ארכיון יומי: 13 באוקטובר 2018


חתונה יהודית בצפון מרוקו-גילה הדר

 גיל הנישואין ודפוסי בחירת הכלה/חתן

 2.1 גיל הנישואין

״בת לאביה מטמונת שווא, מפחדה לא ישן בלילה. בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נשאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא לא תעשה כשפים״.(סנהדרין ר ע"ב)

עד אמצע המאה העשרים העדיפו ההורים במרוקו להשיא את הבנות בגיל צעיר על פי המסורת והמנהג העברי., לא מצאתי עדויות בכתב או בעל־פה לנישואי ילדות מתחת לגיל 13 מלבד מקרה אחד שאירע בלאראצ׳ה בשנת 1853 : ״על עניין הקידושין שקדש יעקב גבאי קטנה בת י״א שנים בפני אביה יעקב מילול״. נראה שקידושי קטנה היו חריגים, ורבי יצחק בן וואליד מתיטואן נשאל אם הנישואין תקפים.

מעדויות, מזיכרונות ומנתונים ממפקד אוכלוסין שנערך בעיר מליליה בין השנים 1883-1880 עולה, שהורים בצפון מרוקו השיאו את בנותיהם בגיל 15-13. המנהג להשיא את הנערות בילדותן נמשך גם בשנות השלושים של המאה העשרים."

נוסף למסורת העברית השפיעו על גיל נישואי הבנות גורמים חברתיים, פוליטיים ופסיכולוגיים, כגון החשש שהנערות תינשאנה בכפייה למוסלמים או נוצרים ותמרנה את דתן. בכל רחבי מרוקו מפורסם המעשה של הנערה ״סול הצדיקה״(סול חצ׳ואל), נערה בת 14 מטנג׳יר שנחטפה והועברה לארמון המלך בפאס. ניתנה לה האפשרות להמיר את דתה לאסלאם ולהינשא לבן המלך או למות. סיפור חטיפתה וסירובה להמיר נכתב, סופר והושר לילדים בעריסה כדי שתמיד ישמרו על יהדותם ולא ימירו את דתם.

עוד השפיע הזיכרון ההיסטורי של טראומת הגירוש מספרד. חלק מבני המשפחה נותרו בספרד לאחר שהשתמדו, אם מרצון ואם מאונס, ואחרים איבדו את בני משפחתם בנדודים בנתיבי הים התיכון."

גורם נוסף הוא ערך הכבוד. נערה לא נשואה היא התגשמות הפגיעות של הקבוצה, ולכן העדיפה המשפחה להשיא את הבת במהירות כדי להימנע מסכנה של קלון למשפחה ולהעבירה אל השגחתו של גבר אחר — בעלה.

הערת המחבר: מכיוון שאין האישה מסוגלת לבדה לשמור על כבודה בשל מגבלותיה הפיזיות ״עזרה״ המשפחה והקהילה לאישה על ידי חקיקת חוקים בכתב ובמנהג שקבעו עבורה נורמות של התנהגות, ובעיקר דרישה לצניעות מינית. ראה פיט־ריברס, כבוד ומעמד, עם׳ 78-19.

עוד יש להביא בחשבון את התמותה הגבוהה ואת תוחלת החיים הקצרה. הורים רצו לראות את ילדיהם ״מסודרים״, דהיינו אחרי שהקימו משפחה והבטיחו את המשכיות השושלת. נישואי הבנות בגיל צעיר גרמו לעתים לתוצאה הפוכה מהמקווה: במקום שמחה — מוות טרגי. שנת הנישואין הראשונה היתה השנה העיקרית לתמותת נשים ויילודים, וזאת מכיוון שהנערות לא הגיעו לבשלות מינית וגופנית בשל התזונה הלקויה, היגיינה ירודה ולחצי המשפחה להעמיד זרע של קיימא כבר בתחילת הנישואין. רוב המשפחות היו ערות לסיכון הכרוך בנישואי נערות. המשפחות העשירות חששו לאבד חלק מרכושן לחתן שבתוך מספר חודשים יישא אישה אחרת, ואילו למשפחות העניות היה זה אבדן הסיכוי לחתן בנות נוספות.

הערת המחבר: מקור היסטורי והלכתי לריבוי תמותת נשים וילדים בלידה ולאחריה הוא הסכמות הקהילה לגבי ירושת הבעל את אשתו. ברבים מחוזי הנישואין הוצב תנאי, המתנה את עניין ירושת הבעל את אשתו בהותרת זרע של קיימא. לפי מנהג טוליטולה(טולידו שבספרד) הבעל חולק עם הזרע את כל העיזבון. אם מתה ללא זש״ק (זרע של קיימא), חולק הבעל את העיזבון, כולל נכסי מלוג (נכסים שלא נישומו בכתובה והם בבעלותה המלאה של האישה), עם יורשי האישה.

הן הרבנים הן המשפחות הבינו את הבעייתיות של נישואי נערות וקיום יחסי מין עם בעלים בוגרים. לעתים היתה הכלה נישאת בגיל צעיר ועוברת להתגורר בבית בעלה, אולם הנישואין מומשו רק לאחר שקיבלה ״אורח נשים״ והיתה מסוגלת לקיים יחסי מין.

הערת המחבר: בן דלק, לוס נואסטרוס, עמ׳ 411, עדות מתיטואן(תרגום): ״אמי נישאה בגיל 13. היא לא היתה מפותחת, ולא היה לה מחזור חודשי. סבתא שלי לקחה אותה אליה לביתה עד שתקבל את המחזור״; ראה גם סלפרנקה, מליליה, עט׳ 73-70. רוב הנשים שהתפקדו במפקד הנ״ל (מליליה 1883-1880) ילדו את הילד הראשון שנותר בחיים בגיל

על פי האידאל התלמודי צריכים הגברים להינשא בהגיעם לגיל 18 (״בן י״ח לחופה״). הדרישה לטוהר מיני חלה על הגבר ועל האישה במידה שווה, ולכן גם גברים נישאו בגיל צעיר כדי שלא יוציאו זרע לבטלה. גם הדחייה שהותרה לגברים לשם לימוד בישיבה היתה קצרה, מכיוון שהאידאל לגבי לומדי תורה היה לשאת אישה תחילה וללמוד תורה בטהרה. מניעים כלכליים ואילוצי פרנסה גרמו לכך שגברים לא נישאו בגיל 18, אלא רק לאחר שהיה להם בית וכסף כדי לפרנס משפחה.

סיבות כלכליות וחברתיות גרמו לכך שגברים נישאו בגיל מבוגר יחסית, בין 30 ל־40. בשל הפרשי הגילים בין הבעל והאישה, לעתים 15 שנה ואף יותר, ותוחלת החיים הקצרה התאלמנו הנשים בגיל צעיר, ועול פרנסת המשפחה נפל על הבן הבכור. הבן, כאביו, עבד ודאג להשיא את אחיותיו ולהעניק להן נדוניה הולמת. לאחר שאחיותיו נישאו הוא התפנה לשאת אישה בעצמו. משפחות אמידות ועשירות יכלו להשיא את הבנים בגיל צעיר, אולם הבחורים(בהסכמתם ובעידודם של הוריהם) העדיפו לצאת ללמוד, לראות עולם ורק אחר כך להינשא, כדי שלא יצטערו ויתחרטו, כמאמר הפתגם:

Antes que te cazes, mira lo que hazes   = לפני שאתה מתחתן ראה מה אתה עושה.

מאמצע המאה ה־19 אנו עדים למגמת עלייה בגיל נישואי הגברים, בעיקר בשל ההגירה לאמריקה הדרומית. לעתים נקבעו השידוכין לפני ההגירה, והנערה המתינה לחתנה מספר שנים; ולעתים חזר המהגר לעיר מולדתו לאחר שהתבסס כלכלית, הוריו מצאו עבורו שידוך הולם, הנישואין נחגגו והזוג הצעיר יצא למולדת החדשה.

ראה "חתונה יהודית בצפון מרוקו-גילה הדר- מתוך חתומה יהודית י.שטרית –חיפה תשס"ג-2003-עמ'312-309

היהודים במרוקו השריפית-בעריכת שלום בר אשר

צבא ה״עביד״ השחור והמוג׳אהרון

כדי לשלוט בארץ ולהילחם בנוצרים ובתורכים ארגן השריף צבא, שנאמנותו נעלה על כל ספק ושהיה מורכב מחיילים שגייס מקרב כושיי סודאן.

כבר אל-מנצור גייס עבדים שחורים לצבאו הסדיר, שהיה מורכב ברובו משבויים נוצרים משוחררים וממתאסלמים אנדלוסים. אל-רשיד הסתכסך עם מלך באמבארה סגו, שנתן מקלט לאחד מיריביו מן הסוס, עלי אבן־ח׳יידר (בו-חסון?), ולא יכול איפוא להביא טירונים מטימבוקטו. לעומתו הצליח אבן־ח׳יידר לאסוף בסודאן כמה אלפי כושים ולפלוש לארצות הסולטן. הוא שחררם באזור הסוס, לשמע הידיעה על מותו של אל-רשיד. משורותיהם שאב מולאי אסמאעיל, אנשים ליצירת גרעין חיל המשמר השחור שלו. אולי חיפש לאחר מכן את צאצאי חייליו השחורים של אל-מנצור, שדבר קיומם נודע לו מן הרשומות.

הוא לא שלח מיד את הטירונים לקרב, אלא היפנה אותם למשראע א-רמל (ליד סבו, בין מכנאס וסלא), שהיוותה בסיס אספקת טירונים לאמיתו. משימתם העיקרית היתה להוליד ילדים. הכושים הקטנים נולדו כילדי צבא. בהתקרבם לגיל עשר, עם התבגרותם, הביאום אל הסולטן, הצגת הילדים בפני הסולטן חזרה ונשנתה בקביעות, החל מן השנים 1689-1688. תחילה לימדום משלח-יד, ובמשך השנתים הבאות עשו אותם נהגי פרדות ואחר-כך – בנאים. בשנה הרביעית התחילה חניכותם הצבאית, באימוני רכיבה, והיא נשלמה, במהלך השנה האחרונה, ביריה בקשת ובמוסקאט. בד-בבד עמם למדו הילדות הכושיות את אומנויות משק הבית, והיפות שבהן – מוסיקה. בגיל חמש-עשרה צורפו ילדי הצבא לגדוד ונשאו להם נשים. בניהם נועדו להתגייס לצבא בבוא עתם, בנותיהם – להינשא לחיילים שחורים או להיות שפחות לנסיכים.

עד שתספק משראע א-רמל את מכסותיה השנתיות מילא מולאי אסמאעיל את צבאו על-ידי החלפת משמרות קבועה בטימבוקטו ובפשיטות שערך על העבדים והעמיתים של שבטי הצהרה.

החיילים השחורים קיבלו, בשל מוצאם, את השם ״עבדים״ ובפי העם ”כושים״ (עביד). משום שנשבעו את שבועתם על קובץ החדית' של אל-בוח׳ארי כינו אותם בשם ״עביד אל-בוחארי״ או ״בואוחאר״, אם הסבר זה, שניתן על-ידי הוצאס, אין מקורו בשגיאת תעתוק.

כושים מהצהרה וצאצאי משראע א-רמל היוו באופן בלעדי את הצבא הסדיר, והיו חסרי שורשים בארץ ומסורים מסירות עיוורת לאדונם. הצבא כלל עד 150.000 איש, מהם 70.000 בבסיס משראע, 25.000 במכנאס, שהיוו את חיל המשמר המיוחד של השריף, והשאר בקאסבות. הצבא הזה לקח חלק בכל המערכות הגדולות, לשביעות רצונו הרבה של הסולטן, שהעניק לעבדים (עביד) ולעמיתים (חראוזין) את הזכות להיות בעלי רכוש (1698-1697).

עד מהרה עמד צבא מקצועי זה על העובדה, שהוא הכוח המאורגן היחיד במרוקו. הפרטוריאנים השחורים העמידו את הקיסרות למכירה פומבית ורצו לנהל את המדיניות, אבל התמעטות מספרם גרמה, שלא היוו עוד משלהי המאה הי״ח אלא את משמרם האישי של הסולטנים. חוץ מן הצבא השחור אירגן מולאי אסמאעיל ארגון צבאי, בהקיפו אותם ב״עביד״, את שודדי הים של חוף האוקיאנוס האטלנטי, אשר באמתלה שהם נלחמים בנוצרים בזזו את סביבות הנמלים, ובהנהגת מפקדים נועזים, כגון אל-עיאשי או גילאן, היוו לעתים כנופיות, שהיו מסוגלות להתמודד עם סולטנים. בארגנו גדודים אלה של '׳מתנדבי האמונה״ (מוג׳אהדון), ענה השריף לכאורה על מאוויי המוסלמים הקנאים. לאמיתו של דבר היה בדעתו לשחרר, בעזרת חיילים נלהבים אלה, את נמלי מרוקו מן הכיבוש הנוצרי וההשפעה התורכית.

כמו כן כלל צבאו של מולאי אסמאעיל, בסדר גודל שאי-אפשר לקבעו, מתאסלמים, שאיננו יודעים עליהם הרבה אלא מפי אחד מהם, האנגלי תומס פלאו. הם היוו חיל נבדל, שרק לעתים רחוקות חנה במכנאס. אין רואים איש מהם מכהן בכהונה רמה במח׳זן כמו בימי הסעדים.

חלק הארי של צבא הקבע הגדול הזה חנה מחוץ לערים, בקצבות מבודדות. כדי לשלוט במדינה, שעדיין היתה מסוערת מאד, נקט מולאי אסמאעיל שיטה של משלטים מבוצרים מוחזקים על-ידי חיל מצב קבוע. הוא השתמש בקַצבות שכבר היו קיימות, ועל-פי א-זיאני, הקים 76 קַצבות נוספות. על-פי ה. טיראס התחלקו הקצבות הללו לשלוש קבוצות: אלו שפיקחו ושלטו על האזורים המורדים (ביחוד האטלס המרכזי), אלו שעמדו על דרכי התחבורה העיקריות (הדרכים מתאזה לווג׳דה, מפאס לתאפילאלת, מפאס למראכש וכיו״ב), ואלו ששימשו קסרקטינים ל״עביד״ בסביבות כמה ערים גדולות.

מלחמת הקודש וחמאבק נגד חתורכים

מולאי אסמאעיל פתח מחדש ובעוז במדיניות ה״רקונקוויסטה״, שנפסקה עם מותו של אל-עיאשי(1641). הוא כבש את אל-מעמורה מידי הספרדים ומצא בה מאה תותחים (1681). עוד מעט והיה נכנס גם לטנג׳ר. לאחר כמה שנות גישושים ניסו האנגלים להתפשט אל מחוץ לחומות העיר, שנחנקו בה. אבל לונדון מיאנה לנקוט מדיניות של כוח, שהוצאותיה רבות ותועלתה מפוקפקת. מעלליו של ״הגדוד הטנג׳רי״ הותירו בשורותיו חללים, שנתמלאו בטירונים עלובים. המושלים מעלו בכספים, הקצינים נעשו ספסרים או זייפו את רשימות חייליהם, החיילים, שגוועו ברעב ולא קיבלו את משכורתם, ערקו או התמרדו. כתב הזכויות העירוני משנת 1668, שהישווה את טנג׳ר לערי אנגליה, תוצאתו העיקרית היתה, לאפשר לחברי מועצת העיריה להבטיח לעצמם זכויות-יתר מסחריות. הנמל, שקציני הים הגנו עליו במזח חזק, יכול היה להעניק לצי האנגלי בסיס ימי בטוח. הסחר, שפליטים צרפתים שגורשו מקאדיס וכן ביזה הולנדית המריצוהו, צריך היה לשגשג במהירות, אבל חסר כסף נזיל, והקמתה של חברה מרוקנית גדולה נכשלה בגלל התנגדות סוחרי טנג׳ר ומושליה המושחתים, שחששו גם מפני תחרותם של נמלים אחרים במגרב. המצור ששם מולאי אסמאעיל ב-1679 על העיר היכה את המסחר מכה קשה ואילץ את האנגלים שלא להקים עוד ביצורים מחוץ לחומות (אפריל 1681). הבית התחתון בלונדון, שחשש כי חיל המצב בטנג׳ר, בית יוצר ל״חיילים קתולים״, יספק למלך צ׳רלס השני כוחות לשם נסיון הפיכה נגד הפרלמנט, סירב להיענות לבקשת עזרה שהגיש המלך ״לנוכח הידיעות הבדוקות שקיבל על סכנה ברורה מאיימת מצד הקתולים. ״ חמלך, אשר לאחר פיזור הפרלמנט נאלץ להתקיים על סיוע שקיבל מלואי הי״ד, לא רצה לבזבז את משאביו בטנג׳ר. הוא ציוה לפנות את העיר, לאחר שיהרסוה כליל, לרבות המזח הגדול (5 בפברואר 1684). דעת הקהל האנגלית קיבלה בקורת-רוח את ההחלטה הזאת, שמסרה את הנמל לא לידי מתחרים אירופים אלא לידי השריף. חייליו של מולאי אסמאעיל יכלו להאמין כי מצור 1679 והתקפותיהם החוזרות ונישנות היו הסיבה האמיתית ליציאת האנגלים. השריף הושיב בעיר ההרוסה תושבים מן הריף. ״מתנדבי האמונה״ כבשו את לאראש ב-1689 ואת ארזילה ב-1691. החוף האטלנטי, שנותרה בו רק המובלעת הפורטוגלית במאזאגאן, טוהר כמעט מן הטומאה הנוצרית.

נותרו עדיין, בחוף הים התיכון, מוצבי מלילה, סבתה, פניון אלהוסמאס ופניון ולז. חילות המצב הספרדיים, שנאלצו, כחיל המצב של טגג׳ר, שלא לסמוך אלא על עצמם, ואשר שכרם היה דל, ציודם גרוע ומושליהם ניצלו אותם, לא יכלו לפרוץ את הפלצור ההדוק של כוחות השריף, אבל לא נכנעו בפני התקפותיהם המרובות. לשווא הציב מולאי אסמאעיל מול סבתה ״רבאט״, עם ארמון בשביל המפקד ומסגד, לציין את רצונו הנחוש לכבוש את המקום. דאגות חמורות הסבו את תשומת לבו והאנרכיה שבאה לאחר מותו הצילה את העיר.

יותר מאשר המלחנוה נגד הנוצרים, שלט במדיניותו המאבק נגד התורכים באלג׳יריה. תודות ל״מתנדבי האמונה״ לא יכול עוד אף לא מנהיג אחד של כנופיות התורכים לחדור למרוקו דרך נמלי גארב, אבל ממזרח נאלץ השריף להסתפק בהצלחה פחותה מזאת, שכן הצבא השחור היה נחות מן המיליציה האלג'ירית. לא נעלם מן הסולטן כי התורכים מעודדים את המורדים המגרבים. כדי להטיל עליהם אימה הגיע עד ג'בל אבלור, אבל הארטילריה התורכית הבריחה את הערבים, ומולאי אסמאעיל נאלץ להכיר, כאחיו אל-רשיד, בתאפנה כגבול שתי הטריטוריות (1679).

לאחר כניעתו המוחלטת של אזור הסוס חידש את נסיונו בעשותו יד אחת עם הביי של תוניסיה, אבל שני בני הברית לא השכילו לאחד את תנועותיהם והובסו בזה אחר זה (1692). בנו, זידאן, שפקד על מחוז תאזה, משהצליח לאחר חדירות אחדות לכבוש את תלמסאן, לא ניצל את הצלחתו. השריף הדיחו ולקח לידיו את הפיקוד על הצבא, שהתקדם עד עמק שריף, שם הובס. מולאי אסמאעיל, שנפצע, נפל כמעט בידי התורכים, שהביאו 3000 ראשי חיילים לאלג׳יריה (28 באפריל 1701). ואף על פי כן לא אמר נואש. כיוון שהיה בטוח מפני סכנת פלישה בזכות המצודות שסגרו על גבולו המזרחי, לא חשש מלהביא את המלחמה ללב הטריטוריה התורכית, בחדרו אליה מדרום. אחד מבניו כבר הצליח לכבוש את אזור עין מהדי(מערבית ללאגואת) ואחד מבני אחיו הושיב חיל מצב בבו-סמגון (בין עין צפרה וג׳ריוויל) (1713-1710). התקוממויות המיליציה של אלג׳יריה ומרידות שבטים הקלו על הפלישה, אבל תשומת לבו של השריף רותקה למרוקו מחמת המחלוקות בין בניו והוא לא יכול היה לנצל את שעת הכושר.

ראה: היהודים במרוקו השריפית-בעריכת שלום בר אשר.1977 –עמ'39-35

המשפט העברי בקהלות מרוקו-עריכה משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-האסיפה השנתית הראשונה של תש"ז

מועצת הרבנים במארוק

האסיפה השנתית הראשונה של תש"ז

נאום הרב שאול אבן דנאן יחשל״א

ע״ד ההלולות

רבותי!

חגי נדבה ומועדי קדש הלולים היו למקרא לכל עם הארץ. המה עצמם אומרים מקודש והם עונים מקודש.

באמת, התעוררות ברוח חזקה מפעמת אנשים רבים לקדש מועדי חול אלה בכל מחוז ובכל עיר ובבל כפר. ממציאים צדיק יסוד בארץ אשר יהיה למו למרכז ועליו יסובבו עיר.

תוצאות המפעל הזה, טוב ורע, טוב גמור ורע מוחלט בראשית התהוות המוסדות האלה פה מארוק, היו למוסדי פתאים וגם לתמימי דרך. אכן עתה, קבל הענין צורה אחרת. גם נתן ביד הצבור, והיה לעסק תחבולי של מו״מ להביא כסף למוצא לענינים שונים, דברים חשובים באמת. עזרת דלים ת״ת וכדומה. גם להוצאות מופרזות על המרה לסקול מסלות ולהישיר דרך הר וגבעה ולבנין בתים, להכשרת המקום להרבות הבאים והנאספים. וההוצאות המופרזות האלה, עולות בחשבון על ההוצאות העקריות, זה צד הטוב. ומצד אחר הרע המוחלט בכל עקרי הדת, כבוד אלקים הסתר דבר, אין רצון לבארם.

באמת ראוי לומר על זה המשל שאומרים לצרעה: ״לא מעוקצך ולא מדובשך״. וגם אל תקרי הלולים אלא חלולים, אבל, מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונעשה להם כיסוד האמונה. גם הדת נתנה ביד תועלת הממון וקשה לעצור הדבר מכל וכל.

בכן, אין לנו רק לצמצם הענין ולקבוע בו גדרים ומשמרות מבלי יוסיף לגדוש, והיה לשחוק והתול לפני חרדי הדת. ולפני בעלי השכל והמדע.

אלה הן התקנות הנראות כעת לקיים

א בכל ערי מארוק, אין לעשות שום הלולה בפרסום רק ברשיון הב׳׳ד המחוזי ובאשור הב״ד הגבה.

ב – גם ההלולות הנוכחות בכלל זה, וצריכות רשיון.

ג – יזהרו הרבנים ברשיונם זה רק בדבר מוכשר ומועיל להנאת הצבור, ומובטח בשמירת הדת.

וזה סדר ההלולה

א) קברי הצדיקים יוגבלו מבלי יבואו בגבולם רבים יחד, וכ״ש האנשים על הנשים, רק א׳ א׳ או ב׳ ב׳ יכנסו להשתטח ויצאו להם דרך אחרת.

ב) שומרים יעמדו לפי הגבול לשמור משמרת.

ג) אין להקים שום אהל בבית החיים רק ברשות הרב הדיין של העיר, ורשותו תנתן רק בדבר הכרחי.

ד)         כל הבאים יתקעו אהליהם חוצה מבית החיים.

ה)         אין מכירת שום דבר של אכילה ושתיה בבית החיים כלל.

ו)          חוצה מב״ה יעשו החונים כרצונם, לאכול ולשתות ולשמוח, גם למכור בדברים הצריכים להם.

ז)          כל המחנה החונה חוצה יהיה נקי מכל לכלוך וצחנה.

ח)         בב״ה יסודר שם ישבת למוד מת״ח שילמדו אותו היום בזה׳׳ק ומשניות בקבלת פרס.

ט)         גם וועד הקהלה הרשות בידם לסדר שם הכנה סעודת משתה תה וכו׳ לקרואים ושרי הממשלה.

י)         אם חל יום ההלולה בא׳ בשבת, אין להם רשות להכנס לב״ה רק אחר הערב שמש של יום השבת.

אם עברו ראשי הקהלה של אותו מקום על אחד מהתנאים הנז', יוסר להם הרשיון של החלולה.

כל זה נתקבל בהסכמה

ראה: המשפט העברי בקהלות מרוקו-עריכה משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי עמ' 228-226

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר