ארכיון יומי: 3 באוקטובר 2018


חרם על מוצרי גרמניה- התעמולה הגרמנית-יוסף טולדנו

 התעמולה הגרמנית

עוד לפני עליית היטלר לשלטון, לא השלימה האגודה הפן־גרמנית ״פישטה בונד״ עם כך שברלין זנחה את שאיפותיה לגבי מרוקו, וויתורה עליהן לטובת צרפת. אגודה זו ניהלה תעמולה נגד האויב הצרפתי שהופצה בקרב האוכלוסייה המוסלמית. מסע התעמולה, שניצל עד תום את המקלט שנתנה לו ספרד באזור חסותה, השתנה עם עליית הנאצים לשלטון, ולבש ממדים אחרים בתכלית. החידוש העיקרי היה בהכנסה מסיבית של מוטיבים אנטישמים בתעמולה שכוונה נגד צרפת ונגד היהודים.

על התעמולה ניצח המסית הגרמני אדולף לנגנהיים, שהתיישב בטנג׳יר ב-1905. הספינות הגרמניות שהגיעו לנמלי האיים הקנריים ולמובלעת הספרדית של סאוטה בצפון מרוקו, הביאו כמעט תמיד חבילות כרוזים בעגה הערבית המקומית, שנועדו למרוקו ולאלג׳יריה. היה זה שילוב של שנאת היהודים ושנאת הקולוניאליזם, שהציגה את צרפת כ׳אומה יהודית׳: ״היהודי מכרסם בכם כפי ששרץ מכרסם בכבשה… צרפת מגנה עליו. הוא סוכנה וסייענה. גרמניה כולאת ורודפת יהודים, היא מחרימה את רכושם. לולא הייתם עבדים של צרפת, הייתם גם אתם יכולים לנהוג באותה דרך״.

תעמולה כתובה זו הועילה רק במידה מועטה, בשל רמת ההשכלה הנמוכה של האוכלוסייה. נוספו לה שידורי רדיו ברלין בערבית ובברברית, וגם רדיו בארי, תחנה הרדיו האיטלקית הפופולרית באפריקה הצפונית. ההצלחה של שידורים אלה הדאיגה את הנציב העליון, וכך הוא דיווח לפריז:

״העלייה במכירת מכשירי הרדיו לילידים חושפת אותם יותר ויותר לתעמולה המשודרת… רדיו בארי זוכה להאזנה הולכת וגדלה, והוא מגביר את התקפותיו על צרפת. הקריין הערבי מרבה בסקירות על המצב בפלסטינה… המדיניות האנטישמית תופסת גם כן מקום רב: הוא לא מחמיץ שום הזדמנות למנות את הארצות באירופה האוסרות על כניסת פליטים יהודים לשטחן״ (18.11.38 ).

בנוסף על כך, פעלו במרץ מספר יוצאי גרמניה המעטים שעדיין הורשו להתגורר דרך קבע במרוקו, במיוחד בטנג׳יר ובאזור החסות הספרדית. הפעיל ביותר היה אדולף רנשאוזן שהתיישב בטנג׳יר לפני 1914, שם התאסלם ואחר כך עבר ללאראש.

חרם על מוצרי גרמניה

עליית היטלר לשלטון בגרמניה גרמה לתדהמה ולגינויים חריפים בקהילה היהודית המרוקאית. גם בקרב השכבות שנחשפו פחות להשפעה מערבית, עלייתה המבהילה של צורת אנטישמיות לא מוכרת זו זרעה דאגה והעלתה תחושת סולידריות ספונטנית עם האחים הנרדפים. החוגים העממיים והמסורתיים הגיבו כבעבר בתפילות, בצומות ובציפייה לנס. הם ראו בהיטלר את המן של הזמן החדש. רבנים חיברו תפילות מיוחדות שהוקראו בבתי הכנסת להצלת אחיהם בגרמניה.

האליטות החילוניות החדשות בערים הגדולות, שנהגו אורח חיים מערבי, ובפרט בכרך הכלכלי קזבלנקה, הגיבו באמצעים מודרניים יותר של מחאה פוליטית וחרם כלכלי. בדרך זו הם הצטרפו לגינוי האידיאולוגי העולמי של גרמניה הנאצית ולחרם הכלכלי עליה. אולם סיכויי ההצלחה של מחאה מעין זו היו מלכתחילה מוגבלים, בעיקר בשל אופי היחסים של צרפת עם גרמניה במרוקו באותה התקופה.

דמן רב לפני הפרוטקטורט הייתה גרמניה המתחרה הקשה ביותר של צרפת על השליטה במרוקו. צרפת המשיכה לחשוש ממרצה הכלכלי הבלתי נלאה של גרמניה, והיא ניצלה את תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, כדי להכניס לפרק החמישי של חוזה ורסיי מ-1919 הגבלות קשות על סחר של גרמניה עם מרוקו. אולם מאז כניסתו למשרד החוץ של שוחר השלום אריסטיד בריאן (Aristide Briand) ב-1925 גברה מגמת הפיוס, ופריז הסכימה לצמצום הדרגתי של חומרת ההגבלות. הסידורים החדשים שאומצו ב-1933 אפשרו מתן אשרות כניסה למרוקו לסוכני מסחר גרמנים לשישה חודשים, אך לא נתנו להם אותן זכויות כמו לאזרחי מדינות אחרות החתומות על אמנת אלג׳ריאס (.(Algesiras כך יכול היה איום החרם היהודי לשבש את הרגיעה ואת החזרה של גרמניה לזירה הכלכלית המרוקאית. זהו ההסבר להתנגדות, בתחילה לא חד-משמעית אבל בהמשך נחושה, של שלטונות הפרוטקטורט ליוזמות החרם היהודי.

כבר באפריל 1933 הוקם בקזבלנקה ועד החרם, ובראשו הרוח החיה של כל המאבקים היהודים, שמואל דניאל לוי, נשיא הקרן הקיימת לישראל במרוקו. מזכירו היה איש העסקים יוסף רפאל טולדנו יליד טנג׳יר, והגזבר היה סוחר התה האמיד רפאל בנאזרף יליד טיטואן, שנהנה מחסות אמריקאית והיה אחד המייסדים והעורכים של השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״. חברי הוועד היו: זֵדֵה שולמן, יליד פולין, יצרן הרהיטים המפורסם ביותר במרוקו, מייסד ׳ארמון הריהוט׳ (Le Palais du Mobilier); ליאון בנאסראף; אדון אטדגי; דוד אזנקוט; לואי טארואל; י׳ לוי שושן; ועו״ד קגאן. הוועד התכנס מידי שבוע במועדון הבורגנות היהודית (Cercle de l'Union} בקזבלנקה.

אמנת אלג׳ריאס (.(Algesiras ההסכם הדלת הפתוחה הבטיח שיוון לכל המדינות החתומות בסחר עם מרוקו.

הוועד היה בקשר עם הארגונים היהודים הגדולים בפריז, לונדון וניו-יורק שהשתתפו בחרם נגד המוצרים הגרמנים. הוועד ניסה ללמוד את שיטות העבודה שלהם ולחשוב יחד אתם על צעדים מתאימים להגברת פעילותו. הוא ייסד תת-וועדה כדי לאתר באירופה ובאמריקה יצרנים חלופיים למוצרים המיובאים מגרמניה, וכתובותיהם הופצו לכל יבואני המרוקאים הנוגעים בדבר.

הוועד שלח לכל הסוחרים היהודים בעיר ולכל בתי הכנסת הודעה בצרפתית וביהודית-ערבית וזו לשונה:

אדון נכבד, ובן ברית יקר,

אתה בוודאי סבלת כמונו כשנודעו לך מעשי האלימות והטרור שאנשי היטלר מנהלים כנגד אחינו בגרמניה. ידוע לך ללא ספק שיהודי כל העולם, כמו כל חסידי הדמוקרטיה ברחבי תבל, העלו מחאות נמרצות נגד צעדים אלה, ובתגובה החליטו להחרים כל סחורה גרמנית… החרם הוא הנשק היחידי שבו יכולה היהדות להשתמש. יעילותו הגדולה הוכחה. לכן אנו מתכוונים להשתמש בו בהתמדה ובלי להרפות, כל עוד יימשכו שיטות היטלר הברבריות והבלתי אנושיות. על כן אנחנו מפנים קריאה נרגשת ודחופה לכלל האוכלוסייה המרוקאית, ללא הבדל גזע ואזרחות. חובה על כל שוחרי השלום והשלווה, על כל הלוחמים למען זכויות האדם, שנקנו ביוקר במאות השנים, לצאת לחרם שיטתי נגד כל סחורה גרמנית – גם אם הדבר כרוך בקורבנות כספיים ניכרים. הצלת כולנו תלויה בכך… אנו מעודדים מפעלים וחנויות לתלות בחלונות הראווה כרזות שאנחנו נספק להם, ועליהן כתוב: ״אנו לא מוכרים סחורות גרמניות!״, ״אנו לא מקבלים נציגים או סוכנים של חברות גרמניות!״, ״אם אתה קונה גרמני, אתה מכין את מותך! קנה צרפתי ותחזק את המדינה המגנה עליך!״

בקזבלנקה רבאט, פאס ומכנאס אורגנו אספות המוניות, והוזמנו אליהן אישים ליברלים ונציגים של הארגונים הצרפתיים האנטי-פשיסטים. ב-28 במרס 1933 התכנסה אספה גדולה בבית קולנוע ״לה רז׳נט״ (Le Régent) בקזבלנקה. השתתפו בה כ-3000 איש מכל הארגונים והעמותות היהודיות, נציגים מהליגה לזכויות האדם, מהליגה הבינלאומית של לוחמי השלום ומהסניף המקומי של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית.(sfio) המאמצים, הפושרים למען האמת, לגייס גם אישים מוסלמים לא העלו פרי.

בתום הנאומים והדיונים, קיבלה האסיפה בתשואות את ההחלטה הבאה:

״נציגי העמותות היהודיות בקזבלנקה, שהתכנסו באסיפת מליאה בנוכחות רשויות הדת וראשי הקהילה, מביעים את מחאתם הגדולה נגד מעשי האלימות כלפי יהודי גרמניה. הוחלט על:

־ הפסקת כל קשרי מסחר עם גרמניה ועל חרם נגד הסחורות הגרמניות בכל האמצעים, כל עוד יימשכו מעשי האלימות האנטישמים.

– סגירת החנויות למשך שעה כאות אבל״.

ראה "רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדנו-הוצ' אורות המגרב-תשע"ז עמ' 18-21

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן

ב-30 ביולי 1907 נרצחו תשעה פועלים אירופאים שעסקו בבניית הנמל בקזבלנקה, ביניהם ארבעה צרפתים, שלושה איטלקים ושני ספרדים. נשדדו בעיר חנויות של אירופאים ושל יהודים. לפי מברק של רויטר ב-2 באוגוסט, נכנסו לעיר שלושה שבטים, שאיימו לשחוט את כל הזרים. הם זעמו על בניית הנמל בעיר, על מינויו של צרפתי בתור מנהל המכס, ועל הנחת מסילת ברזל על ידי אירופאים. עבודות פיתוח אלה סימלו בעיניהם את הציויליזאציה האירופאית ־נוצרית. הודות למתן שוחד, הצליחו מספר יהודים לברוח מהעיר, והפליגו באוניה  גרמנית לטנג׳יר, מכאן עברו לג׳יברלטר, ואחרים לספרד.

עובדים שעסקו בהובלת אבנים לבניית הנמל של קזבלנקה. מסילה שעליה הובילו את האבנים, עברה דרך או ליד בית קברות מוסלמי. הדבר הרגיז את המוסלמים, ותקפו את מובילי האבנים. הפועלים שחזרו מעבודתם בדרך לבתיהם נרצחו. אונית מלחמה של צרפת הגיעה, כדי להגן על התושבים האירופאיים בעיר. הרובעים של הילידים הופצצו, שבטים מהאזורים הפנימיים ניצלו את המצב, ופלשו כדי לשדוד את המקום. העיר קזבלנקה הפכה טרף לשוד ולכל סוגי אלימות, הכוח של האירופאים היה מספיק כדי להגן על הקונסוליות. אבל החלק הארי של התושבים הנוצרים ברח, מחשש שיירצחו. כאשר הסדר חזר לכנו, המראה של העיר היה עלוב ומזעזע.

באוגוסט 1907 הגיעו לעיר שלושת אלפים חיילים צרפתים ו-500 חיילים ספרדים, כדי להגן עליה מהשבטים בסביבה. החיילים הצרפתיים שעלו לקזבלנקה ושלטו על רצועת חוף סביבה, קבעו דה פקטו את שליטתה של צרפת על העיר וסביבתה, עד הסכם החסות על מרוקו כולה, שנחתם בפאס במרס 1912. ספרד היתה מעורבת ב׳מאורעות קזבלנקה׳ ב-1907 כשאירופאים נהרגו על ידי השבטים המורדים, וההתערבות הצבאית המיידית של צרפת וספרד, סיבכה את בעיית מרוקו.

צרפת העניקה לממשלת מרוקו 2 מיליון וארבע מאות אלף פראנקים פיצוי על תפישת שטח ממרוקו והריגת אלפי אזרחים מאורים בעקבות ההפצצה של קזבלנקה.

בשנים 1907־1908 היו אירועים אלה במרוקו, לפי תיאורו של עד גרמני בקזבלנקה. לפי סיפורו של גרמני בשם Albert Bartels שהיה בשנים אלה במרוקו: מר Mauchand שגריר צרפת נרצח במראכש, בעת שתקע על עמוד את הדגל של צרפת. להבת ההתנגדות ליבתה את כל המדינה. הסולטאן עבד אלעזיז ברח מפאס לרבאט, תחת חסותם של חיילי צרפת. ׳מולאי חאפט׳, אחיו המבוגר של הסולטאן הצעיר, תבע את כסא הסולטאנות, לאחר שנכשל בקרב מול חייליו של עבד לעזיז, שנשלחו מקזבלנקה. הוא זכה לתמיכה על ידי צרפתים וארטיליריה שלהם, ונכנס לפאס בתור סולטאן.

הצרפתים בשלב הראשון לא הכירו בסולטאן החדש, ותחילה התרכזו בכיבוש של אזור החוף, צבא הגנרל ד׳אמאדה התקדם מקזבלנקה לאזמור. למרות הזעזועים הפוליטיים, הסחר של גרמנים עלה בשנים שבין מועד ביקורו של הקיסר וליהלם בטנג׳יר ובין פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מספרן של אוניות הסוחר הגרמניות שהגיעו לנמלים בקזבלנקה, ברבאט, סאפי ומוגדור, עלה משנה לשנה.

בידו של הכותב היה הארנק של הגב׳ אופיץ מקזבלנקה, אשה צרפתית המובלת בעגלה. העגלון היכה בנו, וההמונים התנפלו עלינו, שותפו של המחבר הוכה בפניו. דגל צרפת הובל לפני הכותב, והיה עלי לצעוק: ׳תחי צרפת! לאחר זמן מה ראיתי אדם מקזבלנקה שוכב על הארץ, כשהוא כולו זב דם.

משבר בין צרפת לגרמניה

משבר ביחסים בין צרפת לגרמניה פרץ בשנת 1908, בעקבות בריחתם של חיילים מלגיון הזרים בקזבלנקה. צרפת חתמה על הסכם עם גרמניה בשנת 1909 שנערך בפזיזות ושלא בוצע. גרמניה השלימה עם הכשלון של התכנית למשטרה בינלאומית, ועם העובדה שצרפת תשלוט על קזבלנקה וסביבתה. כתמורה קיבלה גרמניה את הזכיון בשיתוף פעולה עם צרפת לביצוע עבודות ציבוריות. בפועל, הדברים לא התבצעו ככתבן וההסכם נשאר על הנייר. המשבר נפתר ע״י הסכם בשנת 1910 בין שתי הממשלות, בו גרמניה מכירה באינטרסים המיוחדים של צרפת במרוקו.

חדירתה של צרפת למרוקו

חדירתה של צרפת למרוקו החלה כבר בסוף המאה הי״ט. היא הגיעה להסכם עם איטליה ב-1902, עם בריטניה ועם ספרד ב-1904, בהסכמים אלה הוכרה מרוקו כנתונה לתחום השפעתה של צרפת. גרמניה ערערה על הסכמות אלה, וביקורו של קיסר גרמניה וילהלם בטנג׳יר בשנת 1905 היה ביטוי של הפגנה ומחאה על ההסכם הנ״ל.

כיבושה של מרוקו על ידי צרפת התחיל ב-1910, באפריל 1910 צעד הגנרל Moinier בראש צבא של 30 אלף חיילים לעיר פאס כמעט ללא התנגדות, כבש את מכנאס. באותו הזמן כבש צבא ספרד, למרות מחאתה של צרפת, את לאראש ואלקסר, וכן איפני בחוף הים התיכון. כתגובה לבקשתו של הסולטאן לעזרה, הגיע כוח של צבא צרפת לפאס במאי 1911 והדף את השבטים הפראים. היתה זו התחלת הסוף לעצמאותה של מרוקו. מולאי עבד אלחאפט׳ חתם ב-1912 על חוזה המכיר בחסותה של צרפת על מרוקו. לאחר מכן נשחטו קצינים צרפתיים, וממשלת צרפת שלחה לשם את הגנרל ליוטי    בתור הנציב העליון הראשון על מרוקו. בסתו אותה השנה, יחידה של צבא צרפת כבשה את מראכש, בה היתה תגובה אלימה, וצרפתים נלקחו בשבי. לאחר כיבוש פאס ומראכש, החלק המערבי של מרוקו הגיע לידיה של צרפת. מרוקו היתה בתוהו ובוהו, חלק גדול ממרוקו היתה במצב של מרידה וכל סימני ממשל תקין נעלמו. במצב הזה קיבל על עצמו המושל הראשון הגנרל ליוטי את תפקידו בפאס, תחילה עשה סדר בצבא של הסולטאן, אלה שנאשמו ברצח צרפתים הוצאו להורג. המעבר לחסותה של צרפת לא עבר בשלוה, שבטים מרדו, ומולאי עבד אלחאפט׳ נקט בשיטות ברבריות כדי לדכא את המרידות. ב-1912 הסולטאן היה במצור שכפו עליו שבטים בפאם, הוא פנה לצרפת שכבר התבססה בקזבלנקה. יחידה צבאית מיהרה לבירה פאם ששוחררה, ומספר שבועות לאחר מכן נחתם הסכם החסות עם צרפת. מיד לאחר מכן נערכה שחיטה של קצינים צרפתיים, ואזרחים בפאס. מעמדו של עבד אלחאפט׳ התערער בעיניהם של תושבי מרוקו המוסלמים, ובעיני צרפת, והוא החליט להתפטר. בית המלוכה עבר לרבאט ושם נערך סיום העצמאות של מרוקו. לפני שעזב את פאס, כבר התחיל להבטיח את עתידו. הודיע לכל נשות המלכות, אלמנות של סולטאנים קודמים, שעל כולן להילוות אליו לרבאט. הוא נתן הוראות חמורות לגבי משאן, כל התכשיטים ודברי הערך שלהן נארזו, כדי להעבירן יחד עם עזיבתו של הסולטאן. הנושא מי יירש אותו לא יושב, גם כאשר הכל כבר היה ברור, שהיורש יהיה אחיו הצעיר מולאי יוסוף, שנשלח לפנים הארץ. מולאי חאפט׳ שינה את דעתו, הוא כבר קיבל את התנאים הנדיבים ביותר מממשלת צרפת, אבל המצב היה נואש. נשלחו הודעות לאזורים הפנימיים של מרוקו, כדי שידעו מיהו הסולטאן החדש, אבל קודמו סירב להתפטר. שליטתה של צרפת בקזבלנקה איפשרה לצבאה לחדור למרוקו דרך הים.

ראה: היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורת המגרב תשע"ח – עמ' 25-23

"בראשית ברא אלהים, את השמים ואת הארץ…-הרב משה אסולין

להתהלך באור החיים

"זה השער ליהוה – צדיקים יבואו בו" (תהלים קי"ח, יט).

שיר פתיחה לכבודה של תורת אלוקים חיים,

 לאור הפירוש "אור-החיים" – לרבנו-אור-החיים-הק'.

"לייחד שמו הנורא".

בדחילו ורחימו, נפתח בסיעתא דשמיא ובסימנא טבא,

בפרשת 'בראשית' הפותחת את ג"ן פרשיות התורה,

'תורת אלוקים חיים אמת' – לרבנו "אור החיים" רבנא.

 

במעלה הר ה', נאחוז בשיפולי גלימת תורתו

של מאור עינינו – אור החיים קודשנו,

רבנו חיים בן עט"ר – עטרת ראשנו.

 

כמבוא לפרשת 'בראשית', נרחיב קמעא

בניתוח שני שירים קצרים, מאת רבנו אוה"ח הק' לתורה.

בראשון, הוא פותח את פירושו לתורה, ובשני, חותם ביאורו לתעודה.

 

השירים מאירים ומזהירים כזהר הרקיע מתורתו המאירה,

ומשקפים מעט מן המעט, מהנהגותיו במעלות הקדושה והטהרה,

"אחד מעשרה מחכמתו ורוחב ליבו", כדברי תלמידו החיד"א.

 

ביריעות הספר, ננסה ברצ"ה להאיר בתורת רבותינו הקדושים,

מתוך התבטלות גמורה ואהבה רבה, לתורת חכמינו הטהורים,

עליהם נאמר מפי בת קול: "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".

 

בכתרם של חכמינו, מנסים אנו להציץ בכנפי אור תורתו המאירה,

של רבנו חיים בן עט"ר –  בעל הפירוש "אור החיים" לתורה,

כדי לקרב זוהר תורתו בפני עם ה' – הבוחר בתורה שהיא אורה.

 

 "לייחד שמו הנורא".

                                                                                                          

                                                                                                                          1            

 

 

 

 

 

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

שירת התורה –

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

  רבנו-אור-החיים-הק' פותח את התורה בשיר, וחותמה בשיר, כאשר לאורכה ולרוחבה, הוא שוזר את פירושו בסגנון שירי ופיוטי, תוך שימוש בציורי לשון ספרותיים,

כיאה לנשמתו הטהורה והאצילה, שחוצבה מעולם האצילות.

בכך, רבנו הולך בדרכו של משה רבנו שכתב את התורה מתוך שירה:

"ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא – וילמדה את בני ישראל" (דברים ל"א כב).

      שיר פתיחה.

         "בעזר יוצר אורה

     אבאר פירוש התורה

         לייחד שמו הנורא.

 

      אשר עשאני מראשית,

    ויעצני וקראני ראשית.

 

     לעסוק בנועם ראשית,

    אתחיל לבאר ספר בראשית.

 

           נפתחו השמים

          ואראה מראות אלוהים,

           בורא קצות הארץ.

ואתבונן במה שהורשיתי להתבונן בפתח דברי קדוש".

(שיר פתיחה לפירוש "אור החיים" לתורה,

של רבנו חיים בן עטר זיע"א).

 

שיר חתימה.

"מבאר אנוכי תורה הקדושה, שקיבל מסיני רבנו משה.

 הגבר! בי תחדד עשתונותיך, בפירושי שום תשים בינותיך.

במראה מקום תן עיניים,

 ויאירו דברי באור החיים.

 

 ואז תיוושע מאלוהי השמים,

 ברוב עושר ושנות חיים.

 

 ברכות יחולו על ראשך,

 כאשר תאווה גם נפשך".

 (שיר החתימה,  נשמט בדפוסים מאוחרים,

ע"פ הרב ראובן מרגליות בספרו "תולדות אור החיים" עמ'

מדרש/שיר.

רבנו-אור-החיים-הק' פותח את פירושו לתורה, בשיר בו הוא מדגיש שרק "בעזר ה' יוצר אורה" הוא זכה לבאר את התורה שהיא אורה ומאירה.

במילה 'אורה', הוא רומז לאור הגנוז בתורה, אותו הוא זכה לראות, והכניס רק את חלקו בפירושו לתורה, כפי שהוא רומז בהמשך: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים' (יחזקאל א א), 'בורא קצות הארץ, לא יגע ולא יעף – אין חקר לתבונתו (ישעיה מ, כח). ואתבונן במה שהורשיתי להתבונן בפתח דברי קדוש".

כלומר, הוא זכה לראות מראות אלוקיים, והתבונן במה שהורשה להתבונן, כדברי בן סירא שאמר: "במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור. במה שהורשית התבונן – אין לך עסק בנסתרות" (חגיגה יג ע"א).

עלינו להתפלל לקב"ה שיצר את האור הגנוז בתורה, שיהיה בעזרנו בהבנתה, כך שנזכה להאיר ב'אור התורה', בבחינת "כי נר מצוה – ותורה אור".

זוכר אני בערגה רבה, כד הוינא טליא בתלמוד תורה, "סלאת איית אסולין" במרוקו, כאשר פתחנו מידי בוקר את סדר הלימוד בשירה אדירה, בה השתתפו כל התלמידים: "עזרנו בשם  ה' – עושה שמים וארץ" וכו' (תהלים קכד, ח). כדי להתעלות בתורה, יש צורך בעזרה וסיעתא דשמיא.

"סלאת איית אסולין", נקראת ע"ש מו"ר זקני סבא קדישא הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה, שזכה לגילוי אליהו הנביא בחול המועד פסח, והיה מלומד בנסים.

הציבור הרחב נהג להתפלל ולהדליק נרות נשמה בשערי ביהכנ"ס, ובפתח ביתו של מו"ר זקני ע"ה.

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שיש ללמוד תורה מתוך "יחוד שמו הנורא", כדברי רבי אלעזר בזוהר הק': בכל מעשי האדם, צריך שיהיו כולם לשם הק' (חלק ג, נ"א. תרגום)

על כך כותב רבי אברהם אזולאי {זקנו של החיד"א – תלמידו המובהק של רבנו אוה"ח הק'}: "העסק בתורה, יהיה אל כוונת קישוטי שכינה לייחדה עם קב"ה שזו תורה לשמה" ("חסד לאברהם", מעיין ז' נהר כח).

 

בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים", כותב רבנו:

"ודעתי גיליתי לפני גולה עמוקות, הנני עבד לך ה' נוטע גן עדן [התורה שהיא ג"ן – פרשיות],

להקריב ביכוריו לפני אדוני {להקריב לפניו את פירותיו/חידושיו המובחרים}.

וקווה קיוויתי לייחד אשת דודים חפצתי {לייחד את השכינה עם קוב"ה – 'בעלה', ע"י עסק התורה לשמה}.

וחשקתי והריני משעבד דעתי וידיעתי בכללות ד' {ד' חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה}.

והתחלתי וביארתי בתורה, ופני מול פני שמו מודעת [הודעתי שכל כוונתי בפירושי היא, לשמו יתברך]

וביארתי ב' ג' גרגירים בכל פרשה – תורה לשמה". מידת הענווה של רבנו במלוא תפארתה – "ב' ג' גרגירים". זה מראה שהוא גם ערך את פירושו.

 

ב"מאור החיים" (עמ' סט) לרבי משה פרנקו ע"ה – תלמיד רבנו נאמר, שבטרם החל רבנו לבאר את הפרשה בפני הציבור, הוא "עשה לשם יחוד קב"ה ושכינתיה להבין אמרי בינה בפסוק הזה…". כדוגמא, ציין את אחד מפירושיו לפרשת 'אמור'.

בהקדמה ל"פרי תאר" כותב רבנו: "והייתי דוחק עצמי וממית עצמי על התורה לעבוד קוני, ומול יחודו שמתי פני בכל מה שהייתי מחדש, ולחקור האמת דבקתי אור נשמתי, להמשיך דין אמת".

"אשר עשאני מראשית /

 ויעצני וקראני ראשית /

לעסוק בנועם ראשית /

 אתחיל לבאר ספר בראשית".

עמ"י הנקרא "ראשית", ככתוב: "קֹודֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג), נבחר "מראשית" בריאת העולם, לעסוק בתורה שנקראת 'ראשית'. שנאמר: "יהוה קנני ראשית דרכו" (משלי ח כב).

 "אשר עשאני מראשית". המדרש אומר: "ישראל עלו במחשבה, קודם לבריאת העולם" (בר' רבה א, ד).

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בשיר בו חותם את התורה, שרק ע"י עמל בתורה, נוכל לזכות להאיר באור תורת אלוקים חיים. וכדברי קודשו בשיר:

"הגבר! בי תחדד עשתונותיך /

בפירושי שום תשים בינותיך /

במראה מקום תן עיניים /

ויאירו דברי באור החיים".

בכדי להגיע להשגות גבוהות בלימוד תורה, עלינו להתגבר {"הגבר"} כארי, ול"חדד את עשתונותינו", בכך שנעמיק בתורת אלוקים חיים, אותה אנו לומדים.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בספרו "חפץ ה'" (שבת פח ע"ב. ד"ה גמרא למיימינים): "… וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת. ואם ידע דאיכא תלמיד חכם מעיין יותר ממנו בפלפול ובסברא – יבוא אצלו, לידע עומק הש"ס ומוצאיו ומובאיו, ותבוא עליו הברכה".

הרשב"י – בוצינא קדישא, זכה להוריד לעולם את אור הזוהר הגנוז בתורה – בגלל דבקותו והתמסרותו, עמלו וצערו לתורה, במשך שלוש עשרה שנה.

 "רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג, ז). אתה לומד – תלמד, בבחינת "אדם כי ימות באוהל" – אוהלה של תורה.

רבי עקיבא שישב ועסק בתורה ללא הפסקה במשך עשרים וארבע שנים, זכה שכל המשנה אליבא דרבי עקיבא, כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין – רבי מאיר, סתם תוספתא – רבי נחמיה, סתם ספרא – רבי יהודה, סתם ספרי – רבי שמעון. וכולהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו ע"א).

המסר האמוני מדבריהם הקדושים:

עלינו להתמסר ולהתמקד במה שאנחנו לומדים,

ובפרט בתורתנו הקדושה.

באת ללמוד – תלמד. באת להתפלל – תתפלל, באת לברך – תברך וכו'. אל תפסח על שני הסעיפים. 

"במראה מקום תן עיניים /

 ויאירו דברי באור החיים".

 עלינו לעיין היטב במקורות הרבים, היות וכל רעיון תורני מבוסס על מקורות רבים אותם קיבלנו במעמד הר סיני, כל אחד לפי שורש נשמתו. רק אז נוכל להאיר בתורת אלוקים חיים, ככתוב בשיר: "ויאירו דברי באור החיים". 

דרכו המיוחדת של רבנו-אור-החיים-הק'

בלימוד תורת אלוקים חיים,

 כפי שהם באים לידי ביטוי בשירים הנ"ל.

הדברים הנ"ל בשירו של רבנו אוה"ח הק', נאים למי שאמרם. וכך הוא כותב בהקדמה לספרו "חפץ ה":

"וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים. לא לקלותם כוונתי חלילה, כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם, אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם. ובפתחי בספר תורת ה', לא הייתי מקדים להתחמם מהראשונים לדעת הערותיהם ויישוביהם, ואכנס טפח ואפרש פירוש ממוצע מבניהם. ולזה יקרא אחיו של נחש הקדמוני – כי ערום יערים להתגדר; אלא תורת ה' כתובה לפני, והיא העירה אותי, והיא השיחתני, והיא האירה נפשי לאור באור הערב/י".

בהקדמה לספרו "פרי תאר" כתב רבנו:

"ודרך הלכתי בו בכל מה שכתבתי, הוא שהייתי מקדים לשתות מים חיים הם דברי הש"ס בבלי וירושלמי, ולעמוד על עומקם של דברים בכל אשר הש"ס יכול לסבול בשבילי העיון. ולהכריח דרך המתחייב באמיתות דבריו. ואחרי זה, הייתי פונה לראות דברי רש"י, התוספות והרא"ש אשר שמו איש כסאו סביב ים התלמוד".

גם בספרו "ראשון לציון" כותב רבנו:

"יצוונו [ה'] לטרוח בתורה ולהשיג עומקה. לא לשטחיות הדברים, אלא החכמה וההתבוננות בה, ולהוציא דבר מתוך דבר, כי זה עיקר הידיעה שנצטווינו עליה, דכתיב: "וידעת היום, והשבות אל לבבך וגו'. כי כל העוסק בתורה בלי טורח לעומקה, הרי זה ככוסס חיטים מבלי דעת, ואחר עשות מלאכות הנעשות בחיטים – יטעם כצפיחית בדבש".

וזה העוסק בתורה, צריך להתיש כוחו ולהעמיק לדעת עומק דבריה… ואחר שירד לעומק העניין, יולדו לו עניינים רבים".

האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה המלוב"ן הרה"צ רבי ישראל אביחצירא זיע"א, כבר טבע את מטבע הלשון: "ראסי, אחר כך רש"י". כך סיפר סבא דמשפטים הרה"ג רבי מכלוף אביחצירא ע"ה ששימש כאב בית הדין ורבה הראשי של מראכש במרוקו, שבצעירותו כאשר ישב ללמוד עם בבא סאלי ע"ה ואחיו האדמו"ר רבי יצחק ע"ה, לימים רבה הראשי ואב בית הדין של רמלה לוד, היו מכסים בנייר את פירושי רש"י ותוספות, והיו מתפלפלים בגמרא.

בדרך לימודם הם הלכו בדרכו, ופעלו לאורו של רבנו אוה"ח הק'. בעצם, כך למדו במרוקו.

בבא סאלי ע"ה – נהג ללמוד את פירוש "אור החיים" הק' על הפרשה, בכל יום שישי.

בערב שבת הוא קידש, רק אחרי שסיים את פירוש "אור החיים" הק' על פרשת השבוע.

כנ"ל גם בנו וממשיך דרכו, צדיק יסוד עולם – הרה"ג בבא מאיר אביחצירא ע"ה.

בשירת "האזינו", מדריך אותנו משה רבנו איך ללמוד ולקיים את המצוות: "שימו לבבכם – לכל הדברים אשר אנוכי מעיד בכם היום" (דברים ל"ב מו). משה רבנו מדגיש שיש לשים לב ולכוון היטב בלימוד, כדברי רבנו אוה"ח הק' בשיר.

 רש"י הק' מפרש על אתר: "צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו – מכוונים לדברי תורה", בבחינת "אדם כי ימות באהל" – כאשר אדם יושב באוהלה של תורה, יהיה בעיניו בבחינת מת, לגבי דברים אחרים.

"מחדש חודשים" {הברכה החותמת את ברכת הלבנה}. בעל "דגל מחנה אפרים" אומר: כשם שהקב"ה מחדש מעשה בראשית בכל יום, בבחינת: "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" [ברכת "יוצר אור"] ע"פ התורה, היות וכידוע, "קודשא בריך הוא הסתכל באורייתא וברא עלמא" כדברי הזוהר, כך יש

 לחדש חידושי תורה בכל יום, בבחינת: "אל תקרא מחדש חודשים – אלא מחדש ח-י-ד-ו-ש-י-ם.

תלמיד חכם העמל בתורה, זוכה לחדש בה חידושים, ולהתחדש בעבודת ה' כדברי רבי נחמן מברסלב:

"ותרחם עלי, שלא אפול לידי זקנה לעולם. שלא תהא עבודתך זקנה וישנה אצלי לעולם. רק אזכה לחדש עצמי בכל יום ובכל עת ובכל שעה, לחדש כנשר נעורי, להתחיל בכל פעם מחדש".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בפס' הראשון בפרשת "בחקותי (ויקרא כו ג):

"עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל, שהרשות נתונה ללומדי התורה לפרש בה, ולדרוש בכמה אורחין ושבילים. ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יכול הכתוב שאת, ככל אשר תשיג ידו בתורתו…

תנאי הוא הדבר, 'ואת מצותי'. פירוש, שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שלא לטהר טמא.

'ועשיתם אותם'שלא לטמא את הטהור. והוא מאמרם ז"ל: 'המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אין לו חלק לעולם הבא" (אבות ג, יא).

משה רבנו מסיים את התורה במילה "ישראל", דבר הרומז לכך שלכל יהודי יש אות בספר תורה, דבר המאפשר לו למצוא את החלק שלו בתורה, וכן את הרעיונות והסגנון המדברים אל שורש נשמתו, בבחינת "שבעים פנים לתורה".

י-ש-ר-א-ל: {נוטריקון} יש שישים ריבוא אותיות לישראל. לכן בשעה שמגביהים את ספר התורה, ראוי ורצוי להתמקד במילה הפותחת את האות הראשונה של השם הפרטי.

האור הגנוז בתורה – ואורו של משיח.

"בראשית ברא אלהים, את השמים ואת הארץ…

ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור.

            וירא אלהים את האור כי טוב" (בר' א, א – ד).

"אמר רבי אלעזר:  אור שברא הקב"ה ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול… עמד וגנזו… לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה יב ע"א).

הקב"ה גנז את האור ששימש ל"ו שעות הראשונות של בריאת העולם – בתורה.

ע"י חידושי תורה – נוכל לגלות ניצוצות מהאור הגנוז (ספר הבהיר נ).

 

"וחושך על פני תהום – ירמוז על גלות המר, אשר בו אנו שקועים…

"ויאמר אלוקים יהי אור – הוא אור הגאולה העתידה המופלא.

'ויהי אור' – על דרך אומרם… 'ויהי רז', ש'אור' בגימ' 'רז' – 207.

הכוונה שגזר ה' יתעלה שמו, שאור זה של מלך המשיח,

לא יתגלה בעולם, ויהיה סוד טמון אצלו…".

 

סוד הגאולה –  ע"י לימוד תורה.

"ורוח אלוקים" –  אמרו במדרש, זה רוחו של משיח.

"מרחפת על פני המים" – אין מים אלא תורה, על דרך אומרם בזוהר,

שלא יגאלו ישראל – אלא בזכות התורה שנמשלה למים" (רבנו אוה"ח הק'. בר' א, ב. פירוש כ"ב).

 

"ב – ר – א – ש – י – ת".

"שבת בראשית" – להתחיל מבראשית.

 

האדמו"ר הזקן אומר על שבת בראשית:

כמו בכל חג ומועד – חג מעלינו היעד והיעוד של אותו מועד, ומאיר לנו את אורותיו וסגולותיו, בבחינת דברי רבנו האריז"ל לכתוב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח) – שלתקופת השנה, מתחדשים כל עניני הקדושה וסגולה של אותם ימים, אם רק נזכרים ונעשים כדבעי".  כך ב'שבת בראשית' שהיא ראשית הבריאה, יכולים אנו לנצל את אותה השפעה והארה של בריאת העולם, ולשוב אל הבריאה הראשונה והמושלמת, בדמותם של "ויהי אור", ואל הישיבה ב"גן עדן" של אדם וחוה טרום החטא.

אם אדם וחוה היו מתאפקים במשך שעתיים עד כניסת השבת, העולם הזה היה נראה כיום – 'גן עדן מקדם'.

בעצם, זהו תפקידנו עלי אדמות בעבודת ה', להתאפק ולא להיכנע ליצר הרע בדמותו של  הנחש הקדמוני שהשתלט תחילה על חוה. זה יכול להיעשות רק ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה, כפי שכותב רבנו אוה"ח הק' בראשית פרשת 'עקב': "והיה עקב תשמעון – אין והיה אלא שמחה, דהנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים, כי אין לאדם לשמוח – אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשותאז ישמח ליבו ויגל כבודו" (דברים ז, יב).

'שבת בראשית' פותחת תקופת 'זמן חורף' בישיבות – זמן ללא 'חופשת בין הזמנים', כך שניתן ללמוד 'תורת ה' תמימה – משיבת נפש' ברצף, דבר המשפיע על טיב לימוד 'תורת  אלוקים חיים אמת'.

דוגמאות לחשיבות הלימוד ברצף: רבי עקיבא שלמד תורה ברצף במשך כ"ד  שנים, ורשב"י ובנו רבי אלעזר, שלמדו תורה במשך י"ג שנים.

זוכר אני כד הוינא טליא בישיבת 'נווה שלום' בקזבלנקה שבמרוקו, אחי רבי אברהם שליט"א ואני, למדנו ברצף במשך שישה חודשים, מפסח לסוכות, היות והמרחק בין הבית לישיבה, התפרס על יום וחצי נסיעה באוטובוסים. כל התקופה הנ"ל, היינו מנותקים מהעולם החיצון, והיינו שקועים בלימוד תורה בלבד.

הראשל"צ והרב הראשי לירושלים מרן הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א שגם למד בצעירותו בישיבת 'נווה שלום' בה למדנו, נהג לצטט את הרה"ג חיים שמואלביץ ע"ה, שהיה מדמה את לימוד התורה ברצף, לאדם המרתיח מים. המים ירתחו רק אם יהיו על האש ברצף. לעומת זאת, אם המים יחוממו לסירוגין – לעולם לא ירתחו.

 כנ"ל בלימוד תורה, בכדי שנוכל לספוג את חום ואמיתות התרה – עלינו ללמוד ברצף.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על צפונות אותיות התורה: "אותיות התורה ספורות, וכל אות מגדת הלכות נפלאות… כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ולב נתיבות" (רבנו אוה"ח הק'. שמות לא, ג.).

"בראשית",

 מילת המפתח תרתי משמע, הפותחת ספר תורת אלוקינו, טומנת בחובה סודות עילאין, ככל מילה ומילה בתורתנו הקדושה.

רבנו-אור-החיים-הק' פותח את פירושו לפס' הראשון במראות אלוקיים אותם הוא זכה לראות, כדברי הנביא יחזקאל: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים, (יחזקאל א, א). וכדברי הנביא ישעיהו: "בורא קצות הארץ, לא יעף ולא יגע – אין חקר לתבונתו" (מ, כח).

בהמשך כותב רבנו: "ואתבונן במה שהורשיתי להתבונן". כלומר, רבנו זכה להשגות גבוהות, אבל הוא כתב רק את מה שהורשה לכתוב, כדברי רב אחא בר יעקב… עד כאן יש לך רשות לדבר, מכאן ואילך, אין לך רשות לדבר.

בן סירא מלמד אותנו: "במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור. במה שהורשית התבונן. אין לך עסק בנסתרות" (חגיגה יג, ע"א).

רבנו-אור-החיים-הק' כתב כב' פירושים לפסוק הראשון,

כנגד כב' אותיות בהן נכתבה התורה.

נביא את חמשת הפירושים הראשונים.

פירוש א': השמים והארץ וכל צבאם,

 נבראו בבת אחת ובמילה אחת – 'בראשית'.

למילה 'בראשית' הפותחת את התורה, חסרה התיבה האמורה להיות סמוכה אליה – סומך ונסמך, כמו 'ראשית דבר', 'ראשית חכמה' וכו'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה החסירה את הנסמך למילה 'בראשית'?

הסמיכות מהווה צירוף של שני שמות עצם, שיש ביניהם קשר הדוק.

מבחינה תחבירית, הראשון מתפקד כ"גרעין", והשני כלוואי. דוגמא: "בית הרב", פירות ט"ו בשבט.

רבנו אוה"ח הק' פותח את תשובתו בביטוי:

"ומי כאלוהינו יודע דבר, הלא ממנו מוצא דבר".

כלומר, רק אלוקים יודע את המילה החסרה. מניין אנחנו נוכל לדעת, בראשית של איזה דבר, נבראו שמים וארץ, דבר שיכול חלילה, לגרום לנו לטעות בנושא בריאת העולם (ע"פ 'אור הגנוז').

בביטוי הנ"ל, "ומי כאלוהינו יודע דבר, הלא ממנו מוצא דבר",  רומז רבנו כבר בראשית פירושו, שרק הקב"ה יודע תעלומות, יודע מדוע כל דבר נכתב במקומו, ועלינו להיזהר כאשר אנחנו מבארים את התורה, היות ולא כל רז ורז גלוי לפנינו, כמו במקרה של מה קדם לבריאת העולם.

רבנו מביא את דברי רש"י ע"פ חז"ל המסביר את הפס' הראשון 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ' כך: "ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך וכו'".

כל זאת, כדי שלא לתת פתחון פה לכופרים לטעון: אם השמים מורכבים מאש ומים כדברי הגמרא (חגיגה יב ע"א): "מאי שמים? אמר רבי יוסי בר חנינא: אש ומים. מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה, ועשה מהם רקיע".

אם ככה, מדוע התורה לא מציינת את בריאת אש ומים? וכדברי קודשו: "אומרו בתחילת סדר הבריאה 'השמים'. ורבותינו ז"ל פירשו התיבה 'שמים' שהיא מורכבת מב' דברים אש ומים. ומעתה הרי ח"ו נותן יד לפושעים לומר כי זו היא התחלת הבריאה, אבל המים והאש לא בראם ח"ו הבורא. אחר שהשמיענו הכתוב עצמו שתחילת הבריאה היא 'שמים', ואם המים נבראו, היה לו להקדים בריאתם. וחז"ל נשמרו מב' הערות, ופירשו ששיעור הכתוב הוא על זה הדרך: בראשית בריאת  שמים וארץ – היתה הארץ תוהו וכו'".

רבנו-אור-החיים-הק' מעיר על התשובה הנ"ל:

"דבריהם ז"ל לא הספיקו להסיר הטעות. כי לדבריהם, למה לא הודיע הכתוב אח"כ בריאת מים ואש ועפר ורוח…". כלומר, אם התורה רצתה לשלול עניין בריאת השמים והארץ, הייתה צריכה לציין את ד' היסודות: אש, רוח, מים ואש, שקדמו לבריאת שמים וארץ.

לאור השאלה הנ"ל, רבנו מפרש את הפס' כך.

הקב"ה ברא את עולמו בדיבור אחד ביום הראשון, ובכל יום מששת הימים, רק העמיד במקומה את הבריאה המתאימה לאותו יום, כפי שמפורט בכל יום ויום בהמשך.

את זאת לומד רבנו דרך הריבוי משתי ה-אתין בפסוק. "את השמים – וכל מה שיש בשמים. "ואת הארץ – וכל מה שיש בארץ. וכדברי קדשו: "ובזה נבוא אל הביאור: והוא כי האדון יתעלה שמו – כל מה שברא בעולם שהם המקורות, וכל אשר ישנו במציאות… בראו ה' ביום אחד. וזה הוא אומרו 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'. דקדק לומר שני אתין, לרבות כל הנמצא בעולם שהם המקורות וכל אשר ישנו במציאות… דקדק לומר שני אתין… אשר לזה כללם הבורא בב' פרטים גדולים ועצומים בשמים ובארץ, והם הב' ריבויים שריבה באומרו 'את השמים ואת הארץ. ובמאמר אחד ברא יתעלה שמו".

כדוגמא, מציין רבנו את האש אותה הקב"ה לא הזכיר בבריאה, למרות כוחה הרב, והניחה "הקב"ה במקומו שנברא במאמר ראשון מובלע ברעפים, והוציא מהם {אדם הראשון} אש, שיעור המספיק לו כאומרם ז"ל (פסחים נד ע"א): שעל כן אנו מברכים במוצ"ש בורא מאורי האש", כדברי קדשו.

רבנו מסכם את פירושו הראשון כך: "ודקדק לומר 'בראשית' ולא אמר בראשונה, [כדי לקיים את המאמר בתהלים] (קיא ו), 'כח מעשיו הגיד לעמו', {דרך מעשה הבריאה, יכיר עם ישראל את מציאות ה' בעולם}, והוא לפי מה שהקדמנו כי הכל ברא בדיבור אחד, דרך שם נשכיל כי מי שידבר כמה דברים בדיבור אחד, גם בדיבור לא יצטרך להקדים אות לחברתה. ומעתה כשאמר ה' תיבת 'שמים' – לא קדמו שי"ן למ"ם, ולא מ"ם ראשונה למ"ם אחרונה וכו'".

לכן, אין צורך בתיבה סמוכה למילה 'בראשית'. כלומר, אין פה ענין של סומך ונסמך, אלא המילה 'בראשית' מהווה יחידה עצמאית בפני עצמה. וכך ניתן להסביר את הפס':

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ": השמים והארץ וכל צבאם – נבראו בבת אחת ובמילה אחת – בראשית'.

וכדברי קודשו: "ואחרי הודיע אלוהים אותנו את כל זאת, אלה הם הדברים אשר הודיענו ה' בתיבת 'בראשית'. פירוש – הכל הוא ראשית, כי לא הייתה בבריאה חלק מאוחר, אלא הכל הוא ראשית, והבן".

בנושא האש ניתן להוסיף: ידוע שהאור שנברא ביום הראשון, האיר ל"ו שעות עד מוצ"ש, וזהו האור אותו גנז הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, וכן האור הגנוז בתורה (ע"פ ספר הבהיר).

במוצ"ש כאשר החל להחשיך, אדם הראשון החל לפחד, שמא בשל חטאו בא אליו החושך, והקב"ה זימן לו רעפים, מהם יצר את האש שהייתה קיימת בפוטנציאל כבר בבריאה של היום הראשון, כדברי קדשו.

בעצם, האש היא ההמצאה הראשונה בהיסטוריה, בבחינת הכתוב "אשר ברא אלוהים – לעשות" (בר' ב ג). האלוקים נטע באדם את החכמה לעשות ולתקן את החסר כדברי רש"י למדרש:

"אשר ברא אלוהים ועשה" אין כתיב, אלא "לעשות". לומר לך: שהכל צריך תיקון (בר' רבה פי"א).

 בעקבות אותה אש שהמציא אדם הראשון, האדם מחדש חידושים מדהימים, ובפרט בדורות האחרונים.

כדוגמא, ניתן לציין את התפתחות התעשיה המודרנית שהחלה עם המצאת מנוע הקיטור ע"י ג'יימס ואט הסקוטי לפני 150 שנה, את החשמל על כל פיתוחיו, האלקטרוניקה על חידושיה וכו'. כל זאת, בעקבות אותם שני רעפים מהם הדליק אדם הראשון את האש הראשונה מלפני תשע"ח שנים. והכל, בהכוונה אלוקית ממעל, שנתן באדם חכמה ותבונה, בבחינת "אשר ברא אלוהים – לעשות = "לעשות ולתקן את החסר" כדברי רש"י שהוזכרו לעיל.

בידי האדם קיימת יכולת הבחירה במה לחדש:

לטובת האנושות דוגמת המצאת הקיטור והחשמל, או לרעתה, דוגמת הנשק המתוחכם והמשחית.

הרה"ג יוסף דב הלוי סולוביצ'יק (חמש דרשות עמ' 39) אומר על הפסוק : "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" (בר' ג, כד).

הכרובים מסמלים את התורה, ואילו להט החרב המתהפכת, מסמלת כוחניות ומלחמות.  כל זאת, בבחינת דברי חכמים: "הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים" (ספרי, עקב).

לאדם יש בחירה בין שניהם. ע"י הליכה בדרך התורה המסומלת ע"י הכרובים, האדם יכול לשוב לגן עדן ממנו גורש.

לצערנו, האדם בחר ובוחר בדרך של 'להט החרב המתהפכת' – הנשק המשחית הגורר מלחמות עקובות מדם, לכן ההשקעה בפיתוח נשק מתוחכם, היא הגדולה ביותר במדינות רבות בעולם כולל ישראל, ופתרון של שלום – אין, בבחינת "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

הרב סולובייצ'יק לומד זאת מהכתוב:

"כי יודע ה' כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (בר' ג, ה).

תרגום אונקלוס: "ותהון כרברבין" – תהיו אנשים חזקים, מושלים, כובשי עולמות. סמל ל"להט החרב המתהפכת".

רש"י: "יוצרי עולמות" = יצירת עולמות רוחניים ע"פ התורה. סמל לכרובים.

השאלה העולה בכל דור: במה בוחרים – באש, או באש התורה?

 על תקופת המשיח לה אנו מצפים נאמר: "לא ישא גוי אל גוי חרב – ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב, ד).

פירוש ב': מתי נבראו המלאכים.

לפני, או אחרי השמים והארץ?

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המילה 'בראשית' ע"פ הדרש. בתחילת דבריו, רבנו מביא את הפס': "בדבר יהוה שמים נעשו – וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו). מהפס' משתמע  שהשמים נבראו תחילה – 'בדבר ה' שמים נעשו', ורק אח"כ נבראו המלאכים – 'ברוח פיו כל צבאם'.

רבנו מביא את הסיבה לכך ע"פ המדרש (בר' רבה א, ג): "אימתי נבראו המלאכים? רבי יוחנן אמר בב' {יום שני} נבראו המלאכים… רבי לולינא בר טברין אמר בשם רבי יצחק, בין על דעתיה דרבי חנינא, ובין על דעתיה דרבי יוחנן, הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו, וגבריאל בצפונו, והקב"ה ממדד באמצעו…"

רבנו שואל: "איך יתכן לומר שהמלאכים נבראו מאוחרים, הלא לפי מה שאמר הכתוב 'וברוח פיו כל צבאם', כי צבא השמים נבראו מרוח שיצא מפי עליון כביכול. אם כן, בהכרח לפי המורגש, המלאכים יבראו  קודם שמים וארץ. כי הרוח יקדים לצאת קודם שיבוא הדיבור, וכיון שהשמים והארץ נבראו מהדיבור, הרי כבר קדם הרוח שממנו יצאו המלאכים". על פי הטבע,

הרוח היוצא מהפה הוא זה המניע את מיתרי הקול, ולכן יש להבין שהמלאכים נבראו לפני שמים וארץ, וזה בניגוד לדעת רבי חנינא ורבי יוחנן שהוזכרו לעיל.

לאור הנאמר לעיל, רבנו  מסביר שהקב"ה שינה את הטבע, והקדים את הדיבור לרוח. וכדברי קודשו: "לזה אמר הכתוב: 'בראשית ברא וכו'. פירוש, כי ה' הקדים המאוחר שהוו הדיבור לרוח – הפך הידוע אצלנו בטבע הדיבור, וברא שמים תחילה. והפך הסדר, עשה ראשית דיבור לרוח", כדי  שלא יאמרו שהמלאכים עזרו לו בבריאה.

לאור זאת, רבנו מסביר את הפס': "ולזה תמצא שדייק הכתוב באומרו 'בדבר ה' שמים נעשו' – שהקדים בריאת שמים שנבראו מהדיבור, ואחר כך אמר 'וברוח פיו כל צבאם" כדברי קודשו.

לאור זאת, רבנו מסביר את המילה 'בראשית':

בכל דיבור קיימים ב' דברים: הרוח המניעה את מיתרי הקול היוצאת מהפה, והדיבור היוצא בעקבותיה. "לזה אמר כי ראשית היה מעשה שמים וארץ, וממוצא דבר {מסקנת הדברים} – היה שמים וארץ…".

כלומר, 'בראשית' – הקב"ה שינה את הטבע, וברא תחילה את השמים ואת הארץ.

פירוש ג': מדוע בפס' הראשון מופיע השם "אלוהים",

ואילו בהמשך, "יהוה אלוהים"?

רבנו שואל: מדוע בפס' הראשון מוזכר השם אלוהים בלבד – "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", ואילו בפס' אחר בהמשך, נאמרו שני שמותיו של הקב"ה:  יהוה, וכן אלוהים: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים" (בר' ב, ד).

שאלה שניה: מדוע בפסוק הראשון, מקדימה התורה את השמים לארץ – "בראשית ברא… את השמים ואת הארץ", ואילו בפס' השני, התורה מקדימה את הארץ לשמים –  "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים".

בתשובתו, רבנו אומר: "ונראה כי ב' קושיות אלו, כל אחת מתרצת חברתה, והוא על דרך מה שפירשו ז"ל  (סוטה לא, ע"א), בב' מקראות הכתובים [דנים] בתשלום שכר הצדיקים. כתוב אחד אומר: 'ועושה חסד לאלפים – לאוהבי ולשומרי מצוותי' (דברים ה, א), וכתוב אחד אומר: 'וידעת כי יהוה אלוהיך הוא האלוהים האל הנאמן, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור' (דברים ז, ט)".

יוצא שבפס' הראשון מדובר באלפי דורות – "לאלפים", ואילו בפסוק השני, מדובר ב"אלף דור" בלבד.

ההסבר לכך בדברי הגמרא: מה שכתוב "ועושה חסד לאלפים" חוזר על השכר לעובדי ה' מתוך אהבה – "ועושה חסד לאלפי לאוהבי…", ואילו לעובדי ה' מתוך יראה, השכר יהיה מוגבל יותר, רק ל"אלף דור – לשומרי מצותיו".

לאור פירוש הגמרא, רבנו אוה"ח הק' מיישב את שתי הקושיות אצלנו: פעם אחת נאמר השם אלוהים בלבד – "בראשית ברא אלוהים…", ובפעם השניה נאמרו שני שמות ה': יהוה אלוהים – "ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים" (בר' ב, ד). וכן את השאלה השניה: פעם אחת התורה מקדימה את השמים לארץ, ובפעם השניה – הארץ לשמים.

רבנו מיישב כך: "גם אנחנו נפרש ב' מקראות הללו עז"ה [על זה הדרך]:

'בראשית ברא אלוהים את השמים' – שם זה של אלוהים, פירוש – מידה של הדין בלא שיתוף שם הרחמים. זה הוא דווקא למה שנוגע ל'השמים' {השמים = מלאכים, כדברי רבי יצחק אברבנאל}, ואינו חוזר לאומרו 'ואת הארץ', כי הארץ בראה בשיתוף שם הרחמים, ועל כתוב אחר סומך, והוא אומרו: 'ביום עשות 'יהוה אלוהים ארץ', כי אין עולם בני אדם יכול להתקיים בדין גמור, בלא שיתוף רחמים לצד שהם מחומר כידוע. {חומר = עפר – 'וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה}. (בר' ב, ז).

אומרו 'ושמים', אינה נמשכת עם 'הארץ' בבחינה זו של השיתוף, ואופן מעשיה הלא הם כתובים בפ' בראשית, ובזה נתיישבו ב' הדקדוקים כמין חומר. וענין ידיעת מי קדם, הנה כתבנו למעלה, שכל הבריאה יחד נבראת בגבורתו יתברך" .

רבנו אוה"ח הק' מחלק בתשובתו, בין בריאת השמים לארץ.

השמים נבראו במידת הדין, ואילו הארץ נבראה בשילוב מידת הדין ומידת הרחמים, היות והעולם לא יוכל להתקיים במידת הדין, לא כן המלאכים בשמים.

לגבי השאלה, הרי למלאכים אין יצר הרע, אם כך מה שייך אצלם מידת הדין? רבנו מביא דוגמאות בהן רואים, שגם מלאכים יכולים לטעות בשוגג, כמו הסיפור של אליהו הנביא שגילה לרבנו הקדוש את גדולת תפילת רבי חייא ובניו יהודה וחזקיה, היכולים להביא יחד את הגאולה ע"י תפילה. והוא נענש בששים פולסי דנורא (בבא מציעא פה ע"ב).

הסבר הפס' מבחינה תחבירית, לאור ההסבר הנ"ל:

בפס' 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ', המילה 'אלוהים' מתייחסת רק ל'השמים' – מידת הדין למלאכים בשמים. בפס' השני, "ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים". ה' אלוהים' מתייחס לארץ – לבני אדם בארץ, הנידונים ע"פ שילוב מידת הדין עם מידת הרחמים, המילה 'ושמים', אינה נמשכת עם החלק הקודם.

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהמשך, שניתנה רשות לחכמים להסביר את הכתובים בהתאם להבנתם, למרות פירושי הראשונים. כל זאת, בתנאי שלא תשתנה ההלכה. וכדברי קודשו:  "עוד יש לנו להבין… דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת, הגם שקדמונו ראשונים, ויישבו באופן אחר, כי ע' פנים לתורה, ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים, אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כוח בהם לחלוק על תנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעות, מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר".

דברים דומים מביא רבנו בהקדמה לפירושו לתורה: "וכבר גיליתי דעתי שאין אני חולק חס וחלילה על הראשונים, אפילו כמלוא נימא, אלא שהרשות נתונה לדורשי התורה לעובדה ולזרעה אור זרוע לצדיק. וארץ החיים מעלת פירות לכל זרע זרוע אשר יזרע בה בעלה בן תורה. רק לדבר הלכה… לא ישנו".

בהמשך רבנו מסביר: לעולם הכל מתנהל לפי הדין, אלא שלגבי בני אדם, "יהי הפירעון בדרך רחמנות", לא כן המלאכים הנידונים רק לפי מידת הדין, כמו הסיפור על המלאך מיטטרון ששגג, בכך שישב ליד קודשא בריך הוא וכתב זכויות עם ישראל, ולא עמד בפני אלישע בן אבויה, דבר שגרם לאלישע לחשוב שישנן חלילא שתי רשויות, ועל כך נענש, למרות שהיה שוגג, ולא התכוון להחטיאו (חגיגה טו ע"א).

פירוש ד': "השמים תלויים ועומדים – במאמרו יתברך".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע המילה 'שמים' מופיעה בפס' הראשון, לפני המילה 'הארץ'.

וכלשון קודשו: "עוד רמז בהקדמת 'שמים' ל'ארץ' [בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'], להראות כי לא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם.

מידת בשר ודם, בונה הבית ואח"כ העליה על גביה. אבל הקב"ה הקדים העליה {השמים}, ואח"כ הבית {הארץ} – להראות כי השמים תלויים ועומדים הם במאמרו יתברך".

פירוש ה': 'ב – ראשית' – העולם נברא בשביל עם ישראל שנקרו 'ראשית',

ובזכות אברהם אבינו, ויעקב אבינו.

רבנו מסביר את המילה 'בראשית': "בראשית = ב-ראשית. בשביל התורה שנקראת ראשית.  

וכלשון קודשו: שיכוון ברוך הוא לומר, בשביל תורה שנקרת ראשית. ופירוש בי"ת של ב-ראשית, היא בי"ת הסיבה. ומעתה מי שזכה בתורה, זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה, אין לו ליהנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר עמליה.

וגם אמרו: בשביל ישראל שנקראו 'ראשית', דכתיב: 'ראשית תבואתה' (ירמיה ב, ג). ואין מאמרם זה מכחיש הראשון, כי טעם עצמו שנקראו ישראל 'ראשית', הוא לצד קבלתם התורה, ובזה נבדלו לשם ולתהילה מהעמים".

בהמשך, אומר רבנו: "וגם אמרו בשביל אברהם, ובשביל יעקב, והכל הולך לטעם הראשון – עקב אשר שמע אברהם וכו". ע"פ (בר' רבה פרק יב), שם נאמר: "בהבראם" = ב-אברהם. בזכות אברהם.

כנ"ל לגבי יעקב אבינו, כדברי רבי יהושע:

'שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות יעקב, דכתיב: 'ויקם עדות ביעקב' (תהלים עח, ה), ואין עדות האמור כאן, אלא שמים וארץ".

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"

כתיב 'והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו' (דניאל יב, ג),

 אלו הם רבי שמעון בר יוחאי וחבריו… שזוהרים למעלה כזהר הרקיע" (הקדמה אחרת לתיקוני הזהר).

שבעים תיקוני הזהר.

ד' דוגמאות ב'קציר האומר' (ע"פ 'מתוק מדבש').

המילה "בראשית" פותחת באות ב', בבחינת ב-ראשית, כדי להראות שלכל מילה בתורה יש:

ב' ראשית = ב' התחלות, ב' פירושים ויותר, כאשר הדרך הראשונה היא הפשט עם כל ההסתעפויות ממנה להלכה וכו', והדרכים האחרות הן: הרמז, הדרש והסוד, והמשמעויות הרבות להלכה.

המילה "בראשית" מהווה בעצם דוגמית לכל מילה בתורה, אותה ניתן לפרש בשני מיליון וארבע מאות אלף פירושים,

 לפי החלוקה הבאה: שש מאות אלף כנגד הפשט. שש… כנגד הרמז. שש… כנגד הדרש, ושש… כנגד הפרדס.

לאור כל זאת, חובה נעימה לנו להגות בתורתנו הקדושה מתוך קדושה וטהרה, תוך פתיחת צהר לכל תיבה, וכך נזכה שיקוימו בנו דברי דוד מלכנו: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, יח).

בוצינא קדישא – רבי שמעון בר יוחאי, כתב 70 תיקונים [פירושים] למילה "בראשית". וכדברי קודשו:

"פתח רבי שמעון ואמר: 'בראשית ברא אלוהים', 'סוד יהוה ליראיו, ובריתו להודיעם (תהלים כה, יד). סו"ד אלין אינון שבעין זמנין, דאתפרש מילת 'בראשית' בהאי פרשתא" (הפתיחה ל- 70 תיקוני הזהר).

 בפירושים השתתפו: רעיא מהימנא [נשמת משה רבנו], אליהו הנביא שהופיע פעמים ביום, ונשמות מעולם האמת, ככתוב בהקדמה לתיקוני הזוהר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". והמשכילים – איליין רבי שמעון וחברייא. יזהירו – כד אתכנסו [התאספו]… אליהו הנביא, וכל נשמתין דמתיבתאן ולכל מלאכיא".

{נשמות מישיבה של מעלה של הקב"ה, וכן נשמות מישיבה של מטה של המלאך מט"ט}.

תיקון א': הקשר הבלתי תלוי בין הקב"ה והשכינה, לעם ישראל.

לשון התיקון: 'בראשית' – "זה השער ליהוה, צדיקים יבואו בו' (תהלים קיח כ). דא איהו תרעא דצדיקייא, דאית לון רשו לאעלא תמן, ודלאו אינון צדיקיא, אתדחיין מתמן…".

המילה 'בראשית' מורכבת מהאותיות ב' ראשית'. האות ב' פתוחה מצד אחד המשמש כשער כניסה לצדיקים, בבחינת "זה השער ליהוה – צדיקים יבואו בו". השער מורה על יסוד המלכות, המהווה ראשית הכניסה לנשמות הצדיקים העולות מעולם הבריאה לעולם האצילות.

 האות ב' סתומה משלושת צדדיה, דבר המסמל שיש אנשים הנדחים מלהיכנס דרך אותו שער, בגלל רוע מעלליהם, לכן שומרי החומות של יסוד המלכות, דוחים אותם משם, ואינם מניחים אותם להיכנס.

דיוקני נשמות העליונים והתחתונים – מלאכים עליונים, ושל בנ"י תחתונים, מצוירים וחקוקים שם.

לשון התיקון: "ואיהו דמות אדם, רשימא דאריה תמן לימינא, ורשימא דשור לשמאלא, ורשימא דנשרא באמצעיתא. ורזא דמילה: 'ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם וכו'" (יחזקאל א, י).

הזהר מזכיר את חזון המרכבה של הנביא יחזקאל:

ציור של אדם שהוא השם מ"ה דזעיר אנפין, רשום שם ביסוד המלכות. {אדם בגימטריה מ"ה = 45}. הנשמות הבאות מזעיר אנפין למלכות בסוד היחוד, משאירות שם רושם.

בנוסף לדמות אדם, קיימות גם דמויות האריה הפונה לימין, השור לשמאל, והנשר באמצע.

סוד הדבר – ודמות פניהם פני אדם. לכל חיה ארבע פנים – אלו הן ארבע אותיות השם הקדוש של יקו"ק, שמאיר בהם מלך כל החיות שזה אדם, שהוא י.ה.ו.ה שעולה בחשבון אחד. דמות אדם, זו השכינה הקדושה שהיא דיוקנו.

וזה מה שכתוב: 'שימני כחותם על לבך' (שיר השירים ח, ח) – שכך אומרת כנסת ישראל, {ישראל בגלות}: אף על פי שאתה תסתלק למעלה מהעולם, דיוקנך לא מוסר ממני לעולם, כאותו חותם שדבק בו רושם של בעל החותם.

"שימני כחותם" – כחותם ורושם של תפילין, כחותם של אות ברית קודש – ברי"ת א"ש {תיקון כג}, וכן של שבת – ירא שבת {תיקון כד}, וימים טובים.

לשון התיקון: "כי עזה כמוות אהבה (שיר השירים). תקיפא איהי אפרשותא דקב"ה ושכינתא מישראל, כפרישו דנשמתא ורוחא ונפשא מגופא…".

כנסת ישראל אומרת לקב"ה, שקשה לה הפרידה ממנו, כפרישת נשמה ורוח ונפש מהגוף, כאשר עמ"י מייחד את הקב"ה מידי יום בתפילה ואומר "הבוחר בעמו ישראל באהבה".

הקב"ה מקנא לישראל, בבחינת "קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח, ו). והוא יקנא וינקום בעמלק בזמן הגאולה, ע"י שתי האותיות י-ה, בבחינת הפס': 'כי יד על כס י-ה , מלחמה לה' בעמלק'.

התיקון חותם בדברי בני ישראל המתחננים בפני בורא עולם: 'שימני כחותם על לבך', גם כשאני בגלות, ולא יסור ממני דיוקנך, שהוא חותמך, השכינה שלך, שבגללה אתה זוכר אותנו בגלות, "וחותמא דקב"ה איהי שכינתא".

"ב-ראשית ברא: חוזר לראש התיקון. ב-ראשית – ב' בה נפתחה התורה. ב' היא השכינה. היא אוצר כל ההשפעות העליונות, עליה נאמר "יראת יהוה היא אוצרו" (ישעיה לג, ו).

תיקון ג': 'בראשית' = רא"ש בי"ת. וסוד הדבר, 'בחכמה יבנה בית' (משלי כד, ג). ומי שרוצה לראות את המלך, אין לו רשות לראותו אלא בביתו והיכלו, עליו נאמר: 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'. תפילתו של אדם אינה נשמעת אלא בבית הכנסת. מי שעוסק בתורה ושומר אותה, נקרא אדם בדיוקן של אותו שלמעלה, זה הוא שכתוב: 'כתפארת אדם לשבת בית' (ישעיה מד, יג).

בחתימת התיקון נאמר: "תא חזי: כל מאן דנטיר אות ברית – דיוקנה רשים בשכינתא וצדיק. ומאן דאשתדל באורייתא – דיוקניה רשים בעמודא דאמצעיתא".

תיקון כג: 'בראשית' = ברי"ת א"ש.

 שומר את הברית מאש הגיהינם.

ברית, זה היסוד הנקרא צדיק. היסוד הוא הקשר המקשר את כל איברי הגוף בשעת הייחוד. אות ח' שביסוד, היא סוד שמונת ימי מילה, והיסוד נקרא ח', לפי שהוא הספירה השמינית. אות ברית מילה… לשמור את אות הברית שלא יעשה בהם חילול ופגם ע"י איסורי עריות.

כמו כן, לשמור את השבת הנקראת ברית, שלא לצאת מעבר לתחום שבת אלפיים אמה לכל אחד מארבע רוחות השמים. ביחד, זה שווה שמונה {2*4=8}  המסמל את הברית.

תיקון כד: 'בראשית' = ירא שבת. כמו שצריך לשמור את הברית שלא יכניס אותה ברשות זרה – ברי"ת א"ש, כך יש לשמור את השבת שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, היות ורשות היחיד היא השכינה, ורשות הרבים היא 'נחש אשת זנונים, סם דאל אחר דאיהו סמא"ל', והמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, חייב סקילה.

רבנו יעקב אביחצירא  כתב רז פירושים  כנגד המילה "אור" שבפסוק "ויהי אור" = רז

רבנו מכלוף אביחצירא כתב בספרו "מאין יבוא", על תרי"ג מצוות הרמוזות במילה 'בראשית'.

הגאון מוילנא כתב בפירושו לתיקוני הזוהר (ריש תיקון ל"ב) "ובכל התורה נכלל כל מה דהוי ויהוי = מה שהיה ומה שיהיה, והכל נכלל בז' ימים הראשונים. וכולו נכלל בפס' הראשון בז' תיבות. ונכלל גם כן בתיבה ראשונה בראשית.

את הדברים הוא אמר בסעודת פדיון הבן.

שאלו אותו: איך מצוות פדיון רמוזה במילה בראשית? תשובתו: בראשית: ב = בן. ר = ראשון. א = אחד. ש = שלושים. י = יום. ת = תפדה.

ימי השבוע מתברכים – בברכת השבת.

"ויברך אלוקים את יום השביעי –

 ויקדש אותו" (בר' ב, ג)

התורה לא מספרת לנו במה בירך הקב"ה את יום השביעי, ובמה קידש אותו.

השאלה אכן מסקרנת, היות ואת קדושת השבת, אנו חווים וחשים מידי שבוע מחדש.

רש"י מפרש: בירכו במן שירד לישראל במשך ששת ימי השבוע,  וקידשו בכך שהמן לא ירד בשבת.

הוא מסתמך על המדרש (בר' רבה יא ב): "רבי ישמעאל אומר: "בירכו במן שכל ימות השבוע היה יורד עומר אחד לגולגולת, ובערב שבת שני עומרים. וקידשו במן, שלא היה יורד בשבת…".

רב סעדיה גאון: הברכה והקידוש לשומרי השבת – שיהיו מבורכים ומקודשים.

רבי אברהם אבן עזרא:  הברכה – "תוספת טובה. ביום הזה תתחדש בגופות דמות כוח בתולדות. ובנשמות {יורגשו} כוח ההיכר והשכל. "ויקדש" – "שלא נעשתה בו עבודה כמו חבריו".

הרמב"ן: "כי הברכה בשבת היא מעין הברכות, והוא יסוד העולם. ויקדש – כי ימשוך מן הקודש".

הספורנו: "בירכו בנפש יתירה – לאור באור החיים".

רבנו-אור-החיים-הק': השבת הוא היום המקיים את העולם, וממנו משתלשל השפע לששת ימי השבוע. לכן, "בירכו שלא יחסר טוב. ועוד שהוא יתר על שאר הימים ע"י… ג' סעודות" (רבנו אוה"ח בר' ב, ג).

רבנו טוען שעצם קיומו של העולם, תלוי בעבודה שאדם עושה, ולכן ברך וקידש את השבת בכך שיהיה שונה משאר הימים, ותשרה בו ברכה למרות שאין עושים בו מלאכה.

בפירושו, הוא מסתמך על (הזוהר הק', יתרו פ"ח ע"א) לכתוב: "זכור את יום השבת לקדשו". רבי יצחק אמר : "ויברך אלוהים את יום השביעי…- כל הברכות של מעלה וכל הברכות של מטה, תלויות ביום השביעי… משום שמאותו יום השביעי, מתברכים ממנו כל שישה ימים עליונים. וכל אחד ואחד מאלו השישה ימים, נותן מזונו למטה בעולם הזה.

 כלומר, כל אחד ביומו מקבל ברכה מאותה ברכה שהתברכנו בה ביום השביעי. ולכן, כל מי שהוא בדרגה של אמונה בקב"ה ומאמין בהשפעת השבת על כל ימי החול, צריך לסדר את סעודות השבת, שבזכותן יתברך הלחם כל שישה ימים" (תרגום לדברי הזוהר).

רבנו-אור-החיים-הק' גם טוען שהקב"ה ברא את העולם וייעד אותו לעמוד רק שישה ימים, ויוכל להמשיך לעמוד רק במידה ותשמר השבת. כלומר, בזכות השבת העולם מתקיים.

רבנו מסתמך על דברי הגמרא במסכת (שבת קי"ט ע"ב) "אמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו…", מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר "ויכלו". אל תיקרא ויכלו בקובוץ, אלא "ויכלו" בפתח מתחת לכ'.

כלומר "ויכלו" – הקב"ה וגם שומרי השבת המקדשים "ויכלו השמים וכו".

רבנו-אור-החיים-הק' שואל איך אני יכול להיות שותף במעשה בראשית בעשיה שנעשתה לפני אלפי שנים? מכך הוא לומד שבעצם, בכל שבוע אנו זוכים להעמיד את העולם מחדש עם הקב"ה, ובכך אנחנו נהיים שותפים עם הקב"ה בכך שאנו שומרים את השבת ומקדשים ואומרים: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאורך הדורות שמרו את השבת החל מאדם הראשון, בנו שת, מתושלח , נח, שם, אברהם יצחק ויעקב וכו'. ברגע שהשבת לא תישמר חלילא, העולם לא יוכל להתקיים.

ישועות – בזכות התפילה.

"ויברך אותם אלוהים לאמר:

           פרו ורבו ומילאו את המים בימים" (בר' א, כ"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהקב"ה מברך את שרץ המים כמו הדגים. רבנו שואל: מדוע דווקא את שרץ המים הוא מברך, ואילו את הבהמות, הקב"ה אינו מברך.

תשובת רבנו: הפריון במים הוא מנוגד לחוקי הטבע, היות והמים קרים. ואילו בשביל לרבות, צריך את חום הגוף.  וכדברי קודשו: "וכפי זה הדגים אין להם מציאות כפי טבע הקבוע בנבראים להוליד, אשר על כן חזר ה' במאמרו הנכבד ובירכם… שיוכלו להוליד, ולא תמנעם קרירות המים … אלא בתוך המים יעשו פרי".

המסר האמוני הוא:

כמו שהדגים מתרבים שלא על פי הטבע, אלא על פי צו אלוקי, כך גם העקר יכול להוליד בכוח התפילה.

דוגמא לכך, חנה אמו של שמואל הנביא, שאמרה לקב"ה: אתה בראת נשים שיוכלו ללדת, אם כך גם אני רוצה ללדת.

כנ"ל אצל האימהות הקדושות שהיו עקרות, וילדו בכוח התפילה. פועל יוצא מכך. בכל מצב, יש לפנות רק לקב"ה – אין ייאוש בעולם כלל (רבי נחמן מברסלב).

"משיב הרוח – ומוריד הגשם"

                       השבת הרוחניות – ע"י הורדת הגשמיות (מיוחס לרבי אברהם אבן עזרא).

שבת בראשית מהווה תחנת מעבר מחגי תשרי.

חגים של התרוממות רוח שבשיאם, שמחת בית השואבה ושמחת תורה בה גילינו את דעתנו קבל עם ועדה בשירה ובריקודים, שאין שמחה כשמחת התורה.

איך יכולים אנו לשמור על אותה שמחה אמתית – שמחה של מצוה, גם במשך ימות השנה.

"משיב הרוח ומוריד הגשם" אותה מתחילים לומר בשמחת תורה הצמודה לפרשת "בראשית", והמלווה אותנו לאורך גשמי החורף שיבואו עלינו לטובה ולברכה, מסביר רבנו אברהם אבן עזרא כך:

כדי להשיב לעצמנו את הרוח = הרוחניות, יש להוריד מעצמנו את הגשמיות.

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך בהקדמה לפירושו לתורה 'אור החיים': "רוח נכון לכוון דעתי – להרחיק דברי חול ותענוגי עולם הזה, כי הם הדברים הפוגמים מעיקרם, ופוגמים פגימת בשר את המתוק, ולא יאירו שבילי פירושי התורה ממקור האמת – ואם יאירו, יהיו כסף סיגים".

גם בספרו 'חפץ ה' (שבת פח ע"ב ד"ה למימונים) הוא כותב: "תוכחת מוסר לכת של תלמידי חכמים אשר לומדים מתענוג, וכאשר תרצה להתבונן עמו בעומק הש"ס מלאה לאה {יתייגע} ויתעצל ויתרשל…".

בפירושו לתורה, הוא מדגיש שכל אדם יוכל לעלות ולהתעלות בתורה, וכל זאת בתנאי "קטן" והוא, השקעה בלימוד, בבחינת "לפום צערא – אגרא". וכדברי קודשו: "כי האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה… אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטרח – ישיג הדרגות עליונות כפי שיעור היגיעה" (רבנו אוה"ח הק' ויקרא כב, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' מספר לתומכים בישיבתו "מדרש כנסת ישראל" בירושלים, ובראשם "כמה"ר משה ברוך קראוואליו, על הרוחניות לה זכה בשמחת תורה בישיבה: "ויום שמחת תורה הייתי אני חתן תורה מסיים… וכל הרבנים והחסידים מרקדים לפני התורה בכל עוז ותעצומות – והייתה הארה גדולה אשר כמוה לא נהייתה".

באותה איגרת, הוא גם תיאר את חווייתו הרוחנית לה זכה בתפילת יום הכיפורים, וכך הוא כתב: "ותיכף הלכנו לבית הכנסת, וראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי…. ובשעה שפתחתי את ההיכל – ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת".

זהו בעצם המסר המרכזי של נ"ב = 52 ימים מראש חודש אלול ועד שמחת תורה בהם ניסינו לעבוד את ה' מתוך יראה – בחודש אלול, ראש השנה וכיפור, ומתוך שמחה בסוכות, כאשר הבסיס המרכזי הוא יציאה מדירת קבע לסוכת עראי תוך הסתפקות במועט, ורק כך זוכים לשמוח בחג שמחת תורה המהווה שיא החגים, החותם את מועדי ישראל.

השמח בשמחת תורה, זוכה לשמוח בימות השנה.

52 ימים * 7 = 364 ימים בשנה = השטן = 364. בימים הנ"ל שולט השטן = היצר הרע, פרט לכיפור שהוא היום ה- 365, בו אין שליטה לשטן.

לימוד תורה מתוך שמחה, ממיס את היצר הרע בבחינת: "בראתי יצר הרע – בראתי תורה תבלין".

"והארץ היית תהו ובהו – וחושך על פני תהום, וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בר' א, ב). כך נאמר בתחילת הבריאה:  בהמשך נאמר: "ויהי אור", שזו הבריאה הראשונה.

היעד של האדם בעולם הוא: להאיר את החושך בתוך עולם התוהו.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל, כדי לעלות ולהתעלות ברוחניות, יש למעט בגשמיות, וזה הבסיס בעבודת ה'. זה גם בריא לגוף, היות ורוב המותרות בעולמנו התעשייתי כמו ממתקים, עוגות, גלידות, שתיה חריפה, שתיה מוגזת וממותקת – יודע כל בר בי רב לאילו נזקים גופניים הם גורמים.

כנ"ל לגבי ההתעסקות היתירה בתקשורת, דבר הגורם לנזקים רוחניים רבים כמו לשון הרע.

 הרי קדשנו את הערבה בארבעת המינים המסמלת את השפתיים. ואיפה השארנו את הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם" – הלב החומד אותו מסמל ידידנו האתרוג.

מה עם המשך הפסוק "ואחרי עיניכם" – העיניים אותן מסמלים ההדסים.

כנ"ל לגבי הלולב המסמל את עמוד השדרה ואת הצורך של כל אחד מאתנו לשמור על עצמאותו וזקיפת קומתו בעבודת ה'.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לרבנו חיים בן עטר – מחבר הפירוש "אור החיים" לתורה.

"ושאבתם מים ב-ש-ש-ו-ן".

 נס המעיין –  בזכות רבנו אוה"ה הק'.

"ורוח אלוהים מרחפת על פני – המים".

בסאלי עיר הולדתו של רבנו "אור החיים" הק', התגורר יהודי עשיר בשם ישועה ששפורטס. היהודי שלנו החליט להתעשר עוד יותר, וקנה פרדס גדול מאחד הישמעאלים. הפרדס היה מפורסם בטיב פירותיו כגן רווה אשר בירך ה', היות ושני מעיינות מים זכים היו צמודים אליו. לאחר כחודשיים, המעיינות התייבשו וכל השקעתו הכלכלית עמדה לרדת לטמיון.

כדרכם של יהודי מרוקו הפונים לחכם בעת צרה, גם ישועה בעל הפרדס החליט לפנות לצדיק שיעתיר עליו לפני בעל הרחמים. הוא ניגש בדחילו ורחימו לרבנו חיים בן עטר שהיה מפורסם בקדושתו וכפועל ישועות, שיוציא אותו מהמצר.

רבנו, כדרכו בקודש מזג לאורח מים מהכד שהיה על השולחן. בלגימה אחת, האורח ישועה, גמע את מלוא המים ללא ברכה.

רבנו שם לב שהאורח, לא בירך על המים "שהכל", וגם לא "בורא נפשות".

נענה הרב ואמר: כעת מבין אני מדוע המעיינות התייבשו. כל זמן שהמעיינות היו ברשות הישמעאלי, המים לא תבעו את עלבונם. כעת שעברו לרשות יהודי, המים חשקה נפשם שתזכה אותם בברכה לקב"ה, בבחינת "אנן בעינן למהווי קריבא למלכא". {תרגום: אני מבקש להתקרב למלך העולם}.

רבנו ברוח קודשו,  הביא לו מקרא מפורש מהנביא ישעיה: "ושאבתם מים ב-ש-ש-ו-ן ממעייני הי-ש-ו-ע-ה" (ישעיה יב, ג). ראשי התיבות של המילה ב-ש-ש-ו-ן = ב'רכות ש'תים: ש'הכל ו'בורא נ'פשות, ואז יקוים בך המשך הפסוק: "ממעייני ה-ישועה", כשמך.

ישועה אכן קיבל על עצמו להקפיד לברך, וגם להעמיד שומר ליד המעיין שיורה לאנשים לברך בכוונה ,לפני ואחרי ששותים מהמעיין.

 רואים אנו שבזכות רבנו, ובזכות הקבלות שקיבל על עצמו ר' ישועה, המעיינות חזרו לנבוע.

המקור לסיפור: (אוצר המכתבים לגאון הרב יוסף משאש זצ"ל) – רב ראשי לתלמסן באלג'יר, אב בית הדין במקנס שבמרוקו. עם עלייתו ארצה, התמנה לרב ראשי לחיפה.

הרב פרסם 48 ספרים. את הסיפור הוא שמע מהגה"ק רבי רפאל אנקווא זצ"ל המלומד בנסים.

הסיפור הנ"ל מופיע  גם בשו"ת "עמק יהושע" מאת זקן רבני מרוקו בארץ, חבר בית הדין הגדול בירושלים, ולפנים ראב"ד מארכש במרוקו, הגאון הגדול הרב יהושע ממן ע"ה, מחברם של ספרים רבים וחשובים.

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר