ארכיון יומי: 16 באוקטובר 2018


לא תקיפו פאת ראשכם……ויקרא יט, כז התספורת הראשונה לאחר תשעה חודשים-לכסווא דל-כ'מס סנין

לא תקיפו פאת ראשכם……ויקרא יט, כז

התספורת הראשונה לאחר תשעה חודשים

במלאת תשעה חודשים לילד, הוריו הזמינו את ספר המשפחה לבית וגילחו את ראש תינוקם בנוכחות בני המשפחה והקרובים. בהזדמנות זו ערכו חגיגה קטנה בבית וכיבדו את האורחים בתה, בעוגות ובמשקה. אולם היו משפחות שערכו את חגיגת התספורת בבית-כנסת, בחול המועד פסח או סוכות, או בל״ג בעומר.

כאשר התספורת נערכה בל״ג בעומר, הטכס התקיים ליד קברו של הצדיק אשר בזכותו זכתה המשפחה בילד.

כל הזמן שהספר גוזז את שערותיו של התינוק, ה-זג'ראתאת משמיעות קריאות שמחה וצהלה והאב מתפלל לבריאות בנו.

יש שנהגו לנקב את תנוך אוזנו של הילד ליד קבר הצדיק וענדו לו עגיל. אם קורה והעגיל נופל אחרי כן, מותר היה להחזירו לאוזן הילד, רק בביקור חדש שיערכו בקבר הצדיק.

יש שהזמינו נגנים לחגיגה זו וכך באווירה של שירה ושמחה, גילחו את ראש הילד והקפידו מאוד להשאיר לו שתי פיאות בצורת ריבועים קטנים, כדי לא לעבור על לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך(ויקרא יט,כז). כל המוזמנים ״ל- תחפייפיא דתסע סהור״ (תספורת תשעת החודשים), הביאו גיראמא (מתנה) לספר ומתנה לילד. היו משפחות שמרוב חביבות המצווה של הפיאה ובתקווה שבנם יגדל ויתחנך למצוות, שקלו את השערות של התספורת ונתנו צדקה כמשקלן. בעיירה דבדו, נהגו לגנוז את שערות התספורות בכרית של התינוק לשמירה.

לגראבאטא – עניבה

נוסף לפיאות, נהגו להשאיר לילד, פס של שערות, כעין פיאה נוספת במרפס של הראש. לפס השיער קראו גראבאטא או כראבטא , ובמקומות אחרים א- זממא. יש גם שקראו לה ״ל-פררוגא״.

א-טאבאע

יש מקומות בדרום מרוקו, כמו באיזור תאפילאלת והסביבה, ששם משאירים לילדים מין קווצת שיער כעין מטבע באמצע הראש. קראו לזה א-טאבאע (חותמת), משום שהיא הזכירה חותם או מטבע. המבוגרים באותם איזורים משאירים קווצת שיער גדולה יותר מזו של הילדים, לזכר החורבן. אולם מנהג זה לא קיים בערי הצפון, רק הערבים הלכו עם צמה באמצע הראש בשם הידוע אל-גריין.

אל-חות

יש שמשאירים פס של שערות מן המצח עד אמצע הראש בצורה של דג.

תספורת זו נקראת אל-חות (דג)

התספורת במכנאס

מנהג התספורת במכנאס שונה לגמרי מיתר המקומות. מקיימים שני סוגי מנהגים של תספורת: תחפייפיה בסרקא (תספורת בצנעה, בסתר) (-תחפייפיה מסהורא (תספורת מוצהרת, רשמית).

התספורת בצנעה: היו משפחות שמחשש עינא־בישא, ומתוך רצון לשמור על עוללם מכל מיני מקרים רעים, לא ערכו חגיגת תספורת ולא הזמינו ספר לגלח אותו. במיוחד אם הילד היה שאווק (ילד יחיד ומפונק). אומרים שבמשפחות אלה קרה פעם אסון:

 

קודם היו עורכים חגיגה גדולה לילד ביום התספורת אך ניכוו מעיו־הרע של זרים ואולי של שכנים או קרובים ומאז הם הפסיקו ועברו למנהג התספורת בצנעה־בסתר. כאשר הילד מגיע לגיל תשעה חודשים, אחת הדודות מסתננת בחשאי לבית־המשפחה, לפעמים זה ידיד או ידידת משפחה-ולפני שמישהו ירגיש, ״גונבים״ את הילד מן הבית ומביאים אותו לספר. הלה מגלח את ראשו ומאפר אותו יפה – מה שנקרא חללאקא. אותו ידיד לוקח אחר־כך את הילד למגדנייה, קונה לו מכל טוב, עוגות, סוכריות ושאר דברי מתיקה, אורז הכל בחבילה גדולה ומחזיר אותו להוריו. אלה מבינים עכשיו את המשחק, מודים לידיד הטוב ובו במקום עורכים שולחן קטן בחוג משפחתי מצומצם ומרימים כוסית לכבוד המאורע מבלי שאף זר ידע על כך. גם קרובי משפחה לא הוזמנו כשהיה מדובר בתספורת בחשאי, זאת כדי להרחיק כל נזק ומכשול רע מהדרך.

התספורת הגלויה (הרשמית)־ כאשר הילד איננו שאווק (בן יחיד) אין חשש לעין־הרע, וטכס התספורת נערך בצורה רשמית וגלוייה ונקרא א־תחפייפיא ל מסהורה (התספורת הגלויה, הרשמית). בהזדמנות הזו נערכת חגיגה גדולה ומזמינים קרובים, שכנים וידידים. לפעמים מזמינים גם נגנים ופייטנים. אולם המוזמן הראשון הוא הגלב אשר בא לבית ועושה את מלאכתו, כאשר ה-זג׳ראתאת אינן חדלות להשמיע את קריאות הגיל שלהן. בתום הגילוח ולאחר שהספר השאיר פיאות לילד, עורכים שולחן והאורחים מתכבדים בכל מיני תקרובת.

היום מנהג זה הפך לחגיגת יום־הולדת הראשון של התינוק, כך שהמנהג הדתי נבלע בתוך ההתקדמות המודרנית. אולם הרבה משפחות עדיין שומרות על קיום מצוות הפיאה וטכס התספורת הראשונה. הוא אצלן בעל אופי דתי מובהק. אחרי התספורת הראשונה הותר לגדל שערות וכשרצה הילד להסתפר, הוריו לקחו אותו אצל ספר המשפחה אשר עשה לו תספורת מיוחדת הנקראת א-סיב״אנו ולבת הוא עשה לאנינו אלה שמות ספרדיים של התספורות שהיו נהוגות בקרב הנוער).

פיוט לבבוד התספורת

כרגיל אצל יהודי מרוקו, אין שמחה ללא פיוטים ולכבוד כל מאורע, חוברו שירים בהתאם, כולל לתספורת הראשונה. פיוט על מצוות הפיאה (סימנו יעקב).

שמעו־נא ותחי נפשכם, בנים את מוסר אביכם,

לא תקיפו פאת ראשכם.

יה נורא גאל אותנו, מארץ מצרים לילה,

אהבת עולם אהבתנו, לתפארת ולתהלה,

קראנו עם סגולה, גוי קדוש רוזנים ומלכים.

 

עדותיו וגם חוקותיו, צוה צור להמוננו,

קדשנו במצוותיו, מכל עמים בחר בנו,

מחוקותם הבדילנו, ליראה ולעבדו שכם.

 

קרבן ראשית חלק בראש, תנו עדה קדושה,

 שתי פאות בה בל נפרוץ, ובזקן חמשה,

 כי כן צוה רם ונשא, אלהי אבותיכם.

בורא כל שוכן, במרומו, חון בן זה וברך חילו,

מאד יעלה שלמו, סתרי תורה לו יגלו,

 בימיו מים יפולו, אומרים לי נודי הרכם.

לכסווא דל-כ'מס סנין(חליפת חמש השנים)

כאשר הילד הגיע לגיל חמש שנים, הוריו תפרו לו חליפה נאה הקרוייה לכסווא דל כימס סטן (חליפת חמש שנים). יחד עם חליפה זו, הלבישו לו ציצית קטנה. מאורע זה צויין על ידי ההורים בחגיגה משפחתית צנועה, שאליה הוזמנו רק בני המשפחה הקרובים ביותר. זהו טכס מעבר חשוב לילד ולהורים, משום שעתה יכולים לומר שהבן עבר בשלום את חמש השנים ללא פגע של עיו־הרע. אולם אם לילד היו אחים שמתו לפני כן בגיל רך, הוריו לא יקנו לו את החליפה, אלא קרוב או ידיד משפחה יעשה זאת בסתר כמו לגבי התספורת .

 

בעיני ההורים, הילד הוא גדול כי הוא יודע כבר לקרוא בחומש וזכו לראותו בציצית. הוא נכנס עתה לקטגוריה חדשה של בני גילו, הלומדים בחדר אצל מלמד דרדקי(א-רבבי). היו משפחות שערכו לילד באותה הזדמנות שמלאו לו חמש שנים, לעורס דל-כתאייב כעין חתונה זוטא, הבאה לסמל את נישואיו של הילד עם התורה. אולם רוב ההורים דחו חגיגה זו לגיל מאוחר, לגיל שש, מחשש עין־הרע. בל נשכח ששתי שמחות בבת אחת, חגיגת חמש השנים ו-לערוס דל כתא״ב, עלולות לסכן את הילד ואת הוריו. לכן הורים רבים העדיפו איפוא לדחות את החגיגה השנייה למועד שש שנים. בעלי היכולת הרשו לעצמם לקנות לבנם הקטן, תכשיט זהב ״שדי״ וענדו לו אותו בשרשרת ביום היכנסו לגיל חמש. אחרים קנו עגיל זהב(נפתייל) וענדו לו אותו בתנוך האוזן.

ראה: יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון-אורות יהדות המגרב תשנ"ד-עמ'147-143

מנהג " שירת הבקשות " אצל יהודי מרוקו דוד אוחיון

מתוך הספר  מנהג " שירת הבקשות " אצל יהודי מרוקו

דוד אוחיון

הקדמה

תהפוכות שונות עובר האדם במהלך חייו. יש ואירוע אחד מביא לשינוי משמעותי בחייו. אהבתי הרבה לנושאי מורשת מרוקו הינה חלק מחיי הכרה בערכה ובחשיבותה. תמיד הייתי חדור ברגשות עזים כלפי העבר שהושאר במרוקו. ידיעותיי לא חפפו תמיד את מודעותי לגבי חשיבותה של מורשת זו. ידעתי כי יש עושר רב מאחורי המשפט אשר כה השתמשתי בו ״תרבות יהודי מרוקו עשירה ומפוארת״, אך לא ידעתי עד כמה ובמה. ביולי 1995 ביקרתי עם קבוצת חברים במרוקו, ביקור שהשאיר בי רושם עז, ודומה כי מאז נתהפכו אורחות חיי. מאז שחזרתי לארץ אני שקוע בקריאה על יהדות מרוקו ועל עברה, כאילו להשלים חוסר גדול הקיים אצלי ואצל רבים מבני הדור השני החי בארץ. כך החלטתי לכתוב ולהציג פן מסויים ומיוחד של הקהילה בה אני חי, לכתוב על מנהג ״שירת הבקשות״ כפן מיוחד בפיוט של יהודי מרוקו בישראל. למנהג זה נחשפתי לראשונה בשיעוריו של ד״ר אברהם אמזלג ועל כך נתונה לו תודתי.

ד״ר אברהם אמזלג: בשנות ה־80 שימש כמרצה באוניברסיטת ״בן גוריון׳ בבאר־שבע וכיום, בשנות ה־90, הוא מנצחה של התזמורת האנדלוסית.

במשך כחמישה חודשים פירסמתי כתבות במקומון בדימונה. בין התאריכים אוקטובר 1996 ומרץ 1997, בתקופה שבה כתבתי הופתעתי מאוד, ולטובה, מגילויי האהדה והמשוב החיובי מצידם של קוראים רבים. אנשים גילו עניין, קראו בעיון וביקשו כי אמשיך לכתוב. מתברר כי פתחתי והצגתי בפניהם את עולמם הלא־ידוע: עולם של עבר עשיר ומפואר, אך, יחד עם זאת, גם בלתי ידוע, וזה לא נבע חלילה מחוסר רצון לדעת כי הרי, התרבות קיימת אצל כל עם, עדה או קהילה בכל מקום ובכל זמן.

לאחר העליות ההמוניות בשנות ה־50 וה־60 ממרוקו לישראל ־ לארץ הכיסופים ־ נתגלה הפער הגדול בין עברה של יהדות זו ־ תרבות עשירה ומכובדת לבין ההווה המציגה כקהילה ללא בסיס תרבותי, חסר תוכן ומתאפיינת בפולקלור נחות.

הערת המחבר:  העתונאי אריה גלבלום כתב בעיתון ״דבר״ ב־1948, במסגרת סדרת כתבות על העולים החדשים ממרוקו את הדברים הבאים: ״זוהי עליית גזע שלא ידענו עדיין כמותו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו הוא שיא, דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת והחמור עוד יותר ־ חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני, הם נעדרים גם שורשים ביהדות. לעומת זה הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים והפראיים״, ראה ״ימי כור ההיתוך׳ שכתב צבי צמרת. זהו הרקע השלילי כלפי עלייתה של יהדות מרוקו ־ עליה שהציונות והאהבה לארץ ספוגים בכל נימיה, בסיפורים, בפיוטים ובתפילות.

סיפורה של הקהילה היהודית הגדולה שבצפון אפריקה הוא ללא ספק אחד המרתקים והסוערים שידע העם היהודי מאז גלה מארצו. מרוקו, ארץ אקזוטית ורבת גוונים היא, מארג צבעוני ומרתק של שבטים ברבריים הרריים, שנתערבבו עם הערבים שהגיעו מהארצות הסמוכות והושפעו מן הספרדים שבצפון, ערב רב של תרבויות המרכיבות יחד פסיפס מלא ריחות, טעמים וצלילים מיוחדים במינם.

גם מקומה של הקהילה היהודית לא נפקד מתערובת מרוקנית זו. במשך מאות שנים ידעה קהילה זו לשמר את מסורתה ולשמור על האיזון העדין והנכון בין ספיגת העושר התרבותי שמסביב והשתלבות בחיי המדינה לבין שמירה קפדנית על ערכי היהדות. למרות זאת, סיפורה של הקהילה היהודית במרוקו מוכר פחות מסיפורה של כל קהילה מרכזית אחרת בתפוצות. למעלה מאלפיים שנות יישוב יהודי בארצות המג׳רב זוכות להתיחסות שולית בהשוואה למרכזים אחרים כמו: אשכנז, פולין, ספרד ועוד. הסיבה לכך נובעת מהיעדר מידע. אנשי המג׳רב ־ בניגוד לאנשי אירופה או אנשי הים התיכון ־ לא נהגו לתעד את קורותיהם באופן מסודר.

הדפוס העברי הגיע מאוחר מאוד למרוקו. בהיעדר בתי דפוס הועתקה היצירה הרוחנית־דברי הגות של חכמים ופיוטים של משוררים־בכתבי יד. גם אם זכה ספר להידפס, הרי הוא נדפס בכמות מצומצמת בשל קשיי מימון, ולא זכה לתפוצה רצינית.

יצירות חשובות רבות אבדו בגלל פגעי טבע או נאכלו ע״י עש, נחבלו ונגנזו. חיבורים אחרים הושמדו בפרעות שפרעו הערבים בשכניהם היהודים.

יש לציין, כי מלבד אבדנן של יצירות רוחניות ישנם יוצרים, ובכללם משוררים, שמרוב צניעותם לא העלו את חידושיהם ואת פיוטיהם על הכתב באופן כזה שהם יופצו לעיני כל. 6

לאור זאת, יוצא איפוא, כי תולדות יהודי המג׳רב מלאים ב״כתמים לבנים׳׳. כך קורה שלרבים מאיתנו חסר חומר רב על העבר של אבותיהם ועל חיים בתוך עבר, שלא היו קלים כלל וכלל.

הערת המחבר: בעוד שבצפת, בקושטא ובסלוניקי(קהילות בהן היתה פריחה של תרבות יהודית) היה דפוס עברי כבר במאה ה־16, הרי הדפוס העברי הגיע לצפון אפריקה רק במאה ה־19. כך גם ביחס לספרות ההלכה של חכמי מרוקו כמו: השו״ת של ר׳ יעקב בן צור ״משפט וצדקה ביעקב״, השו״ת של ר׳ ידידיה מונסנגו ״דבר אמת״, השו׳׳ת של ר׳ יצחק בן ואליד ״ויאמר יצחק״ ועוד קבצים דומים. גם הם אינם ידועים לרבים מפני שלא זכו להידפס אלא בכמות מצומצמת של כמה עשרות עותקים.

החיים במרוקו לא היו קלים ליהודים שישבו בארץ זו. יהודי מרוקו סבלו מנה גדושה של תלאות ויסורים של שעבוד הגלות, של פרעות ורדיפות. חוקים מפלים ומבזים היו לחם חוקם יום־יום. רחשי הלב נעו מצד לצד, בין הבכי והעצבות של יסורי הגולה ובין האמונה והתקוה לציפיות הגאולה. תקוות אלה לגאולה הממשמשת ובאה הן שהפיחו רוח ועידוד בבני הקהילה והאירו את פניהם תוך ציפיות לגואל שיגאלם מיסורי הגלות.

החיים עמדו בסימן הפסוק ״לישועתך קויתי כל היום״. במהלך כל הדורות היתה קיימת הזדהות של הפרט עם גורלו של הכלל. הפרט והכלל חד הם. קשר הדוק זה הטביע את רישומו בפיוטים אותם כתב המשורר המצוי. הפיוט היה ויהיה תמיד בבחינת נשמתה של יהדות מרוקו. פיוטי הקודש (וגם השירה העממית) כללו בתוכם את המרכיבים שהחזיקו את יהדות מרוקו במשך מאות בשנים: עיקר בעל ערך חשוב, סם מרפא לקשיים היומיים, זיק ושביב של תקוה מפני תלאות החיים, תרופה לשיכוך כאבי הגלות. היהודי המרוקני ביושבו בבית הכנסת בארוע ציבורי או אישי, שבו נשמעו הפיוטים, היה כ״מלך במסבו״. הפיוטים רוממו את נפשו והיו דרך ביטוי לרגשותיו. בשומעו את הפיוטים, וגם כאשר הוא משתתף בשירה, הוא חווה את מועקות אבותיו במרוקו, חש את צרות הקדמונים שנשאו את סבלם בהשלמה, באהבה ובאלם. דרך השירה מתקיים מעין שיג ושיח עם בורא עולם.

הפיוט הינו בבחינת ״ארון ספרים״ הפתוח ליהודי המרוקני בו הוא מוצא מובאות, דמויים ועושר לשוני רב מהמקרא, מהמשנה ומהתלמוד, מן הדרוש ומן הקבלה. מאפיין זה בולט אצל המשוררים שמהם אפשר ללמוד עד כמה המסורת היהודית היתה טבועה חזק ביסודות שקיבלו משחר נערותם. מילות הפיוטים הן ביטוי ודרך התבטאות של משוררים בקהילות שסבלו בגלות. דומה כי הם, מצד אחד, ספוגים בדם של יהודים שנהרגו ונפגעו בגולת מרוקו, ומצד שני, ספוגים ברוחה של ארץ ישראל ־ ריח של כיסופים וגעגועים לארץ המובטחת.

מהפיוט של יהודי מרוקו ניתן ללמוד רבות על חייהם של היהודים במרוקו. בשל היעדר מקורות רגילים הופכת השירה למקור תיעודי חשוב. שירים ופיוטים רבים קשורים באירועים משמחים ובמאורעות עצובים וכואבים (כמו אסונות טבע, ימי בצורת, שנות רעב, מגפות ועוד). כדוגמה לכך אציין את הפיטנים ר׳ יעקב בן צור (פאס, 1753־1673) ור׳ דוד בן אהרון חסין (מקנס,1792־1722) ששיריהם מהווים מקור מידע חשוב על ההסטוריה של יהודי מרוקו. אציין כדוגמה את הקינה שחיבר ר׳ דוד חסין בעקבות המאורעות הקשים שהשרו אבל כבד על הקהילות המרוקניות בימי שלטונו של מולאי יזיד (1792־1790).

קינה זו נכתבה בתקופת הפרעות ביהודי מקנס ובהקדמה לקינה כותב ר׳ דוד חסין: ״קינה היא קוננתיה בשנה הנ״ל אל הרג שבעה אנשים ומהם מיחידי קהלינו, וקוננתי תמרור ארים על שפאים״. יהדות מרוקו, במשך מאות בשנים, לא עסקה בבנייה חומרית; תרבותה אינה תרבות של יצירה חומרית. אין לה ציוני דרך בתחום זה. החיים במלאח הצפוף והדחוס לא הקלו על תנאי מגוריהם. גאוות יהודי מרוקו, היתה אפוא על היצירה הרוחנית, שבה עסקו רבים מבניה ורבים מאבות אבותינו. המציאות היומיומית היתה אפורה וקשה. בתנאים מסויימים ואצל אחרים היה מביא הדבר, כנראה, להתפוררותה של הקהילה כולה, אך אצל יהודי מרוקו זה פעל אחרת. נוכחותם של היוצרים ענקי הרוח שחיו ושיצרו בגלות מרוקו נתנה טעם ותכלית לחייהם.

יוסף בן נאים בספרו ״מלכי רבנן״ כתב בפירוט רב על היוצרים של יהודי מרוקו ועל יצירותיהם. ממנין שעשיתי בספרו על היצירה של יהודי מרוקו מתברר, כי בין המאות ה־14 ועד לראשית המאה ה־20 חיברו יהודי מרוקו מעל ל־900 חיבורים (ספרים, קבצים ועוד) בתחום השירה, ההלכה, ההגות, הדרוש, הקבלה ועוד. יש להניח כי המספר הוא רב בהרבה יותר.

עושר תרבותי ומכובד זה נעלם לרבים מאיתנו, והיה חשוב לי לחשוף צד מפואר זה בתרבותה של קהילת יהודי מרוקו. מנהג ״שירת הבקשות״ הוא פרק חשוב בתרבות מפוארת זו, פרק חשוב ובעל ערך מוסף, אך לא פרק יחיד.

תקותי כי בקריאה של ספר זה ייפתח צוהר לעולמם העשיר והמרתק של יהודי מרוקו, יאפשר לדור הבנים להכיר את מורשת אבותיהם ולציבור בכללו להכיר קהילה שחזון משיחי, אמונה עמוקה ויצירה רבנית כבירה ניווטו את דרכה עד לעלייתה לארץ .

ראה:מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-הקדמת המחבר 14-11

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר