Bakashot Vayera Part 1 שירת בקשות פרשת וירא נוסח מרוקאי
On Motsae Shabbat November 13th 2010, the Sephardic Moroccan Community of Toronto Canada got together at Magen David Congregation for its 2nd Annual Bakashot event. Over 100 people gathered to hear the mesmerizing bakashot of Parashat Vayera.
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש-מיכאל אביטבול-יוסף הקר-ראובן בונפיל-יוסף קפלן ואסתר בנבסה
המצב השתנה מאוד החל מן העשור השלישי של המאה ה-16. אז החלו מתיישבות באיטליה קבוצות של יהודים לֶבנטינים – כלומר אנשים שמוצאם היה מארצות המזרח – הלֶבַנְט – ולהלכה היו נתיני הקיסרות העות'מאנית, ושל אנוסים, שעיקר מי שהצליחו לצאת מפורטוגל לאחר שנוסדה שם האינקביזיציה בשנת 1536. חלק מהאנוסים הללו שבו באטליה ליהדות בגלוי ונהגו כיהודים לכל דבר. אחרים המשיכו להחזיק בדת הנוצרית, אך התקרבו ליהודים ולקהילות היהודיות שבמקומות מגוריהם, ככל שהתאפשר להם בלי לסכן את עצמם בהבאה לדין בפני בית המשפט של האינקביזיציה. אופיים של המהגרים החדשים הללו היה שונה בתכלית השינוי מאופיים של התושבים הוותיקים. שכן, בניגוד להם, בכל מקום שהורשו להתיישב בו, הם באו למלא בו תפקיד כלכלי של ממש. במובן מסויים חזרה עתה על עצמה התמונה שצייר לעצמו מלך נפולי בסוף המאה ה-16, שעה שהזמין את הגולים להתיישב בארצו כדי להמריץ בה את הפעילות המשקית. אלא שעתה מדובר היה בקבוצות קטנות, עשירות ומיומנות ביותר, שסיכוייהן להצליח במשימה שיועדה להן היו הרבה יותר טובים מאלה של ההמון הרב של הגולים הראשונים.
המהגרים החדשים הללו עסקו בעיקר במסחר, מרשת מסועפת של בתי עסק הקשורים זה בזה באופנים שונים ומשתרעים, דרך איטליה, מארצות השפלה עד הקיסרות העות'מאנית. הם סחרו בעיקר בבדים מסוגים שונים, במיוחד במשי ובצמר, בעורות, אך גם בקשת מגוונת מאוד של סחורות אחרות. רבים מהם היו בגדר יזמים כלכליים בעלי משקל ניכר במפה הבינלאומית. יש מהם שניהלו בנקים בעלי הון רב ובזאת נשתוו לחשובים בין הבנקאים באירופה של הימים ההם. לאור זאת הם היו רצויים ביותר לשליטים, שקיוו להפיק מהם תועלת רבה בפיתוח הכלכלי של ארצותיהם. בימים ההם ממש החלה מסתמנת באירופה המערבית מכמה כללית בקרב השליטים לכוון מגבוה את הפעילות המשקית ולהמריץ במיוחד את המסחר, מתוך הנחה שלפריחת המסחר עשויה בדרך הטבע להתלוות פריחה כלכלית כוללת – מרקנטיליזם – מגמה כללית זאת סייעה בלי לספק עידוד ההתייחסות החיובית כלפי היזמים והסוחרים היהודים, שקשריהם המסועפים על פני כדור הארץ נראו מבטיחים מאוד.
מֶרְקַנְטִילִיזְם
ל (ז') [מלטינית: (merx (mercis סחורה] מִשְׁטָר כַּלְכָּלִי מִסְחָרִי שֶׁשָּׁלַט בְּאֵירוֹפָּה בַּמֵּאוֹת 16–18 וְהָיָה מְבֻסָּס עַל הָעִקָּרוֹן כִּי הַכֶּסֶף הוּא הַיְּסוֹד לְעָשְׁרָהּ שֶׁל הַמְּדִינָה; רִכּוּזוֹ שֶׁל הַהוֹן בִּתְחוּמֵי הַמְּדִינָה יִתָּכֵן רַק עַל יְדֵי קְבִיעַת מַאֲזָן חִיּוּבִי בִּסְחַר הַחוּץ. לְפִי שִׁיטָה זוֹ נֶאֱסַר יְצוּא שֶׁל חָמְרֵי גֶּלֶם וּמְכוֹנוֹת, וּמִצַּד שֵׁנִי הוּטְלוּ מִכְסֵי מָגֵן כְּבֵדִים עַל סְחוֹרוֹת יְבוּא מִחוּץ לָאָרֶץ. בַּמֵּאָה הַ-19 הֻחְלְפָה שִׁיטָה זוֹ בְּשִׁיטַת הַמִּסְחָר הַחָפְשִׁי ( מילון אבן שושן )
לשליטים הנוצרים לא היה קל להתעלם מן העובדה, שהאנוסים ששבו ליהדות היו מבחינתם נוצרים כופרים. אולם, מאידך גיסא, לא הכל הסכימו שטבילה שנטבלו באונס היה כוח יפה, ואף נמצאו מלומדים נוצרים רמי מעלה, שחיוו דעתם, שאכן טבילה כזאת הייתה בטלה ומבוטלת מעיקרה.
מסתבר שכך סברו גם האפיפיורים שהחליטו לקלוט אנוסים פורטוגליים באנקונה, בתחום מדינת הכנסייה ממש, בתקווה שהללו יסייעו בפיתוחה הכלכלי של העיר. ואם כך סברו אפיפיורים, על אחת כמה וכמה כך יכלו לחשוב שליטים חילוניים.
אנקונה (באיטלקית: Ancona) היא עיר בת כ-100,000 תושבים במחוז מארקה באיטליה, לחוף הים האדריאטי. אנקונה היא בירת הנפה והמחוז. חשיבתה של העיר התבטאה בעבר בנמל שלה, ששימש תחנת מעבר עיקרית בסחר בין מרכז איטליה לבין הלבנט. אנקונה שוכנת 210 ק"מ צפונית-מזרחית מרומא ו-200 ק"מ דרומית-מזרחית לבולוניה. העיר בנויה במדרונות של שלוחות הרי האפנינים : מצדה האחד היא משתרעת על מדרונות מונטה קונרו (Monte Conero) ומונטה אסטניו (Monte Astagno), שם שוכנת מצודת העיר; ואילו מעברה האחר מתנשא מונטה גואסקו ( Guasco; 150 מ' מעל פני הים), עליו ניצבת הקתדרלה העירונית, הדואומו. הקתדרלה מקודשת ליהודה קיריאקוס, הקדוש המגן של העיר. נטען כי הקתדרלה הוקמה על חורבות מקדש עתיק לאלה ונוס.
הצטיינו בגישה זו שליטי פֶרָרה, שכאמור לכתחילה הייתה גישתם כלפי היהודים חיובית. או אז הפכה פֶרָרה מרכז נודע של שיבה ליהדות של אנוסים רבים. גישה חיובית גילו גם שליטי טוסקנה ולימים גם שליטי ונציה, שבתחילה נקטו מדיניות הפכפכה בנושא זה. אכן בשנת 1550 חידשה הרפובליקה את גזירת הגירוש של האנוסים משטחה, כנראה מתוך היענות לרצונם של הסוחרים הונצינים להרחיק מן העיר מתחרים פוטנציאלים וכמחווה של הזדהות ען מדיניותו של הקיסר קרל החמישי, שהיה גם מלך ספרד וישב על כסאו של פרדיננד המלך שגירש את היהודים מארצו. אך משנתברר לשליט ונציה, שפתיחת שערים לאנוסים יכולה הייתה להביא ברכה רבה למדינתם, הם שינו את יחסם ועצמו עין בפני עברם של אנוסים רבים, ששבו ליהדות והתיישבו בגטו של העיר כאילו היו מאז ומתמיד יהודים. אפשר שלהחלטה זאת סייעה גם תמורה מרחיקת לכת, שחלה במדיניותו של האפיפיור, ובעקבותיה נרדפו אנוסי אנקונה, וחלק מהם, שלא עלה בידם להימלט, הועלו על המוקד ונשרפו על קידוש השם. בעקבות זאת נמנעה התיישבות האנוסים באנקונה, ואנשי ונציה ראו בכך אפשרות טובה מאוד לנצל את ההזדמנות במסגרת התחרות המתמדת שהתחרו בנמל אנקונה.
פרשת אנוסי אנקונה ראויה שנתייחס אליה ביתר פירוט גם מסיבה אחרת. לראשונה בתולדות ישראל נעשה ניסיון להשפיע על יחס של שליט כלשהו, במקרה זה על האפיפיור, באמצעות של לחץ בינלאומי של חרם כלכלי על ארצו. מחד גיסא, ביוזמתה של דוניה גראסיה נשיא התערב אז לטובת האנוסים השולטאן, שכן נמצאו כרוכים בפרשה נתינים שלו ואינטרסים של נתיני קיסרותו ; ומאידך גיסא, ביקשו היהודים שבקושטא להכריז חרם על נמל אנקונה ולהסיט את קשריהם המסחריים של כל הלבנטינים אל הנמל הסמוך של פֶּזָרו. ההנחה הייתה, שאפשר היה לסמוך על שאיפותיו של דוכס פזרו לפתח את עירו כנמל חילופי לאנקונה במסחר בין המערב לבין המזרח. בסופו של חשבון נכשלו כל הניסיונות הללו, והסיבות לכך הריהן עדיין עניין להיסטוריונים לענות בו. גורם ראשון במעלה היה כנראה העובדה, שלנמל פזרו הייתה חסרה תשתית מתאימה לפעילות המסחרית עצמה. אך אפשר שהיהודים הפריזו בהערכה עצמית של משקלם בהקשר זה. בכל אופן נתגלעה בינהם מחלוקת אם בכלל ראוי ורצוי היה לנקוט צעד של חרם אם לאו. כנגד המצדדים בהטלת החרם הועלו טיעונים שונים, שהמרכיב הרגשי נכרך בהם עם ההערכה של היעילות הכלכלית של צעד כזה ושל הנזק האפשרי שיכול היה להיגרם לציבור היהודים שבארצות האפיפיור בעקבותיו. יהודי אנקונה היו כמובן הראשונים שפחדו בנסיבות ההן, ומסתבר שהייתה להם יד בהכוונת דעותיהם של מקבלי ההחלטות בקושטא, בשלוניקי ובבּוְּרסה לצד השלילה. במהלך הדיונים ההלכתיים על הנושא אף הושמע הטיעון, שיש להתחשב בעובדה, שלאנוסים עצמם הייתה מידה של אחריות לגורל שפקד אותם, כי בשל עברם הנוצרי לא זו בלבד שהיה עליהם להיות יותר זהירים, אלא שמן הדין היה שימנעו יותר מאחרים מלהעמיד את יהדותם בסכנה בארץ קתולית. אף יש שאמרו בפירוש, שבעצם הם לא שבו ליהדות בלב שלם, וממילא אין לאחיהם היהודים לראות את עצמם ערֵבים להם כל כך. החוקרים חלוקים בדעותיהם באשר למשקלם של הגורמים השונים בעיצובה של הפרשה הזאת, אף אין ספק שיש בה מרכיבים רבים, שמשמעותם האקטואלית ימוקה וראויה לעיון ולדיון.
על כל פנים, המהגרים הלֶבנטינים והאנוסים חלשו על הון בעל היקף עצום ביחס לתושבים הוותיקים, ודבר זה הבדיל אותם מהם בהחלט. בהיותם גורם כלכלי של ממש, הים יכלו להתחבר עם בעלי ההון הנוצריים במעמד דומה לשלהם. כל עוד שמרו על חזות נוצרית חיצונית, יכלו אפילו להסתופף כמותם בבתי האצולה האיטלקית ובחצרות נסיכים. לקראת סוף המאה ה-16 גבר הזרם של הלבנטינים שבאו מן הקיסרות העותמאנית, שהתפתחה בה מגמה של מיתון כלכלי חמור למדי. באותה העת גבר גם הזרם של האנוסים, שבחרו באיטליה לא רק בשל הגישה החיובית, שגילו כלפיהם השליטים האיטלקים, כי אם גם מפני שאיטליה הייתה הארץ המערבית היחידה, שהיהדות הייתה מותרת בה בגלוי ואפשר היה לאנוסים ששבו ליהדות להקים בה קהילות יהודיות משלהם, תוך קבלת השראה מן הקהילות המקומיות.
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש-מיכאל אביטבול-יוסף הקר-ראובן בונפיל-יוסף קפלן ואסתר בנבסה-מרכז זלמן שזר-תשנ"ג-1992 –עמ' 86-83
מעיין השדים – עין אלג'ין עימנואל שבבו..- מסיפורי צפת העיר
מעיין השדים – עין אלג'ין
עימנואל שבבו..- מסיפורי צפת העיר
לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..
יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…
ספר שקיבלתי מעימנואל ז"ל שבבו עם הקדשה שלו בתאריך 5/10/2004. היה זה במסגרת טיול מאורגן של חברי "אתר קוסקוס" בהדרכתו של בצלאל דהן, שבסופו הגענו לצפת, שם ביקרנו בצלאל ואנוכי אצל עימנואל ז"ל
גנון
הגנונים השתייכו לגזע הצפתי השורשי. ידיהם ברזל וגבם עשת. אנשים עמלים וישרי דרך. אם לדון על פי השם הרי הם לבטח באו אי פעם מארצות המגרב. בצפת הם עסקו בשני מקצועות קשים: סבלות וקברנות. על הקושי שבמקצוע הסבלות לית מאן דפליג, אולם יש להוסיף ולומר כי לחצוב קבר בטרשים שבמורדות העיר היתה מלאכה קשה שדרשה כח, סבילות ומיומנות. כל העיסוק בקבורת מתים הטיל על הילדים, יראה מסתורית. הסתכלו על העוסקים במלאכה זו כעל גיבורים העשויים ללא חת. בסבלים ראו גזע נפילים, שונים מכל יתר בני אנוש. היה ביכולתם לשאת על גבם משאות כבדים שנראו כבלתי ניתנים להזזה בידי ברואים רגילים. היו מספר סבלים יהודים. היה שמעון הסבל שנולד בפרס ועד יום מותו דבר ערבית במבטא פרסי כבד. והיו הגנונים. היו גם סבלים ערבים אולם בכך לא היה כל פלא. הרי הגוי מסוגל לעשות כל מה שהיהודי עמד בפניו חסר אונים ושפל רוח…
גנון הזקן כפי שזוכרים אותו ילדי העיר במטושטש היה כבר בערוב ימיו. הוא חבש על ראשו תרבוש קצר ומעוגל ומסביבו חתיכת בד צהובה מיושן שאף פעם לא נפרד ממנה. הוא השאיר אחריו בנים שגדלו בעקבותיו עמלים ונאדרי כח. על הזקן מספרים זקני העיר.
בהיותו צעיר מלא אונו. נזדמן לרחבת השוק הערבי אשר שמשה מקום מפגש לסוחרים ובעלי מלאכה ומטבע הדברים גם מקור פרנסה לסבלים. באותו יום הופיע בשוק הערבי זר בעל גוף, מתאבק מקצועי שהזמין את הסובבים אותו להתאבקות. ״כל מי שיצליח לגבור עלי ולהפיל אותי ארצה״. הכריז "יקבל ממני שתי מג׳ידיות כסף. אולם מי שלא יצליח – ישלם לי רק מג׳ידי אחת״. (מטבע תורכית). כך הוא עמד והפיל ארצה את צעירי הערבים האחד אחר השני והמג׳דיות נערמו בכיסו. אל הככר התקרב ראש העיריה, ראש משפחת סובח עתירת הנכסים אשר כפרים שלמים בגליל היוו את רכושה ותושביהם היו אריסיה. אגב, לימים, אחד מבני המשפחה ימכור אדמות לקרן הקימת וימצא את מותו מידי מתנקש שנשלח ע״י המופתי הירושלמי. ראש העיר היה בעל בעמיו, איש תקיף אשר שמר בקנאות על כבוד העיר וראה בו את כבודו האישי ממש. הוא חזה במתרחש ולבו התחמץ בקרבו. איש מבני עירו לא עמד לו הכח לגבור על הזר ולהציל את כבוד העיר. לפתע נחה עינו על גנון הסבל. אמת הוא היה יהודי, אך בכל זאת צפתי, שלא נבדל במראהו ובלבושו משאר בני העיר. ״קרב אלי, גנון ידידי״. אמר, ״אם תצליח לגבור על המתרברב בן הנעווה, הריני מבטיח לך פרס כספי נכבד״.
״וכמה תשלם לי״? שאל היהודי שגמר אומר לנצל את מצבו המביך של ראש העיר. ״חמישים מג׳דיות טבין ותקילין״ אמר הערבי מבלי להניד עפעף. עיניו של הסבל נתרחבו בחוסר אמון. היה זה סכום שבחלומו הורוד לא היה מגיע אליו.
״נשבע אני לך בכבודי״, אמר ראש העיריה ליהודי הנדהם וסלסל בשפמו העבות על מנת להמחיש את שבועתו. גנון הוריד מעליו את החבל העבה, כלי מלאכתו שתמיד נשאו על כתפיו, אמר בינו לבין עצמו: ״בשם השם נעשה ונצליח״, התקרב למתאבק הערבי, חבקו בזרועותיו והטילו על אבני הככר בצלעות מרוסקות. כבודה של העיר ניצל. הוציא ראש העיר את קולמוסו המוזהב וכתב על פיסת ניר פקודה למזכיר העיר בהאי לשנא: שלמו למוכ״ז חמישים מג׳דיויות. כך כתב ולא יסף.
כאשר הושיט הסבל היהודי את הפתק לפקיד העיריה, שאלו הלה: ״וכל כך עבור מה?״ ספר לו האיש את סיפור המעשה בפרוטרוט כיצד הציל הוא, היהודי, את בחורי צפת מבושה וקלון. חכך הפקיד הותיק בדעתו ואמר לבסוף כי נבצר ממנו לשלם סכום כה גדול עבור סעיף שרות שאינו בשום חוק. חזר הסבל אל עבודתו בשוק כשהוא ממלמל לעצמו: ״הגוי נשאר גוי אפילו ארבעים שנה בקבר״.
כעבור מספר ימים נתקל בו שוב ראש העיריה ושאל אותו לשלומו במאור פנים. ״בטוחני שהמג׳דיות מחממות את צרורך שמתחת למרצפות״ אמר לו בבדיחות הדעת. משנודע לו שהפקיד הפר את פקודתו, נתמלא זעם ונשבע שיתן גט כריתות לאשתו אם לא תכובד דברתו ולא ישולם הסכום במלואו. אכן נאלץ הקופאי לשלשל לידי היהודי את מטבעות הכסף על מנת להפיס את דעתו של הנכבד הנזעם.
על אותו גנון מספרים עוד. רפאל היה סוחר קמח בסיטונאות. בחנותו עמדו תמיד שקים עשויים יוטה עבה וממולאים בקמח עד לשפתם. היו שקים רגילים והיו שקים גדולים מסומנים בפס אדום. האחרונים הכילו בקרבם חמישים רוטלים קמח. אך היו גם שקים בעלי שני פסים אדומים אשר כל אחד מהם הכיל מאה רוטל, דהינו: כשלוש מאות קילוגרם. את אלה העמיסו על פרדות שני הסבלים מפאת משקלם הרב. באחד הימים עמד שק בעל שני פסים על המאזנים הגדולים שבחנות. גנון הזדמן למקום, מדד את השק בעיניו המקצועיות וראה כיצד שני פועלים ערבים אומרים להעבירו אל גב הפרדה. רפאל היה ידוע בדרך כלל כאיש עסקים חמור סבר. אולם באותו יום נחה עליו רוח קלילה של בדיחותא. אולי משום שמצב העסקים היה שפיר במיוחד. ״אם תרים את השק ותישא אותו על גבך״, אמר לגנון, ״שלך השק על כל הקמח אשר בו". אמר והיה בטוח כי אין הדבר בגדר יכולתו של אדם. הסבל הישר קבל את האתגר במלוא הרצינות. הוא הצמיד את גבו אל השק לאחר שליפף אותו היטב בחבל עבה, כרך את החבל על מצחו ואמר: ״בעזרת השם״ הוא התכופף קמעא והשק זע ממקומו כמאייים להפיל את הסבל ולקבור אותו תחתיו. דומיה מתוחה נשתררה בחנות. הכל צפו לראות מה אמת בדבר גבורתו של גנון המפורסם. הוא התישר ושוב גחן כאשר על גבו השק העצום. לרגע הסס ואחר התרומם, פסע לפניו פסיעת גשוש ברגל רועדת ומיד התאושש והחל צועד מתונות ובטוחות מן החנות במורד הרחוב אל עבר ביתו. כולם פערו פה בהשתאות. הראשון שהפתכח מהתדהמה היה הסוחר. הוא הזדעזע מעצם הרעיון שכמות כה גדולה של קמח תצא מרשותו ללא תמורה. הוא רץ אחר גנון ובקש ממנו להניח את השק. לשוא הסביר לו כי לא היתה כאן אלא הלצה וכי כל בר דעת מבין שאין ההגיון סובל התערבות כה רצינית. אך הסבל בשלו והוא ממשיך לצעוד כאשר טיפות זיעה גדולות ניגרות ממצחו המתוח תחת החבל העבה. רק מג׳ידי כסף שלם הפיס את דעתו והניאו מלממש את ההתערבות. כזה היה גנון. חזק בגופו, ישר ופשוט בהליכותיו ואיתן במעשיו.
מעין השדים-עין אלג'ין-עימנואל שבבו ז"ל-2001- עמ' 18-17
דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-בנציון נתניהו
ואולם לא עברו ימים רבים אחר סיום המלחמה עם פורטוגל ומבטם של השליטים הצעירים הופנה לבעיית ״הנוצרים החדשים״. יש לציין שפרדיננד ואיזבלה לא גילו יחס שלילי ליהודים ול״מאראנים״. בנוגע לאיובלה יש לזכור, שיהודים ומאראנים הושיטו לה עזרה, שאפשרה את עלייתה המהירה לשלטון, וכן שכמה מפקידיה ויועציה הראשיים היו יהודים ו״נוצרים חדשים״. בנוגע לפרדיננד אפשר לציין שכמעט כל הפקידות הראשית של ממלכתו היתה מורכבת מ״נוצרים חדשים״, ואין להטיל ספק בדבר, שלא חש לגביהם שום טינה גזעית. אין אדם ממנה אנשים שנואים עליו לפעילות משותפת, כמעט יום־יומית, עמו, בייחוד בעניינים הקובעים את גורל עמו וארצו. אפשר לומר שעמדותיהם הלאומיות או הדתיות של פקידיו לא מילאו מקום ביחסו של פרדיננד כלפיהם. מה שקבע יחס זה היו נאמנותם האישית לו ולתפקידים שנתחייבו למלא והכישורים שגילו במילוי תפקידיהם. אבל כלל זה בהתנהגותו הועמד מזמן לזמן במיבחן קשה. כי אם מנקודת־מבט אישית יכול היה פרדיננד להיות ידידותי – או ניטרלי – לגבי המאראנים והיהודים, עלולה היתה עמדתו לקבל אופי שונה לגמרי כשנגעו הדברים בצרכיו המדיניים.
ואמנם, ניתוח זהיר של מצבו המדיני הביא אותו במרוצת הזמן למסקנה, כי מחובתו לנקוט מדיניות שתיראה כאוהדת את שאיפותיהם של אויבי המאראנים. יתר על כן: הוא חש שהוא ואיזבלה חייבים לנקוט מדיניות כזו בעוד מועד, לפני שזעם ההמונים ההולך וגובר יגרום לחזרה על ההתפרצויות של 1473, שאין לדעת את תוצאותיהן. עלה על דעתו שאם יסכים להקמת אינקוויזיציה, יוכל הדבר להתפרש כהזדהות שלו ושל איזבלה עם דורשי רעתם של ״הנוצרים החדשים״, ביחוד אם האינקוויזיציה תנוהל על־ידי הדומיניקנים ונזירים אחרים, שהיו ידועים בשנאתם למאראנים. עם זה לא יכול היה להסכים להפקרת המוני המאראנים לאויביהם; הדבר עלול היה לגרום להשמדתו של קיבוץ, שתועלתו למדינה היתה רבת צדדים, או לבריחתו מן הארץ. האינקוויזיציה צריכה, איפוא, להימצא תחת שלטונו, באופן שיוכל להגביל את פעולותיה ולצמצם את נזקיה לציבור המאראני לממדים שיפגעו רק במיעוטו. אבל כיצד יוכל למלא את שני התפקידים הסותרים הללו: תמיכה רשמית בתוכנית אויבי המאראנים והתנגדות בפועל לשאיפותיהם הקיצוניות? – ברור היה לו שעליו לתכנן שיטה חדשה של פעולה, שתאפשר לו למלא תפקיד כפול. כלום יוכל למלא אותו? הוא סמך על כשרונותיו הדיפלומטיים.
ואולם בכיוון זה התרכזה חשיבתם של המלכים – ועל כל פנים, של פרדיננד – רק בשלב הראשון. בשלב השני חל שינוי בעמדתו. הוא התחיל רואה במצב המאראנים בספרד לא רק בעיה, אלא גם הזדמנות. מאחר שלא היה בכוחו לשנות את יחסם של ההמונים אל המאראנים, החליט לא רק ״להופיע״ כתומך ביחס זה, אלא גם לנצלו לטובת הכתר. השיקול השני לא נעשה עדיף במחשבותיו, אבל מסתבר שתרם להחלטתו להקים אינקוויזיציה. היה לשיקול זה ערך ב־1480, השנה שבה פרצה מלחמת גרנדה. כי כשם שהחרמת רכושם של היהודים בתחומי השלטון הנאצי סייעה לבניית מכונת המלחמה הגרמנית, כך נעשתה החרמת רכושם של המאראנים, שעתידים היו להיתפס על־ידי האינקוויזיציה, גורם לא מבוטל בשיקוליו של פרדיננד על מימון יוזמותיו המלחמתיות.
מובן שכל הדברים האלה לא הוצהרו מעולם בפומבי או בגלוי. בפומבי הוצג רק מניע אחד למדיניותם האנטי־יהודית של מלכי ספרד: האינטרסים של הכתר בשמירה על טהרתה הדתית של ספרד, והרצון להרים את קרנה של הכנסיה. כאן השתרבב יסוד ההונאה הגדול ביותר לתכסיסיו המדיניים של פרידננד. עד עצם היום הזה הוא גורם מבוכה להרבה חוקרים והיסטוריונים, ומשום כך עדיין חלוקות הדעות על אופיו האמיתי של פרידננד. לאמיתו של דבר היה פרדיננד אלוף הצביעות המדינית, בעוד הוא ממלא תפקיד של איש אדוק בדתו.
מאחר שהעריך במידה בלתי רגילה את דעת הקהל – בלתי רגילה ביחוד בין מדינאי זמנו – ידע גם כיצד לנצל הערכה זו מתוך הסתמכות על הבנתו ותחושותיו לגבי מה שיש להעלים מן הציבור ומה שאפשר או צריך לגלותו. מפני כן, אף־על־פי שהיה פרדיננד מי שמשך בחוטי האינקוויזיציה, הכתיב לה את דרכה, בחר את עושי דברה, והגן עליהם גם כשנתברר לו שפעלו כמפלצות ולא התחשבו בשום חוק והגבלה מוסרית – הופיע בציבור כמי שמקבל את פסיקותיהם, או כמי שרק מוציא אל הפועל את פקודותיו של האפיפיור, שאליו התייחס בדרך כלל בבוז או בביטול. אף־על־פי שלא היה אכזר על־פי נטיותיו, היה מן הקשוחים ביותר בשליטי זמנו; אולם הצטיין בכושרו להעמיד פנים של ״מסכים בעל כורחו״ או של ״מתנגד רב סבלנות״ לפני אלה שעמם ניהל משא ומתן, כדי להצניע את קשיחותו תחת מסווה של מידות טובות. לא לשווא מביא אותו מקיאוולי לדוגמה כערום שבכל הנסיכים וכאידיאל של ״הנסיך״ שלו.
ואמנם, מומחיותו של פרדיננד בדיפלומטיה לא נפלה מעורמתו המופלגת. הואיל והיתה לו שליטה מלאה בדיבורו ובארשת פניו, התקשו אפילו עוזריו הקרובים ביותר לקבוע בדיוק את עמדתו. קשה לא פחות, ואולי אף יותר, היה לנחש את כוונותיו לעתיד. שכן את תוכניותיו הגה בחשאי וטיפח בסתר, והן נתגלו ברגע בלתי צפוי ובאורח מפתיע ככל האפשר. הודות לכך הצליח פרדיננד להשלות רבים, אך אולי יותר מכול עלה בידו להונות את היהודים.
כבר נרמז שמדיניותו נגד היהודים התחילה בעת ובעונה אחת עב מדיניותו נגד המאראנים. בשני התחומים נענה לתנועה האנטי־יהודית החזקה שהקיפה את ספרד, וראה הכרח לרכוש את תמיכתה כדי שיוכל להסתייע בה. ב־1483, כשציווה על גירושם של היהודים מאנדלוסיה, כבר צפה את הצורך לגרשם מכל חלקי ספרד – צורך, שהועמד בפניו על־ידי הלחץ של אויביהם, שגבר בהתמדה. אבל יש לציין שפרדיננד לא גילה בהתנהגותו שנאה כלפי היהודים או זלזול בערכם. הוא החשיב את תרומתם הכלכלית למדינה ואת הנאמנות של שירותם לכתר. על כל פנים, ב־1483 עדיין לא היה מוכן בשום פנים להרחיק את היהודים מספרד, אף־על־פי שעל־ידי פעולה כזו, כפי שידע, היה קונה את לבם של ההמונים. באותה שנה, וגם בשנים שלאחריה, עדיין זקוק היה מאוד לכשרונותיהם ולמומחיותם של הרבה יהודים, בפרט בתחום המיסים. יתר על כן: גירוש היהודים בימים ההם עלול היה להגביר במידה ניכרת את כוחה של גרנדה, שאליה ודאי היו פונים היהודים המגורשים. לפיכך נקט פרדיננד אמצעי ביניים. הוא דחק את רגלי היהודים מאנדלוסיה וזכה לתמיכתו הנלהבת של הדרום, ששימש בסיס קדמי במלחמה נגד המאורים, ושנאת היהודים בו היתה עזה ביותר. אך הואיל וביקש להפחית את התמרמרותם של היהודים על גירושם מאנדלוסיה ולמנוע את הגירת המגורשים לגרנדה, השאיר את שאר חלקי ספרד פתוחים להתיישבותם. נוסף על כך, ייחס את המהלך לאינקוויזיציה, שבלי ספק צידדה בתוכנית הגירוש והמריצה את פרדיננד לבצעה בטענה – כוזבת בעיקרה – שהיהודים מעודדים את המאראנים להחזיק בדתם ומשפיעים על האנוסים שהתנצרו בפועל לחזור ליהדות.
דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-בנציון נתניהו-שוקן 2005- עמ' 68-65