ארכיון יומי: 13 במרץ 2017


פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים.

פסח במרוקו – מקורות שוניםקמע לראש חודש ניסן

חג הפסח

בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה׳(ויקרא, כג, ה)

אין חג מבין חגי ישראל שדורש כל כך הכנות והוצאות מרובות ומיוחדות כמו חג הפסח, עד שיהודי מרוקו מכנים אותו בערבית־יהודית " עיד לכ'אס, נתי תסרי והווא יכ'סס " . לאמור: ״חג החסות, אתה קונה וקונה, וההוצאות על הכיס אינן חסות״. גם לא לחינם אומרים הספרדים על פסח, בלאדינו-״פאראס סין חשבון״, כלומר: ״כסף בלי חשבון״, (ראשי תיבות של ״פאראס, סין, חשבון. (פ. ס. ח).

בכלל, חגי ישראל ובמיוחד חג הפסח אצל יהודי המגרב, מצטיין בהכנות מרובות המתחילות כחודש ימים לפני החג, בגלל החגיגות הרבות הנערכות מידי יום ביומו, בסעודות ומשתאות, בטיולים ובמנהגים שונים כדוגמת המימונה ועוד. פסח, הוא גם החג שהעסיק הנשים יותר מכל חג אחר, עד שנהגו לומר עליו: מאזאל מא פדדינא מעא עממי פורים, חתא תכ'ללת עלינא באבא פיסח "  ־טרם גמרנו עם הדוד פורים, והנה פלש למחוזנו באבא פסח. כבר מלמחרת חג הפורים, מתחילות עקרות הבית לשמור ולמנוע מבני־הבית להשתמש בכלים מסויימים שבבית, כי הן נזהרות מאוד מפני החמץ, שלא ישאר חלילה משהו ממנו באיזו פינה נסתרת.

ראש חודש ניסן

חודש ניסן הוא חודש חשוב מאוד במסורת היהודית, מלבד היותו החודש השביעי למניין בריאת־העולם, הוא גם החודש הראשון למניין יציאת מצרים, והוא גם ראש וראשון לחודשי השנה : החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לבם לחדשי השנה (שמות, יב, ב) ואם כי אי־הסדר בתחילת חודש זה, בולט וגם חוגג בכל פינות הבית בגלל ההכנות לחג, היו משפחות בצפון אפריקה ובמיוחד בלוב ובתוניסיה, אשר חגגו באופן מיוחד את ליל ראש־חודש ניסן, וכנראה שפעם היה זה, ליל של חג ממש בארצות אלו. בטריפולי שבלוב, ליל ראש חודש ניסן נקרא " ליל אלבסיסא או ליל בסיסא או אל מרקומה "

ה" בסיסה״ בלוב

הלילה הראשון של חודש ניסן הוא ליל חג ברוב ערי אפריקה הקדומות ונשאר במנהגיהם זכר לראש השנה הקדמון שהיה חל בניסן, ראשון לחודשי השנה. על מנהג זה של ה״בסיסה״ מספר נחום סלושץ:

״בטריפולי ובכמה מקומות אחרים נקרא הלילה ההוא בשם ״ליל אל בסיסה״ או בשם ״בסיסה אל מרקומה״. ״בסיסה״ יש אומרים שהיא מלשון ארמית. ו״מרקומה״ מלשון רקמה, והוא זכר למשכן שבנינו התחיל באחד בניסן.

בשם ״בסיסה״ קוראים בייחוד לדייסה שמטבילים בה ואוכלים בערב ההוא. בערבית יש למילה זו גם מובן של טבילה, וכך הוא סדר עשייתה של דייסה זו.

מכינים בְלִיל מקמח חטים ושעורים קלויות ושמים אותו בשמן, ומערבבים בו אפונה, חרובים, גרעיני שבת המצרים וגם שומשום שחוק היטב. כל זה מרככים בשמן או במי סוכר וזה סדר אכילתו: כל בני המשפחה מתאספים יחד. . . ואפילו הרחוקים מדקדקים להימצא בלילה ההוא בחוג המשפחה יחד בבית האב או הזקן שבה־ ואפילו היושבים במרחקים מדקדקים להימצא בלילה ההוא בחוג משפחתם. הם מאמינים כי אם יפקד מקומם שם, לא יוציאו שנתם, וכך הם נועדים ויושבים על מחצלת מסביב ראש המשפחה. הלה מתחיל בזה, שהוא שם שמן בכוס המשמשת ״מנורה״ בלילה זה וזורקים לתוכה מטבע של זהב־סימן לשפע, ויש אומרים שזה תיקון לחטא העגל. בקהילות אחרות, זורקים מטבעות בכל ארבע פינות החדר. בעל־הבית מדליק את ה״מנורה״ זכר למנורת המשכן, בהחזיקו מפתח בידו ומברך על קערת ה״בסיסא״, ואומר בערבית:

יא פתאח בלא מפתאח

אעטאי בלא מננה

תרזיקנא ותרזק מננא

תרגום: ״אתה הפותח בלי מפתח, הנותן בלי בשר ודם, תן לנו צרכינו מידך לבדך״\

הערת המחבר : נחום סלושץ, פסח בערי לוב, מתוך ספר המועדים (פסח), עמי 400 ; קורות לוב ויהודיה, עמי 193 : בליל ראש חודש ניסן, נוהגים לאכול בסיסה, זכר להקמת המשכן. שם נוסף לבסיסה הוא ״בסיסת אל־מרקומא״, אולי על־שם המשכן העשוי מעשה רוקם.

ה״בסיסא״ בתוניסיה

יהודי תוניסיה נוהגים לציין את ראש־חודש ניסן בחגיגה משפחתית. בליל ראש־חודש מתיישבים כל בני־הבית סביב השולחן ואב המשפחה.

אם הבית מכינה כוס הדלקה ובתוכה שמן זית ופתילה המכונה ״אל־ קנדיל״, מדליקה אותה ומרבה גם באורות בכל הבית. אחר־כך בני־הבית ניגשים בזה אחר זה וכל אחד מכניס לתוך כוס ההדלקה, תכשיט זהב: טבעת, שרשרת, או עגיל. במקומות אחרים בתוניסיה, נהגו לאחר טכס זה לערוך שולחן כיד המלך, אולם בעיר הבירה תוניס הסתפקו בטכס זה של הבסיסה בלבד.

בתוניס חוגגים היהודים את ליל ה״בסיסה״ באיחולים ובתקווה לשנה טובה, שנת שפע, עושר ואושר.

כמו־כן בשלושה עשר לחודש ניסן נוהגים יהודי תוניסיה, אחרי שחיטת השה שנעשית בחצר הבית, באים בני המשפחה וכל אחד טובל את כף ידו בדם ומסמן בטביעת ידו את הקיר החיצוני.

ה׳׳בסיסא״ בג׳רבה

לעומת יהודי תוניס, יהודי גאבס וג׳רבה השכנה מרבים בשמחה ועורכים טכס מיוחד אשר קוראים לו " יא בסיסא בל – פאתאח "

עקרת הבית מכינה דייסה בשם ״בסיסה״. זהו בליל של חיטה, שעורה, חומוס עם קליפות של תפוזים, תמרים וצימוקים. את החומרים הללו טוחנת היטב ומוסיפה להם שמן זית וסוכר, בוחשת היטב עד שהכל נהפך לדייסה טעימה וריחנית. ראש המשפחה לוקח אחר־כך מפתח ללא חור בקצה, מכניסו לתוך קערת הדייסה, ומערבב. בני המשפחה ניגשים אחר־כך בזה אחר זה, כל אחד מכניס את אצבעו לתוך הדייסה ואם המשפחה שופכת שמן זית על האצבע של כל אחד ואחד, בו בזמן האב ממלמל את המלים:

״יא בסיסה בל מפתח! חון עלינא יא פאתאח״

 עברית- הו הפותח בלי מפתח, חוס עלינו ופתח לנו שערי הצלחה.

ש. צרפתי, עמי 85. ״פאתאח״ – כינוי להקב״ה, פותח שערי ההצלחה.

ליל ראש חודש ניסן באלג'יויה

בתלמסן שבאלג׳יריה, נוהגת כל משפחה להדליק בליל ראש־חודש ניסן, כוס שמן זית בביתה וכל עקרת־בית, לפני שמדליקה את הכוס, מניחה בקרקעיתו חפץ זהב: טבעת, שרשרת, או מטבע דינר־זהב, היו גם משפחות שנהגו להניח מטבעות זהב בקרקעית כוסות ההדלקה הקבועות בבית־הכנסת וזאת למנוחת אלה שהלכו לעולמם. למחרת הסירו אותן לאחר תפילת שחרית ונטלו אותן עמהם. גם בעיירה דבדו, נהג בעל־הבית להניח בליל ראש־חודש ניסן, טבעת או עגיל זהב בקרקעית כוס השמן שהדליק לכבוד ראש־חודש.

אוצר המכתבים חלק ב' , זימן אלף ה – עמוק קנג

אודות מנהגי יהודי אלג'יריה

אלף ה

י תשרי, לפאריז. לר״פ הלדי ישע״ו.

גליון מחזיק ברכה לשנה טובה במי זהב, הגיעני, תודה רבה, הנה כי כן יבורך גבר רו״מ וביתו בכל טוב סלה, ושלא להוציא הגליון חלק, אתחיל להודיע לכבודו מנהגי העיר במועדי ה׳, וחג הפסח בראש, ליל ר״ח ניסן, נוהגים בכל הבתים להדליק כוס בשמן זית, ונותנים בקרקעית הכוס איזה חפץ של זהב, טבעות או שלשלת, או דינרי זהב, ויש איזה משפחות, שמדליק״ ע ששיות הקבועות בביהכ״ג למנוחת הוריהם, ונותני׳ בקרקעיתם זהב, ולמחר אחד שחרית נוטלים אותו, ומתפללים ערבית ושחרית כל הקדישי׳ בנגון, ויש מנהג אצל כמה משפחות שאין מכניסים לביתם רקיקי׳ לפסח רק ביום ר״ח ניסן, כל הימים שבין פורים לפסח כל הקהל טרודים בצרכי החג כלים ומלבושי׳ וכו', וכל הבתים והחצרות מבולבלות, זה סד בסיד, וזה מושח בששר, מכבסי׳ הבגדים והמצעות והשמיכות והרבידים וכו', כותשי׳ תבלים, כובשי׳ כבשים, וכו', ליל י״ד בניסן קורים לה ״ליל הראשים״ לפי שכל בני העיר עושי׳ תבשיל, או מרק, או כוסכוס, רק מבשר ראש הבהמה, ביום י״ד אחר חצות עושי׳ המצות לסדר הלילה, בתנור בקול המולה בהלל ושמחה, וכל אחד עושה דמות פסת יד, אופין אותה וחולין אותה בבית לשמירה, כל השנה, ולשנה אחרת מוציאין ישן מפני חדש, וכל המפרש בים מוליך אותה עמו לשמיר' קודם ערבית מנהג כל הקהל לסדר הקערה, ויש נוהגי׳ לסדר בה ג׳ מיני ביצים, ביצת אווז, ותרנגולת, ובפרט ביצת צלצל, סדר התפילות, הוא כמו בכל המקומו', בליל אסרו חג, מתפללים ערבית בנגון, ואחר ערבית ש׳׳צ מברך את הקהל, ואומרים יגדל, ואדון עולם, ואומרי׳ זל״ז תזכו לשנים רבות, ונעימות וטובות, ומבקרים בתי קרוביהם ובתי אהוביהם, ושותים חלב, וטא, ויש יין שרף, וכל השלחנות מלאים עשבים ודשאים ושושני׳ ובפרט שבולים מחטים ושעורים, וביום אסרו חג אחר תפילת מנחה מברכים ברכת האילנות בגנות ופרדסים של איזה בעלי בתים קבועי׳ לכך בכל שנה, שעושי׳ להם סעודה קטנה, ומתפללים שם ערבית, ונפטרים לבתיהם לשלום. בליל י״ד אייר, שהוא פסח שני, גם יום הלולא של התה״ק רמב״ה זיע״א, מתפללים ערבית בנגון, ואחר ערבית עושי׳ סעודת הלילה בתוספת תבשיל בכל הבתים, ואחר הסעודה נאספים ת״ח וזקנים, והרבה מההמון בביהכ״נ הגדולה, ולומדים שם מעט זוהר, ואומרים שירות ותשבחות, לכבוד היום ולכבוד התה״ק רמב״ה זיע״א, ושותי׳ טא פעמים שלש, ולפעמים אומרים דרשה, וקדיש, ומי שברך וכרו' לקהל. וסדר ל״ג לעומר כבר הודעתי לכבודו בניסן תרצ״ב לפ״ק, ושלום.

אני היו״ ם ס״ט.

זבד הבת – תסמייא דל בנת.- הווי ומסורת מחזור החיים-רפאל בן שמחון

הווי ומסורת

שירים רבים נכתבו בעברית לברית המילה וכן חוברו גם שירים בערבית. להלן אחד מהם, מחברו רבי יעקב בן סמחון, מתוך חיבורו שבח ורנה, פיוטים ושירים בערבית

פיוט בלעדי לכבוד אליהו הנביא, סימן יהודה סן סמחון, לחן : ליל ליל ייא מנא, ונועם " תורת אמת " ונועם אנא נמדח בלמענא

ייא נאס נחדררו פי באלנא, נטלבו מן ענד אילאהנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

הווא נביא כביר פדנייא, אבייאד מן סאפו בננייא

פאיידא כבירא האדי הייא, אכלליה פלמנאם יקפינא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

 

וראה הווא סאכן פשמאת אמא שאעא יזי מן תממא

יזלי עלינא האד לג'ממאת מן האד לגלות יפקנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

 

די כא יקרא סודות לכבאר, כא יזיה הווא יעטיה לכ'באר

האדסי ראה עזב ועתבאר, וכללסי בקדרת מולאנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

 

האד לכלאם ראה צחיח הווא, ענדו לזהד ענדו לקווא

ינזל וויטלע פוסט להווא, ימסי לשמא וויזי לענדנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

 

קבל יי רבבי טליבתנא, וסוף ונדרפי ג'רבתנא

האד לגלות פאס רמיתנא, פיסאעבאב תפקנא

גם מהשיר זה, הובאו רק מספר בתים בלבד. שני הפיוטים הראשונים, פורסמו בקובץ הפיוטים " ישמח ישראל " של העיר מכנאס.

זבד הבת – תסמייא דל בנת.

והיה אם תיוולד נקבה, השמחה, אינה רבה בבית ורחוקה מלהיות דומה לזו של לידת הבן. הבת היא אירוע משפחתי מצומצם, שקט ואינו מלווה בטכסים וחגיגות, כמו זו של הבן. עם זאת, חייבים לעשות משהו בזבד הבת – יום נתינת השם לתינוקת.

האירוע המרכזי של נתינת השם נערך תמיד ביום שבת והטכס נקרא בפי המוני העם תסמייא. בצפרו הטכס הזה נקרא תסחים. אבי הבת הולך לבית הכנסת בשבת ומודיע לרב על האירוע המשפחתי, לא מזמינים פייטן לבית הכנסת וגם רובי משפחה לא באים במיוחד להתפלל עם בעל השמחה, כמו שנהוג בשבת אבי הבן. גם הנשים אינן מבקרות את היולדת, כמו שמבקרות אותה כאשר יש בן זכר.

האב זוכה לעלייה לתורה וציבור המתפללים מקבלו בעלייתו, בפיוט " בסימן טוב והצלחה ". יש לציין שאת אבי הבת מעלים ל " משלים " ( אחרון ), והכוונה שלא תיוולדנה לו יותר בנות. גם אם זו הייתה הבת הראשונה, מעלים אותו לעלייה אחרונה – משלים.

אבי הבת מזמין אחר כך את באי בית הכנסת לביתו, ושם עורכים קידוש ומסיבה קטנה עם כיבוד קל. אחרי כן מגישים את התינוקת לרב כשהיא מלובשת יפה. אם זו הבת הראשונה הרב קורא את הפסוקים :

אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופלגשים ויהללוה ( שיר השירים ו, ט ) " ויברכו את רבקה ויאמרו לה, אחתנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו ( בראשית כד, ס ).

אחר כך הרב עושה " מי שברך , לתינוקת ונותן לה את השם. השמות שניתנו היו בדרך כלל שמות תנ"כיים : לאה, רבקה, רחל, או ערביים : ג'מילה, ג'והרה, עיישא וכדומה. באזור האטלס היו גם שמות בֶרבֶרים : איטו, סתתי, לאלא, רחימה. לעומת אזורי האטלס, באזור החוף והצפון ניתנו לרוב שמות ספרדיים : לדיסייה, דונה, סאזבונה, אסטרייה, גראסייה, פורטונה, פירמוזה, ביניידה ועוד.

נהגו לתת שמות ההורים של הבעל או של הרעייה או שמות של קדושים שעל קברם השתטחה האישה בתקופת הריונה. במרוקו הספרדית נהגו לתת שמות של הורים בעודם בחיים, ומנהג זה התפשט בכל צפון מרוקו, כעין כבוד להורים.

נתינת שמות לפי תקופות.

כמו כן, היו מקרים בהם ניתנו שמות לנולדים, לפי תקופות והנסיבות. רוב הנולדים בחודש אדר או בשבוע שבו חל פורים, זכו לשם מרדכי על שם מרדכי היהודי, ואם זו בת לשם אסתר, על שם אסתר המלכה של המגילה. אם ברית מילה חל ביום תשעה באב, הרך הנולד נקרא שמו בישראל מנחם – לפי המסורת ביום זה נולד המשיח. בחנוכה, הבן הנולד זכה לשם מתתיה או יהודה, על שם יהודה המכבי.

באלול – רחמים, בניסן – נסם, באייר – מאיר, בסיון – חיים, משום שבו ניתנה התורה. בחודשים שבהם קוראים בתורה מספר שמות, ניתן השם משה. כאשר אישה נכנסה להיריון בתקופת ההנקה, הילד ייקרא לוי. והוא הדין לגבי צעירה, שהתחתנה לפני שקיבלה אורח נשים ונכנסה להיריון.

הערת המחבר.

לג"י, עמוד 110. אם אישה נכנסת להריון בתקופת ההנקה, קרוביה ואנשי סביבתה הודאגו מאוד, כי האמינו שהחלב יזיק לתינוק משום ש " הורעל ". האישה הזו נקראת "ג'איילית " והתינוק ינק לג'אייל ( ינק רעל ). כך האמינו ועודם מאמינים עד היום יהודים כערבים.

חוברת ברית-חג פסח התש"א- 2001

ספינת אגוז-בריתספינת אגוז 2-ברית

הקצידה ב 'שיר ידידות' המקורות הטקסט והמוסיקה – אברהם אמזלג

הקצידה ב'שיר ידידות'שיר-ידידות

 המקורות הטקסט והמוסיקה

אברהם אמזלג

פעמים מס' 19 – עמוד 88-112

פרק מספר 2 מתוך המאמר

הקצידה לסוגיה השונים היתה מקובלת בקרב יהודי מארוקו ומבוצעת בפי נשים ובפי גברים כאחד. בקצידה בצורתה החילונית, בלשון המגרבית־יהודית, לא חוללו היהודים שינוי כלשהו. הם עשו שימוש בכוח־הביטוי העז שלה וביכולתה להגיע לתפוצה רבה. הקצידה סיפקה את הצורך העז במידע, בסיפור מן החיים ואף בקצת רכילות. הקצידה בוצעה בדבקות ובהזדהות עם המושא שלה, תוך גאווה לא מוסתרת של המבצע על כוח זכרונו לשיר את הבתים הרבים ולרמוז בהטעמה מיוחדת על הרגש המקופל בכל שורה ושורה. מר סמי אסולין (כיום איש תל־אביב) מספר על סי למדרבי לבציר (=הרפד הסגי־נהור), שהיה מוזמן לחבוט במזרנים ולתקנם, אך בטרם החל במלאכתו היה שר כמה קצידות תמורת כמה ריאל. הסובבים אותו, נשים וגברים, היו זונחים את עיסוקיהם ומאזינים בהתרגשות רבה לקצידות, לעיתים תוך כדי מחיית דמעה מעיניהם. מבצעי קצידות בשכר נהגו לעצור את שירתם ברגעים הקריטיים ביותר בעלילה, ולתבוע מהמאזינים תשלום נוסף, מהם שהודיעו אחרי ששילשלו לכיסם את הכסף, כי הם ימשיכו למחרת היום. תענוג לשוני מיוחד חשים המבצעים בעצם ביצוע המילים, בהטעמתן בחוזקה, במתן ביטוי לכל רגש המקופל ברבדים הלשוניים של השפה , בהיגוי האותיות השונות ובהפעלת הגרון . החך והלשון בעת הביצוע

נושאי הקצידות מגוונים ביותר ולקוחים מחיי הפרט והכלל . הקצידה מילאה את מקומם של העיתון , הרדיו והטלביזיה בחברה שלנו . ברבות הימים , נעשו קצידות שונות בבחינת עדות לדברי-הימים , שכן בלעדיהן אולי לא היינו יודעים על האירועים המצוינים בהן , לרבות אירועים היסטוריים שונים בחיי הקהילות היהודיות במארוקו . כך . למשל : 'לקצידה דלכור' (= קצידת הפגזים) החתומה בשם שמעון , שנכתבה בין השנים 1825 – 1832 , מתארת את סבלם של יהודי פאס במרד שבטי האודאיה . ב 'קצת תפילאלת' מתוארת מגפת הדֶבֶר שפגעה במשפחות יהודיות רבות בשנת 1679 .

קצידות אחרות מתארות מקרים טראגיים -אישיים , שהיו לשם -דבר , כמו הקצידה של בן-שושן מראשית המאה הנוכחית . המספרת על נער יהודי מאלג'יריה שהתאהב במאריה מולינה , צעירה נוצרייה , ורצח אותה עקב בגידתה.  הקצידה בוצעה לראשונה בפי שיח ' זוזו , זמר ומוסיקאי יהודי סגי-נהור , והובאה למארוקו על ידו . היא נכתבה על רקע חברה קנאית מעורבת (ערבים . ספרדים , צרפתים ויהודים ) , שלא נטתה חסד לנער יהודי שנשא עיניו לנערה נוצרייה , אשר 'זינהא מא כן ! ' (= כיופיה לא היה) .

הערת המחבר : על היהודים ויחס החברה האלג'ירית כלפיהם – ראה : כהן . עמ ' 96 -111 : סיון . עמ ' 92 – 108. קצידה זו קיימת בשלוש הקלטות : ( א) הקלטה ראשונה . היסטורית . בביצועו של 'שיך זוזו' אמן המוסיקה ה 'דג'ירית' . (ב ) הקלטה בביצועו של סמי למגריבי . (ג) הקלטה חדשה של 'שיך מואיזו ' משנת 1982.

קצידות על אירועים טראגיים מתולדות ישראל מצויות ברפרטואר של יהודי מארוקו ומושָרות בימי בין המצרים , בכללן : הקצידה על 'חנה ושבעת בניה' , 'קצת סידנא איוב' )= קצידת אדוננו איוב ) . 'קצת עשרה הרוגי מלכות' , 'קצת ירושלים חין דכלהא נבוזראדן לחן רגלי מבשר הר הלבונה' (= קצידת ירושלים כאשר נכנס לתוכה נבוזראדן , בלחן רגלי מבשר הר הלבונה) וקצירות נוספות על ירושלים . בניגוד לקצידות אחרות , מורכבות קצידות אלו על לחנים עצובים מתוך הקינות , ויש להניח שבשל כך הם התאימו לצרכי מי שערך את פעולת המרכיב . לכך יש להוסיף , כי בימי בין המצרים אסור לשיר . לבד משירח הקינות, ועל-כן הורכבו הקצידות האלה על לחני הקינות.

 יששכר בן-עמי מביא בספרו 'יהדות מרוקו' מידע על 23 קצידות יהודיות מגרביות שונות , והרשימה מאלפת בגיוון נושאיה : החל בקצירה . המיוחסת לר' דוד יפלח , על הכנת החמין המארוקאי המכונה 'סכינא' , עד ל 'קצידה על היטלר' . סוג אחר של הקצידה במגרבית-יהודית עוסק בצורה עממית בנושאים דתיים -למחצה , כמו : דמויות ונושאים מהעולם היהודי , דמויות תנ"כיות מובהקות (למשל הקצידה על יוסף הצדיק ) , צדיקים שונים ; וכן בנושאים מהעולם היהודי , המוגשים בצורה מבדחת כמו קצידת 'המריבה בין פסח לסֻכֹּת' ."' יש להניח , כי קצידות אלה שעסקו בנושאים יהודיים בלשון מגרבית-יהודית שימשו מאיץ ליצירת קצידות בעברית.

יהודי מארוקו בישראל מוסיפים להיות נאמנים לקצידה , אם כמבצעים ואם כמאזינים . במקרים רבים היתה זו פעילות יצירתית מובהקת . דוגמה טובה לכך היא 'הקצידה על אלי כהן' ז"ל . מי שנתלה בכלא הסורי . שנכתבה ככל הנראה בידי אלברט סוימה והוא גם מבצעה . קצידות נוספות נכתבו על מלחמות ישראל בדורות האחרונים ועל אירועים לאומיים אחרים . עם זאת , רוב הקצידות הנכתבות בארץ נועדו לביצוע בהילולות לזכר רבנים , צדיקים וכיו"ב . כך , למשל , לא חלפו ימים מועטים מפטירת האדמו" ר מנתיבות , באבא סאלי זצ"ל , וכבר הופיעה קצידה המתארת את פועלו בריפוי חולים ובניסים שונים . הקצידה , שנכתבה בידי אלברט סויסה , הופיעה בעברית ובמגרבית-יהודית , בגירסות שהופצו בנפרד .

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר