ארכיון יומי: 20 באוקטובר 2018


יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

מסים

החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים.

המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900, ׳ליצחק ריחי, דף ס)

לפי מקורות אחרים, הקהילה היתה מוכרת את נכסיו. כמו כן הטילה הקהילה סנקציות על מי שפרק מעליו את עול הציבור.

היו יהודים שניצלו את קשריהם עם הממשל, ׳נתלו באילי הארץ׳, והשתמטו מתשלום מסים לקהילה. הדבר פגע בקהילה, והסכמת בית הדין בפאס בשנת שכ״ח (1568) ושוב בת״ץ (1730) אסרה זאת (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ פח, קמה). הסכמה ברוח זו התקבלה בצפרו בתס״ד (1704) על ידי שמונה חכמים, כשפסק הדין מלווה איום שהעובר על התקנה יוחרם, לא יימנה במנין עשרה, יינו אסור ושלא ימולו את בניו בעשרה ולא יתעסקו בקבורתו עד שיפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו במסים׳ עד יום מותו(עובדיה, ׳צפרו; מם׳ 60).

במכנאס תוקנה בתקנ״א (1791) תקנה האוסרת על אדם להציע לממשל את הזכות לגבות מסים, במקום הקהל.

הקהילה עמדה במצב בלתי נעים, כאשר הממשל שחרר ממסים אדם בעל יכולת, כי הכלל היה ׳דינא דמלכותא דינא׳, והוא זכה על פי דין. אבל הנטייה היתה לתבוע ממנו השתתפות מתוך רצון טוב. במכנאם תוקנו תקנות בשנת 1800, ושוב תשע שנים לאחר מכן, נגד משתמטים ממסים על ידי הברחת כספם, או אלה שנתנו אותו במתנה כדי לפטור את עצמם ממסים.

המסים הוטלו על רכוש העושה פירות, והבעיה היתה מהו גובה המס, אם בכלל, על נכס שאינו עושה פירות, כמו זהב טמון באדמה, מזומנים ותכשיטים. המגמה היתה לא להטיל מסים על ממון שאינו עושה פירות, זולתי על תכשיטי זהב וכסף. נושא שעורר חילוקי דעות היה, האם אדם משלם לפי הצהרתו על הכנסותיו ורכושו, כשההצהרה מחייבת שבועה, או על פי ועדת הערכה. בפאס תוקן בשנת שס״ח (1608), כי לוועדת ההערכה ייבחרו נציגי האומנים:

מכל מלאכה ג' אנשים יראי אלקים והם יחקרו וידרשו בפנקס המם ויאמרו מה שראוי לכל אחד לתת ועל פיהם עם ממוני הקהל יכתב כל אחד בפנקס ויתן מה שגזרו עליו האנשים הנזכרים. ואם יברר שום אחד שהם טועים… עליהם לחקור עוד בדבר הזה. (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר, ח״ב, סי׳ פח)

דומה שאנשים הצליחו להתחמק מתשלום המסים, ודעתם לא היתה נוחה מהמעריכים. על רקע זה תוקן בפאם בשנת תע״ו (1716), שייבחרו 12 מעריכים שיעריכו כל אחד לפי הכנסתו, ומי שטוען שיהכבידו עליו הרבה׳ ודורשים ממנו מסים רבים, יהיה עליו להישבע בספר תורה מהי הכנסתו, ועל פי זה ישלם(שם, סי׳ לנו, יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רפב).

בצפרו היתה תסיסה במחצית הראשונה של המאה ה־18, בעקבות חשד שהמעריכים אינם אובייקטיביים ׳ומחניפים בשומא כל אחד לאוהביו ולקרוביו׳, נציגי הקהל הציעו שהשמאים יבחרו תלמידי חכמים האמינים בעיניהם, ויישבעו בפניהם שלא ישאו פנים.

מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

על פי התקדימים הכיר הממשל המוסלמי בעיקרון של תשלום מס גולגולת לפי ההכנסה, בהתאם לשלושת המעמדות: עשירים, בינוניים ועניים. גם חכמי ישראל אימצו עיקרון זה. למרות זאת עלה נושא זה לדיון, לא רק לגבי מסים אלא גם לתשלומים אחרים, כלומר, האם משלמים לפי ממון או לפי מספר הנפשות במשפחה.

החכמים נטו למס פרוגרסיבי לא רק במסים רגילים לשלטונות אלא גם בהיטלים שרירותיים, ובהוצאות קהילתיות. למשל, בבניית חומה סביב המלאה בפאם לא היתה התחשבות במרחק שאדם גר מהחומה ונהנה ממנה פחות או יותר, כפי שפסק ר׳ חיים טולידאנו (1690־1750, 'חק ומשפטי, סי׳ עא). אבל היו הוצאות שהקהילה גבתה לפי ההנאה הריאלית של הנוגע בדבר, ולא לפי ההכנסה, למשל בפאס בתיקון הצינורות: אלה ששאבו מים מהבורות, וכן תושבים זמניים, שילמו פחות מאלה שהמים הגיעו לבתיהם (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳ ח״א, סי׳ עד).

למעשה, העשירים לא שילמו לפי עושרם הריאלי, כי היתה תקרה למס. לפי המנהג הנפוץ בכל ערי מרוקו, מי שהכנסתו היתה גבוהה מעל המוערך הגבוה ביותר, לא שילם יותר, כי היה חשש, שאם ייוודע לשלטונות שיש עשיר מופלג, ישימו עליו עין ויבולע לו. החכמים הסכימו לנוהג זה, למרות שהדבר אינו צודק. חכמי צפרו ר׳ משה בן חמו, ר׳ דוד שטרית חתמו בשנת תסייד (1704) על פסק דין המאשר זאת: לאחר התלבטות ׳הייתי חוכך בזה להחמיר אמנם עכשו שראיתי מה שנהגו משנים קדמוניות אמרתי הבא דנהג נהג והסנהג מבטל הלכה׳.

חכמי פאס ר׳ יהודה אבן עטר ור׳ שמואל הצרפתי שבפניהם הובא הנושא וראו את פסק הדין של חכמי צפרו אישרוהו בהסתמכם על דברי ר׳ ישראל איסרליין בעל ׳תרומת הדשן׳ שאין מדקדקין בענייני מסים ושהולכים אחר המנהג אף על פי שהוא מנהג גרוע (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ קנה).

יעב״ץ התלבט בנושא, ובשלב מסוים כתב לבטלו, אבל לא ביטלו לחלוטין אלא השאיר לשיקול דעתו של בית הדין המקומי. בתפ״ו (1726) כתב בפסק דין ישאף שנתבטל המנהג זה כמה שנים מכל מקום יש לקיים המנהג, ונתקבלו דברינו׳. הוא כתב בתפ״ח(1728):

מנהג קבוע בכל המערב כשמטילין על האדם איזו הטלה גדולה או קנס גדול פוטרין אותו מכל מיני מסים לפחות שנה וגם אחרי כן כשחוזר לפרוע מס מקילין עליו עוד זמן מה למחצה לשליש ולרביע כפי ראות מנהיגי הק״ק עד ישוב לאיתנו.

בהמשך הוא הסתמך על התקדים: 'כל שכן שמעידין שמנהג זה היה מימי חכמי הדורות שלפנינו, ואנן מה נענה בתרייהו׳(׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רעב).

במכנאס ניתן פסק בית הדין בשנת תקצ״ד (1834), שרק סוחרים הנושאים ונותנים, ואומנים שיש להם עסקים חייבים להשתתף במימון התשורות של הקהל למלך ולשרים.

ראה:יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-הלל חיים 2000-עמ'92-89

נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

זמרת החצר אצל מוחמד החמישי.

בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך :

שיר זוהרה אלפסיה

זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק

אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון

להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

לשים כסף ריאל לאות תודה / זוהרה אלפסיה

רבי דוד צבאח דן בין בני זוג, שהבעל היה סוחר " באהלי קידר " ומחודש לחודש יבא לביתו. בהיעדרו שמע רינונים אודות אשתו שהיא מתייחדת עם בחור אחד כהן אשמאי ביום ובלילה. וכן עדות על שבלילה אחד הייתה עם תופשי כינור ועוגב והיא גם משוררת שירי עגבים כי קולה ערב.

ספרית .

במקור מן המאה ה-20 מדובר על בעל, שהרוויח בקושי לפרנסתו " ולפעמים היא הייתה משלימה מכסך על ידי מלאכת הספרות.

נשות חכמים שעבדו לפרנסת הבעלים והמשפחה.

חכמים שיבחו אישה, העוזרת בפרנסת המשפחה, במיוחד כאשר הבעל או הבנים מקדישים את זמנם לתלמוד תורה. אשתו של רבי וידאל הצרפתי מפאס " הייתה עוסקת במלאכתה יומם ולילה " כדי לפרנס את בניה ולגדלם לתורה. אלמנת החכם, רבי דוד אלבאז ממכנאס, החתום על הסכמה בשנת תקס"ד – 1804, עשתה נדוניה לבתה " ממעשה ידיה ". בהקשר לירושתה של האלמנה נאמר בתקנות מכנאס : הכל היה ממעשה ידיה בחיים ולאחר מותו, והיא היא שהייתה מעמדת אותו – מקיימת אותו. רבי ישמ"ח עובדיה מצפרו שיבת את אמו הצדקת וכתב בין השאר, כי הייתה מסגלת גם היא קומץ של ברכה ממעשה ידיה. אין הוא מפרט מה הייתה מלאכתה אך יש להניח, שעבדה בביתה באומנויות האופייניות לנשים.

בתיאור החיים של יהודי מרוקו בירושלים בראשית המאה ה-20 נאמר, שהנשים עובדות בעבודות שונות כגון בירור חיטים ומפרנסות את בעליהן, היושבים בבית המדרש ולומדים זוהר וספרי קבלה, או היושבים בישיבה של תלמידי חכמים.

העסקת נערות ונשים בעבודות בית ובמלאכות שונות.

בנות או נשים ממשפחות עניות נהגו להשכיר את שירותיהן והיו משרתות יהודים או נוצרים. מלאכה זו לא הייתה מכובדת שכן הבת הייתה נתונה להשגחת ההורים, אך מלחמת הקיום חיבה זאת. לעתים התגוררו הנשים בבית המשפחה או האדון, שאותו היה עליהן לשרת. כאשר שימשו כובסות, מנקות, מבשלות וכדומה.

בד' בחשון ת"ס – 1700, נרשם בפנקס בית הדין בפאס הסכם בין מסעודה לצולטאנה, אשת יהושע סירירו , שעל פיו אמורה אסתר בתה של מסעודה, לשרת את צולטאנה ואת בעלה במשך שנה, כולל בערבי שבתות וערבי חגים. פרעון השכר אמור להתבצע בכל שישה חודשים, לראשונה לקראת חג הפסח. בשישה חודשים הבאים אמור השכר להיות שונה. כן נאמר בהסכם, שהמעסיקים יעכבו סכום מסוים לפני התשלום הסופי. סכום זה, המכונה פאלאטס, פירושו : ימים שהעובדת השכירה לא עבדה בהם. על השכירה להחזיר סכום זה למעסיקה. הסכם דומה נערך בד' בשבט תס"א – 1701 בין אשת אברהם קרדונא, שהשכירה את בתה מרים לצולטאנה, אשת עיוש אדראוי, למשך יג חודשים, כלומר עד אדר הבא. המעסיק היה צריך לשלם לעובדת בכל חודש, ואילו חודש אחד עליה לעבוד בחינם. סכום מסוים יישאר וישמש לרכישת כסות בשבילה, אסור לה להתבטל בשום זמן, גם לא בערבי שבתות וימים טובים.

בי"ג בטבת ס"ג – 1703, התחייב שלמה אביטבול בפאס, שבתו תעבוד אצל בילדייא בת יוסף אבאיו. על פי התנאים היה עליה לעבוד גם בערבי שבתות וימים טובים. גם שכרה מפורט בהסכם, אך לא נאמר בו מה סוג העבודה שעליה לבצע.  על פי מקור משנת תק"א – 1741 הייתה לאישה מתיטואן משרתת. בריטי בשם קיטינג שנסע במשלחת עם הקונסול הבריטי במרוקו בסוף המאה ה-18, ולאחר מכן נסע שוב בשנת 1814, כתב, שהנוצרים מעסיקים משרתים יהודיים בבתיהם. נראה שכוונתו הייתה לנערות או לנשים. הצרפתי רנה קאייה 1799 – 1838, שביקר במרוקו בשנים 1824 – 1828, כתב, שאצל סגן הקונסול של צרפת בטנג'יר, יהודי בשם דהלפורטה, עובדת משרתת יהודייה. גם בארכיון משרד החוץ הבריטי נזכרות משרתות יהודיות. בתעודה מ-22 באוגוסט 1832 נזכרת משרתת בתיטואן בשם אסתר, שהייתה גם תורגמנית בעת חקירת מוסלמים שפגעו בנוצרים שם.

אישה אנגליה בשם אף. אן וואן, שביקרה במרוקו בשנת 1839 כתבה, שיהודייה שנלוותה אליה בטנג'יר לפגישה עם הפחה, תרגמה את דבריה מערבית לספרדית. עלפי תעודה מ-3 ביולי 1887 היו אצל משפחות אנגליות, שהתגוררו בערי החוף, משרתות יהודיות. הכובסות והתופרות בתיטואן היו ספרדיות ויהודיות. גרמני בשם אדולף קונרינג, שביקר במרוקו בשנות ה-70 שלה מאה ה-19, כתב שבמראכש הייתה לו טבחית יהודייה ולצרפתי שביקר בפאס בתחילת המאה ה-20 הייתה כובסת יהודייה. בספרות התשובות נזכרות משרתו, שהיו מועסקות בבתי נוכרים. ההקשר שהן מוזכרות בו הוא דיני כשרות או התעברות המשרתת מבעל הבית או מאחד מבני הבית.

במסורת אודות חכם, שהעסיק משרתת יהודייה, מודגש, שהחכם נזהר בכבודה. רבי חיים משאש כתב על כובסת יהודייה, שעבדה אצל אביו. היא שברה כוס זכוכית מוזהבת אך החכם לא כעס עליה. נהפוך הוא : הוא הביא לה מים לשתות. לאחר מכן שברה כלים יקרים, אך מעולם לא גער בה ולא העציבה ואף אמר לה שהכל תלוי בהשגחה. שכרה היה מגורים ומזון בבית החכם. לאותה אישה אירע נס : היא מצאה טבעות בטיט חוצות.

נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

נשים נהגו לעבוד כאשר בעליהן לא היו מסוגלים לפרנס את המשפחה, נעלמו או נפטרו, כמו גם בנישואין שניים או כאשר האישה התגרשה מבעלה. אולם היו גם מקרים שבהם גילתה האישה יוזמה ודאגה להרוויח באופן עצמאי, גם כאשר בעלה דאג לפרנסת המשפחה. ספרות התשובות ומקורות אחרים מאשרים הנחה זו. שאלות מסוימות התעוררו בעקבות זאת באשר לבעיית הירושה של ההכנסות ממלאכתה. האישה נהנתה מהכנסות רכושה או עמלה, ונתנה ואתם לאחרים או לצדקה. אך היורשים דרשו את חלקם, שכן על פי דין שייכים מעשי ידיה לבעלה והצאצאים יורשים את אביהם. אלא אם הותנה מראש, שרק היא נהנית מעמלה.

רבי אברהם קורייאט דן במעשה הבא : "ראובן היה נשוי עם לאה ונלב"ע (נפטר או נתבקש לבית עולמו) והניח בן והכתובה כמנהג קאסטיליאונוס אחר שמת ועברו ג' שנים רצתה להינשא, והבן תובע לחלוק עמה כמנהג והיא אמרה שלא תחלוק אלא רק מה שהניח בעלה…והנשאר היא הרוויחה אחר מות בעלה. תשובת החכם הייתה, שהתקנה על החלוקה בין האלמנה לבן מתייחסת רק לרכוש שהניח האב. אם יש ביניהם ויכוח האישה נאמנה לומר מהו הרכוש שהניח בעלה, הכלל הוא, שאין לבן זכות במעשה ידי אמו.

נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן תל אביב-תשס"ד-עמ'53-50

סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)

תעודות 38-35

סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח נפתח במוגדור בדצמבר 1885 בית־ספר לבנות, בתמיכתם של ׳אגודת אחים׳ ושל כי״ח ובהשתתפות הקהילה המקומית. בטקס הפתיחה נכחו סגן־הקונסול של בריטניה וכן נציגי אוסטריה, צרפת, איטליה, ספרד, גרמניה וארצות הברית. סטלה קורקוס ניהלה את המוסד וראתה בתפקידה שליחות חינוכית. היא תרמה גם בתחומים ציבוריים אחרים.

מה היה המניע לפתיחת בית הספר? ר׳ יוסף אלמאליח, שהתוודע למיסיונרים האנגליקנים החל ב־1844 עם בואו של המיסיונר אלכסנדר לוי למוגדור, נלחם בהם לאחר שייסדו בסיס במוגדור ב־1875. הוא ראה סכנה בעובדה שהם מצליחים למשוך בנות יהודיות ללמוד בבית הספר הנוצרי, בהעניקם הטבות חומריות. הדבר דחף אותו ליזום הענקת חינוך פורמלי יהודי לבנות. ב־1875 כתב לאדולף כרמיה, נשיא כי״ח, על היוזמה המקומית להקים חברה בשם ׳עוז והדר׳, שמטרתה לדאוג לבנות עניות וללמדן את אשר דרוש לקיומן. הוא מבקש ללמד 40 מבנות העניים תפירה ואריגה, כתב ולשון ספרדית, ולצורך זה זקוק לסיוע כספי. עיקר התמיכה הכספית באה מ׳אגודת אחים׳ בלונדון, שנוהלה אז על ידי קלוד מונטיפיורי, בן דודה של סטלה.

בדוח של אגודה זו לשנת 1884 נאמר, שמטרת התמיכה בבתי הספר לבנים ולבנות היא למנוע מילדים, ובעיקר מבנות למשפחות עניות, להזדקק לבית הספר של המיסיון, מחשש שיתנצרו.

צוות המורות: לפי מקורות משנות השמונים של המאה ה־19 עד תחילת המאה ה־20 היו בצוותה המורות האלה: אחותה הגב׳ דוראן, שהיתה מורה בלונדון, סייעה לה בניהול; גב׳ בק מאנגליה, המכונה Governess [אומנת], לימדה אנגלית וחקלאות. גב׳ בוגנים לימדה בכיתות הנמוכות; גב׳ מראש לימדה תפירה; גב׳ טוראל לימדה צרפתית; וגב׳ ששפורטש. לפי המשכורות ניתן להסיק על מעמדן של המורות. המשכורת הגבוהה ביותר שולמה לגב׳ בק: 40 ליש״ט לשנה, בנוסף לדיור ולמזון. לעומת זאת, שכרה של המורה בכיתות הנמוכות העמיד את הגבול התחתון: רק 5 ליש״ט לשנה. משכורותיהן של כל המורות האחרות היו בין שני הגבולות הללו. הגב׳ אנהורי רכשה ניסיון אצלה, ופתחה בית ספר פרטי לנערות, כפי שדווח ב־1902.

עם פתיחת בית־הספר הוצאו מבית־הספר של המיסיון האנגליקני 32 מתלמידותיו, אבל רק עשר הגיעו לבית־הספר החדש. באותה השנה נדרש תקציב לעוד 50 בנות עניות — על־מנת שיגיעו ללימודים היה צריך לספק להן שמלות ונעליים; סטלה קורקוס סיפקה זאת וכן ארוחות חמות. במשך השנים כוסה חלק מן התקציב על־ידי ועד של נשים, וחלק — באמצעות מכירת תוצרי שיעורי התפירה בבית־הספר. שפת ההוראה היתה אנגלית, ונלמדו המקצועות האלה: אנגלית, צרפתית, עברית, ערבית, קליגרפיה, הבעה, תרגום משפה לשפה, חשבון, גאוגרפיה והיסטוריה. התקיימו גם שיעורי דרמה, והבנות הציגו בהזדמנויות חגיגיות. הן קיבלו חינוך אנגלי טיפוסי לתקופה, והגיעו להישגים גבוהים מאלה של הבנים. ב־1888 פרצה במוגדור מגפת אבעבועות שחורות. הגב׳ קורקוס דאגה לבריאות התלמידות ושילמה לרופא אנגלי כדי שיחסן אותן. ב־1889 למדו בבית־הספר 109 תלמידות, מתוכן 67 יתומות. ב־1890 ערכה מסיבת גן, אחרי הבחינות, והשתתפו בה מאה בנות. בית הספר התחרה בהצלחה בבית הספר של כי״ח.

דיפלומטים אנגלים וצרפתים ונכבדי הקהילה — בהם ראובן בן יוסף אלמאליח, נשיא הקהילה בשנות התשעים של המאה ה־19 — ביקרו בבית־הספר; מהם שנכחו בעת הבחינות, התפעלו מהישגי הבנות, ותרמו לבית־הספר. תרומות נתקבלו גם מאנגליה, בהן ספרים מתורם אלמוני. בינואר 1892 פרצה שוב מגפת האבעבועות והפילה חללים רבים, מתוכם כ־200 יהודים, שרובם היו מדיירי המלאח הצפוף. סטלה קורקוס פנתה ללונדון לקבל תרופות שלא היו במוגדור. סגן־הקונסול של בריטניה במוגדור מאדן (Madden), שמונה לתפקידו ב־1 באפריל 1899 ופעל עד 7190, נהג לבקר בבית הספר ושיבח את פעולותיה של המנהלת, כפי שדווח בשנים 1905-1900. ב־1900 למדו שם 170 תלמידות, ב־1901 ואילך ירד מספרן, כנראה בגלל המצוקה. באותה שנה למדו 156 תלמידות, וב־1902 — 126 תלמידות. ועד של נשים מקומיות שארגנה סטלה אסף תרומות של בגדים ונעליים לבנות העניות לפני פסח והימים הנוראים, כפי שדווח בשנים 1903-1902.

לאחר מות בעלה ב־26 בדצמבר 1903 סטלה חלתה, אך לאחר שהתאושה המשיכה בפעילותה החינוכית. ב־1905 ירד מספר התלמידות ל־117 , אבל ב־1907עלה ל־225. בית־הספר לא נסגר גם בעתות של מחלות ומגפות, אף שאלו רוששו את האוכלוסייה, ואף שהדבר הוצע. גם תלמידות נוצריות התקבלו לבית־הספר, ב­הן בנותיו של קונסול ספרד. ב־1906 למדו בו 12 קתוליות ספרדיות וצרפתייה אחת, שהעדיפו מוסד יהודי על פני זה של נזירות.

מנהל בית הספר לבנים במוגדור מר וינשטיין, שבא לחופשה ללונדון ב־1906 מסר דוח על בית הספר לבנות. לדבריו, ניכרת התקדמות. ההשכלה שקנו להן הבנות נשאה פרי, ולפי דיווח המנהלת ב־1907, הועסקו שתי תלמידות על־ידי סגני־הקונסולים של בריטניה ושל אוסטריה.

ב־4 באוגוסט 1909 ביקר בבית הספר מר ג׳ונסטון, הקונסול של בריטניה בעיר.

הוא האזין לשיעור ושאל את התלמידות שאלות, ומסקנתו — שידיעותיהן מקבילות לאלה של התלמידות באנגליה, המבטא האנגלי שלהן טוב ויש להן ידיעה מצוינת על ההיסטוריה של אנגליה, המדיניות והחוקים, וכן הבנה בגאוגרפיה. מבקרים אנגלים ובהם אנשי חינוך ואקדמיה ציינו בספר האורחים את התרשמותם החיובית מהישגי התלמידות ומהמשמעת הטובה.

נשים יהודיות במרוקו-דמותן בראי מכתבים מם השנים 1905-1733- אליעזר בשן-רמת גן 2005-עמ'84-82

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

פרק שני

המקהלה ב״שירת הבקשות״

את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה.

המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים פרקי מוסיקה מיוחדים המתאימים לאירועים שונים (בתפילה, באירועים ציבוריים ובשמחות פרטיות), בראש המקהלה עומד סולן, ואיתו עוזרים וקהל רב, הממלאים את תפקידם כחלק מהמקהלה.

בדיקה מקרוב של המקהלה ב״שירת הבקשות״ תגלה כי מדובר במקהלה הפועלת באופן שונה.

מהן הדמויות הפועלות במקהלת ״שירת הבקשות״ ?

א. הפיטן הראשי ־ ״אל מקדם אל כביר״ : מעמדו ויוקרתו של מנהג ״שירת הבקשות״ נקבע במידה רבה ע״י הפיטן הראשי. ככל שהוא בעל שם וידוע באיכות שירתו, כך ההתכנסויות של הקבוצה זוכות לשם ולתפוצה ברחבי העיר.

מהן התכונות הנדרשות מהפיטן הראשי והמזכות אותו בתואר ״אל מקדם אל כביר״?

  1. חשוב שיהיה בעל שם בעיר ומחוצה לה. בדרך כלל נהנים ממעמד זה פיטנים מבוגרים, שחלקם היו תלמידיו של ר׳ דוד בוזגלו. פיטנים אלה קיבלו הכשרה יסודית ומסודרת בקזבלנקה, הם חסו בצילו של ר׳ דוד בוזגלו וינקו ממנו את תורת הפיוט. רקע זה נותן לפיטן אשראי רב, וכך הוא זוכה למנת יתר של הערכה ואהדה.
  2. בקי ויודע היטב את לחני הפיוטים. החינוך הבסיסי והשיטתי שקיבל מר׳ דוד מקנה לפיטן המוביל ידע ובקיאות רבים בלחני הפיוטים והתמצאות טובה ב־11 הנובאת האנדלוסיות.
  3. חשוב שהפיטן הראשי יהיה בעל קול מרשים. הוא עשוי למשוך אחריו את כל הנוכחים, אם רמת הביצוע שלו תהיה גבוהה, והדבר יבוא לידי ביטוי גם אצל האחרים.

לאור זאת יש להניח, כי מעמדו של הפיטן הראשי בערבי ״שירת הבקשות״ הוא חזק ומבוסס היטב. מעמד זה מאפשר לו לשלוט במעמד, להנהיג ולהוביל אותו.

הערות המחבר:  אני מציג כאן צדדים שונים של המקהלה באופרה הבראשיתית ושל מקהלת ״כורוס״ היוונית העתיקה.

פרק זה מבוסס בין השאר גם על מידע שליקטתי מחבורת הבקשות בדימונה בשנים 1999־1996.

כך אנו מוצאים את יהודה ללוש בדימונה, ועיש כהן בירושלים וניסים שושן בקרית שמונה עומדים בראש החבורות בעריהם ונהנים מאהדה רבה בעירם ומחוצה לה. ע"כ

אין חבורת הבקשות פותחת את הערב ללא נוכחותו של הפיטן הראשי. היא תמתין לו עד שיגיע. הוא אינו מבין הבאים הראשונים שיגיעו לבית־הכנסת. הוא ימתין עד שהציבור יגיע ורק אז הוא ייכנס. עד לכניסתו החבורה תקרא את הקטעים השייכים ל״תיקון לאה״. עם כניסתו, הפיטן יפתח בפיוט ״דודי ירד לגנו״ שהוא הפיוט הראשון בפתיחה לבקשות. עצם ציון עובדה זו מעניקה מקום של כבוד ל״מקדם״, והחל מרגע זה יפגין ״המקדם״ את יכולתו הקולית בשירת היחיד ואת יכולתו כמוביל מקהלה של כל הנוכחים בבית־הכנסת.

הוא זה שמחליט על החלפת הלחן בפיוט ״דודי ירד לגנו״, פיוט ארוך בן 27 בתים. כדי לגוון, הפיטן הראשי יחליף את הלחן של הפיוט פעמיים שלוש. רק בסמכותו אפשר לעבור ללחן אחר. כישוריו של הפיטן הראשי כמנצח וכמוביל של המקהלה יבואו לידי ביטוי בערב: הוא בוחר את הפיוטים מתוך הסדרה השבועית אותם הוא ישיר. על חלק מהפיוטים הוא ידלג כדי לא להטריח את הציבור. הפיטן ישתמש בלחנים של הנובה המצויינת בתחילת הפרשה ולא ישתמש בלחנים אחרים גם אם הם מוכרים לשאר הנוכחים. הוא יפנה לשאר הפיטנים שבחבורה ויתן להם את הרשות ליטול חלק בפיוטי הערב. השתתפות שאר הפיטנים מאפשרת לו הפוגה ומנוחה בין פיוט לפיוט. לעתים, בפרשיות מסוימות שהן פרשיות קשות לביצוע, יבחר ה״מקדם״ פרשה אחרת קלה יותר. דרך זו מקלה עליו את ניהול הערב. בחבורות מסוימות יקבע הפיטן הראשי, דרך שליחו או עוזרו, את מקום ישיבתם של הפיטנים מסביב לשולחן המרכזי.

הערות המחבר: כך אפשר למצוא פיוטים, כמו ״יוצר מידו עושר וריש״ מפרשת ״לך־לך״ או ״יום יבשה נהפכו מצולים״ מפרשת ״בשלח״ המושרים בלחנים אנדלוסיים ולא בלחנים העממים המוכרים לקהל הרחב. בכך נכחתי אצל יהודה ללוש, הפיטן בדימונה שנוהג כדוגמה בקביעות לדלג מעל פרשת ״תרומה״ הקשה לביצוע בגין המקאם ערק־עג׳ם הקשה לבצוע, וכן בהיותה פרשה הדורשת עזרה מפיטנים נוספים. בהיעדר פיטנים בעלי יכולת, הוא יבחר בפרשת ״תולדות״, שלחניה מרתקים את הנוכחים במעמד הבקשות.

המידענים, פיטנים מדימונה, בעלי ותק במנהג הבקשות מסרו לי, כי במרוקו סמכותו ומעמדו של ר׳ דוד היו כה בולטים, שהוא הרשה לעצמו לקבוע את מקום מושבם של הפיטנים מסביבו. לר׳ דוד היתה נוכחות חזקה: הנהיג את הבקשות ביד רמה והטיל משמעת חזקה על הנוכחים. במעמדים שבהם נכחתי בדימונה, הישיבה מסביב לשולחן המרכזי אינה תלויה בכישוריו הקוליים של הפיטן. למעשה כל אחד יכול לשבת מסביב לשולחן. ע"כ

רואים אפוא כי הרבה תלוי בפיטן הראשי. החבורה של ערב הבקשות תלויה בו, ומנהיגותו עליהם נובעת מסך כל הנתונים החיוביים שלו. אין ערעור על מנהיגותו ועל מעמדו, ומשום כך מתקבלות פסיקותיו ללא כל ויכוח, שהרי הוא נחשב בעיניהם לבר־סמכא.

ב. הפיטנים המשניים: בדרך כלל מדובר בשלושה עד ארבעה פיטנים המוכרים בעירם כבולטים בתחומם. קבוצה מצומצמת זו נהנית מיוקרה רבה בקרב מתפללי בתי־הכנסת. הם מוזמנים לאירועים שונים, כגון: חתונות, טקסי בר מצווה ושמחות שונות. באירועים אלה הם מביאים לידי ביטוי את יכולתם. לעולם אינם מגיעים ליכולת הביצוע הקולית או לפרסום, שלהם זוכה הפיטן הראשי.

במעמד הבקשות הם יושבים מימינו ומשמאלו של ה״מקדם״, ישיבה זו מציינת את המעמד שממנו הם נהנים ואת החסות שפורס עליהם ה״מקדם״. יש ביניהם יחסי תלות, הם מכירים ביכולתו, והוא מודע ליכולת שלהם לעזור לו להחזיק את הערב ולנהל אותו בהצלחה.

אין עוררין על יכולתם. הם בקיאים בפיוטים ומכירים היטב את לחני הנובאת השונות, שהרי הם הוסמכו לפיטנות על ידי הפיטן הראשי. במהלך המעמד בבית־הכנסת הם שרים מספר קטעי סולו. תחילה־בתים מתוך הפיוט ״דודי ירד לגנו״ ובהמשך שרים גם פיוטים אחרים, אך תמיד זה יהיה ברשותו ועפ״י קריאתו של הפיטן הראשי. לכל אורך הערב אין הם יכולים לקחת יוזמה ולהחליט לבחור בפיוט או בלחן עפ״י רצונם והבנתם, פרט לפיוט ״דודי ירד לגנו״.

יש לציין דבר נוסף וחשוב. אם יזייף אחד הפיטנים המשניים העוזרים לפיטן הראשי או יפגין שימוש לא נכון בקולו, הוא יזכה מיד להערה או לנזיפה (חברתית) מהפיטן הראשי, דבר שלא יעורר כל התנגדות מצידו או הבעת פליאה מצד שאר הנוכחים. הערותיו של ״המקדם״ מקובלות הן ואינן חורגות מהנימוס המקובל. עניין זה מבליט את מעמדו הנישא מעל לפיטנים העוזרים.למרות זאת, ייתכן מצב, ובו ירגיש אחד העוזרים את עצמו בשל ומוכן, יפרוש ממעמד הבקשות שבו הוא משתתף בקביעות, ויקים לו קבוצה נפרדת. זוהי מעין הצהרת עצמאות מהפיטן "המקדם". כך תיפגע יוקרתו של הפיטן ״המקדם" לבלעדיות ביישוב. אבל עד אז נוצרים בינו ולבין העוזרים יחסי תלות: מצד אחד הם מכירים ביכולתו ובבקיאותו ולומדים ממנו. הם נותנים לו את הסמכות לנהל את הבקשות כרצונו כי הוא המוביל. מצד שני, הוא צריך את עזרתם במהלך הערב.

חבורת הבקשות: זוהי קבוצה המונה בין 10 ל־15 פיטנים זוטרים, "מולועין", וידועים באהבתם לפיוט. הם נמצאים באירועים שבהם נשמע הפיוט. הם מסתפקים בישיבה מסביב לשולחן המרכזי. אם ישירו קטעי סולו, יהיו אלה רק בתים בודדים לכל אחד מהחבורה מהפיוט הארוך ״דודי ירד לגנו״, או מפיוטים אחרים. בינתיים, הם משפרים את יכולתם האישית. חבורת הבקשות, יחד עם הפיטן הראשי ועוזריו, נפגשים במהלך השבוע לחזרות בבית פרטי או בבית־הכנסת, שם, בחזרות, מחלק הפיטן הראשי את קטעי הסולו לעוזריו הפיטנים. חברי הקבוצה לומדים וסופגים ממה שאפשר ועד כמה שאפשר. בינתיים, עד שישפרו את יכולתם, הם יידחפו ויעשו מאמץ מיוחד כדי לשבת מסביב לשולחן המרכזי וליהנות מקרוב מיכולתו של אמן הפיוט,הלוא הוא "אל מקדם אל כביר".

הקהל: המדובר במספר עשרות משתתפים. הם נוכחים במעמד כי הם נהנים מהשירה; השתתפותם הפעילה קיימת רק כאשר מתקיים "דו שיח״ מוסיקלי בין הסולן הפיטן הראשי למקהלה שהיא הקהל היושב בבית־הכנסת. תפקיד הקהל כחלק מהמקהלה הגדולה שבבית־הכנסת הוא לבצע קטעים הממלאים תפקיד של מענה ותשובה מוסיקלית לסולן.

[1] במעקב שלי במשך שלשת השנים 1999־1996 אחרי חבורת הבקשות בדימונה מניתי כ־65־60 משתתפים שאינם נוטלים חלק בשום קטעי סולו, והם שייכים ל״קהל״. יש להניח כי בערים גדולות המספר הוא רב.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמ' 21-18

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר