סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

חטיבות ג-ה: העימות בשדה

גם בחטיבות הבאות ממשיך המספר לנקוט אותן טכניקות של שכתוב: הוא עוקב אחר הטקסט המקראי תוך השמטות פסוקים ופרטים ועל ידי הרחבות ותוספות לסיפור המקראי, והוא ממשיך באותה מגמה של הקצנה וקיטוב בין האחים. מכל ההשמטות שהוא עושה בפרשה זו, השמטת יוזמתו של ראובן ודברי יהודה מסיפור המכירה הן המשמעותיות ביותר. בסיפור המקראי היה לשני האחים תפקיד מיוחד, כנגד האחים האנטגוניסטיים ליוסף, הם היו הדמויות המסייעות, ובעת הקשה הם השמיעו קול אחר, שונה מקולות האחים, והם גם הצילו אותו ממוות מיידי. ראובן, האח הבכור, הצדיק בחבורה, הציע להשליך את יוסף לבור כתכסיס שנועד להצילו ממוות ודאי ולהביאו אל אביו(בראשית לז 22-21). הוא אף שב אל הבור מאוחר יותר כדי לחלץ את יוסף ונמלא צער רב כשלא מצא אותו(שם פס׳ 30-29). במדרשים תואר ראובן כנקודת האור בסיפור והרבו לדבר בשבחו. עם השמטת סיפור ראובן וייחוס השלכת יוסף לבור לכלל האחים מקבל מעשה הבור משמעות חדשה לחלוטין, מתחבולה להצלת יוסף הוא הופך לדרך אכזרית ובדוקה להמית אותו. תיאור הבור במקרא מעיד כי האחים לא התכוונו להורגו במעשה זה. המספר המקראי חוזר ומדגיש שהבור ריק, וליוסף לא נשקפת כל סכנה: וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם. .״ בקצידה, לעומת זאת, הבור כלל וכלל לא ריק, הוא רוחש נחשים ועקרבים, ותיאור זה אינו מותיר ספק באשר לכוונת האחים להרוג את יוסף.

את תיאור הבור כמאורת שרצים נוטל המחבר מן המדרש ומשלבו בסיפורו, והוא עושה זאת בדרכו המיוחדת שעליה ניתן ללמוד כשמעמידים את הטקסט ואת מקורו המדרשי, זה מול זה:

הקצידה-שורות

נשוב לסיפור ליוסף יפה המראה,

ביום אשר השליכוהו לבור ריק,

אין בו [מים],

נחשים ועקרבים יש בו בלי סוף,

עד אשר קמלו פניו והפכו צהובים

המדרש(תנחומא (וילנה) וישב סימן ב].

וישליכו אתו הבורה והבור רק אין בו מים

מים אין בו

נחשים ועקרבים היו בו.

המחבר מעבד את הטקסט בדרך השכתוב, כפי שעשה עם הטקסט המקראי. את הטקסט המדרשי הוא משלב כסדרו וכמבנהו, בראש הטקסט הוא מביא את הפסוק המקראי, ואחריו את המדרש לפסוק, מדרש שנותן לו את משמעותו החדשה – לא דרך הצלה אלא מלכודת מוות. אולם בזאת לא תמה מלאכת הרמיזה והשיבוץ, בשורה הפותחת את החטיבה מתעכב המספר על תיאור יופיו של יוסף, תיאור שנראה תלוש מן ההקשר ומעורר תמיהה: מדוע מוצא המספר לנכון להזכיר את יופיו בראש החטיבה הזאת, דווקא כאן? מה ליופי ולתיאור ההשלכה לבור? סיפור אחר על ההשלכה לבור, שמופיע אף הוא במדרש תנחומא, פותר את הקושיה:

היו [האחים] מוליכין אותו לקצוות המדבר, עמדו מכרוהו בעשרים כסף לכל אחד מהם, שני כסף לקנות מנעלים לרגליהם. וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף, אלא כיון שהושלך לבור, מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו וברח ממנו דמו ונעשו פניו ירוקות לפיכך מכרוהו בעשרים כסף בעבור נעלים.״ (תנחומא, פרשת וישב סימן ב).

על פי הסיפור יוסף נמכר על ידי אחיו במחיר אפסי, והדרשנים תהו מדוע קיבלו האחים תמורה כה נמוכה עבור נער יפה-תואר כמוהו, שמחירו בשוק היה ודאי גבוה מאוד. לדרשן יש תשובה, והיא קשורה לבור: במראהו של יוסף התחולל שינוי קיצוני למראה הנחשים והעקרבים בבור שאליו הוטל. מרוב פחד ובהלה הוא נחלה, פניו התרוקנו מדם והיו לירוקות. תיאור יוסף כיפה-מראה בפתיחת החטיבה קשור קשר אמיץ להתרחשות: המספר מתאר את תהליך השינוי שהתחולל במראהו, כיצד למראה הבור משתנה מראהו מנער יפה מראה לנער שפניו קמלו והיו צהובות מחיוורון. באמצעות הקונוטציה למדרש רומז המספר על תחושות הפחד והבהלה שתקפו את יוסף למראה הבור, ושעליהן מספר יוסף במפורש במונולוג האחרון שנשא לפני אחיו, לפני מסעו למצרים.

הערת המחבר: במדרשים השונים הופכים פניו לירוקים בגלל בריחת הדם, ואילו בקצידה פניו הופכים צהובים. הביטוי ׳פנים ירוקות׳, שבא לציין חיוורון ומחלה רווח מאוד במקורות, ואילו ׳פנים צהובות׳ מציין לרוב שמחה והארת פנים. בעברית יש ביטוי קרוב לפנים הצהובות לתיאור שינוי לרעה בגלל מצוקה פיזית ונפשית, והוא: ׳התכרכמו פניו׳ – פניו היו צהובים כצבע הכרכום. יש דעה אחרת האומרת כי מקור ביטוי זה אצל חז׳׳ל אינו קשור לתבלין הצהוב, אלא לכרום (chromo), שביוונית משמעו צבע, והוא מציין צבע ירקרק-צהבהב בתלמוד. על מי שמתבייש נאמר: ׳׳כיוון שנצטרך אדם לבריות, פניו משתנות ככרום. ראו מאמרו של רוזנטל באתר ttps://blog.ravmilim.co.il/201 l/06/02/face/. הצירוף ׳פנים צהובות׳ בהקשר זה מופיע רק בספרות מאוחרת ב׳ילקוט מעם לועז׳ בפירושים לפסוק זה, ולא התחוור לי המקור שעליו הסתמך הילקוט.

סיפור ההצלה השני הוא סיפור המכירה. במקרא מציע יהודה למכור את יוסף לשיירה כדי להציל אותו ממוות בטוח בידי האחים:

כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו:  מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ.  כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו

בקצידה חוזר המספר, כביכול, על הטקסט המקראי, אך הוא מספר סיפור אחר. בסיפורו הוא משמיט את שמו של יהודה, בעל ההצעה ואת המניע למכירה. האחים כולם יוזמים את המכירה, כשכוונתם היא אחת – להיפטר מיוסף ולא לשמוע ממנו עוד:

גאלו, אראוו נביעוה להאדו / ייאכ ייגבר    

אמרו [האחים]: ״לכו ונמכרנו לאלה, הלוואי ייעלם,

מא נסופוה / וואלה נעטיוו לבשארא           

לא נראהו [שוב], ולא ניתן סימן לבשורה״

כינויי האחווה שבפסוק נעלמו בקצידה, ונותרו רק השנאה ליוסף והרצון לסלקו בזריזות. אומנם יהודה מוזכר בהקשר של המכירה בקצידה, בפיו של יוסף, אך לשלילה ולביקורת. יוסף כואב את בגידת אחיו האהוב שממנו ציפה כנראה שיצילו, ותחת זאת הוא היה בראש המפקירים והמוכרים של יוסף שנשא ונתן עם השיירה על המחיר. עם מחיקת הקולות המתונים של ראובן ויהודה נעלמים גם כל גילויי האנושיות מצד האחים כלפי יוסף, והם מוצגים עתה כמסה אחת, חסרת דמות וצלם אנוש, וכולם כאחד, מגדול ועד קטן, שותפים למזימה להמית את אחיהם, ואין מי שמוחה ומתנגד, ואין מציל. האח היחיד שמוזכר בשמו במהלך סיפור ההתנכלות הוא נפתלי, אך כלל וכלל לא לטובה. נפתלי ממלא תפקיד שלילי ביותר, הוא השליח של האחים לדבר עבירה, ותפקידו לבשר לאב על מות בנו האהוב. את השליחות הוא מזדרז להוציא לפועל, וכל זאת הוא עושה בשדה, בעיצומם של האירועים, כשיוסף עומד ביניהם אחרי שהפשיטו ממנו את כותנתו, רואה ומאזין, עד למזימה המזעזעת שרוקמים האחים, מזימה שתשבור את ליבו של האב האומלל. התיאור בקצידה דומה מאוד לתיאור הסצנה בקוראן, שגם בה הושמטו סיפורי האחים המסייעים, ראובן ויהודה, וכל האחים שותפים למזימה להרוג את יוסף.

בסיפור המקראי שותק יוסף לאורך כל הסצנה הטעונה בשדה, המספר אינו מביא כל תגובה מפיו על המעשים שעושים לו אחיו. המספר המקראי גם נמנע מלהתייחס להתרחשויות הפנימיות בנפשו של יוסף. בקצידה העיסוק בעולם הנפש של הגיבורים הוא אחד מחידושיו המרכזיים של המחבר. חלק גדול מן התוספות וההרחבות בחלקה הראשון של הקצידה עוסק בדבריו, במחשבותיו ורגשותיו של יוסף, ולעיתים גם של גיבורים אחרים. בניגוד לשתיקתו של יוסף במקרא, בקצידה מרבה יוסף להגיב על מעשי אחיו ולהביע את את רגשותיו. כך יכולים הקוראים לחוש אמפתיה כלפי יוסף ואף להזדהות עם סבלו ועם רגשותיו כלפי אחיו. יוסף מבוהל, מתייסר, מתחנן על נפשו וצועק את צעקת הבגידה על קבר אימו, בעוד שאחיו מתעלמים מתחנוניו. הוא אינו מבין מדוע הם מתנכלים לו ומבקש הסבר, אך לשווא, האחים ממשיכים בשתיקתם, שמבליטה ביתר שאת את קשי-ליבם ואכזריות מעשיהם.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D