ארכיון יומי: 17 באוקטובר 2018


תקנות מגורשי קטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך

  • השוואה לחקיקה המגורשים בסדר קידושין

ביטוי לכך ולהיבטים נוספים שהעלינו עד כה ניתן למצוא בתקנה הראשונה הפותחת את קורפוס החקיקה של המגורשים. תקנה א קובעת:

תקנו ח״ק ז״ל ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל כי אם דוקא במנין עשרה ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל או דיין מדייני העיר וכן בכניסתם לחופה ואם יהיה באופן אחר מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין.

תקנה זו נדונה בהרחבה בחיבורו המונומנטלי של א״ח פריימן הי״ד, והוא קבע את הממצאים האלה: ראשית, מבחינת התוכן נדרשה נוכחות של חכם המכהן בפועל בקהילה בעת טקס הקידושין או הנישואין כדי שאלה יהיו תקפים. לפי ממצאיו של פריימן, זו הפעם הראשונה שהספרדים העמידו דרישה כזו. חשוב מכך הוא העיצום שהטילו מתקיני התקנה במקרה של הפרתה, שהוא הפקעת הקידושין המבטלת כליל את התוצאה המשפטית של המעשה. לדבריו ״חכמי הגרושים לא נגררו אחרי חששותיהם של חכמי בית דוראן, אלא נמשכו בתקנתם אחרי הוראת הרשב״א ובפרט אחרי הרא״ש שנחשב למריה דאתרא לכל מלכות קשטיליא״. משום כך לדעתו ״אין פלא איפוא שקהלות גרושי קשטיליא הלכו גם בדין זה אחר הוראת רבם הרא״ש שפסק בפשיטות שיש כה ביד ב״ד להפקיע קדושין״.

אף בתקנה בעניין הייבום שאנו דנים בה נקטו חכמי המגורשים בצעד קיצוני והוא חיוב האיש החולה במתן גט. תוכן ההוראה המסוימת למניעת ייבום הושפע מן הרא״ש, שנחשב לרבם של בני קסטיליה, אך גם האמצעי למימושה בחקיקה כללית לחיוב האיש החולה בגט הם קיבלו את השראתם ממנו. ראוי להדגיש שבשתי התקנות, זו בעניין סדר קידושין הפותחת את קורפוס התקנות וזו בעניין מניעת ייבום המסיימת אותו, לא נותרו חיבורים הלכתיים מקסטיליה במאה החמש-עשרה. עם זאת חשוב לציין כי שרידים של דיונים בעניין הפקעת קידושין מן התקופה הסמוכה לגירוש כן הגיעו לידינו, ופריימן עצמו כתבם בספרו בפרק על ספרד. מדובר בוויכוח בין ר׳ שמואל חלת, חכם בלתי ידוע, לבין ר׳ יוסף [חיון?] מחכמי פורטוגל בעניין התרת נשות משומדים מכבלי עגינותם. ר׳ שמואל נקט שניתן להשתמש בדוקטרינה של כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כדי להפקיע קידושין של מומרים, ואילו ר׳ יוסף התנגד לכך בתוקף. ויכוח מעין זה מוצאים אנו גם בין חכם אלמוני לבין ר׳ סעדיה ן׳ דנאן, רבה האחרון של קהילת גרנדה. אין לדעת עד כמה רווחה דעה זו של ר׳ שמואל והחכם האלמוני ואולי חריגה הייתה ודחויה בקרב חכמי ספרד האחרים. לפיכך, קשה לעקוב אחרי השתלשלות ההלכה מן התקופה שלאחר הרא״ש ובניו ועד לגירוש, ומידי השערה לא יצאנו.

נוסיף ונציין כי אין במקורות המשפטיים רמז לעימות עם בני הקהילה המקומית בכל אחד מן העניינים הנדונים בתקנות ובכלל זה בעניין הייבום. הגם שמן הסתם נהגו המקומיים כפי מסורת הרי״ף והרמב״ם המעדיפה באופן מוחלט את הייבום. יש להניח כי אף אם רצו המקומיים להתייצב כנגד מסורת זו של בני ספרד נמנע מהם הדבר בשל מצבה הקשה של הקהילה המקומית, שהייתה מדולדלת וחרבה בעקבות רדיפות וגזרות שניתכו בתקופה הסמוכה. מגורשי ספרד וחכמיהם יכלו אפוא לעצב את עולמם המשפטי והחברתי מבלי שגורמים מקומיים יפריעו להם.

  • המרכיב הכלכלי של התקנה

החידוש שבחלק הראשון של התקנה המחייב את החולה לתת גט לאשתו הצריך שינויים והתאמות בתחום סדרי הירושה ודרכי גביית הכתובה.

ויען שאיזה בני אדם יעכבו ויסרבו ליתן גט מפחד גביית כתובה ונדוניא לכן אנו גוזרין דין המגורשת כדין האלמנה כשתהיה מגורשת בזה האופן לגבות כפי זאת התקנה.

שינוי מעמד האישה מאלמנה לגרושה בעקבות מימוש הנחיות התקנה היה עלול פעמים רבות לגרור בעקבותיו תוצאות כלכליות, והתעורר החשש כי יהיו אנשים שיסרבו בשל כך למלא אחר הוראות התקנה. לפיכך קבעו המתקינים מראש כי לעניין גביית הכתובה והסדרי הירושה יהיה מעמדה של האישה כאלמנה ולא כגרושה.

מהם ההבדלים הכלכליים שהיו בין אלמנה וגרושה, ומי הוא זה שנשא בנטל בעקבות חקיקת התקנה בעניין מניעת הייבום? לשם מתן מענה נעיין בתקנה ה, הקובעת הוראות במקרה שהאיש נפטר בחיי אשתו:

עוד כשיפטר הבעל בחיי אשתו ולא הניח זרע של קיימא ממנה שתקח האשה מכל הנכסים שימצאו לבעלה בזמן פטירתו ב׳ שלישים והשליש האחר יקחו יורשיו עד שלישי בשלישי. והיורשים הנזכרים יפרעו מחלקם הנזכר החובות… ועם הניח זרע של קיימא ממנה תחלוק האשה עם אותו זרע של קיימא כל מה שימצא בזמן פטירתו מחצה במחצה. וכן אם יורשיו יהיו אביו או אחיו יחשבו אף הם כזרעו. והזרע בין מאשה זו בין מאשה אחרת יפרעו החובות מראש הממון והשאר יחלוקו.

לפי דין תורה שנתגבש בתלמוד ובפוסקים אישה אינה יורשת את בעלה וכל זכויותיה עם התאלמנותה מעוגנים בכתובתה בלבד. זכויותיה הכספיות כוללות את הזכות לקבל את הסכומים הנקובים בכתובה בפריטים השונים: עיקר כתובה, תוספת כתובה ונדוניה. זכויותיה האחרות הן הזכות למזון ולמדור במשך ימי אלמנותה, בהתאם למנהגים המתחלפים בין בני יהודה לבני הגליל. זכויותיה הכספיות רובצות כחוב על העיזבון והן בלתי תלויות לחלוטין בגודלו של העיזבון. לעתים תוכל אף היא להיפרע מנכסים שנמכרו במהלך הנישואין מכוח השעבוד הכללי שיש לאישה על נכסי בעלה.

תקנה זו קובעת הסדרים שונים לחלוטין מאלה שנתגבשו בתלמוד והיא ממשיכה מגמה שרווחה בספרד כבר בתקופת הרא״ש. האלמנה אינה גובה עוד את כתובתה כחוב החל על העיזבון, אלא הופכת ליורש המתחרה עם יורשים אחרים. וכאן יש הבדל בזהות היורשים. אם הניח הבעל בן ממנה או יש לו אב או אח, זוכה האלמנה במחצית מנכסי העיזבון, והיורשים האחרים יזכו במחצית האחרת. אם נותרו קרובים אחרים ובכלל זה ילד מאישה אחרת זוכה האלמנה בשני שלישים מן העיזבון, ואילו היורשים האחרים מקבלים שליש אחד בלבד. גם לגבי פירעון חובות העיזבון קיים הבדל בין שתי קבוצות היורשים: אם מתחרה יורש מן הקבוצה הקרובה הראשונה פורעים תחילה את חובות העיזבון ואחר כך חולקים את היתרה שווה בשווה. אם מתחרה יורש מן הקבוצה השנייה (פרט לילד מאישה אחרת) כי אז טורפת האישה תחילה את שני השלישים המגיעים לה ואילו היורשים פורעים מחלקם את חובות העיזבון.

הפער הכלכלי בין שיטת התלמוד לשיטת התקנה תלוי אפוא בכמה גורמים: 1. ההפרש בין סכום הכסף בכתובה לסכום העיזבון; 2. זהות היורשים; 3. היקף החובות, מועד יצירתם וטיב הביטחונות. אם סכום הכתובה גדול ממחצית העיזבון(או שני שלישי העיזבון) וכן אם רובצות עליו חובות המשתלמות בראש, כי אז תעדיף האישה להיות גרושה ולקבל את כתובתה, ואילו היורשים על פי דין יעדיפו את הוראות התקנה הנוהגות באלמנה בלבד. קל לראות כי במקרה שהאיש מעוניין להיטיב את מצבם של היורשים על פי דין, הוא יתנגד לתת לאשתו מעמד של גרושה במקום מעמד של אלמנה.

ראה:תקנות מגורשי קטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך-אלף שנות יצירה, פאס וערים אחרות במרוקו-בר אילן-תשע"ג-עמ'332-329

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

פרק ראשון

מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים.

למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16.

כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו?

מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו.

יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא. ההשכמה מתקיימת בשבתות החורף, משבת ״בראשית״ ועד לשבת ״זכור״ ־ השבת שלפני פורים. לאחר סדרה של פיוטים מסתים מפגש ״שירת הבקשות״ ולאחר מכן עוברים לתפילת שחרית.

על מנהג זה נאמר:

"מקדמת דנא, נהגו יהודי המערב(המג'רב) לקום באשמורת הבוקר כדוגמת דוד מלכנו. להלל, לשבח ולפאר את ה' אלוקינו בשירים ובתשבחות, ובפרט בלילי שבת הארוכים של ימות החורף"

במעמד זה משתתפים הרבנים, ראשי הקהילה, מכובדים, פיטנים, גבאים, חברי ועדים של בתי הכנסת, ״מולועין״ וסתם ״עמך״. באמצע בית הכנסת מוצבים מספר שולחנות, וסביבם יושבים הרבנים, הפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים וחובבי שירה שישאו קולם בשירה מעת לעת.

הערת המחבר: הוא נקרא ״אל מקדם אל כביר״ (המוביל הגדול) בהיותו הפיטן הראשי הקובע את מהלך הערב ־ הקצב והדרך בהם ינוהל הערב.

      מאיר אלעזר עטייה, בהקדמתו לקובץ ״שיר ידידות״ מסתמך על דברי ה״זוהר״ בפרשת ״תרומה״ האומרים, כי דוד המלך עסק בתורה ובתשבחות לאל עד שבא הבוקר. הפיטן מאיר אלעזר עטיה מארגן חבורת בקשות בגבעת אולגה והקליט את כל סדרת הבקשות ־ מפעל חינוכי חשוב מאוד.

מולועין:       אלה הם חובבי השירה הנוהגים להשתתף בכל כינוס או מפגש שנשמעים בו פיוטים; לעיתים הם נותנים קולם בשיר.

חובבי השירה והפיוט משתתפים בחזרות, בשעורים המתקיימים בימי החול, בדרך כלל בערבים, החזרות מתקיימות בבית הכנסת או בביתו של אחד הפיטנים. בחזרות, מלמד הפיטן הראשי את לחני הפיוטים תוך תקוה, כי לימוד זה יאפשר ללומדים להשתתף במנהג, ואגב כך לשפר את יכולת הביצוע שלהם. מנהג הבקשות לא ייפתח ללא הפיטן הראשי. כניסתו לבית הכנסת מהוה סימן כי זוהי העת לפתוח בפיוט הראשון של הערב.

הפתיחה:

א) ברכות השחר

אמירת ״תיקון לאה״ (תיקון חצות).

מזמורי תהלים.

קטע תפילה ״מלך רחמן…״

קטע מהמשנה ״בשלושה מקומות…״

ב) הפיוט ״דודי ירד לגנו״

פיוט על השבת סדרת פיוטים

דברי תורה

 קצידה

לאחר שהבהרתי בקצרה את מהלכו של הערב, יובא להלן תיאור של הנוכחים בבית הכנסת. מהו תפקידם במהלך קיומו של מנהג ״שירת הבקשות״ של המרכיבים השונים המשתתפים בו?

אזכיר כי במהלך הערב נוכחים המשתתפים המרכיבים הבאים: הפיטן הראשי, הפיטנים המשניים, חובבי השירה (חבורת הבקשות) והקהל היושב בבית־הכנסת.

התיאור הבא יציג את התוכן של כל אחד מהמוזכרים לעיל:

הפיטן הראשי ־ ״אל מקדם אל כביר״: לנוכחות הפיטן הראשי במעמד הבקשות יש חשיבות רבה:

  1. הוא מעלה את רמת הביצוע של הפיוטים לדרגה גבוהה.
  2. הוא יודע ובקי היטב בלחנים השונים של הפיוטים.
  3. יודע לרתק אליו את קהל המאזינים בהפגינו שלל גוונים בלחני הפיוטים.

הפיטן הראשי פותח את מעמד הבקשות ביושבו בראש השולחן המרכזי שבבית־הכנסת, פותח בפיוט ״דודי ירד לגנו״, שר את קטעי הסולו החשובים ומנחה את שאר המשתתפים. עפ״י יכולתו ורצונו הוא משנה את הלחנים, קובע את התור לחפצים לשיר ומפעיל את הציבור לקטעים מקהלתיים.

התכונות הנדרשות ממנו: בעל קול מתאים, בקי היטב במוסיקה המרכיבה את ״שירת הבקשות״, מקיים מצוות ומקובל על הקהל.

הפיטנים המשניים: יושבים בשולחן הראשי בסמוך לפיטן הראשי, בדרגה נמוכה ממנו כי הרי הם לומדים ממנו את אמנות הפיוט והם הוסמכו לפיטנות על ידו. הם מתמצאים ובקיאים, עקב לימוד זה, בפיוטי ״שירת הבקשות״. הפיטנים המשניים השרים מספר קטעי סולו צריכים לשלוט בלחנים השונים כמו ב״דודי ירד לגנו״ המחליף מספר לחנים בערב (הפיוט ארוך והוא בן 27 בתים).

חובבי השירה / חבורת הבקשות: זוהי חבורה הנפגשת בערבים ללימוד הפיוטים מהפיטן הראשי, פעילים במהלך הערב ומשמשים מעין מקהלת עזר. החבורה מלווה את הפיוטים בקטעים קצרים מהשירים ויושבים מסביב לשולחן הראשי.

הקהל: משתתף בקטעי המקהלה, ונהנה באופן סביל מהשירה.

ראה:מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמ' 17-15

Tikoun Hatsot-,תיקון חתות-שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

TIKOUN HATSOT

Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie.

TIKKUN CHATZOT

It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile.

תיקון חצות

יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל.

CHAPITRE III: LA TRADITION

C'est une coutume antique de se lever à minuit pour aller s'asseoir par terre à la synagogue pleurer la destruction de Jérusalem, du Temple et la Galout de la Chékhina, la présence divine.

Les kabalistes de Safed ont donné un cadre à cette tradition du Tikoun Hatsot qui inclut à la fois les lamentations pour la destruction de Sion et les prières à Dieu.

Le Tikoun est divisé en deux: Tikoun Rahel et Tikoun Léa. Le premier comprend des versets des Psaumes, des Lamentations sur l'exil de la Chékhina et était récité généralement les lundis et jeudis. Le second, au nom de Léa, se compose de l'étude de la Bible, du Talmud et du Zohar toutes les nuits y compris le chabbat, jours de fêtes et premiers du mois. A l'aube des lundis et jeudis on étudie le Tikoun Léa après le Tikoun Rahel Pendant la période de Ben Hamésarim qui précède le 9 Ab et qui commémore le siège de Jérusalem, il était de coutume à Jérusalem et au Maroc de faire un Tikoun également à midi et pas seulement à minuit.

  1. TRADITION

The tikkun consists of two sections. "Tikkun Rachel" and "Tikkun Leah". It is customary to recite "Tikkun Rachel", which includes chapters of Psalms, prayers of supplication — tachanunim — and penitential humns — slichot — on the subject of the exile of the shchina, only during the early morning hours which precede Mondays and Thursdays. These are the days of tachanum, when the Vehu Rachum" prayer is said. "Tikkun Leah״ is an order of study consisting of the Holy Scriptures, the Talmud and the Zohar, read every night, even on Shabbat and holidays and Rosh Chodesh, the first of the Hebrew month. In the'early morning hours after midnight which precede Mondays and Thursdays "Tikun Leah״ is said following "Tikkun Rachel". During the days "Bein Hametzarim״ which fall between the 17th of Tammuz and the ninth of Av, and during the month of Elul, the custom in Jerusalem and Morocco was to conduct a "tikkun״ also at high noon.

ג. מסורת

מנהג עתיק בישראל לקום בחצות הלילה, לשבת על הארץ ולקונן לאור נר על חורבן ירושלים, על בית המקדש שנחרב ועל גלות השכינה.

מימי האר״י הקדוש והמקובלים ניתנה מסגרת קבועה למנהג תיקון חצות, הכוללת גם את הבכייה על ציון וגם את עבודת ה׳. ה״תיקון״ מחולק לשניים: ״תיקון רחל״ ו״תיקון לאה״. ״תיקון רחל״, הכולל פרקי תהילים, תחנונים וסליחות על גלות השכינה, נהוג לאומרו רק אור לימים ב׳ ו־ה׳, ימי התחנון שאומרים בהם ״והוא רחום״ הגדול. ואילו ״התיקון לאה״ הוא סדר לימוד מקרא, תלמוד וזוהר בכל לילה, אפילו בשבתות ומועדים וראשי חודשים. אור לימי ב׳-ה׳ אומרים ״תיקון לאה״ אחרי ״תיקון רחל״. בימי בין המצרים שבין י״ז בתמוז ותשעה באב, וכן בחודש אלול, נהגו בירושלים ובמרוקו לערוך ״תיקוף׳ גם בחצות היום.

ראה: שרשים יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-1988- עמוד 61

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר