ארכיון יומי: 2 באוקטובר 2018


טקסי בר־מצווה ומנהגיהם בקהילת מכנאס הנרי טולידאנו

טקסי בר־מצווה ומנהגיהם בקהילת מכנאס

הנרי טולידאנו

פתיחה

עדה ועדה ומנהגיה, חג וחג וטקסיו. ליהדות מרוקו מנהגים רבים המשותפים לה ולקהילות אחרות של יהודי ספרד והמזרח, ובצדם מנהגים המיוחדים אך ורק ליהודי מרוקו. מנהגים מיוחדים כאלה קיימים גם בחגיגת מאורעות משפחתיים במעגל החיים וגם בחגיגת חגים ומועדים במעגל השנה. לפעמים יש הבדלים ניכרים בטקסים מסוימים גם בין עיר אחת לאחרת במרוקו עצמה. במאמר זה נדון בעיקר בחגיגת הבר־מצווה וטקסיה בקהילת מכנאס, אף שבדרך כלל רוב המנהגים האלה (אם לא כולם) היו נפוצים ברוב ערי מרוקו.

הערת המחבר : המאמר הזה מבוסס ברובו על זיכרונות מחוויות, האישיות והמשפחתיות בעירי מכנאס, שבה גדלתי וחונכתי. נוסף לחגיגות הבר־מצווה שלי ושל אחיי ודודניי הרבים שנערכו בחיק המשפחה, הייתי עד לחגיגות בר־מצווה רבות שנערכו בבית־הכנסת של מר אבי הרב ידידיה טולידאנו זצ״ל (שהיה ידוע כצלאת רבי ידידיה). בית־כנסת זה היה צמוד לביתנו, ועובדה וו אפשרה לי להתבונן (וגם להשתתף) בכל החגיגות מקרוב, ולחקוק זיכרונות אלו בלבי לתמיד. מאמר זה מבוסס גם על זיכרונותיו של מר רפאל בן סמחון, יליד מכנאס וקרוב משפחתנו, שהואיל ברוב טובו להזכיר לי מספר פרטים שנשכחו ממני או מנהגים שלא היו נהוגים עוד בזמני. מאמריו של מר בן סמחון על מנהגי יהודי מכנאס ידועים לכל קוראי הירחון הספרדי ״במערכה״. מאמרים אלה מכילים חומר עשיר ומגוון על חיי היהודים במכנאס ועל מנהגיהם השונים. לשם השוואה עם טקסי בר־מצווה בערים אחרות במרוקו, ראה: הרב יוסף משאש, מים חיים, חלק ב, ירושלים 1985, סימן א, עט׳ א-ב; ר׳ יוסף בן נאיים, נוהג בחכמה, ישראל 1987, עמ׳ 139, 246-244; דוד עובדיה, קהלת צפרו, חלק ג, ירושלים 1973, ״נהגו העם״, עמ׳ 271-265. ראה גם: .Elie Malka

Essai d’ethnographie traditionnelle des mellahs ou croyances, rites de passage et vieilles pratiques des Israélites marocains,

Rabat 1946, pp. 46-49 ע"כ

מרכזיותה של מצוות תפילין בחגיגת הבר־מצווה

לחגיגת הבר־מצווה קראו יהודי מרוקו אתפלין (התפילין, דהיינו מצוות התפילין), ולבן- המצווה קראו מול־אתפלין (בעל התפילין, דהיינו בעל מצוות התפילין). כמו כן הם קראו לליל הבר־מצווה לילת־אתפלין (ליל התפילין), וליום הבר־מצווה נהאר־אתפלין (יום התפילין). בדרך כלל התרכזה חגיגת הבר־ מצווה סביב למצוות הנחת התפילין, ולכן חגיגות הבר־מצווה נערכו תמיד ובכל ערי מרוקו ביום שני או ביום חמישי, הימים היחידים שבהם יכול הבחור המתחנך למצוות גם להניח תפילין וגם לעלות לקריאה בתורה.

הערת המחבר: בדרך כלל ניכרת אצל יהודי מרוקו נטייה לקרוא לחגיגות המשפחתיות במעגל החיים על שם הטקס הספציפי העומד במרכז החגיגה. כך למשל הם קוראים לחגיגת ברית מילה אלמילה (המילה, ולא ברית, כי גם מצוות שבת נקראת ברית), ולזבד הבת הם קוראים אתסמייא (נתינת השם). כמו כן חגגו יהודי מרוקו את היום שבו התחיל הילד ללמוד חומש, וקראו למאורע טלוע אלפרשה (עלייה לפרשה, דהיינו מעבר מסתם קריאה מכנית ולימוד תפילות וכדומה ללימוד החומש, שתמיד התחיל בלימוד פרשת השבוע).

גיל הבר־מצווה

אף ששנוי ״בן י״ג למצוות״ (אבות ה, כו), ושאין הילד חייב במצוות עד גיל שלוש־עשרה, נהגו יהודי מרוקו לערוך את חגיגת הבר־מצווה בגיל צעיר יותר, עשר או אחת־עשרה, ולפעמים אפילו בגיל שמונה או תשע. הרב יוסף משאש, אחד מרבניה המפורסמים של מכנאס, שכיהן בסוף ימיו כרבה הראשי הספרדי של חיפה, מעיד בספרו מים חיים (ח״ב) כי ״רובא דעלמא זריזים המקדימים לחנכם [את בניהם] מבני עשר ומבני י״א, ויש עוד מקדימים יותר מבני ח׳ וט׳ שעדיין לא באו לכלל חיוב מצווה״. הרב משאש מכנה את אלו המחכים עד גיל י״ג לחנך את בניהם למצוות ״כת עצלנים״.

הכנות לחגיגה

ראשית כול, המשפחה קובעת את תאריך הבר־מצווה כמה חודשים לפני הזמן. מיד אחרי זה פונים ההורים ל״מלמד״ (הנקרא ארבבי — הרבי) ומודיעים לו על כוונתם לעשות בר־מצווה לבנם, ומבקשים ממנו להכין את בנם ליום המיועד. באותו מעמד עושים ההורים אלחלאווא (ממתקים), דהיינו, מכבדים את הילדים הלומדים עם בנם בכיתה בכל מיני עוגיות וממתקים; ובדרך כלל גם נותנים משהו לרבי כמפרעה משכרו.

  1. הערת המחבר: קביעת התאריך הייתה תלויה בעיקר בשני גורמים, והם רצון ההורים העז לחנך את בנם למצוות בהקדם האפשרי מצד אחד, ורמת הידע של הילד ונכונותו לקבל עליו את האחריות הכרוכה בשלב זה בחייו מצד שני.

ראוי להעיר מראש שכל ילד יהודי במרוקו, ובמיוחד בעיר מכנאס, ידע בגיל תשע או עשר את כל התפילות על בורין. כמו כן הוא ידע לקרוא בטעמי המקרא את פרשת השבוע ואת הפטרתה. במקרים לא מעטים כבר הספיק הילד בגיל זה ללמוד גם קצת משנה ואגדה (״חוק לישראל״). אי לכך, ההכנה לבר־מצווה לא דרשה מאמצים מיוחדים לא מן הרבי ולא מן הנער המתחנך למצוות. ההכנה התרכזה בעיקר בלימוד ״ברכות השחר״ בעל־פה ובהכנת הדרשה או הדרוש שעל בן־המצווה לדקלם לפני הוריו ומוריו ולפני קהל המוזמנים. מכל מקום, הרבי נרתם למשימה מניה וביה, ומתחיל ללמד את הבחור את ברכות השחר בעל־פה. בד בבד הרבי מלמד אותו את הדרשה שעליו לדקלם. כמו כן, הוא מלמד את הנער איך להניח תפילין, קצת מהלכות טלית ותפילין, וכמובן הברכות ״להניח תפילין״ ו״להתעטף בציצית״ וברכות התורה. לפעמים הרבי מלמד את הנער גם קטע מפרשת השבוע שעליו לקרוא בעלותו לתורה ביום הבר־מצווה. אם הילד יתום, מלמד אותו הרבי גם לומר קדיש יתום ביום הבר־מצווה, ומכין בשבילו תוספת מתאימה לדרשה (״דרשת יתום״).

ההורים גם מזמינים בהקדם האפשרי מרוקם מומחה (אטרראג׳) תיק מיוחד לטלית(סכארא דטלית) ותיק מיוחד לתפילין(סכארא דתפלין) העשויים מעשה רקמה. התיקים עשויים קטיפה אדומה או ירוקה על גבי קרטון. על הקטיפה רקומים בחוטי כסף וזהב ציורים מציורים שונים. מתוך הציורים או מעליהם בולטת רקמת שם הבחור, המלה טלית או תפילין, ולפעמים גם תאריך הבר־מצווה.

אחרי כל ההכנות הורי הבר־מצווה קובעים תאריך סופי ומדויק לחגיגה. כמו כן הם קובעים מי תהיינה אלערראדאת (המזמינות), כי לפנים לא היו כרטיסי הזמנה כמו היום, ואז הנשים מילאו תפקיד זה להזמין את הקרובים ואת הידידים. המזמינות, שהיו בדרך כלל שלוש במספר, היו תמיד נשים צעירות שאך זה נישאו. הן מתלבשות יפה בלבושים מיוחדים כמו אלכסווא אלכבירה (השמלה הגדולה), אלעזאמא (קפטנים רקומים), אלמדממא דנקרא (חגורה מצופה כסף) וכדומה, מקבלות רשימה של המשפחות שעליהן לבקר, והולכות אצל כל אחת מהן. המזמינות מנסות להשפיע על המשפחות המוזמנות להשתתף בחגיגה, והן עושות זאת בכל סגנוני הבקשות המקובלים בערבית, כגון מְסי כְּפַארַא, עַאפַאק יַא כְתִּי, יִעִיסוּלֵיךּ לוּלַאד (אני או אנחנו כפרתך, בבקשה ממך אחותנו, שיחיו לך הבנים) וכדומה. המשפחות המוזמנות כמובן נענות להזמנה, ומבקשות מצדן לשלוח להן את בן־המצווה (סַאפְדְלי מול־אתפלין). המזמינות מדווחות על כך להורי בן־המצווה, ומוסרות להם רשימה של המשפחות שעליו לבקר, בעיקר קרובי משפחה וידידים ותיקים. שבוע לפני הבר־מצווה באים קרובי המשפחה מכל עבר ופינה לעזור בהכנות לחגיגה; הם עוזרים במטבח בבישול, באפייה ובהכנת עוגות, וגם בניקיון ובכיבוד הבית. כשמצבם הכלכלי של הורי בן־המצווה מאפשר זאת, הקרובים שבאו לעזור מתארחים בביתם כל אותו שבוע.

הערות המחבר:ללימוד ברכות השחר בעל־פה ודרוש הבר־מצווה נודעת אצל יהודי מרוקו חשיבות מקבילה לחשיבות קריאת ההפטרה בשבת הבר־מצווה אצל האשכנזים. במכנאס הקפידו מאוד שהילד ידע את ברכות השחר (או את ״אלהי נשמה״, כפי שברכות השחר נקראו בפי ההמון) בעל־פה. היו מקרים מצחיקים שבהם ההורים התחננו בפני הרבי שילמד לבנם את ״אלהי נשמה״ בעל־פה באמרם בתמימות בערבית מדוברת טלעלו אנשמה, דהיינו למד לו בעל־פה את אלהי נשמה, אלא שהמובן המילולי המדויק של הביטוי הערבי הוא ״תוציא לו את הנשמה״.

למעשה, גם כשהופיעו כרטיסי הזמנה בסוף התקופה הצרפתית במרוקו, לא הסתפקו בכרטיסי הזמנה, שלא נחשבו להזמנות אישיות, ולכן הורגש תמיד הצורך בהזמנות אישיות יותר ורשמיות על ידי ה״מזמינות״.

ראה: מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-בעריכת יששכר בן עמי-הוצ' ועד עדת המערבים תשנ"א-עמ'98-97

La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai- Roland Goetschel

On ne peut ne pas être frappé de la structure finalement très gnostique de ces considérations, qu'il s'agisse du dilûg par lequel la Torah rejoint l'homme en court-circuitant la hiérarchie des mondes en jouant la fonction du messager dans les systèmes gnostiques, qu'il s'agisse du dualisme posé entre le domaine de la sainteté et celui des qelipôt. Cela vaut aussi pour le monde inférieur plongé dans l'abîme des écorces et dont l'homme ne peut se sauver qu'en faisant retour à Dieu. Il en va de même lorsqu'il est question de l'anéan­tissement de ces écorces. C'est pourquoi, on en arrive à énoncer une opposition entre la Torah du temps de l'exil et la Torah du temps de la rédemp­tion même et surtout si l'on cherche à neutraliser l'antinomisme latent que cette distinction recou­vre.

  1. Azulaï rapporte également la seconde de ces préfaces de M. Cordovero où celui-ci répète que la Torah est la substance de l'émanation spirituelle d'en-haut qui se répand vers les êtres inférieurs. Son mode de saisie étant divin, elle ne pouvait être appréhendée par les êtres inférieurs en dehors du truchement de la prophétie à l'opposé des sciences de la nature dont l'intellect situé dans un corps saisit les principes à partir des données de la sensibilité, c'est la raison pour laquelle la dénéga­tion de la prophétie signifie la dénégation de la religion. Ce qui explique qu'au moment du don de la Torah tous les israëlites se hissèrent au degré de la prophétie. L'émanation dont il a été question est celle de Tif'eret à sa source en Hôkhmah par le canal de L'implicite, le non appréhendé de la Torah s'origine précisément à ces niveaux-là. C'est en tant qu'expression de l'ensemble de l'é­manation d'en-haut qu'elle parvient ensuite en bas en se revêtant à chaque niveau. Les ramifications d'en-haut
  2. s'incorporent dans les préceptes qui ont une nature mixte à la fois spirituelle et corporelle. Cette réalité transcendante de la Torah n'est saisie que par les âmes de Y'Atsilût, comment ne pas songer ici encore aux "pneumatiques" des écrits gnostiques! Et lâ également il y a des degrés, puisque la neshamah provenant de Binah appré hende la Torah d'une manière subtile, rûah, issue de Tif'eret également mais moins que neshamah et que nefesh venant de Malkhût soit inférieure dans sa saisie du subtil à rûah. Ces trois niveaux se retrouvent également dans les trois mondes qui suivent celui d"Atsilût. Selon la personne ou le temps d'histoire, c'est telle ou telle permutation des lettres de la Torah qui se donne à être saisie. Ainsi le verset (Dt. 22.18): "Lô TiLBaSH SH'aT- NeZ" n'eut pas été écrit sous cette forme si Adam n'avait pas revêtu la peau du serpent, chair et poussière trouble. Car en quoi un vêtement fait d'un tissu mixte de lin et de laine conviendrait-il à une âme spirituelle revêtue d'un vêtement spiri­tuel? Mais il était écrit antérieurement à la faute les mots suivants: "Lô TîLBaSH SaTaN'oZ", c'est à dire un avertissement à Adam de ne pas échanger son habit de lumière contre l'habit fait de peau de serpent, autrement dit les qelipôt qui sont désignées comme la force de Satan. Et c'est de cette manière que nous ont été donnés les autres préceptes, au niveau d'êtres pourvus d'une enveloppe matérielle. De même qu'il n'était pas possible de saisir l'essence de la corporéïté avant la faute du premier homme, et ce qu'elle sera après la résurrection, de même il nous est impossible d'appréhender la réalité de la Torah d'avant le péché d'Adam ou celle d'après la résurrection sinon par une faible allusion comme celui qui voit une lumière comme à travers le chas d'une aiguille. Dans tous les cas en ce qui concerne les dînîm simples, les règles d'application, il n'existe pas de qelipah. Les prophètes et les sages sont venus à bout de cette écorce-là. Lorsque vien­dront Moïse et le prophète Elie ce ne sera pas pour changer la Loi mais pour répondre aux doutes et aux points qui demeuraient irrésolus dans le Tal- mud. Ce n'est que la seconde écorce qui n'a pu être entièrement brisée, d'où découle que nous ne sai­sissons sur le plan de la kabbale qu'une infime partie de l'ensemble. Quelquefois le sens ésoté­rique interfère avec le sens littéral comme dans le récit du rapt de Sarah par le Pharaon qui fait allusion au mystère de l'exil de la Shekhinah, le sens ésotérique fournit la clef de compréhension pour la descente d'Abraham en Egypte. 11 arrive que tout le passage relève de l'occulte comme dans le cas de mort des rois d'Edôm (Gn. 36, 31-39) dans Y'Idra et d'autres du même genre où les signifiants se dépouillent du revêtement du sens obvie en direction du spirituel. Dans ce cas, il y a recours à la parabole, car le contenu visé est si subtil qu'il serait autrement insaisissable pour notre faculté de connaître. Dans l'avenir, cette écorce et les autres seront totalement brisées et la réalité de la Torah en ses mystères nous sera éclaircie sans  médiation. L'intellect s'élevera à l'intelligibilité d'une réalité dont nous ne pouvons avoir idée aujourd'hui

Voir La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Aulai- Roland Goetschel."recherches sur la culture des juifs d'afrique du nord –Issachar Ben-Amipage23-24

שבחי צדיקים בערבית יהודית מוגרבית

 

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על מנת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

חמי

אשריכם ישראל.

הַאדַאךּ לְכּבִיר שְמַע לְכְּלַאם דְלקַּאיִיד וּסִיפְד עְלַה לחכם בַאס יזי לבלאד פילעון יע׳יא וציפד האדאך לכביר עשרין דלמכאזנייה – المخزنيه – מילה בערבית–  בַאס יזיבו לְחַכַם וּצַצאהום וקַאלהום אילה צקצאכּום לאס חְבּני לכּביר דלבלאד קולולו חתה חנה מה תה נעארפוס לאס חבךּ, והאדוךּ למכאזנייה מה תה יעארפוס אְלְבַלוֹר – מילה בצרפתית שפירושה, ערך, אם אנושי או חומרי, la valeur דלחכם ז״ל בלחק כיף אוצלו לבלאד דלחכם ע״ה וזאדו אוצלו לטריבונאל – שוב מילה בצרפתית שהושאלה לדיאלקט היומי tribunal שפירושה בית משפט – פאס תה יעטי שרע ארב .

 תכלתהום ואחד רעדה כבירה ולכוף כתיר ומה קְּדרוּס חתה ינזלו מן לכיל דייאלהום ופהאדיךּ סאעה תכלו שלוחי בית דין וקאלולו לחכם באיין סי מכאזנייה ואקפין פם טריבונל ואזבהום הווא וקאלום נְחְבּכּוּם תמסיו ותצקציוהום אס חבבו ועלאס זאוו. מן די מסאוו וצקצאוהום צאבוהום סאכּתין ומחיירין וצצה לחכם מררה אוּכְרַה לשלוחים דייאלו באס יקבדו לעצה דייאלו פידיהום ויצקציוהום אס חבבו ועלאס זאוו להינה פהאדיךּ סאעה, ואזבהום לכּבִיר דיאלהום באיין הומה זאוו בלוצאייה דלכּביר דלמכזן די בלאדהום באס יעביולו לחכם לענדו.

 וּמסה שליח –מילה בעברית- דלחכם וקאלו לכּלאם די קאלולו האדוךּ למכאזנייה קאלהום לחכם נחבכּום תמסיו ותקולולהוּם באיין לחכם מה יקדרס יִמְסִי מעַאהום וזיד קואלולהום באס יקולו למכאזנייה ללכּביר דיאלהום באס יחדי ראצו מן ואחד לחאזה קביחה די זאייאה רח״ל – רחמנא ליצלן (הרחמן יצילנו( – וכבר איאמו תכון קביחה ויעטיוה האד לימארה מן ענדי ויקולולו באיין האד לימארה מן ענדי.

 ויקולולו באיין האד זמעה ציפד הווא זוז בראואת מעה רְקַּקאץ – מילה בערבית שפירושה – שליח – דייאלו וחדה לפראנצה ותאנייה לוארשא יע״א ותבדלולו לבראואת לברה די וארשא ציפדהא לפראנצה ולברה די פראנצה ציפדהא לוארשא וכיף זאווה למכאזנייה מן ענד לחכם ועאודולו אס קאלהום לחכם וחתה לימארה דלבראואת.

 וכיף שמע האד לכּלאם האדאךּ לכּביר תפכּר באיין חק תבדלולו לבראואת – מכתבים – לאיין פהאדוךּ לייאם כאנו ידארבו פראנצה ורוסיא והאדאך לכביר די בלאד פילעון יע״א פלברה די ציפד לוארשא נווה פולונייא באס תקום תעאוון פראנצה ופבראתו די ציפד לפראנצה ציפד תה יקול פיהא באיין הווא תה יחב רוסייה. ודג'ייה פהם באיין אילה אוצלו האדוף לבראואת למואליהום תוקעלו הווא חאזה קביחה. פי האדיך סאעה דג'ייה ציפד באס ירזזעו רקקאץ דלבראואת דג'ייה ומן האדאךּ נהאר תְכְלְתְלוּ כוּפַה כּבירה להאדאךּ לכּביר מן לחכם וכּאן עזיז ענדו בזאף וחדאז לכּביר ברוחו ימסי ויטלב למחילה מן לחכם עליו השלום : ויהי רצון תכּון מעאנה זכות הצדיקים דימה אכי״ר :

הערה: כל המילים המודגשות הן תוספת שלי א.פ

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר