ארכיון יומי: 10 במרץ 2017


גורלו של הרכוש הציבורי היהודי-חיים ביינארט

אוניא (Oña)גירוש ספרד 1

בית הכנסת שנבנה בשנת 1405 נמסר למנזר שבמקום. בשנת 1498 נמסר הבית לחואן די סרסדה Cereceda),) ולאחר מכן לטוריביו די בוקוס (Bocos), בסכום של 190 מרבדי בתשלום מדי שנה. הבית היווה חלק מבתי המנזר ברחוב דילה מאסה ( (Masa

אלפארו(Alfaro)

על בית הכנסת בעיירה זו, הנמצאת בקצה הצפוני־המזרחי של הפרובינציה לה ריאוחה בקרבה לגבול של נברה, לא היו ידיעות עד לאחרונה. תעודה מן ה־26 ביוני 1539 מוסרת מידע על בית הכנסת, ולפיה אישר הקיסר קארל החמישי את ההיתר, שנתנה מועצת אלפארו לפרנאנדו לוסירו (Lucero) שהיה Portero de Cadena לקיסר, לבנות בית במגרש שהיה בעבר של בית הכנסת. אותה שנה היה מבנה בית הכנסת חרב לחלוטין, והזכר היחיד שנשאר היה המגרש עצמו. בזמן הגירוש הוענקו בית הכנסת ובית הקברות למועצה העירונית על מנת שבית הכנסת ינוצל על־ידי העירייה וייהפך חלק מן המבנה שלה. לפי השטח של בית הכנסת(70-63 מ׳ רוחב על 84-70 מ׳ אורך) יש להניח שלא כל השטח נתפס על־ידי בית הכנסת ומסתבר שהוא כלל גם כמה מבנים נוספים.

אלקאראס (Alcaraz)

ידיעה על מכירת בית הכנסת של העיירה למאורי מצויה בפנייתו של דיאגו די אלקאראס, שביהדותו נקרא יוסי. ביתו גבל בבית הכנסת. הוא לא מכר את ביתו, אך חזר לאחר שחמיו מצא שביתו ניתן על־ידי מועצת העיירה לטווה בדים (tejedor) אחד. הכתר נענה לפנייתו וציווה על שופטי אוקליס (Uclés) לדון בפנייתו, לאחר זימון הצדדים, ולהכריע בה.

ארנדה די דיארו (Aranda de Duero)

בעיר זו היו שני בתי כנסת: אחד מהם קנה הרחידור ותושב ארנדה אינייגו די באראונה  Yñigo de Barahonaמן הקהילה כדי שישמש לו למגורים. הוא הסתמך על ההיתר שנתן הכתר לקנות את הרכוש היהודי וההגנה שניתנה הן למוכרים והן לרוכשי הנכסים. והנה ב׳כוונה להזיק לו, יותר מאשר מקנאה לאל ולשירות לו ופנים שהעמידו׳,על דעת הפרוביזור של אוסמה (provisor de Osma), באו כמה תושבים ועשו מהומה (alboroto y escandaio) והפכו את הבית לכנסייה ושמו בו צלב. בטענתו לפני הכתר הצביע אינייגו באראונה שיש כבר שתי כנסיות בקרבת מקום לבית שקנה ועוד כנסייה שהיתה בעבר בית כנסת. הוא ביקש את הכתר לצוות על החזרת הבית לו או שתשולם לו תמורתו וכן שיוטל עונש על גורמי המהומות וההתפרעות. יצא אפוא לטעון לשלום הציבור וסדרי המדינה. נראים הדברים שטענה זו היא ששכנעה את הכתר לצוות על עריכת חקירה במקום על־ידי שופטי העיירה שיכריעו לאחר שמיעת הצדדים המעורבים בפרשה.

להשתלטות זו על הנכס היה המשך. ב־6 במארס 1493 ציווה הכתר על פרנציסקו דל פרשנו, הקורחידור של ארנדה, לערוך בירור נוסף בתלונה. האחים (hermanos e cofrades) של החבורה שעל שם סנטה אנה בארנדה פנו אל הכתר במועצתו בטענה כי בזמן שהכתר ציווה על יציאת היהודים מן המלכות, הקהילה (el aljama) מכרה את בית הכנסת בסכום של 95,000 מרבדי. הקונה, והכוונה היא לאינייגו די באראונה, לא שילם לקהילה את הסכום. הוא טען שנתן לקהילה ביטחונות (seguridad) שישלם לה את הסכום ככל הנראה עד שיצאו בגירוש. לכן נמצאו כמה כמרים, שפעלו מתוך קנאה לאל, שערכו בבית הכנסת תפילות בסמכות שניתנה להם מאת הפרוביזור של אוסמה. מעשה זה הפך לדבר שבקבע.

טענתו של אינייגו די באראונה היתה שלבית הכנסת יש תוספת קטנה, הנתמכת על־ידי קיר, המסמיך אותו לכנסייה. לכן ציווה האַרְסִיפְּרֶסטִי של העיירה לסגור את שער הכנסייה: לכך התנגד אותו אינייגו די באראונה. לטענת החבורה לא שילם אינייגו פרוטה על חשבון הקנייה, שעליה הוא טוען לבעלות. בתנאים אלה צעדם היה אפוא לגיטימי ומה גם שנעשה להעלאת קרנה של האמונה. לכן ביקשו שהכתר יאשר את המצב הקיים והם יוכלו להמשיך ולהתפלל במקום כפי שנהגו בו.

הפנייה נידונה במועצת הכתר ועל הקורחידור פרנציסקו דל פרשנו הוטל לזמן את הצדדים ולשמוע לטענותיהם. כן הוטל עליו לברר אם אכן קנה אינייגו די באראונה את בית הכנסת ומה היה המחיר ששולם בעדו: למי שילם; מה שוויו של המבנה היום ומהו הנזק שנגרם במעשה שעשה לכנסיית סנטה אנה: מה הניע את הפרוביזור לפעול כפי שפעל בהתירו לערוך תפילות במקום. כלומר, בירור שלם של העובדות שיועברו למועצה. נראים הדברים ששני הצדדים לא שכנעו בטענותיהם את הכתר ואת המועצה, אף־על־פי שבדרך כלל נהג הכתר להכריע לטובת מוסדות כנסייה בסכסוכים מסוג זה, הנה ניתן לחוש כאן שביקש למנוע צעדים שנעשו על דעת עצמם של מוסדות ואישים.

לא נודע על גורל בית הכנסת השני. ייתכן שנמסר לכנסייה המקומית.

An archpriest is an ecclesiastical title for certain priests with supervisory duties over a number of parishes. The term is most often used in Eastern Orthodoxy and Eastern Catholic Churches and may be somewhat analogous to a monsignor in the Latin Church, but in the Eastern Churches an archpriest wears an additional vestment and, typically, a pectoral cross, and one becomes an archpriest via a liturgical ceremony

בואיטראגו(Buitrago)

מן הרישום שנערך ב־20 ביולי 1492 יוצא שהיו בבואיטראגו שני בתי כנסת. אחד מהם בעיירה גופה ושני בסביבותיה (.(arrabal חצר היתה סמוכה לבית הכנסת שבעיירה ובה נמצא גם המקולין וכן בתי מגוריהם של ר׳ יצחק גנתון(Ganton)  ושל ר׳ שמואל. שוויו של בית הכנסת שמחוץ לעיירה והחצר שלידו הגיע לכדי 700 מרבדי. בבית הכנסת של העיירה נמצאו גם בית המדרש והישיבה. בית הכנסת שבעיירה נכמכר בסכום של 20,000 במטבע עובר (שהוא של ׳שני לבנים׳ [blancas], שהם מרבדי אחד), כלומר, בסכום של 10,000 מרבדי. עמו נמכרו החצר והבתים ׳מתהום ארעא עד רום רקיעא׳(desde el abismo fasta el çielo). המוכר היה הדוכס השלישי לבית אינפנטאדו, דון דיאגו אורטאדו די מנדוסה.

מָקוֹלִין

ת (ז') [מיוונית: makellon; לטינית: macellum]
1.ת בֵּית מִטְבָּחַיִם, מָקוֹם שֶׁשּׁוֹחֲטִים שָׁם בְּהֵמוֹת לְבָשָׂר: "מָקוֹלִין וְטַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל" (חולין צה.). "לְפָרָה שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין אוֹתָהּ לְמָקוֹלִין" (בראשית רבה

ביחאר (Béjar)

עדויות על פירוקו הפיסי של מבנה בית הכנסת מוסרות על מעשים שנעשו בימים סמוכים לאחר צאת היהודים מעיירה זו הסמוכה לסלמנקה. נראים הדברים שהמוסדות הכנסייתיים והעירוניים לא מיהרו להכריע מה יעלה בגורל בית הכנסת, ונמצא צעיר שנטל קורות ממבנה העץ. כן אירע שניטלו 300 רעפים מן הגג. פירוש הדבר פירוקו של המבנה. בבית הכנסת היו י״ט או כ׳ מנורות מגדלים שונים, קטנות וגדולות, ושווי כתרי התורה שהיו עשויים כסף עלה על 30,000 מרבדי, שאותם מכר ר׳ חיים גארסון למקבל הנכסים של המלך. גורל דומה לזה היה ׳לשני כיסויי התורה שהיו עשויים בד ברוקאט. אלה ניתנו לדיאגו די קאסיריס כדי לשלם לפורטיליו: אותם נטל האלקלדי אמברוסיו די לה פניה׳. יש בעדות זו חזות קשה על גורל מבני הקודש ותכולתם.

במביברי(Bembibre)

ידיעותינו על בית הכנסת של עיירה זו במחוז ליאון קדומות בשנתיים לגירוש. בשנת 1490 הוגשה תביעה נגד יהודי המקום על שהקימו בית כנסת בניגוד לאיסור הקיים. כשנסתיימה בנייתו פרצו נוצרים לבית הכנסת כשבראשם כומר העיירה, דיאגו גונסאליס, וזרקו לארץ את ספר התורה וחיללו גם דברי קודש אחרים. במקום הושמו צלב ואיקונין. שופט העיירה התערב והחזיר ליהודים את בית הכנסת. ב־19 במאי 1490 הכריע אינייגו מאנריקי, האוֹאִידור של מועצת הכתר, וקבע שבית הכנסת יהיה כנסייה, משום שאותו כומר הקדיש אותה במעשהו להיות כנסייה. עם זאת חייב את הכומר דיאגו גונסאליס לבנות ליהודי המקום תוך שישה חודשים בית כנסת אחר, שמידותיו נקבעו, במגרש שמועצת העיירה תעניק לקהילה.

הדעת נותנת שמדובר בבית כנסת שייתכן שנבנה בשכונת המגורים החדשה של יהודי העיירה. גורלו בשעת הגירוש לא נודע

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

הצרה עם האסלאם

אבל אם האמונה היהודית והאמונה האיסלאמית הן אמונה אוזת, מה הטעם להיותן ישויות שונות? בעצם, מה הטעם לשמור על הנצרות? או על ההינדואיזם, הבודהיזם או כל איזְם אחר? למה אנחנו לא יכולים לוותר על עליונות של פולחן אחד ולראות זה בזה את יצירי ידיו של בורא משותף? הקוראן אינו מתחמק מהשאלה הזאת, המרגיזה מכולן. דתות שונות צריכות להתקיים, הוא אומר, כדי שבני אדם ירגישו תמריץ להתחרות ״בעשות הטוב״. הוא מודה שטוב לא יכול להיעשות כאשר מסתבכים בוויכוחים על מי ממלא ״באמת״ את רצון האל. אתם ואני לא יכולים לדעת, ואנחנו חייבים להתעלם מכל האנדרלמוסיה המיותרת הזאת. הקוראן מבטיח לנו שאלוהים יישב את חילוקי הדעות הדוקטריניים בינינו ברגע שנחזור אליו. בינתיים, התחרות במעשים טובים היא קריאה יזמית ואמנותית כאחד לקחת את גוש החומר הזה של כתבי הקודש ולהמשיך כל העת לשפר את יופיו של המוצר. בעצם טבעו של התרגיל הזה מתקיים המניע האחר של אלוהים לבריאת סוגים שונים של בני אדם: כדי שיהיה לנו תמריץ להכיר זה את זה. נדמה כאילו הבורא התכוון שנשתמש בהבדלים כבמכשיר לשבירת קרח, ולא כתירוץ לנסיגה לפינות מנוגדות של זירת הקרב.

אני מודה, זאת המשמעות שהייתי רוצה שתהיה לכל העניין. אבל הכול פתוח לפרשנות, כיוון שהקוראן גם מבקש להרתיע מוסלמים מקיום יחסי חברות עם יהודים ונוצרים, שמא נהפוך חלילה להיות ״כמוהם״. הוא מדבר על ה״הם״ האלה כעל ״אנשים חוטאים״, שאותם ״לא ינחה אלוהים.״ יש דיבורים על ייסורים, טבח והשתת מס מיוחד על לא־מוסלמים לטובת כובשיהם המוסלמים: ״ובפוגשכם את הכופרים והכיתם [אותם] על צוואר עד אם תפילום חללים, ואסרו [אותם] באזיקים.״ אלה פסוקים רושפים באמת ובתמים, והם מחזקים את ידיהם של אלה מבין המוסלמים היורקים על היד המושטת להבנה בין הדתות. בעיני האנשים האלה, לא־מוסלמים יכולים להתקיים, אבל לעולם לא כשווי זכויות למוסלמים. הם בבחינת ״בני חסות״ שאינם מתקרבים כלל לשוויון זכויות. וזאת משום שהאיסלאם איננו אמונה אחת בנוסף על האחרות, הוא עולה על כולן בזכות העובדה שניתנו לו המילה המושלמת והנביא האחרון בשירות האל האחד. צריך לבחור לקרוא את הקוראן כך, נכון? אבל אנחנו לא מודעים לעובדה שאנחנו בוחרים לעשות זאת.

״רק רגע,״ ייתכן שתמחו, ״אני לא בוחר שום פרשנות. אני לא רוצה להחטיף לשכן שלי בגלל שהוא חוגג את חנוכה, אז אל תצררי אותי בצרור אחד עם שונאי היהודים. אני אדם הגון, לכל הרוחות.״ כן, סביר להניח שאתה אדם הגון, את אישה הגונה. אם כן, מתוך הגינות, שאלו את עצמכם: האם אני בחרתי לקרוא תיגר על אמונת הזרם המרכזי של המוסלמים שלפיה האיסלאם עולה על הנצרות ועל היהדות? אנחנו שקועים עמוק כל כך בנרקיסיזם הרוחני שלנו, שרוב המוסלמים לא מקדישים מחשבה שנייה, או אפילו ראשונה, לנזק שהגישה הזאת עלולה לגרום לעולם. אנחנו מקבלים אותה באופן אינסטינקטיבי, ורק מוציאים מדי פעם בפעם את הראש מהחול ושמים לב ל״קיצונים״. ולפעמים גם אז אנחנו לא שמים לב אליהם.

האם אני מגזימה? תגידו לי לאחר שתקראו את הסיפור הזה. שבועות אחדים לפני 11 בספטמבר הצטרפתי לדיון של מוסלמים בתחנת טלוויזיה כלל־קנדית כדי ״לדון בדימויים של העולם האיסלאמי״. חברי הצוות, שראו בהזמנה המנוסחת בנימוס לשון נקייה להצעה ״בואו נתאונן על המערב״, התענגו על ההצלפות הרגילות בתרבות הפופולרית הצפון אמריקנית: הוליווד מציגה את כולנו כקנאים, הקנאים תמיד שחומי עור, וכל שורה סטנדרטית אחרת בקנון הקורבנות. מתוך שעמום מוויכוח־על־טייס־אוטומטי, הצעתי כיוון שונה: אנחנו המוסלמים לא נותנים לאנשים תמריץ רב מדי לראות בנו משהו אחר פרט למקשה אחת. איפה, שאלתי, היו המוסלמים בטורונטו, ונקובר או מונטריאול כאשר הטאליבן מוטט את פסלי בודהא הטרום־איסלאמיים שהשקיפו על עמק במיאן באפגניסטן? ״אין אונס בדת,״ אומר הקוראן. לא יכולנו לצפות שהטאליבן יזמרו את הפזמון הזה. אבל מדוע המוסלמים במערב לא בחרו לשיר אותו, במקום להישאר אילמי פה ברוב המקרים ? מה הסיבה לכך שאין מחאות המונים מוסלמיות ברחובותינו?

חיכיתי.

התגובה היחידה הגיעה ממוסלמית אחרת – פעילה פמיניסטית, לא פחות. ״מנג׳י,״ היא פלטה, ״את יודעת מה קורה למוסלמים בפלסטין?״ סליחה?! שמישהו יחזיר אותי לכדור הארץ או ישגר אותי לחלק אחר של מערכת השמש שבו יש הבחנה בין צדק להצדקה. אני מוכנה לומר את זה לזכותה: ברור שיש קשר כלשהו בין עליית הרודנות האיסלאמית והפוליטיקה העיקשת במזרח התיכון. אבל איך מערכת היחסים המורכבת הזאת מצדיקה שתיקה מוסלמית במערב כלפי אנשי הטאליבן, מפוצצי הפסלים של בודהא, מרסקי הנשים, אוסרי העפיפונים ומאיימי המאוהבים בהוצאות להורג, הטוענים לעליונות כתבי הקודש שלהם?

היא לא הצדיקה דבר. התגובה של ״אחותי״ היתה השתפנות. עם כל החשיבה הביקורתית שלה על המערב, היא עטתה את האיסלאם חסר המחשבה שלה כמו בורקה המכסה אותה מכף רגל ועד ראש. אם זאת ההצעה הטובה ביותר של מי שמגדירה עצמה פמיניסטית, לאן מועדות פני כולנו חשבתי וצמרמורת עברה בי.

כולם מתמקדים בתאריך 11 בספטמבר. אני רוצה להתמקד בימים שלאחריו. מה אנחנו, המוסלמים, אמרנו בתוקף לאמצעי התקשורת, לפוליטיקאים ולעצמנו על האיסלאם? אבלים וחפויי ראש, אמרנו שאמונתנו נחמסה, ״נלקחה כבת ערובה.״ נכון מאוד, אמריקה, נלקחה כבת ערובה. לבנו איתך, גרמניה. גם אנחנו אוהבים את חירותנו, אוסטרליה. כולנו בסירה אחת, קנדה. אנחנו, יחד איתכם, נלקחנו כבני ערובה.

לא יכולתי לשאת את הדימוי הזה. מה שעלה ממנו הוא שהאיסלאם עצמו היה מטוס המשייט לעבר גן עדן כלשהו של זכויות אדם, ואלמלא אירועי 11 בספטמבר נוסעי ״אייר קוראניסטן היו מגיעים ליעדם הנהדר בלא כל טלטלה, תודה רבה. המטוס נחטף. נלקחנו כבני ערובה. כאילו הדת שאנחנו מאמינים בה היא משקיף תמים על מעשי האלימות שמוסלמים מבצעים. נלקחנו כבני ערובה. תיאור טעון מבחינה רגשית המזכה את המוסלמים בני הזרם המרכזי מהאחריות לבקר את החקיינית. ו ״קורת עצמית פירושה, בראש ובראשונה, התוודות על הצד הלא ׳!׳ה של הקוראן, ועל האופן שבו הוא מציג את הטרור.

כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי

משא בערב 0002

בגדי הגדולים הם כתנת שש, בגד תחתון אדום או ירוק. שמלה לבנה אשר יתגוללו בה, ועל ראשם מגבעת בגד אדום תחתיה, ונעלות ירוקות ברגליהם. מעט המה הלובשים מכנסים; מהם ישאו בחרף אדרת בגד על כתפיהם. דלת עם הארץ אין  להם רק השמלה, והופכים פניהם לקיר בעת התגוללם, למען לא יביטו על מעוריהם. רבים בלא מגבעת ובלא מנעלים. ומהם במקום שמלה ישאו כתנת שק או בגד עב פתוח מתחת לזרועו­תיהם, וכפי צרכם יוציאום החוצה. כלם מגולחי שער הראש הם, חוץ מאוחזי העינים. השחורים, ורבים מהלבנים יניחו צמרת שערות בפאת ראשם, כי עת עלותם למרום יקחם מחי׳מיד בציצית ראשם. וגם מבחורי ישראל מגדלי בלורית הזאת המה לתפארת.

היהודים ישאו כלם הכתנת שש, בגד התחתון לבן, מכנסים, בגד העליון, ושלמה שחורה ארוכה ורחבה על כתפיהם, אשר יעבירו דרך הצואר וישאו שוליה על כתף ימינם. רוב הבחורים בימות החול לובשים אדרת מקום שלמה כאדרת הגוים, אך מבגד דק ולבן. כהם לבשתי כל ימי היותי בטיטו״אן, ואני והריני״גאדום נשאנוה כדרך אדרת שלנו. מגבעת ומבעלי היהודים שחורים הם: ואם יזיד איש ללבוש אחד משני אלה  אדום, אף כמשחק, יאנסוהו להמיר דתו: באופן כי השחור על הלבן הם היהודים, והלבן על השחור הם הערביאים. האדום הוא אות תפארת הערביאים, בו יודעו כי הם שלומי אמוני מחמי׳יד, ויוכיחו זה במישור. אומרים כי בעלות מחמי״ד למרום צנף על ראשו מצנפת אדומה, ומצא משה מכוסה  במגבעת שחורה. כראות משה אותו הסירה מהר מעל ראשו וישליכה ארצה, וישם אדומה תחתיה; ועל כן כל יהודי ההולך לדת הערביאים (היוצאים בקו ישר מזרע מחי׳מיד) ישליך מגבעתו מעל ראשו. לבוש הנשים בבתיהן, בין עבריות בין ערביות, הוא כתנת, ממתניה ולמטה כאשר לנו, וממתניה  ולמעלה מלפניה תמונת חשן מרוקם בזהב או במשי, ותהי להנה כשני בגדים נצמדים. לבוש העליון הוא הדור בחשב חגורות ופתיגיל ורחב מאד. שלמת כרפס מרבעת בזר משי סביב חגורה על חלצים. בפקודת טיטו״אן הבעולות מכסות ראשן בפסת משי אדום יורדת מאחוריה עד שולי השלמה  ומכסה שתי קווצות תלתליה ותאפוד אותן לה בשלמה. סביב ראשן צפירת שש כפולה שבעתים במצנפת ישמעאלי תוגרמה. עגילי אזניה הם כטבעות גדולות ועבות כאצבע קטנה, אולי על כן נקראו עגילים. בוחלות עיניהן ומאדימות ידיהן, כאשר שמעת בענין הכלה. רוב הבתולות תלבשנה השלמה והכתנת לבדן, ותכסנה ראשן בצעיף משי, וכן הבעולות מגבול אלקא׳׳סר עד קצה ממשלת מאר״וק. דדיהן הן הנזכרות במסכת יומא, נראין ואינן נראין. לא תביט אל מראיהן, אבל תכיר את תארן ועבין (ולפי זה לא נצטרך לשער בנפשנו אשה בכתנתה לבד להבין משל התלמוד, כי לא דרך כבוד יהיה). העבריות בלכתן בדרך מתעלפות ברדיד אחד, ובשפתו מכסות כל פניהן חוץ משתי עיניהן, הן הרעולות דמסכת שבת! ולפי זה מבארים הרעלות דישעיהו כמו ׳נשאו את רדידי/ הערביאיות מתגו­ללות בשלמת שק. רגליהן החתלו בסחבות, ועל גביהן נושאות ילדיהן או מעמסת בגדי עדים. פניהן לוטים בבגד לבן, ולא יראה החוצה רק עין אחת. הערביאים בני שדה בקיץ ערומים הם כיום הולדם! הנשים לבד תחגרנה שק לשמור כבודן.

קנאת איש ואשתו בין הערביאים קשה כשאול ועזה כמות. איש בבנו, באחיו ובאביו תבער כמו אש קנאתו, ובמקום שהן הנשים לא יוכל להיות שם איש. תן עינך בקיסר ובנו אשר .. ו ספר לי איש וו"ן. ולולא המקרה אשר קרני בטאנ״גיא, לא יכלתי לְחַוֶּךָ בגדי נשיהן. נדד מביתי עוף אחד וברח בבית ערבי ובחדר מטתו. בהיותי נחפז לצודו, ובבגדי נצרים, העפלתי לרוץ אחריו עד שם. לא היה האיש בביתו ועמדתי שם רגעים להשכיל ולדבר עם האשה, יען נשי הערביאים לא  תסגנה אחור מלדבר עם הנצרים, רק יראת בעליהן תעצור אותן בביתן וכן תרבה תשוקתן. כל העדר מוליד תאוה, ותורה להן הדרך לזנות תחת בעליהן ונגד פניהם. איש ואשה גוים ויהודים בבואם לבית אחרים משפטם להניח מנעליהם על הפתח. הערבי כי יבא לביתו וימצא על הפתח מנעלי אשה, אף אם חוו הוא בעל הבית, יעמוד בחוץ, כי יקר מקרה שתשא אשה או כתולה את עיניה אל איש אחד ויכוננו כסה ביניהם. ילבש הגבר שמלת אשה, מכסה פניו, מניח מנעלי אשה על הפתח ויבא להתעלס באהבים. ובבוא האיש לביתו יעמוד על הפתח עד צאתו, והוא יצא ויעבור לפניו ולא יזיד האיש לשאול לו  ׳מי אתה ואנה תלך?׳

היהודים במערב מניחים הזקן ומגלחים שער הראש כער־ ביאים, רוב יהודי איירו״פא מניחים שער הראש ומגלחים הזקן בנצרים; ויהודי פולין (ואחריהם נמשכו הרבה מערי אשכנז) מניחים שניהם, למען הלוך נגד חקות הגוים. אולי יאות כי יחליפו מנהגם אלה באלה, כאשר מצאנו כמה פעמים בתלמוד לעשות מר כי אתריה ומר כי אתריה, כמסאני דאליעזר זעירא כבבא קמא.

מאשר יקרתי בעיני היהודים ונכבדתי, חזקתי ואמצתי מאד לשמור ולהוסיף חנם וחסדם עלי גם בדרושים הבאים. שלשה חדשים דרשתי מדי שבת בשבתו בשנים עשר בתי כנסיות, לא נשאר רק אחד; ועל כלם יתברך ה׳ הנותן חכמה והממציא חן! נפלאות היו לנבונים, נוראות לבוערים בעם. במנוחות שאננות כאלה אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם. לא כן חשב יומי הקשה והעיר בים שקט סערות. הסכת ושמע לי  בשער הבא, ותראה האורב אשר שם לי מאחורי.

רבי חיים בן עטר אגדת חייו-יצחק גורמזאנו

שמש ממערב

ארבעים השודדים נפרדו ממנהיגם סמוך לחופי איטליה. הוא והיהודי המוזר, שנקלע ביניהם חודש קודם רטוב בגור־חתולים, ירדו בסירה, ונמרוד חתר אל החוף. עדיין לא הבינו מה אירע לאדונם, שהחל להצמיח זקן ולחבוש כיסוי לראשו. בעת האחרונה אף התנזר מן הנשים הצועניות ומן היין הספרדי. הפלא הגדול ביותר היה שלא ניאות ליטול עמו אפילו פרוטה שחוקה מכל עושרו האגדי. הכל השאיר בידי חבריו השודדים, ורק בבגדיהם לעורם נכנסו חיים בן עטר ונמרוד לאותה סירה העושה דרכה לעבר נמל ליוורנו. ר׳ חיים הוא שאסר על תלמידו החדש ״ליטול מן החרם״. נמרוד טען כנגדו בקול רפה שבכסף זה יכול היה להוציא לאור את כל ספריו, ולהקים בירושלים עשר ישיבות ולא רק אחת, ולא להיזקק לנדבותיהם של עשירי ליוורנו, אבל ר׳ חיים סירב בכל תוקף, ואמר שאתנן שוד לא יוכל לקנות דברים שבקדושה, והוסיף שעל נמרוד להתייצב נקי וטהור לפני בוראו, כדי שהלה יקבל את תשובתו.

איך שיכנע ר׳ חיים בן עטר את נמרוד לעזוב הכל ולחזור בתשובה? אפילו ר׳ חיים עצמו לא ידע בדיוק. השערתו היתה שנמרוד בעצם כבר היה בשל לשוב אל חיק היהדות, ושהופעתו שלו ודבריו רק שימשו לו מאיץ. מכל מקום, ר׳ חיים חש ביטחון רב שעה שנתלווה אליו אותו גברתן העשוי ללא־חת, שדי במבט אחד שלו להרחיק ליסטים ומזיקים למיניהם. ליוורנו!

נמרוד ביקר בה לא פעם במסעותיו הימיים, אך מימיו לא יצר קשר עם הקהילה היהודית שם. עתה, בחברתו של חיים בן עטר, נתגלה לפניו עולם חדש, עולם של גבירים החיים חיי רווחה ורואים ברכה במסחרם. זהותו נשמרה בסוד, כי שודד־הים הוא אויבו המושבע של הסוחר. ר׳ חיים הציגו כתלמידו, ואף כי ידיעותיו לקו בחסר, הצליח, בזכות ערמומיותו, להתחזות כתלמיד חכם. נכבדי ליוורנו ורבניה רחשו הערצה רבה אל רבני מרוקו. אחד מהם ישב בקרבם, הוא ר׳ מרדכי אצבאן ממכנאס. בעיני גבירים אלה, היו חכמי מרוקו אלו הוכחה חיה לפסוק ״היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה…״. ארץ מדברית זו, שקהילותיה חיות בצפיפות בגטאות קטנים הנקראים ״מלאח״, הוציאה מקרבה גדולי תורה בעלי שם. ור׳ חיים בן עטר, המזכה אותם בביקורו, הריהו מן הגדולים שבהם. נכבדי ליוורנו התחרו ביניהם מי יארח אותו ואת עוזרו. לדרשותיו באו רבים, ואפילו הגבירות, נשי נכבדי הקהילה. קסמה לאנשי ליוורנו משנתו, שהיה בה צירוף של ניתוח הגיוני ושכלתני עם הפלגות אל עולמות של מסתורין וקבלה. דרשותיו נגעו אל הלב אך גם נתקבלו על השכל. חודש אחרי הגיעו למקום, ולאחר שניתנו לו הבטחות מפי גבירי ליוורנו בדבר מימונה וקיומה של הישיבה בירושלים, שלח ר׳ חיים את נמרוד אל העיר תטואן, כדי להודיע לנשותיו ולתלמידיו את כל המוצאות אותו, וכדי להביא את כולם, באביב של אותה שנה, למקום המפגש באלג׳יריה.

ר׳ חיים גילה עד מהרה שלא יצליח לעשות נפשות רבות בקרב יהודי איטליה השבעים. לעומת זאת, כבר למן הימים הראשונים לשהותו שם התפעל מרוחב־ליבם ומנבונותם לתרום מכספם. את הממון ישיג מאיטליה, ואילו את הנפש — ממרוקו. מסקנה זו נתבהרה לו ללא צל של ספק. גם קומץ הבחורים בני איטליה שנטו להצטרף אליו אישרו באוזניו, שברור להם שאחיהם וקרוביהם, לא זו בלבד שאין בדעתם לעשות כמותם, אלא שרואים הם את החלטתם שלהם לעלות לארץ ישראל כמעשה טירוף. עשירי איטליה ורבניה אמרו על חיים בן עטר ״זאת הפעם השמש ממערב יצאה על הארץ״. אכן, הצליח לשנות בעיניהם סדרי בראשית ולהעלות חמה ממערב, אך לא הצליח לשנות את טבע האדם, המחפש לו נוחות ושלווה, ואין ליבו לסכנות והרפתקאות.

בכל אותם חודשים ששהה וסייר בערי איטליה, התפלל ר׳ חיים לבל יתפתה בעצמו להישאר בארץ גן־עדן זו, ולשכוח את מטרתו הגדולה. בייחוד נתפעל מכמות הספרים שהיו בידי רבני ליוורנו, ונציה, מודנה, מנטובה, פררה, ושאר ערים שיופיין מטיל שיברון־חושים. במרוקו לא היה אף לא בית־דפוס עברי אחד, ואילו כאן — בידיך הבחירה: דפוס ליוורנו, דפוס ונציה, דפוס מנטובה. מדפים־מדפים גדושים ש״סים מודפסים לתפארת, מקראות ואפילו ספרי חול¬ תלמיד חכם המנסה להיזכר בסוגיה, אינו צריך כלל לחטט בזכרונו ולאמצו. יפתח את הש״ס וירוץ בין השורות, ומבוקשו לפניו! ״ואולי דווקא בזכות אותו מחסור המציין את מקומותינו קמו לנו מאורות גדולים בתורה? הפאר והשפע — לא תמיד יתנו פרי־הילולים!״ עוד מעט־קט עמדו גם שלושת ספריו של ר׳ חיים בן עטר לשכון פאר על מדפי הספריות: ״חפץ ה׳״, ״פרי תואר״ ו״אור החיים״. נדיבים נרתמו לדאוג להבאת הספרים לדפוס. ר׳ חיים התקשה להשלים עם העובדה שספריו, בהם הכניס בבל עת שינויים, עומדים לקבל צורה סופית. בכל פעם היה רץ אל בית־הדפוס, ומנסה להכניס פה תיקון, שם תיקון. הדפסים כבר התרגלו אליו וחדלו לכעוס עליו. לבסוף אצו לסיים את הדפסת ספרו במהירות, כדי שייפסק עניין התיקונים. כשהוענק א הספר, מודפס לתפארת, התוודה ר׳ חיים בענווה, שחטא בעצם במידת הגאווה, כי שאף לשלמות, וזו שייכת רק לשמו יתברך! עם התקרב האביב, עלה ר׳ חיים באוניה העושה דרכה לאלג׳יריה, לשם נסע לפגוש את קבוצת העולים לארץ ישראל ובהם נשותיו ותלמידיו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר