לא תקיפו פאת ראשכם……ויקרא יט, כז התספורת הראשונה לאחר תשעה חודשים-לכסווא דל-כ'מס סנין

לא תקיפו פאת ראשכם……ויקרא יט, כז

התספורת הראשונה לאחר תשעה חודשים

במלאת תשעה חודשים לילד, הוריו הזמינו את ספר המשפחה לבית וגילחו את ראש תינוקם בנוכחות בני המשפחה והקרובים. בהזדמנות זו ערכו חגיגה קטנה בבית וכיבדו את האורחים בתה, בעוגות ובמשקה. אולם היו משפחות שערכו את חגיגת התספורת בבית-כנסת, בחול המועד פסח או סוכות, או בל״ג בעומר.

כאשר התספורת נערכה בל״ג בעומר, הטכס התקיים ליד קברו של הצדיק אשר בזכותו זכתה המשפחה בילד.

כל הזמן שהספר גוזז את שערותיו של התינוק, ה-זג'ראתאת משמיעות קריאות שמחה וצהלה והאב מתפלל לבריאות בנו.

יש שנהגו לנקב את תנוך אוזנו של הילד ליד קבר הצדיק וענדו לו עגיל. אם קורה והעגיל נופל אחרי כן, מותר היה להחזירו לאוזן הילד, רק בביקור חדש שיערכו בקבר הצדיק.

יש שהזמינו נגנים לחגיגה זו וכך באווירה של שירה ושמחה, גילחו את ראש הילד והקפידו מאוד להשאיר לו שתי פיאות בצורת ריבועים קטנים, כדי לא לעבור על לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך(ויקרא יט,כז). כל המוזמנים ״ל- תחפייפיא דתסע סהור״ (תספורת תשעת החודשים), הביאו גיראמא (מתנה) לספר ומתנה לילד. היו משפחות שמרוב חביבות המצווה של הפיאה ובתקווה שבנם יגדל ויתחנך למצוות, שקלו את השערות של התספורת ונתנו צדקה כמשקלן. בעיירה דבדו, נהגו לגנוז את שערות התספורות בכרית של התינוק לשמירה.

לגראבאטא – עניבה

נוסף לפיאות, נהגו להשאיר לילד, פס של שערות, כעין פיאה נוספת במרפס של הראש. לפס השיער קראו גראבאטא או כראבטא , ובמקומות אחרים א- זממא. יש גם שקראו לה ״ל-פררוגא״.

א-טאבאע

יש מקומות בדרום מרוקו, כמו באיזור תאפילאלת והסביבה, ששם משאירים לילדים מין קווצת שיער כעין מטבע באמצע הראש. קראו לזה א-טאבאע (חותמת), משום שהיא הזכירה חותם או מטבע. המבוגרים באותם איזורים משאירים קווצת שיער גדולה יותר מזו של הילדים, לזכר החורבן. אולם מנהג זה לא קיים בערי הצפון, רק הערבים הלכו עם צמה באמצע הראש בשם הידוע אל-גריין.

אל-חות

יש שמשאירים פס של שערות מן המצח עד אמצע הראש בצורה של דג.

תספורת זו נקראת אל-חות (דג)

התספורת במכנאס

מנהג התספורת במכנאס שונה לגמרי מיתר המקומות. מקיימים שני סוגי מנהגים של תספורת: תחפייפיה בסרקא (תספורת בצנעה, בסתר) (-תחפייפיה מסהורא (תספורת מוצהרת, רשמית).

התספורת בצנעה: היו משפחות שמחשש עינא־בישא, ומתוך רצון לשמור על עוללם מכל מיני מקרים רעים, לא ערכו חגיגת תספורת ולא הזמינו ספר לגלח אותו. במיוחד אם הילד היה שאווק (ילד יחיד ומפונק). אומרים שבמשפחות אלה קרה פעם אסון:

 

קודם היו עורכים חגיגה גדולה לילד ביום התספורת אך ניכוו מעיו־הרע של זרים ואולי של שכנים או קרובים ומאז הם הפסיקו ועברו למנהג התספורת בצנעה־בסתר. כאשר הילד מגיע לגיל תשעה חודשים, אחת הדודות מסתננת בחשאי לבית־המשפחה, לפעמים זה ידיד או ידידת משפחה-ולפני שמישהו ירגיש, ״גונבים״ את הילד מן הבית ומביאים אותו לספר. הלה מגלח את ראשו ומאפר אותו יפה – מה שנקרא חללאקא. אותו ידיד לוקח אחר־כך את הילד למגדנייה, קונה לו מכל טוב, עוגות, סוכריות ושאר דברי מתיקה, אורז הכל בחבילה גדולה ומחזיר אותו להוריו. אלה מבינים עכשיו את המשחק, מודים לידיד הטוב ובו במקום עורכים שולחן קטן בחוג משפחתי מצומצם ומרימים כוסית לכבוד המאורע מבלי שאף זר ידע על כך. גם קרובי משפחה לא הוזמנו כשהיה מדובר בתספורת בחשאי, זאת כדי להרחיק כל נזק ומכשול רע מהדרך.

התספורת הגלויה (הרשמית)־ כאשר הילד איננו שאווק (בן יחיד) אין חשש לעין־הרע, וטכס התספורת נערך בצורה רשמית וגלוייה ונקרא א־תחפייפיא ל מסהורה (התספורת הגלויה, הרשמית). בהזדמנות הזו נערכת חגיגה גדולה ומזמינים קרובים, שכנים וידידים. לפעמים מזמינים גם נגנים ופייטנים. אולם המוזמן הראשון הוא הגלב אשר בא לבית ועושה את מלאכתו, כאשר ה-זג׳ראתאת אינן חדלות להשמיע את קריאות הגיל שלהן. בתום הגילוח ולאחר שהספר השאיר פיאות לילד, עורכים שולחן והאורחים מתכבדים בכל מיני תקרובת.

היום מנהג זה הפך לחגיגת יום־הולדת הראשון של התינוק, כך שהמנהג הדתי נבלע בתוך ההתקדמות המודרנית. אולם הרבה משפחות עדיין שומרות על קיום מצוות הפיאה וטכס התספורת הראשונה. הוא אצלן בעל אופי דתי מובהק. אחרי התספורת הראשונה הותר לגדל שערות וכשרצה הילד להסתפר, הוריו לקחו אותו אצל ספר המשפחה אשר עשה לו תספורת מיוחדת הנקראת א-סיב״אנו ולבת הוא עשה לאנינו אלה שמות ספרדיים של התספורות שהיו נהוגות בקרב הנוער).

פיוט לבבוד התספורת

כרגיל אצל יהודי מרוקו, אין שמחה ללא פיוטים ולכבוד כל מאורע, חוברו שירים בהתאם, כולל לתספורת הראשונה. פיוט על מצוות הפיאה (סימנו יעקב).

שמעו־נא ותחי נפשכם, בנים את מוסר אביכם,

לא תקיפו פאת ראשכם.

יה נורא גאל אותנו, מארץ מצרים לילה,

אהבת עולם אהבתנו, לתפארת ולתהלה,

קראנו עם סגולה, גוי קדוש רוזנים ומלכים.

 

עדותיו וגם חוקותיו, צוה צור להמוננו,

קדשנו במצוותיו, מכל עמים בחר בנו,

מחוקותם הבדילנו, ליראה ולעבדו שכם.

 

קרבן ראשית חלק בראש, תנו עדה קדושה,

 שתי פאות בה בל נפרוץ, ובזקן חמשה,

 כי כן צוה רם ונשא, אלהי אבותיכם.

בורא כל שוכן, במרומו, חון בן זה וברך חילו,

מאד יעלה שלמו, סתרי תורה לו יגלו,

 בימיו מים יפולו, אומרים לי נודי הרכם.

לכסווא דל-כ'מס סנין(חליפת חמש השנים)

כאשר הילד הגיע לגיל חמש שנים, הוריו תפרו לו חליפה נאה הקרוייה לכסווא דל כימס סטן (חליפת חמש שנים). יחד עם חליפה זו, הלבישו לו ציצית קטנה. מאורע זה צויין על ידי ההורים בחגיגה משפחתית צנועה, שאליה הוזמנו רק בני המשפחה הקרובים ביותר. זהו טכס מעבר חשוב לילד ולהורים, משום שעתה יכולים לומר שהבן עבר בשלום את חמש השנים ללא פגע של עיו־הרע. אולם אם לילד היו אחים שמתו לפני כן בגיל רך, הוריו לא יקנו לו את החליפה, אלא קרוב או ידיד משפחה יעשה זאת בסתר כמו לגבי התספורת .

 

בעיני ההורים, הילד הוא גדול כי הוא יודע כבר לקרוא בחומש וזכו לראותו בציצית. הוא נכנס עתה לקטגוריה חדשה של בני גילו, הלומדים בחדר אצל מלמד דרדקי(א-רבבי). היו משפחות שערכו לילד באותה הזדמנות שמלאו לו חמש שנים, לעורס דל-כתאייב כעין חתונה זוטא, הבאה לסמל את נישואיו של הילד עם התורה. אולם רוב ההורים דחו חגיגה זו לגיל מאוחר, לגיל שש, מחשש עין־הרע. בל נשכח ששתי שמחות בבת אחת, חגיגת חמש השנים ו-לערוס דל כתא״ב, עלולות לסכן את הילד ואת הוריו. לכן הורים רבים העדיפו איפוא לדחות את החגיגה השנייה למועד שש שנים. בעלי היכולת הרשו לעצמם לקנות לבנם הקטן, תכשיט זהב ״שדי״ וענדו לו אותו בשרשרת ביום היכנסו לגיל חמש. אחרים קנו עגיל זהב(נפתייל) וענדו לו אותו בתנוך האוזן.

ראה: יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון-אורות יהדות המגרב תשנ"ד-עמ'147-143

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר