ארכיון יומי: 23 באוקטובר 2018


להאיר באור החיים – לפרשת וירא. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

להאיר באור החיים – לפרשת וירא.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"וירא אליו יהוה באלוני ממרא.

 וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו,

  וירא וירץ לקראתם" (בר' יח, א-ב).

מבוא.

פרשת "וירא", מתפרשת על פני 38 שנים. היא פותחת בקיום מצות הכנסת אורחים אותה קיימו אברהם ושרה לשלושת המלאכים. את המצוה הם קיימו מתוך זריזות וכיבוד כיד המלך – "וירץ לקראתם… ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב" (בר' יח, א-ח).

כל זאת, למרות שזה היה ביום השלישי למילתו בו מופיע שיא הכאב, כדברי רבי חמא בר חנינא שאמר: יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י, ע"פ בבא מציעא פו ע"ב).

אברהם שהצטיין בהכנסת אורחים, התפלל לקב"ה שיציל את אנשי סדום, למרות התנגדותם האידאולוגית למצות הכנסת אורחים, דבר שבא לידי ביטוי בניסיונם לפגוע במלאכים, שבאו להתארח אצל לוט.

מסר חשוב: כאשר אדם מצטיין במידה מסוימת, יהיה לו קשה להתייחס באופן חיובי לפוגמים באותה מידה, כמו במקרה אנשי סדום. אברהם לעומת זאת, מלמד אותנו עד כמה חשובה מידת הכנסת אורחים, ועד כמה יש לכבד גם את מי שאינו נוהג כמונו.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הניסיון העשירי – עקידת יצחק, בו חותמת הפרשה: "והאלוהים ניסה את אברהם – אמר 'והאלוהים'… לומר מלבד ניסיונות שקדמו – הוסיף לנסותו בגבורת הדין ניסיון עצום".

אחרי העקידה, הקב"ה מזכה את אברהם אבינו בתואר "ירא אלוהים", ומברך אותו ואת זרעו – "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים…" (בר' כב, יז–יח). "כי ברך אברכך" – ברכה כפולה.

"וירא אליו יהוה"

"מצד שרש נשמתו, זכה אברהם להיות – מרכבה לשכינה" (רבנו-אוה"ח-הק').

מרכבה: כמו שהרכב מציית לנהג,

גם אברהם אבינו מציית לנהג העולם הקב"ה – בכך שמקבל את הנהגתו.

כבניו של אברהם אבינו –   גם אנו ננהיג את הקב"ה עלינו.

  "וירא אליו יהוה" – הפרשנים דנים בשאלה, מדוע נאמר: "וירא אליו יהוה", ולא נאמר "וירא יהוה אליו" {נשוא + נושא}, כמו בפרשת "לך לך" שם נאמר: "וירא יהוה אל אברם" (יב, ז). כ"כ, מדוע לא נאמר תוכן דברי ה' לאברהם?

רבי חמא בר חנינא אומר על כך: "יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל לשלומו" (בבא מציעא פו' ע"ב).

 רש"י מביא בפירושו את דברי רבי חנינא. מדבריו עולה שההתגלות לאברהם לא הייתה לשם נבואה, אלא לשם מצות ביקור חולים, כיון שזה היה ביום שלישי למילתו בו שיא הכאב, לכן נאמר "וירא אליו ה'".

ניתן גם לומר שהתורה הקדימה את מילת הכינוי "אליו", כדי להדגיש את חשיבות ביקור חולים לכל אדם, ולא רק לאנשים חשובים כמו אברהם. לכן חשוב מאוד לבקר חולים גם אם הם לא מוכרים לנו, כפי שעושים רבים וטובים בבתי חולים.

הרמב"ם במורה נבוכים אומר: הפס' הראשון "וירא ה' אליו", מהווה כותרת לפסוקים הבאים, בהם מתואר תוכן הנבואה ע"י שלושת המלאכים הנפגשים עם אברהם, ומבשרים לו על הולדת בנו בעוד שנה.

הרמב"ן לעומת זאת, אומר שהפסוק "וירא אליו ה'", חותם את קיום מצוות ברית מילה מסוף הפרשה הקודמת "לך לך", כדי לכבד את אברהם על כך. וכדברי קודשו: "ואל תחוש להפסק הפרשה, כי העניין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא "וירא יהוה אל אברהם". בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, כי נגלית עליו השכינה, ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו".

כלומר, הקב"ה בא להגיד לו שהוא מרוצה ממנו בגלל הברית שעשה. דוגמא לכך, התגלות ה' לעמ"י אחרי הקמת המשכן – "וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

רבינו-אור-החיים-הק' משיב לשאלה, מדוע נאמר "וירא אליו יהוה", ולא "וירא יהוה אליו".

א. הקב"ה השרה שכינתו על אברהם ונעשה מרכבה לשכינה. וכדברי קדשו:

"ולזה הקדים תיבת 'אליו' להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה, מה שלא נשמע באומרו 'וירא יהוה אליו', כי {מילת} ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו , והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד 'וירא' בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא 'ויאמר יהוה – כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו".

הרב משה פראנקו תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק', כותב בספרו "מאור החיים" על כך: "וכל אלו הדיוקים, מתיישבים עם מה שדרש החכם מורי ורבי הרב חא"ע {חיים אבן עטר} נרו, בזו הלשון: דעו נא אחי ורעי שאין דבר ואות ומילה בתורתנו הק', בלי טעם וסוד… וסמך תיבת 'אליו' קודם ה', לרמוז שהשכינה לעולם הייתה עם אברהם, ומשום הכי 'אליו ה'. .. ועם היות שהשכינה מצויה עמו תמיד – נפל לשון 'וירא' ולשון 'אליו'…" (מאור החיים, וירא עמ' לה).

ב. אחרי השראת השכינה על אברהם ע"י הקב"ה, הוא נעשה מרכבה לשכינה. ובכך הגיע לשלוש השגות רוחניות:

  1. מצד שורש נשמתו, זכה להיות מרכבה לשכינה.
  2. מצד רוחו, זכה להשיג בשכלו כללות אור עליון: "וירא אליו יהוה" {הוי-ה}.
  3. מצד נפשו, זכה להארה ברמ"ח איבריו ע"י מצות המילה. אברהם = רמ"ח. ברמ"ח איבריו עבד את הקב"ה.

לדעת רבנו אוה"ח הק', אברהם זכה לשמש כמרכבה לשכינה, לאחר ברית המילה בו התגלה בבשרו: "יו"ד רשימו קדישא" כדברי הזוהר הק' (לך לך צה' א').  לפני הברית, הערל הוא בבחינת "שד". ואילו לאחר ברית המילה, הוא בבחינת ש-ד-י

ש – הנחיריים שלנו בצורת ש.

ד – הזרוע בבחינת ד.

י – ברית המילה בבחינת י.

כל זה ביחד מהווה = ש-ד-י. ע"י הברית, ה' מתגלה אלינו בשם "אל  ש-ד-י {חסד ורחמים}.

"מרכבה" – בא מהשורש "רכב". כמו שהרכב אינו מתערב בשיקולי הנהג, כך אבותינו הקדושים כלפי הקב"ה.

הם לא שאלו שאלות גם כשהתבקשו לבצע דברים תמוהים כמו פרשת העקידה, בדומה לרכב שאינו מצייץ גם אם הנהג יחליט לנסוע באור אדום. הסיבה לכך, אמונתם המוחלטת בה' כפי שנאמר אצל אברהם אחרי ברית בין הבתרים: "והאמן ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).

ג. בקבלה, קושרים את ה"מרכבה לשכינה" למשכן. אוהל אברהם, הפך להיות מעין המשכן בו שרתה השכינה.

 כמו שבאוהלו של אברהם הייתה ברכה בעיסה, הנר דלק מערב שבת לערב שבת, והענן קשור על האהל (רש"י בר' כד, סז), כך במשכן: הנר המערבי דלק כל הזמן, לחם הפנים נשאר טרי וחם משבת לשבת, והענן על המשכן.   

כאשר הקב"ה הודיע לאברהם על מצות ברית מילה, אברהם נפל על פניו ככתוב "ויפול אברם על פניו, וידבר אתו אלוהים לאמר" (בר' יז, ג). אחרי קיום ברית המילה, נאמר "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בר' יח, ח).

הגוף שלנו הוא גשמי, וקשה לשאת קדושה שהיא רוחנית, לכן נאמר אצל אברם "ויפול אברם". אחרי ברית המילה ושמירתה, הגוף שלנו הופך להיות קדוש, ולכן הוא יכול לשאת את הקדושה, ואברהם יכול לעמוד מול מלאכים ככתוב "והוא עומד עליהם", או לשבת כשהקב"ה נראה אליו ככתוב: "וירא אליו יהוה באלוני ממרא – והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (בר' יח, א).

השינוי הנ"ל בא לבטא את כוחה הרוחני של שמירת הברית, דרכה זוכה האדם להתגלות אלוקית בכל רמ"ח איבריו.

רבנו ישראל בעל שם טוב אומר: א-ב-ר-ם = רמ"ג = 243. אברם היה שמו לפני הברית. אחרי הברית, הוסיף לו הקב"ה את האות ה', ושמו נהפך לא-ב-ר-ה-ם = רמ"ח =  248 = רמ"ח איברים.

לפני הברית הייתה לו שליטה רק על רמ"ג איברים. אחרי הברית, נוספה לאברהם אבינו השליטה על עוד חמישה איברים: שתי עיניים, שתי אוזניים וברית מילה.

חמשת האיברים הנ"ל הם רוחניים, וכל השומר אותם, זוכה להתגלות השכינה.

לכן, אומר הבעש"ט: כל יהודי יכול לזכות בגילוי השכינה, במידה ויקדש את עיניו ואוזניו,

 בבחינת לא רואה ולא שומע שום דברי תועבה, וכך זוכה לשמירת ברית קודש.

הנשמה הטהורה יורדת לעולם כחומר לא מעובד, ורק ע"י קיום מצוות היא הופכת להיות כלי קיבול לקליטת שפע רוחני אלוקי בעקבות הארות רוחניות הנוצרות ממעשינו הטובים, ובפרט מעמידתנו בניסיונות היומיומיים.

הנשמה דומה לניצן של פרח המתפתח, בהתאם לטיפולו של הגנן.

כנ"ל לגבינו, ככל שנקיים את המצוות הנ"ל בהידור רב ומתוך קדושה – נזכה להאיר את נשמתנו.

אברהם אבינו זכה להדר במצוות כפי שעולה מקבלת האורחים בראשית הפרשה: "וירא וירוץ לקראתם… וימהר אברהם… מהרי שלש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב וכו'".

 גם בניסיון הקשה של העקידה, אברהם אבינו ממלא את רצון ה' ופועל כעלם צעיר העושה הכל בזריזות:

"וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו… וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה נהג לשאול: מדוע נאמר "וישלח את ידו, ויקח את המאכלת", ולא נאמר "ויקח את המאכלת" בלבד? על כך הוא משיב: אברהם {בגימטריא} רמ"ח = 248. אברהם פעל מתוך זריזות, ורמ"ח איבריו נשמעו לו תמיד, פרט למקרה הזה, בו היה צריך להתאמץ כדי לשלוח את ידו, לכן נאמר: "וישלח את ידו".

"והקמותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך…

 ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען…

ונמלתם את בשר עורלתכם,

והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בר' יז, ז – יא).

ברית המילה וברית ארץ ישראל – והקשר ביניהם.

מצות המילה היא המצוה הראשונה שציוה הקב"ה את אברהם אבינו וזרעו אחריו.

את מצוות המילה, למדו חכמים מהכתוב: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב' ג'), אבל לעולם היא נקראת על שם אברהם אבינו, כפי שמופיע בברכה השניה על המילה: "ברוך אתה ה'… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

המלאך רפאל ריפא את אברהם מכאבי הברית, בכך שהביט בו בלבד בבחינת "וירא", לכן אברהם יכל לרוץ לקראתם, ככתוב: "וירא – וירוץ לקראתם".

הקב"ה רצה שנהיה מוקפים במצוות בכל זמן ועת, ובכך נהיה קדושים ותמימים. לכן, הוא קבע בגופנו את מצוות ברית המילה שתהיה חלק אינטגרלי ומהותי מאתנו, כשהיא חרוטה וטבועה בגופנו, דבר שאינו ניתן לשינוי.

אברהם אבינו ובני ביתו עשו ברית מילה, בכל זאת רק אברהם זוכה לביקור חולים ע"י הקב"ה, וזוכה להיות מרכבה לשכינה, היות ורק אברהם הפנים עד כמה ניתן להתקדש בעבודת ה' דרך הברית.

כמו כן, רצה הקב"ה שעמ"י ידור בתוך מצוה. לכן, בנוסף למצות ברית המילה בגופו, הוסיף לו את מצות ארץ ישראל, דבר המסביר מדוע קשר הקב"ה את מצות המילה למצות ארץ ישראל. שתי הבריתות הנ"ל – ברית המילה וברית א"י, היו הבריתות הראשונות והיסודיות אותן כרת הקב"ה עם אבי האומה אברהם. הקב"ה רוצה שכל יהודי יהיה מוקף מצוות בגופו ובמקומו, ולכן הקב"ה קבע את המילה בבשרנו, ואת ארץ ישראל כאדמתנו ונחלתנו.

מצות המילה היא המצוה שנכנסת למרכז גופו של כל יהודי, וארץ ישראל היא המצוה שלתוכה הוא נכנס, דבר המסביר מדוע יהושע בן נון מל את עמ"י לפני כניסתו לארץ כדברי הכתוב: "וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היוצא ממצרים הזכרים וכו'" (יהושע ה, ד).

דברי רש"י לכתוב הנ"ל, מאששים את הקשר בין ברית מילה לארץ ישראל, וכדברי קודשו: "סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם "ואתה את בריתי תשמור… ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים" (בר' יז, ח).

"ויהי אחר הדברים האלה,

והאלוהים ניסה את אברהם" (בר' כב, א).

תכלית הניסיון – חישול האדם מבחינה רוחנית.

שלבי התגלות ה' לאברהם:

  • "לך לך" ב. "במחזה" ג. "וירא"

תרשים זרימה בתהליך התגלות הקב"ה – לכל אחד מאתנו.

תהליך התגלות הקב"ה לאברהם אבינו, ובעצם לכל אחד מאתנו, עובר דרך שלושת השלבים הבאים:

א. "לך לך".  בפרשת "לך לך", הקב"ה אינו מתראה עם אברהם כמו אצל משה רבנו בתחילת דרכו בסנה, אלא מצווה אותו: "לך לך אל הארץ אשר אראך", בבחינת "נעשה ונשמע", ללא נימוק {רבנו-אוה"ח-הק' בר' יב, א}. אברהם קם והלך לא"י.

ב. "במחזה".  "אחר הדברים האלה היה דבר יהוה אל אברהם במחזה". בברית בין הבתרים, הקב"ה נגלה לאברהם אבינו במחזה מתוך חלום בו הוא מבטיח לו זרע. גם פה אברהם "האמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

ג. "וירא אליו יהוה. הקב"ה  מזכה את אברהם בראיה רוחנית לאחר שקיים את מצות ברית המילה, ובכך כל גופו התקדש ונעשה מרכבה לשכינה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל.

מהדברים הנ"ל עולה, שבכדי לעלות ולהתעלות בעבודת ה', יש להתחיל מתוך אמונה כמו אברהם אבינו שביצע את הציווי הראשון "לך לך" מבלי לשאול שאלות, גם אם הוא לא הבין מדוע יש רעב בא"י למרות הבטחות ה' – "ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה וכו'", וכן מדוע חוטפים את שרה אשתו לבית פרעה וכו'.

אכן, ע"י ביצוע ציווי ה' – "לך לך", האדם זוכה בקרני אורות אלוקיים חלומיים כמו במחזה בין הבתרים. בהמשך, האדם זוכה לראיה רוחנית, בבחינת"וירא אליו יהוה".

"רבי לוי אומר: ניסיון ראשון כניסיון אחרון: ניסיון ראשון ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה" (מ. תנחומא). מהלך חיי אברהם רצוף ניסיונות מגוונים ולא קלים. גם כל אחד מאתנו עובר את אותם ניסיונות, אם כי במינון המתאים לו.

בגופו הניסיון באור כשדים שם הושלך לכבשן האש ע"י נמרוד, בהמלצת תרח אביו, עקב אמונתו בה'.

באשתו כאשר שרה אמנו נחטפה ע"י פרעה, ואחר כך ע"י אבימלך. וכן בעקרות שרה.

בממונו "ויהי רעב בארץ", בניסיון השני.

בקרוביו הצלת לוט בן אחיו, תוך סיכון עצמי גבוה ביציאה למלחמה נגד ארבע המעצמות.

בהוריו – בהתנגדותו חסרת הפשרות לאמונה האלילית של הוריו.

בבניו הניסיון הגדול מכולם כאשר נדרש להעלות את יצחק בנו האהוב לעולה.

ננסה להאיר בעזהי"ת את תכלית ניסיון העקידה, ואיך עלינו להתייחס לניסיונות הנוחתים עלינו חדשים לבקרים..

פרשנים כמו הרמב"ן, ספורנו, רבנו אוה"ח הק' וכו' שואלים:

וכי הקב"ה אינו יודע שאברהם אבינו אכן יעמוד בניסיון? כמו כן, מה תכלית הניסיון? שאלה נוספת, מדוע בברכות השחר קבעו לנו חכמי התפילה לומר על הבוקר: "ואל תביאנו… לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". ויש המסבירים את הקשר בין ניסיון לביזיון, בכך שעל ידי אי עמידה בניסיון, נבוא חלילא לידי ביזיון. שוב מתעצמת השאלה. איזו תועלת תצמח לנו מהניסיונות? בתורה לא רואים אנו שאברהם ביקש לעמוד בניסיון. עשרת הניסיונות, היו פרי יוזמתו של הקב"ה יתעלה שמו.

הניסיונות היו מהקל אל הכבד:

א. אור כשדים. ב.  לך לך. ג. רעב בארץ. ד. שרה בבית פרעה. ה. מלחמת המלכים. ו. ברית בין הבתרים. ז. ברית מילה בזקנותו. ח. שרה בבית אבימלך. ט. גירוש הגר וישמעאל. י. העקידה (אבות ה, מ"ג. ע"פ רבנו עובדיה מברטנורא).

הרמב"ם, מונה את הניסיונות מניסיון העקידה.

רבי אברהם אבי הגר"א: כל אחד מאתנו עובר ניסיונות שונים בחייו בדומה לאברהם, והכל בהתאם לאישיותו ושורש נשמתו:

בגופו – יכולותיו השכליות, וכן מחלות לא עלינו.

בממונו – עליות וירידות בפרנסה.

בבניו – חינוך הילדים מלווה בקשיים לא מעטים, ובפרט כשהילדים זקוקים לצרכים ייחודיים.

באשתו – בני זוג יחידי סגולה, זוכים שיקויים בהם דברי רבי עקיבא: "זכו – שכינה שורה ביניהם".

הרמב"ן: הקב"ה מביא ניסיונות רק על צדיקים היכולים לעמוד בהם כדברי דוד המלך: "יהוה צדיק יבחן…" (תהילים יא, ה), במטרה להוציא לפועל את צדקותם הגנוזה, ובכך להגדיל את שכרם, וכן לחשלם בהמשך עלייתם בעבודת ה'.  ובלשונו של הרמב"ן: "עניין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה – לא יעשה. יקרא הניסיון מצד המנוסה אבל המנסה יתברך, יצווה להוציא הדבר מן הכוח לפעל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב בלבד". ולכן המלאך אומר לאברהם אחרי ניסיון העקידה:

"עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני" (כב, יב). "עתה" – אחרי הניסיון.

הזוהר הק', רב סעדיה גאון, האברבנאל וכו'

ניסיון – נס – דגל. להראות לעולם עד כמה אברהם אבינו אהב את ה', וכדברי הזוהר: (תולדות קמ): "אמר רבי יהודה מהו "ניסה"? הרמת נס… ע"י זה, ה' הרים את דגל אברהם בעולם.

רבנו אברהם אזולאי = זקנו של החיד"א ומחבר "חסד לאברהם" אומר: על ידי הניסיון, ביקש הקב"ה להוציא לפועל את מחשבתו הטובה של אברהם כלפי הקב"ה. כדוגמא, ניתן לדבר על תלמיד שלמד לקראת המבחן, ואף השקיע מאמצים רבים בלימוד החומר. רק לאחר הצלחתו במבחן, תוכר יכולתו והשקעתו. הצלחת תלמיד נהיגה תוכר, רק אחרי הצלחתו בטסט.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המיוחד בניסיון העקידה, הוא בכך שהקב"ה מנסה את אברהם גם במידת הדין, ולא רק במידת החסד בה הגיע לשלמות, ולכן התורה השתמשה בביטוי "והאלוהים ניסה את אברהם". ובלשון קודשו: "אמר והאלוהים… לומר, מלבד ניסיונות שקדמו, הוסיף לנסותו בגבורת הדין, ניסיון עצום".

כדוגמא לכך, ניתן לציין את ברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלוהים, מטל השמים ומשמני הארץ…" (בר' כז, כח). שיעקב יזכה בברכה, גם מכוח מידת הדין בגלל צדקותו.

"ויהי אחר הדברים האלה – והאלוהים ניסה את אברהם".

הרשב"ם מסביר אחרי אלו דברים ניסה הקב"ה את אברהם בעקידה. רבנו טוען שהניסיון נעשה בגלל ההסכם שעשה אברהם עם אבימלך, ובו הוא ויתר לאבימלך על ארץ פלישתים הנחשבת כחלק מארץ ישראל, וכך דברי קדשו:

"כל מקום שנאמר אחר הדברים האלה, מחובר על הפרשה שלמעלה. אחר הדברים האלה {לעיל טו, א}. שהרג אברהם את המלכים, אמר לו הקב"ה: 'אל תירא אברם מן האומות… אף כאן, אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו, ונתן לו שבע כבשות הצאן – וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלישתים בכלל גבול ישראל, והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ, טז)… לכן והאלוהים ניסה את אברהם – קינתרו וציערו… כלומר, נתגאתה בבן שנתתי לך לכרות ברית בינכם ובין בניהם. ועתה, לך והעלהו לעולה ויראה מה הועילה כריתת ברית שלך…". 

בהמשך מביא הרשב"ם את העונשים אותם קיבלו בני ישראל בגלל אותה ברית: הארון נשבה בידי הפלישתים שבעה חודשים בגלל אותן שבע כבשות, וכן הריגת שבעה צדיקים: שמשון, חפני, פנחס, שאול ושלושת בניו וכו'.

מסקנה מדברי קדשו: איש אינו רשאי לוותר על שום גרגיר מארץ ישראל.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך

ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים.

וירש זרעך את שער אויביו,

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בר' כב, יז – יח).

הברכה הכפולה לאברהם אבינו וזרעו:

הגלויה והסמויה

הברכה הכפולה: בעקבות ניסיון העקידה, אברהם וזרעו זוכים להתברך ע"י הקב"ה. מהכתובים עולה, שהברכה כפולה, בבחינת: "ברך אברכך" המהווה כותרת לתוכן הברכה, הכוללת ברכה גלויה וברכה סמויה.

הברכה הגלויה: "וירש זרעך את שער אויביו" – עם ישראל הדומה לכבשה אחת בין שבעים זאבים, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה היהודית, ינצח בסופו של דבר את אויביו הרבים השוחרים לטרף.

הברכה הסמויה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" עמ"י נדרש להפיץ את האמונה בה' בעולם בדרכו של אברהם, ולשמש אור לגויים ככתוב בתפילת שלמה המלך, כאשר חנך את בית המקדש: "למען דעת כל עמי הארץ – כי יהוה הוא האלוהים, אין עוד" (מ"א, ח, ס). וכן כדברי הנביא זכריה: "והיה יהוה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד" (יד, ט).

הברכות הנ"ל רמוזות בהתגלות הראשונה לאברהם אבינו, ומחולקות לארבעה שלבים (בר' יב, א-ב):

על השלבים ראשון ושני נאמר: "לך לך – לתועלתך" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'. כלומר, בניית אישיותו הרוחנית עליה יהיה ניתן לבנות את הלאומיות בארץ ישראל, בבחינת "אל הארץ אשר אראך", שזה השלב השני.

 על השלב השלישי נאמר: "ואעשך לגוי גדול". זה רומז לעמ"י עליו נאמר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כיהוה אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דברים ד, ז-ח).

על השלב הרביעי נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – הרומז לאחרית הימים בו העולם כולו יכיר במלכות שדי, כאשר עם ישראל יהיה בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". {מעובד ע"פ הרב מרדכי גרינברג – שבת בשבתו}.

הדימוי של עם ישראל לכוכבי השמים, ומצד שני לחול הים.

רבנו –אור-החיים-הק' אומר, הרי מצאנו בהתגלות הקודמת לאברהם, שהקב"ה המשיל את עמ"י לעפר הארץ – "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (בר' יג, טז), ובמחזה ברית בין הבתרים המשילם לכוכבים – "הבט נא השמימה וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך" (בר' טו, ה). אחרי העקידה, המשילם לחול הים ולכוכבים.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שאברהם דאג מדימוי זרעו לעפר הארץ, וכלשון קדשו: "שלהיות שבשורת הזרע שאמר לו ה' אמר כעפר הארץ, ודבר ידוע כי הנמשלים לעפר הארץ – הם בני אדם הבזויים והפחותים שאין בהם נפש קדושה" (בר' טו ג), לכן הקב"ה אמר לו בהמשך 'וספור הכוכבים' – כה יהיה זרעך, והם הצדיקים המשולים לכוכבים, דכתיב: 'ומצדיקי הרבים ככוכבים' (דניאל י ביג). ובזה נחה דעתו" כדברי קדשו.

לכן בפרשת העקידה הקב"ה סגר מעגל, ודימה את עמ"י לכוכבים וגם לחול הים.

הדימוי לעפר: נצחיות העפר עלי אדמות, ויכולת פיזור בארצות. כולם דורכים עליו, והוא לא ניזוק. כנ"ל עמ"י.

הדימוי לכוכבים: נצחיות ורב גוניות. נראים קטנים מרחוק, אבל ככל שמתקרבים מתגלה גודלם וכוחם. כנ"ל עמ"י.

על אברהם אבינו נאמר בעקידה: "בהר יהוה יראה" (בר' כב, חי). אברהם דומה למטפס הרים שהצליח להגיע לפסגת ההר, משם הוא משקיף בהנאה למרחבים הפרושים לפניו, ובהם הוא רואה בעיני רוחו את עם ישראל הדבק בתורתו, ומפיץ את אורו בעולם, כאשר הוא יושב בארץ ישראל כפי שהובטחה לו ולזרעו. גם מצות ברית מילה המיוחסת לאברהם – "בריתו של אברהם אבינו", מתקיימת ע"י רוב רובו של על ישראל.

אכן, דרך שתי הבריתות: מילה וארץ ישראל – אורו של אברהם אבינו ממשיך להאיר את דרכנו כמגדל אור.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו,

 ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט,

למען הביא יהוה על אברהם את אשר דיבר עליו" (בר' יח, יט).

בחירת אברהם אבינו – בגלל היותו איש חינוך לדורות.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה – פירוש: ידע ה' כי אברהם ישתדל עם בניו להטיב,

לזה מודיעו 'למען יצוה את בניו', ויודיע אותם מעשיו יתברך,

ובזה 'ושמרו דרך ה'" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' יח, יח).

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בדבריו, שהקב"ה בחר באברהם כמנהיג, בגלל שהוא משתדל להיטיב עם בניו לשמור {"ושמרו} את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בר' יח, יט), והקב"ה סומך עליו שאכן הוא יצליח במשימתו, לכן הוא מצווה אותו, ובחר בו להיות האיש עליו תושתת האנושות האמונית, ועם ישראל בראשה.

מידת הצדק – "לעשות צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, היא המידה הכי חשובה בגינה הקב"ה בוחר באברהם.

רבנו מדגיש "כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם, אלא חיבת אברהם היא העיקר" כדברי רש"י: "כי ידעתיו – לשון חיבה כמו מודע לאשה. 'הלא בועז מודעתנו. ואדעך בשם" (רות ג, ב).

הבחירה באברהם מופיעה בתחילת פרשת "וירא", לאחר הבשורה על לידת יצחק, ולפני הפיכת סדום. נשאלת השאלה מדוע דווקא פה, ולא בתחילת פרשת "לך לך" בהתגלות הראשונה?

מבחינת תורת השכל הישר, ניתן לומר שרק אם יהיו לו ילדים, יהיה לו במי לקיים את ציווי ה': "למען אשר יצוה את בניו", ואת מי לחנך. לכן, הבחירה נעשתה רק אחרי שהקב"ה הבטיח לו זרע.

לגבי החלק השני בשאלה, מדוע הבחירה באברהם נעשתה לפני הפיכת סדום, ניתן לומר שהקב"ה רצה להדגיש את מידת "צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, בניגוד לאנשי סדום השטופים בגזל ככתוב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ).

סיבה נוספת: אברהם מצטיין במידת הכנסת אורחים כפי שעולה מההכנות הרבות לשלושת המלאכים שנדמו לו כאנשים פשוטים. את המידה הנ"ל, הצליח לנטוע בלוט בן אחיו כפי שעולה מהאירוח המכובד למלאכים, בניגוד לאנשי סדום שרצו להתעלל בהם וטענו כלפי לוט: "האחד בא לגור – וישפוט שפוט" (בר' יט, ט).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויאמר יהוה, זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ): "אלא כי רבה זעקתם מכל האומות. וכפל 'זעקה וחטאת' – כנגד ב' רשעיות:

האחד, שהיו רעים לבריות וכמאמרם ז"ל (סנהדרין קט ע"א), וכמעשה של ריבה (שם).

והשני, רעים לשמים, וכמו שגילו מעשיהם שרצו אחר משכב זכור עם המלאכים שבדמות אנשים (בר' רבה נ ה), והוצרך ה' להודיעו הפלגת רשעם להיותם מעשה ידיו".  לכן, הבחירה נעשתה לפני הפיכת סדום ועמורה, כדי להראות שאברהם פועל לפי הצדק.

הקב"ה דורש מאברהם: "התהלך לפני והיה תמים – ואתנה בריתי ביני ובינך" (בר' יז, א-ב). הקב"ה כורת ברית עם אברהם, בגלל שבעתיד יתהלך לפני ה'. הביטוי 'התהלך' הוא בזמן עתיד.

כלומר, הבחירה באברהם היא כייעוד, בניגוד לנח שניצל מהמבול, בגלל שהיה צדיק, והקב"ה רצה לתגמל אותו.

דוגמא לכך, אנו מוצאים בבחירת יהושע בן נון למנהיג אחרי משה רבנו. משה אומר לה': 'יפקוד יהוה אלוהי הרוחוח לכל בשר, איש על העדה" (במ' כז, יז). משה מבקש מה', כשם שהוא 'אלוהי הרוחות לכל בשר' בין לצדיקים ובין לרשעים, כך ימנה מנהיג "שיהיה לכל בשר – שיאהב את כל ישראל במידה שווה" כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

כמו כן, המנהיג חייב להצטייד במידת הסבלנות כלפי כל אחד ואחד כפי רוחו, בבחינת – 'אלוהי הרוחות', וכן איש החף מעדתיות, בבחינת – 'איש על העדה' – מעל לעדתיות (רשב"ז).

את המידות הנ"ל אנו רואים אצל אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, למרות שהם התנהגו בניגוד גמור למידתו – מידת "צדקה ומשפט". ההיגיון אומר שאדם המהדר במצווה מסוימת, יהיה לו קשה לאהוב אנשים המזלזלים באותה מצוה. לא כן אברהם אבינו האוהב כל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה. יום אחד הוא ישוב.

"הנה נא מצא עבדך חן בעיניך,

ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי" (בר' יט, יט).

כאשר אנו מבקשים מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים.

כאשר אברהם התפלל על סדום, הוא לא נענה, וכאמור סדום ועמורה נחרבו עד היסוד. ללוט לעומת זאת, נענו המלאכים ולא החריבו את העיר "צוער" ככתוב: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי. ואנוכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי. הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה, והיא מצער. אמלטה נא שמה הלא מצער היא, ותחי נפשי" (בר' יט, יט – כ).

תשובת המלאך: "ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דיברת" (בר' יט, כא).

רבנו אוה"ח הק' מקשה: "ממה נפשך, אם נתחייבה העיר, מה יועיל בקשתו מהם. ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו 'נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה, מבלי בקשתו של לוט – אין להם רשות להשחיתה". עד כאן דברי קדשו.

בתשובתו, רבנו מביא את דברי רבי אבין בגמרא (שבת י ע"ב) האומר: צוער הייתה בת נ"א שנים, וזה רמוז בדברי לוט: "אמלטה נא = 51", לעומת סדום שהייתה בת נ"ב שנים.

רבנו מוסיף שיש שוני בין קדם מתן הדין לביצוע, לבין מצב בו כבר ניתן. כאשר ניתנת רשות למשחית לפעול, אינו מבדיל בין צדיק לרשע כדברי הגמרא (ב"ק ס ע"א), לכן לוט ביקש על נפשו.

תשובה אחרת לשאלה הנ"ל, עם מוסר השכל:

אברהם ביקש על סדום מכוח מידת הדין – "האף תספה צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כג-כד).

לוט לעומת זאת, ביקש מכוח מידת החסד – "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עם עבדך" (בר' יט, יט).

כאשר רוצים אנו לבקש מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים – מתנת חינם, בבחינת "אתה חונן לאדם דעת".

כוח ההולדה באות ה',

 בשמה של כל איש – ה.

בפרשתנו זכתה שרה אמנו לפרי בטן בדמותו של יצחק אבינו שזכה להיות כעולה תמימה, החי כמלאך ה' צבאות מאז העקידה, ולכן שמו לא השתנה דוגמת אברהם (אברם) ויעקב (ישראל). 

שרה ורחל אמנו היו עקרות. אלוקים לקח את האות יוד מ-"שרי" שהיה השם הקודם שלה, וחילק אותו לשניים:  פעמיים ה' + ה'. אחד לאברם שהפך לאבר-ה– ם, והשני לשרי שהפכה לשר- ה.

לרחל אמנו, לקח הקב"ה  ה' אחד מבלהה שפחת רחל, כך שגם בלהה וגם רחל ילדו, ולכן רחל אמרה: "ותאמר {רחל} הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי  – ואבנה גם אנוכי ממנה" (בר', ל, ג).

 האות ה' מהווה סגולה להולדה, להצלחה ולשמירה, ולכן  יש החורטים אותה ותולים אותה.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לרבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי.

 רבים משיריו, כמו "לבי במזרח" ו"ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך",

מבטאים את כמיהתו/כמיהת עמ"י – לעלות לא"י, כפי שאכן עשה.

 

סוד עליית ריה"ל לארץ –  בעקבות אברהם אבינו, שזה גם סוד עלייתנו.

 

רבי יהודה הלוי נולד בטודלה {טולדו} שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.

בראשית דרכו, הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגש, רבו של רבי מימון הדיין הספרדי, אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

רבי יהדה הלוי היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות לתורה, ספר הכוזרי.

התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

 

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – ודרך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ ישראל, ישנן דעות אחרות המעוגנות במחקר האקדמי ספרותי.

 

רבי יהודה הלוי מחליט לעלות לא"י (סוף "הכוזרי"). מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו ושואל אותו שאלות נוספות:

א. הלא העליה לארץ ישראל תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

ב. כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

את השאלה השנייה יישב כך: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה", כפי שעשה עם עלייתו לארץ ישראל לעת זקנותו.      

 לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפר א"י כפי שעשו עולים רבים מדורי דורות.

 

זוכר אני שכאשר דרכה רגלנו על רגבי ארץ קדשנו, מו"ר אבי ע"ה השתטח במלוא קומתו על הארץ כדי לחונן את עפרה. כמו כן, לקראת עלייתנו ארצה, הורי עזבו את רכושם הרב בעיר תינג'יר, ועברו עם ב"ב לגור בעיר הגדולה מראקש שם פעלו נציגי הסוכנות. במשך קרוב לשנה, ישבו על מזוודות בדירה שכורה, כשהמטען ארוז במחסן, ומוכן לעת פקודה.

אכן, בחול המועד פסח תשכ"ג, התקבל האישור המיוחל כמו ביציאת מצרים, ותוך ימים אחדים, עשינו את דרכנו ל"ארץ חפצנו בה חפצנו, והגענו אליה ביום י"ג אייר, ערב ההילולה של רבי מאיר בעל הנס, זכותו תגן בעדינו.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא הרה"צ הרב הכולל אברהם בר אסתר הי"ד. סבא רבא הרב המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. המלוב"ן הרב יחיא חיים אסולין ע"ה, ואחיינו הרב לוי אסולין ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. רבי חיים מלכא בר רחל ע"ה. סבא רבא רבי משה אסולין ע"ה. סבא רבי משה בלישע בר רחל ע"ה. רבי חיים אסולין בר מרים ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה, חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

לע"נ כל החכמים הצדיקים שאני מזכיר מידי יום ביומו, וכן אלה שאני לומד וכותב עליהם, ובראשם מו"ר עטרת ראשנו רבנו-אור-החיים-הק'.

 

 

 

 

 

יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני-מ. ד. גאון

 

יוסף דוד אבולעפיה

מרבני טבריה. בגליון ז. של ״המגיד״ לשנת תר״ל חתום על ״קול מדבר״ והוא כעין גלוי דעת וקובלנא ע״ד חלוקת כספי אמשטרדם. הסכים על הס' ארי שאג לר' יהודה ליב ב״ר יוםף צייטלין בשנת תרנ״ז. וחתום שם ויקיל חכם באשי. ובגנזי ירושלים לר׳ פנחס גרייבםקי חוב׳ ג. הובא כתב השליחות של הרב ב״צ אלקלעי ובו חתום ראשון בשנת תרח״ם, אלא שבמקרה נדפס שם שנת תקמ״ו. כתב זה נגנב מבית אלמנת השד״ר המנוח, וגונבו זייף את התאריך בכדי להגדיל ערכו ומכרו במחיר טוב. פרטים אלה נמסרו לי ע״י בנו של השד״ר הרב אהרן מנצור אלקלעי יצ״ו. נפטר ביום ט״ו שבט ש׳ תרנ״ח בטבריה. בשנת אדם תאיר (תרנ״ו) לפ״ק. הסכים עם הרבנים שלמה רחמים אבולעפיה בן חנ״א, חביב חיים דוד סתהון, ויצחק אברהם בקיריה. ר׳ תולדות אליהו ל ר' יוסף ילוז עמ. 16 ירושלים תרצ״ג.

יוסף בן טודרוס הלוי אבולעפיה

מקובל ובעל השפעה רבה בטולידו, בימי אלפונםו העשירי ושאנג׳ו הרביעי. ידידו ועמיתו של ר' משה די ליאון, וזה הקדיש לו את ספרו הרמון, ואח״כ ספד שקל הקדש. הוא העיד בשנת 1305 לפני ר׳ יצחק דמן עכו אשר שב לספרד אחרי חרבן עכו, על אמתות ספד הזהר.

יוסף ב״ר שלמה הלוי אבולעפיה

חי בטוליטולא ונפטר שם. היה קרוב לחצר המלכות של אלפונםו הי״א ונודע כנדיב מפורסם. מת באשביליה בה׳ חשון הא׳ קב. במצבת קבורתו כתוב בין השאר: ״היחס והמשרה ציריו, והענוה והגדולה סוחריו, והנדיבות והכבוד מכיריו״.

יוסף שמואל אבולעפיה

בנו של הרב מאיר יששכר אבולעפיה. היה מפורסם בשקדנותו על התורה. חבר ספרים רבים ולא נדפסו, והם נמצאים בידי הרב רבנו חיים יששכר אבולעפיה. נסע בשליחות מצוה של כוללות טבריה לערי חו״ל, ובדרכו נפטר במוגאדור, מרוקו, ביום כא. תשרי תרנ״ד.

יחזקאל אליעזר אבולעפיה

בן הרב חיים שלמה אבולעפיה ב״ר יחזקאל אבולעפיה הראשון. היה חתנו של הרב חנ״א. חי כמה שנים בליוורנו. לעת זקנתו עלה לעיה״ק טבריה ונפטר בה בשיבה טובה בשנת התרי״ט.

יחזקאל ב״ר חיים יעקב אבולעפיה

בנו השלישי של הרב חיים בן יעקב אבולעפיה בע״ס עץ חיים על התורה. היה רב בטבריה אחרי אביו ז״ל. נפטר שם, בחדש חשון שנת תקמ״ז.

יעקב ב״ר חיים אבולעפיה

נולד בצפת באמצע המאה הט״ז. ר' יוסף םמברי בספרו ״דברי יוסף׳ מזכירו בין רבני צפת. בן בתו של ר' יעקב בירב הראשון ותלמידו של ר' שלמה אבסאבאן. היה רב בגאליפולי, וקרוב לשנת ש״נ השתקע בדמשק, וישב שם על כסא הרבנות בשנת שנ״ג. כחברי בית דינו יצוינו ר׳ משה אלשיך ור׳ שמואל כליף. גדולי רבני דורו היו בכתובים עמו ופנו אליו בשאלותיהם. תשובותיו נמצאות בספרי חכמי זמנו ר׳ חיים שבתי,  ר׳ יום טוב צהלון ומהרימ״ט. אח״כ חזר לצפת עיר מולדתו וישב בה עד יום מותו. נפטר בשנת שס״ח.

יעקב ב״ר יששכר אבולעפיה

יליד קושטא, ובסוף ימיו בא להשתקע בטבריה. חתום על כתב מנוי של כוללות טבריה לגבאי קופת רמב״ה ר' אברהם בן שבת בסאפי, משנת תרל״ד. עמו חתומים: ראשון, רפאל מאמאן, רפאל אברהם כלפון, יוסף דוד אבולעפיה וכו'. וראיתי חתימתו על תעודות מכוללות טבריה בשנת תרנ״א.

יצחק ב״ר חיים אבולעפיה

בנו של הרב חיים בן יעקב אבולעפיה שקומם את הריסות טבריה בשנת תק״ב. הוא היה השד״ר הראשון של קופת רמב״ה לעדי חו״ל. והעיר לי הרב ר. י. ח. אבולעפיה מטבריה שר'  יצחק הנ״ל חבר ס' פחד יצחק שהוא כעין באור על ס' יראים ועודנו בכ״י. בדרך שליחותו זו נתעכב בקושטנדינא, ושם נפטר ונקבר בבית העלמין אשר בקוסקונג'וק. ובס'  זמרת הארץ לגיסו, הרב יעקב ב״ר חיים בירב דפוס מנטובה תק״ה וליוורנו תקים, נדפסה הקדמתו שבה מדבר בשבח הספר הזה.

יצחק ב״ר חיים נסים אבולעפיה

מרבני ירושלים במאה הזו. בנו של הרה״ג חנ״א שהיה ר״מ ור״מ בירושלים. בצעירותו חי בטבריה ואח׳״כ נתמנה שם לחבר בית דין הצדק לעדת הספרדים. בשנת תקצ״ז היה שד״ד כוללות הספרדים מירושלים ת״ו. בין הזמנים ישב על כסא הרבנות בדמשק, צפת וטבריה, ועמד בקשר ובמו״מ של הלכה עם כל רבני התקופה. הסכים על םפר קנה אברהם לר׳ אברהם חי אמוזג בשנת תרמ״ב, והשתתף בפרי עטו ב״המאםף" להרב ב״צ קואינקה שנה ב. (תרנ״ז) סי, קמ״ד. ובס' וישב יוסף להרב יוסף נסים בורלא הכולל אתת מתשובותיו יכונה ״הרב הגדול שלשלת יוחסיך וכו'. במבוא לספרו לב נשבר כותב הרב: ״אשר השיגוני ורדפוני אויבי חנם על דברתי בעניותי בספרי הקטן ״פני יצחק״ ח״א, ובתשובה שבכ״י.

והן עתה לא באתי אלא לחזק דברי הראשונים דוקא ולהסיר מעלי את תלונותיהם ודחיותיהם כל דבר הנוגע לענין דינא בלב נשבר ונדכא כי צרים רדפוני חנם והשי״ת יזכני להוציא לאור גם ספרי הקטן פני יצחק ח״ב. והלאה מזכיר: זכיתי לעלות אל הר הקדש להשתטח על קברי הצדיקים וכו'. חבר ס'פני יצחק. ח״א השלמות לשו״ע הלכות ברכות ותשובות ליו״ד וחו״מ. אר״צ תרל״א. לב נשבר, לחזוק כמה סברות שהובאו בספרו פני יצחק נדפס באזמיר שנת תרל״ט. חתנו ר׳ משה לאניאדו עזר לו במובן חמרי להדפסת ספריו.

ראה הסכמתו בספר ארץ חיים להרה״ג חיים םתהון מתאריך תרס״ו. כמה מתשובותיו הובאו בס׳ שערי רחמים להרב רחמים יוסף פראנקו ח״ב עמ. קמ״ג. בסוף ימיו היה רב בצידון. אח״כ עבר לירושלים וממנה העתיק מושבו לטבריה. ובכתב היחס למשפחת אבולעפיה רשום כי נפטר שם בשבת זכור שנת תר״ע.

תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל-קיץ תשל"ג-1973-עגילי־תליונים — ״דוואהּ אל־מהדור״ טהלה

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

תמונת האישה משאל למעלה: יהודייה מטהלה תצלום משנת תש״ז / 1947-צילם : ז׳ בזאנסנו, מס׳ 7 .)111

Tahla (forme française officielle ; en amazighe : Tahla), est une commune et ville de la province de Taza, dans la région de Fes-Meknes, au Maroc, située entre les villes de Fes et de Taza

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

עגילים

עגילי־תליונים — ״דוואהּ אל־מהדור״ טהלה; תחילת המאה הכ׳

צורה זו מיוחדת ליהודיות ; עגילים אלה שייכים לעיטור־הראש ”מהדור” (ראה הפרק על הלבוש, עמ׳ 209, מס׳ 407) ; חוד הטבעת העבה אמנם תקוע בנקב שבאוזן, אך עיקר משקלו של התכשיט נישא בשרשרות, הנאחזות בעיטור־הראש ; הבליטה בחישוק הבודד קרויה ׳׳רגל היונה׳׳ — אולי רמז לדגם היהודי של הציפור.

כסף, אמייל ואבני־זכוכית בעבודה המיוחדת לאיזור (ראה גם ענקים, מס׳ 444) קוטר הטבעת שבעגיל הבודד : 10 ס״מ ; האורך הכולל: 13 ס׳׳מ מוזיאון ישראל

העגיל הבודד הוא מתנת ש׳ דרעי, פאריס ראה : ז׳אק־מנייה, עמ׳ 69 (429)

Belaiche-Belams-Belezra-Beliah

BELAICHE

Nom patronymique d'origine arabe, une des nombreuses variantes des noms votifs liés au mot Aïche qui signifie la vie, textuellement le fils de la vie, équivalent de Benwaich. Ayache, Yaich. Autres orthographes: Bellaïs, Bêlais, Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté essentiellement en Tunisie (Tunis, l'Ariana, Sousse, Béja, Le Kef) et également en Algérie (Alger, Bône, Tébessa, Philippeville).

YOSSEF: Chef de la communauté de Tunis au milieu du XIXème siècle.

  1. ABRAHAM (1773-1853): Fils de de rabbi Shalom, rabbin et financier à la vie aventureuse. Né à Tunis vers 1773, il fut trésorier du bey, mais fut contraint, pour des raisons politiques, de quitter le pays en 1810 pour s'installer à Jérusalem. Il quitta la ville sainte sept ans plus tard pour faire une tournée de quêtes, à titre privé, qui le mena en Italie, en France, en Angleterre, en Hollande, au Maroc et en Algérie. En 1837, il adressa une ode – poème de louange- en hébreu au roi de France, Louis Philippe, chantant la prise de Constantine. Il fut ensuite nommé grand rabbin de la communauté de Nice, alors sous domination italienne. En 1840, grâce à ses relations d'amitié avec le Duc de Sussex, il s'installa à Londres où il enseigna dans la grande Yéchiba sépharade et servit de juge-suppléant au tribunal rabbinique. En 1841, il fut rappelé à l'ordre pour avoir publié un recueil de poésies sans l'autorisation du Maamad, le Comité de la Communauté. Poète doué, il publia un recueil de ses poèmes, commentaires et novella, sous le titre de "Yad Abshalom" (Livourne, 1829). Poète de cour, il s’était spécialisé dans la composition d'odes aux grands notables de la communauté et aux grands personnages, consacrant notamment des poèmes aux rois de l'époque: Georges V d'Angleterre, Louis XVIII de France, Victor-Emmanuel d'Italie. Auteur de nom­breux ouvrages de commentaires, dont "Tébouot Itshak", sur le Talmud (Livourne, 1820); "Beer Lehay Roé", traité de bonnes manières (Vienne, 1838), qui fut traduit en anglais, en français et en yidich; "Pétah Habaït", sur le shoulhan Aroukh; "Pérah Shoshan" sur la foi juive, avec traduction en anglais (Londres, 1844); "Pri Etz Haim" (Livourne 1846), ouvrage de Responsa dans une consulatation juridique à la demande de la communauté sépharade de Londres sur la légalité de la construction de nouvelles synagogues; "Oferte Tebel", commentaire de l'Ecclésiaste avec traduc­tion en anglais (Londres, 1850). Il mourut à Londres en 1853, sans descendants, en laissant une énorme fortune. Ce n'est qu'en 1864 que ses proches à Tunis apprirent sa mort. Les héritiers désignèrent alors l'un d'eux, rabbi Ménahem Bellaïch, pour se rendre à Londres régler le transfert de son héritage. Son partage entre les nombreux membres de la famille devait donner lieu à plusieurs procès restés célèbres.

SAMUEL: Célèbre avocat, né à Tunis en 1862, mort à Marseille en 1932.

  1. HAIM (1864-1947): Disciple de rabbi Mordekhay Smadja. Grand rabbin de Tunisie, il succéda en 1942 au grand rabbin David Ktorza. Commerçant pros­père, il avait une synagogue particulière rue d'Isly et une très riche bibliothèque. Il subventionna la yéchiba "Hebrat hatal- mud", fondée par rabbi Shélomo Dana. Dès le déclenchement de la guerre, il avait lancé un appel aux Juifs de Tunisie pour souscrire à l’emprunt de guerre lancé par la France, leur demandant de reconvertir leurs économies en bons d'armement. Il exerça le début de son magistère dans les condi­tions très difficiles de l'occupation alle­mande de la Tunisie à la suite du débar­quement américain à Alger et Casablanca le 8 novembre 1942, et le fit avec dignité. Convoqué à la Gestapo le 6 décembre 1942, il fut sommé de fournir immédia­tement, au nom de la communauté, 2000 travailleurs valides, de 17 à 50 ans, pour participer à l'effort de guerre allemand. Il mourut en 1947, à l'âge de 83 ans. Il laissa un fils unique, rabbi Hay Shémouel Belaïche, qui monta en Israël après la création de l’Etat.

JACQUES: Journaliste et publiciste à Tunis première moitié du XXème siècle. Il fut en 1904 le rédacteur de l'hebdomadaire sioniste et d'informations générales, "El Atahad", et, de 1920 à 1930, de l'organe politique du sionisme tunisien, "La Voix d'Israël".

JACQUES: Dirigeant communiste au milieu des années quarante, à Tunis, quand les communistes parvinrent à s'infiltrer dans la Hara. Il fut l'un des organisateurs de la célèbre grève des travailleurs de l'usine de fabrication de pains azymes, la veille de Pessah 1945, qui se termina par la victoire des grévistes.

MARCEL: Notable de la communauté d'Alger, première moitié du XXème siècle. Conseiller général d'Alger, il participa, aux côtés du Grand rabbin Eisenbeth, aux efforts pour faire reporter les mesures anti­juives introduites par le Statut des Juifs en

octobre 1940. Il fut un des dirigeants du Comité d'Aide et d'Assistance, mis sur pied pour venir en aide aux victimes de la discrimination raciale. Gagné aux idées libérales et héritier d'une grande fortune, il apporta au début des années cinquante un soutien conséquent au mouvement des Français libéraux de Chevalier et aux nationalistes algériens modérés de Ferhat Abbas.

  1. MEIR YAICH: Rabbin d’origine algérienne, il fut intronisé en 1955 Grand Rabbin de Paris.

BELAMS

Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'une particularité physique: le chassieux. En raison du climat et des vents de sable dans les régions désertiques, la majorité des habitants souffraient de chassie, cette substance visqueuse et jaunâtre qui se dépose sur le bord des paupières. Certains en étaient en permanence plus gravement atteints que les autres, et c'était certainement le cas du fondateur de cette famille. Ce sobriquet n'est devenu nom patronymique que tardivement, et ne figure pas sur la liste Tolédano des noms usuels au Maroc au XVIème siècle. Autre orthographe: Belamiche. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Sahara, Tafilalet, Sous, Meknès, Casablanca) et en Algérie (Oranais, Algérois, Sahara).

BELEZRA

Nom patronymique d'origine arabe, altération phonétique de Ben Elzra, qui signifie textuellement le fils du semeur (de blé), le cultivateur, équivalent du patronyme espagnol Trigo ou Trigano. Autre forme: Alezra. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Tafilalet, Sefrou, Tanger) et en Algérie (Oran, Tlemcen, Constantinois, Sahara).

SIMON: Directeur technique de la première fabrique de tabac au Maroc, fondée à Tanger par la famille Sananes à la fin du siècle dernier. Il fut élu en 1930 membre de l'Assemblée Législative qui gouvernait la ville dans le cadre du Statut International établi en 1923, à titre de l'un des six représentant de la communauté juive.

BELIAH

Nom patronymique d'origine arabe qui a pour sens petite datte, et au figuré, doux comme une petite datte. Autre explication aussi plausible: nom d'origine espagnole, ethnique de Beliah, l'ancien nom de la ville de Bellechte, en Aragon. L'explication qu'en donne rabbi Yossef Messas, qui a vécu une vingtaine d'années dans la ville de Tlemcen, berceau de cette famille, ne manque pas d'intérêt: ethnique du fleuve de Bliah, près de Nehardea en Babylonie. Dernière hypothèse, synonyme de Elbilia, le vieux, la vieillerie (voir Elbilia). Effectivement, c'est sous cette forme d'Elbilah que le nom est attesté en Espagne au Xlème siècle, mais c'est à Tlemcen qu'il s'est particulièrement illustré. Autres formes: Bliah, Bellia, Bilia. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Algérie (Tlemcen, Oran) et très peu au Maroc (Rabat, Salé, Casablanca).

SHEMTOB: Chef de la communauté de Tlemcen au début de ce siècle.

  1. HAIM (1832-1919): Fils de rabbi Abraham. Le plus célèbre rabbin d'Algérie de l'ère moderne. Après de brillantes études auprès des grands maîtres de son époque, rabbi Haïm Kasbi, rabbi Abraham Chouraqui, rabbi Yéhouda Alchkar, rabbi Yaacob Médioni et rabbi Abraham Encaoua, il fut nommé grand rabbin de Tlemcen en 1869. Il assuma sa fonction avec une grande fermeté, aidé par son charisme naturel. C'est ainsi que pour faire face aux problèmes posés par le mariage civil, il édicta en 1874 la Takana frappant de nullité religieuse les mariages non célébrés par le rabbin de la ville en présence des sept notables de la commu­nauté. Cette Takana fut copiée également à Saïda par son disciple rabbi Abraham Guigui. Il n'hésita pas à prendre des positions courageuses quand il estimait que la vérité était en jeu. C’est ainsi qu'il défendit avec véhémence, contre les rabbins d'Oran, la mémoire de rabbi Yaacob Akrich, que ses pairs avaient ordonné d'enterrer au carré des suicidés, sur la foi d'un douteux témoignage que le défunt avait mangé du soufre. Il défendit sa thèse dans un célèbre pamphlet au titre significatif de "Kebod Yaacob", l'honneur de Jacob. Les rabbins d'Oran lui répon­dirent par la brochure "Hazout kacha", une dure vision à laquelle il répliqua par le pamphlet "Atem kachot", (Tunis, 1902), "les durs, c'est vous " ! Quand se posa à Alger en 1863 le problème du transfert de l'ancien cimetière de Bab-el-Oued, il fut le seul rabbin à ne pas s'y opposer, alors que la tradition est générablement intraitable sur ce point, et à proposer une solution dans l'esprit du temps: "si on prend soin de ré־inhumer convenablement les corps, il n'y a à avoir aucune crainte quant à leur résurrection future, et ceux qui font assaut d'intransigeance dans ce domaine ne sont que des superstitieux qui ont peur des morts". Outre ses oeuvres personnelles, il fit éditer pour la première fois l'oeuvre la plus importante du saint de Tlemcen, rabbi Ephraïm Encaoua, "Shaar Kebod Adonaï" (Tunis, 1902), avec une importante préface de sa plume. Le livre a été réédité en 1986 à Jérusalem, avec le concours de la Fraternelle des Originaires de Tlemcen. Après sa mort, son tombeau est devenu un lieu de pèlerinage et sa Hiloula était célébrée chaque année le 5 du mois de Kislev dans la synagogue qu'il avait fondée et qui portait son nom. Son fils, Ménahem, resta à Tlemcen à la tête de la synagogue familiale tandis que son frère Abraham se lança avec succès dans les affaires à Oran. GABRIEL: Fils de rabbi Haïm. Homme d'affaires né à Tlemcen, il s'installa à Casablanca où il fut Président de l'Association Culturelle des Juifs français du Maroc qui gérait la plus grande synagogue de Casablanca, le Temple Bet El, fondé par les originaires d’Algérie.

Une histoire de familles-les noms de famille juifs d'Afrique du nord-Joseph Tedano-page 144-147

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר