ארכיון יומי: 25 בפברואר 2020


ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה

עד סוף שנת הלימודים, הצליח המורה עלי ללמד את קבוצת־הילדים את הא״ב ואת המספרים עד מאה. המנהל, הלא הוא המושל דובארי, החליט לבחון בעצמו את התלמידים ולפקח על עבודתו של המורה עלי. בזה אחר זה, הוכנסו התלמידים פנימה ללשכתו של המושל, והוא בחן אותם בעזרת לוח עליו היו רשומים המספרים והאותיות שנלמדו במשך כל השנה. בעזרת מקל קטן הצביע המושל על האותיות והמספרים והתלמיד היה עונה. אם עשה הנבחן שלוש טעויות, היה נכשל ונדחף בגסות החוצה על יחי הזקיף בוזמעה. אלה שהצליחו, נשארו בתוך לשכתו של המושל כשהם קורנים מאושר ומביטים בעמיתיהם הנבחנים בזה אחר זה. רבים הצליחו במבחן, אולם מי שהצליח יותר מכולם היה משה ממן הגבוה, אשר רק כניסתו ללשכתו של המושל וגובהו הרשימו אותו והוא פטר אותו מהבחינה באומרו לו:

״אתה גדול, אתה מבין הכל״. גובהו של משה ממן הציל אותו מכישלון בבחינה, כי אלמלא כך, לא היה מסוגל להצביע אפילו על האות א׳. יחד עם משה ממן, קיבלו כל העוברים בבחינות שי מדובארי המושל, אשר כלל שישה מטרים בד לבן עם פסים כחולים. דובארי הורה לתלמידים להכץ תלבושת־אחידה לשנת־ הלימודים הבאה. רבים מהם היו זקוקים ללבוש, והייתה זו עבורם הזדמנות לתפור לעצמם בגד חדש. הצלחתו זו של המושל דובארי, דירבנה את הממונים עליו לפתוח בית־ספר מסודר על פי התקן המקובל.

ואכן, בשנת 1946 נפתח בית־ספר של שישים תלמידים, כשמתוכם מנו היהודים שליש. המורה היגיע הישר מאלז׳יריה וביתו של הרוש השייך הוכשר כבית־ספר מאוורר ומרווח, עם כל הריהוט והאבזרים הדרושים. הכפריים קינאו באנשי־העיירה היהודית, שילדיהם לומדים בבית־ספר מודרני צרפתית וערבית ודרשו מהמושל לדאוג גם לילדיהם. המושל הבטיח וביקש שיתאזרו בסבלנות. הלחץ על המושל גבר, והמורה אידריס נדרש לקלוט ילדים אחדים מבניהם של שייכי־הכפרים. אידריס התנגד אך לבסוף נכנע והוסיף כסאות בודדים בצידי החדר שהיה מלא בלאו הכי.

הצפיפות הקשתה על התלמידים ועל המורה כאחד. התוצאה היתה שהיהודים נדחקו החוצה, והחלו לנשור מהלימודים. אז הציע כליפא דודו, ראש הקהילה היהודית לשעבר, לאנשי ועד־הקהילה לפנות לאירגון ״אליאנס״ בקאזאבלנקה, ולבקש מהם שיפתחו בית־ספר יהודי כפי שעשה ארגון זה בערים הגדולות. בשנת 1948 היגיע נציג ״אליאנס״ על־מנת לבחון ולבדוק את הבעיה מקרוב ומייד החליט לאשר פתיחת בית־ספר יהודי ראשון בעיירה. סוף סוף נאלצו ראשי ״אליאנס״ הבטלנים, שישבו במשרדי־הפאר בקאזאבלנקה, לפתוח בית־ספר יהודי על פי בקשת־יהודי־העיירה. המורה ששלחו היה שלום אפריאט מהעיר סיפרו, ולזכותו זקפו יהודי־העיירה את מה שלמדו ילדיהם בשלוש שנות־הלימודים הראשונות. המורה אפריאט קיים שתיים ושלוש כיתות בעת ובעונה אחת, ולימד בו זמנית את כולם, ומפאת קמצנותם של ראשי ״אליאנס״ אשר לא ראו לנכון לפתוח יותר מכיתה אחת לילדי־העיירה אשר מנו למעלה ממאתיים נפש. רק שבעים תלמידים נתקבלו עם פתיחת בית־הספר, לגבי השאר, קבע ארגון ״אליאנס״ שאינם ראויים ללמוד.

העיירה גוראמה התעוררה מתרדמתה וחידושי־האופנה חדרו לתוך החברה היהודית. הילדים — בבית־ספר, הצעירים החליפו את לבוש הז׳לבה בחליפה מודרנית, והנשים גם הן, לא פיגרו אחרי נשות־הערים הגדולות בלבוש ובתכשיטים. אם במשך שנים רבות, הייתה התחבורה בעיירה נחלתו הבלעדית של מולאי הערבי, הרי כיום נוספו לו מתחרים כמו האוטובוס של היהודי האמיד סוסו מתאלסינט, שהיה מקשר את העיירה עם העיר פאס דרך מיסור לאורך ארבע־מאות קילומטרים. שלמה יחיה, סולי, יחיה יסו ואחרים, קנו משאיות להובלה. אנשים רבים התקינו מכשירי־טלפון בבתיהם הפרטיים, והמושל שקל אף להביא ״גנרטור״ לאספקת־חשמל לתושבים. בינתיים, רכשו היהודים מנורת־נפט מסוג לוקס אשר אורה היה חזק יותר מאור מנורות הקרבים. המושל דובארי התקין מדרכות נוספות ברחובותיה הרחבים של העיירה, משאבות־מים באחדות מבארות־המים, והעיקר היה שהצעירים חברו יחדיו והקימו חברה צעירה ותוססת.

הם הפרו את המוסכמות והכללים והחלו להטיף להינתקות מהעבר הפרימיטיבי והמיושן של המבוגרים. המבוגרים מצידם לעגו לחייהם של הצעירים וטענו שהם חסרי־תוכן ואין בהם יושר, הגינות ואושר. הם החזירו מלחמה שערה לבניהם וטענו כנגדם שמעשיהם גורמים לדאגות ומלווים בתככים וקנאות. ״הבל הבלים מה שאתם עושים״, הטיחו האבות כנגד הצעירים ולא ויתרו על המשך המסורת שבאה לידי ביטוי באחווה ובליכוד ולא בתחרות של מי ירודח יותר, מי יבנה ביתו יפה יותר ומי יסע לערים הגדולות לא לצורך. בעוד נטוש המאבק ביניהם, באה בשורה ממרחקים.

בשורה שרבים פיקפקו בהגשמתה אי־פעם, ואחרים שללו אותה תכלית שלילה. מדינת־ישראל קמה לתחיה.

כבר שבוע ימים שהעולם כולו מדבר על מדינת־ישראל כעל מדינת־ היהודים וכבר קמו עליה המדינות השכנות הערביות לכלותה בעודה באיבה, ורק היום היגיעה הבשורה לאזני יהודי העיירה הנשכחת. העולם כולו רעש וגעש על תחיית־ישראל אחרי אלפי־שנים. מקץ שבוע, באו אנשים מחוץ לעיירה, העירו את יהודיה מתרדמתם ובישרו להם. שמו של דוד בן גוריון נישא בפי כל. הערבים השמיצו אותו, על שגזל את מולדת הפלסטינאים, והיהודים שבחו אוחו על שהאיר את עיניהם לאפשר להם לזקוף את ראשם בגאוה. השמועות על המלחמה בארץ הקודש המחודשת, רדפו זו את זו וכולם התחילו להתענין בגורל האזור והמדינה. אף יהודי לא יורשה לצאת את גבולות המדינה. הם עשו זאת לפי דרישת בעלי־הבתים הערביים וכולם דברו על ימיה הספורים של ישראל שזה עתה נולדה מחדש ועוררה את תחושת הגאוה היהודית האמיתית בליבות מיליוני־היהודים ברחבי־העולם. הערבים צרו עליה מכל עבר, האנגלים שזה עתה פונו ממנה החרימו אותה והצרפתים מנעו את יציאת־היהודים מצפון־אפריקה לבל יצטרפו לאחיהם בישראל. חלום שנגנז במשך אלפי־שנים בלב־עם קטן, מפוזר בין האומות, מנודה ומושפל, שהחליט לקום ולבנות את מולדתו מחדש. כולם מסתערים וצרים עליה מבית ומחוץ. הוא שנאמר: לא בגולה ולא במולדת ימצאו היהודים את מנוחתם, והיא תוטרד בכל אמצעי וכל דרך כבעבר. עולם חדש? עידן חדש! דור חדש? משיח?

חלום בן אלפיים שנה של עם קטן אכן מתגשם.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה-עמ' 76

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

הסמכות, האחריות וההכרעה התקנון שהוכן לכינוסי מועצת הרבנים מבליט את האופי הדמוקרטי ואת המחשבה הרבה שהושקעה בו, ומתוכו עולה השאיפה לפוריות הדיונים. ראויים לעיון דרכי הצעת נושאים לסדר היום, נוהלי הדיונים, ההכרעות וקבלת ההחלטות. דרכי ההכרעה נקבעו בצורה טכנית, על פי רוב בהצבעה גלויה, כשכל קולות המשתתפים שווים בערכם, בלי לנסות לתת משקל יתר לקולו של פלוני או של אלמוני בגלל  חוכמתו, בגלל גילו או בגלל תפקידיו, מעין מה שהיה בהחלטות הסנהדרין . מאחר שההחלטות התקבלו מתוך משא ומתן פנים אל פנים, הרי חל עליהן הכלל של "אחרי רבים להטות, -שמות כג, ב- , והן חייבו את כל המשתתפים לנהוג על פיהן. הזמן המוקצב לדיון הוגבל מראש, אלא אם כן הוחלט אחרת. מאחר שהמשתתפים קיבלו לביתם מראש את רשימת הנושאים העומדים לדיון ואת התקנות המוצעות, הייתה לכל אחד אפשרות להכין 'שיעורי בית', להתעמק בבעיה ובסעיפיה המוכרות לו מעבודתו בבית הדין ולגבש עמדה.

רבי שאול היה מודע לכך, שכמעט אין אפשרות להגיע להכרעות בדיון ארוך, במשא ומתן הלכתי מיגע ובשכנוע הדדי. שכן למרות ההפריה ההדדית שבדיון עיוני, התועלת המעשית ממנו קטנה ואולי אפסית. הוא היה בדעה כי לסברות בעד ונגד אין סוף וגבול, לכל דעה אפשר למצוא סברה ונימוק בראשונים ובפוסקים, וכמעט לכל קושיה יש תירוץ, ועל כל תירוץ יש קושיה. ומאחר שהדבר עלול לסרבל את העניין ולהקשות על דרכי ההכרעה, ואולי אף למנוע אותן, אומר רבי שאול את הדברים שלהלן, בייחוד כשמדובר בנושאים מרובים מאוד, כפי שהובא בפתיחה לכינוס הראשון ובדברי ר' שאול אבן דנאן בהצעתו לתקנה הראשונה:

איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות עפ"י הדין במו"מ של קושיות  ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב בנחוץ לו עפ"י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב ביהמ"ק ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר  ובריר וקיים עפ"י תוה"ק,  כידוע ומפורסם למעלתכם.

בדבריו הדגיש ר' שאול אבן דנאן שלוש נקודות חשובות: -א- חובה לצאת מהכינוס עם הכרעות, כי הבעיות בוערות; -ב- ההכרעות תהיינה בצורה טכנית על פי הצבעה גלויה ולא באמצעות דיונים והכרעות עיוניות. "לא עת עתה לברר ההלכות עפ"י הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין". לדעתו במקרים הבוערים העומדים על הפרק, אין אפשרות להכריע בהם בדרך של משא ומתן הלכתי, מאחר שדרך זו ארוכה ומייגעת.

הערת המחבר: נימוק זה עצמו עמד לפני רבינו יוסף קארו, כשרצה לחבר את השו"ע וניגש לקבוע דרכי ההכרעה שעל פיהם נפסקה ההלכה בחיבורו: "וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות, הנה התוספות וחדושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל, מלאים טענות וראיות לכל אחד מהדיעות, ומי זה אשר יערב לבו ]…[ להכריע ביניהם על פי טענות וראיות, לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם ]…[ ולא עוד אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה, לא היה ראוי להחזיק בה, לפי שהיא דרך ארוכה ביותר. ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה, אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה: הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל. אמרתי אל לבי, שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת נפסוק כמותם…" -הקדמת הבית יוסף לטור או"ח-. כלומר, קיים קושי גדול הוא להכריע בשיקול דעתנו, נגד דיעותיהם של הראשונים וסברותיהם. כן קשה להכריע, במקומות שהראשונים עצמם לא הכריעו. כי הלוואי שנוכל להבין רק את דבריהם, לא שנוסיף עליהם. גם לו היינו מסוגלים לדון ולהכריע מסברתנו, הרי לכל הלכה והלכה דרוש דיון ארוך ומייגע, דבר שלא יאפשר לנו לדון ולהכריע במרבית ההלכות והנושאים מחוסר זמן.עד כאן הערת המחבר.

 לכן הוא בוחר דרך עוקפת, וזו הכרעה באמצעות תיקון תקנות, שבהן ההחלטות מתקבלות בצורה טכנית של הצבעה. הוא מאשש דרך זו של תיקון תקנות בעובדה שכך נהגו חכמי ישראל בכל הדורות. בוודאי לנגד עיני רוחו עמדו בעיקר חכמי מרוקו בכלל וחכמי פאס בפרט, בהם אבות אבותיו חכמי משפחת אבן דנאן, שאכן השתמשו במשך כל הדורות בתקנות כדרך לפתרון בעיות קשות או בעיות חדשות; -ג- לדעתו אותה סמכות שהאצילה התורה על חכמי הדורות לתקן תקנות, חלה גם עלינו, וחובה עלינו להשתמש בה, כדרך שהשתמשו בה הראשונים – דור אחר דור, מאז ועד ימינו, ואין מקום לבריחה מאחריות להתחמק מהכרעה בנושאים שהמציאות החברתית מכתיבה. אין אפוא תוקף לטיעונים, כגון: מה יאמרו הקנאים, או שאין ידיעותינו מגיעות לרמת החכמים הראשונים ואין סמכותנו כסמכותם לתקן תקנות.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר

ה. היהודים באגדיר

תכף לכיבוש אגדיר בידי פורטוגל במאה החמש־עשרה היה נמל העיר תחנה אחרונה בהצטיידות בתנועת השיט אל המושבות שכוננה פורטוגל מעבר לים בהיותה המעצמה הימית הגדולה בראשית המאה השש־עשרה. אגדיר שימשה גם תחנת מוצא לסחר בין־לאומי מחבל הסוס ותחנת מוצא לכפרים הרבים בסהרה המערבית. בראשית המאה הזאת השתכנו באגדיר יהודים מספרד ומפורטוגל שקיימו קשרים עם אנוסים במדירה, באיים האזוריים ובאיים הקנדיים.

מדיירה הוא ארכיפלג השייך לפורטוגל והנמצא באוקיינוס האטלנטי, 400 ק"מ מצפון לאיים הקנריים.Madeira

איי מדיירה כוללים שני איים מיושבים הנקראים "מדיירה" ו"פורטו סנטו", שלושה איים קטנים ולא מיושבים הנקראים דזרטש ושלושה איים קטנים ולא מיושבים הנקראים סלבז'יינש הקרובים לאיים הקנריים של ספרד יותר מאשר לאי מדיירה עצמו. האיים נתגלו לראשונה ויושבו לראשונה על ידי פורטוגל ב-1418 ראו האימפריה הפורטוגזית– ושטח זה כיום הוא מחוז אוטונומי –חבלי פורטוגל האוטונומיים-.

גם אחרי גירוש הפורטוגלים בשנת 1541 נתכסתה סביבתה של אגדיר במטעי סלק־סוכר שנטעו יזמים יהודים. גם זיקוק הסוכר היה בידיהם, והם הפכו את מרוקו מרכז לייצוא מוצר זה אל מעבר לים. השפעתם של הפליטים התפשטה לכל ערי החוף. הם סחרו בנשק, בתבואה, ביין, בעור ובשטיחים.

ו. יהודי ספרד בפאס במאה השש־עשרה

נפנה עתה את מבטנו לחיי הקהילות היהודיות במרוקו פנימה. נפתח סעיף זה בתולדות יהודי פאס, עיר שחיו בה יהודים מאז ראשית המאה התשיעית והייתה מרכז תורני כבר אז.

יהודי ספרד ופורטוגל הגיעו לפאס מיד אחרי גירוש ספרד ב־1492. הם היו פליטים ואנוסים, ובפאס שבו לדתם. הם מנו אז כשתי עשרות אלפים, ומצאו בעיר הבירה יישוב קטן של ״התושבים״, שהיו מוכים לאחר שתי גזרות שניחתו עליהם: האחת, בשנת 1438 עת הועברו לשכונה סגורה (מלאח); והאחרת, בשנת 1465, כשנרצח יהודי המלך והנגיד הרון בן־בטאש, בשל עלילה דתית חמורה שבעקבותיה היה טבח ביהודי העיר.

התושבים היהודים הוותיקים היו צורפים ובעלי מלאכה ואומנויות אחרות שעבדו בחנויותיהם בפאס הישנה, המפורסם בהם היה ר׳ יהודה בן־עטר, גדול חכמי מרוקו בתקופה ההיא, ששמעו הגיע גם ליהודי איטליה. ברובע היהודי של העיר היו יותר מחמש־מאות משפחות ששכנו ליד ארמון המלך. על אף שחיו ברובע משלהם, הם היו בעלי החנויות ובעלי המלאכה ב״מדינה״. היהודים היו גם ספסרים ומלווים בריבית. מקצת התושבים היו בעלי הון, וקשריהם עם הסוחרים היהודים הפורטוגלים פתחו להם שווקים נוספים. מלכי מרוקו פנו אליהם לא אחת למימון אוצר המדינה, ובאמת, בזמנים של מתח ומלחמה כספם של היהודים הוא שהציל את המלכים.

מולאי מוחמד אשיך (1505-1472), שתואר כחסיד מחסידי אומות העולם, קיבל את היהודים בכל תחומי מלכותו ועשה עמם חסדים גדולים. לפי דברי אחד מחכמי התקופה, ר׳ חיים גאגין, זכו יהודי ספרד בפאס להישגים כלכליים נכבדים זמן קצר בלבד אחרי בואם לשם:

מש1נת] ירח״ם [=1498] ברכנו ה׳ יתברך בברכותיו עד שבנינו בתים מרווחות [כך!] בציור ו[ב]כיור. וברכנו ה׳ יתברך בישיבות [ב]תלמידים […] ו[ב]בתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות […] ספרי תורות מלובשים שש ומשי ורקמה […] מעוטרים בכסף […] עד שיצא טבעו של האלמלאח [השכונה היהודית] בכל ארץ ישמעאל כהיום הזה.

לפי תיאור זה, הקימו המגורשים לעצמם, שש שנים בלבד אחרי בואם לפאס, מוסדות דת נפרדים מאלה של המקומיים, אות להבדלים ניכרים בנוסח התפילה. אלא שעם התבססותם החברתית ועם העושר הכלכלי שזכו לו המגורשים בתוך פרק זמן קצר, העמדות שתפסו כמה מהם בממלכה ותחושת עברם המפואר הולידו בלבותיהם רגשי עליונות בדור השני. התבססותו הכלכלית־חברתית של הדור הראשון של מגורשי ספרד שהגיעו למלכות פאס משנת 1492 הגיעה לשיאה בראשית המאה השש־עשרה עם שילובם היחסי של המגורשים בחברה היהודית המקומית.

  1. 1. המחלוקת בעניין השחיטה והתחזקות מעמד המגורשים

בשנת 1523, דור אחד לאחר הגיעם של המגורשים לפאס ובתוך הזרם המתמיד של פליטים ואנוסים, פרץ סכסוך חמור שנתלוו לו חרמות הדדיים ופניות לשלטונות בשל מנהגי שחיטה שונים של המגורשים ושל התושבים. על פי ההלכה יש לבדוק את הבהמה לפני השחיטה, ואחריה יש לבדוק שוב אם לא היה בה מום שעלול להטריפה. אחרי השחיטה הבדיקה היא באברים הפנימיים של הבהמה, ובמיוחד

14 גרבר סיכמה את הסוגיה הזאת; ראה גרבר, החברה היהודית בפאס, עט׳ 22-17. 15 גאגין, עץ חיים, עמ׳ 69. ראה בעניין זה גם את המבוא של עמאר(עמאר, תקנות חכמי מכנאס, עמ׳ 59-11); וכן בנטוב, קהל התושבים, עט׳ 86-78. על יהודים שהגיעו לאזור הפנימי של הרי האטלס ראה פרץ, פרח לבנון, הקדמה, עמ׳ ב; וכן טולידאנו, נר המערב, 71-69; וראה הירשברג, תולדות, א, עט׳ 302-298.

בריאה הרגישה שבה, שכל קוץ שחודר לתוכה יש בו להטריפה. התושבים במרוקו נהגו כדעת הרא״ש, שהיה מקובל על יהודי המקום – שאם נמצאו סרכות בריאה, מעין שומנים ריריים, יש לבדקה בדיקה יסודית על ידי מתן מים בריאה וניפוחה כדי לוודא שאין בה נקב. לעומת מנהג זה, נהגו המגורשים לאכול בהמות מרובות, ולהקלותיהם היה רקע ממשי בקסטיליה בגלל חרם הכנסייה על קניית בשר טרף מיהודים.

רבנו אשר ב״ר יחיאל (1327-1250), מגדולי חכמי התלמוד והפסיקה. נולד ופעל באשכנז ואחר כך בספרד. הייתה לו השפעה רבה באשכנז, ספרד וצפון־אפריקה.

 

במחלוקת זו היו לא רק ניגודים הלכתיים אלא בראש ובראשונה מאבק כלכלי ופוליטי על ההשפעה בקהילה. בתוך זמן קצר פשט מנהג המגורשים בעניין השחיטה, אחרי שרבים מן המקומיים העדיפו לקנות בשר בבתי מקולין של המגורשים בגלל מחירו הנמוך. תקיפותם הרבה של המגורשים, מספרם הניכר העולה מיום ליום עקב הזרם המתמיד של האנוסים וחוסר האחדות בין המקומיים נוספו לכך שכמה מהשוחטים נהגו כמנהג המגורשים, וכך גבר כוחם. פעילות כלכלית זו ניתרגמה להשפעה חברתית מקיפה. אחרי שתפסו יוצאי ספרד ופורטוגל עמדות כלכליות בשירות הממלכה, ולאחר התבססותם החומרית בעיר הבירה וניצחונם בעניין כה עקרוני בדיני הבית היהודי, הם שאפו גם להנהגה משלהם והשיגוה עד מהרה. לתושבים היה נגיד מקומי שייצג את יהודי מלכות פאס בחצר המלך. בבוא המגורשים שימש עמי שאול בן שם־טוב, מן התושבים, נגיד, ובהסכמתו מונה יצחק צרויה לנגיד ראשון של המגורשים. אולם מהר מאוד גברה השפעתם של הסוחרים הגדולים מיוצאי פורטוגל, וכמה מהם עלו לגדולה בחצרות המלכים.

בראשית המאה השש־עשרה היה יעקב רוזאלס האישיות היהודית המועדפת במלכות, ועם ירידת מעמדה של הקהילה בסאפי, עם תבוסתה של פורטוגל במלחמת שלושת המלכים (אוגוסט 1578), עברו כמה מצאצאי בני זמרו, שהיו ראשי הקהילה ורבניה בעיר הנמל הדרומית, לקהילת פאס. עד מהרה הם היו מנכבדיה, ואחד מהם, דוד, היה גם לנגיד במפנה המאות השש־עשרה והשבע־עשרה.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר-עמוד-39

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר