ארכיון יומי: 11 באוקטובר 2018


השדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-אנקת תוגה

אנקת תוגה

כמדי יום שני היתה חצר הבהמות בעיירה מיסור מלאה עד אפס מקום. הערבי שהחזיק בשני חמוריו התקשה למצוא פינה בחצר לקושרם אליה. הוא פרק מעליהם את מטען הירקות, הצמר והשיער שהביא למכירה בשוק, שם בסל נצרים קטן מעט ירקות וקרא לרבקה היהודיה. כיוון שרבקה לא היתה אותה שעה בחדר העלוב בו התגוררה עם משפחתה, נענתה אחותה רוחמה לקריאה. הערבי הגיש לה את סל הירקות וביקש ממנה כי תשגיח על חמוריו. אלה היו עומדים, קשורים ברגליהם, ממש למול פתח חדרן של רוחמה ורבקה, המתגוררות בו עם בעליהן ושני ילדיהן, ואשר למולו, בחדר עלוב עוד יותר, מתגוררת אחותן השלישית, זוהרה, עם בעלה יעקב ועם בנם.

״מה אני יכולה לעשות עם הירקות שלך, יא סירי חמאד, כאשר אין לנו אפילו חתיכת שומן, שלא לדבר על בשר, לשים אותה בסיר״, שאלה רוחמה הענייה את הערבי.

״אני מבין אותך״, ענה לה. ״הוסיפי את הירקות לסיר הסולת שלך. זה יותר טוב מכלום.״

חמאד הפקיד את חמוריו בידי רוחמה והלך לו עם סחורתו אל השוק. הוא ידע היטב כי סחורה זו הינה מבוקשת מאוד וכי יקבל עליה כסף טוב מלקוחות רבים ביום זה, יום השוק הגדול. בינתיים בישרה רוחמה לאחותה רבקה, שאין היא צריכה להתרוצץ כדי להשיג פרוטות לקניית ירקות וכי נותר להן להתאמץ רק בעבור חתיכת בשר לתבשיל, אותו הן מתכוננות לבשל לערב חג השבועות הקרב ובא.

בעליהן, יצחק ואברהם, היו נודדים בין הכפרים הערביים מיום ראשון של השבוע, ואמורים היו לחזור רק ביום חמישי, לקראת החג. יצחק ואברהם היו מציעים לכפריים הערביים מחטים וגפרורים תמורת ביצים, תיקוני קדירות וקערות שבורות תמורת קמח ושעורה ואפילו תיקוני קומקומים ופחים בפטיש ובבדיל הציעו. כך היו מנסים לגבור על קשיי הקיום. אולם, הכפריים אותם היו פוקדים היו עניים לא פחות מהם.

מצוקת הקיום איחדה אותם: יחד לקחו להם לנשים את האחיות, יחד הולידו להן בנים, יחד היו משאירים אותן עם ילדיהן בחדריהם העלובים שבחצר הבהמות משך כל ימות השבוע ויחד היו מכתתים רגליהם מכפר לכפר, כדי לחזור למשפחותיהם בסוף השבוע ומעט מזון באמתחתם.

תושבי העיירה מיסור היו מכנים אותם ׳עניים גאים׳ — ושוכחים דבר קיומם. וכי איך אפשר היה שלא לשכוח, אם הם היו מצויים רוב הזמן בכפרים הערביים ורק נשותיהם האומללות נותרו ספונות על ילדיהן בחדריהן האפלים. והן, הלוא אף לא התלוננו על עשרות הבהמות, שהיו פוקדות את חצרן מדי יום וחונות בחצר זו, בה נמצאו חדרי המגורים העלובים שלהן. כל מאבקן היה למציאת מעט מזון לילדיהן ולהן. והלא גם כאשר היו הבעלים חוזרים מסיוריהם בכפרים, והם סחוטים, רעבים וחלשים, היו מתעניינים רק בגורל הילדים.

או־אז השתדלו הנשים להעלים מהם סיבת רזונם והיו מתרצות חולשתם בהטרדות שמטרידות אותם הבהמות, ואילו הבעלים היו מעלימים מנשותיהם את קשייהם בהשגת מזון למחיה ואת רגליהם הפצועות מן ההליכה המתמדת והמייגעת, הסוחטת מהם את שארית כוחם. כל שעשו היה להטיל לפני נשותיהם את מעט גרגרי החיטים ומעט הביצים שהשיגו, כדי שתבשלנה אותם בדרך חסכונית, שתספק מעט אוכל לפיות משך ימי שישי ושבת, בם היו המשפחות מתאחדות.

באותו סוף שבוע הודיעה רבקה לבעלה כי אסור לו לצאת לכפרים, לפי שהילד הולך ונחלש.

״הבטן שלו כבר נפוחה״, אמרה לבעלה.

״ואם אשאר לידו יתחזק בגופו!?״, ענה לה יצחק במרי ליבו, בעודו מחזיק בילדו, שאצבעותיו דקות היו ועיניו פעורות להחריד.

אף על פי כן נשאר יצחק עם בנו החולה, שסירב להכניס לתוך קיבתו המצומקת גם את מעט המזון שהצליחו הוריו להכין לו, ובידיו מת.

מות שמואל, בנו של יצחק, פתח בין בני שלושת המשפחות שיח על גורלן. חרישי ומריר היה הוויכוח בין בני המשפחות. לבסוף הודיעה רוחמה לבעלה, אברהם, שגם הוא צריך להישאר עם בנו, שמעון, ההולך וגווע לנגד עיניה ממש, וכי היא אינה יכולה לשאת עוד את מותו ברעב.

שלושה ימים בלבד עברו מאז מותו של שמואל בן השתים עשרה, שלא זכה למצוות, ושמעון, הצעיר ממנו בשנה, מת אף הוא.

שוב עשו שלושת הזוגות את דרכם בבכי שקט וצורב, ומבלי שאיש מבין תושבי העיירה ידע על כך, אל בית הקברות, וקברו בו גם את שמעון הקטן. רק שכנתם שמעבר לרחוב פקדה אותם במקרה, להביא להם קערה מלאה בקוסקוס המכוסה חלקי ירקות, ובשאלה על שמואל נתגלה לה האסון.

״הוא בקבר כבר שלושה ימים, והיום הצטרף אליו שמעון״, ענתה לה רבקה.

השכנה, אסתר שמה, הזדעזעה ופתחה בצעקה. מצער זעקה, על גורלן של משפחות אלה, שהעוני דבק בן במלוא רעתו והביא עליהן חרפת רעב המכלה בבניהן הקטנים. אחר נתעשתה ומיהרה משם היישר אל גבאי בית־הכנסת, שהיה מופקד על קופת הצדקה של העיירה, כליפא דהן. היא התפרצה לעברו בצעקות על התאכזרות הקהילה למשפחות העניים, שילדיהן גוועים ברעב.

כליפא לא ענה לה על טענותיה, רק פתח בפניה את פנקסו והחל למנות את הכספים שחולקו בשנה האחרונה בקרב עניי העיירה.

״הם קיבלו יותר מכל משפחה אחרת״, טען. ״ולמה הגיעו לחרפת רעב ולא הודיעו לנו? הרי אלה החליטו, בגאוותם, שמוטב להם למות בשקט מרעב, מאשר שמישהו יידע על עוניים!״

אסתר בכתה בפני כליפא והתחננה על גורל המשפחות, אך הוא קטע אותה בצעקה: ״ ומי יבכה על שאר המשפחות העניות בעיירה!? הלא העוני התפשט בכל הארץ בגלל הבצורת, ובעלי העסקים המעטים שבעיירה נותנים כבר הרבה מעבר ליכולתם לקופת הצדקה. והקופה שוב ריקה, כי מחצית מתושבי העיירה הם עניים שלא עושים כלום כדי לשנות את מצבם!״

אולם, כאשר בא כליפא דהן לבקר את שלוש המשפחות בחדריהן העלובים והחשוכים הזדעזע עמוקות. כדי לנחם אותם סיפר להם על העניים ההולכים ומתרבים בעיירה מחמת המצב החמור השורר באיזור כולו, אשר מאלץ סוחרים רבים לסגור עסקיהם ולטפל במשפחותיהם, לבל תגענה אף הן לחרפת רעב. אולם, הוא לא הסתיר את זעזועו ממראה עיניו והציע לבני המשפחות למסור את הבן הקטן, ברוך, למשפחה אחרת, כך שלא יילך בעקבות בני־דודיו.

אסתר השכנה קיבלה על עצמה לטפל בילד הקטן, כך שיוותר בקירבת הוריו, וכליפא הבטיח למצוא לו מקום קבוע וטוב יותר.

הילד נלקח מהוריו. כעבור זמן הועבר באמצעות כליפא לבית־יתומים בעיר פאס, שהסכים לקלוט את הילד למרות שאינו יתום.

אולם, רק זמן מועט נשאר ברוך הקטן בלא יתמות. אביו החולה, יעקב, נפח את נשמתו וצירף בכך את בנו הקטן לרשימת היתומים.

בזה אחר זה מתו גם שני הבעלים האחרים, יצחק ואברהם, מרוב צער על עוניים ועל מות בניהם, ושלוש הנשים התאלמנו ונותרו לבדן. המוות צימצם את המשפחות, אשר מנו תשע נפשות, לשלוש נפשות בלבד, פרט לילד ברוך, שחי בבית־היתומים.

בינתיים המשיכו העוני והשכול מה שהחל בו המוות וכילו כוחן של שלוש האימהות עד תום.

מדי יום היו שלוש הנשים יושבות על קברי יקיריהן בבית הקברות ובוכות עד עילפון. לבסוף איבדו, מרוב בכי, את מאור עיניהן, והפכו עיוורות.

רק אז קמה בעיירה זעקה גדולה, והוחלט להעבירן לחדר גדול יותר במרכז הישוב.

״רק עכשיו נזכרו לתת מעט אור בחיי העיוורות״, הפטיר מישהו במרירות.

שלוש העיוורות המשיכו לחיות בחשכת חייהן, ובשל המחסור הגובר הלכה העיירה ונתרוקנה מתושביה. הנשים זעקו לרחמים, לבל תוזנחנה לבדן בעיירה המתרוקנת, אך היהודים ברחו ממנה, נמלטו על נפשם לערים הגדולות.

בימים הרעים ההם היה שלמה בן־משה, הבדרן, משעשע עצמו בצער הזולת, וקורא אחריהן ׳רכבת העיוורות' זאת, לפי שהיו עוברות ברחוב, האחת מחזיקה בשימלת רעותה, מתפתלות בהליכתן העיוורת.

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית

בתקופה זו שלאחרי מלחמת העולם השניה היגיע לגוראמה יהודי בשם שלמה לוי שבא מהעיר ״סיפרו״ כדי לשמש כסוכנו של היהודי האמיד טובאלי. באותה תקופה התרבו הסיפורים אודות ארץ ישראל ופלסטין. שלמה לוי היה פעיל העליה הראשון בעיירה, אשר פעל באופן בלתי רשמי וערך רשימת יהודי העיירה לפי בקשה ״מגבוה״. כולם ידעו על קיומו של ארגון מחתרתי יהודי ברחבי הערים הגדולות של מרוקו, אשר פעל להכשרת פעילים וסוכנים לקראת עליית היהודים לארץ שראל בבוא היום.

לא עבר זמן רב ושמועות נפוצו על משפחות יהודיות ראשונות, ובעיקר על בחורים צעירים, שהחלו לעזוב את מרוקו בדרכים קשות ומסוכנות כשפניהם מועדות לעבר ארץ ישראל, הלא היא — פלסטין. הפעילים הרבים שהוחל בהכשרתם, בתנאים מחתרתיים, עוד בשנת 1940, התפשטו בכל רחבי מרוקו והחלו להפיץ את שמעה של ארץ־ישראל שהיתה עד כה מוכרת ליהודים רק מהתנ״ך ומסיפורי הזקנים.

בעיירה גוראמה נדלק ניצוץ ראשון והיהודים החלו לדבר על־כך ברגשות מעורבים. היה גם יהודי אחד שאזר אומץ, אסף את חפציו ועזב את העיירה עם משפחתו בת שבע הנפשות. היתה זו משפחת שמעון לעמס שעזבה ראשונה את העיירה כדי לעלות לארץ־ישראל דרך אלג׳יריה. משפחת שמעון לעמס תיאמה את תנאי עלייתה עם פעילים יהודים. הם נסעו במונית של מולאי לתחנת הרכבת ״אלמנגוב״ המקשרת את שתי המדינות — אלג׳יריה ומרוקו.

הנסיעה הלילית בדרכי העפר ארכה שעות רבות. כדי לעבור את שבעים הקילומטרים מהעיירה לגבול הם שלמו הרבה כסף עבור הנסיעה המפחידה הזו, ומשם המשיכה המשפחה את דרכה אל תוך אלג׳יריה ברכבת. באלג׳יריה הוכנסה משפחת שמעון לעמס לתוך מחנה עולים זמני שבו היו מרוכזות משפחות רבות. הציפיה במחנות אלה הייתה ארוכה. תנאי הקיום היו קשים למדי, ורוב ה״עולים״ נואשו ועזבו את המחנות כעבור מספר חודשים של המתנה לשוא. גם משפחתו של שמעון לעמס עזבה את מחנה האוהלים לאחר שלושה חודשי ציפיה לעלות לארץ ישראל, הם עשו את דרכם הישר לעיר פאס ולא שבו לעיירה גוראמה מתוך בושה ואי־נעימות.

איסור חמור הוטל על יהודים לעלות לארץ־ישראל, ותנועותיהם הוגבלו ברחבי־מרוקו כדי לצמצם עד כמה שאפשר את הסתננותם אל מעבר לגבולות  המדינה. המושל דובארי הגביר את הפיקוח על היהודים לבל יעיזו להסתנן דרך אלז׳יריה לארץ־ישראל. הוא עשה זאת בעזרת הז׳נדרמים ושוטריו הערביים החמושים. דובארי קרא לראש־הקהילה כליפא דודו והזהירו לבל יתערבו היהודים בעיירה בענין פלסטין, ולבל ינסו לברוח דרך הגבולות. אולם כליפא דודו החליט אחרת ופעל מתוך רגשותיו העמוקים לענין ואהבתו לישראל. הוא לא עודד את יהודי העיירה ולא סייע בידם לעבור את הגבולות לעבר ארץ  ישראל, אולם טיפל ביהודים רבים אחרים שבאו לעיירה כדי לעבור לגבול אלז׳יריה. היהודים הצעירים הגיעו לעיירה כשהם מחופשים לערבים ולבושם המוזר והזר אך הגביר את חשדות הרודפים אחריהם. תושבי הסביבה תהו ונדהמו לראות ״ערבים״ משונים שוהים בבתי־היהודים בעיירה זמן רב ואחרי־כן היו נעלמים. כליפא דודו הטיל את כל כובד משקלו בענין זה, וסיכן בכך את עצמו ובעיקר את מעמדו כראש הקהילה בעיירה. הוא היה בקשר מתמיד דרך הטלפון עם פעילי העליה במרוקו ובגבול אלג׳יריה, וטיפל במסירות נפש בכל הפליטים היהודיים. המעבר של יהודים אלה היה כרוך בקשיים רבים ובסכנת־נפשות ממש, אך גם לאחר שנעשו כל הסידורים, היו תקלות, והעברתם דרך הגבול התעכבה שבועות ואף חודשים. כך קרה שיהודים רבים מחופשים לערבים נתפסו והושלכו לכלא. אחד מהם נתפס ממש בעת שעלה לרכבת ב״אלמנגוב״, בגבול, ומשם הוחזר רגלי כשפרש חמוש מלווה אותו לאורך כל שבעים הקילומטרים עד לגוראמה. אחרי מקרה זה, נקרא כליפא דודו לחקירה אצל המושל דובארי. הוא הכחיש כל קשר בינו לבין היהודים — ״הערביים״ ושוחרר, אך לא לפני שהודח מתפקידו הציבורי כראש הקהילה היהודית בעיירה. כאשר בא יחיה משה הזקן, שהיה בעבר עוזרו של אביו של כליפא דודו, דודו ישועה המפורסם, לנחם את כליפא דודו על סילוקו מתפקידו, נזכר בסיפור של המושל מטר שארע לפני למעלה משלושים שנה ועודד את המודח: ״אתה חייב לשמוח על כך שנפל בחלקך להיות עד, ולקיים מצווה גדולה זו. אביך ואני שמענו על תקומת המדינה היהודית לפני שנים רבות מפי המושל מטר, אתה נטלת חלק בהגשמתה הלכה למעשה.״

הצרפתים הטילו מגבלות חמורות על היהודים במרוקו ומגמתם היתה לא לאפשר להם להצטרף ללוחמי החרות בארץ ישראל. גם הערבים שבשליטת הצרפתים דרשו למנוע מהיהודים להגר לפלסטין, ואלה מילאו את רצונם.

לכליפא דודו המודח לא הייתה אותה השפעה ואותה הילה שנתברך בהן אביו דודו ישועה. הדחתו מתפקידו לא הפתיעה רבים שתמיד חשבו אותו לאדם עקשן, בלתי מתפשר ופזיז בענייניו. במקומו של כליפה דודו, מינה המושל דובארי את שלום בן באשי המכונה ״סולי״.

לסולי, ואחיו מומי הייתה הצלחה רבה בחיים אך לא לפני שעברו תלאות וקשיים בעבודות שחורות, כשהם נודדים מעיר לעיר. בהדרגה הפכו לנותני הטון ובעלי ההשפעה בתחום הציבורי כמו בתחום הכלכלי. רבים מן העסקים של יהודי העיירה היו משותפים לאחים סולי ומומי בן באשי. המושל דובארי לא הסתפק בחילופי הגברי בקהילה היהודית, והוא זימן ללשכתו את כל שבעה עשר הקאיידים — ראשי השבטים בכפרים שבתחומי שליטתו. הוא הודיע להם על החלטתו לצמצם אותם לארבעה בלבד, כדי לייעל את עבודתו בתקופה קשה זו במדינה, והעניק את המינויים החדשים לארבעה שעליהם החליט. הבחירה נפלה על מוחה או זאייד באזור תולאל, הרוש או חמאד באזור תיטנעלי ושניים אחרים על הנוודים שבהרים אידיר אוחדיאן וחמו או חמאד. כל שאר השייכים חזרו לכפריהם מושפלים ומדוכאים, הסתגרו בבתיהם והתבישו להופיע בפני התושבים, אשר בקרבם היו להם הרבה שונאים שציפו ליום מפלתם.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית הוצ' פפירוס פברואר 1983-עמ'66-64

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת סג'למאסא-מאיר נזרי

מעמדו של המנהג ביחס להלכה

האם בכוח המנהג לחלוק על הלכה? כאשר מדובר בהלכה רופפת הירושלמי מציע: ׳כל מקום שהלכה רופפת בידך, לך אחר המנהג׳(פאה פ׳׳ז ה׳׳ה), וגם על פי הבבלי יש בתוקף המנהג להכריע הלכה מסופקת גם בדין תורה(עפ״י רש״י, עירובין יד ע״ב ד״ה ׳עמא דבר׳).

על פי רב האי גאון (תמים דעים, קיט) כל כוחה של הגמרא הוא מהסכמת הציבור, ואם הסכימו ונהגו דבר שונה הרי שאין הש״ס ׳עוקר את העיקר׳, כלומר את המנהג. מהד׳י קולון(שורש ח ושורש ט) טוען כי מנהג כשר הסותר את ההלכה תקף, ולכן יש ללכת על פיו. גם הרמ״א מסכים עם דבריו בהסתייגות אחת: בתנאי שלפחות פוסק אחד סובר כמנהג.

הרא״ש טוען שכל תוקפו של המנהג הוא בהרחקה מאיסורים, אך אם המנהג הוא ׳מנהג שיש בו עבירה׳ הרי שאין לו כל תוקף. על פי מגן אברהם (או״ח סימן תרץ, סעיף כא) בשיטת המהרא׳׳ש ׳מנהג מבטל הלכה, אפילו רוב דיעות סבירא להו דאסור ואפילו התלמוד מסייע להו', תוך הסתייגות המגן אברהם המצריך ׳ראיה מן התורה׳ למנהג.

מרן השו״ע פסק ברוח דברי מהרי״ק שדי בפוסק אחד להתיר אפילו איסורי תורה, אם כך נהגו, ומוסיף שם בבית יוסף: ׳כל שכן שהוא להתיר בדרבנן', משמע שההלכה כמנהג אם יש אפילו פוסק אחד כמוהו, אפילו להקל בדאורייתא, רכל שכן בדרבנן.

לסיכום: מהשלחן ערוך, מהרמ״א ומרבים מהפוסקים נראה שהשיטה שהתקבלה היא שיטתו של מהר״י קולון שיש מקום לפסוק כמנהג לקולא, כשיש למנהג גיבוי של פוסק כלשהו, אף על פי שהדבר נתון במחלוקת דאורייתא והרוב נוטים לאסור.

תוקפו של המנהג

מקורות לתיאור מנהגים ולמעמדם ההלכתי מצויים במשנה, בברייתא ובתלמוד. דוגמה מן המשנה (פסחים ד, א): ׳מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות – עושין; מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם', כלומר לא יעשה מלאכה בכל מקרה.

ממשנה זו אנו לומדים שלושה דברים: א. למנהג המקומי תוקף הלכתי מחייב. ב. למנהג מעמד מוגבל התקף במקומו או בזמנו בלבד. ג. התושב הארעי ההולך ממקום למקום מחויב הן במנהג מקומו הקבוע והן במנהג מקומו הארעי.

על פי הגמרא, למשנה זו יש הבחנה נוספת: המצטרף לקהילה מסוימת מחויב במנהגיה רק אם בכוונתו להשתקע בה, אבל אם כוונתו לשהות בה לזמן מוגבל ולחזור אחר כך למקומו – אינו מחויב אלא למנהגי מקומו הקבוע.

מנהגים נוספים מופיעים במקורות אחרים. כולם עשויים בתבנית אחידה: ׳מקום שנהגו לעשות כך עושין, מקום שלא נהגו אין עושין. המנהגים עוסקים בתחומי העשייה ואורח החיים בחיי היום־יום: באכילה, בהדלקת הנר ובניחום אבלים, במסחר ובעשיית מלאכה, במיקח ובממכר, בעבודה ובחקלאות, בבנייה ובשכירות. דוגמאות נוספות של מנהגים המופיעים במשניות ובברייתות:

׳מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין, מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין׳(שם ד, ד).

׳מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין׳(שם ד, ה).

׳מקום שנהגו לקרות את המגילה שני ימים קורין, לילה ויום קורין – הכל כמנהג המדינה…׳(סופרים כא, ז).

׳מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים מאכילים, מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין – הכל לפי המנהג׳(שמחות, ברייתות מאבל רבתי ג, יז).

׳שמין פרה וחמור… מקום שנהגו לחלוק את הולדות מיד חולקין׳(בבא מציעא ה, ה).

׳מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעובד כוכבים מוכרין, מקום שלא נהגו למכור אין מוכרין׳(פסחים ד, ג).

׳השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב – מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק – הכל כמנהג המדינה׳(שם ז, א).

׳המקבל שדה מחברו, מקום שנהגו לקצור יקצור, לעקור יעקור… הכל כמנהג המדינה׳(שם ט, א).

׳השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסין לבינים בונים – הכל כמנהג המדינה׳(בבא בתרא א, א).

תוקף המנהג במקום ובזמן

על תוקפו של מנהג העובר מדור לדור ומחייב את הבנים להמשיך במנהג אבותיהם יעיד הסיפור התלמודי הבא:

בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן. אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר ׳שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך׳(בבלי, פסחים נ ע״ב).

[=בני בית שאן החמירו על עצמם ונהגו לא ללכת בערב שבת מצור לשוק שבצידון. באו בניהם לפני ר' יוחנן בניסיון לבטל את מנהג אבותיהם בטענה: אבותינו הייתה להם אפשרות להחמיר כי היו עשירים, לנו אין אפשרות, שמצבנו הכלכלי אינו מאפשר לנו לוותר על השוק הזול של יום שישי. אמר להם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם את המנהג לא לפנות לשוק בערב שבת, וזה מחייב גם אתכם, שנאמר ׳שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך׳].

כיוצא בזה המנהג לברך על הסוכה רק בשעת אכילה (סוכה ג, ט). הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש סוברים שיש לברך על הסוכה כל פעם שנכנס אליה, לעומת רבנו תם הסובר שיש לברך על הסוכה רק בשעת אכילה. לכאורה, השלחן ערוך היה צריך לפסוק כשלושת עמודי ההוראה שדרכו לפסוק כמותם, ואף על פי כן הוא פסק כרבנו תם מן הטעם של ׳עמא דבר׳, שכך פשט המנהג. הרי שלמנהג תוקף רב הגובר אף על עקרון הפסיקה.

הבדלי הלכה ומנהג בין קהילות

החוקר שלמה טולידנו מסביר שהפיצול ההלכתי המוצא את ביטויו במרכזי הלכה מקבילים שפעלו בנפרד, האחד בספרד והאחר בגרמניה ובצפון צרפת, נעוץ במרכזי הלכה מקבילים עתיקים: המרכז בארץ ישראל המיוצג על ידי התלמוד הירושלמי והמרכז בבבל המיוצג על ידי התלמוד הבבלי. לדוגמה, המנהג שהקהל בארץ ישראל עונה אחרי ברכת ההפטרה ׳שכל דבריו אמת וצדק׳ את הברכה ׳נאמן אתה הוא ה׳ אלהינו…׳ בעמידה ואילו בבבל עונים בישיבה, או המנהג להתיר בישול גוי בארץ ישראל על ידי קירוב הבישול על ידי ישראל לעומת השלכת קיסם בבבל, שהם אחדים מבין חמישים וארבעה חילופי מנהגים בין ארץ ישראל לבבל. מנהגים אלו נתקיימו בארץ ישראל עד שנת 1099, אז החריבו הצלבנים את הקהילות היהודיות שבה, ואף על פי שנתחדש אחר כך יישוב הקהילות בארץ נעלמו מנהגי ארץ ישראל ונשכחו, משום שגרעיני היישוב החדש באו ממרכזים שבהם נהגו על פי מנהגי בבל.

אף על פי כן נתקיימו שרידים של מנהגי ארץ ישראל בתקופות מאוחרות, כמו הקריאה בתורה במחזור של שלוש שנים, כמשתמע ברמב״ם: ׳המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימים את התורה בשנה אחת… ויש שמשלימים בשלוש שנים, ואינו מנהג פשוט׳, או כעדותו של ר' אברהם הלוי במאה השבע עשרה על קהילה שָׁאמִית בקהיר הקוראת את התורה בשלוש שנים.

הרמב״ם מצהיר בהקדמתו למשנה כי הוא פוסק תמיד כמו הרי״ף מלבד בעשרה מקומות, מכאן ששורש ההלכה הספרדית הוא בפסקי הרי״ף ועובר בקו ישיר דרך הרמב׳׳ם עד מרן ר׳ יוסף קארו הפוסק תמיד על פי שניים משלושת עמודי ההוראה: הרי׳׳ף, הרמב״ם והרא״ש, לעומת הקו ההלכתי האחר הישיר המחבר את בעלי התוספות, הרא״ש, המרדכי, הסמ׳׳ג, הסמ״ק, ספר התרומה והגהות מיימוניות, שהרמ׳׳א נעשה להם הד במפתו לשלחן הערוך, כדבריו של טולידנו.

ראה: אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת סג'למאסא-מאיר נזרי-בר אילן 2018- עמ'7-4

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 225 מנויים נוספים
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר