ארכיון חודשי: אפריל 2018


Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton-L'indemnisation du pillage

Lyautey sécurisa le Maroc central et transféra la capitale de Fès à Rabat. Il obtint l'abdication de Mawlây al-Hâfid le 25 août en faveur de son frère Mawlây Yûsuf, choisi pour sa réserve, sa piété et – son manque de personnalité. Son élection fut avalisée par les oulémas. Le dernier sultan du vieux Maroc, escorté par Gouraud, devenu général, quitta Fès le 6 juin, en compagnie de M. Regnault, et partit en exil.

Le retour de la sécurité dans les environs de la ville permit aux colporteurs juifs de visiter les campagnes où ils gagnaient des moyens d'existence. En ville, les commerçants retournèrent à leurs magasins et les artisans à leurs ateliers et progressivement l'activité commerciale du mellâh renaquit. Mais les ressources restaient encore trop modestes pour racheter des meubles ou même des objets de première nécessité et longtemps durant, les maisons demeurèrent dégarnies.

Dans les mois qui suivirent, on procéda à la reconstruction du mellâh mais avec d'importantes modifications et améliorations. L'occasion fut saisie d'élargir le quartier juif pour permettre la circulation automobile dans les artères principales. Les maisons aussi se firent plus larges et dotées de balcons. Pour la première fois dans son histoire, le mellâh put installer un bain public, établissement que les autorités musulmanes avaient toujours interdit pour des raisons «religieuses». Cependant pour arriver à restaurer réellement la vie sociale et économique du quartier, les Juifs attendaient le paiement des indemnités qu'ils avaient sollicitées auprès du gouvernement du protectorat.

L'indemnisation du pillage

A la demande d'Elmaleh, les membres parisiens du comité central de l'AIU sollicitèrent une audience auprès du président de la République Raymond Poincaré (1860-1934) afin d'attirer l'attention sur le triste état des victimes juives du tritel de Fès et de lui demander d'ouvrir une investigation sur les responsabilités. Le 29 avril 1912, ils obtinrent la promesse qu'une aide sera promptement apportée à l'instar de celle qu'avaient reçue leurs coreligionnaires de Casablanca après les émeutes de 1907. Surplace à Fès, le général Lyautey, peu après avoir assumé ses fonctions de résident général, se rendit au mellâh pour constater les dommages causés par le pillage. Il assura le comité central de sa volonté de protéger les Juifs de la capitale et de leur faire justice.

A cette occasion A. Elmaleh souleva le problème de l'indemnisation des victimes de l'insurrection. Au mois de juin, Louis Mercier, le nouveau consul de France à Fès, invita la communauté à dresser la liste détaillée des pertes subies et à soumettre dans un délai de huit jours les demandes de réparations. Comme ces dernières devaient être adressées en français, Elmaleh fut pleinement impliqué dans la traduction et l'instruction des dossiers. Par ailleurs, le directeur d'école remporta une grande victoire civique. Au même titre que les habitants arabes de Fès, les Juifs, qui constituaient 10% de la population totale, payaient des impôts à la ville sur leur activité commerciale. Mais, par une de ces injustices coutumières propres au régime musulman, les recettes ne profitaient, de temps immémorial, qu'à la ville arabe. Or, grâce à ses démarches faites auprès des autorités françaises, Elmaleh obtint pour la première fois dans l'histoire que 10% du produit soit versé à la population juive.

Toutefois le processus de la réhabilitation du mellâh commença à se compliquer. Pour gérer les affaires du quartier juif une «commission municipale Israélite» ou mejlis fut constituée en septembre 1912 à la demande du Bureau Arabe pour succéder à la commission de secours. En 1913, M. Amram Elmaleh imprima à Tanger un rapport d’activité de cette commission avec une postface du consul britannique J. M. Macleod. Peut-être en raison d’un certain chauvinisme local, les habitants du mellâh se montrèrent insatisfaits du rôle de plus en plus prépondérant que s’était attribué A. Elmaleh, un non fassi, et de la façon dont avaient été élus les membres de cette instance, dont les juges rabbiniques, dirigeants communautaires traditionnels, avaient été exclus. En outre, on reprocha à M. Elmaleh, qui s’était rendu impopulaire par la rigueur dont il fit preuve lors de la distribution des vivres, de ne pas faire assez cas des revendications d’indemnisation. Malheureusement, les rapports entre le directeur de l’école et les membres de la commission se dégradèrent progressivement. Ces derniers allèrent jusqu’à protester auprès du général Lyautey et des consuls étrangers. Les Fassis décidèrent de s’organiser par­leurs propres moyens. Ils formèrent un nouveau comité de dix-huit membres ayant comme président justement le Rabbin Vidal Ha-Sarfati.

Commença alors un conflit de personnes, sinon de partis. Dans un échange de lettres, le Rabbin Ha-Sarfati exigea et obtint de l’AIU, le renvoi de M. Elmaleh qui ne fut remplacé qu’en octobre 1916. Dans l’intervalle, les revendications, les demandes d’indemnisation ne progressèrent guère. Quatre membres du nouveau comité, les rabbins Ha-Sarfati et Aben Danan, assistés de MM. Raphaël Azuelos et Juda Bensimhon se rendirent à Rabat pour rencontrer le général Lyautey puis, firent le voyage jusqu’à Paris pour faire entendre les revendications de la communauté. Ils résidèrent près de trois mois dans la capitale et grâce au concours de PA1U, furent reçus par différentes personnalités, entre autres, M. Stephen Pichon (1857-1933), ministre des Affaires étrangères.

En février 1914, une commission française présidée par le consul de France présenta ses conclusions en annonçant qu’une somme de 5 000 000 de francs sera allouée aux victimes. Cette somme fut contestée par la communauté juive et ce fut seulement en septembre 1916 que les victimes touchèrent enfin des indemnités prélevées sur l’emprunt d’Etat accordé au Maroc, en 1813 !

Quelle volonté, quelle foi a-t-il fallu aux Juifs de Fès, en majorité des gens simples, pour se relever, pour continuer et recréer une vie de communauté après l’effroyable catastrophe! Mais ils furent assistés en cela par l’amélioration profonde apportée à leur condition par l’instauration du protectorat français. Libérés théoriquement du statut de la dhimma, leur destin était désormais dépendant des autorités françaises.

Juda Bensimhon (1888-1979), décoré du Wissam alaouite, était instruit en hébreu, en français, en anglais et en arabe classique. Il était membre des instances communautaires, notamment de la société de bienfaisance de Fès, dont il était un des fondateurs, et de la branche fassie de l'Anglo-Jewish Association, dont il était le secrétaire. Sa maison avait été détruite pendant le tritel et il fit partie de la délégation venue à Paris pour négocier l’indemnisation de la communauté juive. Sollicité pour ses précieux conseils juridiques, il connaissait par coeur nombre de dâhir-s au point où il fut surnommé Y'huda Dâhir! Il avait également des notions de médecine et même d'astrologie. Bibliophile, il avait aussi une collection de livres et de manuscrits hébreux dont certains furent vendus à la bibliothèque universitaire de Cambridge. Nous tenons certains de ces renseignements de première main, car nous avons fait sa connaissance à Fès en 1974, et d'autres nous devons à l’amabilité de notre collègue, le professeur Joseph Tedgui qui l'a bien connu.

التريتل-Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton

 Temoignage dune femme juive du mellah

עדות של אישה יהודייה

עדות מאת יהודייה מהמלאח המתארת בערבית מדוברת את מעשי ההרג והשוד

التريتل

التريتل جاءنا صباح ييساح في الرحولات ما بين حنا كانرفدوا المضيرة ذالعيد؛ ليلة يياح ما بين ليهود ذالسوق كايسدوا حوانتهم وهانا الملآح كته ترع وبداوا شي كايجري على شي من حيث السلمين كانوا يعليوا القرطاص على الحوانت ذاليهود؛ حنا كتا كانسدوا بيبان الديار علينا وقلينا كان كايردح بالخلعة، نيك الساعة الحوانتية مشاوا يزاوقوا في الكبار ذالبلاد ومشاوا رغبوا الحكامودحاوا نوك المسلمين؛

بيساح كله داز علينا غير بالصارة لعلم الله علينا كيف دوزناه على قبالت كان واحد الخوف كبير؛ الجمعة ذي دواز ييساح اليهود كانوا كايتجمعوا جميعالير جميعات في السوق، دازت نيك الجمعة، احنا جالسين نهار اكنين في ديورنا والملاح كله تعتر بالمسلمين راكبين فوق الخيل محزمين بالقرطاص وبالمكاحل؛ حنا ريناهم حنا جلسنا شي كايجري على شي، العدو كان كايدخل لنا حتى لقلب الدار يحوسنا ويبتد فينا مكحلته ويقول لنا: جيبوا الزطاطة آولاد الحرام ، حنا بالخوفة كئا كانعطيوا له كز شي نبقاوا نرغبوه باش يختينا غير العمر، وذي ما كان شي كايحب يعطي له كان يفع فيه البارود وينزل له ذاك الشي ذي عليه، بزاف ذي كان كايدفن ماله في الارض اويعليه في البير باش يمبع له؛

في وسط السوق كانوا كايدونوا المسلمات بالزغاريت كيقولوا: قذاش علينا هاذ النهار هنيا علينا ساعتنا جات . حنا من اين كئا كانسمعوهم كايرغرتوا كئا كانخرجوا من حيث كان كايبان لنا باين السوق بدا يتهدن واليهوديات هما ذي كايزغرتوا؛ ثلاثة ايام يالوا المسلمين في الملآح وهما كايحؤسرا الديار ويقيموا فيهم العافية، الطعة ذا الحوانت كلها كانت مسيبة في السوق والحوانت كلهم كانوا محروقين؛ حنا جالسين في ديورنا وحنا رينا واحد الشعلة نالنار طالعة حتى لهواين السما، حنا طلعنا للسطاح وحنا كانراوا باين النار قابضة في الملآح حتى كان كايبان لنا باين السوق كته كان شعلة واحدة، واش ن هي الغبينة الكبيرة ذي كانت تحرقنا في جوفنا؟ هي ذي كانوا كايخطقوا لنا وليداتنا من حجرنا ويعتيهم تحت الخيل يرفسوا عليهم؛

موالين الغرارن والطرارحة كانوا كايتسفاوا فينا ويدخلوا لنا حتى لقلب بيوتنا ويحوسوا ويقولوا

لنا: ”اش ظهرلكم يا اولاد ابرام تعقلوا ذي كنتواكاتاذيوابنا؟ "

نهار الاربعا اليهود ذالملاح كله طلعوا للنواول حفيانين رافدين اولادهم فوق كنافهم وكانوا

كايزاوقوا في يهود النواول باش يخليوهم ينزلوا عندهم من حيث الملاح كله كان محروق، والطليبة الكبيرة ذي كتا نطلبوا هي القيمة ذالخبز نعتقوا بها ترابينا؛ من الاول العدوما كان شي يعرف النواول ، نهار الخميس حنا جالسين والعدو خلط علينا وكان كايقول لنا: اخرجواآ١ولاد الحرام جيتوا تتخياوا هنا ؛

حنا رايناه وحنا كلنا طلقناها بسبقة واحدة للميعارة في حال الدولة ذالغنم واولادنا معنا كايتباكوا وكايعةطو١ : اعطيني ناكل ماشي نموت بالجع ، وحنا ما كتا نصيبوا ما نععليوا لهم وكانوا

يموتوا لنا بالجع؛

والعدو كان تبعنا طريق النواول كلها، جينا حنا دخلنا للميعارة وتدرقنا بين القبورات وبدينا كانزاوقوا في الصديقيم، دخل لنا العدو حتى الميعارة وبداوا يهدموا القبورات ، والحبلات ذي كانوا موبعات كانوا كايقبضوا في الربع ويعصروا ويولدوا ؛ ذي زاد كتل لنا على التريتل هو الشتا والرعد ذي حتى كثا كانقولوا بين الدنيا ما شى تخلا؛ نهار الخميس حئنا براسنا باين ماشي نموتوا كلنا من حيث العدو عتى الرحيل ذي كان كله في

الملآح ورجع باش يقتلنا؛

مشينا باش كانزاوقوا في المخزن جا ن هو باش يهرب المسلمين، بدا كايضرب الكور ذالمدبع برج التور ، نوك الكور طيحوا النصف في الملاح ، نيك الساعة كانوا فوق السور اكثر من مياة ذالعزارة ذاليهود ذي ما كانت لهم لا عدة لا والو ، بدوا كايضربوا العدو غير بالحجر ، نيك الساعة زادوا زاغوا السلمين وجا الغرنسيس وضرب الكورة الكبيرة ذي قاست نوك العزارة وما

بقي فيهم لا كبير ولا ص؛

ونهار الجمعة حنا جالسين في الساحل وبراح مسلم بعلم السلطان جاز كايعيط ا اليهود على امر السلطان تمشيوا لدار المخزن بكباركم وصغاركم حنا سمعناها وحنا بدينا غير نرفدوا اولادنا فوق كتافنا ومشينا ميعادنا ميعاد دار المخزن؛

حنا ذي كيف دخلنا وهما دلحلونا لواحد البنيقات قدام القفوزة ذالسبوعة والنمورة ، بداوا

كايعتروا ينيهم بالخبز والكرموس ويعتيوا لنا، حتا كتا في حال الدجاج ذي كايطيروا على النقب ، وكنا كانراوا غير ما نعطيوا لاولادنا ذي ما كانوا ما كايصيبوا باش يعتقوا روحهم واحا بجفمة ذي الما؛

وكل نهار كانوا كايصيغطوا لنا المونة وما كتا نبيتوا غير في الروا ذالبفال ذالسلطان؛ الكبار ذاليهود كانوا كايكتبوا الصارة نيالنا ويصيغطوها للبلادات، حنا جالسين في ديورنا واحد النهار وهاذوا اليهرب ذالبلادات صافطوا لنا ندابات، والكبار ذاليهرد كانوا كايشريوا لنا الحوايج باش ننكساوا ونعتقوا روحنا؛

طالت هكناك شي شهرين وحن فينا الله وردنا الخير فاش كتا قبل من هاذ الصارة ذي جازت

علينا وذي نطلبوا من رفي ما يونيها لنا ثي اكثر واخا في المنام.

TRADUCTION תרגום

Le pillage survint tout de suite après la Pâque, à l’époque des déménagements, au moment où nous étions en train de réparer le désordre laissé par la fête.

Déjà, peu avant la Pâque, tandis que les Juifs de la grande rue fermaient leurs boutiques, une panique tout à coup avait eu lieu au mellâh. Les gens (affolés) couraient les uns après les autres car les Musulmans tiraient des cartouches sur les boutiques.

Nous (les femmes), nous fermions sur nous les portes des maisons, le cœur battant de peur. A ce moment, les commerçant allèrent implorer les notables israélites de la ville et ceux-ci à leur tour, supplièrent les autorités qui éloignèrent ces (malfaiteurs) Musulmans. La fête de Pâque tout entière se passa pour nous dans l’angoisse, et Dieu sait comment, car une grande peur régnait (au mellâh).

Pendant la semaine qui suivait la Pâque, les hommes, par petits groupes, se réunissaient dans la rue. Cette semaine s’écoula puis, alors que nous étions chez nous, le lundi, voici que tout le mellâh fut envahi par des Musulmans à cheval, armés de cartouches et de fusils. En les voyant nous nous mîmes à courir les uns après les autres. L’ennemi entrait jusqu’à l’intérieur de nos maisons et nous pillait. Il nous mettait en joue en disant «La bourse ou la vie bâtard!» Terrorisés, nous lui donnions tout, le suppliant seulement de nous laisser la vie sauve. Quiconque refusait de donner était fusillé et on lui enlevait les vêtements qu’il portait. Beaucoup enterrèrent leurs biens ou les jetèrent dans les puits pour les conserver.

Au milieu de la grande rue passaient des Musulmans en poussant des you-yous. «Combien, disaient-elles, ce jour est beau pour nous! Quel bonheur pour nous, notre heure est arrivée!» En les entendant pousser leurs cris d’allégresse nous sortions, croyant que la rue commençait à se calmer et que c’étaient des Juives qui manifestaient leur joie.

Trois jours durant les Musulmans demeurèrent dans le mellâh à piller les maisons et à y mettre le feu. Toutes les marchandises étaient dispersées dans la rue et toutes les boutiques étaient incendiées.

Alors que nous étions dans nos maisons, nous vîmes une grande flamme s’élever jusqu’au fond du ciel. Nous montâmes à la terrasse et vîmes que l’incendie dévorait le mellâh, à tel point qu’il nous semblait que la rue toute entière n’était qu’un seul brasier. Quel immense chagrin encore nous brûlait le cœur! C’était (de voir) les Arabes s’emparer de nos jeunes enfants, qui se trouvaient sur nos girons, et les jeter sur le chemin afin que les chevaux les piétinent.

Les patrons de fours et les mitrons se réjouissaient de notre malheur. Ils entraient jusque dans nos chambres et nous pillaient en disant: «Que vous en semble! bâtards! Vous souvenez-vous de ce que vous nous faisiez endurer?»

Le mercredi, les Juifs de tout le mellâh se rendirent aux Nowâwel, pieds nus, portant leurs enfants sur leurs épaules; ils supplièrent leurs coreligionnaires de ce quartier de les laisser s’installer chez eux, car tout le mellâh avait été incendié. Ce que nous désirions par-dessus tout c’était un petit bout de pain pour apaiser la faim de nos jeunes enfants.

Au début de l’affaire, l’ennemi ne connaissait pas les Nawâwel279. Mais le jeudi, pendant que nous étions là il nous surprit et s’écria: «Sortez! Batârds! Vous êtes donc venus vous réfugier ici?» A sa vue, nous détalâmes d’un seul élan vers le cimetière comme un troupeau de moutons. Nos enfants pleuraient à qui mieux mieux et criaient: «Donne-moi à manger, je vais mourir de faim!» Nous ne trouvions rien à leur donner et ils mourraient de faim en effet.

L’ennemi nous poursuivit tout le long du chemin des Nawâwel. Nous entrâmes alors dans le cimetière et nous cachâmes entre les tombes en implorant la protection des saints. Les pillards nous poursuivirent jusque dans le cimetière et se mirent à démolir les tombes. Les femmes enceintes qui ressentaient les douleurs de l’enfantement se cramponnaient aux touffes d’herbe en faisant des efforts et accouchaient.

Ce qui mit le comble à l’affaire, ce fut la pluie et le tonnerre qui étaient tels que nous disions que le monde allait finir.

Ce jeudi nous crûmes bien que nous allions tous mourir car les émeutiers, après avoir pris tous nos biens au mellâh, revinrent pour nous tuer.

Nous allâmes implorer le Makhzan. Celui-ci se mit en devoir de chasser les Musulmans et tira le canon du haut du mellâh. A ce moment, sur les remparts, se trouvaient plus de cent jeunes hommes israélites, sans armes ni autre moyen de défense. Ils se mirent à attaquer l’ennemi avec des pierres seulement. Les Musulmans s’en irritèrent alors davantage. Les Français arrivèrent, ils tirèrent (sur le mellâh) de gros obus qui atteignirent les jeunes gens juifs: il ne resta parmi ceux-ci ni grand ni petit.

Le vendredi, alors que nous étions réfugiés au Sahel- Le sâhil est la partie la plus éloignée du cimetière. On y enterrait autrefois les réprouvés et les pécheurs- (au fond du cimetière), un crieur public musulman passa envoyé par le Sultan «O Israélites, disait- il, par ordre du Sultan, rendez-vous à Dâr al-Makhzan grands et petits». En entendant cette annonce, nous plaçâmes nos enfants sur nos épaules et nous nous dirigeâmes directement vers Dâr al-Makhzan.

A peine arrivés, on nous fit entrer dans de petites pièces qui se trouvaient à côté des cages à lions et à panthères. On se mit à nous lancer du pain et des figues à pleines mains. Nous étions comme des poulets qui sautent sur le grain. Nous ne cherchions que de quoi donner à nos enfants qui ne trouvaient pour se sustenter même pas une goutte d’eau. Chaque jour, on nous envoyait des subsistances. Nous ne dormions que dans les écuries des mulets du Sultan.

Les notables israélites décrivaient notre détresse dans des lettres qu’ils envoyaient (à nos coreligionnaires) dans les villes. Un jour, pendant que nous étions chez nous, nous reçûmes les secours (envoyés par les Juifs des autres villes). Les notables nous achetèrent alors de quoi nous vêtir et apaiser notre faim.

Deux mois environ s’écoulèrent (après ces événements). Dieu eut pitié de nous. Il nous rendit ma situation favorable dans laquelle nous étions avant le malheur. Veuille Dieu ne plus nous le montrer même en rêve.

  1. Brunot et E. Malka, Textes judéo-arabes de Fès, publications de l’Institut des Hautes Etudes marocaines, Rabat, tome XXXIII, 1939,
  2. 207-209.

סיפורי-עם משלומי-ז'ילייט מגירה מעשה בצדיק ר' חיים פינטו

ז'ילייט מגירה

מעשה בצדיק ר' חיים פינטו

אלולד דיאלו, די רבי חיים פינטו כּאן מזזוז' מעא בנת כאלתי והומּא בכּרו ב(א)לולייד כלאק־להום(א)לולייד וּשמּאוהּ חיים פינטו עלא ז'דּו.ואחד (א)לעאם הווא כאן ענדו עאם. הווא מאת־להא.

הבן של ר׳ חיים פינטו היה נשוי לבת־דודתי, וכשנולד להם בן ככור, קראו לו חיים פינטו, על־שם סבו. כשהיה הילד בן שנה הוא מת

 

מאת־להא, מאת־להא (אל)שבּת הייא חבית תבכּי ותג'ווט ז'א ראז׳להא משה קאל־להא: ״מא (א)נחבּכּ־ש תבכּי וּלא תג'ווט וּלא – תעמל ואלו! (א)לולד דככלו(א)לבית ותשדּו עליהּ ותעמלוהּ פ(א)לכּונה דיאלו וּתז׳באד פ־חאלכּ תעמל(א)לכבוד ד-(אל)שבת.

מת בליל שבת.

רצתה האשה לבכות ולצעוק. בא בעלה, משה, ואמר לה: ״איני רוצה שתבכי, או שתצעקי, או שתעשי משהו הקשור לאבל. הכניסי את הילד לחדר ושימי אותו בעריסתו וסגרי עליו את הדלת, וצאי ועשי את כבוד השבת.״

 

ז׳את הייא אמנת בראז׳להא חית הומא כאנו צדיקים כּבאר נז'באדית עמלת (אל)שבת דיאלהא ובארכּו(א)לגפן ו(א)למוציא וּלהבדלה ו(א)לקראיה (ח)תּא־קאד׳או עלא ראשהום וז'את אומהּא קאלת־להא: ״פאין הווא(א)לולד״ קאלת־להא: אלולד עבאתהו (א)לכדּאמה יתשתרא ביה שואינה ויתפאיז מן חית מה כלּאנאש נגלשו פוק מן(א) למידה״.

האשה נתנה אמון בבעלה, כי היו משפחה של צדיקים גדולים.

יצאה, עשתה את השבת, ברכו על הגפן ו״המוציא״ וההבדלה ותפילה, עד שגמרו הכל. באה אמא שלה, שאלה: ״היכן הילד?״

אמרה לה: ״הילד אותו לקחה המשרתת לטייל קצת, כדי שייהנה, כי לא הניח לנו לשבת בשקט ליד השולחן.״

 

לאגֹדּא ענד(אל)צבאח עאוד־תאני, פאק. הווא משא ל(ל)צלא צוובת הייא(א)למידה פ־חאל(א)לי דארי, ז׳א מן(אל)צלא בארכּ ברכת־המזון דיאלו וּ(א)כּל ופטר. משא עאוד־תאני ל(ל)צלא ד־(אל)תּלאתה משא לערבית.

למחרת בבוקר שוב קם הבעל והלך לבית־הבנסת, והאשה סידרה את השולחן כרגיל.

חזר מבית־הכנסת, בירך את ברכת המזון ואכל ארוחת־צהריים, הלך שוב לתפילת מנחה, הלך לערבית.

 

פ־(אל)ליל עאוד־תאני, משאו צלאו ז׳או פ־(אל)ליל עמלו (א)להבלדלה די־לילת (א)לחד וצוובו(א)למידה כיפאש דארי ושרבאתו(ח)תּא־שעלו(אל)נאש ובארכּ (א)לגפן ובארכּ כל־שי. פ־(אל)ליל מן־(א)לי שעלו והווא יג׳ווט — להא קאל־להא: ״א־מאדלין! דאבא תקרר תמשי דאבא. ׳קאל־להא׳ תקרר תמשי תדכל (א)לבית ותרא (א)לולד דיאלכּ״.

למחרת בבוקר שוב קם הבעל והלך לבית־הבנסת, והאשה סידרה את השולחן כרגיל.

חזר מבית־הכנסת, בירך את ברכת המזון ואכל ארוחת־צהריים, הלך שוב לתפילת מנחה, הלך לערבית. בלילה הכינה הבדלה של מוצאי שבת וערכו את השולחן כרגיל. הגישה לו אוכל עד צאת השבת, קידש על היין.

בלילה, כשהדליקו, קרא לה ואמר: ״מדלן, כעת את יכולה ללכת, להיכנס לחדר ולראות את ילדך.״

 

הייא דכלית והייא תזבר(א)לולד דיאלהא עאיש תא־יבכּי מן פוק מן (א)לכּונה. ז'את הייא תזיבאדית ב(א)לפרחה. קאלת־לו: ״אז'י תרא. משה, (א)לולד מאת(א)לבארח ו(א)ליום הא־הווא עאש!״ קאל־להא ״תערפ באש עאש־לכּ? ב(אל)זכות די־יבּא וב(אל)זכות.ד־(אל)שבת די־מה כסּרתיה־ש ובקיתי גאלשה ועמלתי(א)לחואיז׳ כּלהום ד־(אל)שבת, האדאכּ(אל)שי עלאש (א)לולד עאש־לכּ״.

נכנסה לחדר ומצאה את בנה חי, בוכה בעריסה. יצאה בשמחה ואמרה לו: ״משה, הילד מת אתמול והיום הנה הוא חי.״

אמר לה: ״היודעת את בזכות מה קם לתחייה? בזכות אבי ובזכות השבת, שלא קלקלת, אלא נשארת לשבת ועשית את כל הנחוץ לשבת. בזכות זה חי ילדך.״

 

ועאש־להא(א)לולד נז׳באד־להא תלמיד־תורה ותא־יקרא וּרז׳ע דאבא חכם וּזווז׳ מעא בנת רבי יצחק־אבו־חצירה (אל)שּאכּנין פ־נתיבות ועבּאהא לכּאנאדא והווא ראהּ כּבר הנאכּ פ־כּאנאדא וכלאקו־לו (א)לולאד וכלאקו־לו כל־שי ב(אל)זכות די־(א)בוה ודי ז׳דו ודי (א)נהומא חכמים כּבאר.

הילד, שקם לתחייה, הפך תלמיד תורה, נעשה חכם והתחתן עם בתו של ר׳ יצחק אבו־חצירא, שמשפחתם גרה בנתיבות.

לקח את אשתו לקנדה והיה לרב גדול שם, ונולדו לו ילדים, והכל בזכות אביו וסבו, שהיו חכמים גדולים.

פרשנות לסיפור מאת העורך

המספרת שמעה את הסיפור מאמה והיא נוהגת לחזור ולספר אותו. באחרונה סיפרה את הסיפור בביתה בשבת, אך היא נוהגת לספרו בהזדמנויות שונות גם בימי חול. היא יודעת כי קברו של ר׳ חיים פינטו (״הגדול״) נמצא במוגדור, וההילולא לזכרו נערכת אחרי סוכות. כן היא מציינת שקיים קשר בן ר׳ חיים פינטו לר׳ דוד בן־ברוך מסוס.

ואכן, ר׳ חיים פינטו, שנפטר בשנת תר׳יה (1845), קבור במוגדור, אולם ההילולא לזכרו נערכת מדי שנה בשנה בכ״ו באלול. הוא מצטייר בסיפורת העממית של יהודי מרוקו כמקובל וכמלומד בנסים, ואף יצא ספר אסופת סיפורי־עם הקשורים בו ובבני־משפחתו (וכן גם סיפורים על דמויות מקודשות אחרות). ככל הידוע לנו, נכדו, ר׳ חיים פינטו הקטן, שנקרא כך כדי להבדילו מסבו, נפטר ב־1937 והוא קבור בקזבלנקה (יש סוברים, כי תמונתו היא המקשטת את שער ״שבחי־חיים״). דברים אלה אינם מתיישבים כמובן עם העדות של סיפורנו.

אך, יש לציין, כי הסיפור המסופר כאן על משפחת פינטו מוכר גם כסיפור המיוחם לרב אנונימי.

מבחינה זיאנרית הסיפור הוא אגדת קודש, תפיסת העולם הגלומה בו היא נומינוזית־ניסית. הוא בא להורות ערכים ונורמות התנהגות ברגעים הקריטיים ביותר במחזור החיים. אגב, הנטייה לראות את אגדת הקודש כסיפור ״אמיתי״, ש״מאמינים בו״, היא אחד ממאפייני הזיאנר. זוהי כנראה הסיבה לאנונימיזציה של אירוע משפחתי הנתפס כניסי מחד גיסא, ולמידה של ׳מיתולוגיזציה משפחתית׳, היונקת ממוטיבים המקובלים באגדות קדושים, של בני משפחת המספרים, מאידך גיםא.

שמירת השבת היא אחד הערכים העיקריים ביהדות, ובניגוד לכל החגים האחרים, שהם בעיקרם בעלי אוריינטציה היטטורית־דתית, יונקת השבת את קדושתה מתחום ריטואל מיתולוגי־טיבעי — חיקוי מעשה השביתה של האל. לבן הזמן של השבת הופך ל׳איכותי׳, בכך שהוא מתמלא כביכול בזמן ה׳מיתי׳ הגדול.

בסיפורנו מועמד האדם בניסיון לגבי שמירת השבת בצורה הקיצונית ביותר — מות בנו. ההעמדה בניסיון פירושה בחיגת כוחו של הרב לעצור באבלו ולהמשיך לשמור שבת כהלכתה למרות הכל. מבחינה זו מעורר סיפורנו את האסוציאציה לאגדת ברוריה, אשת רבי מאיר, ששני בניה מתו בערב שבת והיא לא גילתה את הדבר לבעלה, כדי שלא יחלל את השבת באבלו. עניין צידוק הדין, הבא לביטוי בראיית הבנים בפקדון מאת הקב״ה, אינו מופיע בסיפורנו, שהרי כאן, בניגוד לסיפור ברוריה, קם הבן לתחייה, וממילא אין צורך להצדיק את הדין.

ועוד: ברוריה היא, בידוע, דמות מיוחדת במינה: אשה משכילה, נועזת ורחבת־אופקים. אין לראות אפוא בדמותה דמות טיפוסית של האשה־האם היהודיה, ולכן לא נמצא בסיפורנו ואף לא במקבילות הסיפוריות, שההבלגה באה מצר האם, אלא מצד האב.

בסיפורנו בניגוד לסיפור ברוריה, הבעל הוא המונע את אשתו מלחלל את השבת, והאשה שומרת את השבת כהלכתה לא מתוך אי־ידיעה על מות הבן, כמו באגדה המדרשית, אלא מתוך ביטחון בבעלה, הנובע מייחוסו המשפחתי.

מעניין כי הישארות הבנים בחיים היא מוטיב חוזר בסיפורי־העם, שמקורם, בסיפורנו, באגדת ברוריה ורבי מאיר, אף שמוטיב זה אינו מצוי בנוסח המקורי־המדרשי. בך, למשל, במקבילה ממארוקן, המספרת על בנו היחיד של רב, שנולד לו לעת זקנה ומת ממפולת, לאחר ההצלה וההחייאה מספר הבן על קורותיו, שקרו לו מחוץ לעולמנו, ועל הצלתו, שבאה לו מידי זקן (אליהו הנביא) שהסיר מגופו את אבני המפולת.

ואילו לפי נוסחו הסיפורי של רבנו נסים מקיראון, בחיבור יפה מהישועה,' היתה הבשורה על מות הבנים בשורת שווא: לאמיתו של דבר קרה נם והם נשארו בחיים. רבנו נסים נוטה אפוא להחליש את עצמת המעשה העל־טבעי־הניסי, ואילו בנוסחנו, וכן במקבילות השמורות בארכיון הסיפור העממי בישראל, מוצג השינוי בסדרי הטבע ללא הסתייגויות והבנים שבים לתחייה.

ניכר כמספרת סיפורנו, שהיא משתדלת להגביר את הסבירות והאמינות של המוטיבים העל־טבעיים על־ידי תוספת פרטים קונקרטיים. הדבר בא, למשל, לביטוי בפתיחה ובסיום של הסיפור: המעשה אירע בתחום משפחתה־שלה, נזכרת משפחת אבו־חצירא מנתיבות ומסופר על עליית הניצול לגדולה בקנדה.

גודל המבחן שבו עומרים שני בני־הזוג בנוסחנו הסיפורי בא לידי ביטוי בהדגשת משכה של השבת: ריבוי הפעולות של בני־הזוג גורם מחר גיסא לתחושה של השהייה בזמן ובכך מגביר את הקושי של המעשה, ומאידך גיסא, מצביע על האדיקות בשמירת כל מצוות השבת, אפילו בשבת זו.

התהייה על מקום הימצאו של הילד, אשר באגדת ברוריה מתבטאת בשאלות ר׳ מאיר, מועברת כאן אל אם האשה, שהרי שני בני־הזוג יודעים את המצב לאשורו.

האיסור להצטער בשבת מקבל ביטוי מרוכז במדרש עשרת הדיברות: ״ויום השביעי בחר בו הקב״ה לשמו וחמדת ימים קראו כי בו חיבר שמים וארץ וברכו שנאמר ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו והנחילו לעמו ישראל שבחר אותם משאר אומות ונתנו בחלקם שלא יהא צעד במחנותם בי לשמחה גדולה נתנו אלוהים לנוי ואפילו אסירי גהינום ינוחו ביום השבת״(מדרש עשרת הדיברות, דיבר רביעי).

״על שומרי השבת מעלים כאילו שמרו כל המצוות שבתורה״. סיפורנו מתכוון לחזק נורמות אלו בהציגו תפיסה של מתן שכר שאין כמותו למי שנמנע מלחלל את השבת אפילו ברגע קריטי ביותו־ בחייו. פועל כאן העיקרון של מידה כנגד מידה: מי שהתגבר על אבלו למען השבת, יזכה אך לשמחה. לעקרון זה מתווסף בסיפורנו עניין זכות האבות — זכותו של ר׳ חיים פינטו.

סיום הסיפור, שבו מחזירה אותנו המספרת לייחוס האבות ולעיגון הסיפור בריאליה, מהווה אחד הסממנים של אגדות קדושים של יהודי מרוקו.

אגב, סיפור־מופת דומה, שבמרכזו עומד אב, נמצא במדרש ויקרא רבה כי, גי. מסופר בו על אחד מגדולי כבול, שהיה משיא את בנו. בשעת הסעודה שלח את בנו להביא חבית מן העלייה ושם הכישו נחש ומת. באשר עלה האב לחפשו מצאו מת בין החביות. המתין עד שגמרו אורחיו לסעוד ואמר: ״רבותי, לא לברך את ברכת חתנים באתם, אלא ברבו עליו ברכת אבלים¡ לא להכניס את בני לחופה באתם, בואו והכניסוהו לקבר.״

יש לשער שסיפור זה, בסיפורנו, סופר במסגרת סיפורי ניחום אבלים. הוא מבטא את הרצון להתגבר על אסונות ולגלות מידה של איפוק וכיבוש .הרגשות בהתאם לתפישת היהדות הנורמאטיבית. האב, שאינו מפר את שמחת המצווה, כי שמחת המצווה הציבורית חזקה יותר מאבלו של יחיד, יודע כיצר לעצור את כאבו ולהצדיק את הדין שהוא דין שמים. בזאת דומה הוא לברוריה, שלא חיללה את השבת וצידקה דין שמים.

בסיפורנו, כאמור, מוצג כיבוד השבת כמצווה ציבורית־יהודית וטושטש יסוד צידוק הדין.

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח דן מנור

תגובות אקטואליות אחרות בתחום ספרות העיון, שגם בהן ניכר רישומם של מאורעות עגומים, מצויות בהספדים שחוברו על המוצאים להורג מטעם המלכות, וכמו בכל הפזורה היהודית בכל התקופות – גם הרוגי־המלכות במרוקו הוחזקו כמקדשי שם שמים. אך גם מאורעות אלה לא הועלו בהספדים מתוך מגמה היסטורית, אלא מתוך מגמה רעיונית, כרקע להבעת רחשי־הלב ביחס לרעיון של קידוש־השם. ר׳ שמואל ד׳ אבילה מקדיש בספרו שני דרושים למקדשי שם שמים. באחד מהם הוא נוקב בשמות האנשים שהומתו בפקודת השלטונות, ורושם גם את מועד גזר־הדין. הנידונים היו ר׳ יצחק עמר ובנו אהרן. שניהם הומתו בשרפה. האב – בערב שבת והבן – בשעת מנחה של אותה שבת, בשנת תע״ב (1712>. מכאן ואילך הוא עובר לדון בקידוש־השם כערך דתי עליון, כשדברי המקורות הקדומים משמשים לו נקודת־מוצא להתפתחות הדיון. קידוש־השם הוא ביטוי לאהבת האל, שהיא הערך העליון ביותר בעבודת אלוהים. אברהם אבינו היה הראשון שקידש את השם ברבים ושימש מופת לדורות הבאים: ״והוא השריש בבני עדתנו עדת ישראל שורש זה לקדש שמו ברבים״. האישיות המופתית הבאה שעליה הוא מרחיב את הדיבור היא ר׳ עקיבא, שאף הוא קידש את השם ברבים בדרך מרשימה, שנחרתה עמוק בזיכרון האומה. הדיון נסב, בין היתר, על השאלה מדוע התייחס ר׳ עקיבא בביטול לאזהרת פפוס בן יהודה, שהעידה בלי ספק על ראייה מפוכחת? מבין ההסברים השונים של המחבר לתהייה זו נביא רק את האחרון, שנראה כהסבר מגמתי המשקף במידה רבה את עמדתו של המחבר כבעל נטייה קנאית. ר׳ עקיבא ידע היטב, כי דברי האזהרה של פפום אכן משקפים את המצב לאשורו. אן דווקא משום כך הוא ראה צורך לבטל אותם ולהוקיע את פפוס כטיפש, על מנת להמעיט ככל האפשר את השפעת הדברים שהיתה עלולה לרפות ידי רבים, ולהביא, לידי ביטול תורה. בשעת חירום יש לקדש את העיקרון של ״יהרג ואל יעבור״. לא נתרחק מן האמת אם נעיר שדברים אלה משקפים את עמדתו של המחבר ביחס למציאות של זמנו. על כך יעידו דבריו בהמשך, שלפיהם על האדם לאהוב את האל אפילו בשעה שנוטל את נפשו ואת נפש בניו – רמז למאורע האקטואלי: ״ואם תאמר מהו כולל לשון בכל מדה ומדה יש לומר דבא [=שבא] לכלול גם נפשות ביתו שדבר זה אתה יכול לפרשו ולאמרו שחייב להודות להקב״ה הגם שימיתו בניו על קיום המצוות״.

בשני הדרושים האלה שנתחברו, כאמור, על מקדשי שם שמים אין שום רמז גלוי או סמוי על הרקע ההיסטורי של פסקי הדין, למעט שמותיהם של הנדונים ותאריך ההוצאה להורג. אך לתהליך המשפט, ולמהות התביעה אין שום זכר בדרושים אלה, ההשערה שמדובר בהוצאה להורג על רקע גזרות שמד, שבהן נתבע היהודי להמיר דת, אינה מתאשרת משום מקור אחר, ואף על פי כן נוטה המחבר להבליט בהספדים אלה נימה המכניסה את הקורא לאוירה של גזרות שמד. אין זאת אלא משום שהמחבר מתיחס לכל מקרה של הוצאת יהודי להורג, מכל סיבה שהיא, כמוות על קידוש השם. זוהי כמובן עמדה שונה מזו שנוקט ההסטוריון הצופה מן הצד. אך היא הנותנת, המאורעות ההיסטוריים נדונים כאן מזוית ראייה היסטוריוסופית.

דרוש על קידוש־השם מצוי בחיבור אחר מאוחר יותר. המדובר בהספד שחיבר ר׳ שלמה אבוטבול על הוצאתו להורג של ר׳ אהרן אפריאט בשנת תקס״ג (1803), ובו הוא מביע בעיקר את תחושת הכאב וההשפלה בעקבות גזר הדין: ״[…] מה רבו מעשיך ה׳ תמכור עמך בלא הון והנה עבדיך מוכים שפכו דמם כמים. רבו הנוטפים על הזוחלין כזרם מים רבים כנחלים נטיו״. השאיפה לנקם מפעפעת בלב באופן טבעי, לנוכח מעשי דיכוי מסוג זה. המחבר מנסה למצוא לה צידוק מוסרי והלכתי כאחד. בעקבות מדרש חז״ל על חלוקת העולמות בין יעקב ועשו, כשיעקב נטל לעצמו את עוה״ב, מעיר המחבר, כי התמכרותו של עם־ישראל לחיי הרוח אמנם כופה עליו סטטוס של עבד המשולל זכות על קניין פרטי, ומכאן שאין לישראל שום זכות חוקית או מוסרית להתרעם על סבלו בגלות, בהיותו עבד שאין לו דבר משלו. אולם התופעה של מוות על קידוש־השם משחררת אותו מסטטוס זה ומקנה לו זכות על קנינים חומריים, כדין עבד שאדונו הקנה לו זכות להיות בעל קניין פרטי, וכל החומס אותו עושה זאת שלא כדין. לפיכך רשאי עם־ישראל בכל מקרה של מוות על קידוש־השם לתבוע נקם: ״דכיון דישראל נהרגים ביד הגויים על קדושת שמו יתברך זכו בעה״ז. ומדידהו קא אכלי [=ומשלהם הם אוכלים] ולכן שלא כדין חומסין אותם הגויים ולכן איכא נקם [=יש נקם] על החמס״. במלים אחרות, ההוצאות להורג, או הפוגרומים, מעניקים ליהודי היתר דתי לשאיפת הנקם. המסקנה העלולה להשתמע מדעה תמוהה זו, היא, שמוות על קידוש־השם משחרר את עם־ישראל מכבלי המוסר הדתי. אם כי אפשר לטעון, שרמת־המוסר בסביבתו של המחבר היתה כה גבוהה, עד שהיה צורך לחפש צידוק לתחושת הנקם.

למרות שאין אנו מתכוונים להתייחם ליצירה הפיוטית בת התקופה, מן הראוי להביא את תגובתו של פייטן אחד לפחות בעניין זה. מן הקינה שחיבר ר׳ דוד חסין לזכרם של שבעה הרוגי־מלכות עולה תחושת מחאה וזעם. בין השבעה היו גם מטובי הקהילה, המכונים בפי המשורר בשם ״כפה ראש ואגמון״.ובלשון מליצית של המקונן המקראי הוא פורץ בזעקת־שבר: ״ביד בני עוולה איך נפלו גבורים. אלהים אל דמי לך אל תשקוט ואל תחרש […]ארץ אל תכסה דם נפשות נקיים׳' בבית הבא הוא יוצא בקריאה, שיש בה תביעה לנקמה:״נקמות ה׳ אל נקמות הופיע / כי מוני בהמוני חרבם צואר הגיע / [כי חרב אויבי פגע בהמוני עמי] […] והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם / אויבינו צרינו זדים הבוגדים ריקם / מהם תנקום נקם״. ביתר הבתים הוא מתאר את תהליך גזר־הדין, שהיה מלווה בהתעללות אכזרית: ״גזרם לגזרים / קדקוד מוחם פרק ושחטם כמו פרים״.

93 – ארים קול יללה

 

 קינה היא קוננתיה בשנה הנזכרת ( תקמ"ג – 1783 ) אל הרג שבעה אנשים ומהם מיחידי קהלינו – סימן אנכי דויד

 

ארים קול יללה / מספד ותמרורים

ביד בני עולה / איך נפלו גבורים ?

 

אלהים אל דמי לך / אל תשקט אל תחרש

אויב בא בגבולך / פרצה גדולה פרץ

טרף רמס דרס / בני אדם נבחרים

רצח וגם ירש / וישת לו עדרים

 

ארץ אל תכסה / דם נפשות נקיים

רע מעללים קשה / שפל דמם כמים

חלו בם ידים / ידי זרים אכזרים

רגליהם בִּנְחֻשְׁתָּיִם / וידיהם אסורים  

 

נקמות, ה' / אל נקמות הופיע

כי מיוני בהמוני / חרבם צואר הגיע

כמעין נובע / יזובו מדקרים

תצל אזן שומע / אל אליכם כל עוברים

 

כפה ראש ואגמון / כרת צר במזמרות

דשם כהדוש כמון / בפצעים וחבורות

השביעם מרורות / הורידם לצעירים

באחד הבורות / המבלי קברים ?

 

יה אלהי הרוחות / גלות זה הכביד ארך

את שבעת המזבחות / איש צר ואויב ערך

חץ עליהם דרך / גזרם לגזרים

קדקד מחם פרך / ושחטם כמו פרים

 

דבר זה הנהיה – או הנשמע כמוהו ?

לעלמי עלמיא / למי עולל אשוהו

יום עברה יום ההוא / חשכו כוכבי מאורים

שמש סהר כהו / צלמות לא סדרים

 

והשב לשכנינו / שבעתים אל חיקם

אויבינו צרינו / זדים הבוגדים ריקם

מהם תנקם נקם / החרם תחרם

דם עבדיך יֻקָּם / אויביך כיקר כרים

 

ה' צדיק אתה / וישא משפטך

יפה דנת חיבת / כל נגזר לפניך

נבלת עבדיך / נתנו אויבים וערים

בשר חסידך / לחיתו יערים

 

דמם לא תנקה / ודם זרעיותיהם

וכוס רעל תשקה / לשולליהם הורגיהם

נחם נא אבליהם / אל חי יוצר יצורים

ויהי|ו נשמותיהם / בצרור חיים צרורים

וחלק טוב תן להם / עם צדיקים ישרים

דמנאת העיר-א. בשן-יהודים בדמנאת תבעו פיצויים על רכושם

דרומונד האי מחכה למסקנות החקירה שהסולטאן החליט עליה

דרומונד האי כתב ב-7 במרס 1885 לאדם בשם סמית, ובין שאר הפרטים הוא מזכיר כי לאחרונה הוא עסוק בנקיטת צעדים כדי להשיג צדק ליהודי דמנאת, אשר מאשימים את המושל ביחס אכזרי כלפי היהודים. הוא מחכה יום יום למסקנות החקירה שהסולטאן החליט עליה לפי בקשת השגריר. שגריר איטליה פעל בתיאום אתו, ומאז שהגיע שגריר צרפתי חדש בשם Feraud שוחח אתו על נושא זה והביע נכונותו לשתף פעולה עם הכותב. וכי לאחר שילמד את הנושא ישתף אותו בענין. יומיים לאחר מכן פנה וזיר לדרומונד האי וכתב לו כי הסולטאן ביקש מהשגריר שישפיע על המשלחת היהודית שהגיעה לטנגייר, שתחזור לדמנאת.

שני חברים נוספים לועדה החוקרת את התנהגות המושל

ב-13 במרס 1885 פורסם ב- JC, כי שני חברים נוספים הצטרפו לועדה החוקרת את התנהגותו של המושל. שמותם מכלוף הראר ומאיר עמאר. עמדתם העצמאית נוסכת תקוה לגילוי האמת. מאז שהם בדמנאת, הם מנותקים מהמושל. דו״ח מפורט ניתן לדרומונד האי שהציע ועדה זו. באותו יום פורסם שם, כי המשלחת שיצאה מדמנאת והגיעה לפאס, הצליחה להגיע לטנגייר והיא מביאה אתה מכתב חתום על ידי הרב של פאס המופנה לכי״ח.

יהודים בדמנאת תבעו פיצויים על רכושם

ב-17 במרס 1885 הגישו מספר יהודים אמידים בכפרים כולל בדמנאת תביעה על סך 150 אלף דולר שלדבריהם זהו שווי הרכוש שנגנב מהם בעת הפרעות. דרומונד האי טען כי צריך הוכחות שרכוש זה היה בידי היהודים לפני הפרעות. התברר לדיפלומט הבריטי שכמה מהתובעים היו חסרי רכוש, ובעקבות זאת הוא התעלם מתביעתם.

הצעות הנציגים הדיפלומטיים של שלוש מדינות למשלחת היהודית: תביעת פיצויים מהסולטאן על  הפסדים כספיים ונטישת תביעות אחרות

כתב הודיע מטנגייר ב-18 במרס 1885 בעקבות קבלת מברק מגיברלטר, כי יהודי דמנאת הסכימו להצעות  הנציגים הדיפלומטיים במרוקו. משלחתם הוזמנה למשרדים של השגרירים דלקמן: בריטניה, צרפת ואיטליה. נציג ארה״ב היה חולה. הם אמרו כי לפי בקשת האגודות היהודיות באירופה פנו הדיפלומטים לסולטאן, ונערכו תחקירים שהוכיחו את אמיתות טיעוניהם. עתה ידרשו היהודים פיצויים. השגרירים יהוו כעין כתובת לאחריות מוסרית לביצוע ההצעות. אם היהודים יסרבו, ירדו מהנושא.

התנאים שנדרשו מהיהודים: א. הם ינטשו כל תביעה על התנכלות, רצח, הלקאה או מאסר. ב.עליהם להכין רשימה על ההפסד הכספי שנגרם להם כתוצאה מהמעשים של המושל, והם ישלחו זאת לסולטאן. ג. על המשלחת להגיע לפאס עם מכתבים מהשגרירים, ויישבו את בעייתם עם הסולטאן. ד. היהודים יבחרו נציגות שתעמוד תחת חסותן של שלוש המדינות הנ״ל, ואלה ינהלו מו״ם בקשר לכל פרט בנושא. ניתנו עשרים וארבע שעות למשלחת לשקול אם לקבל הצעות אלה. הם התיעצו עם העו״ד ל״א לוי כהן שהציע  לקבלן. המשלחת הודיעה לנציגה של איטליה כי הם מקבלים את ההצעות, ומינו את הרב דוד עמאר כנציגם וכדוברם. אם ההצעות הנ״ל יתקבלו, תתחיל תקופה חדשה. המושל אמנם לא יפוטר. אבל כמו שדרומונד האי אמר, המושל יהיה כמו'חתול שננזף', העתון משבח את קונסול ארה״ב שפעל למען היהודים  וכן את מר Feraud השגריר של צרפת.

אספקת מוצרים ועבודות כפויות שחלות על יהודי דמנאת

בכתב העת של המיסיונרים האנגליקנים שפעלו גם במרוקו פורסמו הדברים הבאים במרס 1885 : בעלי המקצוע היהודים בדמנאת, ביניהם בורסקאים, מבשלי סבון, נגרים ומחסנאים נאלצים לספק מוצרים לממשל. אחרים חייבים לבצע עבודות לממשל גם בשבתות ובחגי ישראל, ביניהן גרירת תותחיםת וגם לשלם לחיילים.

פריצות לחנויות של יהודים, יהודים הולקו ונכלאו

לפי ידיעה מהכתב של הJC בטנגייר ושל היטיימס' הלונדוני המושל של דמנאת הממלא תפקיד זה כבר שמונה שנים הוא אדם אכזרי, דבר שבא לידי ביטוי כבר בתחילת תפקידו. בעת שאביו היה המושל, יהודים בדמנאת שילמו מס לשומרים שהוצבו בלילות בפתחי חנויותיהם. המושל החדש לקח לעצמו את הכסף ששילמו. החלו גנבות, ועשרים ואחת חנויות של יהודים נפרצו. לפני שנתיים נפרץ ביתו של דוד בוחבוט בין שאר הנשדדים. היהודים ציפו להתערבות המושל, אבל למחרת תפש עשרה צעירים יהודים, שניים מהם עתה בטנגייר. שמותיהם מסעוד תועזר ושלמה אביקסיס. האחרון העיד כי הולקה ועונה על ידי חיילים בנוכחות המושל, ואחר כך הושלך לכלא. המושל דרש 1100 דולר לשחרורו והשיג רק 1065 מצויות עדויות נוספות של יהודים על מעשים דומים.

פעילות הקהילה היהודית בלונדון

ב-20 במרס 1885 פורסמו הדברים הבאים בשבועון היהודי בלונדון:

בפגישה של ועד שלוחי הקהילות נקרא מכתב ממשרד החוץ הבריטי מה-5 במרס 1885 שהופנה לברון וורמס נשיא 'אגודת אחים' וא. כהן חבר הפרלמנט ונשיא ועד שלוחי הקהילות, כתשובה למכתבם מה- 5 במרס. דו״ח על מכתבו של דרומונד האי מה-13 בפברואר המחכה לדו״ח של סיד בובקיר.

שני יהודים נרצחו בדמנאת

במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ ב-26 במרס 1885 נאמר, כי נרצחו שני יהודים ורכושם נשדד. אשה הוכתה, וכדי להינצל ברחו יהודים למקום קדוש. נציגו של הסולטאן הוא קורקוס, אבל היהודים נותנים יותר אמון בסיד בובקיר מאשר באדון קורקוס, למרות היותו יהודי.

חגיגות יום אסתקלאל ישראל בלוב, 1949- דוד גדג' וצביה טובי וראיון עם דודו בקפה גיברלטר

חגיגות יום אסתקלאל ישראל בלוב, 1949

דוד גדג' וצביה טובי וראיון עם דודו בקפה גיברלטר, הקישור מופיע בסוף המאמר…
פשוט ללחוץ על הקישור….

ביום ראשון, ב' באייר תש"ט (01.05.1949), שלושה ימים לפני חגיגות יום העצמאות הראשון למדינת ישראל, חולקו בטריפולי ובערי השדה בלוב מנשרים בערבית-יהודית שנפתחו במשפטים: "אילה אכואננה וכואתנה אלדי פי קהלת הקדש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. קואעד לנהאר לאסתקלאל מן טרף ועד הקהלה העברית בית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה". ובתרגום: "אחינו ואחיותינו בכל קהילות הקודש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. הוראות ליום העצמאות מטעם ועד הקהילה העברית ובית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה". המסמך, הכולל עשרה סעיפים לחגיגות עצמאותה של מדינת ישראל,  נכתב על ידי שלמה ילוז, הרב הראשי של קהילת טריפולי והדיינים חי גאביזון, יששכר חכמון וכמוס נחאיסי. ההנחיות שורטטו בהשראת טקסטים והוראות של הרבנות הראשית בישראל אך מבלי להיוועץ עמה או לקבל את ברכתה. כך תיקנו הרבנים סדר ליום העצמאות הייחודי ליהודי לוב, השונה מהנוסחים השונים שנקבעו במדינת ישראל ובתפוצות במשך השנים.

בראש המנשר התנוססה הכותרת "יום אסתקלאל ישראל: 5 אייר 5709". מתחת לכותרת צוינו שני תאריכים משמעותיים בתרבות היהודית: 9 באב ג"א תת"ל (3830, 70 לספירה) – גלות ישראל מארצו; ה' באייר ה"א תש"ח – גאולת ישראל ושיבתם לארצם. שני המועדים, אחד מוצמד לימין והשני לשמאל, מציגים קו היסטורי של גלות ארוכה שהחלה לאחר חורבן בית המקדש השני והגיעה לקצה עם הקמת המדינה. ההנחיה הראשונה במנשר היתה סמלית, ולפיה כל בן שייוולד בשבוע החג ייקרא "ישראל" וכל בת תיקרא "ציונה". במכתב ששלחו הרב והדיינים לאחר החג (27.05.1949) למשרדי ממשלה בישראל ציינו כי שלושה בנים נימולו ביום העצמאות בצְלָא לכבירה (בית הכנסת הגדול) בטריפולי בנוכחות קהל רב שבא להיות נוכח בעת מתן שם המדינה לבנים הראשונים.

כרזה חלקית

מנשר ההנחיות לחגיגות יום העצמאות בלוב, 1949. באדיבות "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים.

ההנחיות הבאות עסקו בעיצוב אופיו של החג בחוג המשפחה ובחוצות העיר. בערב יום העצמאות נסגרו בתי העסק היהודיים ויום המחרת נקבע כיום שבתון. בני המשפחה לבשו בגדי חג וקיימו סעודות מצווה בערב החג ולמחרת. נדרש כי סעודות המצווה יכללו יין ובשר. הרב פריג'א זוארץ, שהיה לימים חבר כנסת מטעם המפד"ל, כתב כי בסיוע הג'וינט סופקו רבע קילו בשר ורבע ליטר יין לכל דורש בעיר טריפולי ובערי השדה, כדי שגם עניי הקהילה יוכלו לקיים את סעודת המצווה כהלכתה. בדומה לנהוג בפורים התבקשה הקהילה להעניק מתנות לאביונים במטרה לשתפם בשמחה. הסעודה כללה שירת ארץ ישראל, פיוטים וקריאת שני מזמורי תהלים: "שיר המעלות לדוד שמחתי באמרים לי בית ה' נלך" (קכ"ב) ו-"שיר המעלות בשוב ה' את-שיבת ציון" (קכ"ו), שעניינם שיבה לארץ ישראל ועלייה לרגל לירושלים.

כרזה

חגיגות יום העצמאות מול בניין משרדי העלייה בטריפולי. באדיבות "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים.

ברחובות הרובע היהודי (חארת אליהוד) חגגו צעירים וצעירות בשירים ובריקודים. המועדון העברי "בן-יהודה" ארגן תהלוכה גדולה בהשתתפות חברים מתנועות הנוער בן-יהודה, מכבי, גדוד מגני השפה, הצופים והחלוץ הדתי, וזו הסתיימה בהתכנסות מול בניין משרד העלייה, שעל גגו הונף דגל ישראל. משני צדי הדגל הוצב משמר כבוד מקרב חברי תנועות הנוער, אשר התחלף במשך כל שעות החג. החגיגות הגיעו לשיאן בשירת "התקווה" מול הבניין שסימל את שאיפתם של המשתתפים לעלות למדינת ישראל.

בחלק המרכזי בהנחיות נקבע סדר תפילות החג בבתי הכנסת. כרזה גדולה בעברית ובה ההנחיות לחגיגות יום העצמאות נתלתה בכניסה לכל בית כנסת. תפילת ערבית של ערב החג נפתחה באותם שני מזמורי תהילים, וכללה גם את הפיוט "פעולות אל מה נוראות" מאת הפייטן התוניסאי בן המאה השש עשרה פרג'י שוואט. יהודי לוב נוהגים לאמרו כפיוט רשות בשלושת הרגלים ובאירועים חגיגיים, והקראתו בערב העצמאות הבליטה את קדושת היום. בסיום תפילת ערבית הושר הפיוט "יגדל אלוהים חי" מאת הפייטן בן המאה השלוש עשרה רבי דניאל בן יהודה דיין.

מנהגי יום העצמאות היו שנויים במחלוקת במדינת ישראל לאורך השנים, ורבנים רבים נטו שלא להכיר ביום זה כיום חג מבחינה דתית. מנהגי יהדות לוב ביום העצמאות הראשון מעידים אף הם על שניוּת ביחס ליום זה. כך, למשל, בשחרית של יום העצמאות התפללו בטלית ותפילין כביום חול, אך לפני קריאת שמע הוסיפו את הפיוט "נשמת כל חי" שנוהגים לומר בשבתות וימים טובים. לאחר תפילת שמונה עשרה לא נאמר תחנון אלא נקרא הלל שלם ללא ברכה – ועל המחלוקת בעניין זה תעיד העובדה כי במנשרים בערבית נכתב שיש לקרוא הלל ללא ברכה, ואילו בכרזות בעברית צוין כי יש לקוראו עם ברכה, אך פרט זה נמחק בעיפרון. בסיום ההלל הונף דגל מדינת ישראל בבית הכנסת והוצא ספר תורה, שלושה קראו בו בפרשת "כי תבוא" (דברים כ"ו א'-י"ט) והפטרה מישעיה ס', "קומי אורי", נבואת נחמה וגאולה לירושלים.

בתום ההפטרה קרא שליח הציבור תפילה למדינת ישראל שחוברה על ידי רבני טריפולי. תפילה זו מובאת כאן לראשונה בשלמותה: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. נודה לה' כי טוב, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הגדול הזה יום עצמאות ישראל, אשרי המנהיגים העומדים בראש ישראל, שהביאו את הדור לכך, ואשרנו אנו שזכינו לכך. ברכותינו מעמק הלב שלוחות ברנה ביום העצמאות הזה לישראל, לנשיא ישראל ולראש ממשלת ישראל ולכל שרי הממשלה ה' ינצרם ויגדלם, וינשאם למעלה למעלה, יגביה כוכב מערכתם ויאריכו ימים על ממלכתם, ויהי רצון שתשרה שכינה תמיד במעשה ידיהם. ולכל אחינו אמיצי הלב הגבורים ורבי העלילה בצבא ישראל אנו אומרים יהי ה' עמכם גיבורי החיל. ואלה שדמם הקדוש לא נשפך לריק ובמותם בגבורה ובחירוף נפש נפלאים צוו לנו את החיים ביום העצמאות הקדוש הזה לתקומת העם, לבנין המולדת ועלית שרידי הגולה, אנו אומרים: כתבתם בדמכם דף מזהיר בתולדות ישראל. ודור לדור בישראל יספרו ביום העצמאות הזה עוז רוחכם וגבורתכם, בצעתם את החזון הגדול של נביאנו לאמור: … שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבואו ובנותיך על צד תאמנה… קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח."

בתום תפילה זו קרא שליח הציבור את "תפילה לשלום מדינת ישראל", שחיברו באלול תש"ח (1948) הרבנים הראשיים לישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג והרב בן ציון חי עוזיאל. שתי התפילות הודפסו בדף אחד שחולק למתפללים בבתי הכנסת.

תפילת מנחה כפי שנקבעה על ידי הרבנים בטריפולי יוצאת דופן ואינה דומה לתפילות שמוסדו במדינת ישראל או בתפוצות. התפילה נפתחה בתפילה "ובא לציון גואל", ובמהלכה הוצא ספר תורה ושלושה קראו בפרשת "קדושים". לאחר מכן קראו הפטרה מזכריה ח' ובה הבטחות לבניין ירושלים ולשיבת ציון. משום שפרק זה אינו משובץ כהפטרה בשבתות או בחגי ישראל ואינו מופיע בחומשים, הוא הודפס במיוחד והופץ בבתי הכנסת על דף נפרד.

הטקסטים שנבחרו לסדר יום העצמאות בבתי הכנסת היו מוכרים לציבור המתפללים מתפילות שבת וחגים והשרו חגיגיות על יום החג החדש. כך גם הפיוטים הייחודיים ליהודי לוב וצפון אפריקה תרמו לאווירת חג מקומית וייחודית. פרקי התורה והנביאים הדגישו את רעיון "אתחלתא דגאולה" וקיבוץ הגלויות בישראל. לצד הטקסטים הקאנונים שולבו טקסטים חדשים שנכתבו בישראל ובלוב לכבוד הקמת מדינת ישראל ועצמאותה ושסיפרו את הנס שהתחולל לעם היהודי. סדר התפילות שקבעו הרב ילוז והדיינים היה מרחיק לכת באופיו, וכאשר נודע על כך לרב הספרדי הראשי, שלח זה מכתב זועם על ההחלטה לקרוא בתורה ובהפטרה מבלי להיוועץ עם הרבנות בישראל.

חגיגות יום העצמאות הממוסדות בלוב בולטות בהשוואה לכל קהילה אחרת בתפוצות באותה שנה, ככל הנראה לא במקרה. התנועה הציונית פרחה בלוב מראשית שנות השלושים, בעיקר לאחר הקמת ארגון "בן-יהודה" בטריפולי אשר הפיץ את השפה העברית בקרב גברים ונשים. פעילות ענפה זו פסקה בימי מלחמת עולם השנייה. הפעילות הציונית התחדשה בתנופה לאחר המפגש של הקהילה עם חיילי הבריגדה היהודית מארץ-ישראל, שהובילו תעמולה ציונית, עברית וארץ-ישראלית. בנובמבר 1945 התרחשו בטריפולי ובנקודות יישוב נוספות פרעות קשות – 132 נהרגו ומאות נפצעו, תשעה בתי כנסת ומאות בתים, חנויות ומחסנים נשדדו ונהרסו. בני קהילה רבים נשארו ללא קורת גג ופרנסה. אירועים דומים בהיקפים מצומצמים יותר התרחשו ביוני 1948 בעקבות המתיחות סביב מלחמת העצמאות בישראל.

ב-1949 היתה לוב שטח כיבוש בריטי, ונעשו הכנות להקמתה כמדינה ערבית עצמאית. החשש הקיומי של יהודי לוב מן המשטר הערבי העתידי, בצד הפעילות הציונית והעברית ומאורעות מלחמת העולם השנייה,  סייעו בהחלטה של הקהילה לצאת את לוב לאחר הכרזת מדינת ישראל. חודשים אחדים לפני חגיגות עצמאות ישראל בשנת 1949 התבשרה הקהילה כי השלטון הבריטי מאפשר ליהודים לצאת באופן חוקי את לוב למדינת ישראל. הידיעה נפוצה בקרב היהודים במהירות, וקהילות שלמות מערי השדה החלו למכור את רכושם ולנהור לטריפולי. בימים שבהם התארגנה הקהילה לעזיבה בסיוע מחלקת העלייה בסוכנות היהודית וארגונים יהודיים חגגה מדינת ישראל עצמאות, וכך התערבבה שמחת המדינה בשמחת העלייה. בין אירועי יום העצמאות של 1949 לאלה של 1950 עלו למדינת ישראל כ-15 אלף עולים, ועד לסוף 1952 עלתה מרבית הקהילה לישראל. בשנים לאחר מכן המשיכו חלק מיהודי לוב לקיים את חגיגות העצמאות בישראל כפי שנקבעו ב-1949, שהרי הרבנים כתבו במנשר "תקנות אלו לא ימוטו לעולם ודברי חכמים נטועים ואתם שלום".

ברצוננו להודות למר פדהצור בן עטיה, מנהל "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים, שרכש בשנה האחרונה את המסמכים שעל בסיסם נכתבה רשימה זו.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום העצמאות, ג' אייר תשע"ו, 11.05.2016

https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=29728

ראיון של דוד גדג' עם אופיר טובול מקפה גיברלטר, הראיון של דוד מופיע בהתחלת התוכנית.

חובה לשמוע

 

דמוגרפיה – הרכב האוכלוסייה היהודית-בית הכנסת-הנגיד

דמוגרפיה

הרכב האוכלוסייה היהודית

שלוש קבוצות אוכלוסייה מרכיבות את הקהילה היהודית במרוקו: א. התושבים הקדומים, שחיו בארץ דורות רבים לפני גירוש ספרד, והושפעו משפתם של המוסלמים וממנהגיהם. ב. מגורשי ספרד ופורטוגל, שכינו עצמם ״מגורשים״. ג. היהודים שחיו בין הברברים בהרי האטלס ובעמקיו, סוס ודרע.

״תושבים״ או   Forasteros (זרים) הוא כינוים של התושבים הקדומים בפי מגורשי ספרד, והראשונים כינו את המגורשים ״רומים״ (כלומר מי שבא מאירופה הנוצרית). המסורות ההלכתיות של שתי קבוצות אוכלוסייה אלה שונות בכל הנוגע לדיני אישות, טריפות ומנהגי התפילה. בשנת 1889 נדפס בירושלים סידור תפילה כמנהג ה״תושבים״ בשם אהבת הקדמונים, שנערך בידי רבי רפאל אהרן בן שמעון, שליח עדת המערבים בירושלים למרוקו. בפאס היה ל״תושבים״ בית כנסת נפרד שנקרא ״סלאת אלפאסיין״, ואשר התקיים עד לשנות השישים של המאה העשרים. בשנים 1967-1966 דן רבי משה ויזגאן ממראכש (1996-1904) בכתובות של זוגות הנוהגים כמנהג ה״תושבים״.

המגורשים היו הגורם הדומיננטי מבחינת ההשכלה והמעמד הכלכלי בצפון מרוקו ובחלק ממערבה. לשון הדיבור שלהם, ״חכתייה״, הייתה להג ספרדי־יהודי, שהלך ונעלם לקראת סוף המאה התשע־עשרה. בהדרגה הם נטמעו בקהילה היהודית המקומית. בתיטואן ובטנגייר, שבהן הייתה השפעה ספרדית בולטת, דיברו ספרדית. באזורים אחרים דיברו רוב היהודים ערבית־יהודית. במאה התשע־עשרה והעשרים זוהו מגורשי ספרד בעיקר בשמותיהם(טולידנו, מרציאנו, ברדוגו, קורקוס, עמיאל, סבאג ואחרים), ובשימוש חלקי בלשונות חכתייה וספרדית.

בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה חיו מעל אלף משפחות יהודיות בכשמונים כפרים באזור הרי האטלס. הם גרו במבצרים מוקפים חומות חימר, ובמרכזם חצרות פנימיות. היהודים שחיו בקרב הברברים היו שונים מאחיהם יושבי הערים במסורותיהם ובמנהגיהם. הם עסקו בעיקר במלאכות – ייצרו, תיקנו או סחרו בבגדים, בסנדלים, ברסנים ובפרסות לסוסים, בכלי מלאכה ובנשק, ותמורתם קיבלו צמר ועורות – ותיווכו בין הברברים ליושבי הערים. הברברים העדיפו לסחור עם היהודים ולא עם המוסלמים יושבי הערים מפני שחשו מאוימים על ידי נציגי האזורים המפותחים. בראש הסולם החברתי היהודי בהרי האטלס עמדו הסוחרים, שעבדו כשותפים של הברברים, כמוכרים או כמלווים בריבית.

תפרוסתם של היהודים

היהודים חיו בקהילות שנבדלו זו מזו במספר חבריהן, ברמתן הכלכלית והתרבותית ובמנהגיהן. היו קהילות שראשיתן בתקופה הקדם־ערבית או בתקופה הערבית, וכאלה שנוסדו לאחר גירוש ספרד. הם גרו בעיקר בערים, ערי החוף וערי פנים הארץ. לחוף הים התיכון הם שכנו ממזרח למערב בערים מליליה, תיטואן, סאוטה, טנג׳יר. לחוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון לדרום: ארזילה, לראש, סאלה, רבאט, קזבלנקה, אןמור, סאפי, מוגאדור, אגאדיר. ערי חוף אלה היו גם מושבות מסחריות של זרים, והיהודים שהשתלבו במערכת הסחר שלהן היו הראשונים שהושפעו מהתרבות המערבית. ערי פנים הארץ, מצפון לדרום, היו: פאס, צפרו, מכנאס, מראכש, תארודאנת, תאפילאלת. אליהן חדרה התרבות המערבית באטיות רבה יותר. נוסף על הערים חיו יהודים בעשרות עיירות וכפרים מפוזרים, כולל בדרום הארץ, באזור סקלמאסה, בהרי האטלס ובעמקים שבין שרשרות ההרים; הקהילות במקומות אלה מנו לעתים כמה מאות או אף עשרות משפחות בלבד.

במאה התשע־עשרה לא התקיימו מפקדי אוכלוסייה, והאומדנים מתקופה זו על מספר היהודים במקומות שונים ועל חלקם בכלל האוכלוסייה נמסרו על ידי תיירים ומיסיונרים שביקרו במרוקו, ומשנות השבעים ואילך על ידי נציגי כי״ח. הפערים בין האומדנים גדולים, ולא תמיד ברור אם הם מתייחסים למספר המשפחות או למספר הנפשות. יתר על כן, יהודים עקרו ממגוריהם בעקבות זעזועים מדיניים או מסיבות כלכליות, ולעתים חזר חלק מהם מאוחר יותר ליישובו.

האומדנים על היקף האוכלוסייה היהודית במאה התשע־עשרה נעו בין 40,000 לחצי מיליון נפש. הנוסע שרל דה פוקו, שביקר במרוקו ב־1884-1883 ונקב במספר נמוך, וכנראה ריאלי, העריך כי בזמן ביקורו היו בה כ־7,190 משפחות יהודיות, כלומר כ־40,000 נפש. צרפתי בשם אז'ן אובן, שביקר במרוקו ב־1902, אמד את מספר היהודים ב־90,000100,000 נפש. לפי נתונים של נציגי כי״ח היה מספרם בשנת 1904 103,000 נפש. למרות שהיהודים היו מיעוט מבחינה מספרית, ניכר משקלם בכלכלת הארץ מעבר למספרם, מפני שרובם חי בערים.

ההערכות על מספר המוסלמים בתקופה זו, בין חמישה לעשרה מיליון, נראות מופרזות. מפקד שנערך ב־1921 מנה 3,371,000 מוסלמים. חלקם של היהודים לפי האומדנים בכמה ערים היה בין רבע לשליש מן התושבים, ובמקרים בודדים הם מנו מחצית מכלל האוכלוסייה.

שרל דה פוקו(1858־1916)

קצין צרפתי שסייר במרוקו מיוני 1883 עד מאי 1884 כשהוא מחופש ליהודי ומלווה על ידי הרב מרדכי אביסרור. במהלך המסע ביצע עבודות חקר גיאוגרפיות, דמוגרפיות ופוליטיות במקומות שבהם לא דרכה רגל אירופית עד אז. הטלית שעטפה את ראשו שימשה מקום מחבוא למכשירי המדידה שבהם נעזר. המידע שמסר על הקהילות היהודיות אשר בהן ביקר משמש מקור חשוב להכרתן. על עבודתו זו ועל חידושיו בתחומים הגיאוגרפיים והפוליטיים העניקה לו החברה הגיאוגרפית של פריס מדליית זהב.

בית הכנסת

בית הכנסת, סלא, היה במרכז חיי הקהילה. הוא שימש לא רק לתפילה ולקריאת התורה בציבור, אלא גם ללימוד תורה למבוגרים ולתינוקות: בו שכנו ה״חדר״, שנקרא גם הוא סלא, וישיבה לתלמידי חכמים. בבית הכנסת התקיימו שמחות, דרשות והספדים, בו התכנסו נציגי הקהילה לדיונים, והוכרזו תקנות, חרמות והודעות שונות. לעתים שימש בית הכנסת כמושב בית הדין, ובו ישבו גם סופרי סת״ם.

בתי כנסת רבים היו בבעלות פרטית, כנראה כדרך לעקוף את האיסור על בניית בתי כנסת חדשים על פי תנאי עומר. על פי הדו״ח של משה חיים פיצ׳יוטו היו בתיטואן 16 בתי כנסת בדירות פרטיות ובבעלות פרטית, ונאמר לו שזו השיטה בכל מרוקו ואי אפשר לשנותה. לעתים העניקה הקהילה לחכמים בתי כנסת במקום שכר. בעלים של בתי כנסת נהנו מהכנסות הנדרים ולא ראו בעין יפה פתיחת בית כנסת מתחרה. היו תקנות שלא להוסיף בית כנסת אלא לאחר קבלת רשות מהקהילה. הרב יצחק אבן ואליד מתיטואן (1870-1777), אשר היה בעל בית כנסת פרטי, כתב בשנת 1851: ״כלל העולה שבערי המערב שהבתי כנסיות יש להם בעלים שנהנים מהכנסתם אין אדם יכול לחדש דבר מעתה, זולת אם יראה לב״ד [לבית הדין] והקק״יץ [והקהל הקדוש ישמרם צורם] לפי צורך השעה״ (אבן ואליד, א, אורח חיים, סימן כ).

בית הכנסת נחשב לרכוש העובר בירושה. אנשים קנו מקום ישיבה בבית הכנסת, ומכרו אותו כאשר עברו לגור במקום אחר או ירדו מנכסיהם והיו זקוקים למחיה. הרב יעקב בירדוגו ממכנאס (1843-1783) דן במעשה שהיה במראכש בשנת 1825: ״אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבה״כ [בבית הכנסת]״ ולאחר פטירתו היה סכסוך בין היורשת ובין האם (בירדוגו, שופריה, א, אבן העזר, סימן לד). הרב אברהם אנקאווא מסאלה (יליד 1810), מתח ביקורת על בעלי בית כנסת שרצו לגרש ממנו יהודי לאחר שנאלץ למכור את מקומו בשנת בצורת והמשיך להתפלל בו. היהודי טען שאבותיו התפללו שם, ואם יילך לבית כנסת אחר יגרשוהו משם. החכם הוכיח את בעלי בית הכנסת שהוסיפו ״עלבון על עלבונו״ (אנקאווא, א, חשן משפט, סימן קלג).

הנגיד

לא ידוע על אספות קהל שבהן השתתפו כל שכבות הציבור, כולל העניים. ״נכבדי הקהילות״, ״הגדולים שבפורעי המס״(מי ששילמו את המסים הכבדים ביותר), ״טובי העיר״, ״יחידי סגולה״, ״אנשי המעמד״ היו אלה שקבעו את סדרי הקהילה ומהם נבחרה ההנהגה. החכמים צידדו בתפיסה שרוב איכותי המתבטא בממון ובחכמה עדיף על רוב כמותי. וכך הייתה הקהילה מאורגנת כאוליגרכיה של נכבדים, וההנהגה הייתה לעתים בידי משפחות בעלות אינטרסים משותפים. רבי משה בן דניאל טולידאנו(1773-1724) מפאס כותב: ״מנהג הקהילות בקבלת הש״ץ [שליח ציבור] היא על פי רוב פורעי המס או קריאי העדה אפילו יש פסול קורבה ביניהם״(השמים החדשים, קזבלנקה תרצ״ט, חושן ומשפט, סימן קכו).

בראש כל קהילה עמד נגיד שהיה כעין ראש קהל וכונה ״שיך׳ אליהוד״ או ״קאיד״. המינוי התקבל בהסכמת רוב של ראשי משפחות ״הגדולים שבפורעי המס״, בשיתוף הדיינים. רוב הנגידים היו יהודים עשירים הקרובים לממשל. השלטונות ראו בנגיד אחראי לתשלום מס הג׳זיה ולתשלומים השרירותיים, הנקראים בלשון חכמים ״מוספים שלא כהלכתן״, וכן לביצוע הגבלות תנאי עומר והוראות שונות; היהודים ראו בו שתדלן המייצג את האינטרסים של הקהילה בביטול גזירות. הוא פעל להעברת המסים באופן קולקטיבי; למתן תשורות לסולטאן ולממשל המקומי בחגים מוסלמיים ובאירועים משפחתיים; לתשלום לשומרים בשער המלאח; לפינוי האשפה, להתקנת צינורות מים במלאח ולתיקונם בעת הצורך; למינוי אפוטרופוס ליתומים כאשר ההורים שנפטרו היו עניים; לדאגה לאלמנות, לנצרכים, לחולים, לשחרור אסירים מקומיים, מהם קרבנות לעלילות שווא; ולפדיון שבויים של יהודים שאינם בני הקהילה.

משך כהונתו של הנגיד לא היה קבוע ואפשר היה לפטרו, כפי שאכן קרה. בכתב המינוי שניתן לנגיד נאמר שעליו להתייעץ עם ראשי הקהילה בפעילותו. בשנת 1851 החליטו ״טובי״ קהילת צפרו להטיל בגורל את האחריות להכנסת אורחים, כגון תלמיד חכם נודד או עניים. מי שעלה בגורל וסירב לארח – שמו נמסר לנגיד, שקנס אותו. מפסקי דין של חכמי צפרו מן השנים 1860,1855 ו־1861 עולה כי הנגיד נאלץ להתייעץ עם חמישה מבין שלושה־עשר מראשי המשפחות.

הנגיד מילא את תפקידו ללא שכר, אבל נהנה מזכויות יתר, שכללו פטור ממסים לשלטונות והיתר למכור יין לנכרים(שאינם מוסלמים), שלא ניתן לאחרים. כיוון שהתפקיד היה כרוך בהוצאות ובסיכונים, נהגה הקהילה לפצותו על כל הוצאה הקשורה במילוי תפקידו, ואם אירע שהוא נאסר בידי השלטונות – פעלה הקהילה לשחררו. הנגיד פעל עם החכמים להתקנת תקנות הקהילה, והיה רשאי להעניש עבריינים. רק במקרים בודדים, כמו במקרה של יהודי שהלשין, הותר לו למסור עבריין לממשל, דבר שפגע בעצמאות המשפטית היהודית.

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה בספינה יהודה הלוי (מאי 1947)

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה

   בספינה יהודה הלוי   (מאי 1947)

כרגע תשמע איך אני יצאתי. בא אלינו ,זאת אומרת ,לתנועה, אחד בשם שלמה ברדה מטוניס. הוא נשלח כשליח וריכז פיקניקים ופעולות של  יציאות כצופים מחוץ לעיר. והחדיר בנו ציונות.

(ברדה) לא רצה לקבל זוגות רק רווקים. לי ולאמא היו לנו דרכונים. אני כבר הייתי נשוי 8 חודשים והעלמתי זאת מהמארגנים. כולם, הן במגן דוד והן בק.ב.י חשבו שאני רווק. הקבוצה עברה הכשרה למדנו את עבודת האדמה ושירי ארץ ישראל כמו "ארצה עלינו". בין החברים בהכשרה היו שלמה אלקבץ וגו' עמר הממושקף. רחל אשתו לא  (הייתה) בסוד העניינים.

שבוע לפני פסח תש"ז אני מקבל את האות האדום (הירוק) להתכונן ליציאה. הודעתי בבית שאני צריך ללכת ולקבל תדריך בהכשרה באלג'יר. זה היה בחול המועד של פסח. אל תשאל מה היה בבית. אמא של יעקב וענונו, אחותה של אמי שרה, באה וכולם בכו.

יצאתי לדרך במסווה של סטודנט שצריך ללמוד באלג'יר. הגעתי  לתחנת הרכבת באוג'דה והצגתי את הדרכון ולמזלי לא היו קשיים בקבלת הויזה לאלג'יר. משם נסעתי כל הלילה ברכבת לעיר אלג'יר. פתאום, אני רואה בקרון עוד כמה חבר'ה. אז ידעתי שמתחיל משהוא.

נאמר לנו, ע"י שלמה ברדה שתדרך אותנו לקראת המסע, כי כשנגיע לתחנת הרכבת באלג'יר להמתין  עד שנשמע שמישהו שורק התקווה ואנו נענה לו בשריקה חוזרת. הוא יאסוף אותנו כך היה מסודר. בקיצור, נפגשנו עם בחור צעיר  בשם רוגמוג – Yroumwag- שהעביר אותנו ב-  tramway, זו רכבת שפועלת בגלוי בתוך העיר על פסים, אבל לא מתחת האדמה, כמין אוטובוס אבל חשמלי .

הקבוצה הובאה למטבח של הקהילה היהודית באלג'יר. שם היו להם חדרים. לא צריך לספר לך שהיה עמוס אפילו במדרגות אנשים ישבו. נדמה שישבתי יום או יומיים והנה מגיע שביעי של פסח. נכנסתי להתפלל בבית הכנסת שהיה מתחת המטבח. לראשונה אני רואה שמש (בביהכנ"ס) לבוש כמו "נפוליאון" מסתובב עם גלימה כמו חזן. האמת שחשבתי שהוא חזן. אחר כך, אני רואה  את החזן שעלה להתפלל. הוא, השמש, החזיק בידו כמין ספר. אבל, זאת הייתה קופסא מעץ מקושטת יפה שהיה פותח וסוגר (טורק) אותה וזה היה סימן לקהל לשתוק ושיש רעש בבית הכנסת ואז הייתה משתררת דומיה.

והנה תוך כדי התפילה אני מרגיש מישהו דופק על הכתף ועושה לי סימן לצאת. יצאתי אתו נכנסנו  למטבח וקיבלתי מצה עם סרדינים. זלגו לי  דמעות. בערב חג לאכול ארוחה כזאת! זה לא היה כל כך נעים. נזכרתי בבית הורי, בשולחן הערוך ובכל המשפחה. בקיצור גמור ,אני לא זוכר אם אכלתי או לא, כי זה לא מצא חן בעיני.

שוב אני  מקבל סימן לבוא אחרי איש שמביא אותי עד סוף הרחוב ומעלה אותי על איזה אוטו משא. אני לא זוכר בדיוק לאן העביר אותי. העיקר נתן כסף ואמר לי לקנות  כרטיס לאוטובוס לטנס.  (ראו מפה מצורפת).

טנס היה בעצם מחנה במרחק של כ- 200 ק"מ או יותר מערבית  לאלג'יר. כפר נידח. את הכפר לא ראיתי. העמידו מחנה בהרים מול שפת הים. התחנה האחרונה שלנו. לפני הנסיעה לארץ ישראל.  אנו צריכים לחכות לאוניה. אני לא צריך להסביר על התנאים שהיו מתחת לכל ביקורת. הגיעו מי  שתיה בחביות של בנזין. על ארוחות אין מה לדבר, בקיצור "צרה צרורה".

בינתיים, אמא פנתה לשלמה ברדה ואמרה לו שהיא נשואה לי ושהוא חייב לצרף אותה למחנה. מתברר כשהיא  הגיעה לאוג'דה, ואמרה שהיא מעוניינת לעבור לטלמסין, השלטונות לא אישרו לה להיכנס לאלגיר. במקרה, פגשה שני אנשים, דוד בן-הרוש  (מנהיג מרד ואדי-סאליב בחיפה) וקדוש מאיר, נסו לעזור לה אחרי שאמרה להם שהיא נוסעת לפלסטינה. היא נלקחה לדירה  ברחוב Rue de Mulen  ושם נפגשה עם בת דודתה אסתר תורג'מן אשתו של יצחק תורג'מן (אשדוד). היא  מסרה את הדרכון שלה והם הבטיחו לה שלמחרת תעבור לאלג'יר כערביה ברכבת. הם נסעו איתה וירדו בתחנת הרכבת  בעיר אלג'יר. הם נלקחו לביכנ"ס  ב- Rue de Flour .

יום אחד, במחנה, אני שומע שמישהו קורא בשמי אלי. אמא הגיעה והביאה מזוודות עם כל הנדוניה שלה. שלא נהנתה ממנה. תיכף אני אסביר לך מדוע.

המחנה היה מנוהל על ידי כמה חבר'ה צעירים שהיו מקומיים  מאלג'יר או שהיו ותיקים שהגיעו למחנה ראשונים. אבל, ידענו שהיה איש אחד בשם דוד (כנראה שם בדוי) שהיה שליח מארץ ישראל. הוא דיבר צרפתית, והיה הקובע במחנה.

התחילו להדריך אותנו לעשות מסדרים. להוציא אותנו בערב בטור …. כאילו עושים מסע. אבל המסע הזה היה מכוון לערב היציאה לאוניה, לכשתגיע.  היינו עושים המסע, וחוזרים בדרך אחרת כדי לבלבל העוברים והשבים. היה צריך לתת סימן לאוניה כדי שתוכל לזרוק עוגן בקרבת המחנה. כפי שאמרתי המחנה היה קרוב לשפת הים. היו  לנו שומרים למעלה בהר שהדליקו אש ומהעשן כדי  לסמן לאוניה שתתפוס מחסה.

הערות המחבר :

אליהו(הכרמלי) בן לולו פעיל בהסתדרות  הפועלים וח"כ ביקר בצפון אפריקה באביב 1947

המספר  בן 23  ונשוי לרחל אלגרבלי, קורא למשתתפים "נוער" כי ביניהם היו צעירים  בני 17-18: יעקב וענונו (יפו),פרוספר אוחנה ( רמת-גן), ז'אק פרץ (רינתיה), חנניה לוי( רמלה), ראובן פרץ (דימונה), אליהו סויסה (חיפה/ק.שמונה) ,משה אזולאי (בית-שמש)

נדיה כהן (פרנקו) פעילת הגנה  מטוניס (קיבוץ רגבים)

המספר  מספר בלשון יחיד אבל כוונתו תתבהר בהמשך הוא מתייחס גם לאשתו רחל.

שלמה ברדה שליח מטוניס  שבא לסייע  בארגון ההעפלה מקזבלנקה

כל שליח כונה על ידי  חברי ק.ב.י. "ציוניסט"

המטרה הייתה להעלות צעירים  וצעירות,  רווקים  ורווקות בלבד  כדי לא להכביד  על הישוב בארץ זוגות נשואים. צריך לבדוק מה הייתה המדיניות של עליה ב' ביחס ליהדות הפליטה.

סעדה וענונו דודתו של המספר  אמא של יעקב וענונו שאף הוא היה בין מעפילי יהודה הלוי  . הקטע מעיד על כך שהצעירים  שמרו על פעילותם באופן דיסקרטי ולא שיתפו את בני משפחותיהם בתהליך ההעפלה לארץ.

המספר  כתב  את שמו בצרפתית  Yroumwag

שמש בבית הכנסת לבוש בגלימה לא היה מראה מקובל בבתי כנסת בקזבלנקה. צריך לזכור  שאלג'יר היא תחת השפעה ושליטה תרבותית  צרפתית מזה עשרות שנים

המספר  היה בעל קול נעים.  כבר מצעירותו  היה קורא בתורה בבית הכנסת סלת חצות בקזבלנקה. מכאן התייחסותו לתפילה  בביהכ"ס באלג'יר.

טנס כפר קטן  כ-170 ק"מ מערבית לאלג'יר קרוב לחוף הים

רחל ביטון  נשאה לאליהו ביטון   ד' תמוז תש"ו בקזבלנקה

שניהם היו ממעפילי יהודה הלוי

השליחים היו אפרים פרידמן (בן חים) – מבית אורן,כלב קסטל בולונזי – מגבעת ברנר, יאני אבידוב – מנהלל.

את אחי אנוכי מבקש – שלום פוני כלפון

באדיבותו של המחבר.

היינו עולים האחד על כתפו של השני, קוטפים ואוכלים. כשאלה נגמרו התגנבנו לבוסתן עצמו. לפעמים היינו להוטים כל כך שאכלנו את הפירות בעודם ירוקים, לפני שבעל הבוסתן יקטפם, וחטפנו כאב בטן. אם תשאלו אותי אילו פירות אהבנו יותר, יקשה עליי מאוד לענות. כל הפירות היו אהובים עלינו. אולי אפרסקים? לא! אני צריך להוסיף גם משמש, תפוחים, שזיפים, אגסים… בקיצור – כל הפירות. הגדר לא היוותה בעיה בשבילנו. כמובן שהיה שומר, אבל אנחנו הלכנו תמיד בזוגות או בקבוצות. אחד קוטף ואחד שומר. תפסו אותנו לפעמים? ודאי שתפסו אותנו וחטפנו מכות. אז מה? בגלל זה נפסיק? מכות – זה שום דבר בשבילנו. היינו רגילים לזה. אי אפשר היה להרחיק אותנו מהבוסתנים. היה בינינו ובין השומרים משחק סמוי. זה אורב לזה.

אנחנו היינו חסונים וחזקים, זהירים וערים, קלי תנועה וזריזים מאוד. ועוד דבר הלכנו בקבוצות כדי להתגונן אם הותקפנו על ידי פרחחים ערבים, דורשי רעות וחורשי מזימות. בקבוצה הרגשנו יותר ביטחון ויכולנו להגן על עצמנו בקלות. היינו רגילים למריבות עם ילדי הערבים. לא היה בזה שום חידוש. רובם היו חלכאים, נדכאים ועלובי מראה. לפעמים גם התיידדנו איתם, אבל ילדי האיכרים הנוצרים היו באמת הגרועים ביותר. הם באמת שנאו אותנו ולא יכלו לראות נער יהודי בלי להתאנות לו. אם לפעמים הסתדרנו עם ילדים ערבים, הרי שעם ילדי הנוצרים היו תמיד קטטות קשות. הם היו רעים מאוד. איכרים גסי רוח שהיגרו מספרד, איטליה ופורטוגל ובאו בעידוד ממשלת צרפת כדי לחזק את האוכלוסייה האירופאית.

הממשלה נתנה להם אדמות. רק הגיעו וכבר התחברו לשונאי ישראל. איך נאמר: ״האחד בא לגור וישפוט שפוט״. הממזרים האלה היו הולכים עם כלבים גדולים שלפעמים נשכו אותנו. הנשק המסוכן שלנו היה קליעה באבנים. אף פעם לא החטאנו והיו לנו גם מקלעות שידענו להשתמש בהם. זה היה נשק מסוכן. בכך נודענו. תמיד היו לנו אבנים בכיס, מוכנות לקליעה בעת הצורך. היינו מאורגנים קבוצות קבוצות כמו גדודי צבא. כל קבוצה והמפקד שלה. לפעמים יצאנו כמו לפעילות צבאית, במלחמות עם ילדי הערבים או הנוצרים. לא פחדנו מהם. גם חילקנו מדליות לגיבורים. המדליות היו עשוית מפקקים של בקבוקי משקאות קלים. איך עשינו את זה ? ובכן, אספר. הפקקים היו עשויים ממתכת ובתוכם פקק רך כמו של בקבוק היין. שמים את הפקק המתכתי על החולצה ומהצד השני של החולצה דוחפים את הפקק הרך לתוך הפקק המתכתי. כך הוא נתפס עם הבד של החולצה והרי לכם מדליה על החולצה. ערכם נקבע לפי סוג המשקה, מחירו והציור שעליו. אנחנו התגאינו במדליות שלנו כי אלה העידו על גבורתנו במלחמותינו. היה לנו גם כסף שסחרנו בו אחד עם השני. איזה מין כסף? הכיסוי הצבעוני של הסוכריות. סידרנו את הניירות לפי ערך הסוכריה.

עם זה סחרנו בינינו, קנינו ומכרנו. אנחנו היינו קבוצה של ידידים טובים. ידידים בלב ובנפש. היה אליהו סיסו שקראנו לוויהו או ליהו, חיים סממול (בן שמואל) שקראנו לו חמימו, והיה ליהו הדרוס. הדרוס זה כמובן ״הראש״. היו ילדים אחרים שהצטרפו לגדוד שלנו, כמו בן דודי מימון ואחרים. פעם הלכתי עם לוהו סיסו, אני קוטף והוא שומר. גמרתי לקטוף ואני יורד לתומי מן העץ. בניחותא. והנה הממזר של השומר, כושי ענק, מחכה לי בשקט ותופס אותי. ממש הופתעתי! בזמן שחטפתי כמה מכות אני מחפש בעיניי את לוויהו, והילד איננו. איכשהו הצלחתי לברוח מהשומר והשגתי בריצה את לוויהו רחוק מהבוסתן. ״למה לא שרקת?״ שאלתי אותו בכעס. ״לא יצא לי״, אמר לי. הוא ראה את השומר ומרוב פחד לא יצאה לו השריקה וקולו נחנק. הוא פחד להיתפס, ולכן אסף את רגליו וברח. ברחה לה השריקה? ״די תכּל עליק עבבאהּ לוואד״ (מי שסומך עליך גורף אותו הנהר), כלומר נגרף בזרם הנהר וטובע לפני שתבוא עזרה. לעת עתה אנחנו רק קבוצה של ילדים שובבים שבילו את זמנם מחוץ לעיר והסתבכו לא אחת בכל מיני תעלולים. יעבור זמן עד שנתגבש לקבוצה רצינית ולחוגי לימוד. אמרתי לו שצריכים להשיג משרוקית. ככה לא תברח השריקה. אבל איפה משיגים משרוקית? בעינינו זאת הייתה חתיכת רכוש מכובדת. מה עשינו?

משרוקית מקני סוף שגדלו בשפע בצדי הנחל. צלילה נשמע כמו חליל וזה פתר לנו את בעיית הפחד. כל המשחקים שלנו הומצאו על ידינו. למי היה כסף לקנות משחקים? היו לנו משחקים שונים לכל עונה. משחקים מרתקים ומתוחכמים עם חוקים וסדר משלנו. הכל היה נהוג ומקובל. אין להוסיף ואין לגרוע. כולם קיבלו את החוקים ולא היה מי שיערער על כך. המשמעת שלטה בכל המשחקים וההגינות הייתה מקובלת. מי שלא נהג כשורה נזרק מהמשחקים וזה היה עונש קשה, כי סוכם בינינו שמי שנזרק מקבוצה אחת לא יכול להצטרף מיד לקבוצה אחרת. לכן אף אחד לא רצה להיזרק מהקבוצה שלו, שהרי שם היו ידידיו. יודעים אתם מה זה להיות לבד? דומה הדבר לנידוי שהמבוגרים עושים למישהו – איום ונורא. היו משחקים לעונות השונות ולחגים ושיחקנו בהתלהבות ובהנאה. בצדו השני של הכביש, מול רחבת ״באב-למקאם״, היה יער של עצי מחט, אורן וארז. ביער זה היינו קוטפים אצטרובלים. אם היו בשלים, מספיק היה להכות בפרי על אבן וגרעיני הצנובר נפלו ואכלנו אותם להנאתנו. אם היו סגורים, היינו לוקחים אותם הביתה ושמים אותם על פחמים בוערים.

מפאת החימום היו הקשקשים מתרוממים והיה קל להוציא את הגרעינים, שהיו עכשיו גם קלויים. מובן שאז כל הידיים שלנו היו שחורות ומלאות כוויות. גרעיני הצנובר היו מעדן טעים מאוד ואנחנו אהבנו אותם. עצי האלון סיפקו לנו שפע של פרי בלוט גדול, מתוק ועסיסי. גם חרובים היו טעימים. ידענו איפה נמצאים העצים הטובים שהניבו פירות בשרניים וטעימים. עד כאן באשר לעניין הפירות. אם בירקות ובתות שדה חשקה נפשנו, הרי שידענו בדיוק היכן למצוא את מבוקשנו. ידענו מה גדל בכל שדה ומתי הירקות או התות יהיו מוכנים לקטיפה. בשביל אלה היינו עולים לגבעות בצד שמאל של הכביש לכיוון כפר לבהאליל, שם היו שדות מלאים כל טוב. פה לא הייתה בעיה עם שומר. ממש רווחה. אין הפתעות! מדוע? מאחר שפה אין עצים להסתיר את השומר, שהיה זוחל לקראתנו כחתול.

במידה והשומר הופיע באופק, מיד ראינו אותו. הוא הכיר אותנו, ואנחנו אותו. הוא השתוקק לתפוס אותנו, אבל לעתים רחוקות מאוד הצליח. ברגע שלוויהו ראה אותו, מיד היה שורק בקנה ואני מיד הייתי אוסף את הרגליים עם השלל שקטפתי, והיינו בורחים לכיווץ ההר. מדוע היינו עולים להר? מהסיבה הפשוטה שאנחנו טיפסנו בדילוגים קלים במעלה ההר – בזריזות, כתיישים קלים, ולא התעייפנו כלל, בזמן שהשומר המבוגר לא היה עומד בזה. הוא היה מתעייף מהר וחדל מלרדוף אחרינו. השומר מקלל בייאושו ואנחנו צוחקים עליו. אחר כך אנחנו עוקפים את ההר ויורדים מהצד השני לכיוון ״באב-למקאם״ ומשם הביתה. מה שגרם לנו סבל, היה הצבר. טעים מאוד, מתוק ועסיסי אבל קוצני, ולאחר מעשה – ידינו היו מלאות קוצים. אבל אל לכם לחשוב שזה ריפה את ידינו. לא ולא, אתם לא מכירים את ילדי ספרו, שהיו חכמים ומלאי תחבולות.

פקודת אל־אמיר באחכאם אללה(1130-1101)

  1. פקודת אל־אמיר באחכאם אללה(1130-1101)

והנה, השפלתם הראשונה של הכופרים בעולם־הזה קודם לחיי עולם־הבא — מקום שם זו מנת־גורלם — נחשבת מעשה של יראת־שמיים! והטלת מס־הגולגולת עליהם, …״עד כי ישלמו את(מס) הג׳זיה לפי היכולת, כשהם מושפלים״(קוראן ט, 29),היא חובה גזורה ממרום. אשר לדיני הדת, אלה מצווים לגבות את תשלום הג׳זיה מכל הכופרים, אולם למעט אלה שאי־אפשר לאכפו עליהם; ובענין זה חובה היא לנהוג על־פי תביעות המסורת המוסלמית.

בהתאם לאמור למעלה, אסור למושלי הגלילות לפטור מן הג׳זיה אפילו ד׳ימי אחד, ולו גם יהיה האיש מנכבדי עדתו! זאת ועוד, אסור להם להרשות אף לאחד מהם לשלוח את הסכום על־ידי צד שלישי, אפילו יהיה האיש מחשובי עדתם או ממנהיגיה. לא ייתכן שישלם ד׳ימי את חובו בשטר לפקודתו של מוסלמי, ולא שימלא את ידו של מאמין אמיתי לשלם בשמו: יש לגבות ממנו במישרים כדי להכפישו ולהעליבו, האסלאם ומחזיקיו וגזע הכופרים הושפל. על כולם תוטל הג׳זיה במלואה, בלי יוצא מן הכלל.

התושבים [היהודים] של ח׳יבר וזולתם, במובן זה, דין אחד להם. הח׳יברים [יושבי ח׳יבר] טענו כי אין להטיל עליהם את הג׳זיה בשל הסכם שנחתם בינם לבין הנביא; אך אין זו אלא אחיזת־עיניים, בדיה ושקר, שאנשי־דת וחכמים יעמדו עליהם בלי קושי. הרמאים האלה בדו את המעשה הזה מלבם, הם זייפו אותו; אחרי־כן הפיצו אותו, מתוך מחשבה שלא יבחינו בו חכמים וכי העולמא המוסלמים יודו בו; אך אללה הניח לנו להוקיע את דברי ההבל והמרמה של הנוכלים האלה. והנה המסורות מסכימות, אף אמת נכון הדבר, שח׳יבר נכבשה בכוח־הזרוע, וכי הנביא גמר אומר לגרש את הח׳יברים, ככל אשר עשה במקומות אחרים לאחיהם המאמינים בכתבי־הקודש שלהם. אך כאשר הוגד למוחמד כי הם היחידים היודעים להשקות כהלכה את גני התמרים ולחרוש את אדמת החבל, הניח להם הנביא להישאר כאריסים; הוא הקצה להם את מחצית היבול ותנאי זה הותנה במפורש, כי על כן אמר להם: ״נרשה לכם להישאר בארץ הזאת כל עוד ייטב הדבר בעינינו״. משמע שהעמיד את הח׳יברים במצב מבוזה: הם נשארו בארץ ועבדו בתנאים האלה; ולא נתנו להם לא זכויות ולא מעמד שיוכלו לפטור אותם מן הג׳זיה ולהפלותם לטובה משאר הד׳ימים.

בתעודה זו עצמה למדים אנו גם זאת: ״פטרנו אותם ממסים וארגוניות״. והנה, בעוד הנביא חי לא היה כדבר הזה, גם לא בימי הח׳ליפים שהצטיינו ביראת־שמיים מופלגת. כאשר גדלו שטחי המוסלמים ורוב העם הובאו בברית האמונה,ונמצאו בקרב המוסלמים אנשים המסוגלים לעבוד את האדמה ולהשקות את התמרים, גירש עומר אבן אל־ח׳טאב את יהודי ח׳יבר מאי־הערבים [חצי־האי ערב] באמרו: ״אם יאריך אללה את שנותי, לבטח אגרש את כל היהודים והנוצרים מערב ואשאיר רק מוסלמים״. (כרך 18, עמי 478-475)

אבן אל־נקאש (נפ' 1362), פתוה…

[1] מוחמד תקף את הישוב היהודי בנאת־המדבר של ח׳יבר שבצפון־מערב חצי־האי ערב בסוף שנת 628. היהודים נכנעו והושארו במקומם לאחר שהסכימו לשלם מס שהתבטא בחלק גדול מיבול שדותיהם וכרמיהם.

  1. שמד במגרב

סמוך לסוף מלכותו [1198] פקד אבו־יוסף [אבו־יוסף יעקוב אל־מנצור, 1198-1184, השליט המֻוַחָדִי של ספרד וצפון אפריקה] על יהודי המגרב להיבדל משאר האוכלוסים בלבוש מיוחד הכולל בגדים כחולים־כהים ששרווליהם רחבים עד כדי כך שיגיעו לרגליהם, ועל מקום צניף פקד עליהם לחבוש לראשם מצנפת מכוערת עד כדי כך שאפשר היה לחשבה בטעות אוכף־משא שהיתה יורדת להם על אזניהם. מלכותו של שליט זה וראשית מלכותו של בנו אבו־עבדאללה [אבו מוחמד עבדאללה אל־עאדל, הצדיק, 1227-1224]. זה האחרון ניאות למיני בקשות שהעתירו עליו היהודים, שפנו אל כל מי שחשבו שיוכל להועיל להם והפצירו בהם להשתדל למענם. אבו־עבדאללה חייב אותם ללבוש בגדים צהובים ולחבוש צניפים צהובים, וזו התלבושת שהם לובשים בשנה זו, 621 [1224]. אבו־יוסף פיקפק בכנות התאסלמותם, ובשל כך התעורר לנקוט צעד זה ולכפות עליהם לבוש מיוחד: ״אילו ידעתי לבטח״, אמר, ״שאמנם הם מוסלמים, מניח הייתי להם להתבולל במוסלמים על־ידי נישואים וכיוצא בזה! אך אילו ידעתי לבטח שעמדו בכפירתם הייתי מצווה להרגם, למכור את ילדיהם לעבדים ולהחרים את רכושם לטובת המאמינים״. (עמי 265-264)

אל־מראכושי- אל־מראכושי עבד אלואחד בן עלי (1250-1185), היסטוריון מרוקאני שחי בספרד.

סאמי אל-מע'רבי –יא מאמא- נוסח עברי: עוזיאל חזן

תרגום השיר לעברית, משולחנו של  עו"ד עוזיאל חזן…
אני מפרסם את השיר הזה כולל תרגום שלו לעברית

סאמי אל-מע'רבי –יא מאמא

 

עמרי מא ננסאך יא מאמא.

יא מאמא עמרי מא ננסאך.

עאיש פי אל-דניא ע'יר ברצ'אך יא מאמא

עמרי מא ננסאך.

 

תשע-סהור חמלתיני

בשקא אל-דוניא זיבתיני.

יא מאד קלבאך חייתיני

מא כנת נעיש בלאך.

 

קדאש רביתי פייא

פי נומי שאל ע'ניתי עלייא

פי מרצ'י תעאלג'יני בשווייא

תדח'לי ותח'פיף כאן.

 

יא מא בקיתי פי אל-לייאלי

בעד נתלאב ונתי עלייא תלאלי.

לא תשכי ונתי צאברה עלא ג'באלי

יא עזיזתי יא מא חלאך.

 

אל-מות עלא לכל תאקצ'י.

פי סאעת תשעאלו זמאר פי כבדי

מא זאל דמוע תסיל עלא ח'די

פי ווקת נתפכרך.

בקית וקלבי חזין

יא מאמא ע'יריך מא לי חנין

נתוואחשך ונקול ווינך ווינך

אג'יני ע'יר נראך.

 

 נוסח עברי: עוזיאל חזן

 

לעולם לא אשכחך, אמא

אמא לעד לא אשכחך.

חי בעולם בגללך, הוי אמא,

חיה תמיד בזכרוני.              תשעה ירחים נשאתיני,

ברוב תלאות לעולם הבאתיני.

בחלבך את חייתיני

חיי לא היו לי בלתך.

ברוב שנים גידלתיני,

על ערשי קול שירתך ליווני.

בימי חוליי ידך רפאתני

חבקתיני והוקל לי.

כמה לילות נותרת ערה בגללי,

חיפשת אותי בראש חוצות,

נושאת סבלך ללא תלונות,

יקירתי אין מתוק ממך.

 

המוות נחלת הכול.

בשעה שגחלים ניצתו בכבדי.

עוד דמעות ניגרות על לחיי

עת ממך לעד נפרדתי.                        נותרתי לבד ולבי דואב.

כי אין בלעדייך לב רחום,

מתגעגע אלייך ושואל אייך?

בואי אלי ואביט בך.

כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה

 ניו יורק….ואחד לחברה מן אמריקה מסאת לישראל באס תעמל ואחד לפאבריכה כבירא די תכדם לחדיד, באס ישראל מא בקאתס תוגגל באס תסרי לחדיד די כא יכצהא מן ענד גנוס אוכרין, יחב יקול לחומר ענדנא, כא יכצצו גיר לכדאמא ולמואכן…ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת…

היכן שהיה צריך דגש, הוא מתבטא בכפל האות, כגון "יכצצו"…"תוגגל"

…fabriqueמילים אשר נלקחו משפות אחרות כגון "פאבריכאת" שמובנה …מפעל ולקוחה היא מן השפה הצרפתית

…Machineכמו כן המילה מואכן…

גם לעברית יש מקום כגון "חומר" וכמובן משפט הסיום שכולו בעברית

נו יורק ….חברה מאמריקה הגיעה לישראל, על מנת לבנות מפעל גדול לייצור ברזל, לגרום לכך שישראל לא תהיה תלוייה בקניית ברזל לצרכיה מעמים אחרים, רוצה לומר שהחומר בנמצא אצלנו, מה שצריך רק פועלים ומכונות….
ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת….

 

סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר -עוזיאל חזן

כוחם המאג״ של הקמעות, האמונה והשימוש בהם

הכתיבה וההכנה של הקמעות נתונה בדרך כלל בידיו של אדם המאופיין בידע ובקיאות: ״מן המומחה״ כהגדרת המשנה. ההוכחה לאמינות קמע שכזה ולכוחו, לעמידותו ולבקיאות כותבו בסודות הקמעות ורזיהן, מתבטאת בכך שעושהו ריפא והועיל לאנשים רבים ככל היותר. ההנחה היא שלא כל אחד יכול לכתוב קמעות, גם אם הוא יודע את השמות והפרטים הטכניים של כתיבתם ועשייתם. הוא צריך להיות ספוג בכוח מאגי, בזכות אבות ובקרבה לאלוהים, שיהא נחון בסגולות ומצוי ברזי הנסתר, ישר ונקי כפיים, טהור ותמים דרך, מאופיין בקדושה, בחוכמה ובטהרה.

הגרסה המקובלת היא ששמות וצירופים של קמעות ושל תורת הנסתר, שמייחסים להם רז וקדושה, קיומם הוא מדורי דורות, ונמסרו מאב לבן ומרב לרב. מקורם בהתגלות ובידיעת הנסתר. כזה הוא ספר הזוהר, או ספר רזיאל־המלאך, המיוחס לראשית היות האדם: ״ספר תולדות האדם… אשר כבר היה לעולמים… כדאיתא בזוהר…״(מתוך ספר רזיאל המלאך)

את הספר מסר אלוהים לאדם הראשון, בהיותו בגן העדן, באמצעות המלאך הקדוש רזיאל, הממונה על הרזים הקדושים העילאים. מתייחסים בו לתפילות שהתפלל האדם הראשון בשעה שגורש מגן־העדן, והוא מסרו הלאה עד ימינו. ובו כתוב: ״בשם ה׳ אלוהי ישראל אתחיל זה הספר מספרי הרזים שניתן לנוח, מפי רזיאל המלאך, בשנת ביאתו לתיבה לפני כניסתו, ונכתב על אבן ספיר באר היטב. ממנו למד מעשה פלאים ורזי וערכי בינה ומחשבות ענוה… ולשוטט כל אשר בשבעה מעונות ולהסב כל בכל מזלות… ולידע ממנו מעשה מוות ומעשה חיים, להבין הרע והטוב, לחקור עתות ורגעים, לידע עת ללדת ועת למות, עת למחוץ ועת לרפאות, לפתור חלומות והזיונים; לעורר קרב ולהשלים מלחמות ולמשול ברוחות ובפגעים… להביט בארבע רוחות הארץ, להיות מחוכם בקול רעשים, לספר מה מעשם ברקיע ולהגיד מה יהיה בכל חודש וחודש, ולעמוד על עסק כל שנה ושנה, אם לתבואה ואם לבצורת, אם לשלום או למלחמה; להיות כאחד מן הנוראים, להבין ולהשכיל באוצרות מרום״. הכוח והעוצמה הצפונים בשמות האלוהים ובאותיות הרזין מחוללים פלאות. בספרו המאלף ״אותיות וסודותיהך כותב ד״ר ש.ז. כהנא:

״הגישה המיסטית של אנשי הסוד, רואה באותיות כוחות פלאים ורזים עליונים״.

האותיות נחשבות ככוחות עליונים, כמלאכי אלוהים וכשליחיו לגילוי ולמילוי רצונו… התורה של אלוהים מתגלית באותיות, והעולם נברא ע״י אותן אותיות. הן התורה והן העולם קשורים זה לזה ע״י האותיות וגילוייה! השונים…

האותיות מתחלקות בהופעתן לשני סוגים:

א. לאותיות עליונות שהן במהותן כוחות יצירה עליוניים רוחניים, כפי שנבראו ע״י אלוהים וכפי שנמצאות בתורה, שבאמצעותן נבראו כל העולמות.

ב. אותיות ארציות תחתיות, כפי שנמסרו לבני־האדם.

האר״י הקדוש היה רואה את האותיות קורנות מתוך פניו ומצחו של אדם והיה קורא בהן ויודע את מעשיו. אנשי הסוד רואים בשמות האותיות את משמעותן הרוחנית העליונה והיסוד הסמכותי לכוחן… ובהן רואים גילויים של אלוהים שבשמו הן פועלות ויוצרות. והיות ואין האדם מסוגל לתפוס את מהות האלוהים, הוא מבין זאת דרך האותיות וגילוייהן.

כל התורה וכל ההויה והעולם מתקיימים מכוח צירופי שמותיו של הקב״ה הנמצאים באותיות, והשמות הללו בצירופיהן השונים הם סודות העולם.

כוח מיוחד כביר ונעלה יש לאותיות־השם: הן מאירות מתוכן והמסתכל בהן מוצף באור עליון, והוא מואר בתוכו ומתעלה בדעתו. בבתי הכנסת שמים על לוח את אותיות השם, בעיקר ׳יהוה׳, שיהא האדם מסתכל בהן בהתאם לפסוק ׳שויתי ד׳ לנגדי תמיד׳. (תהילים ט״ז, ח).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר