ארכיון יומי: 10 באוקטובר 2018


יהדות מרוקו פרקים בחקר תרבותם מאת יששכר בן־עמי-נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו

יהדות מרוקו

פרקים בחקר תרבותם

מאת

יששכר בן־עמי

הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשל״ו

נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו

א. מבוא

ספרו של סטוצ׳בסקי יהויכין, ״הכליזמרים״  תרם תרומה חשובה לחקר הנגנים היהודים. עבודה זו חשובה במיוחד בגלל הצד החברתי שבמחקר זה, היינו הקשר הפונקציונלי בין הנגן היהודי והחברה שבסביבתו. אולם לנגנים היהו­דים בצפון אפריקה מוקדשים בספר רב־מידות זה ס״ה שני עמודים (51—52).

הערת המחבר: החומר המוגש כאן נאסף על ידי במסגרת עבודת שדה שארכה חמשה חודשים, בהם ביליתי אצל עו¬לי מרוקו, עוד בהיותם במחנה ארינאם שבמרסיל. בתקופה זו הוקלטו למעלה משמונים מנגינות עמ-מיות הקשורות בעיקר לחתונה, בערבית מרוקנית וכן בברברית.ע"כ

אם איסוף מנגינות יהודיות מצפון אפריקה החל לפני כשני דורות ונמשך עד היום, הרי פרטים על הנגנים וההווי הקשור להם חסרים לגמרי.

לפני שאדבר על הנגנים, עלי להקדים ולספר על המוסיקה היהודית במרוקו. במסגרת מאמר זה לא נוכל לבדוק אם קיימת מוסיקה יהודית מקורית. אם כן, הרי היא מוגבלת רק בתחום המוסיקה הדתית. השפעת המוסיקה הערבית בו­לטת מאוד הן בתחום כלי המוסיקה והן בנושאיה. ברם, ניתן לציין שתי שכבות שונות לחלוטין ביחס למוסיקה המנוגנת על ידי יהודי מרוקו, זו של תושבי הערים, המושפעת מהמוסיקה הער­בית, וזו של תושבי האטלס. אלה האחרונים הושפעו מאוד מהברברים וסיגלו לעצמם הן את כליהם והן את הצורה המיוחדת בה מתבטאת שירתם, אליה נחזור מאוחר יותר.

המושג ״מוסיקה ערבית״ אינו ברור לגמרי, ואינו מקיף למעשה את הערבים בלבד, כי נוהגים לכלול בו גם לא־ערבים, כגון ברברים, פרסים וכו'. השוני במסגרת המוסיקה הערבית באזורים שונים גדול יותר מזה הקיים בין האמנות המוסיקלית הצרפתית לעמיתה האיטל­קית או הגרמנית. לכן, נכון יותר לדבר על חטיבות מוסיקה ערבית, כגון חיג׳אז, עיראק, מצרים וכו', לעומת מוסיקה אנדלוזית, מרוק­נית, ברברית וכו'. נטיה זו להבדלה נמצאת אצל חוקרים חדשים. דעה מנוגדת לזו מובעת על ידי ארלנג׳ה- Erlanger: La musique arabe – במחקריו השונים.

להקות נגנים מאורגנות קיימות רק בערים. להקות אלו מנגנות מוסיקה מיוחדת, בעלת מסורת עתיקה המכונה ״מוסיקה פאסית״, היינו מעיר פאס, ובמיוחד מוסיקה אנדלוזית. בכל צפון־אפריקה, מרבאט ועד טוניס, שומרת האוכלוסיה הערבית והיהודית ואוהבת את המוסי­קה הזו. מוסיקה זו היא השלטת בחברה הגבוהה, והיא היא הנשמעת בשמחות השונות. רק בסוף המאה השמונה־עשרה הוחל באיסופה על ידי מוחמד אבן אלחסן אחאייק. ״הנגנים בצפון אפריקה שומרים עדיין את 24 המודוסים (ה׳נובאת׳) של המוסיקה האנדלוזית״ כותב ארלנג׳ה. עלינו לציין, שהנגנים היהודים והערבים במרוקו שמרו רק אחת־עשרה ״נובאת״. כל ״נובה״ מתחלקת לחמשה ״מיזאן״. כל נובה מתאימה לשעה מסויימת ביום.

להקות נגנים אלו מורכבות בדרך כלל מגב­רים או רק מנשים. כל אחת מתמחה בביצוע רפרטואר מסויים. להקות עירוניות אלו נקראות ״רבאעאת״. היהודים מכנים את הנגנים בשם ״דנאדנייה, אליין או משמעין״. המושג ״דנאדני״ מוסב למי שמנגן בכלי. נוהגים להבדיל במגרב בין ״אלה״ שהיא מוסיקה חילונית ובין ״שאמעה״ שהיא מוסיקה בעלת רוח דתית מבלי להיות ליתורגית. זו האחרונה מושרת ללא ליווי כלי־נגינה.

הבה נראה מאילו כלים מורכבת להקה כזו. ראשית יצויין ה״עוד״, ממשפחת כלי המיתרים, שפורטים עליו באצבע ולא במפרט. ל״עוד״ ה­מרוקני ששה מיתרים ומנגנים עליו כשהכלי נשען על הברך הימנית. אחר־כך בא ה״רבאב״ המורכב מתיבה עשויה מחטיבת עץ אחת. ל־״רבאב״ יש גב קמור. ה״רבאב״ המרוקני הוא בעל שני מיתרים המכוונים באינטרוואל של קוינטה, והמרוחקים זה מזה מרחק של שני סנטימטרים. אחר־כך באה ה״כּמנז׳ה״, השונה מה״כּמנז׳ה״ העתיקה. משעינים את הבלי על הברך ומנגנים בו בקשת. יש עוד ה״טאר״ שהוא מעין תוף מרים. זהו כלי נפוץ מאוד אצל הברברים. אין משפחה כמעט בלי כלי זה. ה״טאר״ עשוי ממסגרת של עץ ועליה דיסקיות קטנות מפח.

הנגנים במרוקו ובאלג׳יריה מסבירים את המלה ״כּמנז׳ה״ כך: ״אל כּאמל ז׳ה״, ז.א. המושלם בא, הגיע.

מענין להביא מדברי הצייר דילקרוא, המתאר כך להקת מנגנים ששמע בביקורו בשנת 1832 בחתונה יהודית בטנג׳יר: ״…הם היו מגרדים ללא רחמים במעין כנור בעל שני מיתרים האופייני לארץ זו והמשמיע יותר רעש מאשר צליל. היו להם עוד הגיטרה המאורסקית שהיא כלי נחמד מאוד בצורתו ושצליליו דומים לאלה של המנדולינה. הוסיפו לכך את התוף הבאסקי המלווה את השירים…״

הלהקות היהודית

הערים מוגאדור, מרקש ופאס הצטיינו בנגנים יהודים שכמה מהם הגיעו לפרסום במרוקו. מקו­בל לומר שכל שולטן החזיק ״נגן יהודי שלו״. כך ידוע שהשלטון עבד אל־עזיז, שמלך בשנים 1894—1908, נטה במיוחד חסד לנגנים יהודים.

במוגאדור פעלה ה״רבאעה״ של דידי בן סוסי, שהיתה מאוד מפורסמת. כפי שהשם רומז היה מוצאו של דידי מסוּס. להקה זו פעלה קרוב לשלושים שנה. איתה פעלו גם יעקב דמנטי, לאמור מהעיר דמנט, בבא זוּאַק. יש לציין עוד את להקתו של יוסף זדידי שפעלה גם היא באותו זמן. אחד מרכזי הלהקות המפור­סם ביותר בראשית המאה הנוכחית, ושחינך כמה מהנגנים היהודים, היה המוסלמי מהדי בן סוטה, שנהג לכלול נגנים יהודים רבים בלהקתו.

בבא זוּאַק: זהו כינוי לאדם העוסק בקישוט. נגן זד, התפרסם במוגאדור ובימיו האחרונים בקזבלנקה בקישוט בית הכלה והחתן. במותו נעלמה אמנות זו.

ראה: יהדות מרוקו-פרקים החקר תרבותם-יששכר בן עמי.הוצ' מס תשל"ו-עמ'רכג-רכד.

ציון וירושלים בשירת ספרד. נחמיה אלוני הגלות תחת שלטון האסלאם.

ציון וירושלים בשירת ספרד. נחמיה אלוני

הגלות תחת שלטון האסלאם.

לאמיתו של דבר הייתה גלות אפילה ושחורה לבני ישראל בארץ ספרד ובארצות המזרח בימי השלטון המוסלמי, כמו שהייתה לבני ישראל בכל גולה וגולה בארצות תחת שלטון הנוצרים. לאמיתו של דבר לא היה מעולם שוויון זכויות ליהודים יושבי ארץ ספרד, והתייחסו אליהם כמו לנוצרים ולתושבים המקומיים המשועבדים. סבלה השכינה בארץ ספרד גלות כמו בכל גולה וגולה, ודיברנו ערבית וכתבנו ערבית, ופיתחנו חכמות ומדעים בלשון הערבית. שילמנו את המס המיוחד המוטל על בני דתות אחרות המכונה הג'יזיה, כמו הלא מוסלמים, הנוצרים והכופרים הזרים. היינו נחשבים לאנשי חסות של השלטון המוסלמי, והיינו מכונים, "אהל אלד'מה". בתי הכנסת של היהודים היו ברחובות הצדדים ובסמטאות. נאלצנו לעסוק במקצועות מדרגה שנייה, ואילו במקצועות החרושת והצבא עסקו הערבים. אף היינו נתונים לרדיפות ולפרעות סמויות וגלויות, כמו בכל גולה וגולה.

נזכיר כאן שורה לא קטנה ולא קצרה של פרעות בישראל באימפריה המוסלמית, והן רק מעטות שהגיעו לידיעתנו, ויימנו תחילה אלה שהיו בארץ ספרד, ואחריהם רק פעם אחת מהרבה בארץ ישראל ורק פעם אחת באפריקה הצפונית. וכולם נתחוללו בתקופת השיא של תור הזהב, במאה הי"א ובמאה הי"ב, והרי אלה הם ימיהם של גדולי ישראל בארץ ספרד, ששימשו במשרות רמי מעלה בתור ראשי הפקידות העליונה, וכבר הזכרנום כגורמים לדעה המשובשת של השלטון המוסלמי "הסובלני" :

1 – הפרעות הראשונות אירעו באחרית ימיהם של שליטי בית האומייה, בשנת 1011 בעיר הבירה קורדובה. בפרעות אלה שפרעו הברברים נהרגו ונרצחו אלפים רבים של תושבים, וביניהם היו רבים מבני ישראל, ובין הנמלטים על נפשם היו רב שמואל הנגיד ורב יונה ג'נאח, גדול בלשני ספרד, אשר מצאו מחסה בעיר מאלגה. וגם בן דורם, רבי יהודה אביו של רבי שלמה אבן גבירול, גדול המשוררים הספרדים, אשר נולד בעיר מלאגה. והרי מלים בודדות מתיאור ארוך של הפרעות האלה :

"הברברים הפראים שדדו ואנסו ורצחו בכל שכונות העיר הגדולה. הם לא חסו על זקנים נשואי פנים ולא על עולי ימים….נרצחו בראש חוצות, ועולים ויונקים נשתפכה נפשם אל חיק אמותם. בכל שעה פלחו זעקות את חלל האוויר, וירב תַּאֲנִיָּה ואניה. משהספיקו להוציא מן הבתים ההדורים של עשירי קורדובה הכסף ואבני החן, התכשיטים והכלים היקרים, העלו אותם באש "

פרעות אלו היו בכל תושבי העיר, אולם אין ספק בעיני, כי ראשונים לקורבנות אלה היו בני עמנו היושב בגולה. וייאמר כאן : הפורעים בפרעות אלה היו הברברים, אשר באו לחצי האי האיברי מצפון אפריקה, והיו מוסלמים קנאים קיצונים ושונאי ישראל מובהקים, כפי שנראה להלן.

2 – הפוגרום השני הגדול היה בעיר הבירה גראנאדה של מדינת הברברים ושליטיהם הזירידים, אשר בימי חבוס ובנו באדיס, שימשו כווזירים רב שמואל הנגיד ובנו יהוסף הנגיד. בימי שלטונו של באדיס נערך הפוגרום ביהודי גראנאדה. בפרעות אלה נהרגו ונרצחו על ידי הברברים מאות שמפחות יהודיות, ואולי גם אלפי משפחות.

בספר "שבט יהודה" מובא "בעיר הגדולה גראנאדה העלילו עלילה על רבי יוסף הלוי, ונהרג הוא וכל הקהל איתו יתר על אלף וחמש מאות בתים "

בין הנרצחים היה הווזיר, ממלא מקומו של אביו במשרה זו רב שמואל הנגיד, רב יהוסף, בצורה משפילה ביותר, אחרי שמצאוהו מסתתר בתוך מחסן הפחמים של ארמונו של מלכו באדיס, והוא שחור ומושחר ככושי בתור הסוואה, כדי שלא יכירוהו ויחשבוהו כעבד הארמון. והרי תיאור של ההיסטוריון בימינו :

"ואחרי שכילו את חמתם בגופת הווזיר השנוא….פרצו לבתים, והחלו המלאכת ההרג והשוד…פה נדקר זקן, שם נתלתה אישה במריש ( [ארמית: מָרֵישָׁא] קוֹרָה, לוּחַ עֵץ צַר וְאָרֹךְ לְבִנְיָן (לְגַג, לְפִגּוּמִים וְכַדּוֹמֶה):

פה עשה בליעל זממו באישה צנועה, וחברו עשה זממו בבתה, ומששבעו שחטו אותן כתרנגולות, ושם התגלגלו גופות תינוקות…שלוליות דם נשפכו לאמצע הרחובות….ובינתיים הובילו את הביזה….באותה שבת שחורה נהרגו מאות מיהודי גראנאדה ".

3 – בין הפרעות הראשונות לבין הפרעות השניות, קרה גם מאסרו של יקותיאל בן יצחק אבן חסאן, המכונה גם בשם אלמתוכל אבן קברון, בשנת 1038, ואם קרה המאורע בולנסיה, הרי שהיה בימי עבד אלעזיז מנצור 1021 – 1061. בפקודת מלכו נרצח בעל המשרה הגבוהה בפקידות העליונה של השלטון. כל מאורע של עונש כזה גרר תמיד גם פרעות בבני עמו, ונמצא, כי המאה הי"א היו פרעות בישראל לכל הפחות פעם אחת בכל דור ודור 1011 –  1038 –  1066.

4 – בימי שלטונו של אלחאכם אבו עלי מנצור 996 – 1020, הכליף הפאטמי בארץ מצרים, היו פרעות ביהודי מצרים וכל מיני רדיפות, אשר יכלו לשמש דוגמה טובה לאבן עבדון בארץ ספרד. והרי מלשונו של היסטוריון לא יהודי על רדיפות ופרעות אלה :

"במשך הזמן של שלטונו היה להם חלק ברדיפות חסרות טעם. הם נאלצו ללבוש בפרהסייא בגדים מיוחדים בצורת מדים. בבתי מרחצאות נאלצו היהודים להלך בפעמונים על צוואריהם או לענוד דמות עגל בלכתם ברחובות העיר, ודמות זו רומזת למאורע בתולדותיהם של היהודים בתקופה קדומה מאוד. אף הוא ציווה לשרוף את בתי הכנסת של היהודים בפרבר מגוריהם.

לאותה תקופה שייכת "מגילת מצרים" לשמואל בן בושענא השלישי של עלילות שווא, אשר העלילו תושבי המקום בשעת לוויה שנערכה לפוטיאל החזן והיו מאורעות אלה לפי ההשערה בשנת 1012.

5 – פרעות ביושבי ציון וירושלים. בימי שלטונו של הכליף הפאטימי האמור ערכו צבאותיו פרעות איומות בארץ ישראל, כפי שנודע לנו מפיוט ליוסף בן אביתור שטנאש. בני עמנו נמכרו למצרים להיות שואבי מים וחוטבי עצים, עבדים וסבלים. רצחו ושחטו זקנים ויונקים, ולא חסו על נשים הרות. כפו עליהם שמד ומאכלות אסורים. אנסו נשים ובתולות, ואחר כך מכרום לשפחות. הרסו בתיהם ושרפו את נוויהם ובתי כנסיותיהם. משנים עשר בתים פתוחים אחד עשר במלים " בכו " או " בכו בכה ".

ראה:מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי הוצ' מאגנס תשמ"ב-242-239

יהודי המזרח בארץ ישראל-מ.ד. גאון- חלק ב'

חיים בן דוד אבולעפיה

יליד טבריה. חי בה באמצע המאה הי״ח. תלמיד הרב יצחק הכהן רפאפורט בע״ס בתי כהונה. היה רב בצפת, ואח״כ הוזמן לעיר לאריסה ביון. בסוף ימיו ישב על כסא הרבנות באזמיר, ושם נפטר בחדש אדר ב,. תקל״ה.

חבוריו: א. פירוש נתל על הסמ״ג. נשרף בתבערה הגדולה שהיתה באזמיר בשנת התקע״ב. ב. נשמת חיים. שו"ת ולשונות הסמ״ג ודרושים. נדפס בשלוניקי שנת תקס״ד, ג. חדושי דינים על כמה מצוות. היה בידי הרב חיד״א ומזכירו בספריו. כ״י. ד. שתי תשובות בסוף ם׳ בעי חיי לר׳ חיים בנבנשתי על חו"מ. ח״א. שאלוניקי תקנ״א. ד- תשובות ובאורי הסמ״ג וסדור מדות המזבח ופירוש על ההגדה. נכלל בספר אשדות הפסגה, לתלמידו ר׳ יוסוף נחמולי מלאריסה, שאלוניקי תק״נ.

חיים בן יעקב אבולעפיה

נודע בשם הראשון, הזקן והרב המוסמך. חי במאה הי״ז. נין ונכד לרבנו מאיר הלוי אבולעפיה. היה אחד הרבנים המובהקים וגדולי התורה בדורו. נמנה בין תלמידיו של מהרימ״ט יחד עם חבריו ר׳ חיים בנבנשתי בע״ס כנסת הגדולה, ר, יהושע בנבנשתי בע״ס שדה יהושע, ור, אברהם בן חנניה. בזמן הרב ר׳ אברהם אזולאי עלה לחברון עיה״ק, ואח״ב העתיק מושבו לירושלים. שם ראהו ר, דוד קונפ׳ורטי בע״ס קורא הדורות, בשנת תי״ב. הרב חיד״א כתב עליו כי היה זקנו של ר׳ חיים בן יעקב אבולעפיה ז״ל, מחדש הישוב בטבריה ת״ו בשנת תק״ב.

חיים בן יעקב אבולעפיה

נודע בשם השני. יליד טבריה בשנת ת״כ—ת״ל לערך. נכד ר׳ חיים אבולעפיה הראשון. ישב כמה שנים בירושלים והתרועע עם הרב חזקיה די סילוה בע״ס פרי חדש. סמוך לשנת תע״ב בא לאזמיר, ואח״כ נבחר שם לרב וישב בה על כסא הרבנות עד שנת ת״ק. בהיותו שם הנהיג המון תקנות, והרביץ תורה ברבים. בשלהי שנת ת״ק עלה לא״י, ועפ״י הזמנתו המיוחדת
של השיך הערבי דאהיר אל עמר בא לטבריה אשר מצאה בחרבנה וישב שם עד יום מותו. הוא קומם את הריסותיה, בנה בית כנסת ובית מדרש, בתי מחסה לעניים וכו'. נטע בה גנים והחיה אותה, אף יסד קופת רמב״ה וישגר בשליחותה את שני בניו לחו״ל. נוסחא אחרת אומרת: כי הוא בנה לאחיו היהודים בתים וחצרות, בית כנםת מפואר וחנויות ליום השוק בית הבד לשמן שומשמין ובית מרחץ. בו בזמן סלל מסילות ונטע שדות וכרמים. בימיו התרחש הנס הידוע שעליו מסופר בס' זמרת הארץ לר׳ יעקב בן חיים בירב. נפטר ביום ט״ז ניסן תק״ד. הרב חיד״א כתב עליו בשה״ג: לעת זקנתו בנה ק״ק טבריה ורבו נוראותיו ועניניו וקדושתו כאחד מהראשונים.

חבוריו : א. עץ החיים, חדושים בסדר התורה. בראש הספר הקדמת חתנו ר׳ חיים וינטורה ובסופו הערות ולקוטים מאת ר׳ גבריאל איספיראנסת אזמיר תפ״ט. ב. מקראי קדש, על הלכות פסח ויום טוב ומגלה ולשונות הרמב״ם. אזמיר תס יט. ג. יוסף לקח , דרושים ופשטים על התורה נ"ה אזמיר תם״ט — תצי ב . ד. ישרש יעקב, חרושים לח״א של עין יעקב ובסופו ס׳ באר לחי כולל קצור דרשות לזקנו ר׳ יצחק בז ג׳אמיל, אזמיר תפ״ט. ה.שבות יעקב, פירושים לח ב של עין יעקב ובסופו השמטות מספר יוסף לקח. אזמיר תצ״ד. ו. חנן אלהים, דרשות ופלפולים ותקנות, ונספח אליו ס׳ חיים וחסד, שהוא דרשות לזקנו הנ״ל, אזמיר.

ציונו: כאן נגנז ארון התורה הרב הגדול מו״ר חיים אבואלעפיא תנצב"ה ביום ו"י לחדש ניסן התק״ד. שאו קינה מקום רנה כאלמנה, ומחיים יסוד עולם אנשי שלם. ועל קבר אשתו: ה"ה הרבנית רחל אמנו ע״ה אלמנתו של  מלך הרב הגדול חיים אבואלעפיה ז״ל נל״ע יום ו. כ״ה כסלו שנת התק״י.

חיים יצחק אבולעפיה

מגדולי רבני ירושלים. רב מובהק וחריף בתורה. בנו של הרב המקובל רפאל ידידיה אבולעפיה ז״ל. חתום על ההספד של משפחת הנדיב חיים גדיליה.. היה חתנו של הרב דוד בן שמעון המכונה דב״ש. נפטר בירושלים ביום כ״ו אדר תרס״ד.

 ציונו: בניך הקימו לך את המצבה הזאת וי להאי שופרא דבלי בעפרא בכו בכה לאיש הנטמן פה במבחר ימיו הלך בלי חמדה הרב חיים יצחק אבולעפיה זלה״ה מגזע היחש והמעלה, נלב״ע ביום כ״ו אדר ש. התרס״ד יהי רצון תנצב"ה.

חיים נסים אבולעפיה

נודע בשמו המקוצר חנ״א. נולד בשנת תקנ״ה בטבריה. מבני בניו של חיים אבולעפיה הזקן שעלה מאזמיר לא״י בשנת הת״ק, והידוע בתור מיסד הישוב העברי החדש בטבריה ת״ו. ברעש הגדול שהיה בא״י בשנת תקצ״ז ושבו נפגעו ביחוד ערי הגליל הראשיות צפת וטבריה, נשברה רגלו של הרב חנ״א, ויהי מאז חולה ונגוע, מוכה אלהים ומעונה עד יומו האחרון. בין הזמנים ישב תקופה קצרה על כסא הרבנות בדמשק, אח״כ בטבריה. רוב שנותיו עברו עליו בעיר מולדתו ובהיותו למעלה מחמשים, העתיק דירתו לירושלים. הוא היה חותנו של הרב שמ״ח גאגין בנו של הרב חיים אברהם גאגין—אג'ן ז"ל. הרב חנ״א היה ת״ח מצוין, ובדברים רבים התבלט בין כל הרבנים שקדמוהו והבאים אחריו. בפניו הנוחים והחביבים, ענותנותו הגדולה ויראתו המרובה מחכמתו. לאחר מותו של הרב יצתק קובו בשנת התרי״ד, נתמנה הרב חנ״א לראש הרבנים בעיה״ק ירושלים. הוא עלה על כסא הרבנות בכ״ט תשרי תרט״ו, במלאת לו ששים שנה. זמן כהונתו במשרתו הנ״ל ארך שש שנים וד׳ ירחים. מטעמים בלתי מובנים לא הוכתר עיי הממשלה המרכזית בקושטא בתאר חכם באשי, כי אם מטעם הפחה המחוזי בלבד. הוא השאיר אחריו כמה חבורים בכ״י, שעד היום לא ראו אור. ולא רק זאת, אלא שאף שמותיהם לא נודעו, חוץ משלשה שנזכרו במצבת קברו והם: קרא חנ״א, ארש צבי ותוצאות חיים .אחדים מפסקיו נדפסו בספר ״בני בנימין״ של הרה״ג בנימין מרדכי נבון, ידידו ובן זמנו. וראיתי חתימתו מקום שני, על שטר מכר של בתי הכולל ליוסף שלום בן עבדאלה על סך ה״א ר״נ אריות ( 5250 ) בשנת תרי״ד, ובספר התקנות הוצאה ב. עמ. מג. חתום ראשון בהסכמה ע״ד התזקות משנת תרי״ט. נפטר בירושלים ביום כ"ח לחדש שבט שנת תרכ״א.

 ציונו: ציון מכלל יפי היכל מלך חיים, בציון היא מצבת קבורת אבן בחן פנת יקרת זר״ק מצבתה דרופתיקא דאוריתא איש זרוע החכמה אליו נגלתה, תורתו דיליה היא רב פעלים מקבציאל חקיו ומשפטיו עם ישראל, צדקות ה׳ עשה קים אמרינו למד אמרינן, דעת ותורה יבקשו מפיהו תורת חיים, רב קטינא בעל השם עודנו באבו זה יעצור בעמי יקרא ורבו הבו ליה, ויקראו לפניו קרו לי רבי הרובץ בין המשפטים כארי וכלביא, הכרת פניו ענתה בו כי באור פני מלך חיים. ר״ב נפיק לקרייתא שנה ופירש דגלי מסכתא וספר כתב איש רבי, קרוא חנ״א ארש צבי תוצאות חיים, רב כיד המלד עושה צדקה נדולה הכנסת אורחים נפש שוקקה פתו מצויה כבן עזאי בשוקי טבריה דולה ומשקה מים חיים. רב טוב לבית ישראל ולציון יאמר איש ירושלים אי חסיד אי ענו שקדשוהו שמים, אוי נא אמרה רקת ערי יהודה וירושלים הנמצא כמוהו מן החיים על אשר הם חיים רב סליק לבי קברי, אוי נא לנו כי פנה הדר יה זיויה יקריה עטרת תפארת שיבה הוא היה משיירי הגבורים אשר מעולם מר כאתרי ומר כאתרי צדיקים במיתתן קרויים חיים רב חנ״א ורב חסדא הרב הגדול עט״ר דלביש מרא ראשון לציון רב משרשיא הגדיל עצה וחושית הורם הגזר והוסרה העטרה צרה כמבכירה נגזר מארק החיים הוא רבי חיים נסים אבולעפיה. כ״ח לחדש שבט תרכ״א.

טודרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה

שר ונדיב בספרד. חי בראשית המאה הי״ג. תושב בורגוש וראש קהלות יהודי קשטיליה. נודע ביחוסו וחכמתו, קרבתו למלכות ונדיבותו היתרה. נלחם בשצף קצף נגד הקראים.

חבר : א. עליות וחידושים למסכת יבמות. ב. ספר שער הרזים והוא פי׳ על מזמור י״ט שבתהלים. ג. ספר אוצר הכבוד פי׳ על אגדות התלמוד בדרד הסוד. ד. פירוש על התורה וכו'.

זוהאר תא טאח מן פמהא-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי

  1. אילא בּזקתי בּזקא מ-ל-פמם מא תרזע, ולחבּלא מא יִתח'בּבּא

תרגום – אם ירקת יריקה מהפה לא [תוכל] להחזיר, והריון לא [תוכל] להסתיר.

הסבר – יריקה והריון לא נגרמים כך סתם. הם נעשים מתוך הדעת.

 

  1. אילא בּקאת א-ראס מה תעדס א-שאשייא

תרגום – אם נשאר הראש, לא יחסר לו כובע. [שאשיי׳א = סוג של כובע מרוקאי]

הסבר – אסור לו לאדם להתייאש במצבים קשים. כל עוד ראשו חושב תמיד יוכל לחבוש ״כובע״ חדש. כובע במובן מצבים חדשים או אפילו במובן בעל חדש.

 

  1. אילא ג'א אל –חראמי מזבּבּד דאכּ די ע'לבו ח'אי'בּ מננו

תרגום – אם בא ממזר ערמומי/פיקח, זה שניצח אותו גרוע ממנו

 

  1. אילא האד אל בּלע'א יבּקא חפי'אן

תרגום – אם [רק] הנעל [הזאת] – יישאר יחף.

הסבר – מפני שה״נעל״ [הבעל] לא מתאימה או לא יפה או לא איכותית.

ראה: זוהאר תא טאח מן פמהא-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי-עמ' 75

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר