ארכיון יומי: 7 באוקטובר 2018


תולדות יהודי אל מגרב, פרופ'  יוסף הררי-ראשית היישוב היהודי במרוקו

הדעות על תפקידו של ר׳ פלטיאל בחצר הפאטמים חלוקות. לפי דבריו של ר׳ אחימעץ היה משנה למלך ובזמן כיבוש מצרים (969) עבר לפני גדודי אל־מוּעז ״ותקן שוקים ובית לינות, והושיב בהם תגרים להכין ולקנות, לחם ומים ודגים ובשר וכל דבר הנצרך לחילים הבאים ממדינות״. לפי זה היה ר׳ פלטיאל ממונה על ענייני אפסניה ואכסניה של הצבא. ואולם ראוי לציין, כי מלומד־מזרחן דגול ניסה בסוף המאה שעברה לזהות את ר׳ פלטיאל עם ג׳והר, המצביא המפורסם (ממוצא נוצרי), שכבש את מצרים בשביל הפאטמים.

עוד יהודי (מומר) נודע לו תפקיד נכבד בחצר הפאטמים, וגם אותו ניסו לזהות עם ג׳והר. אל אפריקה פנה אז יעקב בן כּלס, שהיה לפי המסורת מצאצאי שמואל בן עדיה, המשורר המפורסם שחי בחצי האי ערב בדור שלפני מוחמד הנביא. בימי כּאפור, השליט האִח׳שידי, היה יעקב בן כּלס ממונה על הכנסות הדיואן במצרים וסוריה (אז גם ישב זמן־מה ברמלה), והתאסלם כדי לעלות בדרגה, בכך עורר את קנאתו של הווזיר ג׳עפר, ולאחר מות כּאפור (968) נאלץ יעקב לברוח ממצרים והגיע אל אל־מועז. סופר, כי בעזרת היהודים בחצרו של הפאטמי החל בשירותו של שליט זה, שהתכונן אז לעלות על מצרים. לפי דברי הסופרים הערבים הגיש יעקב עזרה רבה למפקדו של הכליף במסע זה. כדאי להוסיף, שהוא עלה מעלה מעלה בחצר הפאטמים במצרים ונתמנה וזיר. ואף־על־פי שהתאסלם שמר על קשרי־הידידות עם היהודים.

תשע שנות מלכותו של אדרים השני היוו תקופה שלוה ליהודי ארצו, אולם בשנת 828 עלה לשלטון בנו מוחמד. הוא חלק את הממלכה עם שמונת אחיו, דבר שגרם לסכסוכים רבים ולהחלשת כוח השלטון האדרסי. ממחציתה של המאה התשיעית לספירה ניתן לראות את הממלכה האדרסית כבלתי חשובה והנאבקת על קיומה עם שתי שושלות: האומאיית שבספרד והפאטימית שבמצרים.

בשנת 992 הכניע מוסא בן אלטפיה אתסולי את יחיא, אחד השליטים האדרסים, כבש את פאס ושלט בה. המבוכה שנשתררה אחזה גם ביהודים. נראה כי תמכו בו בעליתו אך כעבור 20 שנה חפצו להורידו כיון שנשתנה יחסו אליהם. שלטון האדרסים נראה להם אז רצוי יותר. המלחמה שפרצה הסבה נזקים רבים וזרעה מהומה בארץ, אך ממשלת אתסולי נשארה על כנה ושושלתו חלשה על אזור פאס עוד כמה עשרות שנים.

בשנת 976 עלה שוב בית המלוכה האדרסי לשלטון, אבל היתה זו שירת הברבור שנמשכה עד שנת 1002. בינתיים נאכלו חלקות שונות במרוקו על ידי גורמים שונים. מצפון, מיבשת אירופה, לטשו אליה עיני האומיים שבספרד. בתחילת המאה ה־11 כבר היו בידי אלחכים ובנו האשם, שליט מחוז אנדולוסיה שבספרד, חבלים ניכרים בארץ השכנה. הם הגיעו עד לסגלמסא שבמזרח מרוקו. שבטים מפנים הארץ, כמו המאגראוים והאפרינים, משלו אף הם חליפות על אזורים שונים בארץ המופרדת, אך בעוד היהודים שהיו תחת השלטון הספרדי נהנו מתנאים נוחים מצד השרים יוסף ויעקב, סבלו יהודי האזורים האחרים. בתקופת ראשית הממשלה המאגראוית הונח ליהודים. אולם עם קום אדם בשם תמים משבט אפראן הורע המצב. נראה שהיהודים עזרו לאויבו חמאמא המגראווי. כשגבר האפראני הרג בהם יותר מששת אלפים נפש ולחצם ככל שיכול היה. שוב באו ימים קשים ליהדות מרוקו אשר בקושי רב החלה להתאושש במשך תקופה של כמה שנים.

מה הביא לכך שיהדות מרוקו דימתה כי אכן היא הולכת ומתעצמת מחדש ? הגולה היהודית שבמרוקו היתה כאמור מנותקת מיתר הגלויות. עם תחילת השלטון הערבי בארץ באו סימני התעוררות ראשונים. עצם האיחוד תחת ממלכה נרחבת אחת ופריצת הגבולות הקודמים, הביאו לקיום המגעים הראשונים עם אסיה בכלל ובבל בפרט, שהיתה אז ירושלים של גלות. הידוק הקשרים בא עם הקמת העיר פאס שאליה נתקבצו יהודים מארצות שונות. היחסים ההדדיים הללו נטעו אמונה בלב גולי מרוקו, כי אל תקופת השלוה, השלום והפריחה הכלכלית תתלוה גם תפארת רוחנית, ואז התקוות לא נתבדו.

הניצנים הראשונים לפריחת חיי הרוח של יהודי צפון אפריקה היו רבי יהודה חיוג' רבי יהודה בן קורייש ודונש בן לברט.

ר׳ יהודה חיוג' יליד פאס, חי במחצית השניה של המאה השמינית. עקב חבוריו הנפלאים בחקר הלשון העברית נתפרסם שמו בעולם היהודי כממציא השיטה הדקדוקית. הוא היה הראשון, אשר הראה הדרך להשתמש במחקר הלשון העברית בשיטות המדקדקים הערביים, ובמקום ששרר תוהו ובוהו, ראה בעין חדה ובאינטואיציה של מלומד מהמדרגה הראשונה סדר ומשטר, שלטון של כללים וחוקים, קביעות הגיונית ומשמעת פנימית לשונית. שני ספריו על האותיות הנחות ושרשי הכפולים, נעשו ליסוד הדקדוק העברי בכל הזמנים. בין היתר ״ספר הנקוד״ ו״ספר הקריאה״ נחשבו למופתיים. ספריו ניתרגמו מערבית לעברית על ידי ר׳ אברהם אבן עזרא. ידיעתו המקפת וחקירותיו המדויקות הראשונות בשטח זה, גרמו לכך שיהוו מקור לחוקרי הלשון במשך דורות אחריו. בסוף חייו עבר ר׳ יהודה לקורדובה שם העמיד אסכולה של תלמידים, ביניהם ר׳ שמואל הנגיד.

ר׳ יהודה אבן קוריש נולד בטהרת Thrat)) אשר היתה אז בגבול האלג׳ירי— מרוקאי (כיום באלג׳יר). עיקר פעולתו ויצירתו היו בפאס. רבי יהודה מפורסם היה כאדם משכיל ועל ידיעתו הנרחבת בשני שטחים אנו יודעים בבירור: בלשנות ורפואה. הוא חיבר ספר דקדוק בשם ״אב ואם״ (הידוע גם בשמו הערבי ״הראסאללה״) הדן בעיקרו בעניני היחס. בעמודו הראשון של הספר המהווה כעין היכרות עם המחבר, נאמר כי הוא רופאו של השולטן המרוקני.

ההשערה כי היה קראי אינה נראית. במחקרו הבלשני הוא מרבה להזכיר את המשנה ואת שני התלמודים, ובפיוטיו ניכרת השפעת חז״ל, וידוע שהקראים נמנעו מלהשתמש במקורות אלה. המחבר לא קרא בשם מיוחד את איגרתו והיא ידועה בשם ״ראסאללה״ או ״אבי ואמי״, בהתחלת הפרק השלישי שבה. בהקדמתו הוא מסביר, שכתב את מחקרו כדי להוכיח את חשיבות התרגום הארמי, שאנשי פאס חדלו מלהשתמש בו בקריאת התורה בבתי־הכנסת וכמעט שכחוהו. החלק השני דן בקירבה בין לשון המקרא ללשון המשנה ושני התלמודים, ובא להוכיח, כי הארמית מעשירה ומעמיקה את הידיעה במקרא ובהבנתו. החלק השלישי, ״פי אשתראך־אלערבי באל־עבראני׳"כלומר על השיתוף בין הערבית ובין העברית. מוקדש להשוואת אוצר המלים בשתי השפות. בהמשך מחקרו עומד אבן קוריש על הקירבה בין שלוש השפות בנטיית הפועל, בחילופי האותיות בבניין התפעל, וכן על הכללים הקובעים את חילוף ההגיים השונים בין שלוש השפות, כגון: שין ימנית בעברית בשין שמאלית בערבית, שלום — סלאם; שין ימנית — בת׳ בערבית, משל — מת׳ל; שלג — ת׳לג. מאידך מתאימה שין שמאלית בעברית לפעמים לשין ימנית בערבית: בשר (ירמי׳ כ, טו) — בשר! שרט (ויק׳ ט, כח) — תשריט. ח מתחלפת בח׳ (כ׳): תחבוט (דבר׳ כד, כ) — תכ׳בט; זין בד׳אל: זאב — ד׳יב; צדי בצ׳אד ובט׳א, כגון ארץ — ארץ׳! צל — ט׳ל.

ה״ראסאללה״ של אבן קוריש מעידה לא רק על בקיאותו הרבה בשפות, אלא גם על מקוריותו וחדות ההרגשה שבו, שהוליכתו בכיוון הנכון, אף כי מחקר הלשון העברית עמד אז רק בהתחלתו, ובלשנים שחיו כשני דורות אחר אבן קוריש עדיין מגששים היו בעניין מבנהו של הפועל העברי. נכון הוא, כי דונש עמד על הקירבה בין העברית לערבית, אולם הוא חי כימי דור לאחר מחבר הראסאללה. אבן קוריש השפיע השפעה רבה על המדקדקים והמפרשים שבאו אחריו, ודבריו נזכרים בכבוד. על־פי המקורות שבידינו אין להחליט אם אמנם השפיע אבן קוריש על בני פאס בנחיצות השימוש בתרגום. וכן אין להכריע אם השאלות בדבר השימוש בלשון הארמית ובתרגום ארמי בבית־הכנסת, שבעניינו קיימת תשובה מאת נטרונאי גאון המגנה את המבקשים לבטל את התרגום הארמי, הן הד של הפולמוס שנתעורר אז מכוח איגרתו של אבן קוריש. גם לא נודע אם אמנם השפיעה האיגרת על פשוטי־העם בפאם והם חזרו בהם מזלזולם בתרגום.

בימיו של יהודה אבן קוריש הופיע במרוקו אלדד הדני אשר השפעתו על יהודי פאס היתה דומה לזו שהשפיע על שאר יהודי ארצות מסעותיו. ר׳ יהודה מזכירו במפורש ונראה שנקשר קשר ביניהם. גם ר׳ יהודה וגם אלדד הדני הרימו את קרן העם בעיני השליטים המוסלמים. שניהם נראו כנציגים מפוארים של העם היהודי. האחד איש חכמה, בעל ידע ומדעים והשני נתגדל בעיני הדמיון המזרחי לאיש מסעות מובהק וחוקר.

מפורסם יותר היה דונש בן לברט, נולד בפאס (920—990). אבותיו מגדולי היחס, נכדו של הגאון רבנו סעדיה. נתגדל על ברכי זקנו רס״ג בבבל ושם קנה לו השכלה עברית ובעצמו השתלם בשפה הערבית. הוא אשר הנהיג את היתדות והתנועות בשירה העברית, ובמשקל הזה אחזו להבא כל פיטני ספרד.

דונש ניכר בעבודתו בעיקר בשטח הבלשנות. בהיותו בקורדובה הכיר את המדקדק היהודי הספרדי מנחם בן סרוק שעל דעותיו השיג ב־200 סעיפים, שנכללו בקובץ הקרוי ״תשובות״. כיום ידועים רק 160 מהם. שיטתו הדקדוקית שאובה מדקדוק המסורה, כלומר, מניחה שיש שורשים בעלי אות אחת או שתי אותיות.

ספר דקדוק שלם משל דונש לא נמצא וכנראה שלא נכתב. גם בשירה ניסה את כוחו. כידוע אבן גבירול ראה בדונש את גדול המשוררים עד זמנו. לא נוכל לחקור אמיתות הדעה שכן אין לנו אלא מעט משירתו. עיקר השפעתו ניכרת בימי הביניים והוא שהניח את היסוד לצורתה של שירת התקופה. דונש התאים את המשלים הערביים לשירה העברית. אביו של דונש — לוי, גם הוא נחשב לאיש חכמה ורב פעלים וכיהן בפאס במשרות רמות.

מלבד פאס עלתה באותה עת קהילה אחרת, והיא קיירואן שבטונים. בראשה עמד רבנו חושיאל, אחד מארבעת הגאונים שנשבו והובלו מבבל עקב ריב על השלטון הרוחני בבבל. החכמה המזרחית שנשתלה כאן היכתה שרשים ופרחה. התלמוד נלמד ונחקר רבות וידיעת הלשון הגיעה לשיאים שלא היו כמוה.

ההשפעה הגוברת והולכת של המרכזים החדשים הוכרה עד מהרה בבבל. לעיני כל ניכר היה שעיני היהודים נשואות אל עבר צפון אפריקה וספרד. גאוני המזרח הכירו רשמית בסמכות החדשה. יתכן שעשו זאת בעיקר בשל כוונתם לחדש את המס שהועלה עליהם עד לאותה תקופה מכל קצוי הגולה ובוטל לאחרונה. עם זאת אל לנו לשכוח שרבים מיהודי המזרח חיו עתה במרכזי המערב ושמרו על קשריהם עם מקומות יישובם הקודמים. החלה חליפת אגרות ודעות בין מערב ומזרח. מראשוני יהדות המערב נחשב רב ניסים גאון. נראה שנולד בפאס (גירסה אחרת: בקירואן). הוא היה תלמידו של רבי חושיאל גאון ונחשב ידען גדול בתלמוד, אחד מגדולי דורו. רב ניסים גאון גם חיבר ספר לביאור הלכות בשם ״מגילת סתרים״. הוא שלח שאלות שונות לגאוני בבל, רס״ג, ובייחוד לרבי האי גאון ואף נענה על ידם. הקשר שהחל מתחזק בזמנו נתהדק יותר במשך הזמן.

חכם גדול אחר בתלמוד היה שלמה הדיין בן פורמאש, אחרון רבני המערב בעת ההיא. עקב הזעזועים הפוליטיים בימיו החלה שקיעה זמנית של מאורי הגולה שבמערב. גדולי החכמה כמו ר׳ יהודה חיוג׳, רב ניסים גאון ואחרים עזבו את הארץ והעדיפו לשכון מחוצה לה בצל הממשלה היציבה והנוחה ליהודים ובשל המצב הכלכלי המבטיח פנו רבים לספרד.

ראה:תולדות יהודי אל מגרב, פרופ'  יוסף הררי –הוצ' המחבר, תשל"ד-עמ'43-39  

חיי הילד היהודי בצפון אפריקה-פוירשטיין-רישל

אספקטים אחרים של התרבות

אם נסכם את הנאמר בפרקים הקודמים, נקבל תמונה מלאה למדי של הסביבה התרבותית בצפון־אפריקה. המשפחה, בית־הספר, המקצוע והדת אינם מהווים שלמות תרבותית ברורה והרמונית. כמה מן התחומים נמצאים בתהליך התפתחות בהשפעת התרבות המודרנית ואילו אחרים נשתמרו בצורות מאובנות ולעתים אנכרוניסטיות. אולם תוך כדי התנגשות התרבויות הלכו לאיבוד מסורות יפות שהעשירו פעם את חייהם התרבותיים של בני צפון־אפריקה.

סביבתו התרבותית של הילד ושל המבוגר כוללת יסודות, שטרם הקדשנו להם מקום ועתה נעמוד עליהם בקצרה. ילד בן סביבה מתקדמת מבלה את שעותיו הפנויות (מלימודים) במישחק. הזמן הפנוי העומד לרשותו של הילד הצפון־אפריקאי רב יותר מאשר של הילד האירופי, כי לעתים קרובות אין הוא מבקר כלל בבית־ספר. אין בידינו מחקר על מישחקו של ילד צפון־אפריקאי. לשם כך דרוש חוקר שחי בין הילדים ושולט היטב בשפתם. אילו טרחו מחנכים שנולדו וגדלו בצפון־אפריקה, לאסוף את זכרונותיהם ולתאר את המישחקים המקובלים בגילים השונים, היו תורמים בזאת תרומה נכבדה לאוצר ידיעותינו על ילדים אלה. בינתיים, עלינו להסתפק בכמה הערות כלליות ביותר:

  • הילדים האירופים מרבים במישחקים שבהם נעדרת השפעתו של המבוגר, מישחקים, שנמסרו מפה לפה ע״י דורות של ילדים. אך נוסף לכך, קיימים גם מישחקים רבים שאורגנו לרוב ע״י המבוגרים (במסגרת הגן, בית־ הספר או תנועת הנוער). פעילות הילד — יהיה זה מישחק או ביצוע משימות קטנות — כשהיא מתבצעת בהדרכתו של מבוגר מנוסה ממנו מאפשרת לו ליהנות מנסיונו של המבוגר ולוותר לכל הפחות באופן חלקי על נקיטת דרך של גישוש מקרי (נסיון וטעיה) לשם פתרון בעיות מסויימות. מישחקים אלה, שבדרך כלל הם חינוכיים, אינם מקובלים אצל הילד הצפון־אפריקאי.
  • הסביבה המודרנית מעמידה לרשותו של הילד צעצועים מכל הסוגים, המסייעים בעד פיתוח זריזות ידיים ותיפקודים אינטלקטואליים שונים המאפשרים סיפוק של צרכים רגשיים מסויימים. ואילו ילד המלאח אינו מקבל לידיו צעצועים שיאפשרו לו לבנות את העולם הקטן שלו של קוביות צבעוניות, בובות, מכונות וחיילי עופרת.
  • אם כי קיימים גם מישחקים אחרים, המקובל ביותר הוא מישחק הקלפים. אפשר אולי למצוא בו ערך הינוכי מסוים, אבל ערך זה מוגבל למדי; התערבות המזל, המהווה גורם משיכה עיקרי, אינה עשויה להגדילו.
  • החל מגיל רך משחקים הילדים משחקי הימור, כגון צורות פשוטות של רולטה, בהם מתרכז העניין כולו ברווח האפשרי ובהתרגשות הגוברת עקב הצפיה לתהפוכות הגורל. סוג זה של מישחק הוא ללא ספק מזיק; הוא משאיר את הילד בפאסיביות מוחלטת שהרי אין הוא דורש ממנו כל מחשבה או תכנון וכל ידיעה טכנית. יש להביא בחשבון גם את התוצאות המוסריות השליליות, שעליהן אין צורך להרחיב את הדיבור.

וכך, עולם־המישחקים המוגבל של הילדים אינו עומד על רמה תרבותית גבוהה מזו של עולם המבוגרים; הוא משקף את הסביבה כולה, שהיא דלה מבחינה זאת ובלתי־מקורית.

עובדה זו מטביעה את חותמה על התפתחות הילד. למישחק תפקידים רבים): המישחק החופשי בו עוסק הילד כאשר הוא לבדו מסייע לפיתוח פעילות סמלית, המהווה בסיס לפונקציות העליונות במוח האדם (למשל: דמיונו של הילד חיי הילד היהודי בצפון אפריקה הופך כל עצם לסמל, כגון של סוס, של מכונית או של חייל). בין אם משתק הילד בחבורה ובין אם ביחידות, מוצא הוא במשחק הזדמנות להשלכת הקונפליקטים הרגשיים שלו (הילד המקנא באחיו הקטן יוציא את מלוא תוקפנותו על בובתו — וכך יפיג את המתיחות הרגשית שבו ללא התערבות חיצונית). החל מגיל מסוים משמש המשחק הקבוצתי מעין בית־ספר טבעי לשיתוף פעולה חברתי. תחילה נמצא הילד בקבוצה מבלי להוות חלק ממנה; הוא משחק לבדו בין יתר הילדים; אבל בהדרגה הוא מסגל לעצמו את משמעות הכללים השולטים במשחק והוא דורש מיתר הילדים לכבדם. באמצעות המשחק מגיע הילד ליחס של הדדיות, המהווה אחד היסודות של היחסים החברתיים. דלות המשחקים אצל ילדי צפון־אפריקה היא, מבחינות מסויימות, חמורה אולי לא פחות מאשר אי־ביקורם בבית־ספר.

מהו סוג הבידור המוצע לילד ע״י הסביבה? הבידור במשפחה אינו קיים למעשה. הרעיון להימלט מהעיר לא חדר עדיין לאוכלוסיה הצפון אפריקאית מסיבות שונות, כנראה בגלל מנטאליות בעלת דיפרנציאציה נמוכה, בגלל האקלים ובגלל חוסר אמצעים כספיים. (אמנם יש לראות את יציאת המשפחה להשתטח על קברות הצדיקים כבאה לספק גם את הצורך לטיול ולנופש). הארגונים הדואגים לבידור הנוער לא הצליחו לעזור אלא למספר ילדים קטן. מה יכול איפוא הילד לעשות? הוא משוטט ברחובות, ואם יש לו כסף מבקר בבית־הקולנוע. נקל לשער מהו סוג הסרטים המוצגים בדרך כלל בבתי־הקולנוע של המלאה ובעיירה הקטנה ומהו ערכם החינוכי. באשר לקריאה, היא מוגבלת מחמת מיעוט היודעים קרוא וכתוב, וגם אלה פונים אל הספרות הזולה, המצויה בשפע. באשר למוסיקה ולריקוד: אף כי אין למצוא בתחומים אלה רמה גבוהה מאוד, יש בהם בכל זאת מקוריות שאין למצוא בכל תחום אחר. השירים, המושרים בסגנון ערבי, שגורים בפי הילדים. המחנך צריך להכיר בערכם, גם אם לא ינעמו לאוזנו בלחנם או במלותיהם. אין לך דבר יותר יחסי מהערכה אסתיטית; לפרקים עולים השירים הצפון־אפריקאיים בעושרם על שירים מסויימים, שהמדריכים מבקשים להקנות לחניכיהם. אין להזדעזע למישמע תרגום של מלות־שיר מסוימות. מלות השיר עלולות להיראות גסות בתרגומן, ואילו בלשון המקורית הן חסרות משמעות זאת. אף כי אין הילדים לומדים לרקוד באופן שיטתי, הם מצטיינים בדרך כלל בחוש קצב ובספונטאניות בתנועות — תכונות שיש לנצלן ככל האפשר.

החיים התרבותיים במלאה מושפעים ממסגרות יהודיות ישנות, ממנהגים ערביים ומחיקויי התרבות האירופית. תרבות זו איננה דלה כלל אם כי היא בלתי אחידה, אולם כאשר יוצא הצעיר היהודי מן המללח ובא במגע עם סביבה כה שונה מבחינה תרבותית — העיר המודרנית, הוא מאבד את שיווי־משקלו. תרבותו שלו מעלה בו רגשי בושה כאשר הוא משווה אותה לתרבות שמעבר לחומה.

רגשי בושה אלה הם תופעה חדשה שהתעוררה בעקבות ההתישבות האירופית בצפון־אפריקה. גם כשהסביבה הערבית היתה עויינת, לא עלתה על הסביבה היהודית ולא עוררה קנאה או רגשי בושה. בבואו לישראל, מוצא הילד את עצמו בסביבה בעלת רמה שונה משלו, והוא עלול להתבייש שנית בעברו. משום כך אין לאלץ את הילד לדחות בבת אחת את עברו; ועוד נדון להלן בגישה שיש לנקוט לגבי בעייה זו, שהיא אחת הבעיות החשובות ביותר בשיווי־המשקל של האישיות ובהסתגלות החברתית.

ראה:ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- עמ'78-75

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר