ארכיון חודשי: אפריל 2018


דמנאת העיר-א. בשן-יהודים בדמנאת תבעו פיצויים על רכושם

דרומונד האי מחכה למסקנות החקירה שהסולטאן החליט עליה

דרומונד האי כתב ב-7 במרס 1885 לאדם בשם סמית, ובין שאר הפרטים הוא מזכיר כי לאחרונה הוא עסוק בנקיטת צעדים כדי להשיג צדק ליהודי דמנאת, אשר מאשימים את המושל ביחס אכזרי כלפי היהודים. הוא מחכה יום יום למסקנות החקירה שהסולטאן החליט עליה לפי בקשת השגריר. שגריר איטליה פעל בתיאום אתו, ומאז שהגיע שגריר צרפתי חדש בשם Feraud שוחח אתו על נושא זה והביע נכונותו לשתף פעולה עם הכותב. וכי לאחר שילמד את הנושא ישתף אותו בענין. יומיים לאחר מכן פנה וזיר לדרומונד האי וכתב לו כי הסולטאן ביקש מהשגריר שישפיע על המשלחת היהודית שהגיעה לטנגייר, שתחזור לדמנאת.

שני חברים נוספים לועדה החוקרת את התנהגות המושל

ב-13 במרס 1885 פורסם ב- JC, כי שני חברים נוספים הצטרפו לועדה החוקרת את התנהגותו של המושל. שמותם מכלוף הראר ומאיר עמאר. עמדתם העצמאית נוסכת תקוה לגילוי האמת. מאז שהם בדמנאת, הם מנותקים מהמושל. דו״ח מפורט ניתן לדרומונד האי שהציע ועדה זו. באותו יום פורסם שם, כי המשלחת שיצאה מדמנאת והגיעה לפאס, הצליחה להגיע לטנגייר והיא מביאה אתה מכתב חתום על ידי הרב של פאס המופנה לכי״ח.

יהודים בדמנאת תבעו פיצויים על רכושם

ב-17 במרס 1885 הגישו מספר יהודים אמידים בכפרים כולל בדמנאת תביעה על סך 150 אלף דולר שלדבריהם זהו שווי הרכוש שנגנב מהם בעת הפרעות. דרומונד האי טען כי צריך הוכחות שרכוש זה היה בידי היהודים לפני הפרעות. התברר לדיפלומט הבריטי שכמה מהתובעים היו חסרי רכוש, ובעקבות זאת הוא התעלם מתביעתם.

הצעות הנציגים הדיפלומטיים של שלוש מדינות למשלחת היהודית: תביעת פיצויים מהסולטאן על  הפסדים כספיים ונטישת תביעות אחרות

כתב הודיע מטנגייר ב-18 במרס 1885 בעקבות קבלת מברק מגיברלטר, כי יהודי דמנאת הסכימו להצעות  הנציגים הדיפלומטיים במרוקו. משלחתם הוזמנה למשרדים של השגרירים דלקמן: בריטניה, צרפת ואיטליה. נציג ארה״ב היה חולה. הם אמרו כי לפי בקשת האגודות היהודיות באירופה פנו הדיפלומטים לסולטאן, ונערכו תחקירים שהוכיחו את אמיתות טיעוניהם. עתה ידרשו היהודים פיצויים. השגרירים יהוו כעין כתובת לאחריות מוסרית לביצוע ההצעות. אם היהודים יסרבו, ירדו מהנושא.

התנאים שנדרשו מהיהודים: א. הם ינטשו כל תביעה על התנכלות, רצח, הלקאה או מאסר. ב.עליהם להכין רשימה על ההפסד הכספי שנגרם להם כתוצאה מהמעשים של המושל, והם ישלחו זאת לסולטאן. ג. על המשלחת להגיע לפאס עם מכתבים מהשגרירים, ויישבו את בעייתם עם הסולטאן. ד. היהודים יבחרו נציגות שתעמוד תחת חסותן של שלוש המדינות הנ״ל, ואלה ינהלו מו״ם בקשר לכל פרט בנושא. ניתנו עשרים וארבע שעות למשלחת לשקול אם לקבל הצעות אלה. הם התיעצו עם העו״ד ל״א לוי כהן שהציע  לקבלן. המשלחת הודיעה לנציגה של איטליה כי הם מקבלים את ההצעות, ומינו את הרב דוד עמאר כנציגם וכדוברם. אם ההצעות הנ״ל יתקבלו, תתחיל תקופה חדשה. המושל אמנם לא יפוטר. אבל כמו שדרומונד האי אמר, המושל יהיה כמו'חתול שננזף', העתון משבח את קונסול ארה״ב שפעל למען היהודים  וכן את מר Feraud השגריר של צרפת.

אספקת מוצרים ועבודות כפויות שחלות על יהודי דמנאת

בכתב העת של המיסיונרים האנגליקנים שפעלו גם במרוקו פורסמו הדברים הבאים במרס 1885 : בעלי המקצוע היהודים בדמנאת, ביניהם בורסקאים, מבשלי סבון, נגרים ומחסנאים נאלצים לספק מוצרים לממשל. אחרים חייבים לבצע עבודות לממשל גם בשבתות ובחגי ישראל, ביניהן גרירת תותחיםת וגם לשלם לחיילים.

פריצות לחנויות של יהודים, יהודים הולקו ונכלאו

לפי ידיעה מהכתב של הJC בטנגייר ושל היטיימס' הלונדוני המושל של דמנאת הממלא תפקיד זה כבר שמונה שנים הוא אדם אכזרי, דבר שבא לידי ביטוי כבר בתחילת תפקידו. בעת שאביו היה המושל, יהודים בדמנאת שילמו מס לשומרים שהוצבו בלילות בפתחי חנויותיהם. המושל החדש לקח לעצמו את הכסף ששילמו. החלו גנבות, ועשרים ואחת חנויות של יהודים נפרצו. לפני שנתיים נפרץ ביתו של דוד בוחבוט בין שאר הנשדדים. היהודים ציפו להתערבות המושל, אבל למחרת תפש עשרה צעירים יהודים, שניים מהם עתה בטנגייר. שמותיהם מסעוד תועזר ושלמה אביקסיס. האחרון העיד כי הולקה ועונה על ידי חיילים בנוכחות המושל, ואחר כך הושלך לכלא. המושל דרש 1100 דולר לשחרורו והשיג רק 1065 מצויות עדויות נוספות של יהודים על מעשים דומים.

פעילות הקהילה היהודית בלונדון

ב-20 במרס 1885 פורסמו הדברים הבאים בשבועון היהודי בלונדון:

בפגישה של ועד שלוחי הקהילות נקרא מכתב ממשרד החוץ הבריטי מה-5 במרס 1885 שהופנה לברון וורמס נשיא 'אגודת אחים' וא. כהן חבר הפרלמנט ונשיא ועד שלוחי הקהילות, כתשובה למכתבם מה- 5 במרס. דו״ח על מכתבו של דרומונד האי מה-13 בפברואר המחכה לדו״ח של סיד בובקיר.

שני יהודים נרצחו בדמנאת

במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ ב-26 במרס 1885 נאמר, כי נרצחו שני יהודים ורכושם נשדד. אשה הוכתה, וכדי להינצל ברחו יהודים למקום קדוש. נציגו של הסולטאן הוא קורקוס, אבל היהודים נותנים יותר אמון בסיד בובקיר מאשר באדון קורקוס, למרות היותו יהודי.

דמוגרפיה – הרכב האוכלוסייה היהודית-בית הכנסת-הנגיד

דמוגרפיה

הרכב האוכלוסייה היהודית

שלוש קבוצות אוכלוסייה מרכיבות את הקהילה היהודית במרוקו: א. התושבים הקדומים, שחיו בארץ דורות רבים לפני גירוש ספרד, והושפעו משפתם של המוסלמים וממנהגיהם. ב. מגורשי ספרד ופורטוגל, שכינו עצמם ״מגורשים״. ג. היהודים שחיו בין הברברים בהרי האטלס ובעמקיו, סוס ודרע.

״תושבים״ או   Forasteros (זרים) הוא כינוים של התושבים הקדומים בפי מגורשי ספרד, והראשונים כינו את המגורשים ״רומים״ (כלומר מי שבא מאירופה הנוצרית). המסורות ההלכתיות של שתי קבוצות אוכלוסייה אלה שונות בכל הנוגע לדיני אישות, טריפות ומנהגי התפילה. בשנת 1889 נדפס בירושלים סידור תפילה כמנהג ה״תושבים״ בשם אהבת הקדמונים, שנערך בידי רבי רפאל אהרן בן שמעון, שליח עדת המערבים בירושלים למרוקו. בפאס היה ל״תושבים״ בית כנסת נפרד שנקרא ״סלאת אלפאסיין״, ואשר התקיים עד לשנות השישים של המאה העשרים. בשנים 1967-1966 דן רבי משה ויזגאן ממראכש (1996-1904) בכתובות של זוגות הנוהגים כמנהג ה״תושבים״.

המגורשים היו הגורם הדומיננטי מבחינת ההשכלה והמעמד הכלכלי בצפון מרוקו ובחלק ממערבה. לשון הדיבור שלהם, ״חכתייה״, הייתה להג ספרדי־יהודי, שהלך ונעלם לקראת סוף המאה התשע־עשרה. בהדרגה הם נטמעו בקהילה היהודית המקומית. בתיטואן ובטנגייר, שבהן הייתה השפעה ספרדית בולטת, דיברו ספרדית. באזורים אחרים דיברו רוב היהודים ערבית־יהודית. במאה התשע־עשרה והעשרים זוהו מגורשי ספרד בעיקר בשמותיהם(טולידנו, מרציאנו, ברדוגו, קורקוס, עמיאל, סבאג ואחרים), ובשימוש חלקי בלשונות חכתייה וספרדית.

בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה חיו מעל אלף משפחות יהודיות בכשמונים כפרים באזור הרי האטלס. הם גרו במבצרים מוקפים חומות חימר, ובמרכזם חצרות פנימיות. היהודים שחיו בקרב הברברים היו שונים מאחיהם יושבי הערים במסורותיהם ובמנהגיהם. הם עסקו בעיקר במלאכות – ייצרו, תיקנו או סחרו בבגדים, בסנדלים, ברסנים ובפרסות לסוסים, בכלי מלאכה ובנשק, ותמורתם קיבלו צמר ועורות – ותיווכו בין הברברים ליושבי הערים. הברברים העדיפו לסחור עם היהודים ולא עם המוסלמים יושבי הערים מפני שחשו מאוימים על ידי נציגי האזורים המפותחים. בראש הסולם החברתי היהודי בהרי האטלס עמדו הסוחרים, שעבדו כשותפים של הברברים, כמוכרים או כמלווים בריבית.

תפרוסתם של היהודים

היהודים חיו בקהילות שנבדלו זו מזו במספר חבריהן, ברמתן הכלכלית והתרבותית ובמנהגיהן. היו קהילות שראשיתן בתקופה הקדם־ערבית או בתקופה הערבית, וכאלה שנוסדו לאחר גירוש ספרד. הם גרו בעיקר בערים, ערי החוף וערי פנים הארץ. לחוף הים התיכון הם שכנו ממזרח למערב בערים מליליה, תיטואן, סאוטה, טנג׳יר. לחוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון לדרום: ארזילה, לראש, סאלה, רבאט, קזבלנקה, אןמור, סאפי, מוגאדור, אגאדיר. ערי חוף אלה היו גם מושבות מסחריות של זרים, והיהודים שהשתלבו במערכת הסחר שלהן היו הראשונים שהושפעו מהתרבות המערבית. ערי פנים הארץ, מצפון לדרום, היו: פאס, צפרו, מכנאס, מראכש, תארודאנת, תאפילאלת. אליהן חדרה התרבות המערבית באטיות רבה יותר. נוסף על הערים חיו יהודים בעשרות עיירות וכפרים מפוזרים, כולל בדרום הארץ, באזור סקלמאסה, בהרי האטלס ובעמקים שבין שרשרות ההרים; הקהילות במקומות אלה מנו לעתים כמה מאות או אף עשרות משפחות בלבד.

במאה התשע־עשרה לא התקיימו מפקדי אוכלוסייה, והאומדנים מתקופה זו על מספר היהודים במקומות שונים ועל חלקם בכלל האוכלוסייה נמסרו על ידי תיירים ומיסיונרים שביקרו במרוקו, ומשנות השבעים ואילך על ידי נציגי כי״ח. הפערים בין האומדנים גדולים, ולא תמיד ברור אם הם מתייחסים למספר המשפחות או למספר הנפשות. יתר על כן, יהודים עקרו ממגוריהם בעקבות זעזועים מדיניים או מסיבות כלכליות, ולעתים חזר חלק מהם מאוחר יותר ליישובו.

האומדנים על היקף האוכלוסייה היהודית במאה התשע־עשרה נעו בין 40,000 לחצי מיליון נפש. הנוסע שרל דה פוקו, שביקר במרוקו ב־1884-1883 ונקב במספר נמוך, וכנראה ריאלי, העריך כי בזמן ביקורו היו בה כ־7,190 משפחות יהודיות, כלומר כ־40,000 נפש. צרפתי בשם אז'ן אובן, שביקר במרוקו ב־1902, אמד את מספר היהודים ב־90,000100,000 נפש. לפי נתונים של נציגי כי״ח היה מספרם בשנת 1904 103,000 נפש. למרות שהיהודים היו מיעוט מבחינה מספרית, ניכר משקלם בכלכלת הארץ מעבר למספרם, מפני שרובם חי בערים.

ההערכות על מספר המוסלמים בתקופה זו, בין חמישה לעשרה מיליון, נראות מופרזות. מפקד שנערך ב־1921 מנה 3,371,000 מוסלמים. חלקם של היהודים לפי האומדנים בכמה ערים היה בין רבע לשליש מן התושבים, ובמקרים בודדים הם מנו מחצית מכלל האוכלוסייה.

שרל דה פוקו(1858־1916)

קצין צרפתי שסייר במרוקו מיוני 1883 עד מאי 1884 כשהוא מחופש ליהודי ומלווה על ידי הרב מרדכי אביסרור. במהלך המסע ביצע עבודות חקר גיאוגרפיות, דמוגרפיות ופוליטיות במקומות שבהם לא דרכה רגל אירופית עד אז. הטלית שעטפה את ראשו שימשה מקום מחבוא למכשירי המדידה שבהם נעזר. המידע שמסר על הקהילות היהודיות אשר בהן ביקר משמש מקור חשוב להכרתן. על עבודתו זו ועל חידושיו בתחומים הגיאוגרפיים והפוליטיים העניקה לו החברה הגיאוגרפית של פריס מדליית זהב.

בית הכנסת

בית הכנסת, סלא, היה במרכז חיי הקהילה. הוא שימש לא רק לתפילה ולקריאת התורה בציבור, אלא גם ללימוד תורה למבוגרים ולתינוקות: בו שכנו ה״חדר״, שנקרא גם הוא סלא, וישיבה לתלמידי חכמים. בבית הכנסת התקיימו שמחות, דרשות והספדים, בו התכנסו נציגי הקהילה לדיונים, והוכרזו תקנות, חרמות והודעות שונות. לעתים שימש בית הכנסת כמושב בית הדין, ובו ישבו גם סופרי סת״ם.

בתי כנסת רבים היו בבעלות פרטית, כנראה כדרך לעקוף את האיסור על בניית בתי כנסת חדשים על פי תנאי עומר. על פי הדו״ח של משה חיים פיצ׳יוטו היו בתיטואן 16 בתי כנסת בדירות פרטיות ובבעלות פרטית, ונאמר לו שזו השיטה בכל מרוקו ואי אפשר לשנותה. לעתים העניקה הקהילה לחכמים בתי כנסת במקום שכר. בעלים של בתי כנסת נהנו מהכנסות הנדרים ולא ראו בעין יפה פתיחת בית כנסת מתחרה. היו תקנות שלא להוסיף בית כנסת אלא לאחר קבלת רשות מהקהילה. הרב יצחק אבן ואליד מתיטואן (1870-1777), אשר היה בעל בית כנסת פרטי, כתב בשנת 1851: ״כלל העולה שבערי המערב שהבתי כנסיות יש להם בעלים שנהנים מהכנסתם אין אדם יכול לחדש דבר מעתה, זולת אם יראה לב״ד [לבית הדין] והקק״יץ [והקהל הקדוש ישמרם צורם] לפי צורך השעה״ (אבן ואליד, א, אורח חיים, סימן כ).

בית הכנסת נחשב לרכוש העובר בירושה. אנשים קנו מקום ישיבה בבית הכנסת, ומכרו אותו כאשר עברו לגור במקום אחר או ירדו מנכסיהם והיו זקוקים למחיה. הרב יעקב בירדוגו ממכנאס (1843-1783) דן במעשה שהיה במראכש בשנת 1825: ״אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבה״כ [בבית הכנסת]״ ולאחר פטירתו היה סכסוך בין היורשת ובין האם (בירדוגו, שופריה, א, אבן העזר, סימן לד). הרב אברהם אנקאווא מסאלה (יליד 1810), מתח ביקורת על בעלי בית כנסת שרצו לגרש ממנו יהודי לאחר שנאלץ למכור את מקומו בשנת בצורת והמשיך להתפלל בו. היהודי טען שאבותיו התפללו שם, ואם יילך לבית כנסת אחר יגרשוהו משם. החכם הוכיח את בעלי בית הכנסת שהוסיפו ״עלבון על עלבונו״ (אנקאווא, א, חשן משפט, סימן קלג).

הנגיד

לא ידוע על אספות קהל שבהן השתתפו כל שכבות הציבור, כולל העניים. ״נכבדי הקהילות״, ״הגדולים שבפורעי המס״(מי ששילמו את המסים הכבדים ביותר), ״טובי העיר״, ״יחידי סגולה״, ״אנשי המעמד״ היו אלה שקבעו את סדרי הקהילה ומהם נבחרה ההנהגה. החכמים צידדו בתפיסה שרוב איכותי המתבטא בממון ובחכמה עדיף על רוב כמותי. וכך הייתה הקהילה מאורגנת כאוליגרכיה של נכבדים, וההנהגה הייתה לעתים בידי משפחות בעלות אינטרסים משותפים. רבי משה בן דניאל טולידאנו(1773-1724) מפאס כותב: ״מנהג הקהילות בקבלת הש״ץ [שליח ציבור] היא על פי רוב פורעי המס או קריאי העדה אפילו יש פסול קורבה ביניהם״(השמים החדשים, קזבלנקה תרצ״ט, חושן ומשפט, סימן קכו).

בראש כל קהילה עמד נגיד שהיה כעין ראש קהל וכונה ״שיך׳ אליהוד״ או ״קאיד״. המינוי התקבל בהסכמת רוב של ראשי משפחות ״הגדולים שבפורעי המס״, בשיתוף הדיינים. רוב הנגידים היו יהודים עשירים הקרובים לממשל. השלטונות ראו בנגיד אחראי לתשלום מס הג׳זיה ולתשלומים השרירותיים, הנקראים בלשון חכמים ״מוספים שלא כהלכתן״, וכן לביצוע הגבלות תנאי עומר והוראות שונות; היהודים ראו בו שתדלן המייצג את האינטרסים של הקהילה בביטול גזירות. הוא פעל להעברת המסים באופן קולקטיבי; למתן תשורות לסולטאן ולממשל המקומי בחגים מוסלמיים ובאירועים משפחתיים; לתשלום לשומרים בשער המלאח; לפינוי האשפה, להתקנת צינורות מים במלאח ולתיקונם בעת הצורך; למינוי אפוטרופוס ליתומים כאשר ההורים שנפטרו היו עניים; לדאגה לאלמנות, לנצרכים, לחולים, לשחרור אסירים מקומיים, מהם קרבנות לעלילות שווא; ולפדיון שבויים של יהודים שאינם בני הקהילה.

משך כהונתו של הנגיד לא היה קבוע ואפשר היה לפטרו, כפי שאכן קרה. בכתב המינוי שניתן לנגיד נאמר שעליו להתייעץ עם ראשי הקהילה בפעילותו. בשנת 1851 החליטו ״טובי״ קהילת צפרו להטיל בגורל את האחריות להכנסת אורחים, כגון תלמיד חכם נודד או עניים. מי שעלה בגורל וסירב לארח – שמו נמסר לנגיד, שקנס אותו. מפסקי דין של חכמי צפרו מן השנים 1860,1855 ו־1861 עולה כי הנגיד נאלץ להתייעץ עם חמישה מבין שלושה־עשר מראשי המשפחות.

הנגיד מילא את תפקידו ללא שכר, אבל נהנה מזכויות יתר, שכללו פטור ממסים לשלטונות והיתר למכור יין לנכרים(שאינם מוסלמים), שלא ניתן לאחרים. כיוון שהתפקיד היה כרוך בהוצאות ובסיכונים, נהגה הקהילה לפצותו על כל הוצאה הקשורה במילוי תפקידו, ואם אירע שהוא נאסר בידי השלטונות – פעלה הקהילה לשחררו. הנגיד פעל עם החכמים להתקנת תקנות הקהילה, והיה רשאי להעניש עבריינים. רק במקרים בודדים, כמו במקרה של יהודי שהלשין, הותר לו למסור עבריין לממשל, דבר שפגע בעצמאות המשפטית היהודית.

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה בספינה יהודה הלוי (מאי 1947)

סיפור ההעפלה של אליהו ביטון מקזבלנקה

   בספינה יהודה הלוי   (מאי 1947)

כרגע תשמע איך אני יצאתי. בא אלינו ,זאת אומרת ,לתנועה, אחד בשם שלמה ברדה מטוניס. הוא נשלח כשליח וריכז פיקניקים ופעולות של  יציאות כצופים מחוץ לעיר. והחדיר בנו ציונות.

(ברדה) לא רצה לקבל זוגות רק רווקים. לי ולאמא היו לנו דרכונים. אני כבר הייתי נשוי 8 חודשים והעלמתי זאת מהמארגנים. כולם, הן במגן דוד והן בק.ב.י חשבו שאני רווק. הקבוצה עברה הכשרה למדנו את עבודת האדמה ושירי ארץ ישראל כמו "ארצה עלינו". בין החברים בהכשרה היו שלמה אלקבץ וגו' עמר הממושקף. רחל אשתו לא  (הייתה) בסוד העניינים.

שבוע לפני פסח תש"ז אני מקבל את האות האדום (הירוק) להתכונן ליציאה. הודעתי בבית שאני צריך ללכת ולקבל תדריך בהכשרה באלג'יר. זה היה בחול המועד של פסח. אל תשאל מה היה בבית. אמא של יעקב וענונו, אחותה של אמי שרה, באה וכולם בכו.

יצאתי לדרך במסווה של סטודנט שצריך ללמוד באלג'יר. הגעתי  לתחנת הרכבת באוג'דה והצגתי את הדרכון ולמזלי לא היו קשיים בקבלת הויזה לאלג'יר. משם נסעתי כל הלילה ברכבת לעיר אלג'יר. פתאום, אני רואה בקרון עוד כמה חבר'ה. אז ידעתי שמתחיל משהוא.

נאמר לנו, ע"י שלמה ברדה שתדרך אותנו לקראת המסע, כי כשנגיע לתחנת הרכבת באלג'יר להמתין  עד שנשמע שמישהו שורק התקווה ואנו נענה לו בשריקה חוזרת. הוא יאסוף אותנו כך היה מסודר. בקיצור, נפגשנו עם בחור צעיר  בשם רוגמוג – Yroumwag- שהעביר אותנו ב-  tramway, זו רכבת שפועלת בגלוי בתוך העיר על פסים, אבל לא מתחת האדמה, כמין אוטובוס אבל חשמלי .

הקבוצה הובאה למטבח של הקהילה היהודית באלג'יר. שם היו להם חדרים. לא צריך לספר לך שהיה עמוס אפילו במדרגות אנשים ישבו. נדמה שישבתי יום או יומיים והנה מגיע שביעי של פסח. נכנסתי להתפלל בבית הכנסת שהיה מתחת המטבח. לראשונה אני רואה שמש (בביהכנ"ס) לבוש כמו "נפוליאון" מסתובב עם גלימה כמו חזן. האמת שחשבתי שהוא חזן. אחר כך, אני רואה  את החזן שעלה להתפלל. הוא, השמש, החזיק בידו כמין ספר. אבל, זאת הייתה קופסא מעץ מקושטת יפה שהיה פותח וסוגר (טורק) אותה וזה היה סימן לקהל לשתוק ושיש רעש בבית הכנסת ואז הייתה משתררת דומיה.

והנה תוך כדי התפילה אני מרגיש מישהו דופק על הכתף ועושה לי סימן לצאת. יצאתי אתו נכנסנו  למטבח וקיבלתי מצה עם סרדינים. זלגו לי  דמעות. בערב חג לאכול ארוחה כזאת! זה לא היה כל כך נעים. נזכרתי בבית הורי, בשולחן הערוך ובכל המשפחה. בקיצור גמור ,אני לא זוכר אם אכלתי או לא, כי זה לא מצא חן בעיני.

שוב אני  מקבל סימן לבוא אחרי איש שמביא אותי עד סוף הרחוב ומעלה אותי על איזה אוטו משא. אני לא זוכר בדיוק לאן העביר אותי. העיקר נתן כסף ואמר לי לקנות  כרטיס לאוטובוס לטנס.  (ראו מפה מצורפת).

טנס היה בעצם מחנה במרחק של כ- 200 ק"מ או יותר מערבית  לאלג'יר. כפר נידח. את הכפר לא ראיתי. העמידו מחנה בהרים מול שפת הים. התחנה האחרונה שלנו. לפני הנסיעה לארץ ישראל.  אנו צריכים לחכות לאוניה. אני לא צריך להסביר על התנאים שהיו מתחת לכל ביקורת. הגיעו מי  שתיה בחביות של בנזין. על ארוחות אין מה לדבר, בקיצור "צרה צרורה".

בינתיים, אמא פנתה לשלמה ברדה ואמרה לו שהיא נשואה לי ושהוא חייב לצרף אותה למחנה. מתברר כשהיא  הגיעה לאוג'דה, ואמרה שהיא מעוניינת לעבור לטלמסין, השלטונות לא אישרו לה להיכנס לאלגיר. במקרה, פגשה שני אנשים, דוד בן-הרוש  (מנהיג מרד ואדי-סאליב בחיפה) וקדוש מאיר, נסו לעזור לה אחרי שאמרה להם שהיא נוסעת לפלסטינה. היא נלקחה לדירה  ברחוב Rue de Mulen  ושם נפגשה עם בת דודתה אסתר תורג'מן אשתו של יצחק תורג'מן (אשדוד). היא  מסרה את הדרכון שלה והם הבטיחו לה שלמחרת תעבור לאלג'יר כערביה ברכבת. הם נסעו איתה וירדו בתחנת הרכבת  בעיר אלג'יר. הם נלקחו לביכנ"ס  ב- Rue de Flour .

יום אחד, במחנה, אני שומע שמישהו קורא בשמי אלי. אמא הגיעה והביאה מזוודות עם כל הנדוניה שלה. שלא נהנתה ממנה. תיכף אני אסביר לך מדוע.

המחנה היה מנוהל על ידי כמה חבר'ה צעירים שהיו מקומיים  מאלג'יר או שהיו ותיקים שהגיעו למחנה ראשונים. אבל, ידענו שהיה איש אחד בשם דוד (כנראה שם בדוי) שהיה שליח מארץ ישראל. הוא דיבר צרפתית, והיה הקובע במחנה.

התחילו להדריך אותנו לעשות מסדרים. להוציא אותנו בערב בטור …. כאילו עושים מסע. אבל המסע הזה היה מכוון לערב היציאה לאוניה, לכשתגיע.  היינו עושים המסע, וחוזרים בדרך אחרת כדי לבלבל העוברים והשבים. היה צריך לתת סימן לאוניה כדי שתוכל לזרוק עוגן בקרבת המחנה. כפי שאמרתי המחנה היה קרוב לשפת הים. היו  לנו שומרים למעלה בהר שהדליקו אש ומהעשן כדי  לסמן לאוניה שתתפוס מחסה.

הערות המחבר :

אליהו(הכרמלי) בן לולו פעיל בהסתדרות  הפועלים וח"כ ביקר בצפון אפריקה באביב 1947

המספר  בן 23  ונשוי לרחל אלגרבלי, קורא למשתתפים "נוער" כי ביניהם היו צעירים  בני 17-18: יעקב וענונו (יפו),פרוספר אוחנה ( רמת-גן), ז'אק פרץ (רינתיה), חנניה לוי( רמלה), ראובן פרץ (דימונה), אליהו סויסה (חיפה/ק.שמונה) ,משה אזולאי (בית-שמש)

נדיה כהן (פרנקו) פעילת הגנה  מטוניס (קיבוץ רגבים)

המספר  מספר בלשון יחיד אבל כוונתו תתבהר בהמשך הוא מתייחס גם לאשתו רחל.

שלמה ברדה שליח מטוניס  שבא לסייע  בארגון ההעפלה מקזבלנקה

כל שליח כונה על ידי  חברי ק.ב.י. "ציוניסט"

המטרה הייתה להעלות צעירים  וצעירות,  רווקים  ורווקות בלבד  כדי לא להכביד  על הישוב בארץ זוגות נשואים. צריך לבדוק מה הייתה המדיניות של עליה ב' ביחס ליהדות הפליטה.

סעדה וענונו דודתו של המספר  אמא של יעקב וענונו שאף הוא היה בין מעפילי יהודה הלוי  . הקטע מעיד על כך שהצעירים  שמרו על פעילותם באופן דיסקרטי ולא שיתפו את בני משפחותיהם בתהליך ההעפלה לארץ.

המספר  כתב  את שמו בצרפתית  Yroumwag

שמש בבית הכנסת לבוש בגלימה לא היה מראה מקובל בבתי כנסת בקזבלנקה. צריך לזכור  שאלג'יר היא תחת השפעה ושליטה תרבותית  צרפתית מזה עשרות שנים

המספר  היה בעל קול נעים.  כבר מצעירותו  היה קורא בתורה בבית הכנסת סלת חצות בקזבלנקה. מכאן התייחסותו לתפילה  בביהכ"ס באלג'יר.

טנס כפר קטן  כ-170 ק"מ מערבית לאלג'יר קרוב לחוף הים

רחל ביטון  נשאה לאליהו ביטון   ד' תמוז תש"ו בקזבלנקה

שניהם היו ממעפילי יהודה הלוי

השליחים היו אפרים פרידמן (בן חים) – מבית אורן,כלב קסטל בולונזי – מגבעת ברנר, יאני אבידוב – מנהלל.

את אחי אנוכי מבקש – שלום פוני כלפון

באדיבותו של המחבר.

היינו עולים האחד על כתפו של השני, קוטפים ואוכלים. כשאלה נגמרו התגנבנו לבוסתן עצמו. לפעמים היינו להוטים כל כך שאכלנו את הפירות בעודם ירוקים, לפני שבעל הבוסתן יקטפם, וחטפנו כאב בטן. אם תשאלו אותי אילו פירות אהבנו יותר, יקשה עליי מאוד לענות. כל הפירות היו אהובים עלינו. אולי אפרסקים? לא! אני צריך להוסיף גם משמש, תפוחים, שזיפים, אגסים… בקיצור – כל הפירות. הגדר לא היוותה בעיה בשבילנו. כמובן שהיה שומר, אבל אנחנו הלכנו תמיד בזוגות או בקבוצות. אחד קוטף ואחד שומר. תפסו אותנו לפעמים? ודאי שתפסו אותנו וחטפנו מכות. אז מה? בגלל זה נפסיק? מכות – זה שום דבר בשבילנו. היינו רגילים לזה. אי אפשר היה להרחיק אותנו מהבוסתנים. היה בינינו ובין השומרים משחק סמוי. זה אורב לזה.

אנחנו היינו חסונים וחזקים, זהירים וערים, קלי תנועה וזריזים מאוד. ועוד דבר הלכנו בקבוצות כדי להתגונן אם הותקפנו על ידי פרחחים ערבים, דורשי רעות וחורשי מזימות. בקבוצה הרגשנו יותר ביטחון ויכולנו להגן על עצמנו בקלות. היינו רגילים למריבות עם ילדי הערבים. לא היה בזה שום חידוש. רובם היו חלכאים, נדכאים ועלובי מראה. לפעמים גם התיידדנו איתם, אבל ילדי האיכרים הנוצרים היו באמת הגרועים ביותר. הם באמת שנאו אותנו ולא יכלו לראות נער יהודי בלי להתאנות לו. אם לפעמים הסתדרנו עם ילדים ערבים, הרי שעם ילדי הנוצרים היו תמיד קטטות קשות. הם היו רעים מאוד. איכרים גסי רוח שהיגרו מספרד, איטליה ופורטוגל ובאו בעידוד ממשלת צרפת כדי לחזק את האוכלוסייה האירופאית.

הממשלה נתנה להם אדמות. רק הגיעו וכבר התחברו לשונאי ישראל. איך נאמר: ״האחד בא לגור וישפוט שפוט״. הממזרים האלה היו הולכים עם כלבים גדולים שלפעמים נשכו אותנו. הנשק המסוכן שלנו היה קליעה באבנים. אף פעם לא החטאנו והיו לנו גם מקלעות שידענו להשתמש בהם. זה היה נשק מסוכן. בכך נודענו. תמיד היו לנו אבנים בכיס, מוכנות לקליעה בעת הצורך. היינו מאורגנים קבוצות קבוצות כמו גדודי צבא. כל קבוצה והמפקד שלה. לפעמים יצאנו כמו לפעילות צבאית, במלחמות עם ילדי הערבים או הנוצרים. לא פחדנו מהם. גם חילקנו מדליות לגיבורים. המדליות היו עשוית מפקקים של בקבוקי משקאות קלים. איך עשינו את זה ? ובכן, אספר. הפקקים היו עשויים ממתכת ובתוכם פקק רך כמו של בקבוק היין. שמים את הפקק המתכתי על החולצה ומהצד השני של החולצה דוחפים את הפקק הרך לתוך הפקק המתכתי. כך הוא נתפס עם הבד של החולצה והרי לכם מדליה על החולצה. ערכם נקבע לפי סוג המשקה, מחירו והציור שעליו. אנחנו התגאינו במדליות שלנו כי אלה העידו על גבורתנו במלחמותינו. היה לנו גם כסף שסחרנו בו אחד עם השני. איזה מין כסף? הכיסוי הצבעוני של הסוכריות. סידרנו את הניירות לפי ערך הסוכריה.

עם זה סחרנו בינינו, קנינו ומכרנו. אנחנו היינו קבוצה של ידידים טובים. ידידים בלב ובנפש. היה אליהו סיסו שקראנו לוויהו או ליהו, חיים סממול (בן שמואל) שקראנו לו חמימו, והיה ליהו הדרוס. הדרוס זה כמובן ״הראש״. היו ילדים אחרים שהצטרפו לגדוד שלנו, כמו בן דודי מימון ואחרים. פעם הלכתי עם לוהו סיסו, אני קוטף והוא שומר. גמרתי לקטוף ואני יורד לתומי מן העץ. בניחותא. והנה הממזר של השומר, כושי ענק, מחכה לי בשקט ותופס אותי. ממש הופתעתי! בזמן שחטפתי כמה מכות אני מחפש בעיניי את לוויהו, והילד איננו. איכשהו הצלחתי לברוח מהשומר והשגתי בריצה את לוויהו רחוק מהבוסתן. ״למה לא שרקת?״ שאלתי אותו בכעס. ״לא יצא לי״, אמר לי. הוא ראה את השומר ומרוב פחד לא יצאה לו השריקה וקולו נחנק. הוא פחד להיתפס, ולכן אסף את רגליו וברח. ברחה לה השריקה? ״די תכּל עליק עבבאהּ לוואד״ (מי שסומך עליך גורף אותו הנהר), כלומר נגרף בזרם הנהר וטובע לפני שתבוא עזרה. לעת עתה אנחנו רק קבוצה של ילדים שובבים שבילו את זמנם מחוץ לעיר והסתבכו לא אחת בכל מיני תעלולים. יעבור זמן עד שנתגבש לקבוצה רצינית ולחוגי לימוד. אמרתי לו שצריכים להשיג משרוקית. ככה לא תברח השריקה. אבל איפה משיגים משרוקית? בעינינו זאת הייתה חתיכת רכוש מכובדת. מה עשינו?

משרוקית מקני סוף שגדלו בשפע בצדי הנחל. צלילה נשמע כמו חליל וזה פתר לנו את בעיית הפחד. כל המשחקים שלנו הומצאו על ידינו. למי היה כסף לקנות משחקים? היו לנו משחקים שונים לכל עונה. משחקים מרתקים ומתוחכמים עם חוקים וסדר משלנו. הכל היה נהוג ומקובל. אין להוסיף ואין לגרוע. כולם קיבלו את החוקים ולא היה מי שיערער על כך. המשמעת שלטה בכל המשחקים וההגינות הייתה מקובלת. מי שלא נהג כשורה נזרק מהמשחקים וזה היה עונש קשה, כי סוכם בינינו שמי שנזרק מקבוצה אחת לא יכול להצטרף מיד לקבוצה אחרת. לכן אף אחד לא רצה להיזרק מהקבוצה שלו, שהרי שם היו ידידיו. יודעים אתם מה זה להיות לבד? דומה הדבר לנידוי שהמבוגרים עושים למישהו – איום ונורא. היו משחקים לעונות השונות ולחגים ושיחקנו בהתלהבות ובהנאה. בצדו השני של הכביש, מול רחבת ״באב-למקאם״, היה יער של עצי מחט, אורן וארז. ביער זה היינו קוטפים אצטרובלים. אם היו בשלים, מספיק היה להכות בפרי על אבן וגרעיני הצנובר נפלו ואכלנו אותם להנאתנו. אם היו סגורים, היינו לוקחים אותם הביתה ושמים אותם על פחמים בוערים.

מפאת החימום היו הקשקשים מתרוממים והיה קל להוציא את הגרעינים, שהיו עכשיו גם קלויים. מובן שאז כל הידיים שלנו היו שחורות ומלאות כוויות. גרעיני הצנובר היו מעדן טעים מאוד ואנחנו אהבנו אותם. עצי האלון סיפקו לנו שפע של פרי בלוט גדול, מתוק ועסיסי. גם חרובים היו טעימים. ידענו איפה נמצאים העצים הטובים שהניבו פירות בשרניים וטעימים. עד כאן באשר לעניין הפירות. אם בירקות ובתות שדה חשקה נפשנו, הרי שידענו בדיוק היכן למצוא את מבוקשנו. ידענו מה גדל בכל שדה ומתי הירקות או התות יהיו מוכנים לקטיפה. בשביל אלה היינו עולים לגבעות בצד שמאל של הכביש לכיוון כפר לבהאליל, שם היו שדות מלאים כל טוב. פה לא הייתה בעיה עם שומר. ממש רווחה. אין הפתעות! מדוע? מאחר שפה אין עצים להסתיר את השומר, שהיה זוחל לקראתנו כחתול.

במידה והשומר הופיע באופק, מיד ראינו אותו. הוא הכיר אותנו, ואנחנו אותו. הוא השתוקק לתפוס אותנו, אבל לעתים רחוקות מאוד הצליח. ברגע שלוויהו ראה אותו, מיד היה שורק בקנה ואני מיד הייתי אוסף את הרגליים עם השלל שקטפתי, והיינו בורחים לכיווץ ההר. מדוע היינו עולים להר? מהסיבה הפשוטה שאנחנו טיפסנו בדילוגים קלים במעלה ההר – בזריזות, כתיישים קלים, ולא התעייפנו כלל, בזמן שהשומר המבוגר לא היה עומד בזה. הוא היה מתעייף מהר וחדל מלרדוף אחרינו. השומר מקלל בייאושו ואנחנו צוחקים עליו. אחר כך אנחנו עוקפים את ההר ויורדים מהצד השני לכיוון ״באב-למקאם״ ומשם הביתה. מה שגרם לנו סבל, היה הצבר. טעים מאוד, מתוק ועסיסי אבל קוצני, ולאחר מעשה – ידינו היו מלאות קוצים. אבל אל לכם לחשוב שזה ריפה את ידינו. לא ולא, אתם לא מכירים את ילדי ספרו, שהיו חכמים ומלאי תחבולות.

פקודת אל־אמיר באחכאם אללה(1130-1101)

  1. פקודת אל־אמיר באחכאם אללה(1130-1101)

והנה, השפלתם הראשונה של הכופרים בעולם־הזה קודם לחיי עולם־הבא — מקום שם זו מנת־גורלם — נחשבת מעשה של יראת־שמיים! והטלת מס־הגולגולת עליהם, …״עד כי ישלמו את(מס) הג׳זיה לפי היכולת, כשהם מושפלים״(קוראן ט, 29),היא חובה גזורה ממרום. אשר לדיני הדת, אלה מצווים לגבות את תשלום הג׳זיה מכל הכופרים, אולם למעט אלה שאי־אפשר לאכפו עליהם; ובענין זה חובה היא לנהוג על־פי תביעות המסורת המוסלמית.

בהתאם לאמור למעלה, אסור למושלי הגלילות לפטור מן הג׳זיה אפילו ד׳ימי אחד, ולו גם יהיה האיש מנכבדי עדתו! זאת ועוד, אסור להם להרשות אף לאחד מהם לשלוח את הסכום על־ידי צד שלישי, אפילו יהיה האיש מחשובי עדתם או ממנהיגיה. לא ייתכן שישלם ד׳ימי את חובו בשטר לפקודתו של מוסלמי, ולא שימלא את ידו של מאמין אמיתי לשלם בשמו: יש לגבות ממנו במישרים כדי להכפישו ולהעליבו, האסלאם ומחזיקיו וגזע הכופרים הושפל. על כולם תוטל הג׳זיה במלואה, בלי יוצא מן הכלל.

התושבים [היהודים] של ח׳יבר וזולתם, במובן זה, דין אחד להם. הח׳יברים [יושבי ח׳יבר] טענו כי אין להטיל עליהם את הג׳זיה בשל הסכם שנחתם בינם לבין הנביא; אך אין זו אלא אחיזת־עיניים, בדיה ושקר, שאנשי־דת וחכמים יעמדו עליהם בלי קושי. הרמאים האלה בדו את המעשה הזה מלבם, הם זייפו אותו; אחרי־כן הפיצו אותו, מתוך מחשבה שלא יבחינו בו חכמים וכי העולמא המוסלמים יודו בו; אך אללה הניח לנו להוקיע את דברי ההבל והמרמה של הנוכלים האלה. והנה המסורות מסכימות, אף אמת נכון הדבר, שח׳יבר נכבשה בכוח־הזרוע, וכי הנביא גמר אומר לגרש את הח׳יברים, ככל אשר עשה במקומות אחרים לאחיהם המאמינים בכתבי־הקודש שלהם. אך כאשר הוגד למוחמד כי הם היחידים היודעים להשקות כהלכה את גני התמרים ולחרוש את אדמת החבל, הניח להם הנביא להישאר כאריסים; הוא הקצה להם את מחצית היבול ותנאי זה הותנה במפורש, כי על כן אמר להם: ״נרשה לכם להישאר בארץ הזאת כל עוד ייטב הדבר בעינינו״. משמע שהעמיד את הח׳יברים במצב מבוזה: הם נשארו בארץ ועבדו בתנאים האלה; ולא נתנו להם לא זכויות ולא מעמד שיוכלו לפטור אותם מן הג׳זיה ולהפלותם לטובה משאר הד׳ימים.

בתעודה זו עצמה למדים אנו גם זאת: ״פטרנו אותם ממסים וארגוניות״. והנה, בעוד הנביא חי לא היה כדבר הזה, גם לא בימי הח׳ליפים שהצטיינו ביראת־שמיים מופלגת. כאשר גדלו שטחי המוסלמים ורוב העם הובאו בברית האמונה,ונמצאו בקרב המוסלמים אנשים המסוגלים לעבוד את האדמה ולהשקות את התמרים, גירש עומר אבן אל־ח׳טאב את יהודי ח׳יבר מאי־הערבים [חצי־האי ערב] באמרו: ״אם יאריך אללה את שנותי, לבטח אגרש את כל היהודים והנוצרים מערב ואשאיר רק מוסלמים״. (כרך 18, עמי 478-475)

אבן אל־נקאש (נפ' 1362), פתוה…

[1] מוחמד תקף את הישוב היהודי בנאת־המדבר של ח׳יבר שבצפון־מערב חצי־האי ערב בסוף שנת 628. היהודים נכנעו והושארו במקומם לאחר שהסכימו לשלם מס שהתבטא בחלק גדול מיבול שדותיהם וכרמיהם.

  1. שמד במגרב

סמוך לסוף מלכותו [1198] פקד אבו־יוסף [אבו־יוסף יעקוב אל־מנצור, 1198-1184, השליט המֻוַחָדִי של ספרד וצפון אפריקה] על יהודי המגרב להיבדל משאר האוכלוסים בלבוש מיוחד הכולל בגדים כחולים־כהים ששרווליהם רחבים עד כדי כך שיגיעו לרגליהם, ועל מקום צניף פקד עליהם לחבוש לראשם מצנפת מכוערת עד כדי כך שאפשר היה לחשבה בטעות אוכף־משא שהיתה יורדת להם על אזניהם. מלכותו של שליט זה וראשית מלכותו של בנו אבו־עבדאללה [אבו מוחמד עבדאללה אל־עאדל, הצדיק, 1227-1224]. זה האחרון ניאות למיני בקשות שהעתירו עליו היהודים, שפנו אל כל מי שחשבו שיוכל להועיל להם והפצירו בהם להשתדל למענם. אבו־עבדאללה חייב אותם ללבוש בגדים צהובים ולחבוש צניפים צהובים, וזו התלבושת שהם לובשים בשנה זו, 621 [1224]. אבו־יוסף פיקפק בכנות התאסלמותם, ובשל כך התעורר לנקוט צעד זה ולכפות עליהם לבוש מיוחד: ״אילו ידעתי לבטח״, אמר, ״שאמנם הם מוסלמים, מניח הייתי להם להתבולל במוסלמים על־ידי נישואים וכיוצא בזה! אך אילו ידעתי לבטח שעמדו בכפירתם הייתי מצווה להרגם, למכור את ילדיהם לעבדים ולהחרים את רכושם לטובת המאמינים״. (עמי 265-264)

אל־מראכושי- אל־מראכושי עבד אלואחד בן עלי (1250-1185), היסטוריון מרוקאני שחי בספרד.

כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה

 ניו יורק….ואחד לחברה מן אמריקה מסאת לישראל באס תעמל ואחד לפאבריכה כבירא די תכדם לחדיד, באס ישראל מא בקאתס תוגגל באס תסרי לחדיד די כא יכצהא מן ענד גנוס אוכרין, יחב יקול לחומר ענדנא, כא יכצצו גיר לכדאמא ולמואכן…ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת…

היכן שהיה צריך דגש, הוא מתבטא בכפל האות, כגון "יכצצו"…"תוגגל"

…fabriqueמילים אשר נלקחו משפות אחרות כגון "פאבריכאת" שמובנה …מפעל ולקוחה היא מן השפה הצרפתית

…Machineכמו כן המילה מואכן…

גם לעברית יש מקום כגון "חומר" וכמובן משפט הסיום שכולו בעברית

נו יורק ….חברה מאמריקה הגיעה לישראל, על מנת לבנות מפעל גדול לייצור ברזל, לגרום לכך שישראל לא תהיה תלוייה בקניית ברזל לצרכיה מעמים אחרים, רוצה לומר שהחומר בנמצא אצלנו, מה שצריך רק פועלים ומכונות….
ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת….

 

סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר -עוזיאל חזן

כוחם המאג״ של הקמעות, האמונה והשימוש בהם

הכתיבה וההכנה של הקמעות נתונה בדרך כלל בידיו של אדם המאופיין בידע ובקיאות: ״מן המומחה״ כהגדרת המשנה. ההוכחה לאמינות קמע שכזה ולכוחו, לעמידותו ולבקיאות כותבו בסודות הקמעות ורזיהן, מתבטאת בכך שעושהו ריפא והועיל לאנשים רבים ככל היותר. ההנחה היא שלא כל אחד יכול לכתוב קמעות, גם אם הוא יודע את השמות והפרטים הטכניים של כתיבתם ועשייתם. הוא צריך להיות ספוג בכוח מאגי, בזכות אבות ובקרבה לאלוהים, שיהא נחון בסגולות ומצוי ברזי הנסתר, ישר ונקי כפיים, טהור ותמים דרך, מאופיין בקדושה, בחוכמה ובטהרה.

הגרסה המקובלת היא ששמות וצירופים של קמעות ושל תורת הנסתר, שמייחסים להם רז וקדושה, קיומם הוא מדורי דורות, ונמסרו מאב לבן ומרב לרב. מקורם בהתגלות ובידיעת הנסתר. כזה הוא ספר הזוהר, או ספר רזיאל־המלאך, המיוחס לראשית היות האדם: ״ספר תולדות האדם… אשר כבר היה לעולמים… כדאיתא בזוהר…״(מתוך ספר רזיאל המלאך)

את הספר מסר אלוהים לאדם הראשון, בהיותו בגן העדן, באמצעות המלאך הקדוש רזיאל, הממונה על הרזים הקדושים העילאים. מתייחסים בו לתפילות שהתפלל האדם הראשון בשעה שגורש מגן־העדן, והוא מסרו הלאה עד ימינו. ובו כתוב: ״בשם ה׳ אלוהי ישראל אתחיל זה הספר מספרי הרזים שניתן לנוח, מפי רזיאל המלאך, בשנת ביאתו לתיבה לפני כניסתו, ונכתב על אבן ספיר באר היטב. ממנו למד מעשה פלאים ורזי וערכי בינה ומחשבות ענוה… ולשוטט כל אשר בשבעה מעונות ולהסב כל בכל מזלות… ולידע ממנו מעשה מוות ומעשה חיים, להבין הרע והטוב, לחקור עתות ורגעים, לידע עת ללדת ועת למות, עת למחוץ ועת לרפאות, לפתור חלומות והזיונים; לעורר קרב ולהשלים מלחמות ולמשול ברוחות ובפגעים… להביט בארבע רוחות הארץ, להיות מחוכם בקול רעשים, לספר מה מעשם ברקיע ולהגיד מה יהיה בכל חודש וחודש, ולעמוד על עסק כל שנה ושנה, אם לתבואה ואם לבצורת, אם לשלום או למלחמה; להיות כאחד מן הנוראים, להבין ולהשכיל באוצרות מרום״. הכוח והעוצמה הצפונים בשמות האלוהים ובאותיות הרזין מחוללים פלאות. בספרו המאלף ״אותיות וסודותיהך כותב ד״ר ש.ז. כהנא:

״הגישה המיסטית של אנשי הסוד, רואה באותיות כוחות פלאים ורזים עליונים״.

האותיות נחשבות ככוחות עליונים, כמלאכי אלוהים וכשליחיו לגילוי ולמילוי רצונו… התורה של אלוהים מתגלית באותיות, והעולם נברא ע״י אותן אותיות. הן התורה והן העולם קשורים זה לזה ע״י האותיות וגילוייה! השונים…

האותיות מתחלקות בהופעתן לשני סוגים:

א. לאותיות עליונות שהן במהותן כוחות יצירה עליוניים רוחניים, כפי שנבראו ע״י אלוהים וכפי שנמצאות בתורה, שבאמצעותן נבראו כל העולמות.

ב. אותיות ארציות תחתיות, כפי שנמסרו לבני־האדם.

האר״י הקדוש היה רואה את האותיות קורנות מתוך פניו ומצחו של אדם והיה קורא בהן ויודע את מעשיו. אנשי הסוד רואים בשמות האותיות את משמעותן הרוחנית העליונה והיסוד הסמכותי לכוחן… ובהן רואים גילויים של אלוהים שבשמו הן פועלות ויוצרות. והיות ואין האדם מסוגל לתפוס את מהות האלוהים, הוא מבין זאת דרך האותיות וגילוייהן.

כל התורה וכל ההויה והעולם מתקיימים מכוח צירופי שמותיו של הקב״ה הנמצאים באותיות, והשמות הללו בצירופיהן השונים הם סודות העולם.

כוח מיוחד כביר ונעלה יש לאותיות־השם: הן מאירות מתוכן והמסתכל בהן מוצף באור עליון, והוא מואר בתוכו ומתעלה בדעתו. בבתי הכנסת שמים על לוח את אותיות השם, בעיקר ׳יהוה׳, שיהא האדם מסתכל בהן בהתאם לפסוק ׳שויתי ד׳ לנגדי תמיד׳. (תהילים ט״ז, ח).

ש"ס דליטא- יעקב לופו- מערכת החינוך הדתי מול ״אליאנס״ לאחר מלחמת העולם השנייה

ח. מערכת החינוך הדתי מול ״אליאנס״ לאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר המלחמה חל שינוי ביחסה של ״אליאנס״ ללימודי היהדות. אולם חל גם שינוי ביחס הרבנים כלפי ״אליאנס״, בעיקר עם הופעת הרבנים האשכנזים וייסוד רשת ״אוצר התורה״. מה היו הסיבות למפנה?

א.  בתקופה שלאחר משטר וישי, כש״אליאנס״ החלה לארגן את פעולותיה מחדש, חל שינוי בגישת מנהיגיה אשר חוו את תקופת המלחמה הקשה באירופה. הביטחון ברעיון האמנסיפציה כאידיאולוגיה המבשרת את פתרון בעיית היהודים התערער, ולפיכך נוצרה אצלם פתיחות לחינוך יהודי ועברי ולרעיון הלאומיות היהודית.

ב.   התנועה הציונית ברחבי העולם התחזקה, ומנהיגיה האיצו במוסדות היהודים לאמץ את החינוך היהודי ואת המחשבה היהודית המודרנית.

ג.       אחרי 1946 קיבלה ״אליאנס״ סיוע כספי ממוסדות יהודים אמריקאים, בעיקר מהג׳ויינט, כדי שתפתח תוכניות לימוד שיש בהם תכנים יהודיים ועברית מודרנית. תקציבים אלו אפשרו ל״אליאנס״ יתר עצמאות מול המינהל הצרפתי הקולוניאלי. המינהל הצרפתי המשיך אמנם את תמיכתו ב״אליאנס״ ובתוכניות הלימוד החילוני צרפתי, אך התקציבים מהגיויינט אפשרו גם את הרחבת החינוך היהודי.

ד.        בעקבות העלייה הגוברת למדינת ישראל הפעילו הורי התלמידים לחץ לחיזוק החינוך היהודי והעברי כחלק מההכנה לקראת העלייה. ברוח דברים אלו הקימה ״אליאנס״ בקזבלנקה בית מדרש למורים לעברית, ותכננה להחליף את המורים הרבנים בעלי הגישות המיושנות במורים מוסמכים ומודרנים שהוכשרו גם להוראת ספרות עברית חדשה והיסטוריה מודרנית. ״אליאנס״ גייסה כספים מיוחדים לעניין זה ובכך נמנעה מתלות בשלטונות צרפת. בשנת 1952 למדו בבית המדרש בקזבלנקה כשמונים תלמידים, מספר גדול יותר מזה שבבית הספר ״אניו׳ שבפאריז. התוכנית זכתה לפופולריות ולתמיכת הרבנים המקומיים. אחד הבכירים שבהם, הרב ברוך טולדנו, אשר התנגד בקולניות לפעילות של ״אליאנס״, שלח את ילדיו ללמוד בסמינר המורים. גם נשיא בית הדין הרבני העליון במרוקו, הרב שאול אבן דנאן, שיבח את המוסד ותלמידיו.

מעורבותה של ״אליאנס״ בחינוך היהודי זכתה לברכה בקרב חלק מההנהגה הרוחנית המקומית, אך נתקלה גם באופוזיציה קשה מצד החוגים של ״אוצר התורה״, ובעיקר מצד רבנים מקומיים ואנשי ציבור שנהו אחרי הרבנים האשכנזים. החיכוך בין ״אליאנס״ לבין מוסדות ״אוצר התורה״ נבע לא רק מתפיסת עולמה של ״אליאנס״ שיש לעסוק יותר בחינוך יהודי, אלא גם כתוצאה ממחסור במורים לצרפתית. מוסדות ״אוצר התורה״ היו תלויים ב״אליאנס״ שהיתה אחראית ללימודי השפה הצרפתית. לטענתם, ״אליאנס״ הפנתה במתכוון מורים ברמה נמוכה למוסדותיה ובכך פגעה במוניטין שלהם וגרמה לעזיבת תלמידים. מוסדות ״אוצר התורה״ תבעו להקים לעצמם מערכת נפרדת ללימוד צרפתית שלא תהיה תלויה ״באליאנס״. דרישה זו נדחתה על ידי הג׳ויינט מטעמי תקציב, מאחר ששירות זה ניתן בחינם על ידי ״אליאנס״ והג׳ויינט לא מצא לנכון להשקיע כספים ללא צורך.1

הג׳ויינט מתח ביקורת על אופן הניהול האדמיניסטרטיבי והכספי של מוסדות ״אוצר התורה״, שלטענתו התרחבו מעבר לאמצעים העומדים לרשותם. לדעת הג׳ויינט נטייה זו גרמה בהכרח לרמה ירודה באיכות כוח ההוראה וברמת הלימודים. ביקורת קשה על המתרחש בפועל ב״אוצר התורה״ בולטת בדו״ח של שנת 1955 : למעשה ״בתי הספר״ הקטנים דמו לחדרים הידועים לשמצה בתנאים הפרימיטיביים שלהם, בבורותם, באמונותיהם הטפלות, ובשיטות הלמוד של אלו המכונים ״רבנים״.

ביקורת קשה זו נמתחה על החינוך היהודי בשנת 1954-1953, דהיינו, כשבע שנים לאחר שרשת ״אוצר התורה״ החלה לפעול במרוקו. הג׳ויינט ניסה להפגיש את ״אוצר התורה״ ו״אליאנס״ כדי שימצאו פתרונות משותפים. כך לדוגמה, במספר יישובים הג׳ויינט הסדיר שתלמידי ״אוצר התורה״ יקבלו מזון בקנטינות של ״אליאנס״. הג׳ויינט היה מעוניין להעלות את רמת הניהול והלימוד של ״אוצר התורה״ באמצעות שיתוף פעולה עם ״אליאנס״. תלותה של ״אליאנס״ בתקציבי הג׳ויינט בכל הקשור לתוכנית הלימודים היהודית, ותלותה המוחלטת של רשת ״אוצר התורה״ בג׳ויינט, אפשרו לג׳ויינט לנסות ולממש שיתוף פעולה בין שני הארגונים.

למרות מיקומו המיוחד של הג׳ויינט בסיטואציה זו ושליטתו בתקציב לימודי היהדות של שני הארגונים, לא עלה בידו להביאם לשיתוף פעולה ולמניעת הסכסוך שהפך ל״מלחמה״ של ממש. הרבנים האשכנזים ואנשי המקום עושי דברם, הם אשר קבעו את גבולות החינוך היהודי במרוקו.

Le Cimetière Israélite de Fès- בית החיים בעיר פאס

Le Cimetière Israélite de Fès

בית החיים בעיר פאס …

התיעוד נעשה על ידי Yona Abeddour
בתאריך 25/04/2018

קטעים אקראיים מתוךהספר "פאס וחכמיה" לרבי דוד עובדיה ז"ל, כרך א

שאלה ט'. נוסח דברי זכרון הנכתבים בספרי זכרונות של בתי כנסיות ונוסח הדברים הנכתבים על אבני המצבות של בית החיים, שלחו לי ג״כ.

 תשובה. הבתי כנסיות הישנים נהרסו, כאשר יתבאר, וכן בית הקברות הישנה ערו ערו עד היסוד בה בשנת נת״ק (1790) כאשר יתבאר והכל חדש, ואין כל חדש. תדע שהקבר הישן הנודע לנו שעודנו מצויין שלא נתגלגלו עצמותיו הוא קבורתו של צדיק מוז״ה מוהר״ר אליהו הצרפתי זצ״ל, שעלה אל האלהים שנת תקס״ה(1805) כאשר יתבאר.

פאס וחכמיה כרך א עמוד 87

ואיש אחד העיד שבעת שהורידו את גויתה מקיר החומה ראה צווקת תלתלי שערות ראשה הצהובות גדולים ויפים למאד, ואחרי ההספד הביאו אותה אל מנוחת עפרה, אשריה ואשרי חלקה, מי יבוא לנו תמורתה, ראה מה נורא המחזה הזה, מי יוכל לעמוד בנסיון גדול כזה, ולזכרה כל פה תתלה ישמיע, לא קמה עוד כמוה. עליה נאמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, זכותה תעמוד לנו ולכל ישראל, וכמעט שכל היהודים היו מזכירים את שמה אחרי פטירתה בתואר (לאלא סוליקא) ופירוש מילת לא לא בעברי היא אדונתי, שכל יהודי המערב אומרים תואר זה לישמעאלות, ובאה בחלום לילה לת״ח א׳ ואמרה לו אני ברחתי מתואר זה ואתם אומרים לי תואר זה, ומן הוא והלאה פסקו מלהזכירה בתואר זה, ומתחילה נקברה בבית החיים הישנה, ובשנת תרמ״ד כשגזר המלך מולאי אלחאסאן לפנות הקברות ממקומם נתגלגלו עצמותיה הקדושות וקברו אותה אצל הרה״ג מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל הוא המקום אשר היא קבורה בו ביום הזה, ושמענו שבעת שפינו עצמותיה הריחו בהם ריח מור. תנצב״ה.

אמרתי אספרה קצת מצרותינו, הצרורות והעמוסות על שכמנו, צרות תכופות זו לזו. אין צורה פוטרת לחברתה, זה רודה וזה מרדה, הה עושה בעברת זדון. ובימים האלה אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם שוללים ובוזזים כל אשר אותה נפשם והאחרון קשה מכולם שהשמים נעצרים מלהוריד טל ומטר כי אם השמים ברזל והארץ נחושה, ואין זה כי אם שדברי עונות גברו מנו ורבו למעלה ראש. ואין בדור מי שיכול להוכיח ומקבל התוכחה, כי אם אמור יאמר לו טול קיסם מבין שניך אף הוא ישיב לו טול קורה מבין עיניך, ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים, ובשני בשבת, י״ב לחדש שבט התחלנו להתענות ובג׳ בשבת י׳׳ג לחדש הנז', הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום וצמתי שלשה ימים לילה ויום. ובא׳ בשבת י״ח לח׳ הנז' התחילו הל פאס אלבאלי לשאול הגשמים. גם הל פאס אזדיד התחילו לשאול בשני בשבת י״ט לח׳ הנז', ובו ביום היו היחידים בתענית ולעת ערב הלכנו במתי מעט עם בד׳ יש״ץ לבית עלמין אצל קבר הרב הגדול מוהריב״ע (מורינו הרב רבי יהודה בן עטר) זלה״ה וקרינו קצת סליחות ותחנונים ואמר כמוהר״ר יעקב אבן צור קדיש יהא שלמא והשכבנו לחרב זלה״ה והלכנו כ״א לדרכו בפחי נפש. ובג׳ בש׳ ך׳ לחדש הנז׳ לעת ערב הלכו ב״ד ואנשים עמהם מעט לבית החיים אצל קבר כמוהר״ר סעדיה בן רבוח זלה״ה ועשינו כסדר יום אתמול ובו ביום הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום הפסקת שני ימים ולילה א׳ אולי ירחם ה׳ על עמו. ובשני בש׳ כ״ו לח׳ הנז׳ גזרו ת״ץ והתפללנו כ״א בבה״ך שלו, וכשסיימנו התפלה הלכנו לבית החיים וקרינו שם סליחות ותחנונים על הקברות הנודעים, ומשם הלכנו לפתח שער העיר בין הדלת החיצון והפנימי בתוך הכיפה וקרינו שם קצת סליחות, לפי שמקובל אצלנו ששם קבורים ההרוגים והשרופים על יחוד קב״ה אשר היה מימי קדם, ומשם הלכנו חוץ לעיר אל פתח שער פאס אזדיד וקרינו שם ג״כ קצת סליחות לפי שבהאלפונדא״ק אלכור׳א שם קבורים צדיקים וגאוני עולם כידוע ששם היתה בית החיים בשנים קדמוניות ובעוה״ר צוחינן צוחינן ולית דמשגח בן וחזרנו לדרכינו ביגון ואנחה.

ואחר צאתנו מבית התפלה היינו עולים לבית החיים ז״ל של התושבים והמגורשים ישצ״ו והסליחות והתחנונים ביני בתי כנסיות הי״ג של מדרש א׳ ומדרש חדש הי״ג. ולאחר כל זאת ביום ב׳ ר״ח אייר היתה צעקה גדולה בתרועה ובקול שופר בשווקים וברחובות ביני בתי כנסיות הי״ג – כלומר אמרו סליחות ברחוב, בין שני בתי הכסת –  וברחובות העיר ובפתח שער האלמלא״ח בין קברי ההרוגים הקדושים שנהרגו בימי הגזרה בש׳ הרכ״ה ליצי׳ לתפ״ץ. סש' עז' כלומר לפמ"ה – לפרט מן הפרט – היא שנת ע"ז = שע"ז = 1617 למניינם.

 

המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר

ס״ט. כתב הרא״ש ז״ל בפסקיו בב׳ק בפי מרובה ד׳ קל״ח, הלכתא דבכוליה תלמודא קי״ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי, אפילו תוך כדי דיבור דשאלת שלום מתלמיד לרב דהוי טפי מש״ש רב לתלמיד, בכולהו הוי תכ״ד כדיבור דמי, בר ממגדף ועע׳ז וקידושין וגירושין, דלא הוי בהו תכ״ד כדיבור אפי׳ בכדי שאלת רב לתלמיד, דגרע מכדי שאלת תלמיד לרב.

רבים יתמהו עמ״ש הרב ב״י בסוף סי׳ קמ״ד בשם ה״ר יוסף ן׳ זמרון ז״ל, בשם רבו הרשב״ץ ז״ל, בתקנת גט המקניט את אשתו, שכתב בסוף דבריו וז״ל, שבאותה תקנה, אפי׳ יצא ויחזור ויתיחד עמה כמה פעמים, כל זמן שיתעכב הזמן לבד היא אשתו, ואם יתעכב יותר ויתנו לה וכוי. שיש לתמוה מנין לו לרב להתיר יחודה עמו אחר השליחות ההוא. דאם הוא למד כן מסוגיית התלמוד שאומר, הרי זה גטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך ל׳ יום וכו׳. הרי שם איתמר והוא שלא נתיחד עמה אח״כ, ומנה ליה לרב לומר אפילו יתיחד עמה כמה פעמים דשרי? ונ״ל שהרב ז״ל מסברא דנפשיה ראה לתקן כן, ושפתים ישק. וכן דודאי יש לו על מה שיסמוך בתקנה ההיא. דנדון דידן לא דמי למאי דאיתמר בתלמוד, דהתם ודאי נתיחד עמה לאח״ב נפסל הגט מטעם גט ישן, דחיישינן שמא יאמרו גטה קודם לבנה, דתמן איתמר אמר לה הרי זה גיטך כל זמן שאעבור וכו', ולשון זה לא שייך אלא בגט כוח״ך דאית ביה זמן כמנהג בכל הגטין, ולכך יש לחוש פן יאמרו מפאת הזמן הכתוב בו גטה קודם לבנה, אמנם בנ״ד שהגט אינו נכתב עד שיעבור מכנגד פניה הזמן שקבע, מסתמא לא יכתוב הסופר כי אם הזמן שבו ישב לכתוב הגט, וליכא למיחש שמא יאמרו גטה קודם לבנה, ומה שהוסיף הרב לתקן שתהיה נאמנת היא והעדים לומר שלא בא באותו זמן, וגם נאמנת לומר שלא פייסה לבטל השליחות, יפה תיקן ולמד כן מסוגיות התלמוד באותו גט שהיה כתוב זמנו קדום, ואמר לה הרי זה גיטך וכר, כל זה כתבתי לענין הלכה לא למעשה, כי מעולם לא ראיתי רבותי נ״נ שהסכימו לעשות גט כפי סברת ה׳׳ר יוסף ן׳ זמרון ז׳׳ל הנ״ל בעניו הנ״ל, וגם אני לא יצא מידי לפועל גרושין בגט כזה מעולם אעפ״י שקצת פעמים צוו לי קצת חכמי הדור לסמוך על סברת הה״ר יוסף הנ״ל בענין הנז׳ בשעת הדחק, וכתבתי במזכרת שלי, וחתמתי אופן הרשות הנתונה לי מהבעל לגרש את אשתו בגט כפי התקנה הנ״ל של הה׳ר יוסף הנז', ומעולם לא כתבתי הגט ההוא אפי׳ בשעת הדחק. ולא כתבתי במזכרתי שלי אופן הרשות הנתונה לי מהבעל על זה, כי אם לאיים על הבעל שיחשוב שאם יתעכב לבוא לזמן שקבע, אמסור לה גטה ותהי מגורשת בו. נאם יעקב. עד כאן לשון הרב החתום ז״ל.

ע. במה שכתוב בטור א״ה בשם אביו הרא״ש ז״ל בסימן קנ״ו. ז״ל, ומה שנהגו לכתוב ולאתריהון דאבהתיכי, תמהני למה נהגו לכתוב כן, מאחר שאין מזכירין מקום אביו ומקום דירת אבי האשה ע״כ. ולעד״ן דליתא לתמיהת הרב ז״ל, רק היכא דכתב הסופר אנא פב״פ (דקאי השתא פה מקום פ׳), דממתא פ׳ דאית ביה שתי משמעיות, דאפשר דקאי אבעל לחודיה דהוא מאותה מתא פ׳ דמידכר בגט, או קאי אאב דידיה דסליק מיניה, דהאב הוא מאותה מתא. דלהדין נוסחא טוב הדבר לכתוב ולאתריהון דאבהתוהי ג״ב, וה״ה בזכרון אבי האשה בגט, דהיכא דכתב אנת פב״פ דממתא פ׳ דאית בה שתי משמעות, דאפשר דלא קאי רק אמקום דירה ואפ׳ דקאי גם אמקום אביה, טוב הדבר לכתוב גם כזה ולאתריהון דאבהתיכי, משא״ב כשיכתוב אנת פב״פ העומדת השתא פה מתא פ׳, דאז משמע שלא הוזכר רק מקום דירה כן נלע״ד וק״ל.

עדי הגט אם חתם אפי׳ א׳ מהם בגט שלא במצות הבעל פה אל פה הגט בטל, ואם נשאת תצא וכל הי״ג דברים שייכי בה עיין בדברי מוהרי״ק ז״ל במחודשים סי׳ ק״ל וסי׳ ק״פ.

ע״א. בעשור ראשון לניסן שנת ע״ה לפ״ק כתבנו לה״ר הלל הכהן, שהגט שכתב למסעודא בת אברהם ן׳ סידרו, בכח השליחות שעשאו שליח, ארוסה מוסא בר יהודה ן׳ יעיש, הוא בטל ופסול. והביטול מדאורייתא, מחמת שחתם בו מסעוד ן׳ אביטבול במאמר ר׳ הלל שלוחו של המגרש, ולא שמע מפי המגרש שאמר לסופר כתוב, ולא לעד לחתום. והפיסול מדרבנן, מחמת מ״ש בשטר השליחות ששלח לפנינו ר׳ הלל, שכתוב בו שהמגרש הנז׳ עשאו שליח לר׳ הלל לכתוב ולתת גט כשר למסעודא הנז׳ על מנת שלא תנשא לר׳ מסעוד הנז', ומצאנו להרמב״ם ז״ל שכתב שאין להזכיר שום תנאי על הגט אפילו על פה קודם כתיבתו וחתימתו. רק אחר שיכתב בלי שום תנאי, יתנה עליו בשעת מסירה לידה, או ליד שלוחה, או שלוחו. התנאי שרשאי להתנות שיאמר תנהו לה ע״מ וכר. והואיל ונזכר התנאי וגם נחתם בשטר השליחות, קודם שנכתב זה הגט, הוי גט פסול מדרבנן. כי אפילו התנה על פה קודם כתיבתו, כתב הרמב״ם דהוייא ספק מגורשת, כ״ש היכא דנכתב בשטר השליחות קודם כתיבת הגט בתנאי מפורש, באומרו כתוב לה גט על מנת שלא תנשא לר׳ מסעוד. דמשעה ראשונה שצוה על כתיבת הגט, ירד להתנות עליו, דלא מיקרי גט כריתות, אפילו בשעת כתיבתו, וכ״כ מוהרי״ק ז״ל בש״ע טור א״ה בסי׳ קע״ז, אכן קשה לו טובא ממ״ש מוהרי״ק ז״ל בם׳ הגט שלו בסי׳ קע״ד טא״ה שאחר שכתב בסעי׳ ל״א מהסי׳ הנז', שאין להזכיר שום תנאי קודם כתיבת הגט, חזר וכתב בסי׳ שאחריו בסמוך, ואם אין הבעל רוצה לגרש אלא לזמן, והוא נחפז ללכת ואי אפשר לכותבו קודם שילך אומר לשליח שיתן גט לאשתו ולא תתגרש בו אלא לאחר זמן פ׳, הרי לך בהדייא שאין פסול בתנאי הנז׳ על פה קודם כתיבת דזגט, ודלא כהרמב״ם ז״ל שכתב דהוי ספק מגורשת. וגם קשה מדברי מוהרי״ק ז״ל שהסכים לדבריו של הרמב״ם ז״ל בסי׳ קמ״ז, וקשה מדידיה אדידיה. וי״ל דלא דמי תנאי דקביעות זמן לשאר תנאים שהרי כתב הרמב״ם ז״ל וגם מוהרי״ק ז״ל בסי׳ קמ״ו מטא״ה הסכים לדבריו, שהמגרש לזמן קבוע הוי תנאי, ואינו תנאי דומה לתנאי שהיא מגורשת כשיגיע הזמן שקבע, ואינו תנאי. שהמגרש על תנאי הרי גירש מיד, אלא תמתין עד שיתקיים התנאי ותהיה מגורשת למפרע. ונ״מ דאעפ״י שאין הגט בידה בשעת קיום התנאי כגון שאבד, הוייא מגורשת למפרע משעה שנמסר לה. אמנם המגרש לזמן, אינה מגורשת עד יחול הזמן, וקודם הוי גט בידה בתורת פקדון לבד. ונפקא מינא דאם אינו בידה בשעת חול הזמן אינה מגורשת, וכפי זה לא קשה מידי ממאי דקשה לן. דעד כאן לא קא מכשר לן מוהרי״ק ז״ל בתנאי קביעות זמן, אלא לפי שאינו תנאי גמור, וגם אין צריך לכפול התנאי, רק שיאמר לה הרי זה גיטך ולא תתגרש בו עד עבור זמן פ׳. אמנם שאר תנאים דבעינן בהו כפל, דמיקרו תנאי גמור. כגון ע״מ שלא תנשא לפ׳ וכדומה לו, כ״ע מודו דאין להתנותם קודם כתיבת הגט אפי׳ בע״פ. זהו מה שנלע״ד לתרץ בקושיא הנז'.

Concile des rabbins du Maroc-Message adresse au Concile

Message adresse au Concile

par une eminente personanalite Juive orthodoxe des U.S.A 

Les chefs spirituels du judaïsme marocain, réunis pour préserver la religion et promouvoir l’observance quotidienne des préceptes de l’Eternel par l’enseignement développé de la Thora, méritent la bénédiction du ciel, seule capable de protéger la communauté d’Israël et faire régner une paix intégrale sur l’univers.

Signe : Menachem SCHNEERSON, Lubtwilch Brooklyn, New- York

RÉCEPTION

PAR MONSIEUR LE RÉSIDENT GÉNÉRAL

Le lendemain de l’ouverture du Concile, M. l’Ambassadeur Francis LACOSTE, Commissaire Résident Général de France au Maroc, reçut dans son bureau à 11 heures une délégation de rabbins conduite par M. M. BOTBOL, Inspecteur des  Institutions Israélites.

Le Résident Général accueillit très aimablement ses visiteurs avec lesquels il fit un tour d’horizon des travaux du Concile à caractère aussi bien juridique que social.

Il a bien voulu assurer le rabbinat du concours entier de la Haute Administration.

MOTION A L’OCCASION DE LA NOMINATION DU GRAND RABBIN DE FRANCE

Le VIme Concile Annuel des Grands Rabbins du Maroc réuni à Rabat le 15 février 1955 adresse à M. le Grand Rabbin KAPLAN, Grand Rabbin de France, ses compliments les plus cordiaux et lui souhaite un succès total dans sa mission sacrée au bénéfice du judaïsme entier et, en par­ticulier, du judaïsme de la glorieuse France et de l’Union française.

Le Concile charge M. BOTBOL, Inspecteur des Institutions Israélites du Maroc d’être son interprète à ce sujet auprès de M. le Grand Rabbin de France.

VŒU

Peu avant la clôture des travaux du Concile, le Président DANAN souligna de nouveau l’activité, la loyauté de M. l’Inspecteur des Insti­tutions Israélites et ses efforts en vue de l’amélioration de la situation matérielle des rabbins et de l’édification de tribunaux répondant aux exigences actuelles et invita l’assemblée à donner la bénédiction à M. BOTBOL.

Après la bénédiction, celui-ci vivement ému remercia l’assemblée en déclarant que c’était là son devoir.

  1. BENSIMON, Président de la Communauté Israélite de Rabat, après avoir lui aussi fait l’éloge de M. l’Inspecteur pour sa féconde activité en faveur de ses coreligionnaires, pria les rabbins de faire ins­crire le nom de M. BOTBOL au livre d’or du K.K.L.

Les rabbins s’associèrent avec joie à ce vœu et surent gré à M. BEN- SIMON pour son heureuse initiative

מועצת הרבנים הראשונה במרוקו

נאום הרב שאול בן דנאן יחשל״א

ע״ד אופן שמירת המאכלים והיין

רבותי!

שערוריה הומיה בקרב העם החרדים לדתם. על אודות היין הנמכר בחזקת יין כשר. וגם המאכלים הנמכרים הצריכים שמור. ורבים מחפאים דברים באמרם כי לא טהור הענין.

האשמה הזאת למכור לא כשר בחזקת כשר, ג׳ חטאות תלוים בה:

א.         הכשלה בעון דתי.

ב.         בצע ממון אשר לא כדת, יען השער לכשר מעולה יותר לשאינו כשר כידוע.

ג.          חסרון אמונה בגניבת דעת הבריות.

וביען כי הענין הזה דתי הוא, רואים אנחנו חובה לעצמנו להשגיח עליו בעינא פקיחא ולדרוש מאת וועד הקהלות להיותם עזר סומך בזה שיעמידו שומרים דתיים בכל מחסני היין. ובכל מקום עשיית המאכלים הצריכים שמור, ויהיו נבחרים ע״י הב״ד או ע״י הדיליגי של אותה העיר, יהי פרס משכורתם שלמה ע״י וועד הקהלה הישראלית, ולא מאת בעלי היין והמאכל.

זאת אומרת, שבעל המסחר ישלם הצריך ביד הוועד, והוועד ישלם לשומר די משכורתו, וע״י זה, תהיה יד הב״ד והוועד היא השלטת על השומר למען ידאג לעבודתו.

כל זה נתקבל בהסכמה

נאום הרב שאול אבן דבאן יחשל״א

ע״ע תלמוד תורה

רבותיי

היהדות המארוקאנית אשר היתה מתנוססת בקרב היהדות העולמית במשטריה הדתיים. בחכמת רבניה התלמודיים אשר גדלה ורמתה על. במרבית חכמיה רבניה ונבוני עם הנמצאים בתוכה, המרבז הדתי והתורני אשר היה "מארוק׳׳ לבני ישראל בקרב ארצות מושבותם, יחד כלם מוט התמוטטו בדחיפה אחר דחיפה. הלוך וחסור יום יום, רוח עועים רודפת אותם באך בלי חשך לכלות כל זכר למו מן הארץ תוגה נאנחה ודאגה חרדית במשכיות לב איש ישראל הנאמן לדתו. עת בעבירו שרעפיו לנגד עיניו. כי תורת ישראל תשתכח חלילה מקרב היהדות המארוקאנית, היהודים אשר במארוק ישארו כנציב שיש אשר רוח אין בקרבו ובעצים יבשים. כל דרבי היהדות יהיו למו רק למצות אנשים מלומדה. ובל חקות תורתנו יהיו אך למותר. וכמוזר נחשבו, מי יאמין להרעה הנשקפה בהעתיד הקרוב? חטאה גדולה ואשמה רבתי תחשב לנו אם נהרס בימינו הבנין העתיק. הדר היופי ותפארת הכבוד המשוכלל דור אחר דור במקלעות פקיעים ובפטורי ציצים. אשר היה נס דגלו מופיע ביפעת זהרו על פני כל הארץ, כי מימי קדם, קהלות ישראל במארוק המה מפליאים ומרבים לעשות בגודל תוה״ק ובאומץ משמרת עבודתה. ממעיני תורת מארוק שאבו כל תפוצות ישראל ועתה תרד פלאים חלילה? דגלה האדיר והנעלה ישח עדי ארץ? התאמנו כי יסופר חרדי הדת? התוכלו שאת חמת המציק הלזו בי תהיה בימיכם? בניכם אשר יקומו אחריכם, במה תהיה עבודתם ודתם? במה יקדמו פני יוצרם בתפלה, ובמה יעריצו אל אלהי ישראל?

מרכזי התורה, ישיבות תלמודיים, כמעט נשתכחו מן הארץ, מורים תלמודיים יקרי המציאות בימינו אלה, וכמעט יהיו לאין בימים יבואו. ומי יורה את העם לשמור חקות דתו בדור העתיד? מחלה אנושה ורקב כליה בעצמותינו עצם היהדות רוחה ונשמתה. זאת התורה, הרוח החיוני והכח החשמאלי לכל היהדות כלה, זאת התורה המטהרת והמזככת את האדם. היא הכור המצרך לכל תערובי הבריאה, ולכל תחלואי הנפש והגוף. היא המפרדת והמבדלת בין הטוב והרע, היא המאפשרת לאדם לברר וללבן את חלקי נפשו, רוחו ונשמתו מכל רע, ומכל חלאה וזוהמה. היא המלבשת רוח עז לכל הדבקים בה ובחקותיה. היא המדבקת והמקשרת התחתונים בעליונים, הגופניים ברוחניים. מחברת העולמות חבור גמור והיו לאחדים. ממתחת קוים במרחבי כל הבריאה, להמשיל עלימו שפע אור תורה, אור החיים להאיר על הארץ ולדרים עליה ברחמים. בלעדה, במה נחשב האיש הישראלי? ומה הוא אם לא תורתנו העתיקה אשר הנחיל לו חולל הכל ב״ה עת האמירו לעם, והעם היהודי הכיר את בוראו והאמיר אותו לאלהים, ללכת אחרי מצותיו, חקותיו ותורותיו? ואיך לא יתכוץ הלב והשערות יסמרו על החזות הקשה הלזו כי תתגשם חלילה? שתורת ישראל תשתכח מקרב היהדות המארוקאנית. בכן אחים, עושו ובואו לעזרת ה׳. והביטו וראו את העתיד הנשקף ואל תתנו דמי לו. המציאו מזור וגהו תרופה למדוה האיום הזה. הלא יש תקוה טרם ינטו צללי ערב, שמש החכמה, ובעוד יום זקני התורה מופיע אור תורתם לארץ ולדרים בשם ה׳ נעשה ונצליח, עזרנו ומגיננו הוא. התורה מחזרת אמרו רז״ל, וזאת חובת כל איש חכם ונבון בישראל לזרז עצמו מבלי התרשל, לפשוט יד ימינו לעזרה לתקן הענין באורחות יושר ובבטחה, כאפשר והכל יושג על נקלה, בעבודה אטית ורחבה, בשום לב ושכל, אך זאת לדעת, כי לבסס על אדני הבטחה את רגש היהדות בקרב בני ישראל להיותם נאמנים לדתם כל ימי חייהם, נחוצים דברים חנוכיים לבנים, מנוער, אשר יתחנכו הנערים עפ״י מורה נלהב, במשטר שכלי ודתי, בטוב טעם ודעת, ילמדם דרכי התורה והמצוה. יבינם וישכילם נעימות אמריה הנאמרים באמת. יודיעם יושר מצותיה המשמחים לב בני תמותה הנותנים אומץ כח לתכיכי הלבב מתגרת קורות הזמן. ידריכם בארחות שלום נתיבותיה. יספיק למו צרכי למודם גם בתורה גם במצוה גם במדות הנהגתם האנושית, וגם מהספרות העולמית, ואזי ירוה לו התלמיד בלמודו. והיה לפרי תואר, ולפרה שושנה גם בעיניו ובעיני הוריו, תמיד לבו ער לספרי הקדש. עיניו יחזו בם כל הימים, פנימה יבוא להשתעשע בהתלהבות תוה״ק התמימה והצדקנית, והדר יופי, חן ונעימות מצותיה וחקותיה,

הרעיון הק׳ הזה והחרדה הדתית הזאת המה רשפי אש שלהבתיה אשר שכנו עורקי לב רבים מבני ישראל פה מארוק, ונתעוררו זה זמן רב ויסדו חברות למטרה הק׳ הלזו ברוב ערי מארוק המצויינות.

אכן המה הולכות באטיות גדולה, גם מחוסרות הכשרות רבות באופני הלמוד, וצריכים לעזרה מאת מרכזי התורה הבאים בידיעותיה הפנימיות, לתת למו המשטר הדרוש ללמד ביאות לפי העת, הניתן לנער ללמוד בו, כי היום קצר והמלאכה מרובה. גם יודעים רבותי, החלטתם של הוועד הכללי של כל הקהלות הישראליות המארוקאניות, ליסד בית מדרש לרבנים ״ישיבה עליונה״ במטרה נכונה להעמיד רבנים מומחים. וזה ענין נחוץ פה מארוק, ובעזרת ה׳ כנראה שיתגשם הדבר הזה בקרוב ויהיה למרכז עליון בתורת ישראל פה מארוק.

איך שיהי, יראו עינינו וישמח לבנו בעז״ה.

אך, תחלה, צריכים התייסרות בתי ספר רא׳ באשר כן בזה ג״כ דעת הוועד הכללי הנז׳ להחזיק בם, ויהיו משני אופנים.

  • האופן הא' עומדים בפני עצמם לספק למוד התל׳ לבל היום.
  • האופן הב׳ לספק רק שיעורי למוד בשעות מיוחדות ביום ובלילה. תובן הלמוד הכללי, התורה והמצוה השפה העברית והצרפתית.

תוכן הלמודים יתוקן ע״י מנהל הת״ת הממונה ע״י וועד הקהלה, ויתאשר בב״ד המחוזי. ואם לא נשתוו דעת המנהל עם הב״ד, אז יוגש הענין להחלטת אשורו לב״ד הגבה.

הב״ד והרב הדיליגי והוועד של הקהלה תהיה עבודתם יד ליד בהשגחה עליונה על הלמוד והחינוך.

ראב״ד ודיליגי יגישו דו״ח מהפרחת הלמוד לפגי האסיפה השנתית של ״מועצת הרבנים״.

תמצית אמרים, רבותי! רועי ישראל! עליכם המצוה הזאת אתם תופשי התורה. חובתכם היא לתמוך בכל עז בעבודה הזאת, זרזו עצמכם ובטחו אל ה', שיתו לב בעינא פקיחא תדירה לכל המוסדות האלה, ויד ימינכם תהיה פשוטה לעזרתם, לעודדם ולאשר ארחותיהם בדרכי החנוך והלמוד, לרומם דגל התורה בשכל טוב.

העירו אהבת התורה בקרב העם ובלב הנוער, שאם אין תורה אין דת ואם אין דת אין ישראל, אל תעמדו מרחוק בחבוק ידים, זכרו ושמרו מדת הרועה הנאמן: ומשה נגש אל הערפל, ושם נאמר, וידבר ה׳ אליו. ובשכר זו יקוים ברבותי ובכל דייני ישראל, וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

כל זה נתקבל בהסכמה

הספרייה הפרטית של אלי פילו-שערי רצון…. אלי שפר….

שערי רצון….

אלי שפר….

ספר שקיבלתי מאת המחבר….
ובאדיבותו אפרסם חלק ממנו באתר

בספר "שערי רצון" מביא אותנו המחבר אל מחוזות ילדותו ואגב כך נפרש לעיני הקורא עולמם של הילדים היהודים במרוקו, חוויותיהם, משחקיהם וההתמודדות שלהם בימי שלווה ובימי פוגרום.

המחבר מוביל את הקורא, בחן רב ובדֹק של חיוך, דרך תחנות בחייו של ילד יהודי במרוקו, החל מן הבית בו התגורר , דרך ה'צלא' והרבי, דרך ביה״ס "אליאנס" , על כלליו הנוקשים ועל העידוד למצוינות.

בספר "שערי רצון" מספר המחבר מזווית ראייה של ילד על הקשיים שהיו נחלת היהודים שביקשו לעלות לישראל, על הסלקציה שקרעה משפחות , על שיטת פיצול משפחות ועל היציאה החשאית של יהודים רבים בספינות מעפילים כנגד הסכנות בים והחשש מפני השילטונות.

בחלקו השני של הספר מספר המחבר ביד רגישה ואוהבת על חוויותיו של תלמיד עולה חדש במעברה ובשיכון העולים, על מכשולים שעמדו לו בדרך ועל הקשיים בהם התמודדו הוריו , כמו עולים רבים אחרים, אשר השאירו חותם מכריע בתור חלוצים בנגב.

המחבר מעיד על עצמו כי בזכות הרבה כַּפִיוֹת של אהבה לה זכה בבית יכלו לצמוח בו תעצומות נפש של נכונות להתמודד בעקשנות ובהתמדה כדי להגשים לו בארץ חלום ושמכל התלאות אשר היו במסע הארוך הזה נותר בו רק טעם של מתיקות ושביעות רצון, ושבשום מקום אחר בעולם לא יכול היה להתגשם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר