עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו-הרב ד"ר רפאל עמרם ממן-ייחודיותה של תורת ארץ ישראל
ייחודיותה של תורת ארץ ישראל
כידוע, אין לך דבר בלתי טבעי לישראל כמו הגלות. כפי שכותב המהר״ל מפראג(נצח ישראל, פ״א) ״אין ספק, כי הגלות היא שינוי ויציאה מן הסדר, שהשי״ת סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שינוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי, כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם היה הבלתי טבעי נעשה טבעי. ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי… וכן ישראל בעצמם אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם. כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות: להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם ולא ברשות אחר… כמו שאמרו חז״ל ״אין לך דבר שאין לו מקום״… וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי… וכל פיזור עומד להתכנס יחד, ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע. שמאחר שהם אומה אחת ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד… ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל״.
והרב אלימלך בר שאול זצ״ל בספרו ״מערכי לב״ (פ׳ י״ח) ממשיך ואומר:
״ושמא יאמר אדם, יש תורה בגולה, אף אתה אומר לו בלשון חז״ל: ״אין תורה ־ כתורת ארץ ישראל <ב״ר, ט״ז>. שמא יאמר, יש חכמה בגולה, אף אתה השב לו: ״ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל״(שם>.
וכך מטעים הראי״ה קוק זצ״ל את הנושא בכותבו: ״תורת חו״ל אינה מכרת רק לדאוג בעד הנפש הפרטית, בעד השלמתה הרוחנית והחומרית, הזמנית והנצחית. לא כן היא תורת א״י: היא דואגת בעד הכלל, בעד האומה. בעד נשמתה ורוחה. בעד גופה ונפשה. בעד ההווה של כולה ובעד העתיד של כולה. ובעד הרושם החי של העבר של כולה כאחד. הפרטים כולם הם מתכנסים בקרבה ומתעלים בעילויה. זהו כלל החדוש הפנימי, העסוק והמרהיב, של תורת ארץ ישראל״(משנת הרב, מבוא). ובמקום אחר מרחיב הראי״ה קוק זצ״ל וכותב: ״בא״י שפע רוח הקודש מתפרץ לחול על כל ת״ח שמבקש ללמוד תורה לשמה, וקל וחומר על קבוץ של תלמידי חכמים. והרוח הכללי, השופע בנועם והולך ומתפשט, הוא הרודד את הפרטים, הוא המרחיב את ההלכות. הכל מלמעלה למטה. מה שאין כן בחו״ל. רוח כללי קדוש אי אפשר לשאוף באויר טמא ועל אדמה טמאה. אלא כל פרט ופרט מן התורה מעלה איזה ניצוץ, איזו הארה, להתקרב אל רוח אלקים חיים, השוכן על עמו בארץ חיים״(אגרות ראי״ה סהדו״ק, ז).
אכן א״י היא ארץ הקודש, היא הנקראת ״נחלת ה׳״(שמואל א/ כ״ו) ולכן אסרו חז״ל: ״כל הדר בחו״ל כאילו עובד עכו״ם, וכן בדוד הוא אומר: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלקים אחרים״, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלקים אחרים, אלא לומר לך: כל הדר בחו״ל כאילו עובד אלקים אחרים(כתובות, ק״י) וכפי שמפרש המהרש״א במקום, ״דומה כמי שאין לו אלוה, כאילו אינו מקבל את הקב״ה לאלוה, אלא עובד עבודת כוכבים כשאר גויי הארצות עובדי עכו״ם״.
והגראי״ה קוק זצ״ל מפרש את הדברים בזו הלשון: ״אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו רעיונותיו ודמיונותיו בחוץ־לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעת הקודש, באיזו מדריגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך. ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקליפות מרובים. אמנם לפי גודל התשוקה והקישור של האדם לארץ ישראל, הרי רעיונותיו מזדככים מיסוד אוירא דא״י החופף על כל מי שמצפה לראותה״(אורות).
וכך מבאר ״החתם סופר״ בתשובותיו(יו״ד רל״ג-רל״ד) שעדיפותם של יושבי א״י על פני יושבי חו״ל, אינה רק מפני שמקיימים כאן עוד מצוות התלויות בארץ. אלא מפני שכאן בא״י, ישנה קדושה גדולה מאז ומעולם, ואפילו בזמן שהכנענים שלטו בה. ואם כן קל וחוסר בימינו, שכבר נבנו בה שני בתי מקדש וישראל ירשו אותה ירושת עולמים.
ורק כך ניתן להבין את דברי הנביא: ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״ (ישעיה ב/ ג׳) כי קדושה עצמית זו של א״י מתגלית ומופיעה ע״י ההתיישבות של עם ישראל עליה. וכך מבאר הרמב״ם בספר המצוות, במצוות קידוש החודש <מצוה קנ״ג> שכל קדושת החודשים, וממילא החגים והמועדים, נובעת מכך שישנם יהודים שנמצאים בארץ ישראל. יהודים אלו, הם למעשה המקיימים את המושג ״כלל ישראל״, וכוחם ככחו של בית הדין הגדול, אם חלילה לא ישארו יהודים בא״י, כותב הרמב״ם, יתבטלו כל החגים והמועדים בכל תפוצות ישראל, כל כוחם ויכולתם של יהודי חו״ל לקיים חלק גדול מהתורה, נובע ממציאותם של יהודים – יהיו אשר יהיו – בארץ ישראל. ומעיר הרמב״ם, שחלילה לקב״ה מעשות כדבר הזה, שלא ישארו יהודים בא״י, שהרי זה כאילו נמחה עם ישראל ח״ו – והרי הקב״ה הבטיח שלא ימחה את ישראל לעולם.
דברים אלו, מבטאים את מרכזיותה של ארץ ישראל כמרכז רוחני לכל עם ישראל, כי אוצר הטבע של ארץ ישראל החשוב ביותר, הוא קדושתה ורוחניותה. על כן, אוירא דא״י מחכים, נבואה, אמונה בשלמותה ושכינה חלים רק בארץ ישראל. ניתן להגיע אל השלמות בתלמוד תורה וקיום מצוות רק בארץ ישראל. ואכן היהודי היחיד יכול להגיע אל שלמותו כיחיד, והעם כולו ככלל רק בארץ ישראל.
סמליה של האומה העברית וההסטורית על אלפי שנותיה קיימים בישראל, כגון הר הבית ושריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, עיר דוד, קברות האבות וכו'. בסמטאות הללו הלכו שופטים, מלכים ונביאים עבריים. כאן לחם דוד בגוליית, כאן צעדו לוחמי המכבים. ורק כאן אפשר להתרפק בדמעות על אתרים מקודשים המעוררים השתייכות והתפעמות גם בנשמתו של יהודי הרואה עצמו, רחוק מאמונה.
לא ייפלא אם כן, שמאז שגלו מארצם, ראו יהודי הגולה את א״י כמולדתם וכמרכז חייהם הדתיים והרוחניים, והתפללו יום יום לשיבת ציון ולקיבוץ גלויות.
וא״כ ברור לנו, איך הרמב״ם מגיע אל פסיקה הלכתית מדהימה באוסרו: ״לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו״ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל״. (הל׳ מלכים פ״ה י״ב>. ומציין שם הרמב״ם ש״גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל, ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אוסר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו״ <שם הל׳ י׳).
ומכח זה, יובנו לנו בחדות דברי הגמרא במסכת חגיגה <ה:> על הפסוק שנאמר בנביא ירמיה ״ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה״׳ (ג, יז) ואמר ר׳ אלעזר שלש דמעות הללו למה, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה. בשלמא למאן דאמר על ישראל שגלו היינו דכתיב כי נשבה עדר ה׳, אלא למאן דאמר ביטול תורה מאי כי נשבה עדר ה׳, כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה.
וכן מלמדנו רבנו יהודה הלוי זצ״ל, בספרו הכוזרי (ב׳, כ׳) כי קדושת ארץ ישראל הינה קדושה עצמית באוסרו: ״והנה ידיעת שבתות ה׳ וסועדי ה׳ תלויה בארץ שהיא נחלת ה׳,… כי מציון תצא תורה … וממה שזכרו רבותינו ממעלתה, יארך סיפורו״. ואכן הכל מעלין לארץ ישראל. וכפי שמפרש הרה״ג שלמה אבינר שליט״א בפירושו לכוזרי ״שקדושת הזמן קשורה לארץ ישראל ושבמשך כל הדורות השתוקקו בני ישראל לארץ הזאת מעבר לכל חשבון, אפילו היתה שטופה בעבודה זרה, משום שארץ ישראל היא בעבורנו ארץ החיים, ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״ (תהלים קט״ז ט׳) זו ארץ ישראל (רש״י שם, ילקוט שמעוני ח״ב תתעד). אנחנו עם ישראל, יונקים חיים מהארץ הזאת… אכן, בזמן בית שני, סירב רוב עמנו לעלות. הרי בבבל, ב״ה, היו ישיבות אדירות ועצומות, ובארץ ישראל היתה מצוקה כלכלית ורוחנית, רדיפות, התנכלויות והשפעות זרות. על כן עלו עם זרובבל ״עשרה יוחסין״(קידושין ס״ט א׳) אנשים ריקים ופוחזים ומקולקלים בעריות. אבל היא הנותנת, כל זה הוא חשבון לטווח קצר. לטווח ארוך, ראינו מה נותר מיהדות בבל ־ מאומה לא. בארץ ישראל פרחו התנאים והחשמונאים, וכל התורה שבעל פה, המשנה והגמרא, צמחו מאותם ״עשרה יוחסין״, מן החוטאים המקולקלים שעלו לארץ ישראל(אגרות הראיה, א, עס׳ שסח). הירושלמי גדול לאין ערוך מהבבלי, הלכה כבבלי רק ספני שהוא מאוחר לירושלמי, ו״הלכה כבתראי״ (רי״ף סוף עירובין,). וכן חלק הבבלי על הירושלמי רק במקום שראה צורך ובדרך כלל לא העיר כלום, ובכלל, לגבי התלמוד הבבלי נאסר בגמרא: ״במחשכים הושיבני״ – זה תלמודה של בבל. (סנהדרין כ״ד א/ ואגרות ראיה, א, עמ׳ קכ״ג״.
ולכן חז״ל הרחיקו לכת וקבעו ״הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מורידין״ ודנו האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל שתצא שלא בכתובה, והפכו, כאשר האיש אינו רוצה לעלות עם אשתו לארץ ישראל שיוציא ויתן כתובה. (כוזרי ב/ כ״ב). וממשיך הרה״ג שלמה אבינר שליט״א ומבאר: ״עניינה של ארץ ישראל הולך ומתבאר באופן כללי. ניתן להגדירה במילה אחת: ״ארץ החיים״,… ארץ של מילוי חיים ישראליים בעבורנו, ואפילו נבואה, ארץ ישראל היא הארץ המתאימה לנו מטבע יצירתנו. הדבר הגדול, הנשגב והכללי, האידיאלי, המופשט והאבסולטי הזה, מתפרט בפרטי המצוות, התורה אינה מתחילה מן המצוות, אלא מהעניינים העליונים האלקיים המופשטים, ולעניינים אלו חייב להיות ביטוי ממשי במציאות עולם־הזה – אלו הן המצוות. המצוות הן האחיזה הארצית, הממשית, המציאותית של התורה המופשטת האבסולוטית. ומתוך כך ראינו שתי דוגמאות לפרטי מצוות שעניינן ארץ ישראל: א. ״הכל מעלין לארץ ישראל״, ענין זה דוחה את הקשר היותר עליון של חיבור בין איש לאשתו, שהוא קשר בניינו של עולם, ״פרו ורבו״. ב. מעלת ארץ ישראל גוברת על מעלות רוחניות- ליסודיות-חינוכיות- דתיות, עד כדי כך, שדירה בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, עדיפה על דירה בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה יהודים. כלומר, ארץ ישראל מתנשאת בערכה מעל ההתגדלות הרוחנית־חינוכית-השפעתית של הפרט. אמנם כבר נפסק ברמב״ם(הלכות מלכים ה׳, ט׳), שסותר לצאת לחוצה לארץ לשאת אישה או כדי ללמוד תורה, אך כל זה רק באופן זמני״.
מכל הנאמר, למדים אנו, על עליונותה החד משמעי, של תורת ארץ ישראל על פני תורת חוץ לארץ.
עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו-הרב ד"ר רפאל עמרם ממן-ייחודיותה של תורת ארץ ישראל-עמ' 21
La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide
Le Rav Shalom Ben Màmâne,
de mémoire berne.
Le premier que nous connaissons, est le Rav Shalom Ben Mamane, qui vécut à la fin du 17ème et au début du 18ème siècle. Il fut l’un des sages de la ville, notaire auprès du tribunal rabbinique et l’un des shohatims les plus experts de sa génération, on retrouve son nom cité dans le livre «Avné chaïch» au sujet d’un problème concernant la «chehita», de même nous retrouvons son nom dans le livre «Divrei Mordehai», posant quelques questions à l’auteur.
Le Rav Shlomo Ben Mamane,
de mémoire bénie.
Il est le fils du précédent. Le Rav Shlomo Ben Mamane qui vécut au 18ème siècle, est décrit en ces termes : «Président du de la communauté israelite, un grand Sage, dont les bonnes actions sont nombreuses.»Il fut un des dirigeants de sa communauté et fut nommé «président de la ville de Sefrou», et depuis il fut surnommé, «président d’Israël». Il était un exemple de bonté et de générosité, très actif dans les activités de Tsedaka, et notamment au sein des collecteurs de fonds en provenance d’Israël, dont le but était de maintenir les institutions religieuses en Terre Sainte. Nous possédons encore aujourd’hui les lettres qui témoignent des liens forts qui l’unissaient aux Rabbins d’Israël.
Le Grand Yehoshoua Haim Aaron Ben Mamane
de mémoire benie.
Un Grand nom de la Thora
Il est le fils ainé du précédent .Le Rav Yehoshoua Haim Ben Mamane, célèbre en tant que Grand Rabbin, poète, commentateur, vécut au 18ème et début du 19ème siecle, décède en 1858. durant la fête de Souccot, il la passait entièrement dans sa Souccah, accompagné de ses livres, et ne s’autorisait à en sortir uniquement pour se rendre à la synagogue.
President de la communaute
Ainsi, outre sa grande sagesse en Torah, il agit énormément pour sa communauté, dans le domaine matériel. De par sa richesse et sa sagesse, il fut choisi pour présider communaute et on le nommait communément : «Président d’Israël». Il prit la défense des juifs,et fut jeté en
prison, puis torturé à cause de sa rébellion face au gouverneur de la ville. Toutes ses richesses et ses terres furent confisquees.
La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide.page 13
העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים
שארית הפליטה במ.
לפי הערכתנו הזהירה, לאחר עלייתם של כ־10 אלפים (כולל 6,000) מאירמה ״מתאחרים״ וכו' ישנם בוודאי ובוודאי עוד כ-10 אלפים מועמדים. אם המצב המדיני והכלכלי היה כיום במ. כפי שהיה באוקטובר 1961 היו בוודאי עולים בהזדמנות הראשונה. אלה יהודים העולים ״בכוח״ ובראותם את משרדי ״של״ פתוחים ונהנים מחסדי השלטון – אינם מוצאים לנחוץ כעת להרשם. הם יודעים שאם יירשמו לעלייה וירצו להפך ל״מתאחרים״ ־ ״של״ תתחיל לנדנד ולאיים.
מלבד זאת ישנם כ-20 אלף יהודים רובם מאירמה והשאר מטנג׳יר ומאז שדרכוניהם בכיסם ורוצים לעלות רק כשירגישו בימים ״מעוננים״. אלה בחלקם המעמד הבינוני אשר יהוו בחודשים הקרובים מטרה ישירה בה נשתדל לפגוע.
אם נעריך את מספר היהודים הנשארים, מלבד שני סוגים אלה, לעוד 50 אלף (הערכות במספרים הן שונות), הרי כ-30 אלף עד 40 מביניהם אינם חושבים כלל לעלות וכ-10 אלפים הנותרים חושבים לעלות מאוחר יותר. ייתכן שיזוזו אם ירגישו בבדידות ושהם האחרונים על כן חייבים לצאת.
ביקוד במרוקו 1965
ביקרתי במרוקו בימים כ״ט בשבט-ג׳ באדר א׳ (1-4.2.65). קדמו לביקור שיחות עם החברים בפאריס, ולאחריו היו לנו דיונים ממושכים עם החברים ועם אנשי היא״ס בפאריס.
בביקורי זה הקדשתי יום אחד לסיור באזור הדרום ושלושה ימים לעיר הראשית.
הסיכומים והרשמים הבאים בדין־וחשבון זה הם מסקנות הן מההסתכלות במקום והן מהשיחות עם מנהלי האזורים, מנהלי הפעולה במקום ובפאריס.
כללי
המגמה הכללית של יחסינו עם השלטונות, בדרגים השונים, היא לטובה ולחיוב. כל עוד נכון האיש על כיסאו, אין, לכאורה, סכנה לעבודתנו ואין חשש לחופש היציאה.
בשדה התעופה כבנמל, אצל השלטונות במקומות כבמרכז, חשים רוח של ״שיתוף פעולה״.
עם כל זה גברה אצל אנשי השלטון האחראים לעבודתנו הרגישות לנושא העלייה. מי שהיה הממונה על ענייני הביטחון בכפיפות לשר הפנים [ הכוונה למוחמד אופקיר], נתמנה עצמו לתפקיד שר הפנים ועודנו מחזיק בידיו את ניהול ענייני הביטחון, והוא מגלה – אולי מסיבה זאת של קבלת תוספת אחריות – רגישות נוכח כל פרסום, שאילתא בפרלמנט וכדומה.
כך חוזרת ועולה מפעם לפעם הדרישה ליתר דיסקרטיות, להפסקות ביציאה מסיבות שונות, וכך עדים אנו למצב, שתוך המגמה הכללית של הקלות ישנן תקלות והחמרות בעבודה יומיומית. ביטוי לכך – ההפסקות המסורתיות ביציאה כל אימת שהאיש יוצא את גבולות המדינה והדרישה האחרונה להחלטת משרדי היא״ס לבל יבלטו כל כך לעין הציבור.
הרגישות הזאת של ידידינו מחייבת אותנו, והחלטנו, על כן, להיענות למשאלות שונות – לרבות המשאלה בדבר העברת המשרדים – ובלבד שלא יהיה להם פתחון־פה שאין העבודה מתנהלת על-פי מושגי הדיסקרטיות שלהם. במידה שאנו מסוגלים למנוע התקפות אופוזיציה או פרסומן מחוץ לגבולות מ. ־ הרינו עושים זאת.
רצון היציאה
מספר היהודים שנשאר במדינה נאמד בכ־70 אלף נפש, מהם כ־45 אלף נפש בקאזה.
מתוך ציבור זה כ־30 אלף הנם מועמדים לעלייה ועוד כעשרת אלפים מועמדים ליציאה לצרפת ולקנדה. יתרם רואים את עתידם במקום.
אין ספק, כי הגענו לשכבות אוכלוסייה שאינן ״זזות״ מהיום למחר, שתכניות היציאה שלהן מותנות מצד אחד באפשרויות של חיסול רכוש וכדומה, ומצד שני באפשרות של קליטה וסדור בארץ. ועל כן, כשמדובר על 30 אלף מועמדים, אין המדובר על מועמדים לשנה הקרובה, כי אם תוך שנתיים־שלוש, תוך ירידה מספרית משנה לשנה עקב דלדול המקורות.
רצון היציאה של היהודים הוא אפוא כללי (הישארות קהילה של 25־30 אלף יהודים, שרידי קהילה שמנתה למעלה מרבע מיליון נפש, איננה סותרת הנחה זו), והסיבות לכך שונות: א) חרדה לגורלם היהודי; ב) קשרי משפחה עם רבע מיליון היהודים יוצאי מ. שבארץ; ג) המצב הכלכלי המחמיר; ד) החששות מפני זעזועים מדיניים שיפגעו בביטחונם ובמעמדם.
שני גורמים אחרונים אלה פועלים גם בקרב חלקים אחרים של האוכלוסייה, שאינם נמנים על אדוני הארץ. הצרפתים עוזבים את המדינה וחוזרים למטרופולין. זו ודאי תוצאה של ערביזציה במינהל הציבורי ושל המצב הכלכלי המחמיר, ובחלקם מושפעת יציאה זו גם מיציאת היהודים, וכל אלו סיבות להרעה נוספת במצב הכלכלי – שרשרת סיבות ותוצאות, מעגל קסמים ללא מוצא.
ובעוד שהצרפתים חוזרים לצרפת, מתחלקים היהודים היוצאים, לעולים ולמהגרים לצרפת ולקנדה. המגמה האחרונה גברה בתקופה האחרונה, ובעיקר מגמת היציאה לצרפת. פונים לשם בעיקר אלה אשר נפגעו כתוצאה מהערביזציה, כגון עורכי-דין, והמשפחות הגרורות אחריהם. אין נתונים מדויקים על תנועה זו. אומדים את מספר היוצאים לצרפת באלפים לשנה. מספר היוצאים לקנדה מוגבל למאות אחדות בשנה.
היציאה בתקופה הקרובה
החודשים ינואר, ובעיקר פברואר, היו חודשי שפל ביציאה. מספר היוצאים איכזב אותנו, אף־על-פי שגם בינואר-פברואר 1964 היו ממדי היציאה דומים. אוכזבנו, מפני שבחודשי הקיץ והסתיו שקדמו לינואר, היינו עדים להתעוררות ליציאה בממדים שלא שיערנו בראשית השנה. מתברר, שהחודשים האלה הם חודשי שפל בנסיעות אל מעבר לים; אף הצרפתים אינם יוצאים בתקופה זו.
כאמור, רצון היציאה עודנו קיים ולקראת האביב והקיץ, ובעיקר לקראת סוף שנת הלימודים, יש לצפות שוב לגידול במספר היוצאים. בעוד שבשנה שעברה פעלו הגזרות שהוטלו על הוצאת כסף והמצב הכלכלי הכללי לגידול פתאומי במספר היוצאים, הרי עתה, אף שאין שינוי במצב, ניטל העוקץ הדרמטי ואין בהלה ברחוב היהודי.
חברינו מעריכים, כי השנה תסתכם בכ-12 אלף יוצאים, דהיינו אלף לחודש בממוצע.
בביקורי זה נתקלתי בתופעה שלא היינו רגילים לה בעבר: חוסר כל אפשרות לצפות מראש את תחזית היציאה. בגלל ההרכב והאופי של תנועת היוצאים מגששים חברינו באפלה ואין להם כל אפשרות לקבוע מראש מי וכמה יפליגו, או ייצאו בדרך אחרת, אף תוך השבועות הקרובים ביותר. הננו נתונים לכוונותיהם ולרצונותיהם המשתנים של המועמדים ליציאה.
בחודש מרץ צפויה יציאה של כ-800 נפש; חודש אפריל הינו חידה בגלל חג הפסח. יש אומרים שהחג ממעיט את מספר היוצאים ויש אומרים שרבים יעדיפו לצאת לפני פסח.
חוסר הוודאות בנוגע למועדי היציאה של היהודים, אף של אלה שהם מועמדים ודאיים לעלייה, בולט במקומות הקטנים.
בעיות הטיפול בעלייה
בפגישה שקיימנו עם מנהלי האזורים, ואשר בה השתתפו כל השליחים הפועלים בשטח, נסקרו בעיות הטיפול בעלייה זו.
עובדינו זוכרים בחלקם את ימי היציאה ההמונית וכולם כאחד מדגישים את ה״מהפכה השקטה״ שהתחוללה באופי תנועת היציאה, עד שאין להשוות את העבודה היום כלל וכלל לזו שלפני שנה-שנתיים, וזאת על אף העובדה שחלק מבין העולים עדיין בא מקרב השכבה הדלה חסרת האמצעים. אף הללו אינם זזים באותה קלות.
יש לפתח יותר תכניות המכוונות לקבוצות-עולים, כגון:
עליית נוער. במסגרת זאת עלו תוך השנתיים האחרונות כ-450 צעירים. לפי ההערכה עלו תוך הזמן הזה כשלושים אחוז של הורי הילדים. הרחבת פעולתה של עליית הנוער פירושה חדירה לחוגים נוספים ו״הזזת״ הורים, קרובים וכר.
סטודנטים. לעליית הסטודנטים בקיץ 1964 היה הד חיובי רב. מבלי לציין את האספקטים השונים של מפעל המילגות לסטודנטים יוצאי צפון־אפריקה, יש לראות מפעל זה כמנוף לעלייה. הניסיון מוכיח שסטודנטים אשר עלו ״גוררים״ אחריהם אחים, הורים, קרובים. הרחבת מפעל זה פירושה – תוספת עלייה של בעלי השכלה, העלאת קרן העלייה, עידוד עליית קרובים. כאן יש להדגיש, שלגבי הסטודנטים שעדיין נמצאים בצפ״א עת לעשות עכשיו, שהרי בעוד שנה-שנתיים יתדלדלו המקורות.
מורים. בשנה האחרונה עלו כעשרים מורים ובני משפחותיהם, ועליית המורים לא כדי ללמד על עצמה יצאה; יציאתם עושה רושם. זו קבוצה המונה כשלוש מאות בתי-אב. תקן המקצוע ידוע וניתן לתיאור מדויק; הצורך במורים בארץ ידוע. אם יש ענף שבו אפשר להבטיח לבעל תעודה בעודו בחו״ל תעסוקה – זה הענף. התרכזות בהעלאת מאה מורים פירושה, מבחינת עלייה (שלא לדבר על התרומה לחינוך בארץ), מאה משפחות ואות לתלמידי בתי-הספר, להוריהם…
נוסף על קבוצות מוגדרות אלו יש ליזום עליית קבוצות אחרות, כפי שיעלו הצורך והאפשרות מפעם לפעם, וכן יש להתרכז בטיפול כולל ויסודי בעלייתם של אנשי מפתח, כגון רבני קהילות.
מקרים סוציאליים
לאחר הגלים הראשונים, כשהפעולה התרכזה יותר בקהילות הגדולות, באה הקפדה יתרה על כללי הבחירה. עם זאת נמשכה היציאה ה״בריאה״ במספרים ניכרים. יציאה זו הבליטה ומבליטה את המשקע של נחשלים שנשאר בקהילות קטנות ובינוניות, ואף־על-פי שעדיין לא הגיעה השעה להסיר כל הגבלה ולהעלות מקרים סוציאליים וקשים, יש לדעת שבעייה זו תלך ותחריף, כי לא כל המקרים ניתנים לסידור בתוך המדינה וחלקם קשורים באיזה אופן שהוא למשפחות המבקשות לעלות.
המילוי הקפדני אחר ההוראות של הבחירה מביא לידי כך שהיום אין מעלים בדרך־כלל גם מקרים שאינם בגדר מקרים הזקוקים לסידור קבע על חשבון הציבור, כגון חולים הזקוקים לאשפוז, נכים וכד׳. היום נמנעת עלייה גם ממשפחה בריאה שראשה בן 52, אשתו בת 50, וחמשת ילדיהם בגיל 15-1. לפי הכללים אין כאן מפרנס, והווריאציות של משפחות כאלו מרובות ובעייתן היא היעדר מפרנס (בגלל גיל מעל 45, או אלמנה צעירה שצריכה לדאוג לשניים־שלושה ילדים).
הגבלה זאת, לא זו בלבד שהיא מונעת עליית אותן המשפחות הבריאות, המבורכות בילדים, אלא אף עלייתן של משפחות קרובות וקשורות. מן ההכרח למצוא פתרון הדרגתי לבעייה זו, שאם לא כן תלך ותחריף.
לסיכום
בשנה הקרובה יעלו, כפי שמקווים, כשנים־עשר אלף נפש. דמות העלייה משתנה מתקופה לתקופה, הדגש עובר מעניין לעניין ועלינו לבדוק מפעם לפעם הן את הכלים הארגוניים והן את שיטות הפעולה. החומר שאנו עוסקים בו היום אינו אחיד בטיבו ובטבעו ועלינו להתאים עצמנו לתנאים המתחדשים ומשתנים.
יהודה דומיניץ, אישיות בכירה במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בירושלים,
יהודה לייב דוֹמיניץ (Dominitz); 20 באפריל 1926 – 30 במאי 2009) היה פעיל ציוני ואיש ציבור שעסק רבות בנושאי העלייה לארץ ישראל. היה מנכ"ל המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית. יקיר ירושלים.
העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים
02/02/2020