתי. הרי את אוהבת אותי ואני אותך. את מעודדת אותי לערוך חתונה מפוארת, וגם להביא את בת־החבר לחדרנו ולביתנו אני רוצה שתסבירי לי את פשר התנהגותך״. ענתה האשה: ״דבריך אמת, אך יודעת אני שלכל בעיה יש פיתרון. ידוע לך שאבי הוא חכם. באחד ממוצאי־השבת, כשאבי ישב בבית, עלתה במחשבתו בעיה שהוא לא יכול היה לפותרה. ישב וחשב כל הלילה, אך לשוא. ישב וחשב כל השבוע, וגם אז לא הצליח למצוא את פיתרון הבעיה. ביום השבת, כשהוא עיין והתעמק במקרה בסוגיה אחרת, הוא מצא שם את פיתרון בעיתו. כולנו ראינו אז את נחת הרוח שלו בעקבות מציאת הפיתרון. לכן אני צריכה זמן לחשוב על פיתרון בעיתנו״. לקחה האשה את חפציה והלכה לבית הוריה. החוטב הלך לבית הורי כלתו והודיע להם על תאריך מסיבת החתונה. הוא קבע להם שבועיים להכנות. לאחר שבועיים, נערכה המסיבה ולאחריה, לקח החוטב את כלתו לביתו. בהיותם בחדרם, הסתכל החוטב בפניה של הכלה, והנה הוא רואה לפניו אשה מכוערת, ורק הצבעים ששמה על פניה כיסו במקצת את הכיעור. הוא התמלא צער והחל לחשוב על יופיה של אשתו. הוא חשב: היא מכוערת, אך אולי היא חכמה. החל לשאול אותה שאלות פשוטות כמו: איך נקרא הערב שהתחתנו בו, או ימי השבוע, אך גם על שאלות פשוטות אלו לא יכלה הכלה לענות. התיישב החוטב והחל לבכות, מה לעשות? אמר בלבו: בהמה בדמות אדם לפניי, אעשה אותה לשיפחה והיא תשמש כעוזרת לאשתי בעבודות הבית. גם בזה לא הייתה טובה. כשביקש ממנה להביא לו כוס מים, היא גילתה עצלות, וכשהלכה סוף סוף להביא מים, הפילה את הכוס ושברה אותה.

אותו לילה לא ישן החוטב. הוא בכה כל הזמן ולמחרת, הלך לחברו שהיה מתווך, וביקשו שיעזור לו להתגרש מהאשה המכוערת והטיפשה. המתווך הצליח לשכנע את הוריה, תמורת כסף רב, להסכים לגירושים. החוטב שמח מאוד בלבו ורץ לבית הורי אשתו לבשר את הבשורה. הוא נזכר בדרך בהבטחתו שלא יבקר אותה לפני תום החודש כפי שסיכמו. הוא המתין בכיליון עיניים לסיום התקופה האמורה. יום אחד, ביושבו בבית בהמתנה לסיום המועד שנקבע, הופיעה אשתו. הוא קיבל אותה בכבוד מלכים, נישקה ללא הרף ופינק אותה שעות רבות.

פנתה אליו האשה ואמרה: ״האם ברצונך לשמוע את פיתרון הבעיה״? ענה החוטב: "לא ולא, את הפיתרון מצאתי בעצמי כפי שאביך מצא את פיתרונו. כעת יודע אני למה התנהגת כך, וביקשת שאביא את בת־ החבר לביתנו, ואף לחדרך. את צודקת במעשייך. אם היית מסרבת, ועומדת על כך שאבטל את התחייבותי לנישואין ואגרש אותה, הייתי חושב שמא היא יותר טובה ממך, אך את ידעת איזו מציאה נפלה בחלקי״.

ענתה האשה הנבונה: "אמת, כך חשבתי״. מאז הם חיו חיים מאושרים, הביאו לעולם הרבה ילדים יפים וחכמים ולא נפרדו עד יום מותם.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

אחרית דבר

"… ראשיתה של ל דבר עבֵרה"גיהאד ושנאת היהודים

הרס מגדלי התאומים יצר גל בלתי צפוי של טירוף אנטי־יהודי. מאז 11 בספטמבר יש בעולם יותר אנטישמים ויותר אנטישמיות מכפי שהיו בו אי־פעם. הנה כמה מהבולטים בגילוייה של התופעה.

׳הפרוטוקולים של זקני ציון, היצירה שהיטלר ראה בה את המדריך שלו לענייני יהודים, עובדה במצרים לסדרת טלוויזיה בת 41 פרקים. היא שודרה במהלך חודש הרמדאן ונמכרה ל־17 ערוצי טלוויזיה איסלאמיים או אף יותר מכך. לדעתו של חוקר האנטישמיות רוברט ויסטריך, הדמוניזציה של היהודים בסדרת טלוויזיה זו, שזכתה לפופולריות רבה, עולה בעוצמתה אפילו על זו שבסרטים האנטישמיים הנאציים.

סדרת טלוויזיה נוספת המבוססת על ׳הפרוטוקולים׳, הפעם בת 29 פרקים, הופקה בידי סוריה וחיזבאללה. באחד הפרקים נראה בתצלום תקריב רצח פולחני של ילד נוצרי בידי שני יהודים. כל מי שצפה בסצנת השחיטה הזו יושפע ממנה עד סוף ימיו. דורות יעברו עד שהרעל הרוחני הזה יפוג.

באותה שנה התקיימה במלזיה ועידה של ארגוני האיסלאם, וראש הממשלה המארח, דאטו סרי מהאטיר, תקף בנאום הפתיחה את ״היהודים״ וצייר אותם בשליטיו הנכלוליים של העולם. נציגיהן של 57 מדינות הריעו לו בעמידה. אף לא מנהיג אחד מהעולם האיסלאמי הביע הסתייגות. מהאטיר ידוע כיריבם של האיסלאמיסטים. אירוע זה מלמד לא רק שהאנטישמיות האיסלאמיסטית מתקבלת ב״אומה״ האיסלאמית בלא התנגדות, אלא גם ששנאת היהודים הופכת בהדרגה למכנה המשותף החשוב ביותר של המוסלמים.

בראשית שנת 2006, בבחירות דמוקרטיות ברשות הפלסטינית, הצביעו רוב האזרחים למען חמאס, וכך העניקו את השלטון לקבוצה שהשקפת עולמה מבוססת על ׳הפרוטוקולים׳.

במצרים, בירדן ובסוריה האחים המוסלמים הם הכוח בעל מרב הסיכויים לנצח בבחירות דמוקרטיות, אם תהיינה כאלה. מנהיגי האחים המוסלמים שותפים לנשיא איראן מחמוד אחמדינג׳אד בעמדתו המכחישה את השואה ובקריאתו להחרבת ישראל.

ממהפכת 1979 ואילך, איראן היא אחד המקורות החשובים בעולם לספרים ולסרטים אנטישמיים. הדבר החריף מאז בחירתו של אחמדינג׳אד לנשיא. הכחשת השואה הייתה לציר המרכזי במדיניות החוץ של איראן – לא כדי לשכתב את העבר אלא כדי לעצב את העתיד: בהכחשת השואה ובקריאות פומביות להרס ישראל, מכין המשטר האיראני את העולם לשואה חדשה.

צונמי זה של טירוף קשור רק בעקיפין לאמירות אנטי־יהודיות בספרות הקודש האיסלאמית. מטרתה של שנאת היהודים (והנוצרים) בעולם האיסלאמי של ימי הביניים הייתה לשמור על מעמדם הנמוך של הד׳ימים, או לשדל אותם להתאסלם. העוינות כלפי היהודים נקשרה בהשפלתם. ״האנטישמיות החסלנית״ (כביטויו של דניאל גולדהגן) השכיחה כיום אינה מפחיתה בהערכתם של היהודים, אלא מפריזה בה. הם מתוארים כשליטי העולם, ולפיכך כאשמים בכל אסונותיו. מכאן יש רק מוצא אחד: הצלת העולם באמצעות הכחדת היהודים. ״השמדת היהדות בעולם כולו״, הצהיר צו נאצי משנת 1943, ״היא תנאי מוקדם לשלום בר־קיימא״. משימה דומה נטל האיסלאמיזם על עצמו, ומטרתה הראשונה היא ישראל. כדבריו של מחמוד אחמדינג׳אד: ״המשטר הציוני יימחק והאנושות תשוחרר״.הזדון המחריד של המילים הללו גורם לשומעים אותן להרחיקן או לסלקן מהתודעה. ״באופן אינסטינקטיבי אנו מסיטים את מבטנו, כפי שאנו עושים כשאנו נתקלים באדם בעל עיוות צורה מפלצתי״, כותב דייוויד גלרנטר. ״אין דבר שקשה ומפחיד לחזות בו יותר מאדם שמראהו אינו אנושי״.

אפשר, במידת־מה, לתרץ כך את התנהגותם של אזרחים מן השורה, אך בשום אופן לא את זו של התקשורת והפוליטיקאים. הללו מכירים את התוצאות ההיסטוריות של ״אנטישמיות גואלת״ (כביטויו של שאול פרידלנדר), אך במקום להיות דרוכים למשמע גילוייה העכשוויים הם עוצמים את עיניהם. העובדה שמאז 11 בספטמבר הגיעה שנאת היהודים בעולם המוסלמי לממדי מגפה מתקבלת בזלזול או בהתעלמות.

מתוך צירוף זמנים מקרי, התכנסו ראשי מדינות אירופה לוועידת פסגה יום לאחר נאומו האנטישמי של מהאטיר במלזיה בשנת 2003. בעת הכנת הצהרת הנעילה הוכלל בה גינוי למהאטיר, אך נשיא צרפת, ז׳אק שיראק, וראש ממשלת יוון, קוסטס סימיטיס, הטילו וטו. הגינוי הועבר להצהרה צדדית. לאחר זמן הודה מהאטיר לשיראק בפומבי.

בשנה שלאחר מכן ערך בברלין הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה ועידה למאבק באנטישמיות. הציר הצרפתי פייר ללוש הציע דרך מעשית לקידום מטרת הוועידה: לקיים בעתיד ועידה דומה בקהיר או ברבת עמון. אלא שהדובר הבא, שר החוץ הגרמני יושקה פישר, הסיר מיד את ההצעה מסדר היום, באומרו שהאנטישמיות היא בעיה אירופית ״ואינה עניין למדינות אחרות ולתרבויות אחרות״. ואכן, בלחצן של מדינות ערביות אך גם של מדינות אירופיות, במסמך הסיכום של הוועידה אין מוזכרת אנטישמיות איסלאמית.

כשהסתמן, בשנת 2005, שחמאס ישתתף בבחירות ברשות הפלסטינית, קידמו זאת בברכה לא רק האיחוד האירופי, אלא גם ארצות הברית. העובדה שאמנת הארגון, המצע שלו, ״נראית כאילו הועתקה מדפי ׳דר־שטירמר׳ – כפי שהעיר נכונה סרי נוסייבה, נציג אש״ף בירושלים לשעבר – לא הובאה בחשבון. מדינות המערב התעלמו גם מהעובדה שמפלגה בעלת מצע אנטישמי כמו זה של חמאס לא הייתה מורשית להשתתף בבחירות בשום מדינה אירופית.

נדירות גם ההתייחסויות לסכנה הברורה שמציבה תכנית הגרעין האיראנית. הסכנה שבתכנית זו נובעת מהיותה אחד הרכיבים בתבשיל איראני ייחודי, המכיל אנטישמיות ואורניום מועשר, הכחשת שואה והיי־טק, פולחן מוות ופיתוח טילים, משיחיות שיעית ופלוטוניום. כאן, התרחיש הגרוע אינו התגברות פיגועי ההתאבדות נגד אזרחים ישראלים, כי אם הפצצת־התאבדות אטומית של ישראל כולה. אלא שהחלטות מועצת הביטחון של האו״ם, ועמדותיהן של חמש החברות הקבועות, מנתקות את הממד הטכני של תכנית הגרעין האיראנית מהרקע האידאולוגי שלה.

האנטישמיות האיסלאמית היא טאבו גם בחלקים מסוימים של האקדמיה. פרופ׳ פיטר ואן־דר־הורסט מאוניברסיטת אוטרכט שבהולנד למד זאת כאשר, בתום 37 שנות הוראה, הציע שנושא הרצאת הפרדה שלו יהיה עלילות הדם נגד היהודים. נשיא האוניברסיטה ביקש ממנו להשמיט מההרצאה את החלק העוסק באנטישמיות איסלאמית. משסירב ואךדר־הורסט לעשות זאת הוזמן להופיע בפני ועדה בת ארבעה פרופסורים. הללו עמדו על דעתם שעליו להשמיט את הפסקאות המדוברות. הרצאה על אנטישמיות איסלאמית, הסבירו, עלולה לעורר תגובות אלימות מצד תאי הסטודנטים המוסלמים ולהקשות על השיח הבין-דתי. ואן-דר־הורסט נאלץ לקצץ את הרצאתו, אך הגרסה השלמה שלה הגיעה לקהל רחב בהולנד ומחוצה לה.

גם לי אירע מקרה דומה. כשהוזמנתי באפריל 2003 לאוניברסיטת ייל, לשאת הרצאת אורח על ״טרור איסלאמי ואנטישמיות: השליחות נגד המודרנה״, קמה סערה גדולה כל־כך עד שהמארגנים נאלצו לשנות את התכנית. הכותרת המקורית של אחד הסימפוזיונים, ״ג׳יהאד איסלאמי כמקרה של טרור גלובלי לא־מדינתי״, הוחלפה ל״טרור גלובלי לא־מדינתי״. לחבר המידַיינים צורף דובר נוסף, שמומחיותו היחידה הייתה היותו נשיא ״הקואליציה לזכות השיבה הפלסטינית״ באוניברסיטת ייל. עם זאת, לכל הפחות יכולתי להשמיע את דבריי. לא כך היה ארבע שנים לאחר מכן, באוניברסיטת לידס שבבריטניה. גם פה היה צירוף המילים ״אנטישמיות איסלאמית״ סדין אדום. כותרת הרצאתי, ״מורשת היטלר: אנטישמיות איסלאמית במזרח התיכון״, שונתה בעקבות מחאת דוא״ל של שני סטודנטים מוסלמים ל״המורשת הנאצית: ייצוא אנטישמיות למזרח התיכון״. לשווא היה התיקון. ביום הגיעי ללידס הודיעה הנהלת האוניברסיטה על ביטול הרצאתי ״מסיבות ביטחוניות״. איש, גם לא הסטודנטים המוסלמים, לא איים באלימות – ובכל זאת, כמו באוטרכט, חירות הדיבור הושעתה באקט מקדים של צנזורה עצמית.

הנהלותיהן של שתי האוניברסיטאות האמינו שבהשעותן את חופש הדיבור, ובאוסרן להזכיר בעיה אמיתית באולמות ההרצאה, הן ממלאות את רצונם של הסטודנטים המוסלמים הרבים שלהן. האבסורד שבהתנהגות זו בולט על רקע העובדה שגם מפי מוסלמים נשמעת ביקורת על האנטישמיות האיסלאמית. לאחר נפילתו של סדאם חוסיין צצו כפטריות אחר הגשם התבטאויות של מוסלמים בזכות רפורמה באיסלאם. בין אלו מעטות עדיין ההתבטאויות נגד האנטישמיות, אך דווקא משום כך ראוי שנאזין להן.

״מדוע אנו שונאים את היהודים?״ שאל הפובליציסט הסעודי חוסיין שובכשי בחודש מאי 2005 ביומון הערבי ׳א־שרק אל־אווסט׳, המתפרסם בלונדון. ״מידת השנאה העצומה כלפי היהודים היא מביכה״, כתב. אם נבין ״כיצד הדבר התפשט עד כדי כך שהם הפכו להיות הסיבה לכל אסון, נוכל להבין את רעיון החלוקה [של בני האדם] לקבוצות ולתת־קבוצות״.

בחודש ינואר 2006 התאונן הפילוסוף חתוניסי מזרי חדאד על כי דעת הקהל הערבית ״מצאה באנטישמיות את המזור לכל פצעיה הנרקיסיסטיים ולכל תסכוליה החברתיים, הכלכליים והפוליטיים״. הפונדמנטליסטים ״צמצמו את הקוראן לכדי כתב פלסתר אנטישמי מבחיל״, ובכל זאת יש להודות כי ״כמה מפסוקי הקוראן, כשהם מבודדים במכוון מהקשרם ההיסטורי, תרמו אף יותר לעיגונם של סטראוטיפים אנטישמיים במנטליות הערבית ובזו המוסלמית״. אפשר להיחלץ מ״התאבנות״ מנטלית זו, אך הדבר ידרוש ״תעוזה אינטלקטואלית״ מצדם של חכמי הדת. ״כיוון שהם אינם יכולים לטהר את הקוראן מסיגיו בעלי הפוטנציאל האנטישמי, עליהם להיעזר ביכולת הפרשנות שלהם״.

הסופר המצרי הישאם א־טוחי הזכיר במאמרו מאפריל 2007 את התפקיד שהיהודים מילאו ״ברנסנס(נֵהדה) המצרי״ של שנות העשרים: הם ״ייסדו את חברת המלח והסודה […] את חברת הנפט המצרית […] את החברה לקילוף אורז […] את הבנק המצרי למשכנתאות […] את בנק המשפחה 1…] בתחום האמנות הם היו היוצרים והמבצעים שהשתתפו בתחיית המוזיקה והזמרה, ובייסודם של הקולנוע והתאטרון המצרים״. הוא מזכיר את גירוש ״היהודים הערבים״ משנות החמישים ואילך, ואת העובדה שהיהודים מוכפשים ״באופן מכוער ביותר בתפילות המוסלמים, ובכל המסגדים הערביים״, ומתוארים ככופרים, כנפשות מקוללות וכבוגרים ״בכל הספרים, העיתונים ותחנות הטלוויזיה, ממשלתיות ופרטיות״. משום כך הוא מבקש לאחל לקומץ היהודים שנותרו לגור במצרים ״חג פסח שמח״.

הנה כי כן, שעה שיש מוסלמים התומכים במאבק אוניברסלי נגד האנטישמיות, ובכך תורמים תרומה שלא תסולא בפז להשגת פתרון של שלום במזרח התיכון, מוסלמים אחרים מבקשים למנוע כל אזכור של האנטישמיות האיסלאמית, שלא לומר דיון ציבורי עליה. אלה האחרונים הם שהרוויחו מדרך הפעולה שבחרו אוניברסיטאות אוטרכט ולידס.

לא ייפלא אפוא שמספר גדל והולך של מוסלמים אנטי־איסלאמיסטים מתלוננים על התנהגותם רצופת הכוונות הטובות של אקדמאים במערב. ״כשאנשי המערב מוותרים לאיסלאמיזם בשם התקינות הפוליטית, הם למעשה מסכנים את חייהם של רפורמיסטים, ובמקרים רבים גורמים להשתקתם״, טוען תאופיק חמיד, לשעבר חבר בארגון המצרי האיסלאמיסטי ״אל־גמאעה אל־איסלאמייה״. ״כך נמנעת ביקורת צלולה על חוקי השריעה, שלמשל קוראים למוסלמים נאמנים להשמיד את היהודים לפני ׳קץ הימים׳״. חמיד מסכם באומרו כי ״בלי להתעמת עם השורשים האידאולוגיים של האיסלאמיזם לא יהיה אפשר להיאבק בו״ – מציאות נכוחה שעל הפוליטיקאים משני עברי האוקיינוס האטלנטי להכיר בה.

בהקדמה לספר זה ציינתי את העובדה שאפילו הדוח של ועדת החקירה האמריקנית לאירועי 11 בספטמבר ממעט להתייחם לתשתית האידאולוגית של אל־קאעידה. מהדוח עולה הרושם שהאיסלאמיזם צמח כתגובה למדיניות המערבית. זה מתחיל בהערה על ראשית ימי האיסלאמיזם. בעת ההיא, מספר לנו הדוח, ״הפונדמנטליסטים סייעו בניסוחן של טענות אנטי־קולוניאליות״ – כאילו בראש סדר העדיפויות של האחים המוסלמים בשנות השלושים עמדה הקמתה של תנועת מחאה לגיטימית. המסר בדבר אשמתו של המערב חוזר כאשר הדוח פונה לנתח את מניעיו של בן־לאדן: ״התמרמרותו של בן־לאדן על ארצות הברית החלה כנראה בתגובה למדיניות ספציפית של ארצות הברית, אך עד מהרה העמיקה מאוד״. האמת היא שהכרתו הפוליטית של בן לאדן לא התעוררה בשל ״מדיניות ספציפית של ארצות הברית״, אלא בשל הרצאותיהם הג׳יהאדיסטיות של מוחמד קוטב ועבדאללה עזאם.

כך נוצר בדוח הסבר חד־ממדי להצלחתה של אל־קאעידה: ״כיוון שהבעיות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות יצרו חברות נוחות להתלקח, המסורות הפונדמנטליסטיות הקיצוניות ביותר היו כגפרור בידיו של בן־ לאדן״. נכון, כמובן, שהאיסלאמיסטים מבקשים לנצל לצורכיהם בעיות חברתיות אמיתיות, אולם האיסלאמיזם בדרך כלל אינו הגפרור שמתלקח בלהבות מחאה כשהוא מתחכך באי־צדק חברתי – אלא ספק חומרי הנפץ, המכלה בזדון כל מה שעשוי לקדם התפתחות חיובית באישיות המוסלמית: קולנוע ותאטרון, חושניות ושוויון האישה, מחקר מדעי והגדרה עצמית. הרדיקליזציה של האיסלאם, יותר משהיא תוצר העוני והיעדר ההזדמנויות, היא הגורם להם. מי שמסרב לראות זאת, מי שממאן לזהות את תוכנה של האידאולוגיה האיסלאמיסטית – פולחן המוות, האנטישמיות ושנאת החירות – נידון ״לגלות״ שוב ושוב ש״גורם העומק״ היחיד לטרור הוא המדיניות האמריקנית.

איש מדע המדינה אנדריי ס׳ מרקוביץ ניתח כיצד התרחש תהליך זה באירופה:

בסוף אוקטובר 2001, שישה עד שמונה שבועות לאחר 11 בספטמבר וזמן קצר לפני המתקפה האמריקנית הצפויה נגד משטר הטליבאן באפגניסטן, נפוצה באירופה המערבית טינה כלפי אמריקה. הטינה לא התמקדה רק במדיניות האמריקנית, בפוליטיקה האמריקנית או בממשל האמריקני, והיא שגשגה כמעט בכל מגזר של חיי הציבור […] לראשונה נכנסה האנטי־אמריקניות לזרם המרכזי האירופי.

הסירוב להכיר במניעיה האמיתיים של אל־קאעידה מוביל להיפוך פרדוקסלי של האחריות: ככל שיש יותר טרור, כך גדלה האשמה האמריקנית. ככל שעולה מספר ההרוגים באמריקה, כך מתחזקת האנטי־אמריקניות בעולם.

כוח המשיכה של צורת החשיבה הזאת טמון בתקווה שהיא מולידה: אם התופעה המפחידה של טרור ההתאבדות נובעת מהמדיניות של ארצות הברית, שינויה של מדיניות זו יסלק את הפחד. ככל שהמצב מאיים יותר, גדל הצורך בנחמה זו. הנהנית מכך היא, כרגיל, אל־קאעידה, שכן ככל שמתרבים קורבנות התקפותיה באירופה, כך גדל הכעס על… ארצות הברית.

דגם זהה אנחנו מוצאים בתגובה הבינלאומית המשונה לסכסוך במזרח התיכון. הצופה הממוצע, שאינו יודע על תוכנה האנטישמי של אמנת חמאם, מנסה למצוא הסבר אחר לטרור האנטי־יהודי – ונותר לו הסבר קל אחד: ישראל!

טרור ההתאבדות, שנראה לבני המערב תמוה וחידתי, זוכה כך לרציונליזציה ומתפרש כמעשה של ייאוש. גם כאן, על פי העיקרון ש״ככל שהטרור האנטי־יהודי ברברי יותר כך גדולה אשמתה של ישראל״, קורבנות הפיגועים הופכים למקור הטרור העולמי ולשעיר לעזאזל הנושא את חטאי העולם כולו. הסטראוטיפ הישן נוסח ״היהודי הוא אשם״ זוכה כך, בשוגג או במזיד, לגלגול עכשווי מועצם – התפתחות שרק מחזקת את נחישותם של הטרוריסטים. ״היעדר הבהירות הוא ראשיתה של שותפות לדבר עברה״.

יש מקום לחשש ש״המאבק העיוור״ נגד האיסלאמיזם – כלומר מאבק המתעלם מהאידאולוגיה של היריב – ייגמר בתבוסתו של המערב. ייחוס האשמה לישראל ולארצות הברית מוסיף שמן למדורת התעמולה האיסלאמית ותוקע טריז בתוך המחנה המערבי במקום לעשות זאת במקום הראוי לכך – בעולם המוסלמי.

האיסלאמיסטים אינם מסתירים את מה שהם. גערתו העיקרית של אוסאמה בךלאדן באמריקנים ב״איגרת״ שכתב להם נסבה על כך שהם מדברים ופועלים כאזרחים חופשיים הקובעים בעצמם את חוקיהם, במקום לקבל את השריעה. אותה שנאה לחירות ולליברליזם מצויה גם באיגרתו  של מחמוד אחמדינג׳אד לנשיא ארצות הברית מחודש מאי 2006. ״בעלי התבונה״, כתב, ״יכולים כבר עתה לשמוע את קולות הנפילה וההתנפצות של החשיבה הליברל־דמוקרטית״.

באיגרת יש גם גרסה מרוככת מעט לססמה האיסלאמיסטית המצמררת ״אתם אוהבים את החיים, אנחנו אוהבים את המוות״. סוף רע ומר מחכה למי שמעדיף את חיי העולם הזה; העונג הנצחי של גן העדן מזומן למי שירא את האלוהים ואינו הולך אחר תאוותו. שוב אנחנו רואים שביקורתם העיקרית של האיסלאמיסטים על האמריקנים אינה בשל מה שהם עושים, אלא בשל מה שהם: ציוויליזציה שוחרת חירות שפניה אל החיים.

כיצד יוכל המערב להילחם בהצלחה באויביו, שעה שהוא חש מחויב לתלות את הטרוריזם שלהם בהתנהגותו שלו? ל״מאבק העיוור״ יש אפקט הרסני כפול: הוא משחק לידיהם של האיסלאמיסטים, המבקשים לפצל את המערב, ומסכל כל אפשרות למתקפה מערבית למען הנאורות וההגדרה העצמית, שהיא הדרך היחידה להרחיק את הרוב המוסלמי מהשפעת האיסלאמיסטים. אם לא נקרא תיגר על שורשיו הרעיוניים של האיסלאמיזם, לא נוכל להציב בפני העולם המוסלמי את הברירה האמיתית: בין אהבת החיים לאהבת המוות; בין שמירה על זכותם של כל אדם ושל כל חברה להגדרה עצמית, ובין התמסרות לאחידות שתכפה עליו קליקה של מדלות ושיח׳ים אחוזי אובססיית מוות, אובססיה ששנאת יהודים כרוכה בה לבלי הפרד.

הספר הובא בשלמותו

שמעו יא נאש….סוליקה הצדקת

75 צ׳דבהא לכאפר וטארת ראץ / הוואת נשמה לענד מול לעורשסוליקה הקדושה

וקדשת רוחהא בתקדיש / ובקאת פלזנא מהנייא

הכה אותה האכזר והראש עף / טסה הנשמה אצל בעל כיסא הכבוד

וקידשה נפשה בקדושה / והייתה בגן עדן מאושרת

 

רמאת רוחהא עלא קדוש השם / עמלת עמאל צדיקים ולקדושים

 ומא חסמת שי בקבילתהא תחסים / אבייאט האדיך צבייא

מסרה את נפשה על קידוש השם / עשתה מעשה צדיקים וקדושים

 ולא ביישה משפחתה / אשרי הנערה ההיא

 

רפעוהא דגייא אולאד לחברא / ונטפו לגוף וראץ פמרא

 וכּרטּו דם מן לחפרא / ולא כלאיו נקטא פמייא

אנשי החברה [קדישא] לקחוה תכף / וחטפו הגוף והראש כאחד

וגירדו הדם מן הגומה / ולא השאירו אפילו טיפה אחת ממאה

 

ולאומּה תרגב ותעזב / וראיו דאךּ לעזב

וכל ואחד פיהום יתעזב / ודרבהום לאה בלעמייא

והגויים משקיפים ומתפלאים / וראו אותו הפלא

וכל אחד מהם מתפלא / והאל הכה אותם בעיוורון

 

אוקּפת שם השם פדאך נהאר / פל מן תלאקא צאחבו יעטיה לכבאר

בקאיו יראיו לעזב ולעתבאר / עלא עמאל האד דרייא

חיזקה שם השם באותו היום / כל מי שפגש חברו סיפר לו

ראו הפלא וההערכה / על מעשי הילדה הזאת

 

ישמהא לאלא סוליקא / בנת כלפון צדיקא

קבלת עליהא דין מחקקא / וקבלתו עליהא בנייא

שמה לאלא סוליקא / בת כלפון הצדיקה

הצדיקה עליה את הדין באמת / וקיבלה אותו עליה באמונה

 

עבאווהא למערה ודפנוהא / קדאם לחכמים זדודהא

ובקאיו דימא ישעלו עליהא / לכיסאן וצ'וו אתרייא

לקחוה לבית החיים וקברוה / ליד החכמים אבותיה

ומאז תמיד מדליקים לכבודה / כוסות [שמן] ואור המנורה

 

מן זאדהא עלא שי חאזא / דגייא תנקטא בלפרזא

 עלא די ומאת רוחהא עלא מול לפרזא / ובקאת בנייתהא קוייא

המשחר לקברה על איזו בקשה / תכף תתמלא בישועה

על שמסרה נפשה לאדון הישועות / ונותרה באמונתה חזקה

 

מן חלף ביהא מא ירבח / וחלף ביהא ואחד לגוי פשעה נדבח

מא טוול מא צבח / תכלסת מנו דגייא

הנשבע בשמה לא יצליח / ונשבע בה גוי אחד ומיד נשחט

לא ארכו חייו אפילו עד בוקר / נפרעה ממנו מיד

 

אבייאט רוחהא פאס כאנת / לבשת לעז ולענאייאת

תרפעת לזנא ותהנאת / וסלמת פהאד אדנייא

אשרי נשמתה בכל מקום שהיא / לבשה יקר והדר

נלקחה לגן עדן ונינוחה / וויתרה על העולם הזה

 

תפךּ יא רבי שכינה / מן לגלות פאס רמאנא

יזמענא בזכות צדיקא די עמלת עמאל חנה / לחקיקא ליהודייא

גאל האל את השכינה / מהגלות שבה הושלכנו

יקבצנו בזכות הצדקת שעשתה מעשה חנה / היהודייה האמתית הנאמנה

 

ת״ו ש״ל ב״ע [=תם ונשלם שבח לאל בורא עולם]

איך הייתה החתונה בארפוד שבמרוקן – נסים קריספיל

איך הייתה החתונה בארפוד שבמרוקן – נסים קריספיל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר