ארכיון יומי: 8 באוקטובר 2018


שרשים-משה גבאי- הדלקת נרות שבת-Lumieres du Chabbat -Lighting the Shabbat candles

הדלקת נרות שבת

אשה מברכת על נרות שבת, מאהילה בידיה ומכסה בהן את פניה.

LUMIERES DU CHABBAT

Une femme allume les chandelles du chabbat en les couvrant de ses mains et en cachant avec son visage.

LIGHTING THE SHABBAT CANDLES

A woman is blessing the shabbat candies to inaugurate the Day of Rest. She encircles them with her hands and hides her face from the Holy Presence.

C'est une très vieille coutume d'allumer les chandelles du chabbat en récitant une prière. Le Talmud consacre une étude particulière dans la massékhet chabbat a la manière de les allumer, "bamé madlikin״avec quoi peut-on allumer?" C'était le devoir de la femme parce que c'est elle qui tient la maison. Cet allumage des lumières du chabbat et une des trois mitsvot imposées aux femmes. Trois péchés provoquent la mort des femmes en couches: non-abstention de relations sexuelles pendant la période des règles (nidda), non-allumage des bougies du chabbat et non-respect de l'obligation de prélever la Hala en faisant le pain. On doit allumer au moins deux chandelles ou bougies; une pour le verset “observe le jour du chabbat pour le sanctifier" (Le Deutéronome 5:12) et l'autre pour le verset “pense au jour du chabbat pour le sanctifier" (Exode 20:8). Après l'allumage tout travail servile est Interdit, c'est par cet allumage que la femme accueille le chabbat. Pendant la prière la femme couvre de ses mains la flamme ou s'en couvre le visage pour ne pas voir la lumière divine qui plane au-dessus des bougies.

The sages devoted a special chapter to this mitzvah, “Bameh Madlikin", in the Mishnah Shabbat. This is one of the three mitzvot that the women, who spend more time at home than the men, are obliged to keep meticulously. “For three transgressions do women die in childbrith, neglect of Niddah (menstrual separation), challah (removal of piece of dough when baking), and shabbat candles. One candle stands for "Observe the Sabbath Day to sanctify it" (Deut. 5, 12) and the other for “Remember the Sabbath Day to keep it holy" (Exod. 20, 8).

מנהג עתיק בישראל להדליק נר של שבת ולברך עליו בשם ומלכות. חכמי ישראל הקדישו לו פרק מיוחד, ״במה מדליקים״, במסכת שבת. הדלקת הנר נמסרה לאשה, שהיא מצויה בבית יותר מהבעל. הדלקת נר של שבת היא אחת מג׳ המצוות שהנשים חייבות בהן. על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר (שבת ב׳, ו׳). נר של שבת לא יהא פחות משניים. אחד כנגד ״שמור את יום השבת לקדשו״(דברים ה׳, י״ב), והשני כנגד ״זכור את יום השבת לקדשו״ (שמות כ׳, ח׳). בהדלקת הנר מקבלת האשה את השבת וכל מלאכה אסורה מכאן ועד צאת השבת. בשעת הברכה מאהילה האשה בידיה על הנרות או מכסה בהן את פניה שלא לראות בזיו השכינה המרחפת מעל הנרות. כתוב במשנה: הרגיל בנר של שבת — יהיו לו בנים תלמידי חכמים (שבת כ״ג).

הסלקציה-חיים מלכה- הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים-1956-1948

והנה עוד דוגמאות : בדיון בהנהלת הסוכנות בפברואר 1954 אמר יהודה ברגינסקי :

נודע לי שרופא האמון במרוקו – ד"ר מתן קובע את גודל היחידה המשפחתית הרשאית לעלות ללא שום קשר לבעיות בריאותיות. ד"ר מתן אומר "הארץ אינה יכולה לקלוט עכשיו….ולכן צריך להחמיר". הוא – ד"ר מתן קובע את היחידה המשפחתית שהעולה יכול לפרנס…אם יש לו ארבעה ילדים – מעכב את עלייתו של האיש, מפני שלפי דבריו, לא יוכל עולה זה להרוויח לקיומם של ארבעה ילדים.

בפברואר 1953 אמר ד"ר שיבא, שאין להעלות ארצה ילדה שהייתה חולה בגזזת, משום שהיא תהפוך כאן למקרי סוציאלי ; שכן ילדה חסרת שערות לא תוכל למצוא חתן.

על הפירוש הרחב, שנתן משרד הבריאות לחוקי הסלקציה, אמר יצחק רפאל : "הפירוש הרחב שניתן לחוקי הסלקציה על ידי משרד הבריאות, הוא פירוש חבלני. בתקנות הסלקציה מנובמבר 1951 נקבע, כי 80% מכלל העלייה מצפון אפריקה תהיה עד גיל 35, ו-20% מעל גיל זה, ובתנאי שיהיו נלווים למפרנס. לכן אישר ראש מחלקת העלייה במרוקו, זאב חקלאי, לעלייה 80% עד גיל 35 מכלל מכסת העלייה המאושרת למרוקו – ואילו ד"ר מתן אליעזר אישר בחשבו על פי משפחה, כלומר פחות מ-20% " זקנים "שעברו את גיל 35. הפער בין שני החישובים עולה ממכתבו של ד"ר מתן לד"ר שטרנברג, מנהל אגף השירות לעולה, בפברואר 1953 :

קיים ויכוח ביני לבין חקלאי, חקלאי דורש ש-20% זקנים מעל גיל 35 יבוצע מכלל הגלות, ואילו אני מקפיד על 20% מכלל המשפחה. כמו כן אינני מאשר עליית הורים בני 50 אשר שלחו את ילדיהם בעליית הנוער ומבקשים להצטרף אליהם.

ד"ר מתן גאה אפוא ב "מסירותו להפריד בין הורים לבניהם…יחסם של ד"ר שיבא וד"ר מתן לעלייה ממרוקו מתבהר עוד יותר מחליפת מכתבים ביניהם, בדצמבר 1952 כותב מתן לשיבא :

הצהרות כגון זו של שרת החוץ, היום קראתי עליה בעיתון המקומי שהדפיס באותיות קידוש לבנה בעמוד הראשון, בדבר אפשרות של עלייה המונית של יהודי מרוקו – מביאות רק הפרעות ולחץ מיותר בעבודת הסלקציה…..עבדך הנאמן שמייצג את העלייה הסלקטיבית זקוק יהיה לתמיכה ועידוד מהארץ ולא להיפך, די לחץ יהיה עלי החל מחקלאי – מנהל מחלקת העלייה במרוקו – וגמור באותו יהודי המסכן שחיכה לבוא המשיח ולקיבוץ גלויות והנה – פרדוקס – יהודי ישראל אינם נותנים לו לעלות..היה בטוח שאני דרבר (דמגוג) ומנוול עד הסוף.

וד"ר שיבא עונה לו :

לידיעתך אנו מתקרבים ל-20.000 מחוסרי עבודה, גשם אין – היום ירד קצת – משכורת לעובדים משלמים בפיגור רב….הפשעים המבוצעים על ידי אחינו בני ישראל מתרבים….לכן העיקרון של הסלקציה בעינו עומד.

מוזר ! ממתי אחראי משרד הבריאות על המצב הכלכלי בארץ? ומדוע לא קיים בו רגש אחריות שכזה כאשר מדובר בעליית יהודי אירופה?

מכתב אישי נוסף, שכתב ד"ר מתן לד"ר שיבא בסוף מרץ 1953, מדגיש " אחריות זו :

" זוהי בעיקר עלייה של מקרים סוציאליים – ההדגשה במקור – וזה לוקסוס לקבל אנשים כאלה, כאשר האבטלה הגיעה כבר ל-40.000! מה לעשות ולי אין "לב יהודי" ואינני מצטער– ההדגשה במקור – על כך. אני מנסה להיות ולחשוב כאזרח פשוט". ד"ר שולמית טייב, הקפדה יתרה על כללי הסלקציה.

במכתב לד"ר שיבא היא מציינת, שגם בשנת 1951 הקפידה על סלקציה רפואית ואישרה לעלייה רק בריאים – אף שהיהודים בתוניס קראו לה "אנטישמית". במכתב התשובה כותב לה ד"ר שיבא :

אני מציין בסיפוק רב שאת שומרת נאמנות לקו שהתוונו בעת ביקורך בארץ……………..ואני בטוח שכיום יבינו שבכך אנו מקפידים הקפדה בשבע עיניים. אנו מונעים צרות מאת העולים והרס כלכלי מאת המדינה.

את השיטה המתוחכמת ביותר למניעת עליית יהדות מרוקו המציא הרופא האמון, ד"ר מתן : שיטת "שב ואל תעשה", מאחר שלא ניתן היה להעלות אף לא יהודי אחד ללא חתימת הרופא האמון על כרטיסו הרפואי, לפיכך "לא היה לו זמן" לחתום על תיקים רפואיים.

כשביקר במרוקו ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, שאל את ד"ר מתן מדוע אינו בודק מועמדים ואינו חותם על תיקים רפואיים, ועל כך ענה לו הרופא :

"סבורני שכל היהודים פה לוקים במחלות ממחלות שונות ואין כל טעם לערוך להם בדיקות רפואיות….אני חושב שאין להעלותם לישראל. הם אינם יודעים ואינם יכולים לעבוד וכל תועלת לא תצמח מהם"

על כך אמר ברגינסקי : "היה ברור לי שלפנינו אויב ויש להפסיק מיד את פעולתו".

במרץ 1953 סיים ד"ר שיבא את תפקידו כמנהל הכללי של משרד הבריאות, לאחר שקבע והשריש את מדיניות משרד הבריאות כלפי העלייה מצפון אפריקה ; אך ד"ר בטיש שהחליפו המשיך את מדיניותו.

בשנים 1951 – 1952, מילא את תפקיד שר הבריאות יוסף בורג ; ובשנים 1952 – 1955 – יוסף סרלין. עמדות שני השרים היו פסיביות, ומשתי סיבות משלימות : גם הם תמכו בסלקציה זו; ומאחר שמדיניותם זו בוצעה על ידי ד"ר שיבא הדומיננטי, לא מצאו מקום להיות אקטיביים יותר. יוסף בורג לא הסכים להתראיין, בטוענו שאין לו מה לתרום בעניין הסלקציה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ראה: הסלקציה-חיים מלכה-1998-עמ'142-139

יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק א' וב' משלובים.מ.ד.גאון

מתפלת מוסף לרגלים וימים נוראים.

מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו
ואין אנו יכלים לעלות וְלֵרָאות ולהשתחוות לפניך בבית בחירתך, בנוה
הדרך, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו מפני היד שנשתלחה במקדשך.

יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו מלך רחמן שתשוב ותרחם
עלינו ועל מקדשך ברחמיך הרבים ותבנהו מהרה ותגדל כבודו,

גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע, והנשא עלינו לעיני כל חי,

וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ.

והביאנו ה׳ אלהינו לציון עירך ברנה ולירושלים עיר מקדשך בשמחת עולם.

בנה ביתך כבתחלה כונן בית מקדשך על מכונו,

הראנו בבנינו, שמחנו בתקונו, והשב כהנים לעבודתם,

ולויים לשירם ולזמרם. והשב ישראל לנויהם.

 

מתקופת התנאים והאמוראים.

אשמנו מכל עם בושנו מכל גויי גלה ממנו משוש דוה לבנו בחטאינו

הֻחבל אֶוְיֵנו ונפרע פארנו זבול מקדשנו חרב בעוינינו
טירתנו היתה, לשמה יפי אדמתנו לזרים כחנו לנכרים.

לעיננו עשקו עמלנו ממושך ומורט ממנו נתנו עלם עלינו

סבלנו על שכמנו עבדים משלו בנו פורק אין מידם.

רחם ה׳ אילהינו עלינו:

ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל הר ציין משכן כבודך
ועל היכלך, ועל מעונך, ועל דבירך ועל הבית הגדול והקדיש שנקרא

שמך עליו.

ומלכות בית דוד משיחך תחזירנה למקומה במהרה בימינו,

הרחמן הוא .יחיינו ויזכנו ויקרבנו לימות המשיח ־־ולבנין בית המקדש.

 

ר׳ יוסי ב יוסי:

מכורי בלא הון פדויי בלא כסף סֹלו למַטֵה כמים לב המלוכה
נמכרו יונים לבני יוָנִים וְרִחֲקום מעל גבול מלוכה
נֵאֲרו ברית ודת והמרידו עם באל ומגרום בלא כח מכהני מלוכה
עשה לך בציון שם נוראות כאז תצליחנה בכסא מלוכה
עורר והקץ משוש כל הארץ וכונן כסאך בקרית מלוכה
פני מאור לבנה וחמה תחפיר ויבושו עובדימו בשאתך מלוכה

תחליף אלילים תשגב לבדך תִקָרֵא נצח יחיד במלוכה.

 

אנוסה לעזרה אמצא נגדי אל קרוב לי בעת קראי בקול
אשר בעדת אל בקרבי נצב ופה במקדש מעט אצפצף לוי בקול
בקרני דרשני שה פזורה אני, נגזרתי ונאלמתי בלי להרים קול
באמור גוזזי: נדחה היא, שומרה וצלה לא ישאג בקול

פקד צפור בית דרוש יונת אלם תקע למו בשופר ושרק למו בקול
תרעם לבוזזי תתקע בשופר בסערות תימן אז ילך קול.

 

הערת המחבר: חי במאה השמינית לספירה הרגילה. הוא יחשב לראשון בזמן לכל הפיטנים העברים הידועים לנו. זמנו ומקומו של ר' יוסי בן יוסי לא נודעו בבירור אך יש יסוד לשער, כי מקום מושבו היה בא״י וחי בדורות הגאונים הראשונים. ראה׳ דברי ימי ישראל לגרץ־שפ״ר חלק ג' דף '53 יצירתו הספרותית החשובה ביותר, הוא הפיוט ״סדר העבודה ליום הכפורים״. ע"כ

 

ר׳ אלעזר הקליר: קינות לתשעה באב

 

בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן ויֵילִילוּ בָּנַי. 
בְּלֵיל זֶה חָרַב בֵּית קָדְשִׁי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי. 
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי. 
וְיִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ:

בְּלֵיל זֶה תְּיַלֵּל מַר עֲנִיָּה נֶחְדֶּלֶת.
וּמִבֵּית אָבִיהָ בַּחַיִּים מֻבְדֶּלֶת. 
וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְנִסְגַּר הַדֶּלֶת. 
וְהָלְכָה בַּשִּׁבְיָה בְּכָל פֶּה נֶאֱכֶלֶת. 
בְּיוֹם שֻׁלְּחָה בְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְאוֹכֶלֶת. 
וְאֵשׁ עִם גַּחֶלֶת. יָצְאָה מֵאֵת יְיָ. בליל זה:

בְּלֵיל זֶה הַגַּלְגַּל סִבֵּב הַחוֹבָה. 
רִאשׁוֹן גַּם שֵׁנִי בֵּיתִי נֶחְרְבָה. 
וְעוֹד לֹא רֻחָמָה בַּת הַשּׁוֹבָבָה. 
הֻשְׁקְתָה מֵי רוֹשׁ וְאֶת בִּטְנָהּ צָבָה. 
וְשֻׁלְּחָה מִבֵּיתוֹ וְגַם נָשְׁתָה טוֹבָה.
גְּדוֹלָה הַשִּׂנְאָה מֵאֵת אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ. 
וּכְאַלְמְנוּת חַיּוּת כְּאִשָּׁה נֶעֱזָבָה. וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְיָ. בליל זה:

בְּלֵיל זֶה קָדַרְתִּי וְחָשְׁכוּ הַמְּאוֹרוֹת. 
לְחֻרְבַּן בֵּית קָדְשִׁי וּבִטּוּל מִשְׁמָרוֹת. 
בְּלֵיל זֶה סַבּוּנִי אֲפָפוּנִי צָרוֹת. 
וְגַם קָרָא מוֹעֵד בְּדִין חָמֵשׁ גְּזֵרוֹת. 
בְּכִי חִנָּם בָּכוּ וְנִקְבַּע לְדוֹרוֹת. יַעַן כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת יְיָ. בליל זה:

בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ בוֹ חָמֵשׁ מְאוֹרָעוֹת. 
גָּזַר עַל אָבוֹת בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת. 
וְדָבְקוּ בוֹ צָרוֹת מְצֵרוֹת וְגַם רָעוֹת. 
יוֹם מוּכָן הָיָה בִּפְגֹּעַ פְּגָעוֹת. 
וְהֶעֱמִיד הָאוֹיֵב וְהֵרִים קוֹל זְוָעוֹת. קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְיָ. בליל זה:

 

כִּי אֵיךְ אֶשְׂמַח וְקוֹלִי מַה אָרִים הֵן עוֹלָלַי נִתְּנוּ בְּיַד צָרִים 
לָקוּ נְבִיאַי וְהִנָּם מֻגָּרִים גָּלוּ מְלָכַי וְשָׂרַי וְכֹהֲנַי בְּקוֹלָרִים 

מְלוֹן מִקְדָּשִׁי בַּעֲוֹנִי נָדָד דּוֹדִי מֵאָז בָּרַח וַיֻּדָּד 
נֹעַם אָהֳלִי בְּעַל כָּרְחִי שֻׁדָּד רַבָּתִי עָם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד 

 

{{שָׁמֵם מִקְדָּשׁ מִבְּלִי בָאֵי מוֹעֵד}} {{עַל כִּי יְדִידִים נִתְּנוּ לְהִמָּעֵד}} 
{{תְּשִׁיבֵם כְּמֵאָז סוֹמֵךְ וְסוֹעֵד}} {{תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָא מוֹעֵד}} 

חי זמן מועם אחר ר' יוסי בן יוסי׳ הוא חבר פיוסים לכל חג׳ באחד מהם חתם
״אליעזר ברבי קליר מקרית ספר״׳ מכאן ראיה שהקליר היה בן ארץ יהודה, כי קרית ספר

היתה עיר סמוכה לחברון. ראה ביהושע פרק ס״ו פסוק ס״ו• וכן בשופסים פרק א• פסוק י״א. ע"כ

ר׳ שפטיה

ישראל נושע ביי תשועת עולמים גם היום .יושעו מפיך שוכן מרומים .

שעריך הם דופקים כעניים ודלים צָקוּן לַחֲשָׁם קשב יד, שוכן מעֻלים
פחודים הם מכל צרות ממחרפיהם וממגדפיהם נא אל תעזבם אדוני

אלהי אבותיהם

טובותיך יקךמו להם ביום תוכחה, ומתוך צרה המציאם פדות ורוחה.

יושעו לעין כל ואל ימשלו בם רשעים, כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון
מושיעים.

הקשיבה אדון לקול שועתם ולמכון שבתך השמים תעלה תפלתם

הערת המחבר: חי בימי הקיסר הביצנטיני בזיליום המוקדוני׳ בשנת 867 לספירה הרגילה. לפי
אגדה ידועה השמיד בזיליוס קיסר הרבה קהלות יהודים, וחמש מהן נצלו בהשתדלותו של
רבי שפטיה אשר רפא את בתו המשוגעת של הקיסר הזה. שמו של המשורר חתום בראשי
חרוזי הפזמון היחיד ששרד ממנו, והמתחיל בפסוק מישעיה ״ישראל נושע בה' תשועת עולמים

חי באטליה הדרומית בסוף המאה התשיעית משערים כי הוא בנו של ר' שפטיה הנ״ל

 

 

אמתי בן שפטיה

איך מכל אמות השפלתי עד תהומות ומיום שנתתי לשמות אין עזר
ותקומוית.

מדוע כל שכנים מתוך חרבותיהם נבנים ואני כמה שנים בוכה על שני

חרבנים

תרבוכות כל בנות בשמחה ובנגינות ובנות יהודה וישראל האנונוית

תמיד בנהי וקינות.

יודעי בי מלעיבים: מה לכם עניים ועלובים, כי מקדם כבנים חשובים
ועתה ככלי ריק וכלבים.

חזוֹת קץ גלות, עד מתי אתם בסכלות, הלא תדעו בפלילות כי תקותכם
הבל והוללות.

זאת בעת אשמע עיני דמוע תדמע, במר נפש אזעק ואשמע, עד אנה ה׳

שועתי ולא תשמע.

קדוש שוכן ערבות תפלותינו תהיינה ערבות אשר הראיתנו צרות רבות
הראנו נא נחמות טובות.

אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר בנויה על תלה ועיר אלהים

מָשְׁפֶּלֶת עד שאול תחתיה.

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעתנו בנאדך להיות
ותצילנו מכל גזרות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות

הערת המחבר: חי באיטליה הדרומית בסוף המאה התשיעית: משערים כי הו בנו של ר' שפטיה הנ"ל.

 

ר׳ משולם בן קלונימוס: גאולה

ברח דודי אל מכון לשבתך ואם עברנו את בריתך
אנא זכר אִוּוּי חֻפתך הקם קֹשט מלתך
כונן משוש קריתך העלותה על ראש שמחתך

 

ברח דודי אל שָלם סֻכָּך ואם תעינו מדרכך
אנא הצץ מחרכך והושע עם עני ומתכך
חמתך מהם לשכך ובאברתך קלה להסתוכך

 

ברח דודי אל מרום מראשון ואם בגזעו בכחשון
אנא סכות צקון לחשון דלתי מטבוע רפשון
גאל נצורי באישון כאז בחדש הראשון —

 

ר׳ חסדאי אבן שפרוט.

אזכרה אותות מני קדם ורוב עברה ורעל אגמאה
בהיות האום רבוצה על עדניה ועל שמריה קפואה

רק דגולה היתה והנה זרויה לכל רוח ופאה

שמש שזפתה ותך עליה ומנוח לא מצאה.

 

נולד בשנת ד״א תרע״ה (519) לערך׳ בעיר יאין׳ ספרד מת בשנת תש״ג(099> בקורדובה. אביו שהיה איש עשיר ונכבד בעמו למדהו שפות ־עברית׳ ערבית ורומית׳ ויחד עם זה את חכמת הרפואה• חכמתו זו העמידתהו לפני הכליף עבד אל רחמן השלישי ויהי לרופא בחצרו• מחמת היותו בקי גם בהליכות המדינה התעלה עד מהרה לראש השרים׳ ובו
בזמן היה יועצו של המלך בכל עניני ממשלתו• נוסף לכל עבודותיו ותפקידיו שרת גם בתור גזבר למכס הסחורה הבאה מן החוץ׳ ומם הספינות הנכנסות לנמל קורדובה• גדולתו ועשרו היו לו למעוז ולמשגב לבני עמו׳ ויוכתר על ידיהם לנשיא• בלאו הכי השתדל ר' חסדאי להסיב את מצבם החמרי והרוחני אף החזיק בידי חכמי ישראל בכל הארצות• הוא בא בכתובים עם כמה מגדולי הרבנים בבבל ובקירואן׳ והעניק להם מטובו׳ ובאמצעותם השיג את ספרי התלמוד ומפרשיו• ר' חסדאי הנשיא תמך בישיבות סורא ופומבדיתא• על פי בקשתו שלח לו ר' אדונים בן תמים דונש מקירואן את ספרו׳ על העבור וקביעת המועדים למען לא יהיו בני ספרד תלויים בענין זה בישיבות בבל• הוא הזמין אליו את המדקדקים מנחם בן סרוק ודונש בן לברט לשבת עמו ולהפיץ את חכמת לשון עבר בארצו׳ ויספיק להם את מחסורם ביד נדיבה• בימיו בא ר' משה בן חנוך השבוי לקורדובה׳ והנשיא תמך בידו ליסד שם ישיבה׳ על ידי כך משך השפעת התורה מבבל לספרד• תוך כדי מעשיו הטובים נתן את לבו לדעת שלום אחיו בכל ארצות פזוריהם׳ ובשמעו בסוף ימיו כי יש ליהודים מלוכה מיוחדת בקצה אסיה-היא מלכות הכוזרים׳ לא נח ולא שקם עד אשר בא עם אדוניה בכתובים•
(אוצר ישראל לי״ד איזנשטיין כרך ד'׳ עמ׳
3°6)•

שמואל ב״ר אברהם אבוהב

יליד המבורג בשנת ש״ע (1610) נפטר בוינציה, א׳ אלול תנ"ד (1694). מתלמידי ר׳ד
פ׳ראנקו מנדס ואח״כ חתנו. רב ור״מ בישיבת וירונה ואח״כ בוינציה. נודע בשם רש״א או
רשב״א. בלשן ומקובל. רוב ימיו בלה בתעניות וסגופים ויהי רודף צדקה וחסד. שמו נשא
בפי כל רבני איטליה, ובשנת 1650 הוזמן לרב בוינציה. בהיותו כבן פ׳ שנה גזר על עצמו דין
גלות, ויותר על כסא רבנותו ויחל נודד ממקום למקום, כמה שנים. בערוב ימיו חזר לוינציה.
נלחם בתוקף כנגד תנועת ש״ץ, ורדף באף ובחימה את נושאי כליה.

חבוריו א. דבר שמואל, שו״ת, בסופו נ׳ פרקים ע״ד נתז העזתי, נדפם וינציה ש׳ תס׳ב.

ב. ספר הזכרונות, תקונים ומנהגים ודינים, נדפס בוינציה ש׳ תי״א. ג' דרשות, כ״י. ד. קצור משנה תורד.

אברהם ב״ר שמואל אבולעפיה

לפרקים יכונה גם בשם רזיאל. יליד סראגוסה בשנת 1239. אח״כ עבר עם הוריו לטולידו.

בן י״ח התיתם מאביו. חנוכו וסביבתו השפיעו עליו ויהי לבעל דמיון. ענין רב מצא בלמודי
הקבלה וזו הניעתו לעזוב את ארץ מולדתו בכדי לתור ולבקש את הנהר סמבטיון, עשרת
השבטים, בני משה וכו'. בדרך נדודיו התעכב זמן מה בקורפו, יון, ובשנת ה״א כ. הפליג משם
לעכו עיר החוף של א״י בעת ההיא. ימי ישיבתו בה לא ארכו, לרגל המלחמות שהתנהלו אז
בין הנוצרים אשר שלטו ברוב ערי א״י ובין המושלמים במצרים, ויוכרח לחזור לאיטליה. שוב
עבר דרך יון ובה נשא אשה. בקאפואה למד פילוסופיא, מפי ר׳ הלל מוירונה, בע״ס
״תגמולי הנפש״. רוב ימיו עברו עליו בסגופים וצומות, נדודים ושאיפות לקרב את הגאולה.
התרחק מכל תענוגי תבל בהחלט. הוא האמין בכחו והזיתו, ויחשוב כי נקרא מאת ההשגחה
העליונה להפיץ את אחדות הבורא בקרב בני עמו. בהתלהבותו העצומה התיצב בפני האפיפיור
ניקולאוס השלישי ויציע לפניו תכניתו המובילה לגאולת ישראל. עוד הרחיק לכת, בהעיזו
לומר לו כי עליו לרדת מכסאו לכבודו של מלך המשיח ההולך וקרב. בעקב זה נרדף ונאסר,
ובהשתחררו לקח מקל נדודים בידו, ובדרך גלותו מת. חבר כ״ו ספר, כלם בעניני קבלה,
אחדים מהם נדפסו ורובם עדין בכ״י.

ואלה חבוריו הידועים ביותר: א. ספר הישר, קבלה בתפלות נוראות כ״י אוצה״ס

אליהו חיים אבולעפיה

מרבני טבריה. הובא זכרו בספר תולדות אליהו להרה״ג יוסף ילוז נ״י, והוא מונה אותו
בין ידידי אביו הרב ז״ל. ובפטירתו בכ״ד אלול תרפ״ז, קשר עליו הראב״ד אליהו ילוז מספד
מר, וידרוש עליו ומעלותיו. (תולדות אליהו עמ. 77.)

אליהו יעקב אבולעפיה

מרבני אזמיר. אחת מתשובותיו הובאה בס׳ ״וישב יוסף״, להרה״ג הראב״ד יוסף נסים
בורלא חלק יורה דעה עמ. כ״א ע״ב. ונזכר בסופה אזמיר. וראיתי פס״ד גדול שלו בס' כבוד
יעקב סי׳ י. עמ. ל״ב שנקרא גם אתם קשות. כולל שו״ת של רבני א״י בנדון ר׳ יעקב עקריש
שאבד עצמו לדעת. נדפס באזמיר שנת תרנ״ב.

דוד בן אליהו אבולעפיה

יליד גליפולי י״ב סיון תרנ״ג. למד בביה׳ס של חברת כי״ח, ובקר גמנסיא בקושטא.

אח״כ עבר אל המכללה ושמע בה שעורי משפט. בהשלימו את חוק למודיו מלא שרותים שונים בצבא
התורכי. עלה לארץ בשנת תרפ״א והתישב בירושלים. כיום עו״ד בעל שם, שעתידו לפניו.
בתרצ״א תרצ״ב, נמנה בין עסקניה ומנהיגיה של עדת הספרדים בעיה״ק. בה בעת מלא תפקידים
צבוריים שונים. ביניהם יזכרו: היותו סגן יו״ר בועד הקהלה העברית, חבר הועד הלאומי
ליהודי א״י וכו'. מטבעו אדם צנוע, נוח לבריות, ישר בדעותיו ובהליכותיו. בראשית תרצ״ד
יסד שכונה חדשה, היא ״רמת דוד״ בקרבת בית וגן. ע״י כך קשר את שמו הטוב למפעל ישובי
עירוני מועיל.

חזקיה דוד אבולעפיה

נזכר בתעודות עתיקות שונות. מ״כ בירושלים, ביום ז, חשון תקל״ג, ונקבר בהר הזיתים
ליד קבר זכריה. ואולי הוא מחבר ספר בן זקונים הכולל ו' פרקים בכללי התלמוד ושירים
ומליצות בשם וידבר דוד, וקינות ופתוחי מצבות בשם ויקונן דוד וכו'. נדפס בליוורנו
ש, תקנ״ז.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר