ארכיון יומי: 9 באוקטובר 2018


להתהלך באור החיים   – פרשת נח. מאת: הרב משה אסולין שמיר

להתהלך באור החיים   –      פרשת נח.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

"אלה תולדות נח,

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו,

את האלהים התהלך נח" (בר' ו, ט').

מידותיו הטובות והתרומיות של נח:

א. "נח – הניח את העולם מזעפו. ב. איש – לשון חשיבות.

 ג. צדיק – יסוד עולם. ד. תמים בדורותיו – בדור אביו, ודור בניו.

 ה. את האלוהים התהלך נח – נח למקום" (רבנו אוה"ח הק').

תיבת נח מסמלת בית, משפחתיות, מסגרת, הצבת גבולות

בניגוד לדורו של נח שהיה פרוץ במידות רעות, כמו גזל ועריות.

סיפור תיבת נח – סיפור של כל אחד ואחד מאתנו (בעל "הסולם" על הזהר).

התורה משבחת את נח במקבץ תארים נכבדים כמו: "צדיק", תמים", "את האלוהים התהלך נח", מקבץ תארים בו איש לא זכה בעולם התנ"ך.

נח נולד בשנת 1056 שנים לבריאת אדם הראשון, עשרה דורות אחריו. למעשה, ניתן לומר שנח מהווה תחליף של אדם הראשון, בכך שהעולם הושתת מחדש על ידו, לאחר המבול.

כלומר, בנשמתו היסודית של נח, התגלתה כל הבריאה.

גם אברהם אבינו הכיר את נח (הכוזרי א צה), והיה בן נ"ח {58} במיתת נח (ראב"ע ו, ט). הוא היה דור עשירי לנח.

השם "נח" בהיפוך אותיות, רומז למציאת "חן", בבחינת "ונח מצא חן בעיני יהוה" (בר'  ו, ח).

בהקשר לכך, הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה, קבע את הסגולה הבאה לומר בעת צרה:

"ונח מצא חן בעיני יהוה (בר' ו' ח') – כן נמצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם".  

ב"ברכת הזיכרונות" בתפילת מוסף של ראש השנה נאמר על נח: "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקידהו בדבר ישועה ורחמים, על כן זכרונו בא לפניך יהוה …".

אם בתחילת "ברכת הזיכרונות" מדובר במידת הדין – "ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב, אי זו לשלום וכו'", הרי בהמשך, מדובר במידת הרחמים, בזכות נח.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שנח, הוא הצדיק היחידי שניצל מימי המבול בבחינת "צדיק יסוד עולם", וגם בני ביתו ניצלו רק בזכותו, וכדברי קדשו: "וכל ביתך – לא לטעם היותם ראויים, ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש, אלא מטעם זכותך".

כלומר, בני ביתו ניצלו בזכותו, היות והיה שקול כנגד ל"ו צדיקים. לכן, המילה  "אלה" בפסוק: "אלה תולדות נח", באה למעט את בניו שהוזכרו בפרשת בראשית.

כמו כן, "אלה" השווה בגימטריא 36 = ל"ו, רומזת לכך שנח היה שקול כנגד ל"ו צדיקים הנמצאים בכל דור ודור, ומעמידים את העולם. נח ילד את בניו רק בהיותו בן 500 שנה, היות והוא ידע שהקב"ה עתיד להעניש את העולם, והוא פחד שגם בניו יענשו, לכן ילד אותם בגיל מאוחר, כך שבזמן המבול היו צעירים – בני 100 של אז, שאינם ברי עונשין. נח חי 350 שנה אחרי המבול, ובס"ה הוא חי 950 שנה, 20 שנה יותר מאדם הראשון.                                                                                                         

 רבנו-אור-החיים-הק' מתאר את גדולתו של נח, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתובים:

  1. "נח. 2. איש. צדיק 4. תמים 5. את האלוהים התהלך נח".

א. "נח" – עד זמנו של נח, עולם הטבע מרד באדם, המים הציפו את השדות, הפרה ותלם החרישה לא נשמעו לחורש וכו',  ואילו כאשר נח בא לעולם, הם נחו מזעפם ככתוב: "אלה תולדות נח" – שהניח את העולם מזעפו".  

ב. "איש" – מלשון חשיבות, כדברי הכתוב "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בר' ט כ). בטרם נולד נח, היו זורעים חיטים אבל קצרו קוצים, ואילו לאחר לידת נח, חזר העולם ליישובו, ע"י נח איש האדמה.

כמו כן, נח המציא את המחרשה דבר שהקל על עבודתם החקלאית כדברי רש"י: "זה ינחמנו – עד שלא בא נח, לא היה להם כלי מחרשה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים… מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה. וזהו ינחמנו" (בר' ו כט).

ג. "צדיק" – רומז ליסודו של עולם בבחינת הכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה) שאילו לא היה נח צדיק, גם הוא לא היה ניצל מימי המבול.

ד. "תמים" – שהיה תמים בדרכיו, מתוך שהיה עניו ושפל רוח בדורותיו {לשון רבים} – בדור אביו, בדורו, ובדור בניו. לכן, לא קוים בו הכתוב "אוי לרשע ואוי לשכנו".

ה. "את האלוהים התהלך נח" – שהיה נח לקב"ה, ולכן התורה מדגישה את המילה "התהלך", ללמדנו שבכל הליכותיו דאג שיהיו נוחים לאלוקים, היות והוא דבק בדרכיו.

שלש פעמים מוזכרת המילה נח: הראשונה – מציינת את שמו. השניה – נח לבריות. השלישית – נח למקום.

רבנו יצחק אברבנאל: צדיק – מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה. תמים – תמים עם הקב"ה.

ניתן לומר: האיש נח, היה נח לשמים  בדור הפלגה שמרד באלוקים, ונח לבריות בדור המבול שגזלו איש את אחיו.

מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה שואל: מדוע כאשר הקב"ה מבקש מנח להיכנס לתיבה, הוא אומר לו: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", ולא מציין "צדיק תמים" כמו בתחילת הפרשה?

על כך הוא משיב: "רבותינו אמרו: אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. כאשר הקב"ה דיבר אתו פנים אל פנים, אמר לו צדיק, אבל בפסוק {הראשון} שמדבר בכללות מעשיו של נח – הקב"ה אמר צדיק תמים".

בהמשך, הרב מצטט את מרן רבי יוסף קארו (דרשות על התורה) האומר: התואר צדיק – מתייחס למצוות שבין אדם לחברו, ואילו התואר "תמים" – מתייחס למצוות שבין אדם למקום.

 נח שחי בשני דורות, בדור המבול בו עברו על מצוות שבין אדם לחברו, נח היה "צדיק", לכן, לפני כניסתו לתיבה, הקב"ה מכנה אותו בתואר צדיק בלבד, ככתוב "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". ואילו בדור הפלגה בו חטאו כלפי שמים, נח התנהג בתמימות כלפי ה', ולא הלך בדרכם, לכן נאמר עליו "תמים" {"והיה מדי שבת בשבתו"}.

נח – עבודת ה' מתוך נוחות ושמחה.

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

ה"הבן איש חי" מסביר את סיבת הכפילות של המילה נח בפסוק הראשון הפותח את הפרשה.

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק…". נח לבריות ונח למקום. ואילו בפעם השלישית "את האלהים התהלך נח", הוא רומז שלנח הייתה התלבטות בין ההליכה אחרי ה', להליכה אחרי רשעי דורו. נח העדיף את ההליכה אחרי האלוקים.

דבר דומה אנו רואים בציווי: "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתתי תשמרו – אני יהוה אלוהיכם" (ויקרא יט' ג').

מצד אחד, יש לכבד את הקב"ה ואת ההורים. מצד שני, כאשר ישנה התלבטות בין ההורים לקב"ה, יש להעדיף את הקב"ה, בבחינת סוף הפסוק: "אני יהוה אלוהיכם". כנ"ל אצל נח. הייתה לו התלבטות בין הליכה עם בני דורו, להליכה אחרי הקב"ה. לבסוף, הלך על "את האלהים התהלך נח".

רבנו "בן איש חי" אומר שהכוונה לביטוי "נח" בפעם השלישית, שעל האדם להרגיש נוחות בעבודת ה'. לעומת זאת, אם הוא מרגיש כבדות וחוסר נוחות בעבודת ה', עליו לבחון מחדש את דרכו לפני ה'.

להלן משל בנידון.

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

לפי פשוטו של מקרא, ניתן לפרש את הפס' הנ"ל בהתאם לדברי ה"בן איש חי" הנ"ל. כאשר אדם יגע בעבודת ה', סימן שאינו קורא בשם ה'.

 המגיד מדובנא המשיל על כך משל: עשיר אחד היה בדרכו לבית מלון, כאשר את המזווה שלו הפקיד בידי סבל שיוליך אותה למלון בו התאכסן. הסבל הגיע למלון, וביקש שכר טרחה מופרז. בעל המזוודה שאל את הסבל: מדוע אתה מבקש שכר טרחה גבוה? אמר לו הסבל: המזוודה שלך כבדה היתה". אמר לו האיש: אם התייגעת, סימן  שלא סחבת את מזוודתי, כי המזוודה שלי קלה מאד. היא הכילה בסך הכל, כמה יהלומים יקרים.

בדיקה מהירה של תכולת המזוודה העלתה, שמאן דהוא חמד את היהלומים, והצליח לגנוב את המזוודה על תכולתה, ושם במקומה מזוודה זהה עם אבנים.

הנמשל: אם האדם מרגיש יגיעה בעבודת הבורא, סימן שאינו עובד את הבורא, אלא למישהו אחר, ממנו ידאג לבקש תשלום. כי מי שעובד אצל הבורא, הוא אמור להיות מלא תענוג.

כמובן שבשביל להרגיש תענוג בעבודת ה' בבחינת "וקראת לשבת עונג", חייב לעלות במעלה הר ה' ימים רבים, תוך לא מעט יגיעה, עד שיגיע לדרגת עובד ה' מתוך עונג של שמחה.

על עבודת ה' מתוך שמחה אומר רבנו האר"י הק': כל דברי התוכחה קורים אף שהייתה עבודת ה' בשלימות – אך לא מתוך שמחה וטוב לבב, בבחינת: "תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דב' כח מז).

הרמח"ל אומר: "השמחה היא עיקר גדול בעבודה ה'… ואמרו רז"ל: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה' (שבת ל). במדרש שוחר טוב נאמר בשם רבי: כשתהיה עומד לפני ה' להתפלל – יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלוקים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו, שהם השלימות האמתי, היקר והנצחי.

ומצאנו שנתרעם הקב"ה על ישראל מפני שחסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב…".

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"נח איש צדיק תמים היה – בדורותיו".

"עין טובה"- לראות את הדברים הטובים בזולת.

המילה בדורותיו נראית כמיותרת, לכן היא נדרשת. 

רש"י: יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח… היות והוא נשאר צדיק למרות שהוא חי בדור של רשעים. ויש שדורשים אותו לגנאי, היות ואילו היה חי בדורו של אברהם אבינו לא נחשב לצדיק. כלומר, הכול יחסי לתקופה.

 רש"י הק' מלמד אותנו מסר חשוב:

לחכמים בגמרא הדורשים את נח לשבח, קורא להם בשם רבותינו, היות והתורה עצמה משבחת את נח בתארים חשובים: תמים, צדיק, את האלהים התהלך נח. לכן מיותר היה לדרוש את "ייתור" המילה "בדורותיו" לגנאי. ואילו את הדורשים אותו לגנאי, אינו מכנה אותם בתואר רבותינו.

המסר החשוב לכל אחד מאתנו הוא: לדון כל אדם לכף זכות, ולראות בו יותר את הצדדים החיוביים, ופחות את ההיבטים השליליים, כמו שכתוב בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". לראות את כל האדם – לראות את המכלול בכל אדם באשר הוא, בו בוודאי, ישנם גם דברים חיוביים.

רבי מאיר "בעל הנס", זכה להיות "הבעלים" של הנס, ורבים מעם ישראל פוקדים את ציונו. רבי יהודה הנשיא ערך את המשנה אליבא דרבי מאיר רבו, "כל משנה סתומה – היא רבי מאיר" כדברי השיר. רבי מאיר מוזכר ראשון מבין חמשת תלמידי רבי עקיבא. כמו כן, על ציונו פועלת ישיבת "מאיר בת עין", בה זכיתי ללמד.

כל זאת, בגלל שידע לפרגן לעם ישראל, כדברי הרב יעקב שאלתיאל ניניו בספרו "זרע מיעקב". דוגמא לכך: רבי מאיר קבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה, ולא עבדים, גם כשהם לא הולכים בדרך ה', ע"פ הפס': "בנים אתם ליהוה אלוהיכם", בניגוד לרבי יהודה שחילק בין כשאנחנו טובים – בנים, לבין כשאנחנו לא טובים – עבדים, בבחינת "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (קידושיו לא ע"ב). הרשב"א פסק להלכה כדברי רבי מאיר.

הדוגמאות בנידון, הן רבות.

"צהר תעשה לתיבה" (בר' ו, טו).

"צהר" –  יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם בתיבה. (רש"י ע"פ מדרש רבא לא' סימן יא').

יש המנסים לתרץ את הסתירה בכך שהחלון האיר ביום, ואילו המרגלית האירה בלילה כמו מנורת חשמל.

"צהר תעשה לתיבה": מבחינה לשונית, תיבה היא מילה נרדפת למילה. פועל יוצא מכך, שיש לפתוח צהר = חלון בכל מילה, ובכך להאיר את התיבה כמו צהרים. לדוגמא, במקום המילה צרה, הקב"ה לימד את נח שיוכל להמתיק את הדינים ע"י צירופי אותיות, כאשר את המילה "צרה" שנגזרה על הדור, יוכל להפוך למילה צהר, שזה אותן אותיות, אבל בכיוון חיובי.

בספר "ילקוט הגרשוני" מוסבר המשך הפסוק לאור הדברים הנ"ל: "ואל אמה" – ראשי תיבות א-לוהים מ-ידת ה-דין", "תכלנה מלמעלה" – תכלה את מידת הדין ותהפוך אותה לרחמים, ע"פ המשך הפסוק: "ופתח התיבהבצידה תשים". כלומר, את האות "צ" הפותחת את המילה צרה, תשאיר במקומה, ואילו "תחתיים שניים ושלשים תעשה". את האותיות התחתונות רי"ש ה"א {של המילה צרה}, תחליף ביניהן כך שהאות השניה "ר" תהיה בסוף, ואילו השלישית "ה", תהיה באמצע, ואז תקבל "צהר" במקום "צרה" (חיים של תורה, הרב שלמה לוונשטיין).

דוגמאות נוספות: במקום "נגע", נחשוב על "ענג". במקום "רעש", נחשוב על "ערש".

השל"ה הק' אמר על הפס': "אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא, יד). הקב"ה משגב את האדם הבקיא בשמותיו של הקב"ה, ומכוון בהם בעת הצורך כמו בברכות וכו'. ("שני לוחות הברית", בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).

בהשוואה לשפות אחרות, לשפה העברית בה כתובה תורתנו הקדושה, יש לכל מילה משמעות פנימית קבלית. עיין במה שכתבנו בפרשת בראשית למילה "בראשית" בה פותחת התורה, ולה הקדיש הזוהר הק' 70 פירושים. כמו: ב-ר-א-ש-י-ת = ברי"ת – א"ש, {שמירת הברית כדי שלא נגיע ל"אש" הגהינום}, או "ראש – בית".

כנ"ל לצורת האותיות בכתב סת"ם כדברי האריז"ל ב"שער הכוונות".

דוגמא: האות א מורכבת מהאות ו' באלכסון, ומפעמיים האות י' היוצרות ביחד כו'גימטרית שם ה-ו-י-ה.

"ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס" (בר' ו', יא').

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בר' יא' א')

חטאי דור המבול ודור הפלגה – מול צדקותו של נח.

מבול = {אותיות} בולם = בלום.

כשיורד עליך מבול של מניעות, תוכל לבלום אותו ע"י בניית תיבת נח פרטית

 עד שתתחזק, ואז תוכל לצאת מחדש אל המרחב, כשאתה חזק מבחינה רוחנית,

 ובכך תוכל לבלום את הרוחות הרעות, שהן מעללי הנחש הקדמוני.

אם לא תבנה תיבת נח משלך – איש לא יבנה אותה עבורך ("נתיבות שלום").

פרשת "נח" מתארת שני דורות של חוטאים כלפי ה', דור המבול ודור הפלגה.

א. דור המבול חוטא בעבודת אלילים ובעריות כדברי רש"י לכתוב: "ותשחת הארץ לפני האלהים – לשון ערווה ועבודת אלילים", וכן "גזל" ככתוב: "ותמלא הארץ חמס" = גזל.

"בעל הטורים" מוסיף: המילה "חמס" בגימטריא, שווה לביטויים: "מי נח" וכן "גהינם" = 108, דבר המבטא את שיטת הענישה "מידה כנגד מידה", דרכה נפרע הקב"ה מהרשעים. הם חטאו בחמס, הקב"ה נפרע מהם ע"י "מי נח" = מי המבול, המהווים גהינום הפועל במלוא הקיטור בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא כדברי חכמים.

 העבירות הנ"ל מבטאות השתעבדות לתאוות הפרט, במקום לדאוג לזולת על פי יעוד העולם: "עולם חסד יבנה", ולכן בסוף הפרשה מופיע אברהם אבינו עמוד החסד, הפותח את שעריו לכל נצרך, והמפיץ את מלכות ה' בעולם ככתוב: "והנפש אשר עשו בחרן" = את הנפשות אותן תיקן אחרי חטאי דור המבול.

אברהם אבינו היה בן נ"ח שנים, במותו של נח. רמז לכך שהלך בדרכו.

ב. דור הפלגה יצא למלחמה נגד הקב"ה כדברי רבי שילא בגמרא (סנהדרין קט, א): "שאמרו נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו". כלומר, יורידו את כל המים, כך שלא יהיה יותר מבול כדברי המהרש"א. המדרש אומר שהם ניסו להגיע אל מחוץ לאטמוספרה שם אין את כוח המשיכה, ויוכלו להתגלגל כלפי מעלה כמו אסטרונאוטים בחלל, כך שיוכלו להילחם חלילה נגד ה', מבלי שימשכו לארץ.

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהם ניסו להתרכז במקום אחד בניגוד לצו ה' לאדם הראשון: "פרו ורבו – ומלאו את הארץ". לשם כך הם בנו מגדל גבוה כדי שהאנשים יזהו את המקום מרחוק, {דוגמת צריחי המסגדים הגבוהים}.

רבנו אומר: "שכאשר ברא הקב"ה את עולמו, בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר" {ושליש ים}. בהמשך הוא מסביר שרצף ישובים נחשב לישוב אחד, למרות שביניהם ישנם שטחים ריקים. דור הפלגה החליט לפעול נגד רצון ה', "ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם, שאז בהכרח יהיו נפרדים, וכל אחד יבקש לו מקום. וזהו שאמר הכתוב 'ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ…  ויש בזה סוד ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות…" .

 עיקרון פיזור האוכלוסין נועד לדעת רבנו אוה"ח הק' לברור את ניצוצות הקדושה שם התפזרו, ולכן עם ישראל התפזר בכל העולם דוגמת מ"ב המסעות אותם עברו עם ישראל במדבר, ומ"ב מסעות אותם עובר כל אחד מאתנו כדי לברור ניצוצות קדושה ותיקון פגמים מגלגולים קודמים, לכן עלינו לקבל את הגלות בהבנה.

רבנו אברהם אבן עזרא אומר על אתר, שהקב"ה לא העניש אותם, אלא דאג לפזרם לטובתם, כמו תופעת פיזור האוכלוסין, תופעה לה אנו עדים במדינת ישראל, כאשר הממשלה דאגה ליישב עולים בפריפריה.

הרלב"ג מסביר מדוע חשוב פיזור אוכלוסין: המין האנושי עלול להיכחד במידה ויהיה מרוכז במקום אחד כאשר פורצת רעידת אדמה וכו', לא כן כאשר הוא מפוזר. לא שמים את כל הביצים בסל אחד, כדברי הפתגם.

יש האומרים שהם ניסו לתקן את חטאי דור המבול שגזלו וחמסו איש את זולתו, בכך שדאגו איש לרעהו מתוך אחדות ככתוב: "שפה אחת ודברים אחדים".

עם הקמת המדינה, הוחל בפיזור האוכלוסין, בכך שהעולים החדשים הרבים שהגיעו לארץ בשנות החמישים, הופנו לצפון הארץ ודרומה, כל זאת, למרות קשיי הקליטה הרבים.

השבח לבורא עולם – עקב היוזמה הברוכה הנ"ל,  יש לנו כיום ישובים מפותחים מבחינה כלכלית וחברתית, ועוד יותר מבחינה ביטחונית, היות והם מהווים "חומת אש" בפני התפשטות הערבית.

כמו כן, אנחנו מקיימים את מצות ישוב ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה.

"ותשחת הארץ – לפני האלוהים,

ותמלא הארץ חמס" (בר' ו, יא).

 רש"י: "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (קהלת רבה א, לד).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "לפני": בדור המבול חטאו כ"כ הרבה, עד שמלאכי חבלה רצו להעניש את החוטאים מהר, לפני שהסתיים גזר דינם, בבחינת "לפני {גזר דין} האלוהים".  כידוע, מהעבירות שהאדם עושה, נוצרים קטגורים שהם מלאכי חבלה ככתוב בפרקי אבות (ד', מי"א), והם אלה שמענישים את החוטא כדברי הנביא ירמיה (ב' יט'): "תייסרך רעתך" – רעת האדם מייסרת אותו, ולא ה'.

רבנו אוה"ח הק' מדגיש שגם הארץ נשחתה בגלל "התיעוב הנוצר ממעשיהם", ולכן נאמר "ותשחת הארץ".

"ותשחת הארץ לפני האלוהים": המגיד ממזריץ' אומר: אנשי דור המבול הקדימו את הארציות – לפני האלוקים, כלומר, הם דאגו לצרכים הגופניים והארציים האסורים כמו עריות וחמס, ורק אח"כ לעבודת ה' אם בכלל.

בחג שמחת תורה מתחילים לומר "משיב הרוח – ומוריד הגשם".

דרך דרוש: הרוצה להשיב לעצמו את הרוחניות – עליו להוריד מעצמו את הגשמיות, בניגוד לדור המבול שדאג לגשמיות. בדורנו המשופע בגשמיות, יש מה להוריד.  

הסבר נוסף: ישנם חכמים בעיניהם, המשחיתים את דרכם ב"שם ה' = לפני האלוקים",  בכך שעוברים עבירות רבות כמו "לא תשנא את אחיך", בכך ששונאים יהודים אחרים, היות והם לא הולכים בדרכם, ומתעלמים מ"ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה כדברי רבי עקיבא, וכן מדעת האר"י הק' האומר שמידי בוקר לפני התפילה, יש לומר: "הריני בא לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואני אוהב כל יהודי כגופי". הדוגמאות הן רבות.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, ח"י).

אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.  

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך, אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

"סאה מלאה עוונות.

מי מקטרג בראש כולם? גזל! (קהלת רבה א', ל"ד).

"ותמלא הארץ חמס". על כך אומר רבי יוחנן: "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול {ובפרט עריות ועבודה זרה כדתנא דרבי ישמעאל בסנהדרין כז, ע"א}, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א).  גם רש"י על אתר אומר, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל.

 גם בימינו, נושא הגזל תופס מקום "נכבד" ביחסים שבין אדם לחברו, ומי יכול להעיד על עצמו שלא נכשל בו.

סוגי הגזל רבים הם, ולהלן דוגמאות מחיי יום יום:

 נזקי שכנים: חניה מרושלת על שתי חניות. הדבקת מודעות וגרימת נזק לסיוד. שימוש במעליות או שבילים פרטיים ע"י עוברי אורח כדי לקצר דרך. התחמקות מתשלום מיסי וועד. קיום פעוטונים/משרדים מבלי לקבל רשות הדיירים. גרימת נזקי רעש ע"י דיירים לשכניהם. התקנת מזגן המרעיש באוזני השכנים.

נזקים אחרים: אי החזרת הלוואה בזמן. שכפול דיסקים או תכנת מחשב ללא אישור. שימוש בטלפון בעבודה ללא אישור. ביטול זמן בעבודה. מי שאינו אומר דבר בשם אומרו כדברי רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן לכתוב: "אל תגזול דל – כי דל הוא". השואל חפץ מחברו לצורך מסוים, ומשתמש בו לדבר אחר.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לשר התורה מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה,

ובמה זכה להיות גדול הפוסקים של דורנו?

לכבוד יום ההילולה שלו – ג' מרחשון.

  • לימוד תורה מתוך עמל.

מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ע"ה זכה להיות גדול דורנו,  בכך שניצל באופן מעורר השתאות את כל זמנו ללימוד תורה. הוא זכה שיקויים בו הכתוב אצל יהושע בן נון: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל"  (יהושע א, ח).

במשך כל ימי חייו לא משה התורה מפיו, וזמנו היה יקר עליו כנפשו ממש, הן בימי בחרותו בעידן עניותו, והן בזמן גדולתו כראשל"צ וכנשיא מועצת החכמים, כאשר היה טרוד בתפקידיו הרבניים, והנהגת הציבור.

מרן ע"ה העתיק את משכנו פעמים רבות, לצורך תפקידיו הרבניים: ירושלים, מצרים, פתח תקווה, ירושלים, תל אביב, ושוב ירושלים, אך בכל מקום ובכל מצב, הוא ניצל את זמנו אך ורק ללימוד תורה והפצתה, להנהיג את עם ישראל בדרך ה', וכתיבת ספריו הרבים התופסים מקום של כבוד בקדמת הפסיקה לדורותיה. גם בחודשים האחרונים לחייו, לא משה התורה מפיו, למרות מחלותיו.

  • "המתמיד" –

לימוד תורה מתוך התמדה, כבר בילדותו.

בתלמוד תורה, עת שיחקו חבריו ופרקו את מרצם במשחקים, רבנו ישב ושקד על תלמודו. אך הוא לא הסתפק בזאת, רצונו היה שגם אחרים יתעלו בתורה, והיה מושך עמו מדי פעם את אחד החברים מתוך משחקיו, ומעודדו לחזור אתו על הנלמד בכיתה. 

 בגיל 12 החל מרן ללמוד בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה בירושלים, לימודים שנמשכו 12 שנים רצופות, בהן שם לילות כימים בלימוד הש"ס והפוסקים, ולא ביטל מזמנו אפילו שנייה אחת.

 מרן ע"ה סיפר, כי את בקיאותו בתנ"ך אותו ידע בעל פה – רכש בחמש דקות של ההפסקה בין סדר הלימוד לתפילת מנחה… חבריו באותם הימים מספרים, שאף בזמן הארוחות היה מקפיד להביא אתו גמרא, והיה לומד בזמן הארוחות. לעיתים תכופות היה עושה סיום מסכת, סיום מיוחד, על הלימוד שלמד תוך כדי הארוחות.

כדאי לציין שבמחזור של רבנו, היו עוד שקדנים שהפכו לרבנים מובילים כמו הרב יהודה צדקה ע"ה, הרב מרדכי אליהו ע"ה, הרב בן ציון אבא שאול ע"ה, הרב דוד חיים שלוש ע"ה, הרב דוד חיים הלוי ע"ה וכו'.

  • "ובלכתך בדרך" – עם חברו מרן הרב בן ציון אבא שאול ע"ה.

הגאון הגדול הרב בן ציון אבא שאול ע"ה ומרן ע"ה, היו צועדים רגלית בכל בוקר מביתם שבשכונת בית ישראל אל ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, וגם חוזרים רגלית מהישיבה לביתם. כל הדרך היו משננים את לימודם, ובכל יום היו מספיקים לשנן דף גמרא בהלוך, ודף גמרא בחזור.

 כמו כן מספר הרה"ג שלום כהן שליט"א, ראש ישיבת פורת יוסף: "אני זוכר את מרן ע"ה בנערותו, הולך בשוק הערבים וגמרא בידו. היה מעיין בכמה שורות, ואח"כ חוזר עליהם בע"פ, שוב מעיין בספר וחוזר על זה בע"פ…". 

 שכנו של מרן בתקופה שהיה אברך צעיר מספר, שכאשר מרן היה ממתין לאוטובוס {קו 3}, הוא היה שקוע בריכוז עצום בספר שבידו, ואף לא היה מרגיש כשהאוטובוס מגיע לתחנה. נהגי האוטובוס הכירוהו והיו צופרים לו בהגיעם לתחנה. וגם כשהיה מאכיל את ילדיו, היה מניח ספר פתוח על השיש, מסתכל בספר, ניגש לילדיו להאכיל אותם, שוב רץ לעיין בספר, וממשיך להאכיל את ילדיו. 

 וכך סיפר מרן בערוב ימיו: "כשהייתי צעיר, הייתי בא כל ליל שבת אחרי התפילה לעשות קידוש. עד שמסדרים ועד שיושבים, היתה לי גמרא ביד, והייתי גומר עמוד, שני עמודים, שלושה עמודים, כמה שיכול, בינתיים עד שיגידו 'שלום עליכם' 'אשת חיל מי ימצא', הייתי גומר עמוד ועוד עמוד, המצטברים לגמרות שלמות". 

  • עונג שבת – בלימוד תורה בספריה.

ביום שישי נהג מרן זצ"ל לקום באשמורת הבוקר כדי להתפלל עם הנץ החמה. לאחר התפילה היה מסתגר בספריה הממוקמת בבית הכנסת "שושנים לדוד", שבשכונת בית ישראל בירושלים, והיה לומד ספרי שאלות ותשובות (שו"ת) בהלכה ברציפות, במשך כל שעות היום עד לכניסת השבת. גבאי בית הכנסת שחשש שמא יקח הבחור הצעיר מן הספרים יקרי הערך לביתו, סירב להרשות לו לשבת בספרייה שעות רבות כל כך, ורק לאחר הפצרות מרובות נעתר לבקשתו, בתנאי שהוא ינעל את דלת הספרייה מבחוץ, וסמוך לכניסת השבת יפתח לו את הדלת, כדי שיצא לקבלת שבת ולתפילת ערבית. ביום שישי אחד, שכח הגבאי את הבחור היושב ולומד בספרייה, ולא פתח את הדלת בכניסת השבת. באותו יום, היה גם השקדן הצעיר שקוע בתשובה מעניינת, עד שלא הבחין שכבר נכנסה השבת. בינתיים כבר הציבור התפלל ערבית והלך לביתו. כשהבחין הצעיר בכך, החל דופק בחזקה על הדלת במשך שעה ארוכה, עד שקול הדפיקות הגיעו לאוזני השכנים, שהלכו מיד לביתו של הגבאי, שבא במרוצה ופתח את הדלת לעילוי הצעיר, ובפיו בקשת סליחה על כך ששכח לפתוח את הדלת.

בעקבות האירוע, החליטה הנהלת בית הכנסת, שלא לנעול יותר את דלת הספרייה בפני העילוי הצעיר, והותר לו להיכנס לשם בכל עת שיחפוץ.

  • ניצול הזמן ללימוד תורה – גם בזמן שמעל הזמן.

 התמדתו של מרן זצ"ל אינה יודעת זמנים: מעניין לראות בספריו את התאריכים והזמנים לכתיבת התשובות. כך למשל, אנו מוצאים בשו"ת יביע אומר (ח"ז סימן נד) תשובה שנכתבה ב"מוצאי יום הכיפורים תשמ"ח, זמן שכולם עייפים מהצום והתפילות והולכים לנוח, ומרן זצ"ל ללא ספק היה עייף שבעתיים במוצאי כיפור, כיוון שהיה רגיל להוריד דמעות כנחל בתפילות ווידוי יום הכיפורים, אך הוא לא הלך לנוח, אלא ישב וכתב תשובה בהלכה כהלכה. 

הראשל"צ הרה"ג משה שלמה עמאר שליט"א מספר: מתוך עיון בפרוטוקולים בבית הדין בפתח תקווה, מהתקופה בה מרן זצ"ל שימש כחבר בית הדין, הבחין הרב, שמרן עסק בענייני בית הדין בזמנים לא זמנים. הרב מצא שם פרוטוקול הנושא את התאריך יום חמישי י"ג ניסן. בפרוטוקול מתואר, שביום זה הגיעו בני זוג להתגרש. אין ספק, שדיין אחר היה דוחה את הדיון עד לאחר הפסח, שהרי בלילה עורכים בדיקת חמץ, ולמחרת, זה ערב שבת וערב פסח, וההכנות רבות. אבל כשהבחין מרן זצ"ל שהעניין דחוף, ויפה שעה אחת קודם לסדר את הגירושין, כתב החלטה בכתב ידו, להזמין למחרת את הצדדים עם העדים לבירור השמות.

אכן, למחרת ערב שבת וערב פסח, הגיע מרן זצ"ל לבדו לבית הדין, ערך הסכם גירושין בין בני הזוג, קיבל את העדים לבירור השמות, וסידר להם את הגט. בהיות ו"הספרא דדיינא" {כותב הפרוטוקולים} לא נכח, מרן כתב את הפרוטוקול בכתב ידו. מתוכו עולה, שמרן זצ"ל לא עזב את בית הדין לפני השעה שלש אחר הצהריים.

  • "ואם יתקפו האחד – השנים יעמדו נגדו.

והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).

מרן הרב עובדיה ע"ה – זכה שספריו בהלכה יתקבלו עוד בחייו, דוגמת מרן השו"ע.

מרן שר התורה – זכה שבניו וב"ב ממשיכים בדרכו – דרך התורה וההלכה.

על כך אומר רש"י ע"פ הגמרא:

 "אם יתקפו האחד. אם באו… לתוקפו – אם שנים הם, יעמדו לנגדו, וכ"ש אם ג' הם –

והחוט המשולש לא במהרה ינתק".

מרן זכה שבניו הגאונים – עיגנו ומעגנים את פסיקותיו בספריהם החשובים:

הראשל"צ הרה"ג חכם יצחק יוסף שליט"א – בספריו המסולאים מפז  "ילקוט יוסף",

והרה"ג דוד יוסף שליט"א – בספריו היקרים "הלכה ברורה", שכשמם כן הם.

אכן, על זה יאמר: "והחוט המשולש – לא במהרה ינתק".

וכן, "מי שהוא ת"ח ובנו ובן בנו, שוב אין תורה פוסקת מזרעו. וכן הוא אומר: 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר יהוה מעתה ועד עולם' (ישעיה נט, כא).

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

 למו"ר הרה"ג יהושע כהן שליט"א –

על התרחקותו מגזל ואפילו של שניות,

במהלך שיעוריו המופלאים בגמרא.

גזל ע"י שכירים: יעקב אבינו אמר לרחל ולאה: "כי בכל כוחי עבדתי את אביכן", דבר המלמד אותנו שעל השכיר לא להתבטל בזמן העבודה. חכמים אף התירו לפועלים לקרוא קריאת שמע בראש האילן, כדי שלא יפסידו זמן עבודה ע"י ירידתם ועלייתם (ברכות טז, ע"א). מה עם גזל תלמידים ע"י מלמדים המאחרים לשיעור.

להלן סוגי גזל אחרים: גזל אויר, גזל שינה, גזל זמן, גזל מצוות. ("מי מקטרג בראש כולם, גזל", הרב משה אבידן שליט"א).

יזכר לטוב חדא בדרא – הרה"ג יהושע כהן שליט"א המקפיד תמיד להתחיל את שיעורו המופלא והמתוק מדבש בגמרא, על השנייה.

כאשר עברתי לגור בירושלים, זכיתי להשתתף בשיעוריו המרתקים והמפולפלים של הרב יהושע שליט"א, בישיבת "חוט של חסד", בראשותו של הרה"צ מזכה הרבים, הרה"ג שלום ארוש שליט"א.

 מעולם לא קרה שמו"ר הרב שליט"א יאחר לשיעור, גם בימי השלג הירושלמיים.

כאשר נאלץ לצאת לחו"ל לסדרת שיעורים,  הוא השלים לנו את השיעורים, ומיותר להגיד על הדקה והשניה.

לרב יהושע שליט"א, יש שליטה מלאה בע"פ בים התלמוד על פרשניו הרבים, ובראשם "המנורה הטהורה" – רש"י, אותו תמיד הרב מצטט, בתוספת השנים והימים שחלפו מאז – ועד ליום ההילולה שלו. 

"כרם יהושע – דרך לימוד גמרא בעיון"

מאת הרה"ג יהושע כהן שליט"א.

 

ספרו של הרב שליט"א – זכה לתפוצה ותהודה בקרב לומדי התורה.

חיבורו של הגאון שליט"א – זכה להכרה והסכמה של גדולי הדור.

הרה"ג יוסף שלום אלישיב ע"ה כתב בהסכמתו לספר:

"משנתו סדורה ושגורה בפיו… ויהי לגפן אדרת, לגאון ולתפארת,

 ואף הוציא ספר המורה… איך לרכוש שלימות בתורה"

זוכר אני שבזמן לימודי בישיבת "פורת יוסף" בירושלים, עבדתי בבין הזמנים בקק"ל באחד מהרי טבריה. בעצם, חלק גדול מהפועלים באו לעבודה, אבל לא עבדו, וכל זאת מתוך העלמת עין של הממונים.

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה שהשתתף בתחילת דרכו בארץ בעבודה בקק"ל, לא הפסיק ממלאכתו, גם כשרוב הפועלים ישבו להם לנוח, היות ואלה היו בעיקר עבודות יזומות לעולים חדשים. לשאלתי מדוע אינו נח כמו כולם? תשובתו הייתה: "מה עם איסור גזל לאור היום", וסיפר לי על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל, שאפילו לענות שלום באמצע העבודה לא ענה, כדי שלא לעבור על איסור גזל. מה נענה ומה נאמר ביום פקודה!

 

בזהר הק' נאמר שעל גזל, חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי בזוהר: "ואלה המשפטים – רזא דגלגולא" = סוד הגלגול. כאשר אדם עובר על אותן ג"ן מצוות שבין אדם לחברו המופיעות בפרשה.

רבנו הגר"א אמר שאין הלומד תורה יכול לראות סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ"י דין תורה. כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על נקיי כפיים (ספר הגה"ח מוילנא עמ' מו).

ע"פ זה מסביר הגאון מוילנא את המסופר בגמרא (בבא מציעא פ"ה) על רבי חייא שזרע פשתן וארג רשתות וצד צבאים, עיבד את עורם וכתב עליהם ספר תורה ממנו היה מלמד את תלמידיו כדי להימנע מגזל, ולכן שיבח אותו רבנו הקדוש שזכה להעמיד תורה בישראל, בגלל שכל הכנת ספרי הלימוד, התנהלו על טהרה מגזל.

רבי ישראל סלנטר אמר לשוחט ירא שמים שביקש לעזוב את מלאכת השחיטה, ולעסוק במסחר: במלאכת השחיטה, יש לאו אחד של נבלה, ואילו במסחר ישנו חשש לאיסורים רבים: לא תגנוב, לא תגזול, לא תחמוד, לא תעשוק, לא תונו, לא תכחשו, לא תשקרו. (מתוך הרב א' טובולסקי רמא').

 

מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כל הנמלים מריחות בה,

ולא היתה אחת נוטלת אותה, עד שחזרה אותה נמלה שהפילה את החיטה ולקחה אותה.

הדא הוא דכתיב: "ראה דרכיה וחכם" (משלי ז), שבורחת מן הגזל" (דברים רבה פ"ח).

 מוסר השכל מהנמלה: זהירות – גזל.

 

 

 

 

 

 

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב-הסולטאן נועל את שערי ״קדימה״ 

הסולטאן נועל את שערי ״קדימה״ 

בקיץ 1955 החריף מאוד מאבקה של מרוקו לעצמאות והביטחון הפנימי במדינה זו התערער בצורה מסוכנת. ככל שהטרור גבר, כן היה ברור שאין לצרפת מנוס אלא להחזיר את הסולטאן, סירי מוחמד בן־יוסף, ממקום גלותו במדגסקאר. לאחר שטוניסיה זכתה בעצמאותה, ולנוכח החרפת העימות באלג׳יריה, הגיעה צרפת למסקנה שאין טעם בהמשך המאבק במרוקו ויש למצוא פשרה מכובדת, שתאפשר את יישוב המשבר.

בעקבות גל מהומות נרחב שבו נהרגו כמה עשרות אירופאים, פתחה צרפת ב־20 באוגוסט, במשא ומתן נמרץ עם ראשי התנועה הלאומית המרוקנית, בדבר הענקת עצמאות לארצם. על־פי הוראתו של ראש הממשלה, אדגאר פור, יצא הגנראל קאטרו לטנאנריב וקיבל שם את הסכמתו של הסולטאן־הגולה להקמת מועצת־עוצרים, כצער ראשון לקראת שובו לרבאט.  עם שובו של הגנראל קאטרו לפאריס, הודיע הסולטאן הישיש, סידי מוחמד בן ערפא, על התפטרותו וב־1 באוקטובר יצא לגלות במובלעת הבינלאומית של טאנג׳יר. הדרך לסיום המשבר היתה, אם כן, סלולה.

ואמנם, ב־8 בנובמבר 1955, הגיע סידי מוחמד בן־יוסף במטוס מיוחד לפאריס. פמלייתו מנתה 40 איש והיא כללה את שתי נשותיו, פילגשו האהובה, שני בניו, ארבע בנותיו וכן כמה עוזרים נאמנים ושומרי ראש. פמלייה גדולה זו, שוכנה במלון מפואר בעיירה קטנה הסמוכה לפאריס. במרוצת הימים הבאים, הפך בית המלון למוקד עלייה לרגל: משלחות ואישים שונים התיצבו בפני הסולטאן והביעו לו את נאמנותם.

ב־16 בנובמבר, חזר הסולטאן לרבאט ופתח במגעים רצופים עם הממשלה הצרפתית, לקראת הכרזת העצמאות, ב־2 במארס 1956. בו ביום, דיווח השגריר צור מפאריס, כי יהודי מרוקו מלאי חרדה והם חוששים מפני סגירת השערים, למחרת העצמאות. היהודים האמינו אמנם לסולטאן ולעוזריו, כי מרוקו לא תיגרר אחר הקיצוניות הערבית, אך הם חששו פן השליט החדש לא יוכל לעמוד בלחץ הבינערבי שיופעל עליו. חשש זה התבסס, בין היתר, על כך שהסולטאן הבטיח לשגריר המצרי בפאריס, לבקר בקאהיר בהקדם, ״כדי להודות לנאצר באופן אישי על הסיוע שהושיטה מצרים למאבקה של מרוקו״. אולם הסולטאן טרח לפזר מיד חששות אלה. בנאום שהשמיע בטאנג׳יר, ב־18 בנובמבר 1955, הבטיח סידי מוחמד בן־יוםף לכונן בארצו ״מלוכה חוקתית״ שבה ייהנו מרוקנים בני כל הדתות, משוויון זכויות אזרחיות ומחופש מלא לנהל כרצונם את חייהם הפרטיים ואת פעילותם המקצועית. הסולטאן הוסיף משפט רב־משמעות: ״מאליו מובן, שהיהודים אזרחי מרוקו, ייהנו מאותן הזכויות של כלל האזרחים המרוקנים״. ואילו בנו, מולאי חסן, אמר למשלחת של נכבדים יהודים, כי הוא מבין יפה את ״הקשר הרגשי" בין יהודי מרוקו לישראל והוא הישווה קשר זה לזיקה הקיימת בין מכה לבין העמים המוסלמים.

הצהרות מרגיעות אלה, עלו בקנה אחד עם ההבטחות שנתנו הסולטאן ועוזריו לראשי ה״קונגרס היהודי העולמי״, בתקופת המאבק לעצמאות. המגעים עם ה״קונגרס היהודי העולמי" התנהלו, החל ממחצית שנות החמישים, באמצעות אלכסנדר איסטרמן, מנהל המחלקה המדינית של ארגון זה, ויוסף (ג׳ו) גולן (גולדין) – מזכירו המדיני של ד״ר נחום גולדמן וכיום איש עסקים ישראלי, המחזיק גם בנתינות סנגאלית ומשמש יועץ לעניני השקעות למדינות אפריקניות שונות.

ג׳ו גולן נולד באלכסנדריה בשנת 1922, גדל בתל־אביב, למד בדמשק, שירת ב״הגנה״ ובצבא הבריטי, עסק בעניני רכש ועלייה ב׳ באיטליה והיה שליח תנועת ״הבונים״ בקאהיר. ערב מלחמת השחרור הישראלית, נעצר ג׳ו גולן בקאהיר ולאחר שישב שלושה שבועות בכלא המצרי – הוא הוברח משם על־ידי שליחי ה״הגנה״ לרומא וחזר לישראל על סיפונה של אניית המעפילים ״כ׳ בתמוז״. למחרת מלחמת העצמאות, יצא גולן ללמוד בבית הספר ליחסים בינלאומיים בפאריס. בתקופת לימודיו בצרפת, היה ג׳ו גולן פעיל באגודת הסטודנטים המקומית ואף נבחר למזכיר כללי של ״התאחדות הסטודנטים למלחמה בקולוניאליזם״. יחד עמו למדו אז בפאריס סטודנטים אפריקניים ומרוקניים שונים, ובכללם – מהדי בן־ברקה, מי שעתיד היה לשמש יו״ר הפרלמנט ומנהיג האיגודים המקצועיים במרוקו ומי שנחטף ונרצח בפאריס, בפקודתו של ראש שירותי הביון המרוקניים, גנראל מוחמר אופקיר. עם סיום לימודיו בצרפת, נתמנה ג׳ו גולן כמזכירו המדיני של ד״ר נחום גולדמן. ההמלצה למינוי זה יצאה מאת מנכ״ל משרד החוץ דאז, וולטר איתן.

ג׳ו גולן ורעיתו אסתר (לבית לדרברג), שבו לפאריס בקיץ 1954. כמי שלמד בזמנו עם מהדי בן ברקה ובאישורו של ד״ר גולדמן, הצטרף הצעיר הישראלי ל״תנועה לשחרור מרוקו" ושם התידד עם קולונל מובאראכ בקאעי – מי שעתיד היה לכהן כראש ממשלתה הראשון של מרוקו העצמאית. כן התידד עם אחמד בלפרייג׳, עבד־אל־רחים בועביד ועבד אל־קאדר בו־ג׳לון – מי שהתמנו אחר כך לשרי החוץ, האוצר והמשפטים בממשלת בקאעי. בשיחות עם בקאעי וחבריו, הודגשה תמיד בעיית חופש התנועה וההגירה וכיבוד זכויות האדם. נקודה זו נדונה גם בשתי פגישות נפרדות שקיימו משה שרת וראובן ברקת עם סי בקאעי, בביתו של גולן בפאריס. הודות לתמיכתו במאבקה של מרוקו לעצמאות, היה ג׳ו גולן הישראלי היחיד שנועד עם הסולטאן סידי מוחמד בן־יוסף, כאשר זה התעכב בפאריס, בדרכו ממקום גלותו במדגאסקאר. באותה שיחה הבטיח הסולטאן, כי יהודי מרוקו ייהנו משוויון זכויות מלא וכי הם לא יופלו לרעה ביחס לבני דתות אחרות.

הכרזתו הפומבית של הסולטאן, ב־18 בנובמבר, תאמה אם כן הבטחות אלה, והיא נועדה להדגיש את המטרות הבאות:

שאיפה לכונן במרוקו מדינה מודרנית, המכבדת את זכויות האדם, מתוך מגמה לזכות באהדתה של דעת הקהל בארה״ב ובאירופה המערבית.

שאיפה להוכיח כי ההנהגה המרוקנית, שצמחה על ברכי התרבות הצרפתית, אכן מסוגלת להנהיג את המדינה מבחינה כלכלית, מדינית ותרבותית.

רצון להסתייע ביהדות ארה״ב, לצורך עידוד השקעמ־הון והבטחת סיוע כלכלי אמריקני למרוקו.

כבר למחרת שובו למרוקו, היה ברור שהסולטאן מהווה את מקור־הסמכות בארצו וסביבו מתמקד השלטון במדינה. סידי מוחמר נתגלה כשליט סמכותי והוא ניווט את דרכו בהצלחה, בין כמה זרמים מנוגדים. כמו במרבית הארצות המתפתחות, שלטונו של סידי מוחמד נשען על הצבא ושירותי הבטחון הפנימיים, אך הוא נתמך גם על־ידי בעלי ההון השמרניים. לעומת זאת, הפגין הסולטאן הסתייגות כלפי האיגודים המקצועיים וחשד במשכילים ובצעירים בעלי ההשקפות הליברליות. דבר זה יצר מיד מתחים בתוך מפלגת ה״איסתקלאל״ וראשיה נחלקו לשני פלגים עיקריים: המחנה השמרני, בראשותו של עלאל אל־פאסי; והפלג הליברלי, בראשותו של מהדי בן־ברקה. אף־על־פי־כן, אולי בזכות גלותו הממושכת של עלאל אל־פאסי בקאהיר, תמכה מפלגת ה״איסתקלאל״ על שני פלגיה, בהידוק הקשרים של מרוקו עם העולם הערבי ובהצטרפותה הרשמית לליגה הערבית.

אך כנגד מגמה פרו־ערבית זו, היה הסולטאן מודע לצורך שלו להמשיך ולהסתייע בצרפת ובארה״ב, לשם פיתוח הכלכלה הלאומית ולביצור העצמאות המדינית. דבר זה כפה עליו לגלות יחס הוגן כלפי המיעוט היהודי בארצו, משום תקווה לזכות בתמיכתה של יהדות ארה״ב, לקבלת סיוע כלכלי אמריקני. מתוך פזילה ברורה לוושינגטון, צירף הסולטאן את ד״ר ליאון בן־זקן – עסקן יהודי מכובד ומנהיג קהילתי מוכר בקזבלנקה – לממשלת מרוקו הראשונה ומינהו לתפקיד שר הדואר בממשלת סי מובאראכ בקאעי. חרף התמיכה היהודית במאבקו לעצמאות, הבהיר הסולטאן מיד כי אין בכוונתו להכיר בישראל ולקשור עמה יחסים דיפלומטיים תקינים. אך בנושא העלייה היהודית, הוא נקט עמדה דו־משמעית: הוא לא העז לפתוח את שערי היציאה לרווחה, אך מאידך הוא טרח להשאיר ״סדק צר״, שדרכו יכלו יהודים מעטים להוסיף ולצאת את מרוקו.

ראה: מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב-הוצ' משרד הבטחון תשמ"ד-1984 עמ' 93-90

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר